חזרה מהודייה שניתנה על-פי הסדר טיעון

סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 {להלן ייקרא: "חוק סדר הדין הפלילי"} קובע כדלקמן:

"153. חזרה מהודייה
(א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודייה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודייה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית-המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.
(ב) התיר בית-המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית-המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות."

חוק סדר הדין הפלילי, קובע כי עובדה שנאשם הודה בה בפני בית-המשפט יראוה כמוכחת, זולת אם בית-המשפט ראה שלא לקבל את ההודייה או התיר לנאשם לחזור בו מהודייתו. הכלל הרחב שנקבע בחוק האמור הוא כי חזרת נאשם מהודייתו תיעשה באישור בית-המשפט ומנימוקים מיוחדים שירשמו {ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002)}.

אם כן, נשאלת השאלה, האם דחיית הסדר הטיעון בידי בית-המשפט מהווה נימוק מיוחד לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, כאמור בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי?

בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, המחוקק לא פירש מהם אותם "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו חזרה מהודייה ויש לזכור כי בעת חקיקת חוק סדר הדין הפלילי לא זכו עדיין הסדרי טיעון להכרה.

התפיסה הבסיסית שחוק סדר הדין הפלילי משמיע מצביעה לכאורה על-כך, שפגם או פסול שנפלו בהודייה הם העילה המיוחדת המצדיקה מתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהודייתו.

עמד על-כך כב' השופט ח' כהן בפסק-דינו בפרשת בחמוצקי {ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1), 543 (1972)} כאשר הבחין בין הודייה שניתנה מתוך טעות ואי-הבנת הנסיבות, במיוחד בתנאים של הסדר טיעון במהלכו לא הוזהר הנאשם כי בית-המשפט אינו קשור בהסדר, שאז יורשה הנאשם לחזור בו מהודייתו, לבין הודייה שנתן הנאשם מתוך הבנה ומודעות לתוצאותיה ולכך שבית-המשפט אינו קשור בהסדר הטיעון - שאז אין הצדקה לאפשר לו לחזור בו מההודייה, אף כאשר נדחה הסדר הטיעון לעניין העונש.

על-פי סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי, הודייה היא ראיה לאשמה ולכאורה, הודייה שניתנה לאחר הסבר ואזהרה בבית-המשפט היא הראיה הטובה ביותר. בית-המשפט רשאי לדחות הודייה אם חשד באמיתותה, או מכך שהושגה שלא כדין.

ואולם משקיבל הודייה בעובדות, רשאי בית-המשפט להסיק את המסקנה המשפטית המתחייבת מכך ולהרשיע את הנאשם. החמרה בעונש ביחס לעונש המוסכם אינה עילה להשמיט את הקרקע מתחת להרשעה המבוססת על הודייה שניתנה במסגרת הסדר טיעון, לאחר שהנאשם הוזהר כי בית-המשפט אינו כבול להסדר.

לכאורה, הודייה במסגרת הסדר טיעון שונה מהודייה רגילה בהיותה מבוססת על הפן החוזי שבהסכם - ויתור מצד הנאשם על ניהול הליך פלילי, ותמורה מטעם התביעה בבקשה להקל עם הנאשם.

למעשה, העמדת הנאשם בפני אפשרות של חזרה מן ההודייה שמסר בפני בית-המשפט, לאחר שהוסברו לו הנסיבות והתנאים הקשורים בהודייה ולאחר שהוזהר בדבר התוצאה הצפויה אם ידחה בית-המשפט את הסדר הטיעון, עלולה להשמיט את הקרקע מתחת למהותה של ההודייה.

כלומר, "מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודאתו בנסיבות כגון אלה במקרה דנן, עשוי לפתוח פתח לתופעה מאד לא רצויה: נאשם, שהודה באשמה, לאחר שהוסבר לו על-ידי סנגורו, כי יזכה לעונש קל יותר, או לאחר שהסכים לעסקת טיעון עם התביעה, יקבע את עמדתו בהתאם לגזר הדין שיושת עליו. אם העונש הינו קל, אזי ישלים עמו, אך אם הוא נראה כבד בעיניו, יבקש לבטל הודאתו מהטעם, שהיא לא נמסרה "מרצון טוב וחופשי", ויתבע בירור משפטו לגופו של עניין. "אפשרות תמרון" זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק" {דברי בית-המשפט ב- ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 572 (1987)}.

נבהיר כי בית-המשפט מקפיד לברר את אמיתות ההודייה שניתנה בפניו בעקבות הסדר הטיעון, ואף רשאי להתייחס אליה בחשדנות נוכח טובת ההנאה שנלוותה אליה.

ואולם, משקיבל בית-המשפט את ההודייה, יש לראות בכך בדרך-כלל סוף פסוק לעניין אמיתותה, בכפוף לכללים הרגילים העלולים להצביע על פסול שנתגלה בהודייה ובהם הטעיה, אילוץ וכיוצא באלה פגמים ברצונו ובהבנתו המלאה של הנאשם את משמעות הודייתו.

לפיכך, דחיית הסדר טיעון, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהודייתו.

בהיעדר פגם או פסול בהודייה שניתנה במסגרת הסדר טיעון, ירשיע בית-המשפט את הנאשם על-פי הודייתו, ויגזור את עונשו.

בהתקיים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב שהתביעה מייצגת מצד אחד, לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם מצד אחר, יכבד בית-המשפט את הסדר הטיעון. בית-המשפט ישווה לנגד עיניו, בין היתר, את המגמה העקרונית לעידוד הסדרי טיעון.

בנסיבות שבהן יראה לדחות את הסדר הטיעון, יגזור בית-המשפט עונש שהיה גוזר אילו היה בא לפניו הסדר טיעון שקול ומאוזן.

מן הראוי הוא שגם לאחר דחיית הסדר הטיעון, יתחשב בית-המשפט כשיקול לקולה בעובדה שהנאשם הודה בעקבות הסדר טיעון, כך שהעונש אשר יטיל לא יחרוג במידה קיצונית ובלתי פרופורציונית מהעונש שעליו הסכימו הצדדים.
ככלל, משניתנה הודייה בבית-המשפט והתקיים הליך בו העמיד בית-המשפט את הנאשם על משמעויותיה של ההודייה ועל התוצאות שהוא צפוי להן בעקבותיה, תישאר הודיית הנאשם על-כנה והנאשם לא יהיה רשאי לחזור בו ממנה מן הטעם שנכזבה תוחלתו להקלה בעונש.

לבית-המשפט נתון שיקול-הדעת - על-פי הסמכות המסורה לו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי - להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו מנימוקים מיוחדים.

היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודייה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודייה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה. דחיית הסדר טיעון, כשלעצמה, אינה מצדיקה היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו.

מן האמור עולה כי השימוש בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי המאפשר לנאשם לשוב בו מהודייתו, צריך להיעשות במשורה והוא נועד למקרים מיוחדים שבהם הוכח כי הנאשם לא נתן הודייה חופשית ומרצון, כשמדובר בטעות או הטעייה וכי הוא באמת ובתמים מאמין בחפותו {ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' ד"ר קאסם סמחאת, פ"ד מה (5), 799 (1991)}.

בתי-המשפט ביקשו לצמצם את השימוש בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי כדי להימנע משיבוש ההליך המשפטי התקין ואובדן זמן יקר. כך נקבע כי שיקולים נגד מתן אפשרות לשוב מהודייה, הם היותו מיוצג בשעת הודייתו; אם השלב בו הוא מבקש לשוב מהודייתו הוא מתקדם ולאחר הכרעת הדין; ואם הנימוקים לשוב בו מהודייתו נוגעים לשיפור עמדות ולא לאמונה אמיתית בחפותו {ת"ד (תעבורה יר') 2269-09 מדינת ישראל נ' הבטו טפרה, תק-של 2011(4), 23994, 23995 (2011)}.
נעיר כי אין להכביד על נאשם, שרצונו לחזור בו מההודייה אינו נובע מתוך תכסיס פסול אלא מטעם ענייני. די בכך שהנאשם סבור כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, ומטרתו היחידה היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו כדי שיותר לו לחזור בו מן ההודייה {ע"פ 2094/11 ציון בן עמי נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(4), 1996, 1999 (2011)}.

אכן, יש טעם רב בכך שרק בנסיבות נדירות יותר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון לאחר גזירת דינו, שאם-לא-כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד.

באשר לחזרה מהודייה בשל היעדר ייצוג, יפים הם דברי בית-המשפט ב- רע"פ 5978/04 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)} לפיהם "מעשה שבכל יום בערכאות הדיוניות הוא שלאחר הודאה, ובטרם מתן גזר הדין מבקש בא כוח הנאשם לחזור בו מן ההודאה בשל אי הבנה שנפלה בין הצדדים. כאשר הנאשם אינו מיוצג ומסתבר מהטיעון לעונש קיומה של אי הבנה, על בית-המשפט לפתוח פיו לאילם ולברר את העניין".

כלומר, עצם היעדר ייצוג אין בו לכשעצמו כדי לאפשר כדרך שגרה את החזרה מההודייה ואין הוא בגדר אותם מקרים חריגים בהם תותר, מיניה וביה, החזרה מההודייה. על בית-המשפט להיות ער באופן מיוחד לשמירה על זכויות הנאשם, שאינו שולט ברזי הדין כפי שאמור לשלוט סנגורו, אולם בהיעדר טעם מיוחד, הנשען על בסיס עובדתי, הוא לא ייעתר לבקשה לחזרה מהודייה {ראה גם תו"ב (שלום צפ') 218-04-08 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' ראובן בן עטיה, תק-של 2011(4), 5634, 5636 (2011)}.

נסיבות חריגות, אשר מצדיקות חזרה מן ההודייה, מתקיימות כאשר נופל פסול בהודייה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות הודייתו {ראה גם ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 572 (1987); ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002); תת"ע (תעבורה ת"א) 7160-02-11 מדינת ישראל נ' שי עמרם, תק-של 2011(3), 21788 (2011)}.

קיומו של חשש ממשי לכך שההודייה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי של הנאשם ייבחן על-פי מכלול הנסיבות הנלוות להודייה {עפ"א (מחוזי ב"ש) 47825-02-11 מיכאל פרץ נ' מדינת ישראל ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, תק-מח 2011(2), 29833, 29834 (2011); ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 572 (1987)}.

טענות נגד הייעוץ המשפטי שניתן לנאשם, יכול שיצדיקו, בעיקרון, חזרה מן ההודייה. הצדקה לכך תמצא, למשל, במקום שבו בא כוחו של הנאשם פועל מתוך מניעים זרים תוך הפרת אמונים כלפיו {ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 145 (2004)}.

ואולם, המלצתו של סנגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אינה מצדיקה מתן היתר לחזור מן ההודייה. בהמלצה כזאת אין פסול, כל עוד אין בה כדי לשלול את הרצון החופשי של הנאשם וכל עוד ההכרעה והבחירה החופשית אם להודות נשארת בידי הנאשם {ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 572 (1987)}.

כאמור, בהיעדר פגם או פסול בהודייה שניתנה במסגרת הסדר טיעון ירשיע בית-המשפט את המבקש על-פי הודייתו ויגזור את עונשו {ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002)}.
כמו-כן, חשוב להדגיש כי בהחלט יש להקפיד על-כך שהנאשם מבין את פרטי הסדר הטיעון בו הוא מודה.

לפני בחינת תוכנו של הסדר הטיעון מחוייב בית-המשפט לבדוק את הודאת הנאשם ונסיבות מתן ההודאה. בית-המשפט צריך לבחון האם הודיית אמת היא, והאם הנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת השלכותיה {ע"פ 6952/10 עליג'ן בשימוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 520 (2011); רע"פ 1682/11 ואיל מזערה נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 3205, 3206 (2011)}.

משאיששה בדיקתו של בית-המשפט את כנות ההודאה, ייגש לבחינת ההסדר עצמו {ע"פ 2153/02 מיכאל אידלברג נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 3370 (2006)}.

ככלל, אין לאפשר לנאשם לבחון אם העונש שנגזר במסגרת הסדר טיעון עונה על ציפיותיו המוקדמות, ואם ייראה לו שהעונש כבד מדי - לחזור בו מן ההודייה {ע"פ 6952/10 עליג'ן בשימוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 520 (2011); ע"פ 635/05 אמג'ד דענא נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 2831 (2007); רע"פ 1923/11 גזאל חטיב נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 3179, 3180 (2011)}.

סמכותו של בית-המשפט לאפשר חזרה מהודייה כוללת גם את שלב הערעור. יחד-עם-זאת, היתר לחזרה מהודייה לאחר גזר דין יינתן אך במקרים חריגים {ע"פ 10478/09 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(2), 4445, 4448 (2010)}, שכן מתן פתח רחב לנאשם להתחרט על הודייתו עלול להוביל לתוצאה בלתי רצויה, שבה נאשם יודה לאחר שבא-כוחו יסביר לו כי כך יהיה צפויי לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין, ישקול האם כדאי לחזור בו מהודייתו. הדברים אמורים אף ביתר שאת מקום בו הודיית הנאשם ניתנה במסגרת הסדר טיעון, המשקף את ה"תן וקח" שהצדדים הסכימו עליו בגדרו {ראה גם ע"פ 10478/09 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(2), 4445, 4448 (2010); ע"פ (מחוזי נצ') 31927-11-11 אכרם רג'אבי (עציר) נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(4), 7902 (2011); ע"פ 10518/06 בטאט מירון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חזרה מהודייה שניתנה על-פי הסדר טיעון