botox
הספריה המשפטית
דיני רשלנות עורך דין וההיצג הרשלני

הפרקים שבספר:

הזכות לפיצויים

אמת-המידה הכללית המנחה את דיני הנזיקין, היא החזרת המצב לקדמותו דהיינו, תשלום הפיצויים לא נועד להעניש את המעוול ולא נועד להעשיר את הנפגע.

כל מטרתו היא החזרת הנפגע למצב שלפני הפרת החובה, תוך התחשבות ביתרונות שצמחו לנפגע בכל זאת מהעסקה {ע"א 8361/09 דלתא להשקעות ולמסחר בקרני שומרון בע"מ נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.08.12)}.

מערכת היחסים שבין הלקוח לעורך-דינו, יכולה להצמיח אחריות לעורך-הדין הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי.

נעיר כי, מבחינה חוזית, נטילת הטיפול המשפטי בעניינו של הלקוח - מהווה התחייבות של עורך-הדין לפעול כלפי לקוחו בנאמנות, בזהירות ובמיומנות. מסקנה שלפיה עורך-הדין הפר חובות אלה יכולה להביא לחיובו בפיצויים על-פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).

הפיצויים הנפסקים בגין מצג שווא רשלני אינם פיצויי קיום אלא פיצויי הסתמכות {ע"א 54665/97 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.06.99)}.

פסיקת בתי-המשפט הכירה לא רק בזכות לפיצויים עבור הוצאות שהוצאו עקב מצג השווא, אלא גם בפיצויי הסתמכות בגין "אובדן הזדמנויות אלטרנטיביות".

כלומר, הנפגע זכאי לפיצוי על האפשרות החלופית שהוחמצה, עקב הסתמכותו על המצג הרשלני. פיצויים אלה נובעים מעקרון השבת המצב לקדמותו, ולפיכך הם באים בגדר "פיצויי הסתמכות" ואין הם פיצויי קיום.

יחד-עם-זאת, על התובע להראות קיומה של השקעה אלטרנטיבית, בדומה למקרה שנדון ב- רע"א 378/96 {ויינבלט נ' בורנשטיין, פ"ד נד(3), 247 (1998)}, שם נקבע כי השקעה בניירות ערך איננה מתכון בטוח לרווחים, וכדי לבסס קיומו של נזק מן הסוג של השקעה אלטרנטיבית, על המשקיע להראות שאלמלא מצג השווא ומעשי התרמית, סביר להניח כי היה משקיע את כספו דווקא באחד מאותם אפיקי השקעה אלטרנטיביים שהפיקו תשואה גדולה מזו שקיבל בפועל על השקעתו.

הפרת החובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת, מצמיחה לצד שכנגד זכות לפיצויים "בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה" {סעיף 12(ב) לחוק החוזים}.

הוראה זו פורשה כמעניקה זכות לפיצויי הסתמכות, המכוונים להביא את הצד שכנגד למצב שבו הוא היה מצוי אלמלא הופרה החובה שלא לנהוג בחוסר תום-לב {ע"א 230/80 פנידר חברה לבניין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2), 713 (1981)}.

אמנם, במקרים חריגים ניתן להעניק בסיטואציה מעין זו גם פיצויי קיום, אולם לא נראה שזה המקום לפעול על-פי אפשרות חריגה זו, בין-היתר משום שהתובעים לא ביקשו לבטל את עסקאות הרכישה והמקרקעין נותרו בידיהם {השווה ע"א 829/80 שיכון עובדים בע"מ נ' ז'פניק, פ"ד לז(2), 579 (1983)}.

סכום הפיצוי נקבע בהתאם לנזק הישיר שנגרם לתובע כתוצאה ממעשיו ומחדליו של עורך-הדין, והוא יועמד על הסכום שנאלצו לשלם התובע עבור הרכישה - למשל - וכן ההוצאות בגין מעשיו לצמצום הנזק שנגרם לו.

קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על-כן, פיצוי הולם בגינו {ע"א 153/04 חיותה רובינוביץ נ' יוסף רזנבוים, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.06)}.

ב- ת"א (יר') 3800/09 {מזל בוגן נ' מנחם כהן, תק-של 2015(2), 70081 (2015)} בית-המשפט דחה את התביעה מחמת העובדה כי היורשים לא הוכיחו שנגרם להם נזק כתוצאה מכל פרשת ההתחזות ואף לא הוכיחו את סכום הנזק הנטען, ככל שנגרם.

היורשים לא הראו מה היה סכום שכר-הטרחה ששילמו לשם ניהול ההליכים שלטענתם, נדרשו לנהל כדי לזכות בבעלותם על המקרקעין, בשונה מהסכום הכללי ששילמו גם עבור שירותי משפט אחרים.

בנסיבות אלו, אפילו היו טענות היורשים מתקבלות, אף לא ניתן היה לקבוע את סכום הפיצוי שהיו זכאים לו על דרך האומדנה.

הלכה היא כי אין די בהוכחת קיומו של נזק - שספק אם הוכח בענייננו - אלא יש להוכיח את הנתונים העובדתיים שעליהם ניתן לבסס את היקף הנזק ואת הפיצוי הראוי. רק במצב זה יכול בית-המשפט לקבוע את סכום הפיצוי על דרך האומדנה {ראה גם ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.11.10)}.