אחריות עורך הדין באנגליה

1. כללי
קיים הבדל בין הSolicitor - {Jackson & Powell, Professional Negligence 5th Ed. 2002 535}, שפעילותו המשפטית אינה מתבטאת בהופעה בבית-המשפט והוא המייעץ או ה"שתדלן", לבין ה- Barrister, הפרקליט אשר עוסק בליטיגציה.

השוני בין שני המקצועות מאופיין בעיקר כאשר באים לדון בנושא הרשלנות.

קיימים נושאים המשותפים לשניהם, כמו: חובת עורך-דין לקוח, נושאים הדנים בחתימת חוזה, חובת הזהירות, מחייבות כלפי צד ג' ועוד.

לעומתם קיימים נושאים המתייחסים רק לאחד מהם, כמו הייצוג בבית-המשפט - אצל ה- Barristerבלבד.

2. Solicitor
- עליו להחזיק באישור Solicitorולהופיע כך ברשומות {Soliciters Act 1974, s.l};
- מתפקידו לייעץ ללקוח;
- עליו לשאת תעודה המאשרת את אפשרותו להופיע בבית-המשפט העליון, בשאר בתי-המשפט, לעסוק במסירה של נכסים, ולהכין צוואות או טפסים ניהוליים {Access to Justice Act 1999, s 36}.

בין שאר מיומנויותיו עליו להתמחות בניהול משא-ומתן במשמעותו העסקית, ולעיתים נדרש ממנו לייעץ הנוגע להשקעת כספים {Neushul v. Mellish & Hurkavy (1967) 111 S.J. 399}.

בפן המעשי, לעיתים קרובות הוא מייעץ ללקוחות או פועל עבורם בנושאים שאינם "משפטיים" במהותם {Taylor L.J. in Balabel v. Air India [1988] ch. 317}.

כיום, הודות לחוקי האיחוד האירופי, עורכי-דין מורשים לעסוק בכל מקום (בכפוף למספר תנאים), כולל באנגליה ווילס. כאשר מדובר בנושא "חוצה גבולות", על עורכי-הדין לפעול לפי CCBE Code of Conduct for Lawyers שבקהיליה האירופית {Gelhard v. Consiglio dell'Ordine degli Avvocati e Procuratori di Milano [1996] All E.R.(E.C.)189}.

3. תפקיד ה- Solicitor כ- Officer of the Court
מן המפורסמות היא כי מוטל על ה- Solicitor לשמש כ"קצין בית-המשפט".

הדבר מיוחס לאנשים אשר אינם לקוחותיו {Stanford v. Roberts (1884) 26 Ch.D. 155 at 160;R Danger's Trists (1889) 41 Ch.D. 178}.
למשל, בפסק-דין Batten v. Wedgwood Coal & Iron Co התובע ניהל מכירה בהוראת בית-המשפט {(1886) 31 Ch.D. 346 }.

ה- Solicitor, בניגוד להוראת בית-המשפט השקיע את הכסף שהרוויח מהמכירה באופן שנגרם הפסד.

בית-המשפט קבע כי תפקיד ה- Solicitor הוא לשמש כקצין בית-המשפט. בית-המשפט הוסיף והדגיש, כי אם לא בית-המשפט, היה מכתיב לו מה לעשות עם כספי המכירה אלא היה זה בהסכמת שני הצדדים, היה עליו להיות נאמן ללקוחו בניהול המכירה, ולצדדים אחרים.

4. חובתו של ה- Solicitors ללקוח
4.1 חובה חוזית
ההסכם בין הSolicitor - ללקוחו מגדיר את המחוייבות ההדדית של הצדדים.

ההסכם יכול שיהיה בכתב, בעל-פה, או שנלמד, אף במרומז, מהתנהגות מסויימת אשר קיימת ביניהם. שכר-הטרחה נרשם בכתב.

בפסקי-דין רבים בהם התקיימו יחסי עורך-דין לקוח, ונושא שכר-הטרחה לא עוגן בכתב, בית-המשפט הסיק על-פי ההתנהלות בתיק מהו גובה שכר-הטרחה ההולם {Hanave Pty Ltd v. Lfot Pt Ltd (2000) 168 A.L.R 318 Federal Court of Australia.cf. Meerkin & Apel v. Rossett Pty Ltd (1998) 4 V.R. 54}.

אולם, העובדה כי יש לבחון כל מקרה לגופו של עניין.

שני פסקי-דין מדגימים נסיבות בהם לא סוכם נושא שכר-טרחה.

בפסק-דין Dean v. Allin & Watts, Solicitor שהועסק על-ידי לווה נתן שטר מכר של דירה שהיתה בבעלותו של חברו של אותו לווה, ללא מתן ייעוץ משפטי, וללא המלצה לתובע לקבל ייעוץ משפטי כלשהו.

בית-המשפט שלערעורים קבע כי לא היה כל רמז לשכר-טרחה, ולכן לא ישולם כל שכר-טרחה.

השאלה הנבחנת היא אובייקטיבית בנסיבות העניין היא: האם אותו צד התחייב בתשלום ל- Solicitor.

כמו-כן נשאל ה- Solicitor ישירות, האם היו יחסים חוזיים ביניהם בעבר, ולחלופין, אם ה- Solicitorהציע לתובע לקבל ייעוץ משפטי בעבר { [2001] E.W.C.A. Civ. 758 Dean v. Allin & Watts}.

בפסק-דין נוסף BDG Roof-bond Ltd v. Duglas Solicitors שנתבעו בפסק-דין זה הועסקו על-ידי לקוח שמכר 50% מחלקו בחברה אחת לחברה אחרת {[2000] P.N.L.R. 397 }.

בית-המשפט קבע כי הם לא הועסקו על-ידי החברה, ולכן אינם זכאים לשכר-טרחה, וזאת על-אף שבעבר הועסקו על ידיה ומכתביהם וחשבונותיהם מוענו לכתובתה של החברה.
אף לא אחד מהחברה הורה להם, והם פעלו למען אחד מהמנהלים באופן שהוא הפוך לאינטרס של אותה החברה.

הרחבה נוספת להלכת הדלי ביירן, בפסק-דין White v. Jones ביולי 1986 אדם שכתב צוואה ביקש מה- solicitor שלו לערוך צוואה חדשה, ובה הוא מצווה את רוב נכסיו לבנותיו, אשר לא נכללו בצוואה הקודמת שלו { [1995] 2 A.C. 207}.

ה- solicitorהתרשל, ולא קיים את דברי המוריש לפני מותו.

ברוב זעום, קבע בית הלורדים כי ה- solicitor התרשל במילוי תפקידו.

בית-המשפט הרחיב את הלכת הדלי ביירן בקביעתו זו.

בית-המשפט התייחס לכך שבמקרים רבים חבים ה- solicitorsבחובת נאמנות כלפי הנהנה, וכי הלכת הדלי ביירן מאפשרת להתגבר על הקשיים הצפויים.

כמו-כן אמר בית-המשפט כי solicitors העוסקים בהכנת הצוואה "יקבלו על עצמם אחריות" כלפי הנהנים.

4.2 חובת הנאמנות ללקוח
היחסים בין ה- Solicitor ללקוח הוגדרו כ"אחת מחובות הנאמנות החשובות ביותר הידועות בחוק" {Cox v. Pemberton Holmes [1993] 6 W.W.R 603 British Columbia CA}.
כאשר בית-המשפט בא לבחון האם לא התמלאה חובת הנאמנות ביחסי עורך-דין לקוח, האם קיימת רשלנות במילוי חובה חשובה זו, עומדת לרשותו רשימת שבע חובות נאמנות המתייחסות ל- Solicitors:

התנהגות בלתי-הולמת: למשל קבלת מתנה מהלקוח.

כבר בפסק-דין משנת 1895, עלתה הסוגיה של נתינת מתנה מלקוח לעורך-דינו. הנהגות זאת נתפסת כבלתי-הולמת {Liles v. Terry [1895] Q.B. 679 CA. מדובר בהעברת נכס באופן התנדבותי הלקוח לעורך-דינו}.

אולם, במקרה שהמתנה ניתנה לבנו של ה- Solicitor, התקבלה ככשרה על-ידי בית הלורדים בפסק-דין Willis v. Barron, כאשר מדובר במצב בו האישה נתנה את המתנה לבנו של ה- Solicitorשל בעלה {[1895] Q.B. 679 }.

עסקים אישיים עם הלקוח: בפסק-דין מפורסם באנגליה Nocton v. Aahburton Solicitorנמצא אשם בהפרת חובת הנאמנות כאשר ניצל את לקוחו לשם סיפוק האינטרסים האישיים שלו עצמו {[1914] A.C. 932 }.

קבלת טובת הנאה: אסור ל- Solicitorלהשתמש בנכסי לקוחו על-מנת להשיג טובת הנאה. פסק-דין Brown v. Inland Revenue Commissioners. מדובר היה בסכומי כסף שלא היה שווה להשקיעם מכיוון שהיה מדובר בסכומים קטנים או שהכסף נדרש לשימוש שוטף, ה- Solicitor שמר חלק מסכומים אלו בחשבון על-מנת להפיק מכסף זה רווחים לעצמו {[1973] Ch. 30.}.
ניצול מעמד לרווח אישי: בפסק-דין Boardman v. Phipps מר בורדמן, שהיה במקצועו Solicitor, היה בעל מספר מועט של מניות בחברה פרטית. החברה לא היתה מרוצה מאופן ייצוגה על-ידי העורך-דין שלה ומר בורדמן התבקש לחקור את פעילותו של אותו עורך-דין. מר בורדמן נענה לבקשת החברה ותוך כדי מילוי המבוקש ממנו, עסק ברכישת מניות החברה. בית הלורדים פסק במקרה זה כי מר בורדמן פעל לטובתו האישית תוך ניצול מעמדו { [1967] 2 A.C. 46.; ראה גם Official Assignee of Cullier v. Creighton [1993] 2 N.Z.L.R. 534}.

קבלת שוחד: בפסק-דין Islamic Republic of Iran v. Denby, לקוחו של ה- Solicitor נתבע על מעורבותו במריבה תוך כדי קניות. התובע שילם ל- Solicitor "בעין יפה" בשל שביעות רצונו מהתוצאה. השופט תאר את התשלום הנאה כשוחד, והלקוח זכה כפיצוי בהשבת חלק מהכסף חזרה {[1987] 1 Lloyd's Rep. 367 }.

חוסר עקביות במחוייבות: פסק-דין מנחה בנושא Bristol & West Building Society v. Mothow ה- Solicitor של הנאשם פעל בעסקת משכנתא רגילה, דבר אשר על פניו לגביו הינה פעילות רגילה {[1998] Ch.1. Bristol & West Building Society v. Mothow; וכן ראה S. Elliot "Fiduciary liability for client mortgage frauds" (1999) 13 Tru L.I. 74 בו קיימת השוואה לחוסר העקביות לרשלנות מקצועית}.

על הנכס היתה קיימת הערת אזהרה. ה- Solicitorידע על-כך ולא התריע על העניין ללקוחו. בית-המשפט שלערעורים קבע כי ה- Solicitorלא התרשל בתפקידו מכיוון שהוכיח כי לא באמת ידע על הערת האזהרה, אולם חטא בנקודה זו של חובת נאמנות ללקוח.

Millet L.J. חילק את חובת הנאמנות, לארבע קטגוריות:

הראשונה, "double employment" חוק המונע מה- Solicitorלעבוד בו-זמנית עבור שני לקוחות בעלי אינטרס משותף.

השניה, התחייבות לשרת את הלקוח מתוך כוונות טובות וללא דעה קדומה.

השלישית, חובה על ה- Solicitor לפעול "ללא מעצורים" כדי להוציא לפועל את מחוייבותו כלפי הלקוח.

הרביעית, "actual conflict" דורש מה- Solicitor שלא לנקוט בעמדה במלאו אחר מחוייבותו כלפי הלקוח.

חיסיון: במסגרת חוזה עורך-דין-לקוח, על עורך-הדין לשמור על החיסיון {Purry-Jones v. Law Socity [1969] 1 Ch. 1}.

נושא החסיון הינו ראשון במעלה בחשיבותו, וה-Law Society נתן עליו את דעתו {ראו Law Society's Guide to the Professional Conduct of Solicitors (8th ed. 1999) annex 15A}.
פסק-דין מנחה בנושא החסיון הינו Bolkiah v. KPMG { [1999] 2 A.C. 222; ראה גם "Protecting confidential client information" (2000) 16 P.N. 103}. בפסק-הדין נקבעו שני מבחנים:

הראשון, כאשר מדובר בשותפים שהינם לקוחות של ה-Solicitor , על שניהם לקבל ממנו יחס שווה ללא הסתרת אינפורמציה מאחד השותפים.

השני, אין כל קושי להוכיח את הפגיעה בחסיון.

אם שני המבחנים מתמלאים, בית-המשפט יתערב אלא-אם-כן יהיה סבור כי אין כל סיכון בהתנהגות ה- Solicitor.

4.3 חובת Solicitor ללקוח לעומת חובת Solicitor לצד ג'
מעיון במשפט המקובל, המתאר את יחסי עורך-דין-לקוח כמערכת חוזית (העקרונות החוקיים) כלולים ב-Unifair Contract Terms Act 1977 .

ניתן ללמוד כי קיימת חפיפה בין חובת Solicitor ללקוחו לבין חובת Solicitor לצד ג', למרות זאת,קיימים הבדלים חוקיים ומעשיים בין שני המצבים.

כדי שהמערכת Solicitor - לקוח תתפקד ללא מהמורות, יש לדאוג לכך שהחוזה יהיה מושתת על שקיפות, שכל הכלול בו יהיה על דעת שניהם, וכך ניתן יהיה למנוע חיכוכים וויכוחים מיותרים.

בשנת 2001 קבע בית-המשפט שלערעורים בפסק-דין כי אם טיפול או מקצוע, חושפים לקוח או מטופל למחדלים או מעשים שליליים, שניתן היה למנוע אותם מלכתחילה, לא תשמע טענת הגנה של Solicitor לכשיתבע באשמת רשלנות מקצועית {Patel v. Deybells (a firm) [2001] EWCA Civ 1229; [2002] P.N.L.R. 6}.

4.4 חתימה על החוזה
החוזה שנחתם בין Solicitor ללקוחו מטרתו להגן על עורך-הדין כנגד תביעות בגין הפרת חוזה, ובגין תביעות בנושא רשלנות.

על-מנת שהחוזה יהיה תקף, חייבת להיות עדות שהלקוח מסכים לתוכנו.

מחד, חתימת הלקוח על החוזה מהווה אישור להסכמה על תוכנו. הלקוח מחוייב לחתימה על החוזה גם אם חתם עליו מבלי שהיה מודע לתוכנו.

מאידך, במקרה שהחוזה אינו נושא את חתימתו של הלקוח, ניתן להתחשב בכוונותיו בשעת כריתת החוזה, וברצונו בשעת עריכת החוזה.

לורד דנינג קבע, כי עלולה להיות הפרה בוטה של זכויות, וכי בית-המשפט אינו יכול לאכוף חוזה על-אף אדם, אם אותו אדם לא התכוון לכך. וכי יש לציין זאת "בדיו אדומה" {Thornton v. Shoe Lane Parking L TD [1971] 2 QB 163 at 170, [1971] 1 All ER 686 at 690 CA}.

עוד הוא הציע בפסק-דין נוסף כי יש להניח כי שני הצדדים התכוונו לקבל עליהם את תנאי החוזה, על-אף שלעיתים בעיני בית-המשפט נראים התנאים כלא סבירים {White v. Blackmore [1972] 2 QB 651 at 664, [1972] 3 All ER 158 at 165, CA}.

Solicitors רבים נתבעו מסיבות שונות בשל רשלנות בטיפול בלקוח, כמו למשל: טיפול לקוי במשכנתא, כישלון ברכישת נכס כשמזדמן, טעות רשלנית ברישום נכסים לטובת הלקוח, רשלנות ברישום חברה על-שם הלקוח, רשלנות בעריכת חוזה, ועוד. אחת הדרכים להגן מפני הסתכנות היא הביטוח.

4.5 Barrister
יחסי ה- Barrister - לקוח אינם מגובים במערכת חוזית. ה- Barrister אינו כורת חוזה עבודה לא עם ה- solicitor ולא עם לקוחו.

לפי פסק-דיןKennedy v. Bram , ולפי פסק-דין Ronald v. Worsley מועצת ה- bar פועלת לפיLegal Service Acts {יצא לפועל בינואר 1991}. ה-Barrister אינו נכנס לקשר חוזי כלשהו אלא אם הוסכם על-כך בכתב {(1863) 13 C.B (N.S) 677 Kennedy v. Bram; (1969) 1 A.C 196 Ronald v. Worsley}.

4.6 חובת נאמנות
כמובן ה- Barristerחב חובת נאמנות כלפי לקוחו, וזו כוללת את חובת החסיון.

לשם המחשת תפקידו, נקבע בפסק-דיןChina Light & Power Co. v. Michael Ford כי ה- Barrister השתמש בכוונה במידע חסוי שנמסר לו מתוך אמונה בו על-ידי לקוחו, והלקוח ניזוק { [1996] 1. H.K.L.R. 57 CA }.

על ה- Barrister להימנע מלתמוך בלקוח במקרה של פשיעה {R v. Blatt, The Times, may 30 1996}.

4.7 חובת הזהירות כלפי הצד שכנגד
באנגליה, פסק-דין מנחה קובע כי Barrister אינו חב בחובת הזהירות כלפי הצד שכנגד {Gram Gelato Ltd v. Richcliff (Group) Ltd (1992)}.

באותו מקרה, אדם שהתעניין בשכירות-משנה של נכס, הפנה שאלה Barrister בדבר זכויות בנכס, אשר עלולות לפגוע בהנאתו משכירות-משנה. הוא נענה בתשובה מטעה.

בית-המשפט קבע כי אין זה צודק וסביר להטיל אחריות במקרה כזה, כאשר התובעים {שוכרי-המשנה} יכולים להפנות את תביעתם נגד לקוחו של Barrister {השוכר}.

לכלל בסיסי זה נקבע חריג - מקום שהוכחה בו "נטילה וולונטארית של אחריות" מצד עורך-הדין של הצד שכנגד. יסוד זה של נטילת אחריות נתפש כיום על-ידי בתי-המשפט באנגליה כעומד בבסיס החבות בגין מצג שווא רשלני.

4.8 יידוע הלקוח בנוגע לסיכונים אפשריים
יש להתייחס לרמת התובנה של הלקוח. מתפקידו של Barrister להסביר ללקוחו את הסיכונים הכרוכים ואת החשיפה. ככל שרמת האינטליגנציה של הלקוח נמוכה יותר, כך על barrister לרדת יותר לפרטי פרטים.

בפסק-הדין הקנדי County Personnel (Employment Agency) Ltd v. Alan R Pulver & Co, קבע השופט כי הלקוח רשאי לצפות להסבר מקצועי וסביר של barrister להליך המשפטי { [1987] 1 All ER 289 AT 295, WLR 916 at 922 CA }.

4.9 מחוייבות לצד ג'
המבחן הנהוג באנגליה לגבי צד ג': האם היתה לצד ג' זכות הסתמכות על שירותי עורך-הדין?

עבודתו של ה Solicitor הינה אדוורסרית מטבעה. תפקידו הוא להגן על לקוחו בכל קונפליקט אקטואלי או פוטנציאלי במפגש אינטרסים מול צדדים אחרים {Neushul v. Mellish & Harkavy (1967)111 S.J. 399, CA}.

פסק-דין מנחה בנושא הוא Gran Gelato Ltd. v. Richcliff Ltd. { [1992] Ch. 560, Nicholls V.-C. }.

Gran Gelato ביקשו לכרות חוזה להעברת זכויות חכירה עם Richcliff. לפני כריתת החוזה ביניהם, שלחו ה- Solicitors של Gran Gelatoשאלון אל Richcliff, וכן אל נתבעים נוספים - ה- solicitorsשל Richcliff. בשאלון שאלו אם קיימות זכויות כלשהן לטובת מוטב אחר כלשהו, ואשר עלולות לפגום בהנאת החוכר Gran Gelato, ונענו כי "לא, למיטב ידיעתם אין".

תשובה זו היתה לא נכונה. Richcliff נמצא בבית-המשפט חייב בהפסד של Gran Gelato, בשל ההסתמכות של Gran Gelato אולם בית-המשפט לא חייב את ה- Solicitorsשלו כשהוא קובע כי Solicitors, אשר נוקטים בפעולות כלליות לפני מכירה, אינם חבים חובת זהירות, כלפי רוכש לעתיד, לפני כריתת חוזה או פעולות דומות.

4.10 מחוייבות ה- Barristerכלפי צד שכנגד
בעת ייצוג בבית-המשפט, אין ה- barristerחב חובת נאמנות כלפי הצד שכנגד.

בפסק-דין Connolly- Martin v. Davis בבית-המשפט שלערעורים קבע בית-המשפט כי Barrister שנתבע על-ידי הצד שכנגד לא חייב בהפרת חובת נאמנות על-כך שפעל על-פי עצת לקוחו, בניגוד לסמכותו, וגרם לנזק לצד שכנגד.

בית-המשפט הוסיף כי חובתו של ה- Barristerהינה בראש ובראשונה ללקוחו, ורק אם הוא רוצה בהתנדבות לעזור לצד שכנגד, הוא רשאי, אך לא חייב {[1999] P.N.L.R 827 Connolly- Martin v. Davis}.

בפסק-דין Mathew v. Maughold Life Assurance Co Ltd, הועסק Barrister על-ידי חברת ביטוח. הוטל עליו להכין נוסחה להקלה במס עבור לקוחות החברה. השופט Lonard J קבע כי ה- Barristerהיה אחראי ללקוחות של חברת הביטוח ושהיו אמורים ליהנות מההקלות במס {Matthew v. Maughold Life Assurance Co Ltd (1984) 1 P.N. 142}.

בפסק-דין מנחה באוסטרליה {Dvid F. Partlett Professional Negligence, 1985, 263}, בניגוד למשפט המקובל, ב- Caltex (Australia) v. The Dredge "Willemstard" { (1976) 136 C.L.R. 529. Caltex (Australia) v. The Dredge "Willemstard"} ובשרשרת של פסקי-דין נוספים, קבע בית-המשפט העליון הלכה כי בניגוד למשפט המקובל, אשר מוקיע פיצוי אוטומאטי בשל הפסד כלכלי שנגרם על-ידי התרשלות, בפסק-דין Caltex ודומיו {ראו:L. Shaddock & Associates Pty Ltd v. Paramatta City Council (1981) 150 C.L.R. 225 at 251, Ross v. Caunters [1980] Ch. 279}, אלא בוחן כל מקרה לגופו של עניין, כאשר בפסק-דין Caltex, היתה מערכת יחסים קרובה הצדדים אשר נכנסו הדדית למעין הרפתקה, ולכן במקרה זה נפסק כי לא היתה התרשלות במובן המקובל, ולא נקבע פיצוי. דוגמה זו אמנם רחוקה מלהוות דוגמה למערכות יחסי עורך-דין-לקוח מקובלים, אולם היא מרחיבה את טווח המקרים.

בסקוטלנד ובאירלנד, שבהן נהוג המשפט המקובל, התבססו בתי-המשפט על מבחני עזר לשם קביעתה של חובת הזהירות.

המבחנים נבנים מההבחנה לפיה קיימים עורכי-דין המתייחסים לשאלות עובדתיות, וכאלו המתייחסים לעניינים משפטיים.

בסקוטלנד נקבע כי סביר פחות שעורך-דין יחוב בחובת זהירות עת הוא מעביר מידע עובדתי מטעם לקוחו.

ההסבר לקביעה זו הוא שקיומה של חובת הזהירות מותנית בכך שעורך-הדין יבטא יומרה, בהתבסס על מקצועו, להיות בעל מיומנות או ידע הדרושים למתן העצה או המידע.

במקרים שבהם מדווח עורך-הדין על נתונים עובדתיים, יקשה על הצד שכנגד להוכיח שהסתמך על הידע של עורך-הדין עצמו ועל בירורים שערך, ולא על מידע שמי שאחרי או הוא הצד שכנגד כשהעורך-דין שימש רק "צינור" להעברת מידע מטעמו {Midland Bank v. Cameron (1988)}.

מנגד, קבע בית-המשפט העליון באירלנד {At pp. H.L. Evans Lawyer's Liabilities, (2 nd ed 2002) }, הלכה שהיא בפועל היפוכה של ההלכה הסקוטית. לפי פסק-דין זה, עורך-דין איננו אחראי להצהרותיו ככל שהן מבטאות עמדה מקצועית, משום שהן מבטאות עמדה בנושא הנגיש לשני הצדדים, בעוד שהוא עשוי לשאת באחריות למידע עובדתי שאותו הוא מעביר מטעם לקוחו.

גישה זו, לפיה המבחן המרכזי להוכחת נטל האחריות מצד עורך-הדין, למידע שהוא מעביר {ובהתאם לקיומה של חובת הזהירות}, הוא פועל יוצא של טיב המידע המועבר, נדחתה באנגליה {At pp. H.L. Evans Lawyer's Liabilities, (2 nd ed 2002)}.

בקנדה, הכלל העקרוני הוא הקיים באנגליה, אולם קיימת נטיה מסויימת להרחיב את החריגים לכלל הקובע כי, לא תתקיים חובת זהירות ביחסי עורך-הדין והצד שכנגד. כך במיוחד במצבים שבהם הצד שכנגד אינו מיוצג.

אז, על בית-המשפט להשתכנע כי בין הצדדים התקיימו יחסים מיוחדים, וכי עורך-הדין נטל על עצמו כלפי הצד שכנגד אחריות למידע שהעביר, או אחריות לבצע פעולה עבורו.

הפסיקה בקנדה הבהירה כי לא די בקיום עניין משותף לשני הצדדים לעסקה בהוצאת העסקה שביניהם מן הכוח אל הפועל, על-מנת להקים חובת זהירות של עורך-דינו של הצד האחר.

ראוי לזכור כי חובתו של עורך-הדין היא בראש ובראשונה לצד שאותו הוא מייצג, ובמסגרת חובתו זאת, עליו לעשות כל שביכולתו להיטיב עימו.

עורך-הדין יחוב בחובה כלפי הצד שכנגד רק אם נטל על עצמו אחריות כלפי אותו צד, ובכך יצר אצלו הסתמכות סבירה.

ואכן, בפרשה היחידה שנסבה סביב שאלת חבותו של עורך-דין לצד שכנגד בעסקה, ושהגיעה לדיון בבית-השמפט העליון הקנדי, נקבעה קיומה של חובת הזהירות על יסוד המסקנה העובדתית כי הצד שכנגד שכר בשלב מסויים את שירותיו של עורך-הדין של הצד האחר {4 S.C.R 279 Granville Savings and Morigage Corp. v. Slevin (1993))}.

5. ייצוג בבית-משפט (ליטיגציה)
עקרונית, כאשר מדובר בטעויות טכניות, ואשר טרם פגעו בלקוח וגרמו לו לנזק, ניתן לתקן אותן.

ב- ע"א 9022/08 {מגורי-כהן נ' עו"ד משה קמר, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.10)}, נפסק, כי: "מטבע הדברים, לא תמיד חושבים עורכי-הדין על כל הטענות האפשריות, כשם שלא תמיד רופא מביא בחשבון כל אפשרות רפואית מכלל המגוון הרחב. לגבי עורכי-דין, לא תמיד בידם לצפות את התייחסות בתי-המשפט לטענותיהם. כשם שעורך-דין שלא צפה מראש כיצד ידחה בית-המשפט את טענתו אינו, מיניה וביה, רשלן, כך גם עורך-דין שלא צפה מראש את כל הטענות האפשריות שניתן להעלות על הדעת, קרובות ורחוקות, לטובת לקוחותיו. השאלה היא של מידת הזהירות ושיקול-הדעת הננקט, וכמובן אלה נמדדים באמת-מידה של מקצועיות וסבירות".

ב- תא"מ (עפ') 1857/06 {עו"ד וינר נ' ספיר תעשיות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.04.13)}: לא הוכחה קיומה של רשלנות מטעם עורך-דין וינר בטיפולה בתביעת מפל, משכך דין התביעה שכנגד שהוגשה נגדה להידחות במלואה.

אולם לאחרונה אנו עדים למדיניות חדשה, שבה השופטים פחות סלחנים.

לדוגמה: השופט לורד גריפית' דחה ערעור של barrister בפסק-דין Ketman v. Hansel Properties Ltd. השופט התנגד לבקשת barrister לתקן את כתב ההגנה, באמרו כי עברו הימים בהם התייחסו בסלחנות לרשלנות בייצוג. קיימים מקרים בהם הצדק יצא לאור אם לא יאפשרו לעורכי-הדין לחזור בהם בשלבים מתקדמים של ההליך המשפטי { [1987] AC 189 at 220}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אחריות עורך הדין באנגליה