דיני רשלנות עורך דין וההיצג הרשלני
הפרקים שבספר:
- דיני רשלנות עורך דין - הקדמה
- דיני רשלנות עורך דין - פתח דבר
- חובת עורך דין ללקוחו
- ההבחנה בין רשלנות לבין טעות בשיקול דעת
- חובת הגילוי.מעילה באימון הלקוח והסתרת "פרט מהותי"
- נאמנות
- הפעלת שיקול הדעת של עורך הדין בעניין פשרה
- האם חב עורך הדין חובת זהירות כלפי הצד שכנגד?
- רשלנות עובדי משרדו של עורך הדין
- על עורך הדין להסביר את משמעות החתימה על ייפוי כוח
- מתן עצה
- מסירת מידע חלקי ע"י הלקוח
- ניגוד עניינים
- רשלנות עורכי דין במילוי תפקידם ככונסי נכסים וכמפרקים
- רשלנות עורכי דין בהליכי הוצל"פ
- אפוטרופסות
- מנהל עיזבון.ירושות וצוואות
- הליכי ערעור
- רשלנות במשפט הפלילי
- התיישנות
- ניסוח הסכמים
- הכנת לקוח לפני משפט - והתנהלות עורך הדין במהלך המשפט
- עסקאות מקרקעין
- אשם תורם
- פסיקת הוצאות כאשר התביעה הוגשה בקלות ראש
- חובתו של עורך דין כלפי מושך שיק לא עביר
- לקוח המסתכן בפעולה משפטית מסוכנת
- עסקה כושלת
- עסקה ספוקלטיבית
- ייצוג בני משפחה
- אי הגשת סיכומים
- בוררות
- תיקון כתב התביעה
- הזכות לפיצויים
- אחריות עורך הדין באנגליה
- היצג רשלני בנזיקין
מנהל עיזבון.ירושות וצוואות
ב- ת"ע 42545/99 {עורך-דין איתן קדמי ואח' נ' עוזי אליאס, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.05.09)}, בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את הטענה המשפטית לפיה לא היה על עורך-הדין לבקש את אישור בית-המשפט לביצוע איזה מבין התשלומים ששילם והדבר נעשה במסגרת תפקידו כמנהל עזבון ועל-פי הוראות צו המינוי והדין, שכן חובתו של מנהל עזבון הינו לסלק את חובות העזבון עליהם נודע לו בכל דרך והתשלומים ששולמו במקרה זה אינם באים בגדר הפעולות הטעונות אישור מוקדם. על פסק-דין זה הוגש ערעור.בית-המשפט שלערעור דחה את הערעור שהגיש התובע ברובו, למעט עניין אחד הנוגע לטענות שהועלו כלפי עורך-הדין בקשר עם אחד התשלומים ששילם בגין עסקה שביצע המנוח {ע"מ (מחוזי יר') 643/04 עזבון המנוח מ' א' ז"ל נ' עורך-דין א' ק', מנהל עזבון זמני, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.07.05)}.
בית-המשפט של ערעור מתח ביקורת חריפה על התנהלות העורך-דין כאשר נטל לעצמו שכר-טרחה שחב לו המנוח כנושה של העזבון וזאת מבלי לקבל על-כך אישור מראש של בית-המשפט. בעניין זה נקבע כי עורך-הדין פעל בניגוד לחובת הנאמנות המוטלת עליו.
ב- ת"א (מחוזי יר') 6541/04 {עובד מזרחי ואח' נ' עורך-הדין נאמן אריה וגדרון דן שלמה, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.05.09)} פעלו הנתבעים למכירת מגרש בירושלים במסגרת תפקידם כמנהלי עזבון.
התובעים טענו כי משא ומתן שניהלו עם עורכי-הדין הבשיל לכדי חוזה מחייב, וכי המוכרים הפרו חוזה זה על-ידי מכירת המגרש לצד ג'.
עוד נטען כי בעקבות החוזה השקיעו התובעים מאמצים והשביחו את הקרקע על-ידי ביטול התב"ע והגדלת אחוזי הבניה.
בית-המשפט דחה את התביעה בקובעו כי לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים ואין לחרוג מדרישת הכתב הקבועה בחוק המקרקעין מקום בו שני הצדדים יוצגו על-ידי עורכי-דין; עורכי-הדין הבהירו לתובעים כי אין הם מוכנים להעניק להם אופציה בלעדית לרכישת המגרש עד תום הליכי ההשבחה; גם אם נניח שהיתה אופציה כזו הרי שהיא ניתנה לחודשים ספורים ומכאן שפקעה בעת המכירה לצד ג'; התובעים פעלו על חשבונם ונטלו על עצמם סיכון כי העסקה לא תצא אל הפועל והשקעותיהם ירדו לטמיון.
ב- ת"א (שלום ת"א) 069817/04 {ויצמן נ' עורך-דין משה בן דוד ועורך-דין ישראל דולינגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.02.09)} שימשו הנתבעים כמנהלי עזבון למכירת נכס מקרקעין {משק חקלאי במושב ינוב}.
הנתבעים נתבעו על-כך שהשתהו בהשלמת רישום הזכויות בנכס.
בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי אישור תשלום מס רכישה הועבר על-ידי הרכושים רק בדצמבר 2003 ולכן לא ניתן היה ממילא להעביר את הזכויות בנכס טרם מועד זה.
אם כך, אין מקום לתביעה על התרשלות ועיכוב בהעברת הזכויות. פער של חודשיים ברישום אינו מצדיק תביעה בכגון דא.
ב- ת"א (שלום ת"א) 25549/03 {מנטי לירז ואח' נ' עורך-דין ישראל מודעי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (21.05.06)} נתבע עורך-הדין בעילה של רשלנות מקצועית בתוקף תפקידו כמנהל עזבון.
התובעות, אשתו ובתו של המנוח, טענו כי הנתבע ניהל את העזבון באופן רשלני וכתוצאה מכך נגרמו לתובעות נזקים כספיים.
בית-המשפט קיבל התביעה וקבע כי הנתבע התרשל במילוי תפקידו כמנהל עזבון. בית-המשפט חייב את הנתבע בכך שלא עמד על-כך ששוכר נכס בבעלותן של התובעות ישלם שכירות.
שתי עילות תביעה נוספות שהועלו על-ידי התובעות - חיוב בקנסות מס הכנסה עקב אי-דיווח של התובע לשלטונות המס על הכנסות מנכס, והצורך בקבלת הלוואה מהבנק עקב אי-קבלת דמי מזונות חודשיים - לא הוכחו על-ידן ועל-כן נדחו.
ב- ת"א (שלום ת"א) 17490/01 {עזבון המנוח וולדפוגל יצחק ז"ל נ' עורך-דין טמבור משה, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.01.05)} עסקינן בתביעה כנגד עורך-הדין אשר מתוקף תפקידו כמנהל עזבון מכר זכויות חכירת-משנה בנכס.
עורך-הדין ייצג את שני הצדדים. התובע טען כי רק לאחר חתימת ההסכם התברר לו כי תקופת החכירה קצרה והיא לשלושה-עשר וחצי חודשים בלבד.
התובע טען, כי עורך-הדין הטעה אותו, או לחילופין התרשל, בכך שמסר לתובע מידע מוטעה.
בית-המשפט קיבל את עמדת הנתבע כי חלה טעות סופר בהסכם לעניין תחילת זכות החכירה ומועד פקיעתה, אולם בפועל הוסברו והובהרו התאריכים והפרטים המדוייקים במועד חתימת ההסכם וקבע כי לא חל כל פגם בחוזה.
בית-המשפט חזר על הלכת בית-המשפט העליון כי במקום שנמנע התובע להביא ראיה ללא הסבר סביר ניתן להסיק מכך שהיתה פועלת כנגדו בהתייחסו מהימנעות התובע מלהעיד את חתנו שניהל את כל ההתקשרויות מטעם התובע ואף זכה בפירות החוזה.
בית-המשפט קבע כי מכיוון שלא היה כל קשר ישיר בין התובע לנתבע והוא עצמו לא שילם כל סכום לנתבע {גם אם ייתכן שהיה המקור לכספים ששולמו}, ולפיכך לא תיתכן השבה.
בית-המשפט דחה את התביעה והוסיף כי על-אף שהתובע מלין על תקופת חכירה שהסתיימה לאחר שלושה-עשר וחצי חודשים הרי שעשר שנים לאחר חתימת ההסכם עודנו משכיר את הנכס ונהנה מפירות ההשכרה ולפיכך התביעה נדחית.
בפסק-דין אוסטרלי Hawkins v. Clayton נקבע כי כאשר צוואה של לקוח נמצאת בנאמנות בידיו של עורך-דין, על עורך-דין לפעול בדרך סבירה על-מנת ליידע את הנהנים, לאחר מות המוריש, באשר להיות הצוואה בידיו, וכן עליו להדריך את הנהנים בכוונותיו של המוריש, אולם העורך-דין אינו חייב להתערב בהחלטות המוריש בקביעת הנהנים {Hawkins v. Clayton (1987-1988) 164 CLR 539}.
בפסק-דין אוסטרלי נוסף Hill v. Van Erp, דן בית-המשפט הגבוה בשאלה האם solicitor חב חובת זהירות כלפי נהנה לעתיד. ברוב של חמישה מול אחד, בית-המשפט קבע כי solicitor של כותב צוואה אכן חב בחובה זו. בפסק-הדין התייחס בית-המשפט לגורם ה"קרבה". הלורד Toohey J. אמר, כי התפישה הכללית חייבת להתחשב ביחסי הקרבה כאשר בוחנים את חובת הזהירות. הלורד Gaurdon J., מצא את יחסי הקרבה כמדד שימושי לבחינת חובת הזהירות {Hill v. Van Erp (1995-1997) 188 C.L.R. 159}.
הרחבה נוספת להלכת הדלי ביירן, בפסק-דין White v. Jones, ביולי 1986 אדם שכתב צוואה ביקש מה- solicitor שלו לערוך צוואה חדשה, ובה הוא מצווה את רוב נכסיו לבנותיו, אשר לא נכללו בצוואה הקודמת שלו. ה- solicitor התרשל, ולא קיים את דברי המוריש לפני מותו. ברוב זעום, קבע בית הלורדים כי ה- solicitor התרשל במילוי תפקידו. בית-המשפט הרחיב את הלכת הדלי ביירן בקביעתו זו. בית-המשפט התייחס לכך שבמקרים רבים חבים ה- solicitorsבחובת נאמנות כלפי הנהנה, וכי הלכת הדלי ביירן מאפשרת להתגבר על הקשיים הצפויים. כמו-כן אמר בית-המשפט כי solicitors העוסקים בהכנת הצוואה "יקבלו על עצמם אחריות" כלפי הנהנים {White v. Jones [1995] 2 A.C. 207}.
בפסק-דין Gartside v. Sheffield Young & Ellis בניו-זילנד, המורישה, בת 89, דיירת בית אבות, במצב בריאותי לא יציב, הודיעה למשרד עורך-דין כי ברצונה לערוך צוואה. כעבור שלושה ימים ביקר אותה נציג המשרד והיא נפטרה כעבור שבוע, לפני שהספיקה לחתום על הצוואה. האדם שאמור היה ליהנות מהצוואה תבע את המשרד. בית-המשפט שלערעורים קבע כי עורך-דין שהתעכב בכתיבת צוואה, התרשל {Gartside v. Sheffield Young & Ellis (1983) N.Z.L.R 37}.
הפסיקה באנגליה קבעה כי המבחן לקיומה של נטילת אחריות מטעם המזיק הוא מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, דהיינו, בית-המשפט אינו מתעניין כלל באמונתו של מציג המצג לגבי אחריותו.
לפיכך, יש המבקרים מבחן זה בטענה שאינו אלא חזרה מיותרת. במילים אחרות, על מבחן הקרבה, קרי על השאלה אם בית-המשפט סבור כי ראוי במקרה הנתון להטיל אחריות.
חריג אחר לכלל השולל את חובת הזהירות של עורך-הדין כלפי הצד שכנגד, מתקיים במקום בו פעל עורך-דין למימוש תנאי הסכם בין צדדים, ואזי אין בין שני הצדדים ניגוד אינטרסים. למשל: במקום בו נדרש עורך-הדין של הלווה לרשום בטוחה לטובת המלווה בהתאם לתנאי המפורש בהסכם ההלוואה.