מהותו של בזיון בית-משפט ("בזיון אזרחי" ו"בזיון פלילי")

המסורת המשפטית הישראלית יצרה, בעקבות המשפט האנגלי, את הסיווג של הליכי בזיון בית-משפט בשני מסלולים, האחד, הליך ה"בזיון האזרחי" שמהותו הטלת סנקציה הכופה פעולה והצופה פני עתיד, השני, הליך ה"בזיון הפלילי" שמהותו הינה הטלת סנקציה עונשית הדנה בעבירה שנעברה בעבר. ה"בזיון הפלילי" מעצם טיבו אינו מתן סעד לצורך אכיפת החלטה, אלא בעיקרו מנוף הענשה על עבירה של ביזוי ואי-ציות להחלטת בית-המשפט. בדרך זו היתוו בתי-המשפט את ההבחנה בין סוגי הבזיון וזאת ללא קושי רעיוני. היעדר הקושי נבע מכך שבהבדל מן המשפט האנגלי שם בית-המשפט מפעיל את שיקול-דעתו מחמת "כוחותיו הטבעיים" בלבד ללא מסגרת חקיקתית, אצלנו קיימת אבחנה חקיקתית ברורה בין שני סוגי ה"בזיון". בתחילת דרכה של המדינה, בפסקי-דין ראשונים, נתקלנו בהתחבטות לא מעטה של בתי-המשפט בשאלת האבחנה בין שני סוגי הבזיון, פרי החשיבה האנגלית בנדון. זו פגה עם התפתחות הפסיקה המודרנית והניסיון המעשי ביישום הוראות פקודת בזיון בית-המשפט. בתארו את ה"חלוקה" הנ"ל של סוגי ה"בזיון" במשפט האנגלי, אומר בית-המשפט, ב- ע"פ 6/50 [10]:

"לפי החוק האנגלי יש שני סוגים של "בזיון בית-משפט":
(א) "בזיון (בית-משפט) פלילי" – במקרים של פגיעה בהשלטת הצדק - על-ידי הפרעות, על-ידי דיבור או מעשים.
(ב) "בזיון (בית-משפט) הנוגע בנוהל", שרגילים לכנותו גם בשם בזיון (בית-משפט) אזרחי - במקרים של אי-ציות לצווים, אי-ציות שבעקבותיו באה פגיעה בזכויות הזולת."
בזיון בית-משפט מהסוג הראשון הוא "עוון" (MISDEMEANOUR), שהעבריין עלול להיתבע על-פי כתב-האשמה כעל עבירה אחרת.

בזיון (בית-משפט) מהסוג השני - במקרה של אי-ציות לצו בית-משפט - הוא עניין שבין הצדדים וגורר אחריו סנקציות שנוקטים כלפי הצד המפר את הצו, כדי לכוף עליו ציות לצו, ואין בהן משום הטלת עונש, כעל עבירה פלילית. אם אי-הציות הוא במתכוון, מתוך זדון, מקבל ה"בזיון" מסוג זה גוון פלילי, ואז עלול הדבר להיהפך גם לעניין שבין המדינה לעבריין. כל עוד לא קיבל ה"בזיון" את הגוון הפלילי אין מקום להטלת עונש, כי אם לנקיטת אמצעי כפיה בלבד.[11]

כדי להעניש על "בזיון" שיש עימו אלמנט פלילי, נוהגים בתי-המשפט באנגליה להשתמש בכוחות הטבועים בסמכותם (INHERENT POWERS) שלא כמו במקרה שעבריין נתבע בעד בזיון לפי כתב אשמה, רשאי בית-המשפט, בהשתמשו בכוחות אלה, להטיל על העבריין עונש של קנס או מאסר ללא הגבלה. העבריין עלול להישלח לבית-הכלא בלי שתיקצב תקופת מאסרו, אלא שהוא יכול לפנות לבית-המשפט, ממקום מאסרו בבקשת שחרור. אין מרבים עכשיו להשתמש בפרוצדורה הפלילית, כדי לשפוט עבריין בעד "העוון" של בזיון בית-משפט.[12]

מעניין לציון כי אין השופטים מביטים בעין יפה על השימוש בכוחות הנ"ל, כשאין הכרח להימנע מהפרוצידורה הפלילית הרגילה. במשפט[13] אמר השופט גסל (JESSEL): "השימוש בכוחות הטבעיים בסמכות בתי-המשפט, היות והוא שרירותי (ARBITRARY) ואינו נתון להגבלות, יש לנהוג בו בזהירות רבה… ויש תמיד לבדוק אם אין דרך אחרת הנקיה מפגמים אלה".

בעיקר נמתחה הביקורת על מאסר עבריין, ללא הגבלת זמן, בעד עשיית מעשה בניגוד לצו בית-המשפט, כשאין בכוחו של העבריין לתקן את המעוות. ראה דברי השופט מתיו (MATHEW) במשפט[14], אשר הוסיף ואמר: "יש לזכור שבזיון בית-משפט הוא מעשה פלילי שנענשים עליו כעל "עוון" בקנס או במאסר".

יש, איפוא, הבדל בין הטלת עונש בשל המריית פי בית-המשפט ובין נקיטת אמצעי כפיה כדי לכוף ציות לצו, אלא שבאנגליה הבדל זה אינו חשוב מפני שבשני המקרים מטפלים בתי-המשפט תוך שימוש ב"כוחות הטבועים בסמכותם", ומפני ששם, בהיעדר קודיפיקציה, לא מתעוררת השאלה לפי איזה סעיף או לפי איזה חוק, יש לנהוג בסוגים השונים של בזיון בית-המשפט; שם ישתמש הבית-המשפט בכוחו לפי מסיבותיו של המקרה המובא לפניו.

יש לציין כי בתי-המשפט בארץ בחנו בנקל את הסוגיה ולא מצאנו במלאכת השפיטה על ידם כל קושי ביישום הוראות פקודת בזיון בית-משפט בהליכים אזרחיים ובמידת הצורך יישום הוראות החוק הפלילי לגבי ה"בזיון הפלילי".

פרופ' א' הרנון, בספרו,[15] מציע מספר מבחנים אפשריים לחלוקה והבחנה בין "בזיון פלילי" לבין "בזיון אזרחי". האחד, מבחנים פרוצדורליים במהותם, השני, כהגדרתם על ידו "מבחנים מהותיים".

באשר למבחנים הפרוצדורליים מונה המחבר ארבעה מבחנים:

האחד, מבחן של זהות היוזם של הליכי ה"בזיון";

השני, מבחן כותרתם של הליכי ה"בזיון";

השלישי, מהות ההליכים וההתדיינות המשפטית בה עסקינן;

הרביעי, על-פי ההכרעה בשאלה באם אי-הציות היינו גם עבירה פלילית.

בהגדרתו את המבחן הראשון מציע פרופ' א' הרנון.[16]

"זהותו של הפונה אל בית-המשפט ויוזם את הליכי הבזיון – היחיד או הציבור – יכולה לשמש גורם ממיין. פנה הפרט אל בית-המשפט, הבקשה היא אזרחית בטבעה; יזמה המדינה את ההליכים, באמצעות היועץ המשפטי או נציג אחר מטעמה, הרי זה בזיון פלילי. גם כאשר בית-המשפט יוזם את הליכי הבזיון, אות הוא כי המקרה פלילי.
מקום שהנסיבות העובדתיות מצדיקות תגובות מקבילות, פלילית ואזרחית, אין ספק שהמבחן הזה יוכל לשמש יסוד חשוב בקלסיפיקציה. ועוד, ההיזקקות למבחן זה איננה כרוכה בקשיים ואפשרית כבר בראשית ההתדיינות.
אולם נראים הדברים שהמבחן נכון למעשה רק "למחצה". אמנם אין האזרח יכול לפתוח בהליכי בזיון שהם פליליים ממש, כי האפשרויות המוגבלות של הקובלנה הפרטית אינן כוללות את ההתנהגות המבזה. אך אין מניעה שהמדינה תפעיל את הבזיון הכפייתי, כאשר האזרח נושא בחיוב אזרחי כלפיה, היינו כאשר המדינה פועלת במישור הפרטי, להבדיל מפעילותה כגוף מינהלי בתוקף תפקידיה הציבוריים. המשטרה אמנם איננה תובעת לדין על המריה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, כאשר הנפגע הוא היחיד; אך כאשר המדינה בתור פרט היא הנפגעת, יוכלו באי-כוחה לעמוד על זכויותיה באמצעות אותו מנגנון הבזיון."

ממשיך המחבר, שם[17], בדונו במבחן השני ומציע כי:

"יש המציעים שכותרת ההליכים תקבע אם הבזיון אזרחי הוא או פלילי. אם הליכי הבזיון נספחים אל הליכי משפט אזרחי או נגררים אחריהם, זהו בזיון אזרחי; אם הליכי הבזיון נפרדים ועצמאיים ותחת כותרת או שם אחר – זהו בזיון פלילי.
קנה-מידה זה אף-על-פי שיש בו כדי לגלות לנתבע, כבר מן השלבים המוקדמים ביותר, מה טיב הצעדים הננקטים נגדו, הינו מאוד פורמלי ובמידה רבה מקרי."
ביחס למבחן "מהות ההליכים" אומר המחבר[18]:

"קרובה למבחן הקודם, אך שונה הימנה במקצת, היא ההצעה להכריע על-פי הסתכלות ברקע, אם הבזיון התעורר תוך כדי משפט אזרחי או אגב משפט פלילי. במקרה הראשון רואים גם את הבזיון כאזרחי ואילו במקרה האחרון הוא פלילי. כך למשל סבר השופט קוטון ב-Reg. V. Barnardo[19] וכמוהו אמר גם בקנדה אחד השופטים בPoje - באינסטנציה שלפני אחרונה.[20]
אולם לרוב בתי-המשפט לא הלכו כלל בעקבות דעה זו. לפני כן מן הראוי לציין כי במשפט O'Shea הנ"ל, אשר ניתן רק כעבור שנה מאז Barnardo, ישב שוב השופט קוטון כאחד משופטי הערעור ושם "פירש" את דברי עצמו[21], כי בדבריו במשפט Barnardo התכוון לומר שהכל תלוי במטרת ההליך. בכך למעשה שינה את דעתו לא מעט בהתקרבו לעמדתו של השופט לינדלי ב-Barnardo.[22]
לגופו של המבחן המוצע יש לומר כי לעיתים תכופות אין כל קשר ענייני בין ההתנהגות המבזה ובין ההתדיינות המשפטית שבצידה אירע הבזיון. והמשלים הבאים יוכיחו: המריה גלויה ומחוצפת אגב משפט אזרחי, מן הדין שתמויין כבזיון פלילי ומאידך, במידה שאי-ציות של עד יכול להשתייך למחנה הבזיון האזרחי, העובדה שהעד הוזמן למשפט פלילי איננה צריכה להשפיע על סיווג בזיונו, עד כדי הפיכת הסירוב להתנהגות פלילית."[23]
ביחס למבחן הרביעי אומר המחבר[24]:

"יש שהציעו כמבחן את הכתוב בחוק הפלילי. אם אי-הציות מהווה עבירה פלילית רגילה זהו בזיון פלילי, אם אין הוא מהווה עבירה – זהו בזיון אזרחי.
במשפט Barnardo[25] הנ"ל סומך אמנם הלורד אשר (M.R.) על מבחן החוק הפלילי,[26] אולם:
ראשית, באותו פסק-דין עצמו חולקים עליו חבריו.[27]
שנית, אם גם הגיוני הדבר שיינקטו צעדים פליליים כלפי מבזה שמעשיו מהווים עבירה, כדי לגמול על הפגיעה בטובת הציבור או בזכויותיו, הרי, יחד עם זאת, ייתכנו מקרים לא מעטים שיש לראותם כבזיונות פליליים, אף אם אינם בגדר עבירה וכבר אירע הדבר בעבר, לא פעם.[28]
שלישית, במיוחד נכונה ההסתייגות מן המבחן לאור המצב המשפטי בארץ. לפי הפירוש המסתבר על סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי
מ1936-, אי-הציות מהווה עבירה פלילית על סעיף זה אך ורק כאשר אין עונש אחר או אופן אחר לנהוג בו כלפי העבריין; היינו אם אין ההתנהגות נופלת בתחום פקודת בזיון בית-המשפט, מנגנון ההוצאה לפועל או הוראת ביצוע ספציפית (כגון בפקודת בניין ערים). נמצא שהמסגרת הרזידוארית של החוק הפלילי הקיים ביחס לאי-ציות הינה מצומצמת ביותר ובוודאי שאין היא עשויה לשמש קנה-מידה נאות למיון בזיון כפלילי.
רביעית, כידוע יש ואותו מעשה יהווה רקע למשפט פלילי ולמשפט אזרחי גם יחד,[29] מכאן שאפשרי הדבר כי התנהגות מסויימת תהיה אמנם עבירה פלילית אך בזיון אזרחי.
חמישית, אין זה מן הנמנע שאותה התנהגות תהיה, בעת ובעונה אחת, גם בזיון אזרחי וגם בזיון פלילי."
פרופ' א' הרנון, בספרו[30] מציע חמישה מבחני מהות לבחון באם הבזיון הינו אזרחי או פלילי:

מבחן ראשון, מהי העתירה: אכיפה או הענשה
אלה דבריו:

"יש המציעים למיין את הבזיון כאזרחי או כפלילי על-פי תוכנה של העתירה, היינו לאור הסעד הנדרש על-ידי יוזם ההליכים: אם ביקש לכפות על המבזה את הציות – הרי זה בזיון אזרחי; דרש המבקש להענישו – הרי זה בזיון פלילי.
המבחן הוא נוח וקל קביעה הואיל והן המשיב-הנתבע והן בית-המשפט יכולים לעמוד עליו כבר בשלב מוקדם.
את החסר למבחן הפורמלי הראשון יוכל אולי להשלים המבחן הנוכחי. כיוון שראינו כי המדינה עשויה להיות יוזמת של הליכי בזיון אזרחי ולא רק פלילי, הרי לפי העתירה נוכל להיווכח אם דורשת המדינה להעניש את המבזה או לכפות עליו את רצונה.
לעיתים נעשה שימוש בקנה-מידה זה בארה"ב. לא מצאנו את הפעלתו המיוחדת באנגליה. בארץ הסתייע בו פעם השופט חשין בפרשת לויט נגד אנגל."[31]
מבחן שני, מיהו המבזה: צד או זר[32]
"קנה-מידה אחר בקביעת סוג הבזיון הוא, האם המפר את הוראת בית-המשפט היה צד לאותה הוראה, צו או פסק-דין או שהיה 'זר' להם, איש שלישי. בזיון הצד הינו אזרחי; בזיון הזר – פלילי. למעשה, הפסיקה המשמשת כחומר לדיון בבעיה זו, סובבת סביב שאלת סמכותו של בית-המשפט כלפי המבזים שלא היו צד לאותם הליכים, אשר על הפרת החלטותיהם הם נקראים לתת את הדין.
כבר במאה ה-16 אפשר למצוא הוצאת Attchment נגד זרים על אשר ביזו צו Injunction.[33] באותה דרך נקטו בתי-המשפט גם במקרים מאוחרים יותר.
בשני המקרים הראשונים לא היה כנראה טיעון של ממש בדבר סמכות בתי-המשפט בקשר לזרים. הניצנים של טענה זו, המופיעים ב- Lewes v. Morgan[34]. מצאו ביטוי מפורש יותר בפרשה הכפולה של Wellesley (Lord) v. Mornington (Earl)[35] אשר בה כבר הבחינו בין Committing for breach of injunction ובין Committing for contempt. ובלשון חריפה למדי דוחה בית-המשפט את טענת חוסר הסמכות בשני משפטים מסוף המאה הקודמת.[36]
אולם פסק-הדין המנחה כיום בסוגיית הבזיון על-ידי זרים והמהווה גם את העילה ליצירת אבן-בוחן זו בין בזיונות אזרחיים לפליליים, הוא: Seaward v. Paterson.[37] כאן ניתן צו מניעה נגד שוכר שהוא, דיירי המשנה שלו, סוכניו ומשרתיו, יימנעו מכל הפרעה בשימוש במושכר ולא יפגעו בהנאתם של התובע ודיירי המשנה שלו. התביע ה הנוכחית היא לattachment- או committal נגד השוכר על הפרת צו injunction ונגד שניים אחרים, "סוכניו ומשרתיו", שסייעו לו באי-הציות. הצו היה ידוע היטב למסייעים.
כמו במקרים הקודמים כך גם הפעם נדחתה טענת חוסר הסמכות כלפי "הזרים" שלא היו צד לצו המניעה.
האם בזיון הזרים הוא אזרחי או פלילי? – מחלוקת היא. לדעת Oswald[38]
וFox-[39] הבזיון הוא פלילי. ואילו הדובר להערכה האזרחית של בזיון זה הוא לורד אטקינסון ב- Scott v. Scott,[40] שדעתו תובא להלן. מפאת חשיבות הבעיה נדון בה בהרחבת מה.
הנימוקים לטובת העמדה הפלילית הם:
א) דברי השופט לינדלי במשפט Seaward. בדחותו את טענת חוסר הסמכות אומר השופט על ה"זרים" שהם:
'Bound like other members of the public, not to interfere with, and not to obstruct the course of justice... not that he - [the stranger] has technically infringed the injunction... but that he has been aiding and abetting others in setting the Court at defiance, and deliberately treating the order of the Court as unworthy of notice... It has always been a familiar doctrine... that the orders of Court ought to be obeyed and could not be set at naught and violated by any member of the public...'

וכל אלה הרי ביטויים האופייניים לבזיונות פליליים.
ב) אותו שופט חוזר ומדגיש שם את ההבחנה בין דרישה לcommittal- נגד צד לצו ובין דרישה דומה נגד זר, על-ידי ציון שני הבדלים:
(1) במקרה הראשון המטרה היא אכוף הצו של בית-המשפט לתועלתו של האדם שזכה בו, ואילו במקרה השני - בית-המשפט איננו מוכן להחריש נוכח הביזוי והזלזול בהליכיו.
(2) בבזיון מצד זרים בולט האינטרס הציבורי. ועל-כן אין המבזה יכול להתפשר עם בעל הזכות, דבר השונה מבזיון רגיל של צד לצו.
העמדה האזרחית מיוצגת, כאמור, על-ידי לורד אטקינסון
ב-Scott v. Scott [41] ואלה נימוקיו:

1) באף אחת משתי האינסטנציות של משפט Seaward לא פורש שביזיון הזר היה פלילי וגם לא התייחסו לJudicature Act. 1873- בקשר לשאלת האפשרות לערער.

2) המניעים לדרישת הCommittal- במקרה של זר שונים הם מן המניעים הקיימים במקרה של צד, כמצויין בפרשת Seaward. אולם אין בזה כדי להשפיע, לדעתו, על הערכת טיב המעשה אשר הינו זהה בשני המקרים.

3) מכל מקום, מוסיף הלורד אטקינסון, אין להניח ששופט גדול כלורד לינדלי לא היה מכנה את הבזיון האחד או את שניהם כפליליים, לו אמנם היתה זו דעתו.[42]

4) כנימוק ענייני מביע השופט דעה קיצונית למדי. לדידו, לא ייתכן שצד לצו מניעה (ה-principal ) כשהוא עושה את האסור אשם רק בבזיון אזרחי ואילו הזר המסייע (הaccessory -) אשם בפלילים. חוסר יראת הכבוד כלפי בית-המשפט שנתן את אותו הצו שהופר וההתרסה נגד סמכותו, נראים להיות גדולים וחמורים יותר במקרהו של הצד, הprincipal - מאשר במקרה הaccessory-; אם כי ההתערבות במעגלי הצדק, כתוצאה אפשרית מאותן התנהגויות, תהיה כנראה שווה בשני המקרים.

נוכח שתי ההשקפות שהוצגו לעיל, מן הראוי להעיר:
א) קשה להסכים לדעתו של לורד אטקינסון שבזיון המסייעים במשפט Seaward היה אזרחי, מן הטעמים הבאים:
(1) נכון אמנם שהתואר 'פלילי' ('criminal') לא הודבק לבזיון הזרים, אך זה, כנראה, משום שלא היה צורך או מקום לכך. כפי שכבר צויין לעיל, השאלה אם בזיון המסייעים הוא אזרחי או פלילי, לא היתה הבעיה השנויה במחלוקת במשפט זה.

כמו-כן, את אי-ההתייחסות ל-Judicature Act ניתן להסביר על-ידי העובדה שבמקרה זה לא הועלתה מצד המשיב הטענה שאין אפשרות לערער.[43] זאת ועוד. מאחר שבית-המשפט לערעורים, בסופו של דבר, דחה את הערעור לגופו של עניין, הרי ששאלת האפשרות לערער לא היתה, כנראה, כה חשובה בעיניו; ההחלטה על-כך בכיוון זה או אחר לא היתה עשויה לגרום לתוצאה שונה.

(2) יתר-על-כן, גם אם התואר 'פלילי' איננו מופיעה במפורש, אין זאת אומרת שפסק-הדין נקי מביטויים דומים. ראשית, השופט ריגבי בפסק-דינו מדבר על 'punitive jurisdiction'.[44] שנית, השופט לינדלי מציין שאחת מטענות המערער היתה כי:

'The only course to pursue would be to proceed against him by indictment'.[45]
וזו הרי איננה 'לשון אזרחית'.

(3) לטענה השניה של לורד אטקינסון יש להשיב, כי ביחס לקביעת סוג הבזיון, המניעים לבקשת הסנקציה נראים כמכריעים יותר מאשר טיב המעשה גופו. (ראה את הערותינו על המבחן הפורמלי הרביעי לעיל: 'אי-ציות גם עבירה פלילית').

(4) לכאורה חריפים הם דבריו של לורד אטקינסון כשהוא עומד על המצב האבסורדי שנוצר בסוגיית ה"צד-זר" על-פי החלוקה אזרחי-פלילי: מי שלא אסרו עליו לעשות מעשה מסויים, אם הוא עושה אותו – הוא נחשב כעבריין פלילי ואילו מי שאמנם כפוף לאיסור כזה ועשה אותו מעשה – איננו נחשב לעבריין.[46] אף-על-פי-כן, דומה כי לעצם העניין יש כאן אי-דיוק, עם כל הכבוד. הזר איננו כפוף אמנם לצו-איסור אישי, אך הוא כפוף לצו האיסור הכללי, שלא להפריע לחובת הציות, שהוא מעין הוראה in rem. ובכך הוא מתקרב במהותו להוראת החוק הפלילי, אשר בעקיפין הינו, כידוע, קובץ של כללי התנהגות לציבור כולו.[47]

ב) מבחינת הניתוח הענייני, דומה שאי-אפשר להתעלם מן ההבדל המהותי שבין הפרת צו על-ידי צד ובין הפרה כזאת כשהיא באה מן הזר. היחס בין הזוכה על-פי פסק-הדין ובין הזר, הגורם, מסייע ומסית להפרתו, איננו נמצא על אותו מישור היחסים שבין הזוכה ובין הצד הישיר החייב על-פי אותו פסק-דין, כפי שעשויה אולי להבהיר האנלוגיה מתחום דיני החיובים. כאן, תביעת בעל החוב נגד האדם השלישי, הזר, ב"גרם הפרת חוזה שלא כדין", נבדלת מתביעתו כלפי החייב, מבחינת העילה והזכות עליהן היא סומכת. בתביעה כלפי הזר מבקש בעל החוב כי המשפט יכיר לטובתו, כלפי הכל. זוהי "זכות שהיא תמיד ex lege (אפילו זכותו של בעל החוב היא ex contractu); מכוונת לאי-התערבותם של אנשים אחרים ולא לביצוע החוזה (הנוגע רק לחייב לבדו)".[48]
זהו, איפוא, טעם נוסף להסתייגותנו מהשקפתו של לורד אטקינסון.
ג) ועוד, דומה כי לפגיעה בזכויות הזולת על-ידי זר, להבדיל מהפרת צו של בית-משפט על-ידי צד, יש גם אספקט ציבורי חזק יותר, כפי שכבר נרמז על-ידי השופט לינדלי במשפט Seaward לעיל. למרות שמדובר לעיתים על התנהגויות שוות, מעשיו של הזר, בניגוד לאלה של הצד, הינם יותר בבחינת הפרה של הסדר הציבורי, פגיעה במהלכם התקין של סדרי השלטון והמשפט. ייתכן אמנם שבצעדים המשפטיים הננקטים נגד הזר ישנה גם מגמה תרופתית. אף-על-פי-כן, נראים הדברים שהתועלת שעשויה לצמוח לפרט המעוניין הינה בעלת חשיבות משנית בהליכי בזיון כלפי זרים,[49] לעומת האינטרס של טובת הכלל, משום "תיקון העולם". דבר זה עולה בקנה אחד עם הכלל המשפטי שאין אדם רשאי לשדל את חברו לעשות פעולות בלתי-חוקיות.[50]
ד) גם בספרות המשפטית גוברת 'ההשקפה הפלילית' על פרשת Seaward. לא רק אוסוולד ופוקס נותנים לה פירוש פלילי כזה, כפי שנוכחנו לעיל, אלא כך גם דעתו של בית-המשפט העליון בקנדה במשפט Poje.[51] אותה הערכה עולה גם מדבריו של ד"ר פישר[52] על סוגיה זו.
ולסיום, קנה המידה הנדון נשען על בסיס הגיוני ומשפטי איתן למדי. אולם אין להתעלם מהיקפו המוגבל, למעשה, בכך שהוא עשוי לשמש כעוזר רק ביחס להתנהגות מבזה מטעם זרים; והרי יש מקרים של צדדים מבזים ובכל זאת התנהגותם המבזה היא פלילית".[53]
מבחן שלישי, הצו "עשה" או "לאו"
כותב פרופ' א' הרנון[54]:

"יש אשר קטלגו את הבזיון, כאזרחי או כפלילי, לפי טיב הצו אשר אותו הפר המבזה. אם הוא נדרש על-ידי בית-המשפט לנקוט בפעולות מסויימות, להתנהג התנהגות אקטיבית שאז אי-ציותו הינו הפרה של צו 'עשה', הרי הבזיון הוא אזרחי. אם בית-המשפט הורה על הימנעות, על מחדל, על התנהגות פסיבית, שאז הפרת ההוראה הינה התנהגות הנוגדת 'לאו' או צו 'לא-תעשה' – הרי הבזיון פלילי."
מבחן רביעי, היסוד הנפשי
כותב פרופ' א' הרנון[55]:
"במסגרת החתירה לקראת גילוי אבן-הבוחן לחלוקה בין הבזיון האזרחי ובין הבזיון הפלילי, מוצגת כעת השאלה, באיזו מידה נכון יהיה לומר כי:
'The intent of the contemnor is the factor which serves to convert a mere civil contempt... into a criminal contempt.'[56]

לשון אחר: מקום שאי-הציות היה שלא במתכוון, הרי הבזיון יכול להיחשב רק כאזרחי ולא כפלילי. קיומו או העדרו של אלמנט הכוונה יכריע איפוא מה סוג הבזיון וטיבו.
במידה שהחלוקה הזאת אמנם קיימת בבזיון בית-משפט, הרי תהיה זו רק הליכה בעקבות העיקרון המקובל המצריך את המחשבה הפלילית (mens rea) כיסוד לרוב העבירות.[57]
שאלת האלמנט הנפשי, אשר איננה מן הבעיות הקלות בתורת המשפט בכלל, לא זכתה לטיפול רב בתחום הבזיון; לכן, מן הראוי להרחיב עליה את הדיבור. נעמוד תחילה על כמה מושגי יסוד בשאלה זו לקראת הבדיקה המיוחדת של השאלה בבזיון בית-משפט על-פי הגישות במשפט האמריקני, הקנדי והאנגלי."
לאחר דיון וניתוח מעמיקים מסכם המחבר סוגיה זו[58]:

"ולסיום הדיון על היסוד הנפשי כאחת מאבני-הבוחן לחלוקה 'אזרחי-פלילי': קשה לומר שהיסוד הנפשי הוא גורם מאבחן במשפט האנגלי, להבדיל מן המשפט האמריקני. בשני הכיוונים המצב כמעט הפוך מה שניתן היה לצפות. בתחום הבזיון הפלילי המובהק, בסוגיית הפרסומים, ראינו את המגמה החזקה להפוך את הפרסום המבזה לאיסור מוחלט. אפילו לאחר החוק מ-1960 קנה המידה המקובל במשפטים אזרחיים די בו כדי לבסס הרשעה בבזיון בית-משפט וכן רובץ על הנאשם נטל ההוכחה; כלומר, הכוונה כמעט ולא נדרשת.
ומאידך, בסוגיית אי-הציות, היסוד המנטלי הינו תנאי בסיסי לעצם יצירת הבזיון ומידתה של הדרישה הנפשית, כפי שנוכחנו, איננה קטנה.
אשר על-כן, דומה שהיסוד הנפשי לא יוכל לשמש פתרון נאות לבעיית הקלסיפיקציה."
מבחן חמישי, מהי המטרה: תרופה או עונש
כותב פרופ' א' הרנון[59]:
"משמעות מבחן המטרה היא כדלקמן:
אם הפניה אל בית-המשפט, אשר יצאה מן הצד הנפגע, מכוונת לגרום לכך שהצד שכנגד (הנתבע, הנאשם או המשיב) יתנהג התנהגות מסויימת בעתיד (חיובית-או שלילית, לעשות דבר או להימנע מעשיה), התנהגות שהיא למען האינטרס של הפונה, כדי לסלק או להסיר את הפגיעה, כולה או מקצתה, הרי אלה הליכים אזרחיים ובזיון אזרחי.
ואילו אם בית-המשפט נקרא לפעול על-מנת להטיל סנקציה על הצד שכנגד, בגלל התנהגותו בעבר, ואין המטרה להניע את הצד שכנגד להתנהג התנהגות מסויימת בעתיד, וכן אין המטרה להשיג סעד מסויים לטובת צד פרטי כלשהו, הרי אלה הליכים פליליים ובזיון פלילי.
בשני המקרים הפניה אל בית-המשפט מבוססת על החלטה קודמת של בית-המשפט, בתוספת דרישה להטלת סנקציה, אך רק במקרה הראשון על הסנקציה להיות מוצמדת להתנהגותו העתידה של המבזה.
אין בדברים האמורים כדי לשלול אפשרות שאותה התנהגות מבזה תישא, בעת ובעונה אחת, אופי כפול, אזרחי ופלילי; כך שהמבזה יהיה צפוי לסנקציות משני הסוגים."
בסכמו מבחן זה אומר המחבר[60]:

"1) אם נרצה לעמוד על סגולותיו של המבחן "תרופה נגד עונש" לעומת המבחנים הקודמים בהם טיפלנו בפרק זה, הרי בראש וראשונה יש לציין כי מוקד התעניינות של הממיין המפעיל את המבחן הזה היא המטרה של הליכי הבזיון. דבר זה משווה למבחן אופי ענייני-פנימי ולא פורמלי, ולכן הוא משתייך לקבוצת המבחנים השניה, בהיותו סומך על משפט הבזיון גופו ותוכנו המהותי ולא על כותרת ההליכים המקרית, למשל; וכן לא על העיון במקור חיצוני כמו הקוד הפלילי, האם ההתנהגות המבזה מהווה גם עבירה פלילית רגילה או לא.
2) במבחן הנוכחי נתמזגו מספר יתרונות המפוזרים על פני המבחנים האחרים שהזכרנו, כגון האפשרות להפעילו כבר בראשית ההתדיינות המשפטית, כמו שני המבחנים הפורמליים הראשונים: יוזם ההליכים וכותרת ההליכים, וכן המבחן המהותי הראשון: מבחן העתירה. כן כולל בתוכו קנה-המידה תרופה נגד עונש את מבחן העתירה עצמו.
3) שטח פעולתו של המבחן הנוכחי הוא רחב ביותר ועשוי לכסות את כל התחום של אי-ציות. אם קנה-המידה שנדון לעיל ב-ג, 2� המבזה: צד או זר' בכוחו לסווג את בזיון הזרים, הרי המבחן הנוכחי עוצר כוח למיין גם את בזיון הצדדים.
הוא הדין ביחס ל-ג, 3�. המבחן תרופה נ' עונש יוכל לשרת כגורם ממיין להפרות 'עשה' ו'לאו' גם יחד, אם כי יש להניח שרוב הליכי הבזיון התרופתיים יתעוררו במקרים של הפרות 'עשה'.
4) המבחן הנוכחי עומד על בסיס איתן במקורות, לא רק במשפט האמריקני כמו היסוד הנפשי (ראה ג, 4�) – אלא גם במשפט האנגלי. מספר ניכר של אסמכתאות אשר הסתייגו ממבחן זה או אחר, עשו זאת לרוב בגלל העדפת המבחן הנוכחי. כמו-כן נוכחנו כי הסימוכין למבחן תרופה נ' עונש הם רבים ביותר כך שניתן לומר כי הוא ניצב על קרקע מוצקה למדי.
5) ואכן, אין תימה בדבר. שהרי לכשנדייק במשמעות מבחן זה, תוך חזרה אל בעיית הקלסיפיקציה הכללית בין משפט אזרחי לפלילי, נמצא כי הוא המבחן הנכון וההולם ביותר שניתן להציע גם בקשר להגדרה של העבירה הפלילית – סוגיה בה טיפלנו בסוף הפרק הקודם.
כוונתנו היא לאבן-הבוחן השישית ברשימתו של קני,[61] אותה הפריך קני עצמו אך, דומה, בלא הצדקה מספקת, כפי שכבר רמזנו בשולי הפרק הקודם. הצעה שישית זו אומרת כי סוד החלוקה אזרחי-פלילי נעוץ בעונש. היתה מטרת ההליכים להעניש את האדם, לגרום לו סבל מסויים כאמצעי הרתעה, הרי בפנינו התנהגות פלילית. ואילו אם המטרה לא היתה ענישה אלא מניעת פגיעה בזכויות האדם הפרטי או פיצויו של הנפגע, לרבות מאסרו הכפייתי של הנתבע 'עד שיאמר רוצה אני' לכבד את זכויות הזולת ולפצותו על הנזק שהסב לו – הרי שהמדובר בהתנהגות אזרחית ומשפט אזרחי."

מלאכת הפסיקה בנדון הבחינה הבחן היטב בין שני סוגי ה"בזיון" וקיבעה את ההלכה באורח ברור שאינו משתמע לשתי פנים.

ב- ע"פ 527/77,[62] נדון מקרה בו ניתן צו מניעה זמני על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, האוסר על המשיבות 1 ו- 2, (חברת "נשר" ומוניות "המגדל") ועל חבריהן, נהגיהן – לרבות הנהגים השכירים – סדרניהן, וכל הפועלים בשמן ומכוחן, להסיע נוסעים משדה התעופה בן גוריון למקומות כלשהם בתחומי ישראל, למעט הסעת נוסעים בנסיעות "שירות" משדה התעופה לירושלים. המערער, העובד בשירות המשיבות מספר 1 או 2, נאשם בכך שהפר את הצו דלעיל. בפני בית-המשפט המחוזי טען המערער, כי לא היה צד לצו שניתן בשנת 1975, כי הוא לא הופיע כמשיב, וכי אמנם יש לו מניה אחת בחברת המשיבה מספר 2 – היינו "מוניות המגדל" – ברם נמצא הוא רוב הזמן בחו"ל, וכשהוא בארץ הוא עובד כמדריך תיירים. בית-המשפט קבע כי המערער אשם בבזיון בית-המשפט על-ידי הפרת הצו הנ"ל, ובהתאם לסמכות שניתנה לו בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, הטיל על המערער קנס בסך 5,000 לירות או חודש מאסר תמורתו. הוגש ערעור.

בית-המשפט פסק תוך בחינת קיומו של היסוד הנפשי בהפרת הצו כי אמנם לפי סעיף 8(1) של הפקודה הנ"ל, הצו המטיל עונש על-פי סעיף 6 ניתן לערעור, באותם התנאים הנהוגים בערעור על פסק-דין פלילי, ברם, ברור שכאשר מדובר על הפרת צו שניתן בסכסוך אזרחי, הרי מהותו של הדיון בגין הפרת הצו היא אזרחית ולא פלילית, ולכן חובה היתה על המערער הן לטעון, שהוא לא ידע על הצו, והן להוכיח זאת. הדבר לא נטען, וממילא גם לא הוכח, ואין לכן לקבל את הטענה הזו בשלב הערעור. ובאשר לטענה כי על המבקשת היתה חובה להוכיח את המצב הנפשי, הזדוני והרצוני של המערער, יצויין כי ההלכה איננה חד-משמעית, וניתן לומר שאם אמנם ההפרה היתה מקרית, ולא רצונית, בית-המשפט לא יעניש את המפר. המשפט האנגלי נוטה יותר מאשר המשפט האמריקני להדגיש את הצורך במצב נפשי מסויים, וכי אי-הציות לא ייחשב כבזיון ממש אם לא היה רצוני או במזיד.

בית-המשפט אף הדגיש כי במקרה דנן, טענה זו כלל לא נטענה בבית-המשפט המחוזי, ומתוך הראיות שהובאו על-ידי המבקשת ברור שההפרה היתה מכוונת ורצונית. מסיבות אלו אין מקום לבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי, עד כמה שהיא נוגעת לעצם ההפרה. אולם נראה שיש מקום להפחית מהקנס שהוטל עליו. המבקשת הדגישה בבקשתה כי הצו הנדון הופר כבר פעמיים על-ידי המשיבות, וכנראה שעובדה זו השפיעה על גובה הקנס שהטיל בית-המשפט המחוזי, ברם לא הוכח כי אמנם למערער היתה יד בהפרות הקודמות או שידע עליהן.

נקבע כי מטרת הפעלתו של שיקולי-הדעת על-פי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט אינה הענשת הממרה אלא לדאוג לכך כי הצו ייקויים בעתיד[63].

כדברי כב' השופט בך בעמ' 127-132:

"1 . ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ש' פינקלמן) מיום 15.6.88 (ב- המ' 2620/87 ו- 629/88 במסגרת ת"א 3/82) בה נקבע, כי המערער הפר צו מניעה שניתן נגדו ביום 1.1.82, בהמ' 3/82 (ב- ת"א 3/82 הנ"ל), והוטלו עליו, על-פי הוראות סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט (להלן: "הפקודה"), חודשיים מאסר על-תנאי למשך שנתיים על-מנת לאכוף ציות לצו בעתיד. כן חוייב המערער בתשלום הוצאות המשיב ושכר-טרחת עורך-דין בסך 2,500 ש"ח בצרוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה.
2. בצו המניעה משנת 1982, נשוא התדיינות זו, נאסר על המערער, שהינו צלם במקצועו, "שימוש כלשהו בסימן המסחר גארו – GARO". כאמור נקבע בהחלטה של בית-המשפט המחוזי, שצו מניעה זה הופר על-ידי המערער בשנים 1987 ו- 1988.

3. בערעורו בפנינו על ההחלטה האמורה של בית-המשפט המחוזי העלה המערער שתי טענות עיקריות:
א. לא הוכח בפני בית-משפט קמא, שהמערער ביצע מעשה כלשהו, שהיתה בו משום הפרה של צו המניעה. לכל היותר מצביעות הראיות על שימוש בכינוי GARO במסמכים שגורמים שלישיים שיגרו אל המערער, ועל-כך לא היתה למערער שליטה.
ב. לחלופין: אפילו הוכח, שבמקרה זה או אחר הפר המערער את צו המניעה, הרי ניתן היה אולי להעמידו לדין בשל כך בעבירה של הפרת הוראה חוקית מאת בית-המשפט, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אך לא היה מקום לנקיטת הסנקציה הכופה ציות לצו בעתיד על-פי סעיף 6(1) לפקודה.
עם תחילת הדיון בערעור בפנינו, העלינו בפני באי-כוח הצדדים נקודה משפטית נוספת, אשר לדעתנו מתעוררת בעניין ההחלטה הנדונה, וביקשנו את התייחסות הצדדים לגביה. המדובר בשאלה האם, בהחליטו להפעיל כנגד המערער סנקציה על-פי סעיף 6(1) לפקודה, מוסמך היה בית-המשפט להטיל על המערער מאסר על תנאי.
נדון בכל אחת מהנקודות הנ"ל, על-פי סדרן.
4. לא מצאתי פגם במסקנת השופט המחוזי, שאכן הוכח בפניו שהמערער לא ציית לצו המניעה הנדון.
אמנם נכון הדבר, שאי-הציות צריך להתבטא במעשה או במחדל של הנילון עצמו. העובדה, שגורם שלישי, חיצוני, התייחס אל המערער, בעל-פה או בכתב, בכינוי GARO, היא כשלעצמה עדיין אינה מהווה אי-ציות לצו המניעה מצד המערער. אלא שישנם מקרים, והמקרה שלפנינו נראה כשייך לקטיגוריה זו, בהם לא יוכל האדם הנוגע בדבר למלא אחרי צו המניעה על-ידי התנהגות פסיבית גרידא, ונדרשת נקיטה בצעדים מעשיים מסויימים מצידו.
הוכח בהליך דנן, שהמערער, שהוא כאמור צלם, ידע, כי צילומיו מתפרסמים, בין היתר, על-ידי מפיצים קבועים, כגון העיתונים "ג'רוזלם פוסט" ו"אל-פג'ר", וחברות הוצאה לאור. קיום צו המניעה, היינו שלא לעשות שימוש כלשהו בסימן המסחר GARO, חייב במקרה זה לפחות פניה מצד מערער אל אותם מפיצים מרכזיים בבקשה להימנע בעתיד מפרסום השם GARO ליד הצילומים של המערער, המתפרסמים על-ידי אותם מפיצים.
דבר זה לא נעשה על-ידי המערער, וכתוצאה מזה הופר האיסור נשוא צו המניעה. כאשר נשאל על-כך בעת מתן עדותו, השיב:
'לא דיברתי אף מילה עם הספקים והלקוחות שלי לגבי שימוש בשם גארו. לא אמרתי אסור ולא אמרתי מותר. לא אמרתי דבר.'
לא זו בלבד, אלא שהודה המערער, שמיד לאחר מתן צו המניעה האמור, פנה למשרד הפנים וביקש להוסיף בתעודת הזהות שלו את השם 'גארו'.
בנסיבות אלה אין מקום להתערבותנו בקביעת בית-משפט קמא, שאכן לא קויים צו המניעה על-ידי המערער.
5. כמו-כן צדק השופט קמא בקביעתו, שניתן היה להיזקק במקרה זה לפרוצדורה ולסנקציה על-פי סעיף 6(1) לפקודה.
אמנם נכון הדבר, שמטרת הפעלתו של שיקול הדעת על-פי סעיף 6(1) הנ"ל אינה להעניש את הממרה על אירועי העבר (דבר אשר ניתן להיעשות על-ידי הגשת אישום לפי סעיף 287 לחוק העונשין), אלא לדאוג לכך כי הצו יקויים בעתיד. ראה בעניין זה בין היתר, ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 103; המ' 816/69 מוחמד עכווי נ' רביע קיאל, פ"ד כד(1) 318, 320; ו- ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ ואח' נ' פנחס בן-צבי ואח', פ"ד לח(1) 136.
אולם משמצאנו, כי אי-הציות מצד המערער לצו המניעה מתבטא במקרה זה בעיקר במחדל, היינו בהימנעותו מלהזהיר את מפיצי צילומיו המוכרים והידועים לו לבל יצמידו לאותם צילומים את השם GARO, הרי זוהי הפרה נמשכת, ומתאפשרת איפוא הפעלת סמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 6(1) לפקודה, על-מנת לאכוף ציות לצו המניעה לגבי העתיד.
6. לעומת זאת הגעתי למסקנה, אחרי שמיעת טיעוניהם של באי-כוח הצדדים ובדיקת הוראות החוק הרלבנטיות, כי אכן לא היה מוסמך השופט המחוזי להטיל על המערער במסגרת זו מאסר על תנאי.
הקנס או המאסר, שבית-משפט רשאי להטילם על אדם המסרב לציית לצו מניעה שניתן כנגדו, הינם סנקציה מיוחדת במינה. בסעיף 6(1) לפקודה, אשר על-פיו הוטלה אותה סנקציה, נאמר, כי בתי-המשפט על סוגיהם השונים, ועל דרגותיהם '… תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על-ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה'.
משמע, כי אין המדובר בהטלת עונש על אדם לאחר שהוא נמצא אשם בעבירה פלילית זו או אחרת, כי אם בכפיית אותו אדם, על-ידי הטלת קנס עליו או כליאתו במאסר, לבצע מעשה מסויים שציווה לעשותו, או להימנע מלעשות מעשה שעשייתו נאסרה עליו.
ואילו דרך ההענשה, שאף היא מיוחדת במינה, המכונה "מאסר על תנאי", מקומה בסעיף 52 לחוק העונשין, אשר סעיפי-המשנה (א) ו- (ב) בו זו לשונם:
'52. (א) הטיל בית-המשפט עונש מאסר, רשאי הוא להורות בגזר הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי.
(ב) מי שנידון למאסר על תנאי לא ישא את עונשו אלא אם עבר – תוך תקופה שנקבעה בגזר דינו ושלא תפחת משנה ולא תעלה על שלוש שנים (להלן: תקופת התנאי) – אחת העבירות שנקבעו בגזר הדין והורשע בשל עבירה כזאת (להלן: עבירה נוספת) תוך תקופת התנאי או לאחריה.'
עינינו הרואות, כי הסנקציה של מאסר על תנאי הינה חלק אינטגראלי של חוק העונשין, וניתן להשית עונש זה על אדם שהורשע בדין בעבירה פלילית בה הואשם בפני בית-משפט מוסמך. הפעלת אותו מאסר על תנאי מתאפשרת רק אם אותו אדם עובר, תוך תקופה שצויינה בגזר הדין, עבירה נוספת מהסוג שאף הוא צויין בגזר הדין, ונמצא אשם אף בה.
לא ניתן לדעתי, בדרך של היקש או בדרך אחרת, לאמץ פרוצדורה ספציפית זו של הטלת מאסר על תנאי והפעלתו לגבי הסנקציה השונה של כפיית הציות לצו על-פי סעיף 6(1) לפקודה, אשר איננה מהווה הטלת עונש בגין ביצוע עבירה פלילית.
ער אני לכך, כי בעבר נעשה שימוש במאסר על תנאי בקשר להטלת סנקציה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט (ראה ע"פ 58/86 אסי ריין נ' FUJI ELECTRONICS MFG ואח', פ"ד מב(1) 86, 88, אך שאלת הסמכות כנראה לא הועלתה ולא לובנה שם, ואין בהחלטה ההיא כדי להשפיע על מסקנתי בעניין סוגיה זו.
הכפיה מצד בית-המשפט יכולה להיות בדרך של כליאתו של הסרבן במאסר, אך המוסד המיוחד של מאסר על תנאי הינו זר להליך זה.
יצויין גם, שאם מחליט בית-המשפט לאכוף על הסרבן את הציות לצו של בית-המשפט על-ידי מאסר, הרי יוכל הנוגע בדבר להשתחרר בכל עת מאותו מאסר על-ידי שיחזור בו מסרובו למלא אחרי הצו. זאת להבדיל ממאסר על תנאי על-פי חוק העונשין, המופעל עקב הפרת התנאי שנקבע בו.
שינוי במצב משפטי זה יוכל להתהוות רק בדרך של חקיקה, ולא תיתכן השתלה מלאכותית של אותה סנקציה לתוך סעיף 6 לפקודה בדרך של "יצירה שיפוטית".
7. אם בכל זאת רוצה בית-המשפט להביא לתוצאה הדומה להטלת מאסר על תנאי, הרי הדרך היחידה הפתוחה בפניו היא במתן החלטה, בה ייאמרו דברים ברוח זו:
'הוכח לפני שהנילון לא ציית לצו בית-המשפט. על-פי סעיף 6(1) לפקודה רשאי אני על-כן לכפות עליו, במאסר, ציות לצו. החלטתי הפעם, על-פי שיקול-דעתי, שלא להפעיל עדין את הסנקציה שבסמכותי להטילה. אולם הנני מתרה בזה בנילון, שאם תובא בפני תלונה נוספת בדבר אי-ציות נמשך לצו בית-המשפט בעתיד, ואם יוכח בפני שהתלונה היא מבוססת, אזי עשוי אני להחליט לכפות עליו את הציות לצו על-ידי מאסר.'
כך יש לדעתי גם להבין את פסק-הדין שניתן בבית-משפט זה ב- ע"פ 545/75 נשר תורס ושרות מוניות בע"מ ואח' נ' מוניות הדר לוד בע"מ, פ"ד ל(1) 684, עליו הסתמך בא-כוח המשיב. גם זה היה מקרה בו הוגשה בקשה לאכוף ציות לצו מניעה על-ידי קנס או מאסר. בית-המשפט המחוזי הסתפק במתן צו אזהרה, לפיו הוטל אמנם על הנילונות קנס של 5,000 ל"י, אך צויין, ש'הקנס לא ישולם אלא אם יווכח בית-המשפט שהיו הפרות נוספות של הצו'. בית-המשפט העליון, בפסק-דינו הקצר, אישר החלטה זו, בהדגישו כי הוא רואה בה משום אזהרת המערערות בלבד.
בא-כוח המשיב מנסה ללמוד מפסק-דין זה, שרשאי בית-המשפט, במסגרת הפעלת סמכותו לפי סעיף 6(1) לפקודה, לדחות את הטלת הסנקציה ולהתנותה בהפרה נוספת של צו המניעה על-ידי הנילון. ואם יכול בית-המשפט להתנות הטלת קנס בביצוע הפרה נוספת, משמע שמוסמך הוא גם להטיל מאסר על תנאי על הנילון.
עמדה זו אינה מקובלת עלי, ואם אכן זהו הפירוש של פסק-הדין ב- ע"פ 545/75 נשר תורס ושרות מוניות בע"מ ואח' נ' מוניות הדר לוד בע"מ, פ"ד ל(1) 684, הרי הייתי מסתייג ממנו.
יצויין בהקשר זה, כי עונש של "קנס על תנאי" אינו מוכר אפילו בחוק העונשין.
כאמור, יכול בית-המשפט להתרות בנילון ולהזהירו שהמשך אי-הציות לצו עלול להביא להטלת קנס או מאסר עליו. אך הטלת סנקציה זו לא תנבע אוטומטית מהפרה עתידה נוספת, אלא חייבת להישאר בשיקול-דעתו של בית-המשפט, אם וכאשר תוגש בפניו בקשה נוספת מצד הנפגע מהפרת הצו.
8. ניתן לסכם את עמדתי בערעור זה כך:
א. יש לקבל את הערעור במובן זה שעלינו לבטל את המאסר על תנאי שהוטל על המערער; זאת מהטעם הבלעדי, שלא היה השופט קמא מוסמך להטיל מאסר על תנאי במסגרת הפעלת שיקול-דעתו על-פי סעיף 6(1) לפקודה.
ב. עם זאת רשאי היה בית-המשפט להגיע אל המסקנה, כי המערער לא מילא אחרי צו המניעה, וכי ניתן לכפות עליו את הציות לצו באמצעות אחת הסנקציות המנויות בסעיף 6(1) הנ"ל. לכן גם לא הייתי מבטל את הצו בדבר הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין שנעשה נגד המערער.
ג. אם תוגש לבית-המשפט המחוזי בעתיד בקשה נוספת נגד המערער על-פי הפקודה, יוכל בית-המשפט להיזקק לה, ולבחון אותה על-פי הכללים שנקבעו לעיל."
נקבע כי "הליכים לפי סעיף 6 אינם באופיים הליכי ענישה רגילים בעד עבירה פלילית, אלא הינם הליכים המכוונים בראש ובראשונה לכפות ציות לצו בית-המשפט ויסוד הענישה שבהם גם הוא מכוון להשגת אותה מטרה".[64]

כדברי כב' השופט י' כהן בעמ' 352:

"בהליכים שבין תובעים שונים ובין המערער בתיק אזרחי 6770/65 בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, ניתן על-ידי בית-המשפט ביום 8.11.66 צו מניעה, לפי עילת מטרד יחיד, ובו נצטווה המערער לסגור את המאפיה שלו ברחוב ארלוזורוב 10 בגבעתיים. למערער ניתנו כמה ארכות לביצוע הצו, שהאחרונה מהן הסתיימה ביום 3.11.68, אך הוא לא ציית לצו הנ"ל והמשיך להפעיל את המאפיה. ב- המ' 6665/68 ביקש המערער מבית-המשפט לבטל את הצו. בעת שאותה בקשה היתה תלויה ועומדת בפני בית-המשפט, ביקשו התובעים (בתיק המ' 41/69) לכפות על המערער את הציות לצו, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, ובית-המשפט (השופט חריש) נעתר להם ונתן צו בזו הלשון:
'אני מחייב בזה את המשיב לשם אכיפת הצו לשלם בגין הפרתו בעבר קנס בסך 300 ל"י או להיאסר 30 יום תמורתו.
כן מחייב אני את המשיב לשלם למבקשים את הוצאות המשפט בסך כולל של 200 ל"י.
ועוד מורה אני, לשם אכיפת הציות לצו לעתיד לבוא, כי בעבור כל יום של הפעלת המאפיה למן יום מחר 5.2.69 ישלם המשיב קנס בסך 100 ל"י זולת אם הגיש תוך 3 ימים מהיום לבית-המשפט היושב לדין בבקשתו ב- המ' 6665/68 בקשה לעכב ביצועו באורח ארעי. אם הגיש בקשתו זו במועד לא יופעל חלק זה של הסנקציה עד הכרעת הבקשה.
אם תוכרע הבקשה לחובת המשיב אני מחייבו מעתה לשלם בגין כל יום של הפעלת המאפיה לאחר הינתן ההחלטה לחובתו בבקשתו האמורה קנס בסך 300 ל"י.
אם ישתהה משום מה הדיון בבקשה יותר מעשרה ימים לאחר 7.2.69 (הוא היום שנועד לבירור ה- המ' 6665/68) אדון במסגרת הליך זה שלפני בשינוי החלק האחרון של הצו ככל שיצריכו הנסיבות לפי טיעונם החוזר של בעלי-הדין.'
בקשת המערער ב- המ' 6665/68 לביטול צו המניעה נדחתה, אך ביצוע הצו עוכב עד 24.4.69. המערער עמד במריו ולא הפסיק את הפעלת המאפיה. מהקנסות שהוטלו עליו נקבעה תקופת מאסר בהחלטה הנ"ל. הקנסות האחרים שהוטלו על המערער בהחלטה הנ"ל לא שולמו והיועץ המשפטי לממשלה בפברואר 1970 ביקש מבית-משפט השלום להטיל על המערער מאסר לפי הוראות סעיף 22 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי"ד-1954, לתקופה של עד שנה, חלף סכומי הקנסות שהצטברו מיום 24.4.69 עד 22.2.70 בסכום של 77,100 ל"י. בהחלטה שניתנה ביום 28.4.70 על-ידי כב' השופט רפפורט סירב השופט להטיל על המערער מאסר בעד התקופה שחלפה, אך הורה, שהמערער ייאסר החל מתאריך 18.5.70 לחמישה ימים תמורת הקנס בסך 300 ל"י בגין כל יום של הפעלת המאפיה. על החלטה זו ערער המערער לבית-המשפט המחוזי. בבית-המשפט המחוזי העלה נציג היועץ המשפטי טענה טרומית, שאין למערער זכות ערעור, מכיוון שיש לראות בהחלטת השופט רפפורט החלטה בעניין פלילי, אשר איננה ניתנת לערעור. טענה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי ברוב דעות; מסקנת הרוב היתה, שההחלטה שבערעור היא החלטה בעניין אזרחי, שניתן לערער עליה ברשות. דעת השופט שבמיעוט היתה, שיש זכות ערעור על ההחלטה הנ"ל מכוח הוראות סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית-המשפט. לאור החלטת הרוב הגיש היועץ המשפטי ערעור שכנגד לבית-המשפט המחוזי על החלטת השופט רפפורט ולאחר שמיעת הערעור ניתן פסק-דין, ובו הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור של המערער, ולקבל את הערעור שכנגד, והוטל על המערער עונש מאסר של שנה אחת במקום פיגורי הקנס הנ"ל בסך 77,100 ל"י, וכן נקבע, שאם המערער יוסיף להמרות את הצו, ייאסר לחמשה ימים תמורת הקנס בסך 300 ל"י עבור כל יום של הפעלת המאפיה. דעת השופט במיעוט היתה, שיש לבטל את החלטת השופט רפפורט מהטעם, שהסעיף 22 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי"ד-1954, אינו חל על הליכי כפיית ביצוע צו לפי פקודת בזיון בית-המשפט. על פסק-דין זה הוגש ערעור, ברשות שקיבל המערער, לבית-משפט זה.
לפני שאדון בטענות בעלי-הדין להעיר שההתדיינות הממושכת שתוארה לעיל עומדת בסתירה משוועת למגמת סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, שהיא לכפות בדרך קצר ויעילה ציות לצו של בית-משפט. עינינו רואות, שבמקרה דנא מפר המערער צו שניתן לפני למעלה מחמש שנים, ואף מזמן הארכה האחרונה שניתנה לו עברו יותר משלוש שנים. ייתכן שאשמים בעניין זה התובעים בתיק אזרחי הנ"ל, אשר לא גילו זריזות מספיקה בעמידה על זכותם, אך נראה שגם בתי-המשפט שדנו בבקשות השונות של המערער גילו אורך רוח מפליג כלפיו, וחבל שלא הפעילו את הסמכות שניתנה להם, כדי למנוע שצו של בית-משפט ייעשה פלסתר. נאמר לנו על-ידי בא-כוח המערער בזמן שמיעת ערעור זה שלפני זמן קצר מינה ראש ההוצאה לפועל, לפי בקשת התובעים, כונס נכסים, שמתפקידו לבצע את הצו וייתכן שבינתיים הצו כבר בוצע, אם המערער לא הצליח עוד פעם להערים מכשולים על דרכי הביצוע.

עורך-דין ליכטנברג, בא-כוח המערער, טוען, שהצו שניתן על-ידי השופט חריש ב- המ' 41/69 בטל ומבוטל, ועל-כן כל ההליכים שנקט היועץ המשפטי לשם קביעת מאסר במקום הקנסות, אין בהם ממש ודינם להתבטל. וכל-כך למה? מכיוון שהשופט חריש הטיל את הקנס של 300 ל"י לכל יום שבו נמשך אי-הציות עבור תקופה שבעתיד, ולפי טענת עורך-דין ליכטנברג אין בית-המשפט מוסמך להטיל מראש קנסות בעד מעשים או מחדלים שטרם באו לעולם. על-כן, על-אף שלא הוגש ערעור על הצו של השופט חריש, אין לאותו צו כל תוקף, כי ניתן ללא סמכות.
אין אני מוכן לקבל טענה זו, לו היה מדובר במקרה שלפנינו בענישה לפי הליך פלילי רגיל, אין ספק, שמן הדין היה לקבל את טענת המערער, שאין בית-משפט מוסמך להטיל עונש על אדם מראש, בעד עבירות שאותו אדם טרם ביצע. כאן הוטל הקנס היומי לפי הסמכות שניתנה לבית-המשפט בסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט. על ההבדל בין הליכים אלה ובין הליכי ענישה בפלילים עמד בית-משפט זה כמה פעמים (ע"פ 6/50 ישראל לויט נ' אנגל, פ"ד ד 1460; ע"פ 158/51 ש' גרטהר נ' היוה"מ לממשלה, פ"ד ו(1) 452; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4) 2541, ובפסקי-הדין שניתנו הוסבר היטב, שאין דין ההליכים לפי סעיף 6(1) כדין ענישה בעד עבירה פלילית.
ב- ע"א 228/63, הנ"ל נאמר על-ידי השופט ברנזון (בעמ' 2545) שדיון לפי סעיף 6(1) הוא 'דיון אזרחי מובהק המתנהל בין בעלי-דין יריבים'. לדעת פרופ' א' הרנון (בעמ' 314-319 ובעמ' 341) יש בסעיף 6(1) גם אספקטים פליליים, ואין לראות בו הליך אזרחי טהור, אלא זהו הליך מיוחד, שיסודות אזרחיים ופליליים מעורבים בו. הנימוקים שמביא המחבר המלומד לביסוס דעתו נראים לי ככבדי משקל, אולם אין צורך לעמוד עליהם כאן, כי יהא הסיווג אשר יהיה, הרי לכל הדעות אין להתייחס אל סעיף 6(1) כאל חיקוק פלילי שדן בענישה בעד עבירה שבוצעה בעבר. ההליכים לפי סעיף 6 מכוונים בראש ובראשונה לכפות ציות לצו בית-המשפט ויסוד הענישה שבהם גם הוא מכוון להשגת אותה המטרה. בסעיף 6(1) הסמיך המחוקק את בתי-המשפט:
'לכוף אדם, בקנס או במאסר, לציית לכל צו שניתן על-ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.'

בהוראה זו אין כל איסור, לא מפורש ולא משתמע, להטיל קנס המכוון לעתיד, כל עוד המטרה של אותו קנס היא זו של כפיית ציות לצו. כך לדוגמה הטיל בית-המשפט במדינה ניו-ג'רסי שבארצות-הברית קנס על רשות מקומית, על שלא מילאה צו שלא לזהם מים, והורה שקנס זה בשיעור של 10 דולר ליום יימשך בעתיד, כל עוד הרשות המקומית ממשיכה בהפרת הצו (Department of Health of State of New Jeresy,, 154 Atlantic Reporter, 319 [8]). בכמה פסקי-דין שניתנו בארצות-הברית נאמר, שהליכי בזיון הם מסוג מיוחד ולא ניתן לסווגם כפליליים או אזרחיים, שסמכויות בתי-המשפט בהליכים אלה הן רחבות ביותר, ושאין בית-המשפט מוגבל בכללי הדיון הפלילי או האזרחי, אלא חופשי לפעול בדרך הנראית לו, כל זמן שניתנת למבזה הזכות להתגונן בדרך הנאותה (ראה Corpus Juris Secundum, כרך 17, סעיף 62, עמ' 70-71, ועמ' 77, הערה 24).
לדעתי, כשבית-המשפט מטיל בהליכים לפי סעיף 6(1) קנס בעד הפרת צו בעתיד, אין בכך חריגה מסמכות שניתנה באותו הסעיף. בסמכות זו להטיל עונש מראש יש להשתמש רק במקרים נדירים, ושימוש שיגרתי בה עלול להחטיא את המטרה ולהביא לתוצאות בלתי-רצויות, כפי שקרה במקרהו של המערער, אולם מכיוון שלא הוגש ערעור על הצו של השופט חריש, יכול המערער להצליח בביטולו רק אם הצו ניתן ללא סמכות, וכאמור מוסמך בית-המשפט לדעתי להטיל קנס הצופה פני עתיד בהליכים לפי סעיף 6(1).
טענתו השניה של עורך-דין ליכטנברג מכוונת נגד הצו של השופט רפפורט שבו נקבע, על-סמך הוראות סעיף 22 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי"ד-1954, שעל המערער לשאת במאסר של 5 ימים תמורת כל סכום קנס של 300 ל"י שלא ישולם על ידו. בסעיף 22 הנ"ל (שהוא כעת סעיף 34(א) לחוק דיני העונשין (דרכי ענישה) [נוסח משולב], התש"ל-1970), נאמר:
'22. בית-המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שנה למקרה שהקנס לא ישולם במועדו, כולו או מקצתו; לא הוטל מאסר כאמור, רשאי בית-המשפט להטילו בצו מיוחד על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו שהוגשה לאחר שהקנס לא שולם במועדו;…'
לפי טענת בא-כוח המערער חל סעיף 22 רק על קנס שהוטל בהליך פלילי, להבדיל מקנס לפי סעיף 6(1) הנ"ל, שהוטל בהליך אזרחי. סימוכין לטענתו זו מוצא בא-כוח המערער בשם של החוק הנ"ל המצביע על תוכנו שהוא בשטח דיני העונשין, וכן בהוראות שונות בו, שברובן דנות בענישה פלילית. לעומת זאת טוען מר נתן, סגן בכיר של פרקליט המדינה, שלהוראה שבסעיף 6(1) יש אופי עונשי, והוא מצביע על אימרות שונות בפסקי-הדין של בית-משפט זה, שבהן מדובר על הטלת עונש לפי סעיף 6(1). כך למשל נאמר ב- ע"פ 158/51 ש' גרטהר נ' היוה"מ לממשלה, פ"ד ו(1) 452 הנ"ל ש'העונש על הפרת צו בית-המשפט לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט צופה פני העתיד' (בעמ' 453) וב- ע"פ 284/55 יצחק אריה דגני נ' חווה רבקה דגני ואח', פ"ד י(1) 851, מכונה החלטה להטיל קנס לפי סעיף 6 כ'החלטה עונשית'.
נראה לי, שגם הטענה השניה הנ"ל של עורך-דין ליכטנברג צריכה להידחות. אמנם קנס שהוטל לפי סעיף 6(1) לפקודה מטרתו היא לכפות ציות לצו, אך אין בכך כדי לשלול את אופיו העונשי. משהוטל קנס כזה, הוא מהווה חוב המגיע לאוצר המדינה ויוצא מתחום שליטתם של בעלי-הדין בהליכים האזרחיים, לפיהם הוטל הקנס (ע"פ 243/65 גילן בע"מ נ' רבינוביץ ואח', פ"ד יט(4) 261). בסעיף 22 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי"ד-1954, מדובר על 'בית-משפט הדן אדם לקנס', ולפי פשוטן של מילים אלה חל סעיף זה על כל קנס ובכללו זה שהוטל לפי סעיף 6(1) לפקודה. לא נאמר בסעיף 22 (או בסעיף 34(א) לחוק לפי הנוסח המשולב משנת תש"ל) שהוא חל רק על קנס בעד עבירה פלילית, ואין אני רואה סיבה מדוע נוסיף ללשון החוק מילים המגבילות את תחולתו, שהמחוקק לא אמר אותן (בג"צ 9/48 הנס סלינגר נ' מפקד מרחב דן ואח', פ"ד ב(1) 190, בעמ' 194-195).
העובדה, שמרבית סעיפי החוק דנים בעניין עונשים שהוטלו כתוצאה מהרשעה בעבירות, איננה מחייבת מתן פירוש מצמצם להוראות סעיף 22 הנ"ל, מה גם שניתן למצוא בחוק הנ"ל הוראות, שאינן קשורות ישירות בענייני הענשה, כגון הוראות סעיפים 36 ו- 37 דבר הוצאות הגנה. לפי חוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 7), התש"ל-1970, הוספו לחוק הוראות בדבר הסדר בנשיאת מאסר אזרחי. תיקון זה בחוק נעשה אחרי הצו של השופט חריש ולפני הצו שניתן על-ידי השופט רפפורט, ואין הוא נוגע ישירות לעניין שבפנינו, אך ניתן ללמוד ממנו, מה שהיה ברור ממילא לפני כן, שאין לצמצם את תחולת החוק לעניינים פליליים מובהקים, אלא אם לשון החוק מחייבת פירוש כזה. גם שמו של החוק שבו מדובר על 'דרכי ענישה' איננו מונע פירוש מרחיב להוראות סעיף 22, כי הטלת קנס לפי סעיף 6(1) לפקודה יש בה יסוד של ענישה. על כל פנים, שמו של חיקוק יכול לשמש כמדריך בעניין פירוש, כשלשון החוק משתמעת לשני פנים, אך אין ללמוד משם החיקוק, כשלשון החיקוק עצמו היא ברורה. אני סבור על-כן שצדקו שופטי הרוב בית-המשפט המחוזי, כשפסקו, שהוראות סעיף 22 הנ"ל חלות על קנסות לפי סעיף 6(1) לפקודה.
הטענה האחרונה של בא-כוח המערער שיש לדון בה היא ששגה בית-המשפט המחוזי כשקבע, שהערעור על ההחלטה של השופט רפפורט הוא בבחינת ערעור אזרחי, וכתוצאה מכך אפשר ליועץ המשפטי להגיש ערעור שכנגד על אותה החלטה. לפי טענת בא-כוח המערער הערעור שהוא הגיש היה ערעור פלילי, שבו אין מקום לערעור שכנגד. בעניין זה מסכים מר נתן עם בא-כוח המערער, אלא שמר נתן טוען, שלמערער לא היתה כלל זכות ערעור, מכיוון שהיתה כאן החלטה בעניין פלילי, והחלטה כזו, להבדיל מפסק-דין בעניין פלילי, איננה ניתנת לערעור, לאור הוראות סעיף 29 לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957 (ע"פ 215/69 מדינת ישראל נ' נסים שרבני, פ"ד כג(2) 71). עוד טוען מר נתן, שהחלטה לפי סעיף 22 לחוק הנ"ל היא החלטה מינהלית ולא שיפוטית, וגם מטעם זה אין לערער עליה.
אני מסכים עם באי-כוח בעלי-הדין שהערעור של המערער היה ערעור פלילי. בסעיף 8(1) לפקודת בזיון בית-המשפט נאמר:
'צו המטיל עונש שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי או בית-משפט השלום על-פי סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסקי-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה'.
בית-משפט זה הבחין (ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4) 2541, הנ"ל בעמ' 2546) בין ערעורו של האדם שעליו הוטל עונש שהוא ערעור פלילי לפי ההוראות המיוחדות של סעיף 8(1) הנ"ל לפקודה, ובין ערעורו של מי שביקש צו לפי סעיף 6(1), שהוא ערעור אזרחי, במקרה דנא הוטל על המערער בהחלטת השופט רפפורט מאסר תמורת אי-תשלום קנס ויש לראות בכך צו המטיל עונש לפי סעיף 8(1) לפקודה; המערער זכאי לערער על צו כזה לפי הזכות הנתונה לו באותו הסעיף. על-כן היה כאן ערעור פלילי בזכות, ולא היה מקום להרשות הגשת ערעור שכנגד. יש איפוא לבטל את אותו חלק מפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, לפיו נתקבל הערעור שכנגד של היועץ המשפטי.
לאור האמור לעיל דעתי היא, שיש לקבל את הערעור בחלקו, לדחות את ערעור המערער על הצו שניתן על-ידי השופט רפפורט בתיק ב"ש 20/70 של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ולמחוק את הערעור שכנגד שהגיש היועץ המשפטי לבית-המשפט המחוזי על הצו הנ"ל. מכיוון שבצו הנ"ל בתיק ב"ש 20/70 נקבע עונש של חמישה ימי מאסר תמורת קנס יומי של 300 ל"י שלא שולם החל מיום 10.5.70 והמאסר המצטבר כתוצאה מכך עולה על המאסר המרבי של שנה אחת שנקבע בסעיף 34(א) לחוק דיני העונשין (דרכי ענישה) [נוסח משולב], התש"ל-1970, יועמד עונש המאסר הכולל בעד הקנסות שלא שולמו עד מתן פסק-דין זה, על תקופה של שנה אחת ועונש זה יבוצע באם הקנס הכולל שהצטבר עד היום לא ישולם. אשר לעתיד נראה לי, שיש להפסיק את הטלת הקנסות והצטברות עונשי מאסר עקב אי-תשלומם, מתוך תקווה שהצו כבר בוצע על-ידי המערער או יבוצע ללא דיחוי. אני מציע על-כן, שהצו שניתן על-ידי השופט חריש ב- המ' 41/69 בדבר הטלת קנסות יומיים לא יחול החל מיום מתן פסק-דין זה, וזה מבלי לפגוע בזכות התובעים בתיק אזרחי הנ"ל, לבקש את הפעלת הוראות סעיף 6 לפקודה מחדש, באם אי-הציות יימשך אחרי מתן פסק-דין זה."

הליך של בזיון בית-המשפט אינו הליך פלילי מובהק, אלא הליך אזרחי בלבוש פלילי. הפרת צו של בית-המשפט אינה נחשבת בהליך כזה כעבירה על חוק העונשין, ואין צורך בהפרה כזאת ביסוד נפשי כמו בעבירה פלילית, וכי אין צורך בכוונה להפר את צו בית-המשפט, אלא די במודעות למעשה ההפרה.[65]

במקרה זה המערער והמשיב הם בעלי מניות ומנהלים של חברה. הם מסוכסכים זה עם זה ומתדיינים זה עם זה. במסגרת תביעה שהוגשה על-ידי המשיב נגד המערער נתן בית-המשפט המחוזי החלטה, בה נאמר, בין היתר, כך:

"שני הצדדים יימנעו מפעילות כלשהי שיש בה כדי לחבל בפעילות החברה או פגיעה בזכויות של צד אחד לרבות מניעות מהוצאת מסמכים של החברה מחוץ למשרדי החברה או העלמת מסמכים כאלה."
ביום 1.6.98 הגיש המערער בקשה לפירוק החברה. בקשה שעדיין תלוייה ועומדת בפני בית-המשפט.

ביום 1.2.99, לאחר שהמערער סירב לחתום על בקשה של החברה לבנק לחידושה של מסגרת האשראי של החברה, קבע בית-המשפט המחוזי כי המערער חייב לחתום על הבקשה, והמערער חתם, כלשונו של בית-המשפט, "כמי שכפאו שד."

עוד באותו יום הלך המערער אל הבנק של החברה והודיע לו כי הוא הגיש לבית-המשפט בקשה לפירוק החברה. בעקבות הודעה זאת החליט הבנק להפסיק את האשראי לחברה, הודיע על כך לחברה, ולא חידש את האשראי עד היום.

כיוון שכך פנה המשיב אל בית-המשפט המחוזי בהליכים של בזיון בית-המשפט נגד המערער. בית-המשפט המחוזי החליט כי הצו שהוצא על ידו "ברור לחלוטין", כי המעשה של המערער פגע בפעילות של החברה, כי משום כך יש בו בזיון בית-המשפט, וכתוצאה הטיל על המערער קנס בסכום של 10,000 ש"ח. כנגד החלטה זאת הוגש הערעור דנן.

"טענה אחת של המערער היא, שהוא לא התכוון, ומכל מקום לא הוכח שהוא התכוון, לפגוע בחברה. מה, אם כן, היתה כוונתו של המערער כאשר סיפר לבנק שהוגשה לבית-המשפט בקשה לפירוק החברה? הצגנו שאלה זאת בפני בא-כוח המערער, ולא היתה בפיו כל תשובה.
מכל מקום, בנסיבות העניין אין צורך להוכיח כוונה לפגוע בחברה. אפילו היה זה הליך פלילי מובהק, היה מקום להסתפק ביסוד נפשי של מודעות. אולם הליך של בזיון בית-המשפט אינו הליך פלילי מובהק, אלא הליך אזרחי בלבוש פלילי. הפרה של צו בית-המשפט אינה נחשבת בהליך כזה כעבירה על חוק העונשין, ואין צורך בהפרה כזאת ביסוד נפשי כמו בעבירה פלילית. ראו ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' שמעוני, פ"ד נא(1) 661, 669-672. כפי שנאמר בפסק-דין זה, אין צורך בכוונה להפר את צו בית-המשפט, אלא די במודעות למעשה ההפרה.
בנסיבות המקרה, כפי שניתן ללמוד מן הנסיבות, ברור שהמודעות הנדרשת היתה קיימת. די לציין כי הבקשה לפירוק החברה הוגשה על-ידי המערער ביום 1.6.98, והוא לא ראה שום טעם או צורך להודיע על כך לבנק, אלא רק ביום 1.2.99, מייד לאחר שבית-המשפט חייב אותו לחתום על הבקשה לבנק לצורך חידוש האשראי. ניתן וראוי להסיק מן הנסיבות שהמערער, אף אם לא הוכחה כוונתו לפגוע בחברה, היה מודע לאפשרות של פגיעה כזאת.
עוד טען המערער כי בהליכי בזיון בית-המשפט לא ניתן להטיל קנס לגבי מעשה שכבר נעשה, אלא רק כדי למנוע מעשה שטרם נעשה. בית-המשפט המחוזי השיב לטענה זאת לאמור: 'הסנקציה דרושה לא כדי להעניש את המשיב [הוא המערער שבפנינו] כמעשה תגמול על הפרת הצו, אלא כעונש שבא 'לשכנע' אותו להימנע בעתיד מהפרת הצו'. אכן כך. שאם לא כך, לעולם אי-אפשר יהיה להטיל על המערער קנס בגין הפרת הצו שבית-המשפט נתן ביום 5.4.98.
לפיכך אנו מחליטים לדחות את הערעור.
בא-כוח המשיב ביקש שנטיל על המערער לשלם את הוצאות המשפט. בא-כוח המערער השיב לו כי מדובר בערעור פלילי, ובערעור כזה אין מטילים הוצאות. אולם גם בהליך פלילי מוסמך בית-המשפט להטיל הוצאות על נאשם שהורשע. ראו חוק העונשין, התשל"ז1977-, סעיף 79. קל וחומר כך בהליך של בזיון בית-המשפט שבמהותו הינו הליך אזרחי. אכן, כך נהג בית-משפט זה הלכה למעשה. ראו משפט "מובי", לעיל, בעמ' 669.
אנו סבורים כי בנסיבות המקרה ראוי לחייב את המערער בהוצאות המשפט, ולפיכך אנו מחייבים אותו לשלם למשיב את הוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח."

ב- ת"א (חי') 278/01[66] חזרו ושנו דבר מהותו של ה"בזיון האזרחי" וכאמור בהחלטת בית-המשפט של ערעור:

"החלטה
בקשה למתן צו על-פי פקודת בזיון בית-משפט.
1. המבקשת עתרה לבית-המשפט בבקשה לאכוף על המשיבה מס' 1 (להלן: "חיפה כימיקלים") לציית לצו המניעה שניתן על-ידי בית-משפט זה ביום 21.11.2001 (בש"א 3514/01, להלן: "צו המניעה").
בצו המניעה הורינו לחיפה כימיקלים להפסיק לאלתר הזרמת השפכים התעשייתים מהמפעל לנחל הקישון, אלא אם יעמדו השפכים בתקנים שנקבעו בהיתר ההזרמה שניתן לה על-ידי הוועדה הבין משרדית לפי חוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התשמ"ח-1988 (להלן: "החוק") או, על-פי אמות-המידה שנקבעו בהסכם שבין המשיבה לבין עמותת "אדם טבע ודין", הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין בבית-משפט השלום בחיפה ביום 25.11.96.
2. המבקשת טענה בבקשתה, כי מבדיקות שוטפות שערכה המשיבה מס' 2, נתברר שחיפה כימיקלים חרגה במספר פרמטרים, לעומת התקנים שנקבעו בהיתרי ההזרמה או בהסכם עם אדם טבע ודין, כלהלן:
( – ) ביום 31.1.2004: חריגה בפרמטר ה- BOD (עומס אורגני).
( – ) בימים 24.1.2004-25.1.2004: חריגה בפרמטרים של TSS (מוצקים מרחפים) ו- TOC (כלל חומר אורגני).
( – ) ביום 24.1.2004: חריגה בדרגת החומציות (9.7 במקום 9).
נוכח חריגות אלו, עתרה המבקשת לאכוף על חיפה כימיקלים ומנהליה, או מי מטעמה, לציית לצו המניעה, בסנקציה של קנס או בכל סנקציה אחרת לפי פקודת בזיון בית-משפט.
3. טרם נבחן בקשת המבקשת לגופא, נזכיר מושכלות יסוד, באשר לטיבו של ההליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט.
ההליך של בזיון בית-משפט, הוא הליך מעין-פלילי לפי סעיף 6 לפקודה, המכונה גם "בזיון אזרחי", מאחר ונקיטת ההליך היא באינטרס ובשליטת הצד הזוכה בדין, הנפגע מאי-קיום ההחלטה השיפוטית – ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד ט 813.
ההליך לפי פקודת בזיון בית-משפט, הוא הליך מיוחד 'המצוי באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי' – רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 346 והאסמכתאות שם; ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232, 241.
סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט, "צופה פני עתיד" – והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו "מחר" – ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459, 468-469; ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 105; ע"פ 281/80 לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ, פ"ד לד(4) 557, 559.
ההליך לא נועד איפוא להעניש את המפר של הצו השיפוטי, והוא כמכשיר להבטיח קיומו של הצו על-ידי כפייתו – ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187. וכפי שנאמר בפסקי-דין רבים העוסקים בנושא:
'מטרת צו על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הינה אכיפתית ולא ענישתית.'
ראה, לדוגמה, ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו, פ"ד נד(2) 625, 634; ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126, 130; בש"פ 62/89 פולק נ' יעיש, פ"ד מד(3) 449, 450.
עם זאת, רשאי בית-המשפט לקנוס לפי הפקודה גם בגין הפרה של צו שיפוטי, שנעשתה טרם מתן צו לפי פקודת בזיון בית-משפט – ע"פ 8000/98 יצחק מינא נ' ז'ובינו, פ"ד נה(4) 481; ע"פ 1914/99 קייזר נ' פוקס ואח', דינים נו 551; רע"פ 4871/03 מבל נ' כהן, דינים סה 186.
לא יינתן צו לפי פקודת בזיון בית-משפט, מקום בו אין אפשרות לקיים את הצו השיפוטי – ע"פ 221/88 אלי פנחסי ואח' נ' אורלי חזקי ואח', פ"ד מב(2) 722; ע"א 114/50 ניסים נ' אזולאי גדיש, פ"ד ה 762; ע"א 422/77 בן ארי נ' שפירא, פ"ד לב(2) 309; ע"פ 43/50 זלצמן נ' המועצה המקומית נס ציונה, פ"ד ד 671; הרנון א', בזיון בית-המשפט (מפעל השכפול ירושלים 1965) 111.
וכעת, לאחר שמילאנו הטנא במקצת מהלכות בזיון בית-משפט, נשים פעמינו לגופא של בקשה.
4. על-פי צו המניעה, חיפה כימיקלים נדרשת לעמוד מדי יום ב- 21 פרמטרים שונים. דהיינו, בתקופה של כחודשיים, עליה לעמוד בכ- 1200 פרמטרים. הזכרנו עובדה זו על-מנת להמחיש כי על פניו, החריגות הנטענות, אינן מגיעות כדי 0.1% מכלל הפרמטרים, ואין בהן כדי להעיד על מגמה של הפרה, בוודאי שלא על הפרה שיטתית ומתמשכת בפרמטר זה או אחר.
5. מתשובת חיפה כימיקלים, שנתמכה גם בתגובתה של המשיבות 2 ו- 3, נמצאנו למדים כי החריגה בימים 24.1-25.1 מקורה בסערה שפקדה את ארצנו באותם ימים. בשל כמות הגשמים, נוצר צורך דחוף אצל חיפה כימיקלים להזרים אל מי הקישון, כמויות מים החורגות מהכמויות הרגילות. ההזרמה נעשתה בהיתר של נציגי המשרד לאיכות הסביבה, ועל-פי סעיף 7 לחוק + סעיף 7(3) לתקנות מניעת זיהום הים מקורות יבשתיים, התש"ן-1990.
מעבר לכך, אין חולק כי נוכח כמויות הגשמים שירדו באותם ימים, הזרימה בקישון היתה חזקה וגדולה עשרת מונים מבימים רגילים, ולכן, החריגות המעטות שהיו, ואשר נדגמו בפתח המפעל, לא השפיעו כלל על איכות מי הנחל, ובנחל עצמו לא נמדדה כל חריגה.
6. אשר לחריגה הבודדת בפרמטר של ה- BOD, טענה חיפה כימיקלים כי מדובר בטעות בבדיקה, מהטעמים אודותם הרחיבה בתשובתה.
איננו רואים להכריע בשאלה אם נפלה טעות בתוצאות הבדיקה אם לאו. מוסכם על כל הגורמים כי מדובר בבדיקה מורכבת, בדיקה הרגישה לתקלות או לשינויים בשל הפרוצדורה של הבדיקה, ויש מחלוקת לגבי הדירותה ומידת הדיוק שלה. מכל מקום, על סמך חריגה בודדת לאורך תקופה ארוכה, לא ניתן לבסס טענה לחריגה, בוודאי שלא לצורך סנקציה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט.
7. לאור זאת, נחה דעתנו כי החריגות הספורדיות נעשו בתום-לב ובנסיבות שנוצרו.
לא נעלם מעיננו כי לצורך הליכי בזיון אין צורך להוכיח כוונה פלילית, ותיתכן הפרה של החלטה שיפוטית גם בתום-לב – ע"פ 2351/95 מובי בירנבאום בע"מ נ' הניה שמעוני, פ"ד נא(1) 661; ע"פ 1914/99 יוסף קייזר נ' ליאור פוקס ואח', דינים נו 551. אולם, אם נעמיד נגד עיננו כי תכליתו של סעיף 6 לפקודת הבזיון, אינה עונשית אלא אכיפתית, הרי שבמקרה דכאן, אין עילה להפעלת הסנקציה לפי פקודת בזיון בית-המשפט.
ענייננו בחריגות "רגעיות", ספורדיות, שספק אם יש לראותן כהפרה של צו המניעה, ומכל מקום, אין בפנינו הפרה נמשכת ולא הונחה כל תשתית לקיומו של חשש סביר להפרה עתידית או צפויה של צו המניעה – ע"פ 519/82 לעיל.
8. אשר-על-כן אנו דוחים את הבקשה.
התלבטנו בנושא החיוב בהוצאות.
אין זו הפעם הראשונה שהמבקשת מגישה בקשה לבזיון בית-המשפט, ובפעם הקודמת משכה המבקשת את בקשתה בהמלצת בית-המשפט, ללא צו להוצאות. לטעמנו, ראוי היה למבקשת לחזור בה מבקשתה דכאן, לאחר שהתקבלו תשובות המשיבות. לא כך עשתה המבקשת."

[10] ע"פ 6/50 ישראל לויט נ' אנגל, פ"ד ד(1) 460.
[11] הולסבורי, כרך 7, עמ' 24.
[12] ראה הולסבורי, כרך 7, עמ' 3
[13] Re Clement 15, 52 Digest 16 (1877).
[14] 238, Re Davis 236 D.B.Q., 21 (1888).
[15] פרופ' א' הרנון בזיון בית-משפט – על-ידי אי-ציות, פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית (תשכ"ה-1965) מס' 19, ירושלים, שם בעמ' 127 ואילך.
[16] ראה הערה 6, שם בעמ' 128.
[17] ראה הערה 6, שם בעמ' בעמ' 129.
[18] ראה הערה 6, שם בעמ' 132.
[19] (1889) 23 Q.B.D. 305 at p. 309.
[20] "It seems to me that the contempt order in this case is coloured and determined by the civil proceedings within the meaning of Barnardo...". כך השופט O'Halloran קובע כי הבזיון שם היה אזרחי היות והוא התעורר אגב הליכים אזרחיים:
Alsbury (1952) 7 W.W.R. 49 at p. 54 Canadian Transport v..
[21] (1890) 15 P.D. at. p. 63.
[22] ב- Att. Gen. V. Kissane (1893) 32 L.R. Ir. 220 C.A. הנ"ל, עומד השופט Barry על השוני שבדברי אותו שופט בשני המקרים הללו. ראה שם בעמ' 283 וכן ראה את דברי השופט Porter בעמ' 265-267.
[23] ראה הערה 6, שם בעמ' 132.
[24] ראה הערה 6, שם בעמ' 133.
[25] Reg. V. Barnardo (1889) 23 Q.B.D. 305.
[26] "In my Judgment an appeal lies, and for this reason, that an order for the issue of an attachment which is made to enforce the doing of something, the not doing of which is not criminal, is not a 'judgment in a criminal cause or matter' within s. 47." Ibid at p. 308 וראה דברים ברוח דומה במקצת מפי השופט Lopes ב-O'shea v. O'Shea and Parnell (1890) 15 P.D. 59 at p. 65.
[27] "In my opinion the question is not whether the act which is said to have been done by Dr. Barnardo, was one for which he was liable to be indicted..." 23 Q.B.D. at pp. 308-309 – מפי השופט קוטון, אליו הצרטף גם השופט לינדלי (בעמ' 309).
[28] "Of course the class of criminal contempt is not limited to those cases in which defendants' acts are also indictable crimes" - Moskovitz, op. cit., 43 Col. L.R. at p. 796 .
[29] ראה את דברי הלורד אשר ב-Seaman v. Burley [1896] 2. Q.B. 344 C.A. וכן עיין
ב-G. Williams, "The Definition of Crime", (1955) 8 C.L.P. 107 at pp. 116-117, 121.
[30] ראה הערה 6, שם בעמ' 135 ואילך.
[31] ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ד(1) 459, 470-471.
[32] ראה הערה 6, שם בעמ' 135-144.
[33] Lower v. Crudge (1580) 21 E.R. 54.
[34] Lewes v. Morgan and Lewis (1818) 5 Price 518; 146 E.R. 681.
[35] היו אלה שני פסקי-דין בין אותם צדדים שניתנו בסמיכות זמן (כחודש) ונתפרסמו בסמיכות מקום: הראשון (1848) 11 Beav. 180; 50 E.R. 785 (May 5) צו injunction אסר על Mornington (בלבד) לחטוב עצים (timber); הצו לא אסר את זאת על "משרתיו וסוכניו". Batley, סוכנו של Mornington, חטב עצים אלה למרות שידע על ה-injunction. בקשת ה-Committal נדחתה כאן.
השני (1848) 11 Beav. 181; 50 E.R. 786 (June 1,2) כאן הוגשה בקשה שניה בעקבות הרמז הברור של הלורד לנגדייל ובאורח עקרוני היא נתקבלה. ורק משום שהתובע, מטעמים שונים, לא מצא לנכון ללחוץ על דרישת הסנקציה.
[36] הראשון: Avery v. Andrews (1882) 51 L.J.Ch 414 הוצא צו מניעה נגד שלושה נאמנים של Friendly society להימנע מלחלק סכום כסף מסויים בין החברים. זמן קצר אחר מתן הצו, התפטרו הנאמנים הללו ותחתיהם נתמנו נאמנים חדשים אשר הלכו וחילקו את אותו הסכום בין החברים (כולל הנאמנים הקודמים), וזאת בידיעה על קיומו של צו המניעה. בית-המשפט ראה בכך ניסיון להתחמק מן הצו ולעקפו ומצא את כל הנאמנים, כולל החדשים, אשמים בבזיון בית-משפט.
השני: Smith-Barry v. Dawson (1891) 27 L.R. Ir. 558 התובע השיג צו מניעה, שלפיו מנועים הנתבעים מלהתערב או להפריע לעסקיו. גם כאן הוחלט כי התובע זכאי ל-attachment, עקב בזיון בית-משפט, נגד אנשים שלא היו אמנם נתבעים בפועל, לא היו 'צד' לצו אך בידיעה ברורה עליו עשו מעשים המנוגדים לו.
[37] [1897] 1 Ch. 545. בדבר הפעלת סנקציון בזיון על זר, בארץ, על-ידי הפעלת סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט תוך הסתמכות על פסק-דין Seaward.
[38] בספרו עמ' 106.
[39] בספרו בעמ' 44-45.
[40] [1913] A.C. 417.
[41] [1913] A.C. 417 ראה גם הולסבורי עמ' 2, n. (b), ועמ' 21.
[42] "... it is difficult to conceive that a judge of Lord Lindley's well known knowledge, ability and acuteness of mind would habe gone through this long analysis of the subject without even suggesting that either or both of the kinds of contempt of court with which he dealt, was necessarily criminal, if he had so regarded it" [1913] A.C. at p. 459.
[43] הספק בדבר האפשרות לערער בבזיונות פליליים, התפתח יחסית מאוחר והתעורר לראשונה רק כתשע שני לפני משפט Seaword. ר' הולסבורי עמ' 47 הערה (m).
[44] את האינטרס הציבורי בזרים לעומת הפרטי בצדדים, חוזר ומבליט גם השופט Rigby שם. הסמכות נגד זרים, אומר השופט ריגבי היא: "a punitive jurisdiction founded upon this that is for the good not of the plaintiff or of any party to the action, but of the public, that the orders of Court should not be disregarded..." [1897] 1 Ch. At
p. 558.
[45] [1897] 1 Ch. At p. 554.
[46] [1913] A.C. at pp. 458-459.
[47] ראה למשל את הגדרת סטיפן המצוטטת על-ידי השופט אגרנט ב- בג"צ 14/51 י.מ. נ' עורך "דבר", פ"ד ה(2) 1017, 1046.
[48] טדסקי, "מחקרים במשפטנו הפרטי" ירושלים, תשי"ט, "על תביעת הנזיקין של בעל החוב" עמ' 151. וכן ראה ע"א 123/50 באורנפרוינד נ' דרזנר, פ"ד ה(2) 1559, 1574.
[49] פסק-דין עונשי-פלילי יכול בעת ובעונה אחת לקדם גם זכויות פרטיות בלי לאבד את אופיו הפלילי. אך יש לשים-לב למטרה העיקרית הראשית, ולא להשפעת-האגב או לתוצאה שבגררה: Moskovitz, op. cit., 43 Col. L.R. at p. 782.
[50] ראה גם א' הררי, "גבולות האחריות בגרימת הפרת חוזה", סוגיות נבחרות במשפט, ירושלים, תשי"ח עמ' 81, המפנה אל: סעיף 23(1)(ד) לפקודת החוק הפלילי, 1936 וסעיף 11 לפקודת העוולות האזרחיות, 1944 ולדברי לורד ווטסון ב-Allen v. Flood [1898] A.C. 1, 96.
[51] Pojé v. A.-G.B.C. [1953] 2 D.L.R. 785 [1953] C.L.R. 516.
[52] Fischer, "Civil and Criminal Aspects of Contempt of Court", (1956) 34 Can. B.R. 121 at p. 128.
[53] ראה גם התפתחות הפסיקה בפרק ג': "זהות המבנה" להלן.
[54] ראה הערה 6, שם בעמ' 144.
[55] ראה הערה 6, שם בעמ' 152.
[56] ראה: Edward W. Rothe, "The Intent Element in Contempt of Injuctions, Decress and Court Orders", (1950) 48 Mich L.R. 860 at p. 864.
[57] ראה טרנר: "The Mental Element in Crimes at Common Law", The Modern Approach to Criminal Law, Cambridge, 1945. p. 195.
[58] ראה הערה 6, שם בעמ' 171 ואילך.
[59] ראה הערה 6, שם בעמ' 172.
[60] ראה הערה 6, שם בעמ' 179.
[61] Kenny, "Outlines of Criminal Law", 16th ed., op. cit., App. I. Pp. 536-537.
[62] ע"פ 527/77 יצחק שמש נ' מוניות הדר לוד בע"מ ואח', פ"ד לב(1) 572.
[63] ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126.
[64] ע"א 88/71 אפרים צסקלה נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 350.
[65] ע"פ 1914/99 יוסף קייזר נ' ליאור פוקס ואח', תק-על 99(2) 689.
[66] ת"א (חי') 278/01 עמותת דייגי המכמורת – קישון ער 58-032641-1 נ' חיפה כימיקלים בע"מ ואח', תק-מח 2004(2) 6946.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מהותו של בזיון בית-משפט ("בזיון אזרחי" ו"בזיון פלילי")