הממרה המשתדל לקיים את צו בית-המשפט

בסוגיה זו יש להבחין בין התנהגות הממרה בכל הקשור לביצועו של הצו או החלטת בית-המשפט נשוא הליכי הבזיון לבין התנהגות הממרה לאחר שניתנה החלטה בדבר בזיון בית-המשפט. באשר להתנהגות הממרה מן הסוג הראשון חלות כל אותן הלכות בית-המשפט הדנות בהגנות העומדות לו בפני ביצוע הצו או ההחלטה ואשר תמנענה נקיטת הליכי בזיון בית-משפט. באשר להתנהגות מן הסוג השני מדובר בהצדקות והגנות העומדות בפני הממרה ושיש בהן כדי לעכב או למנוע נקיטתם של הליכי הבזיון לאחר שכבר ניתנה החלטת בית-משפט האוכפת את הצו או ההחלטה על-פי עקרונות האכיפה מדיני הבזיון.

ב- ע"פ 6788/93[195] נפסק כי מאמץ בלתי-נלאה מצד הממרים לקיים פסק-דין, מצדיק את השהיית החלטת האכיפה.

כאן נדון מקרה בו ביום 14.11.90 נחתם חוזה מכר בין המשיבה ובין ישראל בך וזלמן ברוך לב, בו התחייבו האחרונים למכור לראשונה דירה, נקיה וחופשיה מכל חוב ו/או שיעבוד, וזאת לא יאוחר מ- 30.9.91. שני המערערים חתמו בסוף החוזה על האמור להלן: "הח"מ משה חיים שינפלד וגבריאל אדלר... במאוחד ובנפרד אחראים וערבים אישית לכל התחייבות המוכר האמורות... והננו בנוסף מתחייבים לשלם לקונה את כל הנזקים והפיצויים אם [עד] 30.9.91 לא ימולאו התחייבויות המוכר המפורטות בחוזה זה". ביום 26.2.91 הגישה המשיבה לבתי-המשפט המחוזי המרצת פתיחה כנגד המוכרים והמערערים בה עתרה לסעדי אכיפה וסעדים כספיים שונים. בפסק-דינו מיום 10.5.92 (להלן: פסק-הדין), קבע בית-המשפט קמא כי "בהעדר טענות הגנה לגופו של עניין לעניין רישום הנכס הנני מחייב את המשיבים 1-4 (הם: המוכרים והמערערים) לבצע את התחייבותם בנידון". עוד הוסיף בתי-המשפט, כי לפנים משורת הדין ונוכח הקשיים שעומדים המשיבים בפניהם, נותן הוא צו עיכוב ביצוע לביצוע אופרטיבי של פסק-הדין למשך 9 חודשים כך שתוך מועד זה לא תוכל המבקשת לנקוט בהליכים נגד המשיבים 1-4 לרבות הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט. משלא בוצע פסק-הדין תוך תשעת החודשים של ארכת הביצוע שניתנה בו, הגישה המשיבה ביום 16.3.93 לבתי-המשפט קמא, בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, לכוף על המוכרים והמערערים לציית לפסק-הדין. בהחלטתו מיום 25.10.93 (להלן: החלטת האכיפה) חייב בית-המשפט את המוכרים והמערערים לשלם קנס יומי בסך 500 ש"ח על אי-ביצוע פסק-הדין לאחר שחלפה תקופת עיכוב הביצוע הקודם והמשיבים לא ניצלוה להשלים את חיובי פסק-הדין. מכאן הערעור.

בית-המשפט קבע כי בחתימתם על הסכם המכר כאחראים וכערבים לביצוע התחייבויותיהם של המוכרים, ביקשו המערערים להיטיב עם האחרונים, ונמצאו מרעים עם עצמם. אולם זו מהותה של ערבות, ואין המערערים יכולים לרחוץ עתה בנקיון כפיהם, לאחר שהמשיבה הסתמכה על אחריותם וערבותם, שעה שחתמה על חוזה המכר. אכן, אילו נתברר באופן מוחלט כי אכיפת פסק-הדין אינה בת-ביצוע וכל צו אכיפה יהיה צו סרק, לא היה מקום ליתן את החלטת האכיפה. שכן אין בית-המשפט נותן צו לאכיפה אלא-אם-כן שוכנע שהצו יהיה יעיל ואפקטיבי, ואין בית-משפט מפעיל את סמכויותיו לפי הפקודה אלא למטרת כפיה ולא למטרת ענישה. הלכה היא שחוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק-דין משמש הגנה מפני הליכים של בזיון בית-המשפט.

אולם, בית-המשפט לא שוכנע כי אין בידי המערערים להוציא את פסק-הדין מן הכוח אל הפועל. ראיה לדבר היא אמנם ראיה שבדיעבד, דהיינו, זו העולה מן ההתפתחות שחלה מאז שניתנה החלטת האכיפה, אולם בכגון דא יש בראיה מאוחרת כדי להשליך על מידת האפקטיביות של ההחלטה מלכתחילה.

המסקנה העולה מקבלת בקשות המערערים להגיש לפני בתי-המשפט ראיות נוספות, שעל אמיתותן לא חלק בא-כוח המשיבה, היא, כי מאמצם של המערערים לבצע את פסק-הדין נשא פרי, ובידם להשלים את המלאכה. נוכח התפתחות זו אין מקום לקבל את הערעור על החלטת האכיפה, אולם המאמץ הבלתי-נלאה מצד המערערים לקיים את פסק-הדין מצדיק מתן אורכה נוספת עד שתיכנס החלטת האכיפה לתוקפה.

[195] ע"פ 6788/93 גבריאל אדלר ואח' נ' שרלוט הורוביץ ואח', תק-על 96(1) 812.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הממרה המשתדל לקיים את צו בית-המשפט