אכיפת החלטת בית-המשפט בדרך אחרת

ההלכה הינה שאין פקודת בזיון בית-משפט באה להחליף את הליכי הוצאה לפועל, כאשר ניתן לממש את החיוב במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. הרעיון העומד מאחורי ההלכה האמורה הוא הרצון לכפות החלטות ופסקי-דין של בתי-משפט בדרך הפחות חמורה, האפשרית בנסיבות העניין. עם זאת, יש לפרש הלכה זו כך שכאשר ישנה דרך אחרת, מלבד הדרך של פקודת בזיון בית-משפט, שהיא אפקטיבית ותקדם את תכליתו של הסעד שניתן, אזי יש ללכת בה, דהיינו, בדרך האחרת. כלומר, כאשר ישנה דרך אחרת, מלבד הדרך של פקודת בזיון בית-משפט, שהיא אפקטיבית ותקדם את תכליתו של הסעד שניתן, אזי יש לנקוט בהליכים האחרים.

ב- בר"ע (י-ם) 3248/97[196] המבקש והמשיבים מתגוררים בשכנות. דירת המשיבים מצויה מעל לדירת המבקש. המשיבים עתרו למתן צו מניעה וביקשו למנוע מהמערער להמשיך בביצוע עבודות החפירה והבניה שהחל בהם. כמו-כן, ביקשו דיור חלופי לתקופת ביצוע העבודות והוצאות שנגרמו להם.

לדיון בבקשה זו לא התייצב המערער במועדים שנקבעו, וביום 13.8.97 ניתן פסק-דין לפיו על המבקש להעמיד לרשות המבקשים וילדיהם דיור חלופי מתאים על חשבונו, עד שיתאפשר להם לשוב ולגור בדירתם, וכן לשלם למבקשים 10,000 ש"ח עבור ועל חשבון הוצאותיהם הכרוכות בשהייתם מחוץ לדירה. ביום 19.8.97 הגישו המשיבים בקשה נוספת נגד המערער, על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, משום שלטענתם המערער לא קיים את הצו, שניתן כאמור.

לדיון שנקבע ביום 26.8.97 שוב לא התייצב המשיב, ולכן ניתנה החלטה לפיה "באשר לנושא הדירה החלופית, דעתי היא, כי אין מקום לעניין זה לעתור לבקשה לבזיון בית-משפט, מאחר ומדובר בנושא כספי ולפיכך המבקשים יכולים לשכור דירה אחרת ולחייב לאחר מכן את המשיב בכל ההוצאות שנגרמו להם". בעקבות החלטה זו ביקש המערער לעכב את ביצוע ההחלטות שניתנו עד כה. בקשה זו נענתה. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ניתנה החלטה, שלפיה על המערער להימנע מביצוע עבודות חפירה ובניה וכן ניתנו הוראות שונות, לעניין הגשת חוות-דעת הנדסית לצורך תיקון המצב המסוכן, שיצר המערער.

בהחלטה זו שוכנע בית-המשפט קמא כי המשיבים אינם יכולים להתגורר בדירתם, עקב הסכנה, ולכן חייב את המערער לשלם למבקשים סך 10,000 ש"ח לצורך דיור חליפי. ביום 17.9.97 הגישו המשיבים בקשה לכוף את המערער לבצע את החלטת בית-המשפט קמא, לפי פקודת בזיון בית-משפט, בטענה כי עד לאותו מועד, לא שילם המבקש את הסכום שנפסק כאמור. בהחלטתו בבקשה התייחס בית-המשפט קמא לטענה כי הדרך הראויה לאכיפת החיוב הכספי האמור היא פניה להליכי ההוצאה-לפועל ולא בשימוש בפקודת בזיון בית-המשפט. עם זאת קבע, כי "שליחת המבקשים לביצוע גביית הסכום במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, דבר שיערך, מן הסתם, זמן ממושך, תחטיא לחלוטין את המטרה ותותיר את המבקשים ללא אותו דיור חלופי, לו הם זכאים" ולכן הורה למשיב לשלם את הסך של 10,000 ש"ח למבקשים עד ליום 30.9.97. ביום 30.9.97 דחה כב' השופט קמא את הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה האמורה. מכאן הערעור.

בית-המשפט קבע כי הלכה ידועה היא שאין פקודת בזיון בית-משפט באה להחליף את הליכי הוצאה לפועל, כאשר ניתן לממש את החיוב במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. הרעיון העומד מאחורי ההלכה האמורה הוא הרצון לכפות החלטות ופסקי-דין של בתי-משפט בדרך הפחות חמורה, האפשרית בנסיבות העניין. עם זאת, יש לפרש הלכה זו כך שכאשר ישנה דרך אחרת, מלבד הדרך של פקודת בזיון בית-משפט, שהיא אפקטיבית ותקדם את תכליתו של הסעד שניתן, אזי יש ללכת בה, דהיינו, בדרך האחרת. ברם, בנסיבות המקרה דנן, אילו היו המשיבים נדרשים לפנות להליכי ההוצאה לפועל היה הסעד שניתן להם מאבד את תכליתו באופן ניכר. המשיבים וילדיהם זקוקים לדיור חלופי מיידי, ולא ייתכן כי ייאלצו להמתין עד לסיום הליכי ההוצאה-לפועל. מקריאת החלטתו של השופט קמא נראה, כי לקח בחשבון שיקוליו את העובדה כי המבקש לא הופיע לדיונים שנערכו בעניינו, ולא פעם אחת בלבד. כמו-כן, המערער לא קיים צווים שניתנו על-ידי בית-המשפט. השופט קמא חשש, וחששו אינו בלתי-מבוסס, כי הדרך היחידה שבה ניתן יהיה לגרום למבקש להעביר למשיבים את דמי הדיור החלופי, היא בדרך של ביסוס החיוב על פקודת בזיון בית-המשפט. לפיכך, אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא, אף לעניין הדרך בה נאכף החיוב הכספי. הערעור נדחה.

הכלל הוא כי אין להחיל את הוראות סעיף 6 לפקודה מקום שמתקיים סעד חילופי. ליתר דיוק אמנם, ההלכה הינה כי אין להיזקק להליכי בזיון בית-משפט אם קיימת דרך אחרת לביצוע הצו. הפרת הצו על-פי תקנה 122 אינה מאפשרת לבצע את הצו, אולם היא מעניקה סעד חילופי וייחודי והוא כי המפר את צו הגילוי צפוי לסנקציה של מחיקת כתב טענותיו ומתן פסק-דין כנגדו.

בש"א (נצ') 1325/04[197] נדון סכסוך שבמרכזו עומד מעשה של אי-גילוי מסמכים על-ידי המשיבים.

נפסק מפי כב' השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון – סגן נשיא:

"זהו שלב נוסף בסאגה של הסכסוך הכספי בין האחים שרבט שבמרכזה עומד אי-גילוי מסמכים על-ידי המשיבים שלטענת המבקש נוגעים לסכסוך.
הסדר שהושג בין הצדדים ב- 1.4.93 ושקיבל תוקף של פסק-דין בתיק פירוק 25/93 קבע כי על המשיבים לשלם למבקש את שווי חלקו בחברת אחים שרבט חברה לבניין בע"מ (להלן: "החברה") וכן את זכויותיו הנובעות מטענותיו שנכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים אחרים של המשיבים או תאגידים של מי מהם.
סעיף 4 של פסק-הדין קבע כדלקמן:
'המומחים יקבעו את השווי על-ידי בדיקת ספרי החברה וכל מסמך או חומר שימצאו לנחוץ לצורך כך, והצדדים יעמידו לרשות המומחים את החומר שיבקשו, כאמור, לאחר שישמעו את כל טענות הצדדים והסבריהם לכל דבר ועניין שיתעורר במהלך קביעת השווי וזיהוי הנכסים של החברה לרבות טענות שנכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים אחרים של המשיבים או תאגידים של מי מהם, וטענות של המשיבים כי נכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים של מלכיאל, שהטענות הנ"ל מוכחשות על-ידי שני הצדדים.'
מדובר, איפוא, בהשלמת הערכת שוויה של חברת האחים שרבט בהתאם לסעיף 4 להסדר, כהגדרתו לעיל, השלמה אשר הוסכם עליה אולם לא בוצעה, עקב אי-גילוי המסמכים על-ידי המשיבים.
לאחר שהמומחים מטעם המבקש לא קיבלו מהמשיבים את המסמכים שביקשו וההליך סוכל, שב המבקש ופנה לבית-המשפט בבקשה פירוק נוספת בתיק פירוק 5/94. ביום 19.4.94 הגיעו הצדדים להסדר נוסף שקיבל תוקף של פסק-דין, לפיו חזרו הצדדים והתחייבו לקיים את ההסדר מיום 1.4.93.
טוען המבקש כי למרות זאת לא המציאו המשיבים את המסמכים המבוקשים.
ב- 9.11.00 פנה המבקש בהמרצת פתיחה 286/00 לבית-משפט זה וביקש, בין היתר, מינוי מומחה מכריע וכן חיוב המשיבים במתן מלוא המידע על-פי ההסדר, ובכלל זה כל הספרים וכל המסמכים הנוגעים לכל התאגידים שהיו בשליטתם עד ליום 31.12.1993, לרבות עסקאות של המשיבה עם אותם תאגידים או עסקאות אישיות של המשיבים ו/או בני ביתם עם המשיבה 5, משיכות כספים מהמשיבה 5 באופן אישי ו/או לאותם תאגידים שבשליטתם וכיו"ב. על כל המידע להימסר למבקש ולמומחה מטעמו, והעתק הימנו למומחה המכריע.
התוצאה היתה מינוי בהסכמה של מומחה מכריע ב- 19.3.02.
המסמכים לא הומצאו.
ב- 4.7.02 הוגשה בקשה "דחופה" לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט ובה נטען כי המשיבים מסרבים להמציא את המסמכים המבוקשים על-פי סעיף 4 לפסק-הדין. בבקשה צויין, כי תחילה סירבו המשיבים להופיע בפני המומחה המכריע בטענה שדרישות המבקש אינן ידועות ואינן מבוססות על מסמכים. לאחר מכן הופיעו בפני המומחה המכריע אבל סירבו לגלות את המסמכים. הם טענו כי לפני קבלת המסמכים, מוטלת על המבקש 'החובה הבסיסית להגיש מסמך מסודר ובו פירוט כל טענותיו לעניין סעיף 4 הנ"ל'. רק לאחר שישמעו את כל טענות הצדדים ואת הסבריהם לכל דבר ועניין ולאחר שיתייחסו עניינית לבקשה – יעמידו לרשות המומחים את החומר שיבקשו המומחים ורק הם ולא המומחה מטעם המבקש.
במידה ויתגלו חילוקי דעות, יובאו הללו בפני מומחי הצדדים ובמידת הצורך למומחה המכריע. (מכתב בא-כוח המשיבים עורך-דין מאיר מ- 27/06/02).
בדיון שהתקיים ב- 1.10.02 טען המבקש כי עוד בשנת 1999 ביקש באמצעות רואה החשבון בר-לב כי יועמדו לרשותו מסמכי החברה האחים שרבט חברה לבניין בע"מ לגבי נכסים וזכויות שלה הנמצאים בידי תאגידים של המשיבים אך לא נענה.
ניתנה החלטה ב- 1.10.02 כי על-פי נוסח סעיף 4 להסדר הנ"ל, ייפגשו המומחים ויחליטו מה הם המסמכים שעל הצדדים להעמיד לרשותם...
כמובן שרצוי שתהיה הסכמה בין המומחים על המסמכים שעל הצדדים להמציא להם. אולם, אם המומחים אינם מסכימים ביניהם איזה מסמכים על כל צד להמציא, יהא כל מומחה רשאי לבקש שהצדדים ימציאו לו מסמכים שלפי דעתו דרושים לקביעת השווי.
אי-הסכמה בין המומחים לגבי החומר שעל הצדדים להעמיד לרשות המומחים, איננה מפעילה את סעיף 7 משום שלא לסוג כזה של אי-הסכמה מכוון הסעיף.
בסעיף 4 להסדר לא נאמר שבמידה והמומחים לא יסכימו ביניהם על החומר שיש לבקש מהצדדים, יהא כל צד פטור להמציא מסמכים שיתבקש על-ידי מומחה אחד בלבד. הצדדים התחייבו להעמיד לרשות המומחים את החומר שיבקשו שני המומחים בהסכמה. אך בהעדר הסכמה זו, עומדת זכותו של כל צד לקבלת החומר שיבקש המומחה שלו בנפרד. זוהי זכות יסוד פרוצדורלית וקיומה הינו תנאי להסדר שהושג בין הצדדים שהמומחים יקבעו את שווי הנכסים של החברה. זכות זו קיימת בין אם נכתבה בהסדר או לא וליישומה אין צורך בהסכמה בין המומחים (אם כי הסכמה הינה מועדפת כפי שמופיע בסעיף 4).
הדבר משול לדרישה לעיון וגילוי מסמכים שכל צד רשאי לבקש ולקבל כפוף לטענת העדר רלוונטיות. לפיכך אין סעיף 7 להסדר חל על דרישה להצגת מסמכים על-ידי צד אחד להסכם משום שלגבי דרישה כזו אין חובה לקבל את הסכמת שני המומחים ולהשמיע בפניהם טענות בעניין זה כאשר הסכמה כזו לא קיימת.
כאשר צד מסרב להעמיד לרשות המומחים את החומר שמבקש ממנו צד אחד, באמצעות המומחה שלו, הוא מפר את תנאי ההסדר.
2. כמו-כן נקבע בהחלטה כי אין צורך בהצהרה מוקדמת על קיומם של המסמכים שנתבקשו בידי התאגידים השונים וכי יש צורך ביתר פירוט של המסמכים הדרושים וכן ציון של הרלוונטיות שלהם לקביעת השווי. נקבע כי אין ממש בטענה כי יש לשמוע קודם את טענות המבקש כדי לדעת אילו מסמכים רלוונטיים לטענותיו. טענת המבקש ברורה לחלוטין, הופיעה במסמכים רבים עשרות פעמים, והיא מופיעה גם בסעיף 4.
הטענה היא כי:
'נכסים וזכויות של החברה נמצאים בידי תאגידים אחרים של המשיבים או תאגידים של מי מהם.'
מעיון בסעיף 4 הגעתי למסקנה כי המשפט המתחיל במלים 'לאחר שישמעו את כל טענות הצדדים ואת הסבריהם לכל דבר ועניין שהתעורר במהלך קביעת השווי וזיהוי הנכסים של החברה וכו'' מכוון לקביעת השווי ולא להעמדת המסמכים הדרושים. המשפט 'והצדדים יעמידו לרשות המומחים את החומר שיבקשו' הינו משפט מוסגר בשני פסיקים. לצורך העמדת החומר אין צורך בשמיעת 'כל טענות הצדדים והסבריהם לכל דבר ועניין...'.
לא ניתן צו לגילוי מסמכים מאחר והייתי סבורה כי לאור החלטתי יעשה גילוי מרצון. התקווה והציפייה כי המשיבים יגלו מסמכים לא התאמתו.
ב- 9.2.04 הוגשה שוב בקשה להפעלת הבקשה לבזיון בית-משפט מאחר והמשיבים אינם מגלים את המסמכים שנתבקשו לגלות.
לאחר שנדחו טענות המשיבים כי הסמכות לדון בעניין אי-גילוי המסמכים על-ידי המשיבים היא לשני המומחים כאחד ואם לא להם כי אז למומחה המכריע, חזרו המשיבים והעלו בבקשה אחרונה זו לבזיון בית-משפט טענות חדשות תוך שהם ממחזרים חלק מטענותיהם הקודמות אשר נדחו מכללא:
1. אין הם יכולים לגלות מסמכים כל עוד לא ברורות להם טענות המבקש והיקף תביעתו;
2. אין הם יכולים לגלות מסמכים השייכים לחברות ותאגידים אחרים;
3. הבקשה גורפת מדי ואינה מפורטת ואינה עונה על ההחלטה מיום 2/7/03 שבה נאמר כי 'יש צורך ביתר פירוט של המסמכים הדרושים וכן ציון של הרלוונטיות שלהם לקביעת השווי';
4. המבקש כבר קיבל את כל המסמכים בהליכים המרובים שהתקיימו בין הצדדים והוא מבקש לדוג מסמכים לצורך סכסוכים אחרים ודיונים אחרים המתנהלים בין הצדדים;
5. וזה העיקר – בבוקר יום הדיון הודיע בא-כוח המשיבים כי המסמכים המבוקשים אינם בידם. הושמדו...
3. המסמכים החסרים על-פי דוח בר-לב מצויים בידי המשיבים והם בשליטתם ולכן רק בידיהם התשובה לשאלה מה הוא היקף התביעה ומה הוא פירוט הפעולות בגינם מוגשת התביעה. אין מדובר כאן בתביעה רגילה שבה על התובע לציין את גובה תביעתו ואת העובדות עליהן נשענת התביעה. כאן מדובר בתביעה בין אחים שהיו בעלי מניות ושותפים בחברה שפעלו לטענת המבקש ללא ידיעתו לרעת החברה ותוך קיפוחו. לפיכך יש לראות את התביעה כתביעה למתן חשבונות בין שותפים שהמידע לגביה נתון בידי השותפים המשיבים שניהלו את עסקי החברה וביצעו את הפעולות הכספיות.
ראשית ראיה לטענה כי היו פעולות כאלה וכי הן קיפחו את החברה ואת המבקש נמצאת כבר בדוח בר-לב. אולם, על-מנת להוכיח ולבסס את הטענות יש צורך שהמשיבים השותפים ימציאו את המסמכים שבידיהם וידווחו על הפעולות הכספיות שביצעו בחברה המשותפת.
4. אין המשיבים יכולים לטעון כי אין להם שליטה על מסמכים הנמצאים בידי תאגידים אחרים מאחר והם כבולים להסכמתם בסעיף 4 לפסק-הדין להמציא את המסמכים הללו וזו באה משום שלהם שליטה בתאגידים אלה. לטעון כעבור 10 שנים כי אינם יכולים להמציא, לאחר שהסכימו לכך ב- 1.4.93, הינה טענה חסרת תום-לב, ולפיכך המשיבים מנועים מלטעון זאת.
5. לאחר מתן ההחלטה מ- 2.7.03, כי יש צורך ביתר פירוט של המסמכים הדרושים וציון של הרלוונטיות שלהם לקביעת השווי, כתב רואה-החשבון בילו לרואה-חשבון רוזנבלום ב- 14.8.03 מכתב ובו חזר וביקש את רשימת המסמכים הנדרשים...
6. במכתב התשובה של רואה-החשבון רוזנבלום מ- 28.10.03 כתב כי לדעתו המסמכים המבוקשים אינם קשורים כלל ועיקר לבדיקה; כי אותן 11 חברות נוספות לא היו מעולם צד להסדר נשוא העניין; כי מדובר בישויות משפטיות נפרדות שההסדר אינו נוגע אליהן ואינן מחוייבות לפעול על-פיו ועוד טענות מטענות שונות.
7. אני דוחה את הטענה כי המסמכים אינם רלוונטיים וכי מדובר בדרישה כוללנית מדי. הצמדות דווקנית לפירוש המילים "פירוט" ו"רלוונטיות" – אינה במקומה מה שהמשיבים עושים זה HAIR SPLITTING.
אילו פעלו המשיבים בתום-לב היו ממציאים את אותם מסמכים שלדעתם הם רלוונטיים – אך העובדה שלא המציאו במשך שנים שום מסמך גם אם הוא רלוונטי, וגם לא המציאו שום חלק מהמסמכים לגביהם לא ניתן היה לטעון כי הם לא מפורטים דים – מעידה על כך שהמשיבים החליטו שלא לגלות שום מסמך ודבקו בהחלטה זו בהתמדה ראויה לציון אם כי לא לשבח.
8. הטענה כי המשיבים גילו את כל המסמכים הרלוונטים והמבקש מבקש לדוג מסמכים שאינם שייכים לסכסוך – אינה מתקבלת.
במסגרת הכרעת השווי מיום 6.3.98, בעמ' 32, ציין פרופ' ביגר, כי:
'הכרעה זו אינה נוגעת לסעיף 4 להסדר המוסכם שקיבל תוקף של פסק-דין ב- 1 לאפריל 1993.'
הדבר קיבל ביטוי גם בפרוטוקול הישיבה מיום 24.12.1996.
פרופ' ביגר לא דן בסוגיות שעניינן זכויות נוספות של המבקש בחברת האחים שרבט ובעיקר בטענות המבקש על-פי סעיף 4 לפסק-הדין.
יתר-על-כן, לא ברורה התנגדות המשיבים לגילוי מסמכים שלטענתם כבר גילו והרי בכך אין כדי להוות "דיג".
9. הטענה כי המבקש כבר קיבל חלק מהמסמכים אינה פוטרת את המשיבים מלהמציא את אותם מסמכים שלא קיבל שלגביהם הם מגלים התנגדות ממושכת. הבקשה לגילוי ולבזיון בית-משפט, מתייחסת לאותם מסמכים חסרים של החברה, אותם ציין בר לב בדוח שלו וכן למסמכים של התאגידים האחרים אותם אין המשיבים מגלים.
10. ולבסוף אינני מקבלת את הטענה החדשה מהבוקר כי המסמכים הושמדו. המשיבים מנועים מלטעון טענה זו.
ב- 1.4.93 כאשר נחתם סעיף 4 הנ"ל היו המסמכים קיימים. חלק מהם גולו לרואה החשבון בר-לב. בדוח שלו בסעיף 9.5 מתלונן בר-לב על הגבלה בבדיקת הספרים וממכתב החברה המצוטט בסעיף נובע כי הספרים קיימים. במשך כל השנים שחלפו מאז ולנוכח כל הדרישות לגילוי מסמכים שנדרשו המשיבים מאז, גם אם ראשיתה של דרישה זו איננה בשנות האלפיים אלא בסוף שנות התשעים – לא הועלתה טענה על-ידי המשיבים כי המסמכים אינם קיימים. מעצם דרישתם לפירוט מסמכים נובע כי מסמכים אלה קיימים, אחרת מדוע מבקשים המשיבים לפרטם? אילו המסמכים לא היו קיימים מה יותר פשוט היה לטעון כי המסמכים אינם קיימים ולכן אין צורך בפירוט כלשהו כי מה יעזור פירוט אם המסמכים אינם?
המשיבים הגישו תשובות ארוכות והשלמת טיעון בכתב בבקשות הנוגעות לאי-גילוי המסמכים על ידם ולבזיון בית-משפט, הראשונה כאמור ב- 9.11.00, השניה ב- 4.7.02, והשלישית ב- 9.2.04 ובאף אחת מהן לא טענו כי המסמכים המבוקשים אינם בידיהם וכי הושמדו.
לא ברור כיצד עולה הטענה כי יש לפרט את המסמכים הדרושים אם ההצהרה כי המסמכים הללו הושמדו.
לבוא ביום המשפט לאחר דרישות חוזרות ונשנות לפירוט ולומר באמצעות בא-כוחם כי המסמכים הושמדו – הינה טענה הגובלת בזלזול מוחלט בהליכי המשפט ובחוסר תום-לב ואין לפיכך לקבלה. המשיבים אפילו לא טרחו להגיש תצהיר, הם לא טרחו להסביר מדוע ערכו את הבדיקה שהעלתה שהמסמכים הושמדו רק מספר ימים לפני מועד הדיון ולא מספר שנים קודם לכן בעוד בקשות לאי-גילוי מסמכים ולבזיון בית-משפט בגינן מתנהלות בבית-המשפט. ב- 1.5.03 כותב רואה החשבון רוזנבלום בא-כוח המשיבים בסעיף 5.8 למכתבו כי עליו לבדוק בכל מקרה בשים-לב לשנים אשר ביחס אליהם מבוקש החומר 1988 עד 1993 האם הוא עדין מצוי בידי המשיבים והאם התאגידים קיימים בכלל. המשיבים לא הסבירו מדוע לא נעשתה בדיקה לאחר מכתבו של רואה-חשבון רוזנבלום.
והעיקר -
המשיבים ידעו ב- 1.4.93 כי עליהם לשמור את המסמכים המתייחסים לתאגידים שלהם ולכן אסור היה להם להשמיד אותם. לכן, הם מנועים מלטעון כי השמידו את המסמכים בשלב כלשהו.
11. לאור הנסיבות הללו, אין ספק שקיימת הצדקה להפעיל את פקודת בזיון בית-משפט על התנהגות מסוג זה. אלא שתקנות סדר הדין אינן מאפשרות זאת. ההלכה היא כי בעל דין בהליך אזרחי המסרב לגלות מסמכים על-פי צו שנתן בית-משפט, יוצר מחדל שמתקיימים בו כל המרכיבים של בזיון בית-משפט. אולם, בעל דין כזה לא יהיה צפוי למאסר או לקנס.
תקנה 122 לסד"א שכותרתה "הפרת צו" קובעת:
'בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית-המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית-המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה אלא שרשאי בית-המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו.'
12. תקנה זו הינה הוראת דין ספציפית בעוד הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט הינה הוראה כללית. הוראה ספציפית דוחה הוראה כללית ולכן יש לראות בהוראות תקנה 129 סנקציה יחודית ובלעדית.
זאת ועוד: הכלל הוא כי אין להחיל את הוראות סעיף 6 לפקודה מקום שמתקיים סעד חילופי. ליתר דיוק אמנם, ההלכה הינה כי אין להיזקק להליכי בזיון בית-משפט אם קיימת דרך אחרת לביצוע הצו (בג"צ 490/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לז(4) 578, 586), ואילו כאן הפרת הצו על-פי תקנה 122 אינה מאפשרת לבצע את הצו. אולם היא מעניקה סעד חילופי וייחודי והוא כי המפר את צו הגילוי צפוי לסנקציה של מחיקת כתב טענותיו ומתן פסק-דין כנגדו. (ראה קשת, בזיון בית-משפט עמ' 303).
טענה זו יוכל המבקש לטעון בהליך הבוררות או בכל פורום אחר.
13. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי אין בסמכותי להטיל קנס או מאסר על המשיבים, אולם הנסיבות מצדיקות הטלת הוצאות לדוגמה על התנהגותם של המשיבים אשר בבוקר הדיון טען בא-כוחם כי המסמכים הושמדו, טענה אותה צריך היה לטעון מספר שנים קודם לכן ועל-ידי כך גרמו לבזבוז זמן שיפוטי יקר וכן לזמנו של המבקש ובא-כוח. אי-לכך ישלמו כל אחד מהמשיבים למבקש הוצאות ושכר-טרחה בסך של 10,000 ש"ח."

[196] בר"ע (י-ם) 3248/97 שלום כהן נ' דוד מנשה ואח', תק-מח 97(4) 930.
[197] בש"א (נצ') 1325/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט ואח', תק-מח 2004(1) 7658.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אכיפת החלטת בית-המשפט בדרך אחרת