חוק העונשין, התשל"ז-1977 – הבזיון הפלילי

סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע לאמור:

"המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו – מאסר שנתיים."
סעיף 288א. לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי:

"סעיף 288א. הפרעה לעובד הציבור
העושה אחת מאלה, דינו מאסר שנה:
(1) מפריע ביודעין לעובד הציבור…
(2) אינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי חיקוק למסור ידיעה או מסמך."

יעקב קדמי, בספרו[216] מתאר את מהות העבירה על-פי סעיף זה כך:

"תכליתה של ההוראה שבסעיף זה היא להעניש על הפרתם של צווים הניתנים מאת בית-המשפט או מאת רשות מוסמכת, באותם מקרים שבהם לא ניתן לכפות את ביצועם של הצווים או להטיל עונש בשל אי-ביצועם, על-פי הוראת חוק אחרת: "הוראת חוק אחרת" בהקשר זה תהיה, בדרך-כלל, הוראה מהוראות פקודת בזיון בית-המשפט או חוק ההוצאה לפועל."
ובהמשך –

"אשר על-כן, כפי שיובהר להלן, הכלל באשר להעמדה לדין לפי סעיף זה הוא: אין להעמיד לדין לפיו, אלא במקום שבו לא ניתן לכפות את ביצוע ההוראה נושא האישום, ניתנת ההוראה לכפיה - אין מקום לאחריות פלילית לפי סעיף זה."
ולעניין היסוד הנפשי, אומר המחבר כי:

"הגדרת העבירה שבסעיף זה אינה מציגה דרישה לקיומו של "הלך נפשי" מסויים. נראה על-כן כי המדובר בעבירה של "כוונה סתם", המסתפקת, בעיקרון, ב"מודעות" ברמה של "פזיזות" לקיומם של רכיבי היסוד הפיסי, דוגמת העבירה של מירמה והפרת אמונים לפי סעיף 284. ו"פזיזות" משמעותה - נטילת סיכון מודעת בדבר קיומם של רכיבי היסוד הפיסי."
הלכות בתי-המשפט עקביות בגישה שבעוד שהבזיון על-פי פקודת בזיון בית-המשפט "צופה פני העתיד" ומטרת התערבות בית-המשפט הינה בשמירה על "ביצוע" ההוראה, הרי הבזיון הפלילי כאמור אינו אלא הליך להענשת מי שעבר בעבר העבירה הנטענת ורק כאשר אין דרך לאכיפת הצו או ההחלטה.

אין ספק כי בסעיף 287 הנ"ל, בתיקונו, אינו שולל בעצם נקיטת שני ההליכים גם יחד; בקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, ובאם אדם לא ביצע כי אז נתקיימו עובדות ביסוד כתב אישום המקיימות עבירה לפי סעיף 287 הנ"ל.

אשר לטענות ההגנה שבפי "המפר" או "המבזה" – אלה ידונו לעיל בחיבורנו זה.

סקירת יישום הוראת הסעיף תתבצע דרך עיני הערכאות השונות.

חשיבות הציות לצווי בית-משפט מובעת בפסיקת בית-הדין לעבודה. ב- דב"ע
נז/48-13[217] נדונה בקשה של המדינה למחיקת הבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, שהוגשה בהליך זה ביום 4.12.1997 כנגד המשיבה (להלן: ההסתדרות). לסכסוך האמור, ולאשר התרחש בעקבותיו, יש רקע ציבורי, שהיתה לו השפעה משמעותית על יחסי העבודה במשק, ואשר ראוי כי יופקו לקחים ממנו לעתיד. ביום 4.12.1997, בשעות הלילה המאוחרות, הגישו המבקשות "בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט" כנגד ההסתדרות. למחרת, החליט אב בית-הדין לקיים את הדיון בבקשה לפני מותב בית-הדין, ביום ראשון, ה- 7.12.1997, לאחר המועד לדיווח שנקבע כבר קודם לכן. ההסתדרות השעתה את השביתה ביום שבת. בעידוד ובעזרה של נשיא המדינה ניהלו הצדדים משא-ומתן ממוצאי שבת ועד ליום ראשון בבוקר, אך ללא תוצאה. בדיווח לפני אב בית-הדין ביום 7.12.1997 הביעו הצדדים את רצונם לעשות ניסיון נוסף על-מנת להגיע להסכמה. שר האוצר ויו"ר ההסתדרות ניהלו משא-ומתן ארוך ואינטנסיבי בלשכתו של אב בית-הדין והגיעו להסכמה בסוגיות הסכסוך שביניהם, ובכך הסתיימה באותו יום השביתה הכללית.

נפסק מפי בית-הדין כי על-פי בקשת המדינה אליה הצטרפו כל בעלי הדין, נמחקה הבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט. בהקשר זה יש להבהיר את מהותה של בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הפרה של צו שניתן על-ידי בית-הדין, הוא בגדר עבירה, כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בו נאמר כי "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט… דינו – מאסר שנתיים". אכיפת הוראה זו לגבי הפרת צו של בית-הדין, שכבר נעשתה, היא בדרך של הגשת כתב אישום ובירורו בבית-המשפט המוסמך, לשם ענישת העבריין. לעומת זאת, בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט היא בקשה הצופה פני עתיד, ואין היא באה להעניש על אי-ביצועו של צו שניתן קודם לכן, אלא הסנקציה שבו היא כפייתית ולא עונשית. יודגש, כי הבקשה שהוגשה לבית-הדין הארצי היתה בקשה מן הסוג השני, דהיינו – בקשה כפייתית הצופה פני עתיד.

חשיבותו של הציות לצו של בית-הדין

תפקידו של בית-הדין בתחום יחסי העבודה התבטא משך השנים בקביעת נורמות של התנהגות העובדים והמעסיקים, בשמירה על זכויות העובדים והמעסיקים, בפירוש הסכמים קיבוציים, ובסיוע לניהול משא-ומתן בתום-לב וליישוב סכסוכים בהידברות במקום בהפעלת כוח. העובדים והמעסיקים זכו לפירות מעבודת בית-הדין, בכך שמשפט העבודה התפתח ונקבעו נורמות התואמות חברה מתקדמת. לא היה ספק משך 29 שנות קיומו של בית-הדין, כי כל הבאים בשעריו, ובמיוחד הגופים השותפים בעבודתו של בית-הדין, יכבדו את החלטותיו. רוב רובם של צווי בית-הדין, הן בסכסוכים קיבוציים (שביתות ומניעת פיטורים) והן בסכסוכי היחיד, כובדו ובוצעו על-ידי הארגונים השונים של ההסתדרות ולשכת התיאום ועל-ידי הצדדים האחרים.

במקרה דנן, שמרה הנהגת ההסתדרות על צו בית-הדין וכיבדה את התחייבותה שלא לשבות עד ליום 3.12.1997. יהיה אשר יהיה הרקע לכך, אין להעלות על הדעת הצדקה לאי-קיומו של צו שניתן על-ידי בית-הדין בסכסוך עבודה בין צדדים שלפניו. יש לקוות כי הנהגת ההסתדרות לא היתה שלמה עם הפרת התחייבותה לבית-הדין ולארגוני המעסיקים ועם הפרת צו בית-הדין והלקח נלמד. ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות הביעה בהזדמנויות רבות את רצונה להמשיך את השותפות עם המעסיקים ואת המסורת של כיבוד החלטות בית-הדין, כפי שהיא מצפה מהנהגת לשכת התיאום ונציגי הממשלה. ובא-כוח ההסתדרות הודיעה לבית-הדין, שאין "לכפור בעובדה כי צווים יש לקיים". המשך יחסי עבודה מאורגנים תלוי באחריותן של הנהגות ההסתדרות נציגי המדינה ולשכת התיאום, ורצונן להמשיך את שותפותן ויש לצפות שכך יהיה. אנו רואים את המקרה של אי-כיבוד צו בית-הדין משך שלושה ימים כמעידה חד-פעמית.

ב- דב"ע מט/48-44,[218] נדון העניין הבא:

ביום 12.7.89 הודיעו המערערים, המכהנים כחברי ועד עובדי הרכבת (להלן: חברי הוועד), למשיבה (להלן: המדינה), על השבתתה לאלתר של הרכבת על כל שירותיה ואכן זו הושבתה. הודעה זו באה לאחר שמשא-ומתן בעניין תנאי שילובם של עובדי הרכבת ברשות הנמלים לא עלה יפה. ההודעה על השביתה נמסרה שלא על דעת ארגון העובדים היציג. ביום 13.7.89 הגישה המדינה בבית-הדין האיזורי בתל-אביב בקשת צד לסכסוך קיבוצי, ובו ביקשה צווים שונים נגד ההסתדרות הכללית וחברי הוועד שעניינם הפסקת השביתה. בית-הדין הורה, כי המשיבים ביחד ולחוד יגרמו לכך כי העבודה אצל המבקשת תוחזר מידית למהלכה התקין, ללא כל עיצומים ו/או שיבושים, וכי תקויים בכל עת עבודה סדירה ורגילה וישמר השקט התעשייתי, כפי שהיו פני הדברים ערב תחילתם של העיצומים. צו זה היה בתוקף מאותו יום ועד לדיון שהתקיים ביום 24.7.89 חברי הוועד לא קיימו אחר הצו, כך שביום 14.7.89 הגישה המדינה לבית-הדין האיזורי בקשה מכוח פקודת בזיון בית-המשפט, על-מנת שיאכוף את צווי המניעה. הצווים לא נאכפו, וביום 17.7.89 נעתר בית-הדין לבקשת המדינה והורה למשטרה לעצור את המשיבים תוך מתן הודעה לבית-הדין מייד עם מעצרם, על-מנת שזה יוכל להתכנס לדיון בבקשת האכיפה. ביום 18.7.89 הובא מערער מס' 5 (להלן: מויאל) לבית-הדין והודיע, כי הוא יפעל למילוי הצו, על-ידי כך שיורה לעובדי הרכבת בסקטור שלו (נהגי קטרים) לחזור לעבודה תקינה. לבסוף, נקבעו קנסות הן על מר מויאל והן על שאר המבקשים. מכאן הערעור.

בית-הדין פסק, תוך שהוא מתייחס לנושא הציות לצווי בית-דין כי הדרך לבית-דין זה פתוחה בזכות, וזאת לאור לשונו של סעיף 8 לפקודה הקובע כי "צו המטיל עונש… על-פי סעיף 6, יהיה ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה", והרי על פסק-דין פלילי ניתן לערער בזכות. פסק-דין מוטעה אינו בטל מדעיקרא, אלא רק ניתן לביטול על-ידי ערכאת הערעור, והעובדה שאין אחריו ולא כלום, אם עברה תקופת הערעור – תוכיח. הלכה פסוקה היא, כי פסק-דין אף אם מוטעה הוא, חייבים בעלי הדין לציית לו ולפעול על פיו, כל עוד לא שונה באחת הדרכים הקבועות לכך בחוק. טענת הסרק של חברי הוועד, על-פיה אין חובה לציית לפסק-דין שניתן שלא כדין, דינה להידחות על-הסף. לטענת חברי הוועד, משלא ניתן צו שעניינו מניעת שביתה נגד ארגון העובדים אין לכוף את חברי הוועד לציית לאותו צו.

אולם, העובדה שהצו המבוקש לא ניתן כלפי כל מי שנגדם התבקש, אינה פוטרת את האחרים, שנגדם הוא כן ניתן מלמלא אחריו ולציית לו. אין מדובר בהליך זה בהפעלת הסמכויות המוקנות לבית-הדין בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט נגד אדם שנגדו לא ניתן הצו מושא האכיפה. בטענת חברי הוועד כי הוטלו עליהם קנסות "כעונש על אי-הציות למתן ההחלטות", אין ממש. היא סותרת את אשר נקבע בהחלטות נשוא הערעור של בית-הדין האיזורי, שהרי נאמר בהן במפורש, שאם ימולא הצו עד המועד שנקבע בו, לא יהיה על חברי הוועד לשלם ולו אגורה אחת של קנס. בהחלטתו מילא בית-הדין האיזורי את מצוות המחוקק, על-פיה יהיו הקנסות המוטלים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט צופים פני עתיד ולא נועדו הם לענוש על אי-מלוי הצו קודם לכן.

ניתן לענוש מי שהפר הוראה שניתנה כדין על-ידי בית-משפט, אולם זאת אך ורק בהליך פלילי, ובגין עבירה על סעיף 287 על חוק העונשין, התשל"ז-1977. אולם כתב אישום מכוח אותו סעיף לחוק העונשין צריך שיוגש על-ידי היועץ המשפטי, או בא-כוחו לבית-משפט מוסמך (שהוא בית-משפט השלום), וגם בגין עבירה זו, שעה שעניינה השתתפות בשביתה, אין להטיל מאסר, אלא ניתן לענוש בקנס בלבד, וזאת מכוח תיקון מס' 2 לחוק יישוב סכסוכי עבודה. אשר בחיוב בהוצאות בהליך שעניינו בזיון בית-המשפט – בתי-המשפט נוהגים להטילם, כדבר שבשגרה, על המפסיד בדין, ואין כל סיבה שאף אנו לא ננהג בדרך זו. בל נשכח כי חברי הועד הם אלה שאילצו את המדינה לנקוט בהליכים כדי להביאם לכיבוד צווים שניתנו כדין, ובכך גרמו להם להוצאות. בהוצאות אלה, לפחות בחלקן, כפי שנפסקו, על הממרים לשאת.

אגב-אורחא אמר בית-המשפט כי לא יוכל לסיים פסק-דין זה מבלי להתייחס לתופעה החמורה של אי-קיום צווים הניתנים כדין על-ידי בתי-הדין לעבודה, תופעה הגורמת לערעור שלטון החוק. למרבה הצער רבים והולכים המקרים בהם פורצות שביתות טרם מוצו ההליכים המקובלים ליישוב חילוקי-דעות, ומבלי שארגון העובדים היציג הכריז עליהן. ואם בעבר הלא רחוק פגעו מרביתן של השביתות במעביד אליו הופנו דרישות השכר ותנאי העבודה, הרי שעם התרבות השביתות בשירות הציבורי, הנפגע העיקרי הוא הציבור הרחב, הנזקק בכל תחום מתחומי חייו לשירות זה או אחר. בייחוד חמורים הדברים במקרה זה, בו נמשכה ההפרה זמן רב, יחסית, חברי הוועד התחמקו תקופה ארוכה מההזמנות לדין ומהמשטרה אשר במצוות בית-הדין, ניסתה לאתרם על-מנת להביאם לבית-הדין ולאפשר את קיום הדיון בהליכי הבזיון. בית-הדין, בפועלו לאכיפת צו שניתן על ידו, אינו תובע את עלבונו של בית-המשפט על שציוו מצוויו הומרה. המטרה העיקרית העומדת ביסוד הסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט היא לגרום לכך כי ביחסים האזרחיים שבין הנפגע לבין הממרה יזכה הנפגע בעתיד לביצוע הצו שניתן לטובתו הערעור נדחה.

הזיקה של סעיף 143 (סעיף 287 לחוק העונשין) לפקודת החוק הפלילי לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הינה בלתי-נמנעת וברורה שכן בחינתה של כל הוראה ויישומה, ממילא תביא בכנפיה אף את בדיקת הזיקה והקורלציה שבין ההוראות.

ב- ע"פ 300/74[219] המשיב הואשם בבית-משפט השלום בירושלים בעבירה על סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי, 1936, בכך שבניגוד לצו שניתן כדין על-ידי המפקח לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, בנה קיר של מרפסת ופרץ קיר חיצוני בבית משותף נשוא הצו. סעיף 143 הנ"ל קובע לאמור: "כל הממרה כל צו או פקודה שניתנו כהלכה על-ידי כל בית-משפט, או על-ידי כל פקיד או על-ידי כל אדם המשמש בכל תפקיד ממשלתי, והמורשה כהלכה לשמש בתפקיד כזה, ייאשם בעוון, ואם לא נקבע בפירוש איזה עונש אחר או אופן אחר לנהוג על-פיו כלפי העבריין בשל המריה כזאת, יהיה צפוי למאסר שנתיים ימים". הערכאה קמא זיכתה את המשיב מהאשמה שיוחסה לו, ומכאן ערעור המדינה.

נפסק כי עסקינן בזיקה של סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינו סעיף עונשין. בעוד שסעיף 143 בא להטיל עונש על מה שעשה הנאשם, או נמנע מעשות אתמול, בא סעיף 6 וכופה אותו לעשות או להימנע מעשות דבר מחר. על-אף שמבחינה עיונית יכלו שניהם לדור בכפיפה אחת, הרי שלא כך קובע החוק, בסייג שבסעיף 143, ולנו אין עניין אלא במיקומו הנכון של הסייג מבחינה הגיונית. סעיף 143 בא להשלים את הסעיף 6 של פקודת בזיון בית-המשפט. להשלים אותו, ולא להוסיף עליו. מטרתו התחוקתית של סעיף 6 לכפות אדם "עד שאומר רוצה אני" היא הנותנת שלא נקבעה בו תקרה לא לקנס ולא למאסר. על החוק הפלילי נאמר שהוא "המגנה קרטה" של העבריין, שכן בו הוגדר הסיכון המירבי שנשקף לו; שנתיים מאסר בשל עבירה על סעיף 143 ולא יותר. אך כאשר היעד הוא לכפות אדם לציות, אי-אתה יודע מתי יאמר "רוצה אני", ותקרה כי תיקבע ומבשרת לסרבן מראש מועד שחרורו, אפילו יעמוד במריו, גורעת מיעילות האמצעי.

לאור סעיף 6 הנ"ל, נוקטים אמצעים נגד מי שלא קיים צו-עשה, וכיוצא בזה גם נגד מי שעבר על לא-תעשה, ובלבד שיש בידו להשיב את המצב לקדמותו. אך אין כופין מי שאינו יכול להשיב את המצב לקדמותו, שכן שום אמצעי לא יועיל. אלא ששוני המטרה לעומת זו של סעיף 143, כפיה לעומת ענישה, אין בו כדי להצדיק הרשעה בעבירה פלילית לפי סעיף 143, מן הטעם הפשוט, שאף אם אין הכפיה בחזקת עונש, הרי היא הליך אחר שנקבע בפירוש לעניין אותו מעשה.

בזיון המשמש עילה לנקיטת אמצעים על-פי סעיף 6 הוא "בזיון אזרחי"' או "בזיון שבפרוצדורה". זאת להבחין מול "בזיון פלילי", שהוא אינו פגיעה בצד שזכה, כי אם ברשות השופטת. ההלכה היא ברורה: בזיון פלילי חורג ממסגרת הסעיף 6, ואילו על בזיון אזרחי אין בית-המשפט מגיב, על-פי עקרונות כלליים, אלא לבקשת הצד שנפגע. הצד שנפגע יכול לוותר על זכותו או להימנע מלבצעה, ואין פוצה פיו ומצפצף. אי-ציות לצו מניעה אינו בגדר עבירה פלילית, אלא הוא בזיון בית-המשפט במובן האזרחי. כללו של דבר: סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי, 1936, משלים את סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, והסייג שבו מוציא מגדר עבירה מעשה המריה, אם ניתן לכפות ציות על-פי סעיף 6. בענייננו אין חולקין על קביעתו של שופט השלום, כי יש בידי המשיב להשיב את המצב לקדמותו, ולכן ניתן לאכוף עליו ציות, אם הצד שנפגע יעתור לכך. מטעם זה צדקו הערכאות הקודמות בזיכוי המשיב. הערעור נדחה.

כדברי כב' השופט ויתקון שם:

"בבואנו לשאול, שמא נקבע "עונש אחר או אופן אחר… בשל המריה זאת", אין להביא בחשבון את הסנקציות שנקבעו בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, וזאת, כאמור, מכיוון שסנקציות אלו אינן בחינת עונש וכל הסעיף 6 צופה פני העתיד. רק המריה שכבר בוצעה – ובמידה שכבר בוצעה – עלולה להיות עבירה לפי סעיף 143 (ואף אז ייתכן שאותו מעשה הוא בר-עונשין לפי חוק אחר, כמו, למשל, לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965). מקום שניתן להטיל על אדם עונש אחר בגין ההמריה וכן מקום שניתן לנהוג כלפיו לפי סעיף 6, על סעיף 143 לסגת. במקרה כזה אין ההמריה עבירה לפי סעיף זה. במקרה דנן, עשה המשיב מעשה שעליו צפוי היה לענישה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אם כן הדבר, די בכך כדי לשלול את החלת הסעיף 143 על המקרה. יש וההמריה היא עשיה או אי-עשיה ממושכת ובזמן הגשת כתב האישום כבר התגבשה במעשים או מחדלים שהיו בעבר, אך יד הממרה עדיין נטויה להוסיף ולעמוד במריו. להלכה, ניתן לומר שבכל מקרה כזה צפוי הממרה לעונש לפי הסעיף 143 על המרייתו שבעבר ויחד עם זאת לסנקציות לפי הסעיף 6 על המרייתו המתמשכת בעתיד. אך הלכה למעשה יש כנראה להבדיל בין המריית צו-עשה לבין המריית צו-איסור. במקרה של צו-עשה, כל העיקר הוא להניא את הממרה מהמרייתו ולכוף עליו ציות לצו. הרי גם עונש לפי הסעיף 143, עיקר מטרתו הוא להחזיר את העבריין למוטב והדרך היעילה ביותר להשגת מטרה זו היא הדרך המותווית בסעיף 6. אכן, כל עוד ניתן לנהוג לפי סעיף זה כלפי הממרה, אין להעמידו לדין לפי הסעיף 143, אפילו בשל המרייתו שבעבר. אך אם ניתן צו-עשה והוא הופר ושוב אין דרך לקיימו, אין כל טעם, מדוע לא יתן הממרה את הדין לפי הסעיף 143. מאידך גיסא, במקרה של צו-איסור יש לנו הלכה ברורה שאפשר לנהוג לפי הסעיף 6, כשיש מקום להשיב את המצב לקדמותו, ואם כך המצב, כי אז יש לומר, ששוב אין להעמיד את הממרה לדין לפי הסעיף 143 אפילו בשל המרייתו שבעבר. ואילו במקרה שהומרה הצו בעבר ואין לתקן את המעוות על-ידי כיבוד הצו בעתיד, על הממרה לתת את הדין לפי הסעיף 143. הענשה זו אינה מונעת את הפעלת הסעיף 6 כלפי המריה המתמשכת בעתיד.
במקרה דנן ניתן צו-איסור, ובכתב-האישום הואשם המשיב במעשי המריה ספציפיים, שעשה בתאריכים שבעבר. עם זאת קבע שופט בית-משפט השלום כי יש בידי המשיב להשיב את המצב לקדמותו. נמצא איפוא שיש מקום לנהוג כלפיו לפי הסעיף 6. יתר-על-כן, כאן צפוי למשיב "עונש אחר" לפי חוק התכנון והבניה. ואחרון אחרון חשוב, המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק להשארת היזמה בידי הצד הנפגע, שלזכותו ניתן צו-האיסור ושברשותו – אם ירצה בכך – להפעיל את הסנקציות לאכיפת הצו לפי הסעיף 6. בנסיבות כאלה, הפעלת מנגנון האישום לפי הסעיף 143 אינם אלא בזבוז כוחות המדינה. מכל הטעמים האלה נראה גם לי שיש לדחות את הערעור."
השופט מני בדעת מיעוט קבע כי:

"הערכאה קמא טעתה במסקנה אליה הגיעה. סעיף 143 הנ"ל וסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט תכליתם ומטרתם שונה ואין לערבב ביניהם. מטרתו ותכליתו של סעיף 143 היא להעניש אדם על שהמרה או לא ציית לצו שניתן על-פי החוק; כל המריה או אי-ציות כאלה מהווים עבירה פלילית שנענשים עליה; ואילו מטרתו ותכליתו של סעיף 6 הנ"ל אינה להעניש אלא לכוף אדם לציית לכל צו שניתן על-ידי בית-משפט. כל אחד מהסעיפים הנ"ל יש לו ישות משלו ואין האחד דוחק רגלו של השני. מכאן שאין זה מעלה ואין זה מוריד לגבי העבירה שבסעיף 143, פרט לעניין העונש, שבסופו של דבר השיגו ההליכים שננקטו לפי סעיף 6 את מטרתם והביאו לשבירת מריו של הממרה. חרטה זו אין בה במאומה כדי לכפר על עוונו של עבריין על המריית צו של בית-המשפט לגבי העבר. ובאשר למילות הסייג שבסעיף 143: 'אם לא נקבע בפירוש איזה עונש אחר או אופן אחר לנהוג על-פיו כלפי העבריין בשל המריה זאת', סייג זה מכוון כולו לשאלת העונש שיש להטיל על עבריין מקום שהסייג חל. מכיוון שהמדובר הוא בעניין פלילי, המילים "אופן אחר לנהוג על-פיו" שבסייג הנ"ל פירושו ומובנו אופן ענישה (ענישה פלילית) אחר שיש לנהוג על-פיו."
סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט משתרע על כל צו שניתן על-ידי בית-המשפט ובהבדל מהוראת סעיף 287 הינו "צופה פני עתיד".

ב- ע"פ 658/82[220] התנהל משפט בין המשיבים לבין המערערות, בו תובעים המשיבים מאת המערערות סכום כסף מסויים. במסגרת תובענה זו הגישו המשיבים בקשה להטלת עיקול זמני על כספים המגיעים למערערות מצד שלישי. בעת הדיון בבקשה הציעה הרשמת הצעת פשרה, לפיה, לשם הקטנת נזקי הצדדים, לא יתבקש עיקול, ותחתיו יבוא כתב-ערבות של אחד ממנהלי החברה המשיבה ושל מנהל אחת מהחברות המערערות. הצדדים הסכימו, אולם המערערות לא עמדו בהבטחתן ואף לא ביקשו להרשות להן לחזור מהסכמתן. הרשמת מצאה כי יש בכך זלזול בהליכי בית-המשפט ואי-כיבוד הסכם כאחד. ואכן, המשיבים הגישו בקשה לבזיון בית-משפט כנגד המערערות. בית-המשפט הטיל על כל אחת מהחברות המערערות ביחד ולחוד קנס בסכום של 1,000 שקל ליום, אותו יש לשלם מיום 21.11.82, אם עד אז לא תומצא הערבות נשוא ההחלטה, עד ליום בו תומצא אותה ערבות". מר מדר (מנהל באחת המערערות) לא חתם אף בשלב זה על הערבות, אם כי אשתו – שגם היא מנהלת באחת המערערות עשתה כן. במקביל הוגש הערעור שלפנינו.

נפסק כי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט משתרע על כל צו, שניתן על-ידי בית-המשפט, ובמסגרת זו נכללים בוודאי גם צווים הניתנים בהסכמה. פסק-דין בהסכמה, כמו גם פסק-דין שלא בהסכמה, מהווים החלטות שיפוטיות שיש לקיימן, ואין צד בן-חורין להתעלם מהם. אכן, לא פעם ניתנו בעבר החלטות בעניין בזיון בית-משפט באשר לאי-קיומם של פסקי-דין שניתנו בהסכמה. כאשר החלטה שיפוטית היא במסגרת הסמכות העניינית, ובהסכמת הצדדים ניתן סעד שלא נתבקש בכתבי הטענות, החלטת בית-המשפט מחייבת ככל החלטה אחרת והריהי בת אכיפה בהליכי בזיון בית-המשפט.

הלכה פסוקה היא, כי הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט "צופה פני העתיד". על-כן, אם אין אפשרות לקיים או להמרות את הצו בעתיד – אין להיזקק להליכי בזיון "אזרחיים" על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אם כי עשויה להיפתח האפשרות להטלת אחריות פלילית במסגרת בזיון "פלילי", על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ניתן לקיים את החלטתה של הרשמת לאחר ה- 5.4.82 הוא היום בו צריך היה להגיש את כתב-הערבות. יתר-על-כן, אין לומר כלל ועיקר, כי לאחר ה- 5.4.82 הפך קיום הצו לנחלת העבר, ואין עוד אפשרות לקיימו. אכן, קיום הצו לאחר ה- 5.4.82 כרוך באי-קיומו עד לאותו תאריך, אך הקיום עדיין אפשרי, שכן מטרתו של הצו עדיין עומדת בעינה, וניסוחו של הצו אינו שולל מסקנה זו. מטרת הצו היא ליתן ערבות כתחליף לעיקול, וכל עוד ההליך בתיק העיקרי נמשך, יש לה לערבות מטרה עניינית. לשון הצו אינה שוללת מסקנה זו, שכן התאריך שנקבע בצו הוא התאריך למילוי הראוי אך לא למילוי האפשרי היחיד. אכן, הפרת הצו החלה למחרת ה- 5.4.82, והרי היא הולכת ונמשכת עד שיקויים, ובגין הפרה זו ניתן לנקוט הליכי בזיון בית-משפט "אזרחיים".

צו הרשמת הינו אכיף. המערערות נטלו על עצמן התחייבות, לפיה יחתום מר מדר על הערבות, ובהתחייבות זו הן יעמדו, אם מר מדר יחתום על כתב-הערבות. בכוחן לנקוט את הפעולות הדרושות לכך, שמר מדר – יחתום על כתב הערבות. הן לא עשו דבר לשם כך. בכך הפרו חובתן. העובדה, שחובה זו עניינה מעשה או מחדל שיעשה צד שלישי, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הליכי בזיון, שכן החבות היא בגין מחדלן שלהן. לעניין זה אין חשיבות לשאלה, אם חובתן של המערערות שלפנינו היא ל"תוצאות" – כלומר, שייעשה המעשה שהתחייבו בעשייתו – או "למאמץ" – כלומר, לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי שייעשה המעשה – שהרי המערערות אף לא עשו כל מאמץ להביא את מנהלן לידי חתימה. הוא הצהיר שאין בכוונתו לחתום, ובכך נסתיים העניין. משלא עמדו בהתחייבותן, כי הערבות תיחתם, הפרו את הצו השיפוטי, והרי הן אחראיות בבזיון בית-משפט. משלא נתבקש סעד של בזיון כלפי מר מדר עצמו, אין צורך לדון באחריותו שלו.

במסגרת שיקול-הדעת, הנתון לבית-המשפט, לא יהא זה ראוי, אלא במקרים מיוחדים, להימנע מלעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. המקרה שלפנינו אינו נופל למסגרת זו של מקרים מיוחדים. אמת, עברו כשישה חודשים בין מתן הצו לבין הפניה לבית-המשפט בעניין הבזיון, אך ניתן הסבר מניח את הדעת לעבור זמן זה, ואין בו כלל כדי להצביע על ויתור מצד המשיבות. הערעור נדחה.

הגשת אישום פלילי אינה "מחסנת" את המואשם מפני ציות לפסק-דין חלוט שניתן נגדו באותו נושא בגדר הליך אזרחי, אשר לגבי אכיפתו ננקטו נגדו הליכים לפי הפקודה.

ב- רע"א 5809/91[221] נפסק כי הגשת אישום פלילי כנגד המבקשים אינה "מחסנת" אותם מפני ציות לפסק-דין חלוט שניתן נגדם באותו נושא בגדר הליך אזרחי, אשר לגבי אכיפתו ננקטו נגדם הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הערכאות הקודמות סברו שאין עילה לעכב את ההליכים בתיק הבזיון עד לגמר ההליכים שבתיק הפלילי; בהעדר תשתית עובדתית המצדיקה את הדבר בבקשת העיכוב שהוגשה בעל-פה, וכשעניין ניהול ההגנה בתיק הבזיון ניתן לשיקול-דעתם של המבקשים ואין מצווים עליהם לגלות מה שאינם חייבים לגלות במשפט הפלילי, אין בנמצא עילה מספקת למתן רשות לערער על ההחלטה בגלגול שלישי. הבקשה נדחית, ללא צורך לקבל עליה תשובה.

הענשה בגין מעשי העבר, אפשרית רק במסגרת נקיטת הליך פלילי בעוד שההליך על-פי פקודת בזיון בית-משפט איננו הליך פלילי (רק הערעור על הטלת הסנקציות נעשה כערעור פלילי); כאשר בית-המשפט דן על-פי הפקודה הוא אינו מוסמך לתקן חיובים שאותם ביקשו לאכוף על-פי הפקודה וממילא אינו מוסמך להטיל חיובים חדשים בלי הליך נפרד לקביעת אותם חיובים חדשים.

ב- עע"מ (ת"א) 101/97[222] נדון ערעור על פסק-דין שניתן על-פי פקודת בזיון בית-משפט, במהותו הוא ערעור פלילי הגם שתוייק וסומן כערעור ענייני משפחה. שני הצדדים הם בעל ואשתו אשר מנהלים משפטים לרגל משבר הנישואין שלהם הן בבית-הדין הרבני, והן בבית-משפט לענייני משפחה.

ההליכים בבית-משפט לענייני משפחה כוללים תביעת מזונות של האישה והילדים, כולל מדור ושימוש ברכב, הליכים על-פי חוק יחסי ממון בין בני-זוג, והליכים על-פי החוק למניעת אלימות במשפחה. בית-המשפט קמא פסק מזונות לאישה ולילדים בקובעו מזונות קצובים לשני הילדים בסך 1,800 ש"ח ובתוספת סכומים בלתי-קצובים גם הם לילדים; לאישה לא נפסקו מזונות בסכום כסף משום שבית-המשפט סבר שדי בהכנסותיה לצורך זה אולם קבע הוא את ההוראה הבאה: "באשר למכונית ששימשה את האישה עובר להגשת התביעה, ידאג הנתבע להחזיר לה את המכונית, או לספק לה מכונית חילופית במצב דומה. השימוש במכונית יעשה במתכונת בה נעשה עובר להגשת התביעה". המכונית לא סופקה על-פי ההחלטה והאישה פנתה לבית-משפט קמא בבקשה על-פי פקודת בזיון בית-משפט ובה ביקשה להפעיל סנקציות. בית-משפט קמא ביקש את תגובתו של הבעל וזה המציא תצהיר נגדי בו פרט כי לדעתו לא היה עליו להמציא לאשתו מכונית ספציפית, והוא מבקש להמציא לשימושה רכב משנת 1986 ולא את הרכב משנת 91. לבסוף נדחתה עמדת הבעל ולכן מעלה הוא טענות רבות וקשות על החלטת בית-המשפט קמא ועל ריבוי החיובים שהוטלו עליו אשר כולם פסולים לדעתו, ולא יכלו להינתן במסגרת דיון על-פי פקודת בזיון בית-המשפט.

נפסק כי החיובים השונים שהטיל בית-משפט קמא אינם בגדר חיובי מזונות. אלמנט הענישה והגמול על מעשי הבעל (כסממן לענישה), בולטים ביותר בכל מהלך ההחלטה.

ההליך היה על-פי פקודת בזיון בית-משפט. בהליך שכזה בית-המשפט אמור לדון רק בו עצמו תוך בדיקה מה הן הסנקציות המתאימות כדי לאכוף את החיוב אשר לא בוצע ואשר אותו מבקשים לאכוף. הוכח, ובית-המשפט קמא ציין זאת, שמכונית הלגסי 91 נמכרה. משכך, לא היה למעשה שום חיוב לביצוע, ולא היה מקום להטיל שום סנקציות משום שמהות ההליך של בזיון בית-המשפט הוא צפיה לגבי העתיד ואבטחת ביצוע החיוב בעתיד ולא הענשה על מעשים מן העבר. הענשה שכזאת בגין מעשי העבר, אפשרית רק במסגרת נקיטת הליך פלילי בעוד שההליך על-פי פקודת בזיון בית-משפט איננו הליך פלילי (רק הערעור על הטלת הסנקציות נעשה כערעור פלילי). משכך, הטלת הקנס בסך 7,500 ש"ח הוא ללא תכלית ונוגד את הפקודה.

החיוב היחיד שיש באותה החלטה היא אספקת מכונית הלגסי 91. כל השאר אינם בגדר חיובים שניתן לכפות על-פי פקודת בזיון בית-המשפט: הפסקה הראשונה מן ההחלטה קובעת שיש צורך לקיים דיון ודיון שכזה כלל לא נקבע. אי-קיומו בוודאי איננו מחדל של המערער שניתן לכפות בהליכי בזיון בית-משפט. אולם גם הפסקה השניה מאותה החלטה, בראשיתה, איננה החלטה מסויימת ומוגדרת עד כדי כך שניתן מייד לאכפה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, והרי מסירת רכב חילופי טעונה אישור של בית-משפט. משמע, יש צורך בהליך נוסף שבו תידון הצעת מכונית ובית-משפט יאשר או לא יאשר הצעה זו והכל קודם שניתן יהיה להפעיל הליכי בזיון בית-משפט על אי-הספקתו של רכב חילופי במקום מכונית הלגסי 91.

כאשר בית-המשפט דן על-פי פקודת בזיון בית-המשפט הוא אינו מוסמך לתקן חיובים שאותם ביקשו לאכוף על-פי פקודת בזיון בית-המשפט וממילא אינו מוסמך להטיל חיובים חדשים בלי הליך נפרד לקביעת אותם חיובים חדשים. לכן, כל אותם חיובים לא ניתן היה להטיל במסגרת הדיון נשוא הערעור, בין שמכנים אותם מזונות (שלא ניתן היה להטיל במסגרת אותו הליך), ובוודאי לא כשהם סנקציה על אי-אספקת מכונית הלגסי 91 שכאמור נמכרה ולא קיימת עוד. אין להטיל חיוב אשר יש בו הקדמת נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט לפני קיום דיון באי-קיומו של החיוב, היינו זהו מעין מאסר על תנאי שלא ניתן להטיל במסגרת הליכי בזיון בית-המשפט וממילא לא ניתן להטיל קנס על תנאי השווה לו במהותו מבחינה עניינית.

אף אם הוגש נגד הממרה כתב אישום בגין עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, אין בכך כדי למנוע נקיטת הליכים נגדו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, במקרה המתאים; סכום הקנס לפי הפקודה, צריך להיות קשור, למידת ההנאה הכלכלית שעשוי הממרה להפיק מהמרת הצו בעתיד, באופן שהמריה זו תיהפך לבלתי-כדאית מבחינתו, ובכך תביא אותו לכדי קיום הצו.

ב- ע"פ (חי') 321/97[223] נדון ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בחדרה, שעניינה סנקציה שהוטלה על המערער, על-פי פקודת בזיון בית-המשפט (להלן: הפקודה או פקודת הבזיון). המערער והמשיבה, אח ואחותו, נמנים על הבעלים המשותפים של חלקת קרקע באדמות הכפר ערה. המשיבה הגישה כנגד המערער תובענה בה טענה כי הוא החל להרוס בית ישן הבנוי על החלקה והחל לבנות במקומו מבנה חדש הגדול בשטחו בהרבה משטח הבית הישן שנהרס, כל זאת ללא הסכמתה ובלא שניתן על כך היתר בניה על-פי הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. על-כן עתרה המשיבה לבית-המשפט קמא כי יצווה על המערער להימנע מלבצע כל עבודת בניה בחלקה, כל עוד לא ניתן לכך היתר בניה כחוק. כמו-כן ביקשה לאסור עליו להשתמש במבנה הבלתי-חוקי שהוא מקים בחלקה. בד-בבד עם הגשת התביעה לבית-המשפט קמא, ביקשה המשיבה כי יוצא צו מניעה זמני כנגד המערער, שימנע ממנו לבצע עבודות בניה בחלקה. בית-המשפט קמא נעתר לבקשה ביום 21.8.95. כשניתן הצו היה הבית מצוי בשלבים שלפני יציקת הגג. המערער הפר את הצו בכך שביום 4.9.96, או בסמוך לו, יצק את התקרה השניה של המבנה, ולטענת המשיבה הוא המשיך בביצוע עבודות הבניה בניגוד לצו המניעה שניתן על-ידי בית-המשפט קמא. על-כן הגישה המשיבה לבית-המשפט קמא ביום 24.9.96 בקשה לנקוט נגד המערער הליכים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. לבסוף נקבע, כי המבקשת הוכיחה את האמור בבקשתה, דהיינו שהמשיב הפר את צו בית-המשפט, בכך שיצק תקרה בניגוד לצו בית-המשפט אשר אסר עליו לעשות כן ובכך למעשה גרם לבזיון בית-המשפט, ולכן צווה המשיב להרוס את התקרה השניה שנבנתה לאחר שניתן צו המניעה, ואם לא ייעשה זאת ייקנס או ייאסר. מכאן הערעור.

נפסק כי בית-המשפט קמא שגה בכך שהוציא תחת ידו כנגד המערער, צו עשה שלפיו חייב את המערער להרוס את הגג תוך 7 ימים ממתן ההחלטה. ההליך היה הליך על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. הסעד שהתבקש היה נקיטת סנקציה על-פי פקודת הבזיון. לא התבקש סעד של צו עשה, לא בבקשה ולא בסיכומים שהוגשו על-ידי המשיבה.

במצב דברים זה, לאחר שגם לא התברר בבית-המשפט קמא אם אפשר להרוס את התקרה מבלי לגרום להרס ולפגיעה של ממש בשאר חלקי הבניין, לא היה מקום לצוות על הריסה.

הצו המופר שעמד בפני בית-המשפט קמא הוא צו מניעה ולא צו עשה. צו עשה ניתן בדרך-כלל לאכיפה במסגרת חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. חוק ההוצאה לפועל אינו יכול, על-פי טיבו, להסדיר אכיפה ומימוש של צו מניעה. סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, נועד לסייע לאכיפת צווים של בית-משפט (כשאפשר לכפות את קיומם ולא נוצר בינתיים מצב שהם אינם ניתנים עוד לביצוע), וכשאין אפשרות לאכיפתם בדרכי סעד אחרות, כגון באמצעות הליכי הוצאה לפועל רגילים.

הדין קובע סנקציה פלילית על הפרת צו של בית-משפט. סעיף 287 של חוק העונשין עניינו "הפרת הוראה חוקית" והוא אומר: "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו – מאסר שנתיים". בעבר היה קושי באשר ליחס שבין הוראה עונשית זאת, לבין הפעלת הפקודה שעניינה ציפיית פני העתיד ולא ענישה. על-כן, יש לדחות את טענתו של המערער כאילו אין לנקוט נגדו הליכי בזיון, לאור החקירה המתנהלת נגדו בחשד לעבירה על-פי סעיף 287 של חוק העונשין בגין הפרת הצו בכך שיצק את התקרה. אף אם הוגש נגד המערער כתב אישום בגין עבירה זו, אין בכך כדי למנוע נקיטת הליכים נגדו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, במקרה המתאים.

השאלה היא, האם המקרה דנן הוא מקרה מתאים לנקיטת סנקציות על-פי פקודת הבזיון, והאם לא גרמה החלטת השופט קמא לפגיעה בקניינו של המערער, "במידה שאינה עולה על הנדרש", לנוכח סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הצו המופר במקרה דנן הוא צו מניעה זמני. צו המניעה אוסר על המערער לבצע "כל עבודת בניה שהיא שאין לגביה היתר בניה כחוק…". הוכח בבית-המשפט קמא שהמערער הפר את הצו ביציקת התקרה. לא הוכח כי הוא מפר את הצו בכל דרך אחרת או כי הוא ממשיך ומבצע בנכס עבודות בניה אחרות בניגוד לצו. היינו, מאז יציקת התקרה יש לראות את המערער כמי שמציית לצו המניעה, בכל הנוגע להימנעותו מאז ואילך מביצוע עבודות בניה נוספות בבניין. יודגש, כי אם יוכח כי הוא מפר את הצו בעבודות נוספות כאלה, צפוי הוא לסנקציה העונשית שבסעיף 287 לחוק העונשין, ולסנקציות האכיפה (קנס או מאסר), שבפקודת הבזיון.

אכן, כל עוד נמנע המערער מעבודות בניה נוספות הוא מקיים חלקית את הצו ומציית לו. אך לחובתו הפרת הצו כפי שהתבטאה בעבר, ביציקת התקרה. אין צורך באכיפת המניעה לגבי העבודות הנוספות, שכן המניעה קיימת למעשה, תוך ציות, עומדת בעינה ההפרה שבעבר. על הפרה זו צפוי המערער לסנקציה עונשית. התקרה שנבנתה תוך הפרת הצו, שרירה וקיימת. במצבים מסויימים מתאים להגיב על כך גם בנקיטת סנקציה על-פי פקודת הבזיון, זאת כאשר יש אפשרות לקיים את הצו בעתיד וניתן להחזיר את המצב לקדמותו.

לפיכך, אפשר להפעיל נגד המערער, במקרה דנן, סנקציות של אכיפה על-פי פקודת הבזיון, רק אם ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. ניתן גם להטיל קנס על כל יום שבו יופר הצו בעתיד, אך יש לעשות זאת במשנה זהירות.

הטלת קנס על כל יום בעתיד שבו יופר הצו – אין בה פסול. מאחר ואין מדובר בעונש, הרי אין לדבר על העונש, כביכול, על עבירה שטרם בוצעה. אין בהוראות סעיף 6 כל איסור, לא מפורש ולא משתמע, להטיל קנס המכוון לעתיד, כל עוד המטרה של אותו קנס היא זו של כפיית ציות לצו שבית-המשפט, בהליכים לפי סעיף 6(1), מטיל קנס על הפרת צו בעתיד, אין בכך חריגה מסמכות שניתנה באותו הסעיף. בסמכות זו להטיל עונש מראש יש להשתמש רק במקרים נדירים, ושימוש שגרתי בה עלול להחטיא את המטרה ולהביא לתוצאות בלתי-רצויות.

קביעת סכום הקנס צריכה להיעשות על רקע מטרותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט. כאמור, המטרה אינה ענישה אלא כפיה. סכום נמוך מדי לא יגשים את מטרת הכפיה. סכום גבוה מדי יהיה בו יסוד עונשי, והוא עשוי אף להחטיא את מטרת הכפיה. סכום הקנס צריך, איפוא, להיות קשור, במקרים מסוג המקרים שלפנינו, למידת ההנאה הכלכלית שעשוי הממרה להפיק מהמרת הצו בעתיד, באופן שהמריה זו תיהפך לבלתי-כדאית מבחינתו, ובכך תביא אותו לכדי קיום הצו.

לא הוברר בבית-המשפט קמא, אם ניתן במקרה דנן להשיב את המצב לקדמותו. אמנם, בניין ניתן להרוס. גם תקרה ניתן להרוס, אך יש מצבים שבהם הדבר קשה מאוד לביצוע, או שהריסת הגג תגרום נזק ניכר לשאר חלקי הבניין. יחד עם זה, בענייננו לא נטען כלל שלא ניתן להרוס את התקרה ולהחזיר את המצב לקדמותו, או כי הדבר יגרום לבניין נזקים כה כבדים, עד כי לא יהיה זה מוצדק להורות על הריסה.

כמו-כן יש לקחת בחשבון שמדובר בצו זמני אשר פרט ליציקת התקרה המשיך המערער לציית לו. אין וודאות שהצו הזמני יאושר. אין להוציא מכלל אפשרות שבסופו של דבר יינתן היתר לבניית הבניין. לא הוכח שהבניה נוגדת את התוכניות החלות על החלקה. לאור כל זה, נראה כי השופט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה בכך שקבע קנס בסכום של 5,000 ש"ח ליום. ניתן היה להסתפק, במקרה דנן, בסכום קטן מזה באופן משמעותי.

לפיכך, החלטת השופט קמא לפיה הוטל על המערער קנס בסכום של 5,000 ש"ח ליום, מבוטלת, ובמקום זה יועמד הקנס על סך של 200 ש"ח ליום, למשך 3 חודשים, מהיום. אם לאחר תום תקופה זו לא ייהרס הגג, יוכל השופט קמא לשקול סנקציות נוספות, אם תבוא בפניו בקשה על-פי פקודת הבזיון, אותה ישקול ובה ידון במעמד הצדדים.

"הפרת חובה חוקית" המפורטת בסעיף 287 נדונה פעמים רבות בהקשר וכנובעת מהפרת תנאי שחרור ערובה, בריחה ממשמורת.[224]

משמעותה של הפרה לפי סעיף 287, שבגינה מתכוננת אחריות פלילית נדונה בהרחבה ב- ע"פ 519/82[225] (מפאת חשיבותו מובא פסק-הדין במלואו).

"3. סעיף 287 לחוק העונשין – המהווה נוסח חדש לסעיף 143 לפקודת החוק הפלילי, 1936 – קובע:
'הפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו – מאסר שנתיים; והוא, אם לא נקבעו במפורש עונש אחר או הליך אחר לאותה הפרה.'
האחריות הפלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין אינה מתגבשת, איפוא, אם נקבע 'הליך אחר לאותה הפרה'. הליך אחר שכזה, יכול שיהא, למשל, הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, או הליך לפי חוק ההוצאה לפועל (ע"פ 188/57 מרדכי רוזנברג נ' היועץ המשפטי, פ"ד יב 469). קיומו של הליך אחר זה שולל את האחריות הפלילית, ובלבד שאותו הליך אחר הוא 'לאותה הפרה'. נמצא, כי שתיים הן השאלות המחייבות עיון ובדיקה: האחת, מהי "ההפרה" שבגינה מתבקשת הטלת האחריות הפלילית, ונטען קיומו של הליך אחר; שנית, האם נקבע "לאותה" הפרה "הליך אחר". נבחן כל אחת משתי השאלות הללו, ונראה את השלכתה של הבחינה הנורמטיבית על נסיבותיו של העניין שלפנינו.
"אותה הפרה"
4. השאלה הראשונה המחייבת בחינה היא, מהי אותה 'הפרה' שבגינה מתבקשת הטלת האחריות הפלילית מזה ונטענה קיומו של 'הליך אחר' מזה. המושג 'הפרה' עשוי להיות בעל משמעויות שונות בהקשים שונים. בהקשרו של סעיף 287 לחוק העונשין, נעשית בחינתה של ה'הפרה' לאור ההוראה שניתנה, ואשר לפי הטענה לא קויימה. נמצא, כי לשון ההוראה, תוכנה ומטרתה הם הקובעים את מהותה של ה'הפרה'. מבחינה זו יש להבחין בין הפרה 'רגעית' או 'בודדת' לבין הפרה 'נמשכת' (השווה: The Classification of Crimes in Respect of Continuity Isr. L. Rev. 2 S. Z. Feeler (1967)). ההפרה הראשונה מתגבשת ביחידת זמן נתונה, ועם התרחשותה באותה יחידת זמן היא חדלה להתקיים, והופכת נחלת העבר. 'התהליך שרגע לפני כן לא הסתיים, רגע לאחר מכן כבר נעלם' (ש' ז' פלר, "לעיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה", משפטים, י', 121, 132). מכיוון שכך, שוב אין אפשרות לאכוף את ההוראה באשר לאותה הפרה. טול צו שיפוטי המצווה על ראובן לפתוח או לסגור את עסקו כל יום בשעה שמונה. משחלפה השעה שמונה, והעסק לא נפתח או לא נסגר נשתכללה ההפרה של הצו. היא 'רגעית' ו'בודדה', ובלתי-קשורה באירועים נוספים. שוב אין כל אפשרות לקיים בעתיד את הצו לעניין אותה ההפרה. לעיתים חוזרת ההפרה ונשנית, בפרקי זמן שונים, באופן שנוצרה שרשרת של הפרות. בשרשרת זו עומדת כל חוליה לעצמה. כל הפרה שונה מרעותה. כדוגמה שהבאנו ייתכן וראובן הפר הצו מספר ימים בשבוע, באופן שנוצר רצף של הפרות, אך ברצף זה עומדת כל הפרה בבדידותה, ועל רגליה היא. משהופר הצו כאמור, שוב אין אפשרות לאכפו באשר לעבר, שכן את שכלה אין להקים, ואת שחוסל אין להעמיד, לא כן פני הדברים שהפרה 'נמשכה'. כאן מורה ההוראה השיפוטית על התנהגות, שהפרתה נעשית בפרק זמן הנמשך מרגע נתון ועד לביצוע ההוראה, או ביטולה. ההתנהגות המפירה מהווה שלמות אחידה, אשר לחוליותיה אין קיום עצמאי מבחינתה של ההפרה. על-כן, חרף חוליות ההפרה שבעבר, כל עוד ההוראה בעינה עומדת עדיין ניתן לקיים את ההוראה כפי שהורה בית-המשפט. טול צו שיפוטי המורה על הריסתו של מבנה, כל עוד המבנה לא נהרס מופר הצו, הפרה זו מתחילה מהרגע שבו יש לקיים את הצו, והריהי הולכת ונמשכת כל העת עד לביצוע ההריסה או ביטול הצו. אם ינתן צו אכיפה, ניתן יהיה לבצעו חרף הפרות העבר.
5. למיותר לציין, כי אבחנה זו בין סוגי ההפרות קשה היא, ולעיתים קרובות יש בה מן המלאכותיות. קו הגבול המבחין בין הפרה 'רגעית' לבין הפרה 'נמשכת' אינו ברור כלל ועיקר, ורבים עשויים להיות מקרי הגבול הקשים. זאת ועוד; לצרכים מסויימים ניתן לעיתים להתייחס לפרקי הזמן השונים במסגרת ההפרה ה'נמשכת' כיחידות הפרה עצמאיות. כבר ציינו כי ההקשרים שבהם יש חשיבות למושג ה'הפרה רגעית' לבין 'הפרה נמשכת' חשיבות מכרעת לסוגיה שלפנינו. טעמה של החשיבות זו הוא בכך, שלעניין ההפרה הרגעית, זו מתה עם הולדתה, ועל-כן אין בה כלל אפשרות לאכיפה, ואילו בהפרה הנמשכת, זו ממשיכה להיות לאחר היוולדה, ועל-כן ניתן לאכוף אותה על המפר.
"הליך אחר"; בזיון בית-המשפט
6. השאלה השניה המחייבת בחינה היא, הקיים הליך אחר הבא למנוע אותה 'הפרה'. דבר זה מחייב בחינתו של אותו הליך על-פי מהותו ומטרתו. אחד מאותם הליכים אחרים הוא הליך בזיון בית-המשפט על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, ובו הליך מיוחד במינו, שמחד גיסא אינו מטיל אחריות פלילית, אך מאידך גיסא אינו הליך אזרחי גירדא. 'זוהי הוראה Sui generis המצויה באותו Sui generis דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין תהליך הפלילי'. (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ואח', פ"ד לד(4) 241). מטרתו של הליך זה היא להביא לידי קיומו של הצו, והוצאתו מהכוח אל הפועל (ע"א 422/77 בתיה בן-ארי נ' שרה שפירא, פ"ד לב(2) 309). הסנקציה שבו היא כפייתית ולא עונשית, מכאן הגישה, כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט 'צופה פני העתיד'. הוא בא לכפות ביצוע מעשה או מחדל 'מחר' (ע"פ 6/50 ישראל לויט נ' אנגל, פ"ד ד 439, 468). על-כן אין תחולה לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט מקום שאכיפת ההוראה שוב אינה אפשרית, אם משום שבוטלה (ע"פ 43/50 ניסן זלצמן ואח' נ' מ.מ. נס ציונה, פ"ד ד 671), ואם משום שבין הגשת הבקשה לאכיפה לבין שמיעתה היא כבר קויימה (ע"פ 6/50 הנזכר), ואם משום שנוצר מצב דברים שבו אין אפשרות לקיים את ההוראה בעתיד, ואף אין להחזיר את המצב לקדמותו (ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' יהודה ארזי, פ"ד כט(1) 813). לעומת זאת, אם קיומו של הצו בעתיד אפשרי מבחינה פיזית ומשפטית וקיים חשש סביר – לאור ניסיון העבר, או מטעם אחר – כי הצו לא יקויים בעתיד, יש מקום לשימוש בהליכי בזיון בית-המשפט, כדי לאכוף את קיומו של הצו בעתיד (ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101; ע"פ 281/80 למלסטרייך נ' בר רם, פ"ד לד(4) 337).
"הליך אחר"; הוצאה לפועל
7. הוצאתו לפועל של צו על-פי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, אף הוא 'הליך אחר' לעניין האחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין (ע"פ 188/57 מרדכי רוזנברג נ' היועץ המשפטי, פ"ד יב 469, 471), הליך זה, על-פי שמו ומהותו אינו הליך עונשי אלא הליך אכיפתי. אין הוא בא לענות אלא לכפות ביצוע. כמו-כן, ככל אמצעי אכיפתי ישנו בו מימד שהוא לעיתים קשה על החייב, ומבחינתו שלו נחזה כעונשי. אך אינה מטרתו ותכליתו, בוודאי שהוצאה לפועל זו אפשרית היא רק במקרה שאכיפה אפשרית מבחינה פיזית נורמטיבית כאחד.
"הליך אחר", בזיון או הוצאה לפועל
8. על-פי ההלכה הפסוקה, 'אין להיזקק להליכי פקודת בזיון בית-המשפט, כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע צו' (השופט י' כהן ב- המר' 1670/67, פ"מ ט' 62; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541, 2550). לצורך העניין שלפנינו, אין לנו צורך לנתח הלכה זו, שכן בין אם קיים ההליך האחד ובין אם קיים ההליך השני, אין מקום לאחריות על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, ומכיוון שכך אין לנו צורך לבחון מי מבין שני ההליכים האמורים עומד לרשות המבקש אכיפה.
"הליך אחר לאותה הפרה"
9. לשם הטלת אחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין חייבת להתקיים 'הפרה' של הוראה. באין הפרה אין אחריות פלילית. 'אין בית-המשפט מוסמך להטיל עונש על אדם מראש, בעד עבירות שאותו אדם טרם ביצע' (השופט י' כהן ב- ע"א 88/71 אפרים צסקלה נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 350, 354). משמתרחשת ההפרה, ומתגבשת לכאורה האחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין, קמה ועומדת השאלה, אם לאותה הפרה – לה ולא לאחרת – נקבע 'הליך אחר', שאם כן, נשללת האחריות על-פי סעיף 287 לחוק העונשין. נמצא, כי עיקרונית ניתן להבחין בין שני מצבים אפשריים, אשר בשניהם נתקיימה 'הפרה'. האחד, שבו קיימת 'הפרה' אך אין לגביה 'הליך אחר', ועל-כן פחותה הדרך לאחריות על-פי סעיף 287 לחוק העונשין. והשני, שגם בו קיימת הפרה, אך יש לגביה 'הליך אחר'. נפתח באפשרות הראשונה. זהו המצב כאשר עניין לנו בהפרה 'רגעית' – אחת או שרשרת הפרות – שכדוגמתן שוב לא תתרחש בעתיד, אם משום שההוראה כושלת, ואם משום ששוב אין אפשרות פיזית להגשמתה (ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' יהודה ארזי, פ"ד כט(1) 813, 826). זהו גם המצב אם עניין לנו בהפרה 'רגעית' – אחת או שרשרת הפרות – שהיתה בעבר, אך כשדוגמתה יכול שהתרחש עוד בעתיד, כגון ראובן שבעבר הפר צו שחייבו לסגור מועדונו בכל לילה בחצות, ויש חשש סביר שהוא יעשה כן בעתיד. לעניין ההפרות שבעבר, אלה מיצו עצמן ולא יתרחשו עוד בעתיד. אותן אין כל אפשרות לאכוף, הן אינן קיימות עוד. (המ' 816/69 מוחמד עכווי נ' רביע קיאל, פ"ד כד(1) 318). במצב דברים זה – של הפרה ללא הליך אחר – קיים בהפרה הנמשכת שבאה לידי סיום, אם בשל ביצוע, ואם בשל חוסר אפשרות ביצועה ואם בשל ביטול ההוראה. (ע"פ 300/74 הנזכר). בכל המקרים הללו, ההפרה מיצתה עצמה, ושוב אין לקיים את ההוראה בכל הנוגע לה. מכיוון שכך, ומכוח דיני בזיון בית-המשפט מזה (סעיף 6) ודיני ההוצאה לפועל מזה, אינו עומד 'הליך אחר' לאותה הפרה. ההפרה עומדת במערומיה ללא הליך אכיפתי (או עונשי אחר), לאחריות על-פי סעיף 287 לחוק העונשין.
המצב השני עליו עמדתי הוא זה, שגם בו קיימת 'ההפרה' או לאותה הפרה נקבע 'הליך אחר', ועל-כן אינה משתכללת האחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין. זה המצב כאשר עניין לנו בהפרה נמשכת, על רקע הוראה תקפה שניתן לאכפה ולקיימה, זהו הדין אם ראובן נצטווה להשמיד חפץ, והוא נמנע מלעשות כן, והחפץ עדיין ברשותו וניתן להשמדה. במצב דברים זה הצו ניתן לאכיפה, ומשיאכף יתוקן את שנפגם. זהו גם המצב לעניין ההפרה הרגעית העתידה, שטרם התרחשה אך שסביר ואפשרי כי תקרה. לגבי זו קיים 'הליך אחר', וממילא אין לנקוט לגביה באחריות פלילית. הוצאה זו עשויה לנבוע גם מחובה היא שכן לגבי הפרה עתידית זו לרוב אין מקום לאחריות פלילית.
10. נמצא, כי הצלבתה של הדרישה בדבר ה"הפרה" עם הדרישה בדבר 'הליך אחר' לאותה הפרה מובילה לתוצאה הבאה: כאשר עניין לנו בהפרה נמשכת, אין לדעת מראש אם עומדת האחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין, אם לאו, הדבר תלוי בכך אם קיום ההוראה אפשרית היא (מבחינה פיזית ומשפטית), אם התשובה היא שחיוב, כי אז קיים 'הליך אחר' וממילא נשללה האחריות הפלילית לפי סעיף 287. אם התשובה היא שבשלילה, כי אז אינו קיים 'הליך אחר' וממילא משתכללת האחריות הפלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין. לעומת זאת, כאשר עניין לנו בהפרה רגעית, הרי לגבי 'רגעי העבר' – כלומר ההפרה או ההפרות שהתרחשו בעבר – תעמוד אחריות פלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין, שכן לגבי הפרות אלא אין 'הליך אחר'. באשר להפרות העתידיות, אין מקום לאחריות פלילית, אם משום שטרם נתגבשה 'הפרה' ועל-כן אין בסיס לאחריות הפלילית בחובה היא, ואם משום שלגביהן קיים 'הליך אחר'.
מן הכלל אל הפרט
11. על רקע עקרונות אלה, ניתן עתה לבחון את העניין שלפנינו. השאלה הראשונה שיש להשיב עליה היא מהי 'ההפרה' שבגינה מתבקשת האחריות הפלילית, ובגינה נטען קיומו של הליך אחר? תשובה לשאלה זו יש למצוא בניסוחו ומטרתו של הצו השיפוטי שניתן. הצו אסר על האם להימנע ממסירת הבת לאב בכל שבת בין השעות עשר ואחת וחצי. זהו צו המתייחס לכל שבת ושבת. ההפרה משתכללת איפוא בכל שבת ושבת, ואין הפרה בשבת אחת זהה לשבת אחרת, ואין קיום השבת אחת מרפא אי-הקיום בשבת אחרת. עניין לנו איפוא, בכל הנוגע ליחידת הזמן הקרויה 'כל שבת' הפרה רגעית ובודדת. אין לנו עניין כלל בהפרה נמשכת. בעיה זהה התעוררה – כאשר לזכויות ביקור בימים מסויימים – ב- ע"פ (ת"א) 1634/79, (פ"מ תשמ"א (א) 63 וכן הועמדה השאלה על-ידי הנשיא ב' כהן:
'רצונך, ניתן לתקן את המעוות שהרי הנאשמת יכולה למסור את הילד בעתיד; שום דבר בהימנעותה הפעם, אינו מוצא מידה את האפשרות למלא את חובתה בעתיד. ואולם, רצונך, לא ניתן לתקן את המעוות, שהרי הנאשמת שוב אינה יכולה למסור את הילד בפעם ההיא אשר חלפה ועברה, שהרי מסירת הילד בעתיד, בעוד היא עשויה לתקן את המעוות שבכוונתה להימנע ממסור אותו גם בעתיד, אינה עשויה לתקן את המעוות שבאי-מסירת הילד בעבר. אני מציע שנחליט כי המקרה הנדון נופל בגדר החלופה שניה.'
לכך אני מסכים. כאשר עניין לנו – כמו ב- ע"א 1634/79 הנזכר בצו המורה על מתן אפשרויות ביקור לאב אצל ילדיו שבחזקת האם, כל הפרה היא 'רגעית' ועומדת בפני עצמה. את הפרות העבר אין לרפא. מסירת הילד בעתיד אינה מקיימת את שהופר בעבר, אלא מונעת הפרה חדשה בעתיד, הוא הדין בעניין שלפנינו. חובתה של המערערת לא היתה למסור את בתה לאביה. זאת ותו לא. אילו זה היה הציווי הרי חרף הפרות העבר ניתן לקיימו בעתיד, ועניין לנו אז בהפרה נמשכת. בעניין שלפנינו, חובתה של המערערת היא למסור את בתה לידי אביה בכל שבת ושבת. כל שבת ושבת עומדת על רגליה היא. קיום הצו בשבת עתידה אין בו כדי לקיים את ההפרה שבעבר, שהיתה ואינה עוד.
12. משקבענו כי בעניין שלפנינו ההפרות הן 'רגעיות', באופן בכל שבת עומדת בעצמאותה, ממילא נובע – על-פי הניתוח שעשינו – כי לגבי הפרות העבר אין קיים כל 'הליך אחר', לא של בזיון בית-משפט ולא של הוצאה לפועל. את ההפרה שנתרחשה ביום 26.4.80 אין לקיים עוד, ואין לגביה אפשרות לקיים הליכי אכיפה. הינה בנפשך כי המערערת תושם במאסר בשל בזיון בית-המשפט שביצעה באי-קיום הצו ביום 26.4.80 לעולם לא תוכל לצאת ממאסרה, שכן לעולם לא תוכל לקיים את שהפרה, שהרי לעולם לא תוכל עוד למסור את בתה לבעלה ביום 26.4.80.
13. ועתה, הגיע עת 'ההצלבה'. הפרה הנטענת היא באי-מסירת הילדה לאביה ביום 26.4.80 בגין הפרה זו אינו קיים 'הליך אחר'. ממילא נובע, כי אם נתמלאו היסודות האחרים שבסעיף 287 לחוק העונשין ניתן להרשיע לפיו. כך עשתה הערכאה הראשונה. זאת אישר בית-המשפט המחוזי, וזו גם דעתנו.
גזר-הדין
14. הערכאה הראשונה הטילה על המערערת עונש מאסר על-תנאי של שלושה חודשים, והתנאי הוא שבתוך שנתיים לא תעבור המערערת עבירה דומה. בעוד פחות מחודשיים ימלאו שנתיים מיום גזר דינה של הערכאה הראשונה, ושוב לא יהא התנאי בר-הפעלה. לטענתו של מר קנת, יש בעונש המאסר שהוטל עליה כדי להפריע לה קשות בעבודתה, ומבקש הוא מאיתנו להמירו בקנס. העונש שהטילה הערכאה הראשונה אינו כבד כלל ועיקר, ותואם הוא יפה את מטרות הענישה בעניין כמו שלנו, שכן יש בו כדי להתריע את המערערת ושכמותה. עם זאת, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו ולאור הזמן הרב שחלף באופן שהתנאי עומד להסתיים, נראה לנו כי יהא זה מן הראוי להקל בעונשה של המערערת, תוך ביטול עונש המאסר על-תנאי שהוטל עליה, וחומרתו בקנס בסך של 5,000 שקלים.
הערות סיום
15. בטרם אסיים ברצוני להעיר שתי הערות, האחת מכוונת ליישור בירורים מסויימים בפסיקתו של בית-משפט זה, והאחרת שכוונה לאוזנו של המחוקק.
א. ב- ע"פ 188/57 מרדכי רוזנברג נ' היועץ המשפטי, פ"ד יב 469, 475, ציין השופט זוסמן כי 'אי-ציות לצו עשה אשר יצא מבית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, לעולם לא יהא עבירה על סעיף 143, כיוון שסנקציה אחרת נקבעה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט'. על הבחנה זו שבין צו עשה (שבו לעולם לא תהא אחריות פלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין) לבין צו לא תעשה (שבו תיתכן אחריות פלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין). חזר השופט ויתקון ב- ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' יהודה ארזי, פ"ד כט(1)
813, תוך שצמצם את הלכתו הרחבה של השופט זוסמן אך לאותם מקרים בהם עדיין ניתן לקיים את צו תעשה. עם כל הכבוד, הבחנה זו בין סוגי הצווים אינה נראית לי רלבנטית כלל ועיקר. השאלה אינה מהו סוג של הצו – עשה או אל-תעשה – אלא מה סוגה של ההפרה – 'רגעית' או 'נמשכת'. יש והצו הוא מסוג 'שעה' וההפרה היא 'רגעית', ועל-כן לא קיים 'הליך אחר' לגבי הפרות העבר ויש מקום לאחריות פלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין. יש והצו הוא מסוג 'עשה' וההארה היא 'נמשכה' ועל-כן קיים 'הליך אחר' ואין מקום לאחריות פלילית לפי סעיף 287. לא סוגו של הצו היא המכרעת, אלא מהותה של ההפרה, אם ניתנה היא לתיקון אם לאו. אכן, הבחנה זו בין צו-עשה לבין צו לא-תעשה (צו-איסור) מתלווה לעיתים במקריות הניסוח. אין זה ראוי כי נתלה בעניין מקרי שכזה הוצאות חמורות הקשורות בקיומה או העדרה של אחריות פלילית. טול את העניין שלפנינו, הצו נוסח – אולי בהשוואת ההלכה הקיימת – כצו אסור ('צו מניעה האומר על האם למנוע מהאב להוציא את הבת'). באותה מידה – ואולי אף ביתר הגיון – ניתן היה לנסחו כצו עשה ('צו המורה על האם למסור את הבת לאביה'). זאת ועוד: ההבחנה בין שני סוגי הצווים קשה היא, ויותר משיש בה ממשות משפטית יש בה חידוד לוגי. בצדק מציין מוסקוביץ בהתייחסו להבחנה זו בכל הנוגע להבחנה בין 'בזיון' (הדומה להליך לפי סעיף 6) לבין 'בזיון פלילי' (הדומה לאחריות המוטלת לפי סעיף 287):
'Promote the predictable and efficient administration the law.' Col. L, Rev. 43 'J. Moskovitz, 'Contempt of injunctions, Civil and Criminal' (1943) 780, 792)

על הבחנה זו מתח פרופ' א' הרנון ביקורת (ראה הרנון, בזיון בית-המשפט (תשכ"ה), 144) ואין היא מקובלת באנגליה. אני מציע כי לא ננהג על-פיה.
ב. בפתח פסק-דינו של השופט ויתקון ב- ע"פ 300/74 הנזכר הוא מציין:
'הרבה כבר מטרידה אותנו לשונו המוקשה של הסעיף 143 וחבל. במקום שנוציא את זמננו היקר על תרגילי דיסלקטיקה עיקרים, נוח היה לו למחוקק לתקן את הסעיף ולהבהיר, מה היא כוונתו ומה ייחסו כלפי הוראות עונשין אחרות מזה והוראות הסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט מזה.'
דברים אלה, שנאמרו לפני כשמונה שנים, יפים גם עתה וביתר שאת, ופסק-דיני שלי יוכיח. יש להצטער על-כך כי חרף הערות אלה והערות נוספות פסקי-הדין של בית-המשפט העליון לעניין זה, לא נעשה דבר (ראה, למשל, ע"א 6/50 הנזכר, בעמ' 468; ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 107). אמת, בשנת 1970 מונתה ועדה ציבורית, אשר הגישה ב-1971 דין-וחשבון מקיף (דין-וחשבון של הוועדה לתיקון דיני אי-ציות לצווי בית-משפט). בשנת תשל"ד פורסמה הצעת חוק כפיית קיום פסק-דין; התשל"ו-1973 (ה"ח 1088, תשל"ד, עמ' 12). אך מאז לא נעשה דבר וחבל. אם אמנם תנקט בעתיד יוזמה חקיקתית כי אז נראה לי כי הדרך הנכונה היא בעקבות המלצתה של הוועדה ועל-פי הקבוע בהצעת החוק 'לבטל את הסייגים המופיעים כיום בסעיף 143, אשר הניסיון הראה כי הם גורמים לסיבוכים בלתי-מוצדקים' (דין-וחשבון הוועדה, עמ' 5). אכן, לא פעם עמד בית-משפט זה על-כך, כי מטרתו של הצו על-פי סעיף 6 הוא אכיפתי, ומטרתה של האחריות הפלילית היא עונשית, ואין כל טעם מדוע לא יוכלו השניים לדור זה בצד זה. בצדק ציין השופט זוסמן (ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' יהודה ארזי, פ"ד כט(1) 813, 821 כי 'המטרה היא שונה ומבחינה עיונית יכלו שניהם לדור בכפיפה אחת'. זו גם היתה דעתו של השופט מני באותה פרשה. השינוי הנדרש הוא פשוט, וניתן להגשימו, אם כחלק מרפורמה מקיפה וחיונית בדיני האכיפה (ראה ע"א 24/78 הנזכר), ואם כתיקון נפרד בחוק העונשין, ויפה שעה אחת קודם.
התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור על ההרשעה ומקבלים את הערעור על מידת העונש, תוך שאנו מבטלים את עונש מאסר התנאי שהוטל על המערערת, וגוזרים קנס בסך 5,000 שקלים."

מקבץ הלכות הבא יבהיר את דרך יישום הוראות הסעיף בערכאות שונות.

א. מתן צו ללא סמכות והרשאה בעבירה לפי סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי (סעיף 287 לחוק העונשין)

ע"פ 188/57 מרדכי רוזנברג נ' היועץ המשפטי, פ"ד יב(1) 469.

נפסק מפי כב' השופט זוסמן ז"ל בעמ' 473:

"בקשר לטענתו שבית-הדין הרבני נתן את הצו ללא סמכות הזכיר בא-כוח המערער, כי צו המניעה הוא סעד-מן-היושר, וביצועו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. ואילו הפקודה האמורה לא קבעה כל דרכי כפיה כדי לכפות ציות לצו היוצא מבית-דין דתי; מכאן – נמשכת הטענה – כי המחוקק לא הפקיד בידי בית-הדין את הכוח להוציא צווי-איסור.
כוחות הכפיה של בית-המשפט, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, נדונו בבית-משפט זה ב- ע"פ 6/50 ישראל לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459 (1), בו ערער בעל-דין על עונש שהוטל עליו על שהמרה את פיו של בית-המשפט המחוזי, שאסר עליו למסור חזקת חדר, ובית-משפט זה פסק, כי סעיף 6 כלל אינו סעיף עונשים המיועד להעניש אדם על שעבר על צו בית-המשפט, אלא שהוא סעיף כפיה, הנותן בידי בית-המשפט את המכשיר לכפות ציות לצו. נמצא: כאשר תם ונשלם המעשה, ואין בידי אדם לציית לצו עוד, אפילו שלל מעצמו במו ידיו את האפשרות לציית, בית-המשפט לא יטיל עליו מאסר או קנס לפי סעיף 6 הנ"ל, מפני שגם אמצעי כפיה לא יועילו ולא יביאו עוד לקיום הצו. בדרך-אגב, העלה השופט אולשן, שם, (1), בעמ' 465, את הסברה, כי ייתכן שלשם הענשת המערער על המריית פי בית-המשפט, אפשר להסתמך על סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי, ואילו השופט דונקלבלום המנוח הביע ספק: לא ברור לי, אמר השופט דונקלבלום, שם, (1) עמ' 468, אם אדם, בעברו על צו מניעה שניתן במשפט אזרחי, אשם במעשה פלילי בניגוד לסעיף זה (סעיף 143)". בהקש זה הביא השופט דונקלבלום קטע מפסק-דינו של השופט Lord Shaw בעניין, Scott v. Scott, 22(7), 1. t. 109 L, (1913) לאמר:
'הפרת צו על-ידי צד שנגדו הוא ניתן, תוך כדי דיון אזרחי, הוא דבר שכיח מאוד. משפטים בדבר הפרת צו מניעה נדונים כל יום, אבל לא שמעתי מימי, כי משטים כאלה היו נתונים לדיון לא לפני שופטים כמשפט או עניין אזרחי.'
ב- ע"א 46/52 עזרא זכאי נ' ליאו קינג, פ"ד ז(2) 1096 (2), עמדה לפני בית-משפט זה השאלה, אם שופט שלום כוחו אתו להוציא צו מניעה, ובית-המשפט פסק, כי כוח זה ניתן לו אך, מכללא, בשנת 1947, עת תוקן סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, שיחול, מכאן ולהבא, גם על בתי-משפט השלום. אין להניח, כך פסקנו ב- ע"א 46/52, הנ"ל, שאם רצה המחוקק להסמיך את בית-המשפט השלום ליתן צו מניעה, שלא היה נותן בידו אף את המכשירים לכפות את הציות לצו והדבר לא נעשה עד לשנת 1947.
ואולם, אין מקום לשיקולים אלה, כאשר אנו עוסקים בצו שיצא מבית-דין דתי. בביצוע של פסקי-דין של בית-דין דתי הוטל על בתי-המשפט האזרחיים, בהתאם לסימן 56 לדבר-המלך-במועצה, וממילא לא יינתנו אמצעי כפיה בידי בית-דין.
בעוד שסדרי-הדין הנהוגים במשפט המקובל האנגלי מצמצמים את בית-המשפט למתן פסק ממון בלבד, ופסק אחר, כגון צו עשה או צו מניעה, ניתן בהם רק בתוקף כללי היושר, אין צידוק לצאת כלפי בית-דין דתי מן ההנחה שגם סמכותו צומצמה כך. למשל:
צו למסירת ילד בוודאי עניין של מעמד אישי הוא ובית-דין דתי מוסמך לתתו, ואם ניתן על-ידי בית-משפט אנגלי, יבוצע הצו על-ידי שבעל-דין סרבן ייחשב כממרה את פי בית-המשפט וייענש. ואילו בישראל, ניתן הצו לביצוע על-ידי מנגנון ההוצאה לפועל הרגיל בהתאם לסעיף 46 לחוק ההוצאה לפועל העותמאני, ואין כל צורך להיזקק לפקודת בזיון בית-המשפט.
ב- בג"צ 70/33 (5), קבלה אישה אחת על שיושב-ראש ההוצאה לפועל עמד להחזיר אותה אל בעלה באמצעות המשטרה, תוך הוצאתו לפועל של פסק-דין אשר ניתן על-ידי בית-דין דתי נוצרי, ואם כי לא הצדיק בית-המשפט הגבוה לצדק את הפניה אל המשטרה לצורך כך – ונראה הדבר, שבדרכים אחרות לא הצליח להשיב את האישה אל זרועות בעלה – לא הטיל ספק בכך, כי בית-הדין היה מוסמך להורות לאישה לחזור אל בעלה מכוח סמכויותיו בעניין המעמד האישי.
נמצא: ישנם צווים, מסוג "עשה", אשר בית-דין דתי מוסמך לתתם, אפילו לא יכפו ציות לאותם הצווים בהתאם לפקודת בזיון בית-משפט. לפיכך, איננו סבורים שיש לפתור את הבעיה העומדת לפנינו – אם עבר המערער על סעיף 143 הנ"ל – על-ידי שנעביר את הצו של בית-הדין הדתי בכור המבחן של פקודת בזיון בית-המשפט, אלא עלינו לגלות את העיקרון המונח ביסודו של סעיף 143 הנ"ל.
7. מה הוא אותו עיקרון?
אי-ציות לצו של שופט שלום (Justice of the peace), אשר אינו דומה, כמובן לשופט שלום שלנו) הריהו עבירה שנענשים עליה לפי המשפט המקובל, על דרך של Indictment, והוא כאשר לא קבע החוק כל דרכי ביצוע אחרות. כך הוחלט בעניין Robinson v. R. 568 R. 97. E, (1759) (8) בו הובא הנאשם בפלילים על שלא קיים צו המחייב אתו לדאוג לכלכלת נכדיו, והכלל נתאשר מחדש בעניין Lovlbond v. R. 357. T. (1871) 24 L .
בעניין (10) Bristorw v. R., 492 R. 101, (1795), אמר בית-המשפט, שאין ספק בכך, כי אי-תשלום השכר של שומר בית-הכלא העירוני, שהטל על שלטונות העיר בצו של שופטי-השלום, הוא עבירה פלילית. בשל אותה עבירה, של המריית פי שופט-השלום הובאו אנשים לדין בכמה וכמה עניינים: בעניין, (11) Gsh v. R. (1916), על שבהיותו חבר באגודה לא דאג לקבלתו מחדש של המתלונן לאגודה, כאשר נצטווה: בעניין (12) Gold v. R. (1704), על אשר לא קיבל נער בתור מתלמד לעבודה, ובעניין (13) Ferrall v. R. (1850), על אשר לא שילם דמי-מזונות לבנו הטבעי בהתאם לצו שופטי-השלום.
אמנם בעניין האחרון, במשפט של (13) Ferrall, הצביע השופט Pollock על האנומליה, שצו שופט-השלום לתשלום סכום כסף, כאשר לא נתקיים, עשוי להביא את החייב בפלילים, בעוד שאי-תשלום כסף, המגיע בתוקף צו של בית-משפט גבוה יותר אינו מהווה עבירה פלילית. אולם, הוא אמר, כך קובע הדין, ואין בידו לסטות ממנו. זכות-יתר זו הצמודה לצווים של שופט השלום, אפילו היו נוגעים לתשלום סכום כסף אשר גובים בדרך-כלל בהליכי הוצאה לפועל, הוסברה על-ידי בית-המשפט בעניין Scott שם, (7), בעמ' 13 בכך, שלא עמדו לרשות שופט השלום כל דרכי ביצוע אחרות, וגם חוב הניתן לתביעה בבית-משפט רגיל לא נוצר על-ידי פסקם.
אולם, Russell, On Crime, מהדורה ט', אומר בעמ' 247, כי ייתכן שגם אי-ציות לצו של בית-משפט גבוה מהווה עבירה, והוא מביא בהקשר זה, את פסק-הדין בעניין, (14) Jeyes v. R (1835), בו נהג בית-המשפט לפי ההלכה שנקבעה בעניין, (10) Bristow, אף-על-פי-כן שהצו לא ניתן על-ידי שופטי-השלום אלא על-ידי השופט של בית-המשפט הגבוה שישב לדין בassizes-.
(14), Jeyes v. R, נזכר בפסק-הדין בעניין, (7) Scott ונראה הדבר, שבית-הלורדים לא ראה אותו כהלכה מחייבת. זאת ועוד: בית-המשפט הדגיש, כי הצווים שניתנו בעניינים הנ"ל לא היו צווים אשר רק לבעלי-דין עניין בהם, כנהוג במשפט אזרחי רגיל, אלא לציבור היה עניין בביצועם. אולם אנו בפירושו של אחד מסעיפי החוק החרות אנו עוסקים כאן, ואך את שורשו של החוק גילינו במשפט המקובל; סעיף 143 משמיענו ברורות כי המריית 'כל צו או פקודה שניתנו כהלכה על-ידי כל בית-משפט, או על-ידי כל פקיד או כל אדם המשמש בכל תפקיד ציבורי' תהא עבירה, ואין הוא מבחין בין בתי-המשפט או פקידים למיניהם. חזקה על המחוקק, שידע את הלכות המשפט המקובל, וכאשר חוק חרות אינו עולה בקנה אחד עם המשפט המקובל, מצווים אנו לגלות את כוונתו מן הכתוב, ואיננו רשאים להיזקק למשפט המקובל, שאם נעשה כן, לא יוכל המחוקק לסטות מן המשפט המקובל, והוא יהא כבול בו לעולמי עד: ע"פ 51/49 מרדכי אלבוים נ' היוה"מ לממשלה, פ"ד א(1) 952 (3).
9. אמנם הבאת אדם בפלילים על אי-ציות לצו שניתן במשפט אזרחי, זוהי סנקציה חמורה למדי. Lord Mansfield, שנתן את פסק-הדין בעניין (8) Robinson, אמר באותה שנה בעניין, (15) Royall v. R 97E, R. 586 בעמ' 587:
'I do not approve of indicting, where there is another remedy: it carries the appearance of oppression.'

אך, על-פי הסעיף 143 עצמו, כאשר נקבעה סנקציה אחרת לאי-ציות לצו, המעשה חדל להיות עבירה פלילית על הסעיף האמור, והוא הדין, כאשר "נקבע בפירוש דרך הליך אחרת בנוגע לאי-ציות":
('any other… mode of proceeding is expressly prescribed in respect of such disobedience').

מכאן, שאי-ציות לצו-עשה אשר יצא מבית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, לעולם לא יהא עבירה על סעיף 143, כיוון שסנקציה אחרת נקבעה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, הגם שאין זה עונש אלא אמצעי כפיה, ואילו אי-ציות לצו-איסור שיצא מאותם בתי-המשפט – והצו אינו ניתן לכפיה בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט – הרי זו עבירה על סעיף 143 הנ"ל: ע"פ 200/56 אליעזר בצראוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 468 (4); יתוארו אולי מקרים מיוחדים, בהם היתה קיימת, בשלב מסויים, האפשרות של כפיה לפי סעיף 6 הנ"ל, ואילו בשלב מאוחר יותר נשתנה המצב ואמצעי כפיה שוב לא יהיו יעילים; אך הפעם איננו עוסקים במקרה כזה, ואיננו אומרים לפסוק הלכה לגביו.
אי-ציות לחיוב בתשלום סכום כסף, אף הוא איננו נשוא לאישום לפי סעיף 143, לפי שהצו ניתן לביצוע בהתאם לחוק ההוצאה לפועל. הוא הדין ברוב הצווים הניתנים במהלך של משפט אזרחי; הפרתם לא תהא, בדרך-כלל, עבירה על סעיף 143 הנ"ל, לפי שהסנקציה נקבעה בצידם בסדרי הדין גופם; כך, למשל, תובע שלא מילא אחרי צו לגילוי מסמכים, תביעתו תידחה, בהתאם לתקנה 161 לתקנות הפרוצדורה האזרחית, 1938, ושוב לא יאשימו אותו בבית-המשפט הפלילי בעבירה על סעיף 143.
עם כל זה, נשאר הרבה מן האנומליה בסעיף 143, הנ"ל, אף אחרי שני הסייגים שנקבעו בו: צו-עשה של בית-משפט מחוזי, מי שלא קיים אותו, כופין אותו בדרכי הביצוע הקבועות בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אך עבירה פלילית אין כאן, ואילו אי-מילוי אחרי צו או פקודה "של פקיד או אדם המשמש בתפקיד ציבורי", הרי זו עבירה פלילית הגוררת אחריה עונש מאסר עד לשתי שנים. אולם נראה, שהמחוקק לא ידע כל דרך אחרת כדי להבטיח ציות לצווים ופקודות כאלה מאשר לקבוע מין "סנקציה עודפת" שכזאת, ואנו חייבים לפעול כמצוותו, תוך הבעת התקווה שינהגו זהירות בנקיטת האמצעי החמור כדי שלא ייהפך השימוש בו לדיכוי (Oppression), כאשר הזהיר Lord Mansfield בשנת 1759 (15).
10. שיפוטם של בתי-הדין הרבניים נקבע בחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. נאמר לנו, כי הצו ניתן במהלך הדיון בתביעת גירושין שהוגשה על-ידי אשת המערער, והבטחת המדור לאישה וקביעת המעון המשפחתי היה "עניין הכרוך בתביעת הגירושין", כאמור בסעיף 3 לחוק הנ"ל. משום כך, איננו יכולים לומר כי הצו לא ניתן על-ידי בית-הדין כהלכה בתוקף סמכותו.
בא-כוח המערער גם קבל על חומרת העונש, אך לא ראינו צידוק להמתקתו הערעור נדחה."

ב. הפרת צו הגבלה שהוצא על-ידי מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון – האוסרת על הנאשם להימצא בשטח מערת המכפלה. ההפרה – הפרת הוראה שניתנה כשורה מאת אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך באותו עניין. היחס לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

ת"פ (שלום-ים) 4348/95 מדינת ישראל נ' נועם פדרמן, דינים שלום ה' 941.

נפסק מפי כב' השופט יצחק שמעוני:

"… ג. מהות ההגבלה
בצו ההגבלה שהוצא כנגד הנאשם, נכתב, בין היתר, כי הנאשם לא יימצא בשטח מערת המכפלה וכניסתו אליו לא תותר.
לא בכדי, עיקר המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת ההגדרה מהו 'שטח מערת המכפלה', שכן לאחר שנקבע מהו שטח המערה נוכל לקבוע האם נמצא שם הנאשם ביום הנדון, ואז הפר את הצו או שמא המקום בו עמד נמצא הנאשם איננו כלול בשטח המערה, דהיינו הצו לא הופר.
באי-כוח שני הצדדים, הביאו תימוכין לגרסאותיהם וחיזוקים לעמדותיהם; באת-כוח התביעה טוענת כי המדרגות בהן נראה הנאשם יורד הם חלק בלתי-נפרד ממערת המכפלה. בא-כוח התביעה הסתמכה על עדותו של רפ"ק ניסים כהן המשמש כראש משרד חקירות בתחנת חברון. על-פי עדותו הנסמכת על-ידיעותיו 'שטח המערה', מתחיל מהמדרגה הראשונה בסדרת המדרגות הרחבות, שם יש שוטר מג"ב ושם מוצבים מחסומים של המשטרה הצבאית. כמו-כן, מפנה בא-כוח התביעה לדברי הנאשם שהעיד כי השטח בו עמד נקרא רחבת המערה ו/או גן המערה. דהיינו, הנאשם ידע כי הוא נמצא בשטח בו אסור היה עליו להימצא. כמו-כן, לטענת התביעה דבריו של הנאשם שנאמרו לכתב הטלוויזיה ניצן חן, מהווים ראשית הודיה בהפרת הצו.
בא-כוח הנאשם טוען כי 'שטח המערה' לא הוגדר, הצו ניתן מבלי שצורפה אליו מפה או תצלום אוויר התוחמים את גבולות השטח אליו נאסרה כניסתו של הנאשם. כמו-כן, האלוף אילן בירן שהוציא את צו ההגבלה, לא הובא לבית-המשפט כדי להעיד מה היתה כוונתו בהשתמשו בביטוי 'שטח המערה'. לכן, טען בא-כוח הנאשם כי יש לפרש את הצו בצורה מצומצמת ביותר ככל האפשר, שכן מדובר בפגיעה בזכותו של אדם לבקר במקומות קדושים ומדובר בהגבלת חירות התנועה של האדם.
בשל המצב הביטחוני המתוח הוחלט שלא לערוך ביקור במקום, אולם כדי לעמוד על טיבן ובירורן של טענות בעלי הדין באשר למהות 'שטח המערה', הורתי לבא-כוח הצדדים להגיש לי תמונות מהמקום. בא-כוח הנאשם אף הגיש קלטת וידאו ובה מצולם המקום.
אשר לטענה כי ההגבלה פוגעת בכבוד האדם וחירותו – בספרו של כב' הנשיא המלומד א' ברק 'פרשנות במשפט' כרך שלישי (הוצאה נבו, ירושלים, התשנ"ד-1994, בעמ' 519 נאמר: 'חופש התנועה בתוך גבולות המדינה מוכר הוא ונגזר מ'כבודו' של האדם ו'חירותו'. עם זאת, נקבע כי זכות זו אינה מוחלטת, היא עלולה להתנגש עם זכויות אדם אחרות וניתן להגבילה בחיקקה ראויה, התואמת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. פסקת ההגבלה, על יסודותיה השונים, קובעת אמות-מידה להגנה על זכויות האדם ולפגיעה בהן. היא דורשת כי האיסור המגביל והפוגע יהא ברור דיו כדי להוות גורם מדריך ומכוון התנהגות אנושית, בהוספת פסקה זו קבע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו 'איזון עדין בין זכויות האדם, בינן לבין עצמן ובינן לבין טובת הכלל. איזון זה נעשה על-מנת להכיר בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין' (שם, עמ' 547).
אין חולק שצו שהוצא על-ידי אלוף הפיקוד, יש באפשרותו להגביל את חירותו של האדם, כאשר הדבר נחוץ לשם שמירה על אינטרסים ביטחוניים ולשם שמירה על הסדר הציבורי ואינטרסים חיוניים אחרים, ובלבד שאותו צו שהוצא עומד בדרישות סעיף ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, דהיינו, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. בענייננו, 'התכלית הראויה' קיימת. נותר לנו לבדוק מהו 'שטח מערת המכפלה' או 'מתחם המערה' אליו נאסר על הנאשם להיכנס.
6. כהערה מקדמית, ללא קשר לתוצאה אליה הגעתי, ברצוני לציין כי רואה אני בחומרה את התנהגותו והתחכמותו של הנאשם, הן בדבריו שנאמרו לאמצעי התקשורת והן בשתיקתו בעת חקירתו במשטרה, אולם אינני יכול לראות במעשים אלה ובדבריו של הנאשם ראשית הודיה באשמתו, המחלוקת, נשוא ענייננו, הינה עובדתית. לא דברי הנאשם שנאמרו בפומבי, הם הקובעים מהו 'שטח המערה' אליו נאסרה כניסתו. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי, וכל ספק סביר בנסיבות העניין, יובילנו למסקנה כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.
7. בנוסף לטענות הצדדים ולמוצגים שהוצגו על-ידם ועל-מנת למצוא תשובה לשאלה מהו 'שטח המערה', עובר לזמן בו שהה הנאשם בשטח בו טוענת התביעה כי הוא שטח המערה, החלטתי לפנות לדו"ח ועדת החקירה לעניין הטבח במערת המכפלה בחברון, התשנ"ד-1994 (להלן: 'דו"ח הוועדה לעניין הטבח'), אשר עסק בענייני המערה בצורה מקיפה ואף פרסם המלצותיו בעניין הסדרי הביטחון בשטח המערה.
מעיון בדו"ח הוועדה לעניין הטבח עולה, כי המערה 'מבחוץ' נקראת גם 'מתחם המערה' ו'מתחם המערה' הינו 'שטח המערה'. כל אלה גם יחד מובעים בתרשים שהוסף כנספח לדו"ח הוועדה לעניין הטבח. אני סבור כי המקום בו עמד הנאשם נמצא מחוץ ל'שטח המערה' כפי שעולה מדו"ח הוועדה לעניין הטבח.
בנוסף, לאמור לעיל, לאחר הטבח נסגרה המערה זמנית ולא התאפשרה כניסתם של מתפללים, בין אם יהודים ובין אם ערבים, למקום. ואולם, השטח בו עמד הנאשם לא נכלל בתחומי השטח האסור. כמו-כן, גם תיאורי פיגועים שהובאו בדו"ח הוועדה לעניין הטבח, פיגועים שבוצעו 'במתחם המערה (שלא במבנה עצמו) ובסביבתה הקרובה', כולם נעשו למעלה מהמקום בו עמד הנאשם.
ולבסוף, בפקודת אבטחת המערה מאוגוסט 1991, שניתנה במסגרת הוראות הפתיחה באש נאמר: 'לבד מחיילי הפלוגה או החטיבה, נשקם של מבקרים יהודים בשטח המערה (ההדגה שלי י' ש') יהיה פרוק ונצור' אמנם אין מדובר בהוראה שמקורה בדרג המדיני, אולם הנושא נקבע במסגרת פקודת האבטחה על-ידי הגורם הצה"לי המוסמך. שטח זה לא כלל את המקום בו עמד הנאשם, ונמצא למעלה מהמדרגות הצרות המובילות למערה עצמה.
8. מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לא ניתן לקבוע בוודאות כי הנאשם נמצא בשטח המערה, ובכך הפר את צו ההגבלה, ולפיכך הריני מחליט לזכות את הנאשם מחמת הספק.
הודע על זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום."

ג. הפרת צו בית-דין רבני – אי-החזרת בנות לרשות האם

ע"פ 725/97 בר-נוי שאול נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי כ"ה 974.

[216] יעקב קדמי, על הדין הפלילי, עמ' 962.
[217] דב"ע נז/48-13 מדינת ישראל ואח' נ' ההסתדרות הכללית החדשה, תק-אר 98(1) 115.
[218] דב"ע מט/48-44 שאול עוקיש ואח' נ' מדינת ישראל, תק-אר 89(4) 67.
[219] ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' יהודה ארזי, פ"ד כט(1) 813.
[220] ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ ואח' נ' פנחס בן-צבי ואח', פ"ד לח(1) 136.
[221] רע"א 5809/91 ראובן לוי ואח' נ' דיור ב. פ. בע"מ, תק-על 92(1) 1473.
[222] עע"מ (ת"א) 101/97 פלוני נ' פלונית, תק-מח 98(1) 2960.
[223] ע"פ (חי') 321/97 מחמוד סלימאן נ' פתחיה סלימאן, תק-מח 98(1) 323.
[224] בש"פ 2951/96 וסאם קאסם נ' מדינת ישראל, דינים עליון מג 42; בשג"צ 3611/95 דיון בן-מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 855; בש"פ 337/81 גדעון בן-כלפו גואטה נ' מדינת ישראל, דינים עליון יג 128; ע"פ 787/79 חיים מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 421; ע"פ 608/81 בנימין בן-מאיר כליפא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 457.
[225] ע"פ 519/82 ידידה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חוק העונשין, התשל"ז-1977 – הבזיון הפלילי