בית-דין רבני

סעיף 7א לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות), התשט"ז-1956, קובע לאמר:

"(א) לבית-הדין כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על-פי סעיפים 6, 7 לפקודת בזיון בית-המשפט, בשינויים המחוייבים.
(ב) הודעה בכתב על קנס או מאסר שהוטלו מכוח סעיף-קטן (א) תינתן מייד לנשיא בית-המשפט העליון; הנשיא או שופט אחר של בית-המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנדון אם ביקש זאת, לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולה."
יודגש כי מדובר בהחלת סעיפים 6 ו- 7 של הפקודה לבזיון בית-המשפט בלבד. סדרי הדין האחרים הם אלה הנוהגים בבית-הדין הרבני מכוח החקיקה הדנה בו.

ב- בש"פ 2007/96[204] נדונו יחסי הגומלין בין הוראות פקודת בזיון בית-המשפט והוראות חוק אחרות הנוגעות לסמכות בית-הדין. מדובר בהוראות הבאות:

í סעיף 7א לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות), התשט"ז-1956;

í סעיפים 1, 3 לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (הוראת שעה), התשנ"ה-1995.

"סעיף 1. ציות לפסק-דין של גירושין
(א) קבע בית-דין רבני, בפסק-דין, שאיש יתן גט לאשתו (להלן: פסק-הדין), והאיש לא קיים את פסק-הדין, רשאי בית-הדין, במטרה להביא לקיום פסק-הדין, ליתן נגדו בהתאם להוראות סעיף 4, צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2 או צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה כמשמעותו בסעיף 3 (להלן: צו הגבלה).
(ב) לעניין סעיף זה, אין נפקה מינה אם ננקטה בפסק-הדין לשון של כפיה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת.
(ג) קבע בית-דין רבני בפסק-דין, שאישה תקבל גט מבעלה, והאישה לא קיימה את פסק-הדין, רשאי בית-הדין באישור נשיא בית-הדין הרבני הגדול ובמטרה להביא לקיום פסק-הדין, ליתן נגדה צו הגבלה.
(ד) על צו הגבלה לפי סעיף-קטן (ג), לא יחולו הוראות סעיף 6.
(ה) נשיא בית-הדין הרבני הגדול לא יתן את אישורו, אלא לאחר ששמע את טענות הצדדים במעמד הצדדים; לא התייצב צד לדיון אף שזומן כדין, יכול שהצו יינתן בהעדרו.
(ו) הוצא צו הגבלה כנגד אישה מכוח הוראות סעיף-קטן (ג), לא תידון בקשת הבעל ליתן לו היתר נישואין עד תום שלוש שנים מיום הוצאת צו הגבלה.

סעיף 3. צו הגבלה – מאסר כפיה
(א) ציווה בית-דין רבני בצו הגבלה לכוף אדם במאסר לציית לפסק-הדין (להלן: מאסר כפיה), יחולו הוראות סעיף 6(3) עד (5) לפקודת בזיון בית-המשפט, אלא שבמקום "בית-משפט שהטיל את המאסר" יראו לצורך חוק זה כאילו נאמר "בית-הדין הרבני שנתן את הצו" ויחולו השינויים הנובעים מכך.
(ב) תקופת מאסר הכפיה לא תעלה על חמש שנים; אולם רשאי בית-הדין, אם ראה שהדבר דרוש לקיום פסק-הדין, להאריכה מפעם לפעם ובלבד שתקופת מאסר הכפיה הכוללת לא תעלה על עשר שנים."
בפסק-הדין הנ"ל נדון העניין הבא: מדובר בבקשה לביטול פקודת מאסר שהוציא בית-הדין הרבני האיזורי בירושלים, לשם כפיית גט. המבקש סומך בקשתו על הוראת סעיף 7א לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות), התשט"ז-1956, המקנה סמכות לנשיא בית-המשפט העליון לבטל את פקודת המאסר או לשנותה לקולא.

נפסק כי בית-הדין הרבני פעל מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (הוראות שעה), התשנ"ה-1995. על-פי הוראת סעיף 3 לחוק הנ"ל יחולו במקרה דנן הוראות סעיפים 6(3) עד (5) לפקודת בזיון בית-המשפט, בהם נקבע כי משהוטל מאסר כפיה, יובא הדבר לידיעת היועץ המשפטי, אשר יביא את העניין, על-פי שיקול-דעתו, בפני הערכאה שהורתה על המאסר לשיקול נוסף. פנייתו של המבקש מכוח ההליך האמור נדחתה על-ידי היועץ המשפטי, ומשראה כך, פנה לבית-משפט זה בהליך שונה. משנמצא כי בית-הדין הרבני הפעיל סמכותו מכוח חוק קיום פסק-דין של גירושין, הרי הדרך הראויה לתקיפת החלטתו היא בדרך הקבועה בסעיפים 6(3) עד (5) לפקודת בזיון בית-המשפט. אשר על-כן הבקשה נדחית.

לעניין ערעור נפסק ב- בש"פ 6004/92[205] כי ערעור על החלטת בזיון בית-הדין שניתנה בגדר סמכותו של בית-הדין הרבני האיזורי, יופנה לבית-הדין הרבני הגדול.

עובדות המקרה היו כלהלן:

בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה החליט ביום 10.11.92 כי המערער, דיוויס משה, לא ציית לצו בית-הדין מיום 1.11.92 ולא החזיר את בתו רבקה לידי אמה, כפי שצווה בית-הדין. ביום 22.11.92 הוסיף והחליט בית-הדין כי על האב להחזיר מיידית את הילדה רבקה דיוויס לאמא דיוויס שירה ברכסים, וכן, שאם האב דיוויס משה לא יחזיר
את הילדה רבקה כאמור לעיל, בית-הדין יחייבו בתשלום 1,000 ש"ח ליום לקופת המדינה עקב בזיון בית-הדין החל מיום שני כ"ז בחשון תשנ"ג. המבקש מבקש כעת כי בית-המשפט יראה את החלטות בית-הדין כהחלטות שניתנו ללא סמכות ויבטל את כל הקנס. כן ביקש לראות ההחלטה כבטלה מן הטעם שהיא הועברה לידי נשיא בית-המשפט העליון רק כחודש אחרי הינתנה.

נפסק כי עמדתו העקרונית של המבקש איננה מקובלת. בית-הדין הרבני פעל במסגרת סמכותו, ואם סבר המבקש כי קמה לו עילת ערעור, עליו להפנות ערעורו לבית-הדין הרבני הגדול. הטענה כי בית-הדין אינו מקיים דיונים בקצב הנראה למבקש, או כי לא נשמע עד מומחה שביקש השמעתו, או כי ההחלטה אינה מביאה בחשבון את טובת הבת הקטינה, כל אלה טענות שמקומן בערעור לגופו. אולם, חובה לציית לצו בית-הדין שניתן כדין, ובית-הדין לא יוכל למלא תפקידו הסטטוטורי אם לא יקיימו את הוראותיו ואת הצווים שיוצאים מלפניו כדין. כדי לאפשר למבקש לתקן המעוות, מוחלט כי הקנסות שהצטברו עד יום 20.1.93, ועד מועד זה בלבד יתבטלו; אולם על המבקש לקיים את הצו של בית-הדין על אתר, ואם לא יעשה כן ירוץ הקנס ויצטבר מיום 20.1.93 ואילך כפי שציווה בית-הדין, ולא תהיה עוד הפחתה.[206]

ב- בג"צ 578/82[207] נקבע כי בית-הדין הרבני אינו חורג מסמכותו כאשר הוא דוחה זמנית החלטה בעניין בזיון בית-הדין.

עובדות המקרה היו כדלקמן: מדובר בעתירה לתת צו לבית-הדין הרבני האיזורי להפסיק לדון בנושא בזיון בית-הדין, וזאת משום שהמשיבה 3 נוקטת הליכי הוצאה לפועל לאכוף אותה ההחלטה, ובית-הדין אינו מוסמך לדון את העותר בגין בזיון בית-הדין, כיוון שקיימת תרופה חלופית על-ידי משרד ההוצאה לפועל, והמשיבה נקטה את שני ההליכים יחד. בטיעון זה מסתמך העותר על סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. טענה זו נטענה על-ידי העותר לפני בית-הדין, ובית-הדין טרם החליט בה, ודחה את ההחלטה למועד אחר ובינתיים המשיך בדיון לגופו.

נפסק כי טעותו של העותר היא בכך, שהוא סבור כי דיון בבית-הדין הרבני כנ"ל הוא "חריגה מסמכות", ולא היא. בית-הדין טרם החליט בנדון, ויש להניח, כי יחליט בבוא העת. דחיית ההחלטה למועד סופי אינה עושה את הדיון בבית-הדין לדיון ללא סמכות. דיון ללא סמכות פירושו, כי אין לבית-הדין סמכות לפי החוק לדון בנושא בזיון בית-הדין, אולם אין פירושו קבלת החלטה משפטית אפילו היא מוטעה. נניח, לדוגמה, כי בבית-משפט שלום ניתנה החלטה, המצווה על פלוני להקים גדר בין שתי חלקות מקרקעין. הזוכה פנה למשרד ההוצאה לפועל וביקש שם ביצוע הקמת הגדר וכן הגיש בקשה לבזיון בית-המשפט. נטענה לפני בית-המשפט הטענה המשפטית דלעיל, ונניח, כי בית-המשפט פסק נגד הטוען והמשיך בהליכי הבזיון. מה יעשה הטוען? ימתין לפסק-הדין ויערער עליו בבוא העת. מה השוני בין הדיון בבית-המשפט האזרחי לדיון בבית-הדין הרבני, הנדון לפנינו? שוני אין. ימתין העותר לפסק-דינו של בית-הדין הרבני האיזורי, ובבוא העת יגיש עליו ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. לא נתערב במקרה זה, כאשר יש לעותר זכות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין, והשאלה היא שאלת פירושו של החוק ולא שאלת סמכות.

[204] בש"פ 2007/96 יצחק גולדשמידט נ' שרה גולדשמידט ואח', תק-על 96(1) 162.
[205] בש"פ 6004/92 משה מרשל סטיבן דיוויס נ' מדינת ישראל, תק-על 93(1) 29.
[206] ראה גם דרך אלטרנטיבית בה נקט בית-הדין למניעת הפרעה - דוגמה להשתת עונש מאסר בפועל לפי חוק בתי-דין דתיים (מניעת הפרעה).
סעיף 2 לחוק בתי-דין דתיים (מניעת הפרעה), התשכ"ה-1965
"סעיף 2. איסור הפרעה
(א) אדם העושה אחד המעשים שלהלן בעת דיוני בית-הדין, באולם בית-הדין, בלשכתו של דיין, קאדי או קאדי מד'הב או סמוך למקום הדיון, רשאי בית-הדין לצוות על הרחקתו, ורשאי הוא, לאחר שהתרה באדם להימנע מהפרעה והוא לא שעה להתראה, להענישו על אתר בקנס או במאסר עד שלושה חדשים:
(1) מתנהג בדרך של אלימות או איומים או בדרך פרועה או מבישה;
(2) מקים רעש כדי להביע הסכמה או אי-הסכמה לפעולה משפטית או להחלטה של בית-דין;
(3) מאיים על פקיד בית-הדין או מפריע לו בצורה אחרת למלא תפקידו;
(4) מפריע בדרך אחרת לדיוני בית-הדין.
(ב) על עונש שהוטל לפי סעיף-קטן (א) יתן בית-הדין מיד הודעה בכתב לנשיא בית-המשפט העליון; הנשיא, או שופט אחר של בית-המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת, לבטל את העונש או לשנותו לקולה.
(ג) סעיף זה לא יחול על מי שנתון באותו עניין לשיפוט משמעתי על-פי חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, והוא נמצא באולם בית-הדין לרגל תפקידו."
ב"ש 705/86 שלמה בורוכוב נ' מדינת ישראל, תק-מח 97(2) 228, מדובר במקרה שבו המערער נידון לתקופת מאסר של שלושה חודשים על-פי סעיף 2 לחוק בתי-דין דתיים (מניעת הפרעה), התשכ"ה-1965. כפי שעולה מן הראיות פנה המערער ביום 8.8.86 לכב' הדיין הרב א' כהן שדן יום לפני כן בעניינו. הוא צעק, השתולל ואיים וכאשר הדיין ביקש להתרחק ממנו רדף אחריו. המתלונן הזהיר את המערער שהוא עלול להיענש ואף צפוי לעונש מאסר אם יתקוף דיין. המתלונן נכנס ללשכתו אך המערער רדף אחריו והיכה את הדיין עד שנכנסו העובדים והפרידו בין התוקף לבין המתלונן. המערער הובא על אתר בפני בית-דין של שלושה ושם נגזר לו העונש הנ"ל, אשר הודעה עליו הועברה לנשיא בית-המשפט העליון לפי סעיף 2(ב) לחוק הנ"ל.
[207] בג"צ 578/82 משה נעים נ' בית-הדין הרבני האיזורי ו- 2 אח', פ"ד לז(2) 701.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בית-דין רבני