רמת ההוכחה

מיוחדותם של הליכי בזיון בית-המשפט הינה בהיותם מין של "אנדרוגינוס" משפטי שמעורבבים בו אספקטים פליליים ואזרחים כאחד. ככאלה באורח טבעי התעוררה בעיתיות באשר לרמת ההוכחה הנדרשת בהליכים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. האם מדובר ברמת הוכחה הנדרשת במשפט הפלילי או שמא די ברמה הנדרשת בהליכים האזרחיים. בדונו בסוגיה זו מביע פרופ' א' הרנון,[162] בספרו, שם, את הדעה לפיה:

"גם במשפט האנגלי לא דנו בה במיוחד פרט לדעה הכללית המקובלת שם כי טיב הראיה הדרושה להוכחת אי-ציות תלוי בנסיבותיו של כל מקרה; אך ידרשו הוכחה ברורה יותר במקרה של המריית 'לאו' מאשר במקרה של הפרת 'עשה'. המשפט האמריקני, לעומת זאת, טיפל יותר בשאלה. ביחס למקרי בזיון המוגדרים כפליליים נפסקה הלכה כי יחולו כללי הראיות הפליליים ובראשם החזקה בדבר חפות מפשע; את האשמה יש להוכיח במידה הנעלה מכל ספק המתקבל על הדעת; המבזה-הנאשם רשאי לחסות בצל הזכיה מפני הפללה עצמית. בתחום הבזיון האזרחי נתגלו הבדלי השקפות בפסיקה וסוגיה זו הינה אחת הדוגמאות הבולטות למגמה כללית יותר הדורשת את מידת השכנוע הפלילית במשפטים אזרחיים מסויימים.

תופעה זו מוצאת את הסברה בעובדה, שכבר הצבענו עליה בהזדמנויות שונות. כי אין לך כמעט מקרה של בזיון שבפרוצדורה, המריה על-ידי אי-ציות, שיהא נקי מכל אלמנט פלילי-עונשי-דיסציפלינרי. יש אפילו 'הכופרים בעיקר', השוללים בכלל את זכות קיומה של החלוקה אזרחי-פלילי בבזיון בית-משפט.

הרצון להבחין בין מעשי הבזיון הפליליים המובהקים ובין מעשי הבזיון עקב אי-ציות המכונים 'אזרחיים', מן הצד האחד, לעומת חוסר האפשרות להעלים עין מאותם אספקטים פליליים הקיימים גם במעשי הבזיון 'האזרחיים', מן הצד האחר, הם שהביאו לעלייתו של פתרון ביניים: דרישה לרמת הוכחה שהיא גבוהה מן הדרגה האזרחית אך נופלת מן הפלילית;
ה'clear and convincing proof '-."

המסקנה הינה כי למעשה אין לנו מבחן חד-משמעי לבחינת רמת ההוכחה הנדרשת אלא מדובר בשרשרת מבחנים שונים שנבנו על הלכות שונות שינן פועל יוצא של נסיבות שונות שיצרו את המבחנים. אלה נעים בין שני הקצוות, מחד גיסא, הקצה של המבחן הפלילי המסורתי, ומאידך גיסא, הקצה השני של המבחן האזרחי המסורתי. בחינת הלכות אלה ממילא תבליט את הדרך בה נקטו בתי-המשפט, אגב מקרים ונסיבות שונות, לבחינת רמת ההוכחה הנדרשת בבואם לקבל או לדחות בקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט.

ב- ע"פ 514/66[163] הוטבעו דרכים בהם בוחן בית-המשפט את פסק-הדין והראיות בבואו להכריע בבקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט.

ראשית, נקבע לעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, רואים את פסק-הדין המאשר את הפשרה כאילו הוא עצמו מורה על עשיית או אוסר עשיית מעשים המפורטים בכתב-הפשרה, אף כשמעשים אלה אינם מפורטים בפסק-הדין.

שנית, כי בדרך-כלל אין בית-המשפט נזקק לראיות חיצוניות, לא בדבר כוונות בעלי-הדין ולא בדבר כוונת בית-המשפט, כדי לפרש את הצו ולהעניק לו, לאחר המעשה, משמעות שלא היתה בו על-פניו.

שלישית, ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם מעין פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע-הנאשם, העומד בחזקתו שלא הפר את הצו – ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין (ולא יכול היה להבין) את משמעותו.

רביעית, יוצאים מכלל זה רק אותם המקרים אשר בהם מדבר צו בית-המשפט בלשונם של מומחים שאינה נהירה להדיוטות, ובפרט המקרים אשר בהם מכוון צו בית-המשפט לבעל מקצוע שיעשה עשיה מקצועית, אשר טיבה והיקפה טעונים ראיה מפי מומחים לדבר.

חמישית, מקום וצו בית-המשפט מדבר אל בעלי מקצוע פלוני, והוא מטיל עליהם חובה הנוגעת לעיסוקם במקצועם, אותה הבהירות החד-משמעיות הנדרשות מן הצו אינן אלא בהירות וחד-משמעיות מקצועיות בלבד, ואין צורך לעניין זה שהדיוטות שאינם מתמצאים במקצוע ההוא יבינו אף הם.

הדברים הובהרו מפי כב' השופט כהן, בעמ' 608 של פסק-הדין הנ"ל בקבעו כי:

"5. השאלה היחידה שהתלבטתי בה בערעור זה לא מעט, נובעת מטענתו של מר ינובסקי שפסק-הדין הנדון אינו אכיף, ועל-כל-פנים אינו ניתן לאכיפה בהליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט, באשר משתמע הוא לשתי פנים ויותר, ואינו ברור ובהיר די הצורך. ההלכה היא – כך הוא טוען – שעד שבית-המשפט יוכל להעניש אדם על אי-ציות לצו, הצו צריך להיות חד-משמעי, באופן שכל אדם יוכל לדעת ולהבין מלשונו של הצו עצמו, מייד ובדיוק, מה ומה עליו לעשות, או מה ומה אסור עליו לעשות; וצו שאינו חד-משמעי וברור על-פניו, אין רואים בהפרתו משום בזיון בית-המשפט. אם אמנם כזאת היא ההלכה, כי אז כל שאלה עובדתית בדבר מעשיו של המערער דנן לא תתעורר, מפני שפסק-הדין המדובר בו כאן אינו בגדר אותם הצווים החד-משמעיים אשר ההלכה מתכוונת אליהם.
את חוסר הבהירות רואה בא-כוח המערער בשתיים: ראשית, הוא אומר, מרשה פסק-הדין למערער להפיץ את הספרים שהודפסו על-ידיו 'לא יאוחר מחודש מאי 1961', ואילו כמות הספרים שהודפסו קודם לכן, נשארה סתומה ולא פורשה בפסק-הדין; עצם הקשיים המרובים שהתלבט בהם השופט המלומד, עד שעלה בידיו לקבוע כי הספרים הנדונים כאן – או מקצתם – לא הודפסו אלא לאחר המועד ההוא, מוכיחים כמאה עדים מה סתום הוא פסק-הדין. ושנית, אם יש בקשיים ההם אך קשיים הוכחתיים בעיקרם, הרי נובעים מהוראות סעיף 2 של כתב-הפשרה קשיים שאינם הוכחתיים בלבד אלא גם פרשניים, והם יורדים לשרשם של דברים: נאמר שם, כזכור, שמותר לו למערער, על-אף האיסור שבסעיף 1, להדפיס ולהפיץ ספרים 'זהים' לספרי הוצאת בלפורטה, ובלבד שלא ידפיסם על-פי ספרי אותה ההוצאה דווקא. כשאתה קורא הוראה זאת לתומך, בלא לחפש לה פרושים מבחוץ, אמנם תתקשה למצוא לה הסבר סביר: אם ישנם ספרים הזהים בכל מכל כל לספרים שהוצאו על-ידי בלפורטה, ומותר לי להדפיסם ולהפיצם – מה בצע ומה טעם יש באיסור ההעתקה מספרי בלפורטה בלבד, כשאפשר להעתיק אותם ספרים עצמם מספרי אמוזג וטוביאנה, וכיצד יבחין ויבדיל בית-המשפט – או כיצד יבחין ויבדיל קונה הספרים בשוק או המשתוקק להתפלל מתוך מחזור ליוורנו סתם – בין הספרים 'הזהים'?
6. אשר להלכה, הפנה אותנו מר ינובסקי לפסק-דינו של בית-המשפט הזה ב- ע"א 128/59 שרגהיים נ' אוניברסיטת בר-אילן, פ"ד יג 1448 (1). שם נתן בית-המשפט המחוזי, על-פי סעיף 14 לפקודת הבוררות, רשות לבצע פסק-בורר, והמשיבה סירבה לבצעו, בטענה 'שהוא לוקה בסתמיות העושה אותו לבלתי-אכיף'' (שם, (1), בעמ' 1450). בית-משפט זה אימץ לו את ההלכה שנפסקה פעם על-ידי בית-משפט אנגלי, מפי השופט Luxmoore, לאמור:
'כדי שבית-המשפט יעניש מישהו על שאינו ממלא אחר הצו שלו, צריך שהוא יצווה במילים חד-משמעותיות את אשר חייב להעשות.' (כתרגומו של השופט זילברג מתוך: Iberian Trust Ltd, v. Founders Trust and Investment Co. Ltd. (1932), 2 K.B. 87, 95 (2)).
ואחר מוסיף בית-המשפט ואומר וזו לשונו:
'אבל יש וצווי בית-המשפט הם 'עניים במקום זה ועשירים במקום אחר', כלומר: אפשר לעמוד על תכנם ומשמעותם מתוך עניינים המצויים מחוצה להם' (שם, בעמ' 1451).
ובסופו של דיון הוחזר הדין לבית-המשפט המחוזי על-מנת שהלה ידלה את משמעותו האמיתית של הצו מחומר הראיות אשר בעלי-הדין יביאו לפניו.
בעניין שהיה לפני בית-המשפט האנגלי במשפט (2) Iberian Trust. הנ"ל, נצטוו הנתבעים למסור לתובעים 'מניות מסויימות' ('certain shares') מבלי שפורש מספרן וטיבן. אין ספק שבהבאת ראיות חיצונית אפשר היה להוכיח מספרן וטיבן של המניות אליהן התכוון בית-המשפט; אבל בית-המשפט סירב להעניש את הנתבעים על אי-ציות לצו, ולא נזקק לראיות חיצונית כל עיקר.
גם לנו נראה שבדרך-כלל אין בית-משפט נזקק לראיות חיצוניות, לא בדבר כוונות בעלי-הדין ולא בדבר כוונת בית-המשפט, כדי לפרש את הצו ולהעניק לו, לאחר המעשה, משמעות שלא היתה בו על-פניו. ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם, כידוע, מעין פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע-הנאשם, העומד בחזקתו שלא הפר את הצו – ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין (ולא יכל להבין) את משמעותו.
יוצאים מכלל זה רק אותם המקרים (הנדירים) אשר בהם מדבר צו בית-המשפט בלשונם של מומחים שאינה נהירה להדיוטות, ובפרט המקרים אשר בהם מכוון צו בית-המשפט לבעל מקצוע שיעשה עשיה מקצועית, אשר טיבה והיקפה טעונים ראיה מפי מומחים לדבר."
ובהמשך הדברים קובע בית המשפט כי:

"בהקשר זה התעוררה לפנינו גם השאלה על מי מבעלי הדין מוטלת חובת ההוכחה בנדון זה. כבר רמזתי זה עתה שעל המשיבה הראיה שהספרים שהמערער הדפיס והפיץ, לא היו הספרים שלפי הפשרה רשאי היה להפיצם, אלא היו ספרים שלפי הפשרה אסור היה עליו להדפיסם ולהפיצם. ואף גם זאת אינה אלא תולדה ישירה מאפיים של הליכי בזיון בית-המשפט כהליכים מעין פליליים, ומן החזקה אשר בה מעמידים את המערער שהוא מציית לצווי בית-המשפט, ברם, בעניין שלפנינו יצאה המשיבה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה: השופט המלומד האמין לעד המשיבה, והעדיף את עדותו על-פני עדות המערער, שבנקודה זו לפחות לא היתה מהימנה עליו; ועד המשיבה העיד שהמערער הודיעו מפורשות, בעת עשיית הפשרה, שלא הדפיס עד למועד שנקבע בפשרה אלא מאות ספורות של ספרים בלבד – להבדילם מן האלפים שהודפסו הופצו לאחר מכן. הטענה של מר ינובסקי שעל כל פנים היה בעדותו הנוגדת של המערער משום הכחשה, ועל-כן היתה עדותו של עד המשיבה טעונה סיוע – אינה טענה: אין המערער יכול לפסוח על שתי הסעיפים, ומאחר והמדובר הוא בהליכים מעין פליליים, נחיל עליהם דיני הראיות החלים בפלילים (לרבות הדינים בדבר רמתן ומידתן), ולא נחיל עליהם דיני הראיות החלים רק בהליכים אזרחיים.
8. נשארת השאלה בדבר משמעותו ופירושו של סעיף 2 לפשרה. גם כאן – אם כי לאחר היסוס – הגעתי לידי מסקנה שמשמעותה של ההוראה ברורה היא ואינה משתמעת לשתי פנים.
אקדים ואומר שמקום וצו בית-המשפט מדבר אל בעלי מקצוע פלוני, והוא מטיל עליהם חובה הנוגעת לעיסוקם במקצועם, אותה הבהירות והחד-משמעיות הנדרשת מן הצו אינה אלא בהירות וחד-משמעיות 'מקצועית' בלבד – לאמור, בהירות וחד-משמעיות שכזאת שבעלי אותו המקצוע יוכלו להבין מלשון הצו מה ומה נדרש מהם לעשות ומה ומה אסור עליהם לעשות: ואין צורך, לעניין קיום דרישת הבהירות והחד-משמעיות, שהדיוטות שאינם מתמצאים במקצוע ההוא יבינו אף הם. והדברים פשוטים, שהרי יש לקרוא כל צו של בית-משפט בהקשר נסיבות הינתנו, ולפי נסיבותיו וידיעותיו של מי שאליו הוא מכוון.
והנה ידענו אף אנחנו ההדיוטות בינתיים שמדפיסי ספרי הקודש מק"ק ליוורנו מצטיינים לא רק בהידור מצווה, כי אם גם באחידות ובאחדות מופלאה, שלא רק מתנבאים כולם בסגנון אחד, כי אם גם קולמוסם וצורתם ומטעמם חד הם – ותהי כל ליוורנו שפה אחת ודברים אחדים. ממילא ספריהם של מדפיסי ליוורנו 'זהים' הם – ומי שלא ראה מחזוריהם של ר' שלמה בלפורטה ושל ר' אליהו אמוזג ושל ר' משה ישועה טוביאנה זה ליד זה, לא ראה ספרים 'זהים' מימיו.
באה ההוראה שבסעיף 2 ואוסרת הדפסת ספרים על-פי דפוסי בלפורטה, אף שהם 'זהים' עם דפוסים אחרים – ללמדנו שלא התוכן הוא עיקר, ולא הצורה היא עיקר, אלא שלמה בלפורטה וחברו הוא עיקר. אין לנו, בהליכים כגון אלה, להרהר אחר מידת סבירותו של בית-המשפט שנתן את הצו, או אחר מידת סבירותם של בעלי הדין שהניעו את בית-המשפט לתתו; השאלה היחידה אשר עומדת לפנינו בהליכים כגון אלה היא בדבר בהירותו של הצו. דווקא מפני שקיימים – או היו קיימים – בליוורנו בתי-דפוס נוספים על בית-דפוסו של בלפורטה, ודווקא מפני שגם אלה הדפיסו ספרים 'זהים' – היה צורך לפרש בצו, ולו ליתר בהירות בלבד, שאיסור ההדפסה וההפצה אינו חל על ספרים 'זהים' שאינם יצור כפיהם של שלמה בלפורטה וחברו, אף-על-פי שהינם זהים. יוצא שעל-כל-פנים מנקודת ראותו של בעל מקצוע המתמצא במדפיסי המחזורים מק"ק ליוורנו, הרי עשויה ההוראה שבסעיף 2 לפשרה להוסיף בהירות, ולא לגרוע ממנה."
ב- ע"פ 2351/95[164] נקבע בסוגיית רמת ההוכחה הנדרשת בהליך על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, יש לזכור שמדובר בהליך בעל אוריינטציה פלילית ואף שרמת ההוכחה הנדרשת לצורך חיוב לפי פקודת הבזיון טרם נתבררה בבית-משפט זה, מקובל לחשוב כי היא גבוהה מזו הנדרשת בהליך האזרחי. סביר הוא כי לצורך חיוב לפי הפקודה תידרש רמת הוכחה גבוהה מזו הנדרשת לשם הוצאת צו מניעה.

בעניין זה לא הוצא צו מניעה כנגד ייצורה ושיווקה של מובי 124. נטל הוכחת הטענה כי השינויים שנעשו על-ידי מובי הם שינויים שוליים שבאו כדי להתחכם לצו המניעה וכי מדובר בחיקוי, הוא על ליידי וליידי לא עמדה בנטל זה. דין הערעור להתקבל.

אגב אורחא נפסק כי סוגיית היסוד הנפשי הדרוש לחיוב לפי פקודת בזיון בית-המשפט לצורך אכיפת צו מניעה לא נדונה בבית-משפט זה. נראה כי בהלכה הקובעת שאין להוכיח מצב נפשי מיוחד לצורך חיוב לפי פקודת בזיון בית-משפט, יש טעם רב. מטרתו של הליך הבזיון איננה להעניש את הממרה על אירועי העבר כי אם לדאוג לכך שהצו יקויים בעתיד. לפיכך, אפילו נעשו האקטים המפרים נשוא ההליך, בתום-לב ומתוך אמונה כנה שמעשים אלה אינם ממרים את הצו, אין טעם שלא לכפות על הממרה את ביצועו של צו המניעה בעתיד, לאחר שהובהר לו במסגרת אותו הליך, כי מעשיו אינם עולים בקנה אחד עם צו המניעה. לפי גישה זו, אילו היה בייצור ושווק מובי 124 מעשה של גניבת עין עקב היותה חיקוי של ליידי 437, ייתכן כי לא היתה עומדת למובי הטענה בדבר העדר כוונה פלילית כהגנה מפני חיוב בבזיון בית-משפט. בענייננו, מובי לא בצעה עוולה של גניבת עין ולפיכך, אין צורך לקבוע הלכה בנושאים האחרים.

ב- ת"א 1418/98[165] קבע בית-המשפט כי נטל ההוכחה מוטל על המבקש להוכיח בוודאות ומעבר לכל ספק סביר כי היתה הפרת צו. וכדבריו בפסק-הדין מפי כב' השופטת נחמה מוניץ – סגן נשיא:

"ג. בסיכומיו טען המשיב כי הואיל וההליכים על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הינם הליכים פליליים, הרי שעל בית-המשפט להשתכנע מעבר לכל ספק סביר בטענת המבקש שהמשיב הפר את צו בית-המשפט, ואל לא לבית-המשפט לאכוף את ביצוע הצו אם לא הוכח מעבר לכל ספק כי הצו הופר.
המשיב הוסיף וטוען כי לא הוכח ולא הובאו מספיק ראיות שיש בהם כדי לשכנע את בית-המשפט מעבר לכל ספק, המצהיר מטעם המבקש מר רוזנבך אליעזר, עובד במינהל מקרקעי ישראל הודה במפורש שלא ראה את המשיב או מישהו אחר מטעמיו בונה במקום. כמו-כן, לטענת המשיב, מאחר והמצהיר הודה בישיבה מיום 6.5.98, כי השלד של המבנה נשוא הבקשה נסתיים והאלמנטים אליהם הוא מתייחס בתצהירו הינם חלק מהשלד הרי שאין לקבל טענת המבקש הנתמכת בתצהיר מר רוזנבך בלבד.
ד. המצהיר מטעם המבקשת שתצהירו תומך בבקשת מר רוזנבך אליעזר, עובד מטעם המבקש, נחקר על תצהירו התומך בבקשה מתצהירו עולה ברורות כי התמונות צולמו במועדים שונים לאחר החלטת בית-המשפט מיום 6.5.98, ועל-אף שלא ראה אנשים עובדים בשטח בפועל יכול היה לזהות ברורות התקדמות בעבודה, נוספו למבנה שורת בלוקים, יציקת חגורות, וניתן היה לראות בוודאות כי הבניה במקום לא חדלה.
המצהיר נחקר בחקירה ארוכה, לא נמצאו בעדות כל סתירות ואני סבורה שיש ליתן אמון מלא בדברי המצהיר ובתמונה שצילם בתאריכים שונים והמהווים נספח לתצהירו.
ניסיונו של המשיב להתלות בכך שבחקירה הקודמת, בישיבת יום 6.5.98, טען המצהיר שהשלד נסתיים ובחקירה זו טען שהאלמנטים עליהם מצביע כתוספת שהוספה לאחר יום 6. 5. 98, גם הם חלק מהשלד ולראות בכך סתירות וחוסר אמינות המצהיר, איננה מעלה ואינה מורידה. המצהיר אינו מהנדס או איש מקצוע שעליו לדעת בברור מתי מסתיימת בניית השלד, די בכך אם נראה לאדם מן היישוב שהשלד נסתיים, כדי שיאמר כי השלד נסתיים.
אין בדברים אלה כדי לפגום במהימנות עדותו של המצהיר, דבריו היו כנים והגיונים.
ח. המשיב בעדותו בפני ביום 6.5.98, טען כי אחיו באסם הוא אשר בונה את הבניין דבר שנסתבר לדברי אביו של המשיב כי איננו אמת. כאשר המשיב נשאל כיצד יישב סתירה זו בין דבריו לדברי אביו טען כי רק לפני 3 ימים רב עם אביו ולכן אביו טוען זאת בבית-משפט.
המשיב הודה בחקירתו כי אכן בנה שורה של בלוקים וכי כל המופיע בתמונות כולל מעקה הבטיחות על הגג נבנה לפני ישיבת יום 6.5.98. אולם, כאשר הבין כי בהשיבו כן הרי הוא מודה שהפר את צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד, חזר בו וטען כי האלמנטים הנראים בתמונות נבנו עוד לפני מתן צו המניעה הזמני וכי התאריכים שהוסיף המצהיר מטעם המבקש לצילומים אינם התאריכים הנכונים.
הסתירות בדבריו, ניסיונו לתאם את תשובותיו לצורכי הדיון בתיק זה הבליטו את חוסר האחידות שבגרסתו. דבריו של המשיב במהלך עדותו בפני אינם נאמנים עלי.
ו. הליכי האכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה ואין מקום להפוך את הדיון בבקשה מעין זו למשפט מלא הכולל שמיעת ראיות ועדויות. (ראה רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיה נ' ארמנד, פ"ד מה(1) 617).
ההליכים על-פי פקודה זו הינם מעין פליליים והחלטה בעניין זה דינה לעניין ערעור כדין פסק-דין פלילי. לפיכך, כבר נפסק-פעמים רבות כי עול ההוכחה מוטל על המבקש להוכיח בוודאות ומעל לכל ספק סביר כי היתה הפרת צו (ראה ע"א 514/66 יוסף חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס", פ"ד כא(1)607).
בענייננו הוכיח המבקש מעבר לכל ספק סביר כי המשיב המשיך והפר את צו המניעה ואף החלטתי מיום 6.5.98, לא הניעה את המשיב מלהמשיך בבניה. הוכח כי המשיב המשיך וביצע עבודות בניה במבנה על גג ביתו במועד שלאחר החלטתי מיום 6.5.98, ניסיונו של המשיב לטעון כי המצהיר העובד אצל המבקשת מתנכל לו באופן אישי אין בו ממש.
בניית מעקה בטיחות, והורדת עבודות הטפסנות אשר ללא ספק נעשו לאחר החלטתי מיום 6.5.98, כפי שמוכיחות התמונות, משנה את המצב שהיה קיים הן בעת מתן הצו והן בעת הדיון בבקשת הבזיון ועל-כן נחשבים הן ל'עבודות בניה' במובן חוק התכנון והבניה.
ז. הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא כי המבקש הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח שצו המניעה הופר שוב על-ידי המשיב או מי מטעמו.
ח. הואיל וכך הם פני הדברים, והואיל וניתנה למשיב הזדמנות לקיים את הצו מבלי לאכוף אותו במאסר או בקנס.
לפיכך, הריני מטילה על המשיב קנס בסך של 20,000 ש"ח שאם לא ישולמו תוך 30 יום, המשיב יאסר לתקופה של 30 יום.
כמו-כן, המשיב, יישא בהוצאות בקשה זו ובשכר-טרחה בסך של 3,000 ש"ח.
ב- ת"א (ח"י) 118/96[166] נקבע כי בהליך של בזיון בית-משפט נדרש התובע להוכיח תביעתו מעבר למקובל בהליך אזרחי שם הסנקציה היא דמויית סנקציה פלילית.[167]

ב- ע"פ 1160/98[168] נקבע לעניין רמת ההוכחה כלהלן:

"7. על מידת ההוכחה הנדרשת, ממי שמבקש לכוף את רעהו למלא אחר צו שניתן בבית-משפט, בדרך הקבועה בפקודת בזיון בית-המשפט (להלן: הפקודה), חלוקים הצדדים. המערערים סבורים כי בעניין זה יחולו כללי הראיות הנוהגים במשפטים פליליים. המשיב מסכים כי רמת ההוכחה הנדרשת כאן כבדה מזו הקיימת במשפט האזרחי אך סבור כי אין היא עולה לכלל מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי.
הליך הכפייה המופעל במסגרת הפקודה נושא אופי מיוחד במינו. 'מחד גיסא אינו מטיל אחריות פלילית, אך מאידך גיסא אינו הליך אזרחי גרידא'. (דברי הנשיא א' ברק ב- ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 191). 'זוהי הוראה Sui generis המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי'. (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואח', פ"ד לד(4) 232, 241).
הערעור על החלטה בשאלת הפעלת אמצעי כפייה על-פי הפקודה נדון כערעור פלילי (סעיף 8 לפקודה) ככל שהוא מופנה כנגד ההחלטה לנקוט באותם אמצעים, להבדיל מערעור על החלטה שלא לנקוט בהם (י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין בעמ' 781).
בבית-המשפט העליון באו לכלל ביטוי שתי השקפות בדבר מידת ההוכחה הנדרשת מקום מיוחס לאדם מעשה פלילי בהליך אזרחי (ראו בעניין זה י' קדמי, "על הראיות", התשנ"ט-1999, חלק שלישי בעמ' 1316). גישות אלה המתייחסות באורח כללי להליכים מורכבים כאמור נוהגות גם בענייננו. יש גורסים כי בנסיבות כאלה עשויה לחול מידת הוכחה המצויה בין זו האזרחית לבין זו הנוהגת במשפטים פליליים. גם בעבר, נשמעה ההשקפה כי המידה הדרושה להוכחת הפרה של צו בית-המשפט, במסגרת הסעדים המתאימים בפקודה, ראוי לה שתעלה על המידה הרגילה הדרושה בהליכים אזרחיים (א' הרנון, "בזיון בית-משפט על-ידי אי-ציות", התשכ"ה-1965 בעמ' 295). עמדה זו לכאורה עשויה אך להתחזק היום.
הקניית מעמד על לזכות החוקתית לחרות וההילה הפרשנית הקורנת מחוקי היסוד ומהוראת החלק הכללי שבחוק העונשין התשל"ז-1977, לאור הוראות הסעיפים 34כב ו- 34כג שבו, עשויות להניע את נקודת האיזון, בעת נקיטת הליכים לפי הפקודה, לעבר מידת הוכחה גבוהה ממידת ההסתברות הרגילה. אלא שבצד ההשקפה הזו קיימת השקפה אחרת על-פיה אין מקום ליצור דרגת הוכחה של ביניים. עמד על כך הנשיא א' ברק ב- ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 595, 604:
'מקובל עלינו כי קיימות שתי רמות של מידת הוכחה, זו הנוהגת במשפט הפלילי (שכנוע מעבר לכל ספק סביר) וזו הנוהגת במשפט האזרחי (נטיה של מאזן ההסתברות). הטעמים העומדים ביסוד ההבחנה לא הובהרו דיים, אך הם קשורים ללא ספק באינטרסים המוגנים. כאשר האינטרס המוגן הוא "קדושת החיים", יש ליצור שולי ביטחון רחבים יותר מאשר כאשר האינטרס המוגן הוא 'קדושת החוזים' (ראה 1958, 357Speiser v. Randall S.U. ) עם זאת, נוסחאות אלה בדבר מידת ההוכחה הפלילית מזה ומידת ההוכחה האזרחית מזה, 'אינן נוסחאות מדעיות או מדוייקות, כי אם אך מבחנים נוחים או מעשיים' (השופט אגרנט ב- ע"פ 232/55 היוה"מ לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד, פ"ד יב(2) 2017, 2063). הייתי נמנע, על-כן, מקטגוריזציה נוקשה במסגרתם של מבחנים 'נוחים או מעשיים' אלה. על-כן, הייתי נמנע מיצירת מידת הוכחה שלישית, המצויה בין זו האזרחית לבין זו הפלילית. עד כמה שבארצות הברית מקובלת רמה כזו, הייתי נוטה שלא לאמץ גישה זו. בעניין זה הייתי נוטה ללכת בעקבות הגישה המקובלת באנגליה (ראה באוסטרליה Cross On Evidence 6th Ed. (1985) at 141 ראה Helton v. Allen (1940) 63 C L. R 691 ראה בקנדה Mutual Life Insurance of Canada v. Aubin 2 R. S. C. R (1979) ובניו זילנד ראה Cross supra at 147) גישה זו היא שבאה לידי ביטוי בפסק-דינו של השופט אגרנט ב- ע"פ 232/55 הנזכר, ובמספר פסקי-דין שבאו בעקבותיו (ראה, למשל, ע"א 256/57, 263 ש' אפלבוים ואח' נ' עמוס בן-גוריון, פ"ד יד 1205, 1238), ועל-פיה, עניין לנו בשתי מידות הוכחה – אזרחית ופלילית – ובשתיים בלבד. עם זאת, כמות הראיות, שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה, משתנה על-פי מהות הנושא."

[162] פרופ' א' הרנון בזיון בית-משפט – על-ידי אי-ציות, פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית (תשכ"ה-1965) ירושלים, מס' 19, בעמ' 294.
[163] ע"פ 514/66 יוסף חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס", פ"ד כא(1) 607.
[164] ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ ואח' נ' הניה שמעוני ואח', פ"ד נא(1) 661.
[165] ת"א (עפ') 1418/98 מינהל מקרקעי ישראל נ' סארי מחמוד דיב שיבלי ואח', תק-של 98(2) 302.
[166] ת"א (חי') 118/96 חלבי ענתר נ' סלים אדם סאלם, תק-מח 98(2) 1092.
[167] ראה גם בש"א (ת"א) 50494/99 GUFA MBH ואח' נ' א. א. ד. סחר שיווק ופרסום בע"מ ואח', תק-מח 99(2) 1255.
[168] ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים נ' יעקוב אשכנזי, פ"ד נד(1) 230.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

רמת ההוכחה