סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• הקדמה
• מחיקה על-הסף
• "אין הכתב מראה עילת תביעה"
• תובענה אשר יש בהגשתה משום שימוש לרעה בהליכי בית-משפט, תחשב תביעה טורדנית ו/או קנטרנית
• שוויו של נושא התובענה נישום בחסר או שולמה אגרה בלתי-מספקת על-ידי התובע
• מחיקה על-הסף מחמת נימוקים שאינם מופיעים בתקנה 100 לתקסד"א
• מבוא
• "מעשה בית-דין"
• דחיה מחוסר סמכות והעברת הדיון לבית-המשפט המוסמך
• "כל נימוק אחר"
• הלכות בתי-המשפט

"אין הכתב מראה עילת תביעה"

1. כללי
תקנה 9(5) לתקסד"א קובעת כדלקמן:

"9. פרטי כתב התביעה
ואלה הפרטים שיכיל כתב התביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן: לא יכיל אלא פרטים אלה:
(1) ...
(5) העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה ..."
תקנה זו קובעת כי על כתב תביעה לכלול את העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה.

תקנה 71 לתקסד"א קובעת כדלקמן:

"71. כתב טענות יפרש עובדות מהותיות בלבד ולא ראיות (78) (תיקון: התשנ"א)
(א) כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי העניין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן.
(ב) כתב טענות יחולק, לפי הצורך, לסעיפים מסומנים במספרים; את התאריכים, הסכומים והמספרים יש לבטא בספרות."
ב- ת"א (י-ם) 6635/05[13] נקבע כי על-פי חוק ההתיישנות, תביעה כספית מתיישנת כעבור 7 שנים ממועד שבו נולדה עילת התביעה. כמו-כן, על-פי תקנה 9(5) לתקסד"א על כתב התביעה לכלול את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה". מכאן, שהיה על התובעת, במקרה דנן, להביא בכתב התביעה פרטים מהם ניתן ללמוד על המועד שבו נולדה עילת התובענה.

ב- המ' (ב"ש) 8001/96[14] נפסק מפי כב' הרשם נ' הנדל:

"6. אין לשכוח כי אנו נמצאים במסגרת דיונית. תקנה 9(5) לתקנות סד"א קובעת:
'ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן: לא יכיל אלא פרטים אלה ...
(5) העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ...'
בספרו של ד"ר זוסמן צויינה חשיבות כלל זה:
'במקום אחר כבר ביארנו, כי לפי תקנה 9(5) חייב התובע לפרט בכתב התביעה את 'העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה', ואמרנו, כי עובדות אלה הן הלב של כתב התביעה.' (ספרו של ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 383)
למעשה, חובתו של התובע לפרט את העובדות הרלבנטיות בתביעתו, כפי שנאמר:
'העובדות המהוות את עילת התביעה צריכות תיאור עם כל הפרטים הנוגעים לעניין. (ספרו האמור של ד"ר זוסמן, עמ' 135). התקנה האמורה אינה קיימת בחלל ריק ויש לפרשה בהקשרה הנכון. כפי שנאמר:
'את האמור בתקנה 9(5), יש לקרוא ביחד עם תקנה 71(א), לפיה לא יכיל כתב התביעה אלא:
'את הרצאת העובדות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, הכל לפי העניין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן.' (ספרו האמור של ד"ר זוסמן, עמ' 133).
לאחרונה, נדרש בית-המשפט העליון להתייחס לתקנה 71(א) לתקנות סד"א וכך פסק כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין:
'לפי תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יכיל כתב-טענות''את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל דין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי העניין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן'. בבוא בעל דין לנסח את כתב טענותיו, מוטל עליו לעשות פעולה של מיון ולהבדיל בין "העובדות המהותיות" מצד אחד, שרק אותן הוא חייב לכלול בכתב הטענות, לבין ה"ראיות הבאות להוכיח אותן" מצד שני, לבין טענות משפטיות, אותן אין הוא חייב לכלול בכתב הטענות אך מותר לו להסתמך עליהן, כאמור בתקנה 74(ב) מצד שלישי (42 ד-ה).
השאלה מה היא "עובדה מהותית", מה היא "ראיה" ומהי "שאלה שבדין", עשויה להשתנות ממקרה למקרה, וההבחנה בין שלושה מושגים אלה איננה אלא עניין שבדרגה (42 ה-ו)'."
כב' השופט ד"ר י' זוסמן[15] מציין בספרו כי הפגם של היעדר עילה הוא משמעותי בשני מקרים. האחד, "כאשר החסיר התובע עובדה מהותית כמשמעותה בתקנה 71(א) לתקסד"א, ובלעדיה זכותו אינה זכות". השני, "אפילו אם יוכיח התובע את כל העובדות המהותיות, לא יזכה בדין, משום שעובדות אלה אינן מולידות לו זכות, אין לצידו חוק, המטיל על הנתבע את החובה, עקב העובדות המפורשות בכתב התביעה, להיענות לתובע."

על-אף שתקנה 100 לתקסד"א קובעת כי בית-המשפט או הרשם רשאי להיזקק למחיקת התובענה בכל עת, לעניות דעתי, יש להיזקק למחיקת התובענה בשל היעדר עילה כבר בשלב של קדם המשפט. חיזוק לזה אנו מוצאים בתקנה 143(8) לתקסד"א הקובעת כי בית-המשפט מוסמך, בקדם משפט, "לסלק תביעה על-הסף על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנות 100 ו- 101".

בשלב הדיון בבקשה למחיקת התובענה בשל היעדר עילה, די שהתובע "יראה" על פני כתב התביעה כי יש בידו עילת תביעה. המדובר בדרישה פורמלית-טכנית, ואין צורך בחקירה ודרישה של עובדות כתב התביעה[16]. ובמילים אחרות:

"היעדר עילת תביעה הוא, איפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה. אם ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להם לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש כי אז, ורק אז, אומרים שכתב התביעה אינו מראה עילה."[17]
ב- ע"א 154/04[18] קבע בית-המשפט כי "דיון בבקשה למחיקה על-הסף מחמת היעדר עילה הוא מעצם טיבו, דיון משפטי המתמקד בבחינת כתב התביעה, ולכן אין צורך בצירוף תצהיר". אף-על-פי-כן, אנו סבורים, כי באם הבקשה למחיקה על-הסף מבוססת היא על עובדות שיש להוכיחן – הרי חובה על המבקש/נתבע לצרף לבקשתו זו תצהיר תומך מטעמו.

כב' השופט אורי גורן[19] גורס כי תמיד עדיף את הדיון הענייני מאשר מחיקת התובענה. וכדבריו:

"המדיניות השיפוטית הרצויה היא כי מחיקת תובענה על-הסף היא "אמצעי הננקט בלית ברירה". די אם קיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, כדי שהתביעה לא תמחק באיבה" (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721 (1983)), שכן ברור כי במחיקת התובענה לא יבוא הסכסוך על פתרונו, ולפיכך יש להעדיף תמיד את הדיון הענייני וההכרעה בסכסוך לגופו של עניין."
בשים-לב, כי פרופ' א' שוחטמן בספרו[20] מציין בספרו כי על-פי הדין העברי, אין מוחקים כתב תביעה על-הסף. וכדבריו:

"משהוגשה תביעה לבית-הדין, אין בית-הדין רשאי לסרב לדון בה. אם החלו הצדדים לטעון בפני בית-הדין, ואין זה משנה מהו נשוא הדיון, שוב אין בית-הדין יכול להסתלק מן הדיון."
כב' השופט א' גורן[21] גורס בספרו:

"במחקו תביעה מחמת חוסר עילה מחליט בית-המשפט על גורל התביעה ללא שמיעת טענות לעצם העניין, ולכן, פסקו בתי-המשפט באנגליה, ובעקבותיהם גם בתי-המשפט בארץ, כי אמצעי חמור זה יש להפעיל בזהירות רבה ורק במקרים בהם ברור כי בשום אופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות שבתביעתו, את הסעד שהוא מבקש. העובדה, שהעילה או השאלה היא חלשה וסיכוייה להצליח הם קלושים, אינה משמשת נימוק למחיקת התביעה...
הנחיה כללית, שיש לראות בה את המדיניות השיפוטית הרצויה, היא, כי מחיקת תובענה או דחייתה על-הסף" הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה". די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה. מחיקת תובענה או דחייתה על-הסף הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה. פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף על פני פתרון דיוני פורמאלי."
כאמור לעיל, בית-המשפט יעדיף תמיד הכרעה עניינית על פתרון דיוני, כאשר פתרון דיוני מכריע את גורל התביעה[22]. על-כן, בית-המשפט ינקוט בזהירות וביד קמוצה במחיקת תביעה מחמת היעדר עילה. אולם, כאשר ברור על פני הדברים, שגם אם יוכיח התובע כל הנטען בתביעתו עדיין אין בו עילת תביעה טובה – ימחוק בית-המשפט את התובענה.[23]

ב- ע"א 194/87[24] קבע בית-המשפט כי "היעדר עילת תביעה הוא, איפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה". בהמשך פסק-הדין קבע בית-המשפט כי "הנחת היסוד בבקשה למחיקה על-הסף, היא זו המעמידה את העובדות, הנטענות על-ידי תובע, בחזקת אמת, ואין להרשות חקירה המיועדת לסתור חזקה זו."

במקרה דנן, בית-משפט של ערעור, מתח ביקורת בקובעו:

"עצם קביעתו של בית-המשפט קמא, שטענה עובדתית כלשהי של המערער "אינה אלא שקר ביסודה" כמוה כהכרעות "מוכחות" אחרות, עומדת בסתירה לעיקרון האמור ומשבשת כליל את משמעות הדיון בבקשה למחיקה על-הסף."
ב- ע"א 335/87[25] סקר כב' השופט ד' לוין (כתוארו אז) את ההלכות לעניין סילוק תובענה על-הסף וקבע כי:

"המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על הדיון המשפטי בפני תובע המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך בבוא בית-המשפט להכריע בבקשה כזו עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על-פי העובדות והטענות העולות מתביעתו...
יתרה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משותף מכתבי הטענות שהוגשו על-ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש שהתביעה תתקבל ואזי אין למחוק תביעה שכזו על-הסף."[26]

2. דוגמאות בהם בתי-המשפט קיבלו את הבקשה למחיקת התובענה בשל היעדר עילה שהגיש הנתבע
2.1 מסכת העובדות המהוות עילת תביעה במועד הגשת תביעה בגין היתרים להפעלת מחצבה, לא התגבשה
ב- בש"א (ב"ש) 5096/07[27] נפסק מפי כב' הנשיא השופט ידין טימור:

"בפניי בקשה מטעם המבקשים, הם הנתבעים 2-3, למחוק את התובענה על-הסף כנגדם מחמת היעדר עילה.
2. ואלה העובדות, בקליפת האגוז, הצריכות לעניין:
1.1 בתאריך 10.05.06 הגישה המשיבה 1, היא התובעת, תביעה לבית-משפט זה לסעד הצהרתי, צו מניעה וסעד כספי על סך 7,242,094 ש"ח כנגד המבקשים 1 ו-2 והמשיבה 2. נטען, כי הוצא היתר בניה למשיבה 2 להקמת והפעלת מחצבה מתחרה לזו של המשיבה 1, בניגוד להתחייבות שניתנה למשיבה 1 שלא יינתן היתר, אלא-אם-כן ישולמו לה עלויות ביצוע התשתיות.
1.2 בתאריך 7.12.06 הורה בית-המשפט על פיצול הדיון באופן שבשלב זה נדונה שאלת האחריות בלבד, ולא גובה הנזק.
2.3 בהסכמת הצדדים ההחלטה בבקשה הנדונה תינתן על-פי סיכומי הצדדים (ראה פרוטוקול מיום 12.06.07).
3. להלן: עיקרי טענות בא-כוח הצדדים
בא-כוח המבקשים 1 ו-2 טוענים, כי יש לדחות על-הסף את התביעה, מהטעמים הבאים:
– היעדר עילה.
– תביעה מוקדמת.
בא-כוח המשיבה 1 טוען, כי אין למחוק על-הסף את התובענה, מהטעמים הבאים:
– התביעה אינה מוקדמת, ההכרעות העובדתיות מקומן במסגרת ההכרעה בדבר חבות המבקשות.
– שיהוי בהגשת הבקשה וחוסר תום-לב.
– המבקשים יוצאים חוצץ רק כנגד הסעד הכספי, ומתעלמים מסעד הצהרתי ומצו מניעה קבוע המבוקשים כסעדים עיקריים.
בא-כוח המשיבה 2 ביקש שלא לקבוע עמדה לעניין הבקשה הנוכחית (ראה פרוטוקול מיום 12.06.07).
4. דיון והכרעה
4.1 מסגרת נורמטיבית
סילוק על-הסף מוסדר בתקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ...
בית-המשפט מוסמך להורות על סילוקה של תביעה על-הסף מקום שמתקיים אחד התנאים המנויים בתקנה 100 לתקנות. לשון התקנה קובעת כי ניתן להורות על סילוק תובענה מקום שאפילו אם יינתן לתובע יומו, והתובענה תתברר עד תומה, היא לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש. הלכה היא כי בית-המשפט ינקוט משנה זהירות בטרם יורה על דחיית התובענה, ואם ימצא כי קיימת אפשרות, אפילו אם היא קלושה, שלאחר שמיעת מסכת הראיות, תתקבל התביעה, והתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו – לא יורה בית-המשפט על סילוק התובענה. (ראה לעניין זה ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן, פ"ד מא
(1) 577 וכן ע"א 2452/01 דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577).
4.2 מן הכלל אל הפרט
לאחר שקראתי את הבקשה והתגובות לה, נחה דעתי, כי דין הבקשה להתקבל.
המשיבה 1 תבעה בכתב התביעה שלושה סעדים: סעד הצהרתי, צו מניעה, סעד כספי. נבחן סעדים אלה אחד לאחד.
4.2.1 סעד כספי
לית מאן דפליג, כי רק ביום 17.01.07, שמונה חודשים אחרי הגשת כתב התביעה, אושרה הבקשה להיתר בניה של המשיבה 2, בתנאים אשר טרם מולאו (ראה פרוטוקול מס' 1/07 מיום 17.01.07 שלמועצת התכנון העליונה ועדת משנה לכרייה וחציבה). דהיינו, טרם התגבשה עילת תביעה כספית כנגד הנתבעים במועד הגשת התביעה.
זאת ועוד, התובעת עצמה מודה בכתב התביעה, כי נכון למועד הגשת התביעה טרם ניתן היתר בניה חתום למשיבה 2. ראה בעיקר סעיף 26 לכתב התביעה 'לידיעת התובעת הובא כי הליכי האישור של התוכנית להקמת מחצבת אשכולות נמצאים בשלבים מתקדמים ללא ששולמו לתובעת הכספים בגין התשתיות המפורטות לעיל, כספים אשר היה על הנתבעים לשלם לתובעת לאור השלב המתקדם של אישור התוכניות'. כן ראה גם בפרק הסעדים המבוקשים בכתב התביעה סעיפים 29-30:
'29. התובעת תמשיך ותטען כי לא יכול להיות חולק כי קמה חבות לנתבעים מס' 1 ו- 3 לשלם את הסך הנ"ל ככל שיתברר כי נתנו הם היתרים ואישורים לנתבעת מס' 1 להקים המחצבה ללא הבטחת התשלום לתובעת. התובעת תבהיר כי תובעת היא את הסכם הנ"ל מהנתבעות מס' 2 ו-3 (ביחד ו/או לחוד) ככל שיתברר כי נתנו היתרים כאמור, בין היתר על רקע העובדה כי למיטב ידיעת התובעת, הנתבעת מס' 1 נעדרת את היכולות הכלכליות לשלם לתובעת סכום זה.
30. נבהיר כי סעד זה מתבקש בין היתר על רקע העובדה כי פניותיה הרבות של התובעת לרשויות לשם קבלת מידע על ההתקדמות בתהליכי מתן ההיתר לנתבעת מס' 1, לא עלה בידיה לקבל מידע עדכני, הרי שבמידה וכבר ניתן היתר להקמת מחצבת אשכולות מתבקש בעת המשפט הנכבד לחייב אף את הנתבעים 2 עד 3 במלוא סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.'
עינינו הרואות, כי טרם ניתן היתר כדין למשיבה 2 להקמת המחצבה. יודגש, כי ההחלטה מיום 17.01.07 אינה נותנת היתר, כי אם קובעת תנאים למתן ההיתר.
4.2.2 סעד הצהרתי וצו מניעה
הסעדים אליהם עתרה המשיבה 1 אינם מצויים בסמכות העניינית של בית-משפט זה, אלא היה עליה להגיש עתירה מינהלית. סעיף 5 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע מפורשות, כי בית-משפט לעניינים מינהליים ידון באלה:
'(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן: עתירה מינהלית)' (מיום 8.8.2005, תיקון מס' 15, ס"ח התשס"ה מס' 2020 מיום 8.8.2005 עמ' 738)
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן: עתירה מינהלית); בתוספת הראשונה מנויים ענייני 'תכנון ובניה:
(א) ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, ולמעט החלטות שעניינן תוכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים.
(ב) החלטה של רשות בענייני תכנון ובניה אחרים, למעט החלטות שר, לפי הוראות החיקוקים המפורטים בזה...'
בנוסף, בתאריך 15.01.07 הגישה חג"י אגודה שתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ, עתירה למתן צו על תנאי ובקשה דחופה למתן צו ביניים לבית-המשפט העליון:
'לבטל כל הליך בדבר הענקת זכויות במקרקעין ו/או היתר בניה ו/או רישיון ו/או החלטה לתת כאמור, שניתנו על-ידי המשיבות 1 ו-2 (הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי, המנהל האזרחי באיזור יו"ש ומועצת התכנון העליונה, ועדת המשנה לכרייה וחציבה, המנהל האזרחי באיזור יו"ש – י.ט.) לחברת "טללים בנגב צחיח בע"מ" (היא המשיבה 2 – י.ט) לצורך הקמת המחצבה באיזור דרום הר חברון וכן להשהות את כל הליכי התכנון המתבצעים ו/או הנדונים בנוגע לחברת טללים בנגב הצחיח בע"מ הנוגעים להקמת המחצבה ...' (ראה נספח א' לתצהיר עדות ראשית של מר שמוליק מנדלביץ, דירקטור המשיבה 1)
יתרה מכך, המבקשת לא עתרה מאז הגשת כתב התביעה לבית-משפט זה בבקשה למתן צו מניעה זמני הנתמכת כדבעי בתצהיר כמצוות תקנה 241 לתקנות.


5. סוף דבר
בהינתן ניתוח הדברים דלעיל, כאשר ההיתרים להפעלת המחצבה על-ידי המשיבה 2 עדיין נדונים בבית-משפט לא התגבשה מסכת העובדות המהוות עילת תביעה במועד הגשת תביעה וחלקם של הסעדים שנתבקשו היה לתבוע בעתירה מינהלית, הנני מחליט לקבל את הבקשה ומוחק את התביעה שבכותרת."
2.2 "פגיעות שאין בהן ממש" – אין מקומן בדיון משפטי
ב- בש"א (חי') 3858/07[28] נפסק מפי כב' השופטת ת' שרון-נתנאל:

"... בשתי הבקשות נטען, כי אין האמור בתביעות מקים עילת תביעה, ולפיכך, בהיעדר עילה, יש למחוק את שתי התביעות.
כן נטען, כי ממילא מדובר במעשים של מה בכך, או בזוטי דברים, אשר אין מקום לנהל תביעה בגינם.
יובהר, כי שני עורך-הדין הנ"ל, מנהלים את משרדיהם במרחב משותף (להלן: "שני המשרדים"), ואגף המזכירות משותף לשני המשרדים, ויושבות בו המזכירות של שני עורך-הדין.
2. התיקים העיקריים אינם מאוחדים, אולם החלטה זו ניתנת בשתי הבקשות יחדיו, לאור טיב העניין ולאור השיקולים המשותפים להחלטה בשתי הבקשות, כפי שעולה מהאמור להלן.
3. בתביעה ב- ת"א 2539/07 (להלן: "התביעה הראשונה"), נטען, כי ביום 9.1.07, בנוכחות כמה עובדים משני המשרדים אמרה אלימלך לוידל:
'היא ערבייה. אבא שלה ערבי. וידל זה לא שם יהודי, זה שם ערבי. היא בכלל נראית מוסלמית.' (להלן: "האמירה" או "הדברים")
כתב התביעה טוען לזכותה של וידל לפיצוי מכוח כל אחד מהחוקים דלהלן:
א. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
נטען בתביעה, כי האמירה מהווה עוולה של לשון הרע, על-פי הגדרתה בסעיף 1(1-3), וכי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע.
ב. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
נטען, כי האמירה הביאה לפגיעה בכבודה של וידל ויש לראות בכך משום ביצוע עוולה חוקתית, המקימה לוידל זכות לתביעה משפטית.
ג. הפרת חובה חקוקה.
נטען, כי מטרתה של אלימלך, באמירה, היתה להסית לגזענות, בניגוד לסעיף 144ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
4. בכתב התביעה אשר הוגש ב- ת"א 2539/07 (להלן: "התביעה השניה") נטען, כי ביום 14.1.07, בנוכחות כמה עובדים משני המשרדים, קראה אלון לוידל, וכשהסבה וידל את ראשה, צילמה אלון את וידל, בלא הסכמתה, דבר המהווה פגיעה בפרטיות וכן מהווה עוולה חוקתית לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
5. בדיון אשר התקיים בפניי, בשתי הבקשות, ביום 15.3.07, הפצרתי בצדדים ובבאי-כוחם – שני עורך-הדין הנכבדים, משני המשרדים (להלן: "שני עורכי-הדין"), כי ימצאו דרך ליישב את המחלוקות ביניהם בדרכי שלום, ללא הגשת תביעות מסוג זה לבית-המשפט, אולם ללא הועיל.
החלטה זו ניתנת לאחר שהצדדים ויתרו על חקירות ועל דיון נוסף.
6. מהחומר הנמצא כעת בתיק בית-המשפט עולה, לפחות לכאורה, כי מדובר לא רק במחלוקת בין הצדדים עצמם, אלא בבעיות ובמחלוקות הקיימות, מזה זמן רב, בין שני עורכי-הדין, אשר כפי הנראה "גלשו" גם אל מזכירותיהם.
בהקשר לכך יצויין כי התברר, בדיון שהתקיים ביום 15.3.07, שתביעה נוספת הוגשה ומתבררת בפני כב' השופט רטנר בבית-משפט זה.
7. אומר מייד, כי מצאתי שיש להיעתר לבקשה ולמחוק את התובענות על-הסף בהיעדר עילה, וכן כי סבורה אני שממילא מדובר בזוטי דברים ובפגיעות אשר, גם אם היו מנקודת מבט סובייקטיבית של וידל (ואינני קובעת כי כך הדבר), אין מקומן בדיון משפטי, והן בבחינת "פגיעות שאין בהן ממש".
8. על פני הדברים, האמירה המיוחסת לאלימלך בתביעה הראשונה אינה מהווה בסיס לתביעת פיצויים לפי כל אחת מהאפשרויות האמורות בתביעה.
האמירה אינה מהווה לשון הרע;
ייחוס אדם למוצא ערבי יכול להיות נכון או לא נכון, אולם אין הוא, כשלעצמו, מהווה לשון הרע.
המבחן, שנקבע בפסיקה, לקיומה של "לשון הרע" הוא המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר. כלומר – "לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום" – דברי כב' השופט ד' לוין ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 739-740. כן ראו: ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 ו- ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607.
9. בבחינת השאלה אם מדובר בביטוי הפוגע בשמו של אדם בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי, על בית-המשפט לקחת בחשבון גם הנסיבות של פרסום הדברים. אמנם, דרך-כלל, יש לבחון את הנסיבות באמצעות שמיעת ראיות, אולם בענייננו – עולות הנסיבות מכתב התביעה עצמו: האמירה נאמרה, על-פי כתב התביעה, בנוכחות עובדים משני המשרדים, הא ותו לא.
לאור כך, ממילא אין מדובר באנשים "זרים", אשר אינם מכירים את שני הצדדים, אלא במי שמכירים את "הנפשות הפועלות", את ההקשר בו נאמרו הדברים ואת הגורם לאמירתם, כך שגם לו יכול מאן דהו לסבור, כי יש בדברים, כשלעצמם, משום לשון הרע (וכאמור – אני אינני סבורה כך), ממילא, בנסיבות בהם נאמרו הדברים, אין בהם כדי להוות לשון הרע.
10. באשר לעילה מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירות, בנוגע לשתי התביעות – טרם נקבע, כי ניתן להחיל את החוק, באופן ישיר, על המשפט הפרטי, ולגזור ממנו, באופן ישיר, עילות תביעה (לעניין זה ראו: "תחולה ישירה או תחולה עקיפה", אהרון ברק פרשנות במשפט כרך שלישי (1994) 680), ומכל מקום, סבורה אני שאין האמירה מהווה פגיעה בכבוד האדם, ואף אין הצילום מהווה פגיעה בכבוד. ולו מטעם זה, אין האמור בתביעות מהווה עילת תביעה.
כך גם אין באמירה משום הסתה לגזענות, כמובנו של מושג זה בסעיף 144ב לחוק העונשין, ודומני שאין צורך להרחיב על כך את הדיבור.
11. אשר להסתמכות התביעה השניה על חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 – כתב התביעה מפנה אל סעיף 2(3) לחוק, הקובע כי פגיעה בפרטיות הינה "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד".
בענייננו, על פני הדברים, לא מולאה התיבה "ברשות היחיד", שכן הצילום נעשה במשרד עורכי-דין, אשר פתוח לכניסת כל אדם, ולפחות בשעות הפעילות אינו יכול להוות "רשות היחיד".
ודוק: לעיתים צילום אדם ברשות הרבים יכולה להחשב כצילומו ברשות היחיד – ת"א (ת"א-יפו) 199509/02 מנשה דרוד צדיק נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, תק-של 2004(1) 3130, 3137, אולם אין זה המקרה אשר בפני.
12. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את שתי הבקשות ומורה על מחיקת שתי התביעות על-הסף, בשל היעדר עילת תביעה, לפי תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984."
2.3 יש לקבל את הבקשה הן מחמת היעדר עילה בכתב התביעה נגד המבקש והן מחמת היעדר יריבות בין המבקש שהוא ראש עיריית בני ברק ויו"ר הדירקטוריון ובין המשיב
ב- בש"א (ת"א-יפו) 163726/07[29] נפסק מפי כב' השופטת אביגיל כהן:

"1. המבקש – הנתבע 2 הגיש בקשה לדחות או למחוק על-הסף את התביעה נגדו בשל היעדר יריבות והיעדר עילה.
המבקש הוא ראש עיריית בני ברק ויו"ר הדירקטוריון של החברה הכלכלית.
2. המבקש טען, כי כתב התביעה לא מגלה כל עילה נגדו ויש לדחות את התביעה בהיעדר יריבות.
המבקש טען, כי בניגוד לאמור בסעיף 4 לכתב התביעה, הוא לא ניהל משא-ומתן עם המשיב – התובע בשנת 1999 והוא גם לא היה אז ראש עיר ולא יו"ר דירקטוריון ולא יכולה להיות מחלוקת עובדתית על כך, שהאמור בסעיף 4 לכתב התביעה ככל שהוא נוגע למבקש, אינו נכון.
3. עוד טען המבקש, כי ההחלטה על סיום ההתקשרות עם המשיב התקבלה על-ידי הדירקטוריון כולו ולא מדובר בהחלטה אישית של יו"ר הדירקטוריון.


המשיב תבע את הנתבעת 1 שהיא האישיות המשפטית עימה התקשר וסיפק לה שירותים משפטיים ולכן יש למחוק את התביעה נגדו בשל היעדר יריבות.
4. המבקש טען, כי גם אם יוכיחו כל טענות המשיב, אין בהם כדי ליצור חבות אישית נגדו.
על-מנת להוכיח עילת תביעה נגדו, צריך להוכיח שהתקיימו כל התנאים בדין המצדיקים יחוס, אחריות אישית לאורגן והמשיב כלל לא העלה טענות אלו בכתב התביעה.
לא העלה טענות בדבר רשלנות של המבקש או טענות אחרות במישור דיני הנזיקין.
5. עוד טען המבקש, כי התביעה נגדו היא קנטרנית וטורדנית.
6. המשיב בתגובתו טען, כי יש לדחות את הבקשה.
המשיב טען, כי המבקש בתצהירו לא התייחס לנטען בסעיף 8 לכתב התביעה ולפיו הוא זה שיזם את הפסקת העבודה של המשיב בהליך לא תקין כך שלא ניתן לומר שעולה מהתביעה עצמה, כי אין יריבות בין המבקש למשיב.
כמו-כן אין התייחסות בתצהיר לכך, שבכתב התביעה נאמר, כי נערך הסכם בין הנתבעת 1 לבין התובע בשנת 1999.
7. באשר לטענות המתייחסות להיעדר עילה:
א) המשיב ציין, כי מדובר בתביעה על סעד הצהרתי, אכיפת הסכם, מתן חשבונות, כספית, חוזית ועשיית עושר ולא במשפט ועל-כן, 'תביעה לסעד הצהרתי אינה נזקקת לעילת תביעה במובנה המקובל. לפיכך בתובענה מסוג זה כבענייננו, אין להיזקק לבקשה למחיקת התביעה מחמת היעדר עילה.' (סעיף 3 לתגובה).
ב) עוד טען המשיב, כי התביעה אינה קנטרנית וטורדנית כפי שטוען המבקש.
8. בא-כוח המבקש בתשובתו ציין, כי תגובת המשיב הוגשה ללא תצהיר ודי בכך כדי לדחות את כל הטענות "העובדתיות" שנטענו בה.
עוד טען, כי המשיב מתעלם מכך, שהנתבעת 1 היא אישיות משפטית בפני עצמה.
עוד טען, כי המשיב מונה ממניעים זרים ברצותו לגרור את המבקש להליכים משפטיים ושלל את טענות המשיב לגופו של עניין.
9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה יש לקבל את הבקשה הן מחמת היעדר עילה בכתב התביעה נגד המבקש והן מחמת היעדר יריבות בין המבקש ובין המשיב:
א) המבקש הוא כאמור ראש עיריית בני ברק ויו"ר הדירקטוריון של הנתבעת 1.
בכתב התביעה נטען, כי בשנת 1999 נחתם הסכם התקשרות בין הנתבעת 1 ובין התובע. (נספח א' לכתב התביעה).
המבקש טען בתצהירו, כי בשנת 1999 הוא לא היה ראש עיר ולא יו"ר הדירקטוריון של הנתבעת 1 ולא ניהל כל משא-ומתן עם התובע.
ב) המשיב בתגובתו לא שלל את הטענה הזו אלא רק טען בסעיף 2 לתגובתו:
'... אין בתצהיר הנתבע 2 התייחסות כלשהי לנטען ביתר סעיפי כתב התביעה לרבות בהתייחס לטענת התובע לפיה נערך ונחתם בין הנתבעת 1 לבין התובע ביום 6.6.99 הסכם אשר לפיו התחייבה הנתבעת 1 לשלם לתובע שכר-טרחה כמפורט בהסכם ובסעיף 5 לכתב התביעה (להלן: "הסכם שכר-הטרחה")...'


ג) המבקש לא היה צריך לכלול עניין זה בתצהירו, כיוון שטענתו היא, כי הוא לא היה מעורב בחתימה על אותו הסכם והוא לא היה אז ראש עיר ויו"ר הדירקטוריון של הנתבעת 1, ועל כך אין חולק.
על-כן, מדוע היה צריך להתייחס בתצהירו לגופו של עניין, לתוקפו של ההסכם בין הנתבעת 1 והתובע?
הרי נושא זה יידון לגופו של עניין כאשר יהיה דיון בתיק וישמעו ראיות באשר ליחסים בין המשיב והנתבע 1, ואין המקום לציין זאת בבקשה למחיקה על-הסף.
מכל מקום, אין הכחשה על כך, שהמבקש לא היה מעורב במשא-ומתן בטרם נכרת הסכם וגם לא היה בעל תפקיד בנתבעת 1 בשנת 1999.
ד) בכתב התביעה צויין בסעיף 8, כי ביום 30.10.06 נודע לתובע באקראי כי המבקש, מבקש להעביר באותו יום החלטה בדירקטוריון של הנתבעת 1 על סיום העסקתו של התובע כיועץ משפטי של הנתבעת 1, ולאחר מכן פורטו המעשים שננקטו על-ידי התובע.
ה) התובע בכתב התביעה מציין את השגותיו לגבי החלטת הדירקטוריון שהתקבלה וטוען, כי היא לא חוקית בעליל.
נושא זה יידון כמובן לגופו של עניין במסגרת בירור התיק העיקרי בין התובע והנתבע 1, ואין מקום כמובן להכריע בשאלה זו בשלב כה מקדמי.
השאלה – אם החלטת הדירקטוריון חוקית או לא, אינה מקימה עילת תביעה אישית, לכשעצמה, נגד המבקש.
ו) עיינתי בכל כתב התביעה ולא מצאתי עילת תביעה נגד המבקש.
יש אפשרות באופן עקרוני להגיש תביעה גם נגד אורגן או בעל תפקיד בחברה, כאשר כתב התביעה מבסס את עילת התביעה נגד אותו אורגן או בעל תפקיד ומסביר, מדוע יש צורך לתובע את אותו אורגן או בעל תפקיד ולא רק את החברה.
במקרה דנן, בכל כתב התביעה לא מצאתי עילה שכזו.
העובדה שנשלחו מכתבים אלו או אחרים מצד התובע למבקש, היא לא זו שמקימה עילת תביעה נגד המבקש באופן אישי.
ועל-כן, בהיעדר עילת תביעה נגד המבקש יש למחוק את התביעה נגדו מכוח תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי.
ז) המשיב טען, כי מאחר שמדובר בין היתר בסעד הצהרתי, אין צורך בעילת תביעה במובנה המקובל.
אין לקבל את הטענה ולפיה מבקש סעד הצהרתי יכול לתבוע את מי שיחפץ ליבו מבלי שהוא ינמק בתובענה, מדוע הוא תובע כל אחד.
בסעיף 36 יש מספר סעדים שהתובע מבקש מבית-המשפט ליתן בתביעה.
סעיפים 36.1 ו- 36.2 הם סעדים הצהרתיים. אין צורך בכך, שהמבקש יהיה צד לתובענה זו על-מנת ליתן תוקף לאותו סעד הצהרתי, כיוון שמדובר בהחלטה של דירקטוריון – הנתבעת 1, ואם בית-המשפט יתן סעד הצהרתי כמבוקש, יחייב הדבר את הנתבעת 1, ודי בכך.
הסעד הנקוב בסעיף 36.3 הוא סעד למתן חשבונות:
החשבונות לא מצויים בביתו הפרטי של המבקש אלא מדובר במסמכים שאמורים להימצא אצל הנתבעת 1 ועל-כן אין צורך במבקש באופן אישי גם לצורך קבלת סעד זה.
הסעד המבוקש בסעיף 36.4 הוא סעד כספי:
המבקש לא צד להסכם ההתקשרות מיום 6.6.99 שעל בסיסו מבוקש הסעד הכספי. (ובתגובת המשיב לבקשה, אין הכחשה לכך).


ועל-כן, אין מקום לחייבו באופן אישי בכל סעד כספי, כל עוד בכתב התביעה לא נטען, מדוע הוא צריך לשלם את הסכומים הללו באופן אישי.
10. לסיכום
א) לאור האמור לעיל, ימחק הנתבע 2 מכתב התביעה."

2.4 בית-המשפט הורה על מחיקת התובענה תחת דחייתה
ב- ת"א (ת"א-יפו) 2624/99[30] נפסק מפי כב' השופטת ברון צפורה:

"בפני בקשת המבקש, הוא הנתבע שכנגד 1 בתיק שבכותרת, לדחיית התובענה שכנגד ולחילופין למחיקתה.
המשיבים, הם התובעים שכנגד בתיק שבכותרת, הגישו תגובה, לפיה הם מתנגדים לבקשה מטעמים שפרטו בתגובתם.
רקע עובדתי
עניינה של התובענה שבכותרת בסכסוך רב שנים ורב הליכים משפטיים, שבמרכזו מקרקעין בתחומי כפר קאסם, הידועים כחלקה 8 בגוש 8872, חלקות 79 ו-139 בגוש 8870 וחלקות 64-73 בגוש 8871 (להלן: "המקרקעין").
המבקש הוא נכדו של המנוח עבדאללה עסאס עיסה (להלן: "עבדאללה"), אשר הביא לעולם ארבעה בנים ובת: ספא (הבת), סלמאן (אביו של המבקש), אסמעיל, שעזב לתורכיה בתחילת המאה (אביהם של המשיבים), עבד ועיסה.
עבדדאלה היה הבעלים של המקרקעין עד לפטירתו בשנת 1950.
בשנת 1956 נפטרה הבת ספא.
בשנת 1967 הלך לעולמו הבן סלמאן, אביו של המבקש, תוך שהוא מוריש את זכויותיו במקרקעין למבקש ולאחיו איברהים (הוא הנתבע שכנגד 2).
בשנת 1969 החל הליך הסדר מקרקעין על-פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, באיזור כפר קאסם, אשר הסתיים בשנת 1984. במהלך שנים אלה הגישו המבקש, אחיו איברהים ודודיו – הם הבנים עבד ועיסה – הצהרות בעלות על המקרקעין בפני רשם המקרקעין, זאת בהתאם לחלוקת המקרקעין שהיתה בין הבנים, כך לטענתם, עוד לפני מותו של עבדאללה ואשר לפיה עבדו הבנים את המקרקעין לאורך עשרות שנים. בכפוף להצהרות אלה, נרשמו הזכויות במקרקעין על-שם המבקש, איברהים, עבד ועיסה.
לאחר סיום הליך ההסדר הגישו בניה של הבת ספא תביעה לתיקון הרישום בלוח הזכויות ובספרי המקרקעין בטענת מרמה כנגד הבנים (או יורשיהם) במסגרת ת"א 4030/84. במסגרת ההליך הנ"ל טענו בניה של הבת ספא, כי הבת ספא השתתפה אף היא עם אחיה בעיבוד החלקות וכי הם זכאים ל- 1/4 מירושתו של הסב המנוח עבדאללה, מכוח חוק שיווי זכויות האישה, המקנה לבת ספא חלק מירושת אביה.
ביום 19.9.91 ניתן פסק-דין בהליך הנדון, במסגרתו התקבלה התביעה, תוך שבית-המשפט קובע, כי הסב עבדאללה נפטר בשנת 1951 ומשכך חל חוק שיווי זכויות האישה על ירושת הסב.
ערעור שהוגש על פסק-הדין הנ"ל נדחה על-ידי בית-המשפט העליון בשנת 1993 (ע"א 4861/91).
כבר עתה המקום לציין, כי במסגרת ת"א 1478/03, אשר נדון בפני כב' השופט ברוך ואשר אליו עוד אשוב בהמשך, טען המבקש, שההליך הנ"ל נוהל תוך שיוזמיו הטעו את בית-המשפט ותוך שהסתירו מבית-המשפט עובדות מהותיות רבות, שבגינם זכו, בסופו של ההליך, לסעד המבוקש. כך, למשל, טען המבקש, כי יוזמי ההליך הטעו את בית-המשפט לחשוב, כי עבדאללה נפטר בשנת 1951, לאחר שנחקק חוק שיווי זכויות האישה וזאת על-מנת להחיל את החוק על ירושת הסב, בעוד שבפועל עבדאללה נפטר כשנה קודם לכן, בטרם חוקק החוק. זאת ועוד, יוזמי ההליך אף הסתירו מבית-המשפט את דבר קיומו של הבן החמישי איסמעיל, תוך שהם תובעים לקבל 1/4 מירושת הסב עבדאללה.
בתאריך 15.12.94, נרשמו הזכויות במקרקעין על-שם חמשת ילדיו של עבדאללה ויורשיהם, בהתאם לפסק-הדין. כאן המקום לציין, כי בשנת 1991 ניתן צו ירושה של עזבון המנוח עבדאללה, שהצהיר על חלוקת העזבון בין כל יורשיו של המנוח – ארבעת הבנים והבת ולפיכך נכלל הבן איסמעיל בין בעלי הזכויות במקרקעין (תיק עזבונות 8145/89).
בשלב כלשהו הסתבר למבקש – כך לטענתו – כי עוד בחייו, מכר הסב עבדאללה את זכויותיו במקרקעין לשלושת בניו: סלמאן (אביו של המבקש), עיסה ועבד. במצב דברים זה הגיש המבקש את התובענה שבכותרת, במסגרתה עתר לסעד הצהרתי, לפיו יורשי סלמאן (הם המבקש ואיברהים), ביחד עם עיסה ועבד, הינם הבעלים הבלעדיים של החלקות.
יורשי הבן איסמעיל, הם המשיבים בבקשה דכאן, הגישו כתב הגנה ותביעה שכנגד לפירוק השיתוף במקרקעין, תוך שהם נסמכים על רישום הזכויות שנעשה בשנת 1994, לאחר מתן פסק-הדין ב- ע"א 4861. כמו-כן הגישו בקשה לדחיה על-הסף של התובענה מחמת מעשה בית-דין.
ביום 4.3.01 דחיתי את בקשת יורשי איסמעיל לדחיית התובענה על-הסף, אולם בית-המשפט העליון קיבל את ערעור יורשי איסמעיל ובהחלטתו מיום 13.2.02 קבע כי תביעתם של יורשי סלמאן, עיסה ועבד נדחית על-הסף (בר"ע 2756/01, מפי כב' השופטת דורנר).
במצב דברים זה, נותרה התובענה שכנגד לפירוק השיתוף במקרקעין, אותה הגישו יורשי הבן איסמעיל, אשר עומדת בפני.
בינתיים, ביום 15.4.03, הגיש המבקש תובענה כנגד המשיבים (כאן) וכנגד הנתבעים שכנגד (כאן), אשר, כאמור, נדונה אף היא בבית-משפט זה (ת"א 1478/03), במסגרתה עתר לסעדים הבאים, כדלהלן: תיקון לוח הזכויות במקרקעין, באופן שהזכויות במקרקעין ירשמו על-שם יורשי הבן סלמאן (דהיינו על-שם המבקש ואחיו איברהים) ועל-שם שני הבנים עיסה ועבד; צו המצהיר על בטלות מעיקרם של פסקי-הדין ב- ת"א 4030/84 וב- ע"א 4861/91; צו המצהיר על בטלות צו הירושה שניתן בעניינו של עבדאללה בשנת 1991.
במסגרת התובענה האמורה שטח המבקש את טענותיו, לפיהן פסקי-הדין הנ"ל הושגו בדרכי מרמה, בין היתר לאחר שהתובעים שם, הם יורשי הבת ספא, הטעו את בית-המשפט לעניין מועד פטירתו של עבדאללה, באופן שהביא לתחולת חוק שווי זכויות האישה.
ביום 8.1.07 ניתן פסק-דין על-ידי כב' השופט ברוך, אשר קיבל את התביעה במלואה והורה על השבת רישום הזכויות במקרקעין נשוא התובענה דנן טרם מתן פסקי-הדין ב- ת"א 4030/84 וב- ע"א 4861/91.
פסק-הדין האמור ניתן במעמד צד אחד, לאחר שהנתבעים בתיק (הם המשיבים והנתבעים שכנגד כאן) כלל לא התגוננו בפני התביעה.
הנתבעים לא פעלו לביטול פסק-הדין ומשכך הפך פסק-הדין לחלוט.
ביום 26.3.07 תוקן מרשם הזכויות במקרקעין, בהתאם לפסק-הדין מיום 8.1.07, באופן שכיום בעלי הזכויות במקרקעין הם המבקש ואחיו איברהים (הם יורשי הבן אמין) והבנים עיסא ועבד.
במצב דברים זה באה בקשת המבקש לסילוק התובענה שבכותרת על-הסף, בשים-לב לכך שכיום, לאחר מתן פסק-הדין על-ידי כב' השופט ברוך, נסחי רישום המקרקעין המצורפים לתיק אינם משקפים את המצב המשפטי היום וממילא אין ליורשי הבן איסמעיל (הם התובעים שכנגד בתיק שבכותרת) כל מעמד.
להשלמת התמונה יצויין כי אנו מצויים למעשה בסיום ההליך, לאחר שסיכומי הצדדים הוגשו לתיק בית-המשפט.
עוד יצויין, כי הבנים עבד ועיסה הלכו לעולמם בשנת 2004.
דיון והכרעה
התעכבתי בפירוט ההשתלשלות העובדתית הרלבנטית לענייננו ולא בכדי; בשים-לב לפסק-דינו של כב' השופט ברוך, ברי כי לא עומדת לתובעים שכנגד כל זכות במקרקעין, שלפירוקם הם עותרים במסגרת התובענה שבכותרת.
הואיל וכפי שעולה מתגובת המשיבים בכוונתם לפעול לביטול פסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט ברוך, מצאתי להורות על מחיקת התובענה תחת דחייתה.
אשר-על-כן אני מורה על מחיקתה של התביעה שכנגד שהגישו המשיבים, מכוח תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בהיעדר עילת תביעה."


2.5 אין מקום להורות על הרמת מסך ולתבוע את המבקש באופן אישי. מדובר בניצול לרעה של הליכי משפט, בניסיון להפעיל לחץ פסול ובלתי-הוגן על עובדים של חברה שנמצאת בהליכי פירוק, רק בשל היותם אורגנים או שלוחים של חברה או כעובדים שכירים בה, ללא תשתית ראייתית המקימה חבות אישית
ב- ת"א (ת"א-יפו) 1845/04[31] נפסק מפי כב' הרשם דוד גלדשטין:

"בקשה לסילוק על-הסף שהוגשה על-ידי נתבע 2, הוא המבקש, וזאת בהתאם לקבוע בתקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), בשל היעדר עילה.
רקע עובדתי
1. ביום 16.4.2004 הגישו המשיבות תביעה כנגד המבקש והנתבעים יחזקאל יניב ואפקון אלקטרו-מכניקה בע"מ (להלן: "אפקון") שהתביעה נגד יניב ואפקון נמחקה. התביעה הוגשה בשל נזקים שנטען כי נגרמו לתובעות בשל הפרת הסכם בניה שנחתם בין משיבה 1 לבין חברת בניב י.ע.ף. (1986) הנדסה אזרחית בע"מ, חברה בפירוק (להלן: "בניב").
המבקש היה נושא משרה באפקון וכן יו"ר הדירקטוריון בחברה אחרת השייכת לקבוצת פויכטוונגר, אליה השתייכה בניב.
ביום 22.8.2006 נקבע על-ידי בית-המשפט כי דין התביעה כנגד הנתבעים יניב ואפקון להימחק, מאחר ולא קמה עילת תביעה כנגדם (להלן: "החלטת בית-המשפט").
טענות המבקש
2. המבקש טוען כי בהחלטת בית-המשפט נקבע כי לא קמה עילת תביעה כנגד נתבע 1, שניהל בפועל את חברת בניב ושימש כמנכ"ל החברה וכדירקטור לכל אורך התקופה הרלבנטית לתביעה, ומכאן שגם נגד אפקון לא קמה עילת תביעה.
לטענת המבקש, מעורבותו בפרוייקט נשוא התובענה היתה רופפת, שכן לא שימש בבניב בתפקיד ניהולי, אלא כדירקטור בלבד וזאת רק בחלק מהתקופה הרלבנטית לכתב התביעה, וזאת תקופה ארוכה לאחר שנחתם ההסכם עם המשיבות, ולמשך תקופה של שישה חודשים בלבד.
המבקש טוען כי אין כתב התביעה מגלה עילת תביעה כנגדו, שכן לא יכולה להתגבש עילת תביעה אישית על-פי דין כנגדו, לאור האמור בסעיפים 3, 25, 30, 39 ו- 40 לכתב התביעה. מאחר ומדובר בסעיפים העוסקים במסקנות משפטיות סתמיות, ללא ביסוס ועיגון עובדתי והן אינן מהוות עובדות המגבשות עילת תביעה.
עוד טוען המבקש כי חל בעניינו תיקון מספר 3 לחוק החברות, התשס"ה-2005, אשר שינה את הדין בכל הקשור לסוגיית הרמת מסך התאגדות.
טענות המשיבות
3. המשיבות טוענות כי המבקש שימש כנושא משרה בכיר בבניב, ועל-כן קמה עילת תביעה אישית כנגדו, לאור העובדה שנימנע מלגלות מידע מהותי אודות מצבה של בניב, בניגוד לדין ותוך גרימת נזקים כבדים למשיבות, כמפורט בכתב התביעה.
עוד טוענות המשיבות כי התובענה אינה נשענת רק על אחריותו של המבקש כנושא משרה, אלא גם על חבות אישית המקנה זכות תביעה אישית כנגדו, ועל-כן יש לדחות את טענת המבקש לפיה אין בתביעה עובדות המצדיקות הרמה של מסך ההתאגדות. די בשלב זה בהוכחה כי קיימת עילת תביעה לכאורית, על-מנת להורות על דחיית הבקשה לסילוק על-הסף.
המשיבות מוסיפות וטוענות כי המבקש אינו יכול להעלות בבקשתו טיעונים עובדתיים חדשים והטיעונים שהובאו על-ידי המבקש אינם רלבנטיים ודינם להימחק.
דיון
4. מחיקה על-הסף מוסדרת בסעיף 100 לתקנות סדר הדין האזרחי ...
בית-המשפט מוסמך למחוק תובענה בהתאם לתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, בהתקיים אחד התנאים המנויים בסעיף. מטרת התקנה היא לסלק על-הסף תובענה שאפילו אם יינתן לתובע יומו, והתביעה תתברר עד תומה, היא לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש. (ראה לעניין זה ע"א 615/84 מרקוביץ נ' סתם, פ"ד מב(1) 541).
5. לא אחת עמדו בתי-המשפט על זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד במשפט הישראלי. לאור היותה של זכות זו, זכות חוקתית, ינקוט בית-המשפט משנה זהירות בטרם יורה על סילוק התובענה, והדעה הרווחת בפסיקה היא כי יש להיעתר לבקשות מסוג זה במשורה, אילולא כן תישלל מאדם זכותו להביא את המחלוקת בפני שופט. יפים לעניין זה דברי כב' השופט חשין ב- ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577:
'דעתי-שלי היא, כי זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר – וכך אומר אני – כי נעלה היא על זכות יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. זכות הגישה לבית-המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט... נדע מכאן, כי חסימת הדרך לבית-המשפט, בין במישרין בין בעקיפין ולו באורח חלקי, חותרת תחת ה raison detre של הרשות השופטת. ופגיעה ברשות השופטת פירושה פגיעה ביסוד הדמוקרטי של המדינה...'
(עוד לעניין זה ראה ע"א 2452/01 דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, כן ראה לעניין זה ספרו של הנשיא אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שישית, התשס"א) 138)
לאור ההלכה הרווחת יש לבחון את טענות המבקש לגופן על-מנת להכריע האם לא יוכלו המשיבות לזכות בסעדים המבוקשים בכתב תביעתן.
6. לטענת המבקש, הוא פעל כאורגן מטעם החברה, ושימש בה כדירקטור למשך תקופה קצובה, הרבה אחרי שההסכם בין בניב למשיבות נחתם. לא יכולה להיות בהקשר זה מחלוקת לגבי העובדה שהמשיבות היו מודעות לעובדה שבוצעה התקשרות חוזית מול חברה ולא עם אנשים פרטיים העובדים בה. מוסיף המבקש וטוען שגם אם יוכחו טענות המשיבות, אין בהן כדי ליצור חבות אישית כנגדו, שכן על המשיבות להוכיח שהתקיימו כל התנאים בדין המצדיקים יחוס אחריות אישית לאורגן.
הלכה היא כי חברה הינה אישיות משפטית נפרדת. מכאן, שגם במישור דיני הנזיקין לא מייחסים את הפעולות אותן מבצע האורגן בשמה של החברה מטעמה הוא פועל לאורגן עצמו. נקבע בפסיקה כי אורגן בחברה, אשר נטען כי בשל פעילותו במסגרת חברה, גרם לנזק – ישא באחריות אישית בנוסף לאחריותה של החברה, זאת בתנאי שבמחדלים או המעשים שעשה, יתקיימו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות בנזיקין.
מהעובדות שבכתב התביעה על נספחיו כמו גם מהבקשה וצרופותיה, לא עולה כי נתקיימו היסודות הנדרשים לשם חיובו של המבקש באחריות אישית. בהתאם לפסיקה, בתי-המשפט אינם נוטים לייחס אחריות לאורגן שלא גילה לצד השני, באשר למצבה הפיננסי של החברה מטעמה פעל, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באורגן ששימש כדירקטור לתקופה קצובה, לאחר שההתקשרות בין הצדדים נוצרה טרם מינויו, והוא אינו קשור למצגים שנטען כי הוצגו. יפים לעניין זה דברי כב' השופט אור ב- ע"א 4612/95 מתתיהו ואח' נ' שטיל ואח', פ"ד נא(4) 769:
'נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו, היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין עוולות שעשה בכהונתו כמנהל. הוא ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על-פי דיני הנזיקין.'
7. למעשה מבוקש כי בית-המשפט יורה על "הרמת מסך", כאשר בהתאם לתיקון 3 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") שונה הדין הקיים בכל הנוגע להרמת מסך ההתאגדות כנגד נושא משרה. על-פי התיקון בוטל סעיף 54(ב) לחוק החברות שאיפשר להרים מסך נגד נושאי משרה בחברה. מאחר והמשיבות מבקשות להרים את המסך בבניב, וחיוב המבקש כדירקטור נושא משרה בחברה, הרי שיש ליחס לתיקון זה חשיבות, שכן נשמטה התשתית החוקית להורות על כך.
לא אחת נקבע בפסיקה כי הרמת מסך אינו מעשה שבשיגרה, ולשם קיומו של תובע להוכיח כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מעשה זה, זאת משום שיש בהרמת מסך כדי לפגוע בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. על המבקש הרמת מסך להניח תשתית עובדתית מקיפה ומלאה במסגרת כתב התביעה על-מנת להוכיח שמנהל עשה שימוש לרעה בסמכותו ותפקידו בחברה, במסגרת מערכת היחסים העסקית שבין הצדדים. יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' רובינשטיין ב- ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה שיווק (1981) בע"מ, תק-על 2004(3) 3140:
'הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999), היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא יעשו.'
8. במקרה זה, על-אף שכתב התביעה מפרט את העילות כנגד המבקש, לא נמצא כי הונחה תשתית עובדתית מספקת כדי להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המבקש, הגם שתשתית זו טרם הוכחה. יתרה מכך, כפי שקבעתי בהחלטתי הקודמת בעניין זה, אין מקום להורות על הרמת מסך ולתבוע את המבקש, שהיה נושא משרה בבניב, מקום שלא הוגשה תובענה כנגד בניב על-ידי הגשת תביעה למפרק החברה. משלא עשו כן המשיבות, מטעמן הן, לא ניתן להיפרע מהמבקש באופן אישי. מדובר בניצול לרעה של הליכי משפט, בניסיון להפעיל לחץ פסול ובלתי-הוגן על עובדים של חברה שנמצאת בהליך של פירוק, רק בשל היותם אורגנים או שלוחים של חברה או כעובדים שכירים בה, ללא תשתית ראייתית המקימה חבות אישית.
9. לאור האמור הבקשה מתקבלת."


2.6 תביעתו של התובע התיישנה זה מכבר, כך שדינה – להידחות. די בתוצאה האמורה כדי לסיים הדיון בשלב זה ולדחות התביעה, כבקשת הנתבעים
ב- ת"א (י-ם) 6454/04[32] נפסק מפי כב' השופט עוני חבש:

"1. לפניי בקשה למחיקתה של התביעה דנן על-הסף.
המדובר בתביעה לסעד הצהרתי – לפיו לתובע זכויות כבר רשות במקרקעין, אשר הוקצו לו על-ידי ההסתדרות הציונית העולמית (להלן: "ההסתדרות"), לתקופה בלתי-מוגבלת בזמן. כל זאת מכוחו של חוזה התיישבות, אשר נחתם בין המבקש להסתדרות, ביום 14.5.1998, ונסמך על צו תפיסת השטח (13/77), אשר הוציא אלוף הפיקוד בשנת 1977.
התביעה הוגשה לאחר שנתבעת 1 יזמה הגשתה של תוכנית מתאר 210/9/4, לאישורה של נתבעת 3, היא מועצת התכנון העליונה באיזור יהודה ושומרון, כאשר גבולותיה של תוכנית המתאר האמורה פולשים אל תחומי התיישבותו של התובע.
טענות הנתבעים לבקשה
2. בישיבת קדם המשפט, אשר נערכה בעניינה של התביעה האמורה, ביום 27.11.06, ביקשו בא-כוח הנתבעים למחוק התביעה על-הסף, בשל מספר טעמים מרכזיים.
בא-כוח נתבעת 1 טען, כי בית-משפט זה נעדר הסמכות העניינית, הנדרשת לדיון בתביעה דנן. היתה זו טענתו העיקרית, אך הוא חזר בו ממנה מאוחר יותר, כעולה ממכתבו לבא-כוח התובע.
בא-כוח נתבעים 2, 3, 4 ו-6 (להלן: "בא-כוח הנתבעים") העלה מספר טענות נוספות. הטענות הראשוניות, אשר הועלו כבר בכתב ההגנה, היו טענות מקדמיות של התיישנות והיעדר יריבות, כלהלן:
טענת התיישנות – בא-כוח הנתבעים טענו, כי על-פי הסכם בין הממונה על הרכוש הנטוש באיזור יהודה ושומרון, האחראי לניהול הרכוש הממשלתי באיזור (להלן: "הממונה"), וההסתדרות, רשאי הממונה לשנות גבולות המשבצת. בהתאם, החליט הממונה להקצות השוליים לחברת קריית ספר, והודעותיו המפורשות בנדון נשלחו לבא-כוח התובע. ברי, כי עמדת הממונה ידועה לתובע למן חודש ינואר 1995. על-כן, ומאחר שהתביעה דנן מבוססת על מערך חוזים ואינה תובענה במקרקעין, תקופת ההתיישנות, העומדת על 7 שנים במקרה דנן, חלפה לה;
טענת חוסר יריבות – בא-כוח הנתבעים טענו, כי אין בין התובע לבין הנתבעים חוזה כלשהו. המבחן הבסיסי לשאלת היריבות, לטענתם, הינו קיומו של יחס משפטי בין הצדדים, ובהיעדרו אין כל יריבות ביניהם. נוסף לכך, התובע אינו מבקש סעד כלשהו מן הנתבעים כולם, והסעד ההצהרתי המבוקש על ידו נוגע לנתבעת 1 בלבד. עובדה היא, כי גם במגעים, אשר התנהלו בין הצדדים מחוץ לכותלי בית-המשפט, לא היו הנתבעים, כולל נתבעת 5, מעורבים. גם אם לדידו של בא-כוח התובע, ההסכמים השונים רלבנטיים לתביעתו, אזי ניתן היה להגישם ישירות לבית-המשפט או באמצעות עד מטעמם של הנתבעים. לא היה צורך בצירופם לתביעה, אך לשם כך.
3. בא-כוח הנתבעים העלה שתי טענות נוספות, הטעונות בירור מקדמי לדידו, במסגרתו של קדם המשפט שנערך, כשם שצויין לעיל, וכן בתגובה מאוחרת יותר לטענותיו של התובע בנדון:
האחת, מעלה תהיות באשר למקור זכותו החוזית של התובע במקרקעין – לטענת בא-כוח הנתבעים, לא ברור לאיזו קרקע בדיוק מתייחס החוזה, אשר נערך בין התובע לבין ההסתדרות, בשנת 1989 (נספח ג' לתביעה), כאשר החוזה בין הממונה לבין ההסתדרות נחתם רק אחרי כן, בשנת 1990 (יצויין, כבר בשלב זה, כי לא צורף לתגובת הנתבעים כל הסכם כנטען משנת 1990). אליבא דחוזה האחרון, ההסתדרות אינה רשאית להעביר לאחר את זכויותיה לפי הסכם, ובכוחה להעניק רשות בלבד להתיישב במקרקעין. בחוזה האמור צויין עוד, כי גבולות המשבצת טרם נקבעו וכי לממונה (אשר לו סמכויות ניהול כנאמן בלבד) הזכות לשנותם. יש לציין עוד, כי החוזה בין הממונה לבין ההסתדרות משנת 1984 (נספח א1 לכתב התביעה) מתייחס למקרקעין אחרים מאלה הנדונים, בעוד חוזה נוסף בין הממונה לבין ההסתדרות (נספח א2 לכתב התביעה), הינו משנת 1995 ולא ברור הכיצד משתלב במערכת החוזים דלעיל.
השניה, נוגעת למהות התפיסה הצבאית של השטח, ולמסקנה, כי שטח המריבה איננו חלק מהתפיסה – לטענת בא-כוח הנתבעים, המדובר בתפיסת קרקע, אשר עוגנה בצו משנת 1977 – מכוחה הוקם התובע, הוא היישוב "מתתיהו". היתה זו תפיסה צבאית על-פי כללי המשפט הבינלאומי (תקנה 52 לתקנות האג, 1907) – לפיהם משתכללת תפיסה בהינתן שני תנאים מצטברים: האחד, הצהרה על כוונה לתפוס הקרקע והשני, תפיסת חזקה פיסית בקרקע, אשר יכולה להתבטא בגידור הקרקע או ביצוע פעולות שונות בה כבינוי, דרכים וכו'. יודגש, כי תפיסה מעין זו אינה מקנה לתופס בעלות אלא חזקה בלבד. מכל מקום ולאור האמור, אין די בהצהרתו של המפקד הצבאי, המעוגנת בצו, אם לא מתלווה אליה תפיסת חזקה. לא מתבצעת התפיסה – לא נתפס השטח בפועל ותוקף הצו פוקע.

תגובת התובע
4. תחילה התייחס בא-כוח התובע לטענת ההתיישנות באומרו, כי דינה להידחות על-הסף, וזאת מן הטעמים הבאים: האחד, חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובע תקופת התיישנות בת 7 שנים מיום בו נודע לתובע אודות עילת התביעה, אינו חל ככלל באיזור יהודה ושומרון, למעט סעיף 22 שבו. בענייננו, לטענתו, המדובר בקרקע בלתי-מוסדרת, הנמצאת באיזור יהודה ושומרון. על-כן, החוק החל הינו החוק אשר היה קיים באיזור עובר לכניסת המושל הצבאי לאיזור. לחילופין, לדידו של בא-כוח התובע, עילת התביעה נולדה עם פלישת הנתבעת לשטחו של התובע, קרי: בחודש יולי 2004, עת הופקדה תוכנית מתאר 210/9/4. הנתבעים לא הוכיחו טענתם – לפיה נולדה עילת התביעה בתחילת שנת 1995, ולא צירפו המכתב, אשר נשלח לטענתם-לבא-כוח התובע, בנדון. מכל מקום, התובע ובא-כוחו אינם יודעים באיזה מכתב מדובר; השני, וכפי שצוין, המדובר במקרקעין בלתי-מוסדרים, והתביעה בעניינם הנה תביעה במקרקעין, בניגוד לטענת בא-כוח הנתבעים. אי-לכך, תקופת ההתיישנות צריכה להיחשב לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, קרי: 15 שנים.
5. באשר לטענה בדבר היעדר יריבות ציין בא-כוח התובע, כי זאת היא טענה סתמית ולקונית, אשר דינה – אף היא – להידחות על-הסף. לטענתו, קיימת יריבות בין התובע לבין הנתבעים. הרי הנתבעים ציינו בעצמם (בסעיף 31 לכתב ההגנה), כי התביעה מבוססת 'על מערך חוזים בין הממונה, ההסתדרות והתובע', קרי: ככל שנוגע הדבר לנתבע 2, הוא הממונה, מודים הנתבעים בקיומה של יריבות בינו לבין התובע. בעצם העובדה, שאין חוזה ישיר בין התובע לממונה, אין כדי לשלול יריבות ביניהם; על-כן, נתבעת 1, אשר חתומה על חוזי הרשאה עם ההסתדרות – מכוחם העבירה ההסתדרות זכויות לתובע, הנה אף היא בעלת דין ראויה בתובענה.; נתבע 3, אשר יישם הכרעתו של בית-המשפט, במחלוקת התכנונית שבין התובע ובין הנתבעת, יכול לסייע בעניינים אלה ולשפוך אור על המתרחש, ומשכך הוא נתבע דרוש; נתבעים 4 ו-6 הינם נתבעים פורמאליים, אשר צורפו לתביעה מכוח היותם בעלי עניין בה ובשל העובדה, שהכרעתו של בית-המשפט בנדון תהא רלבנטית גם לגביהם; מאחר שהסוגיה דנן רלבנטית גבי כלל הנתבעים, אזי צירופם הכרחי לשם פסיקה יעילה בסוגיה המתעוררת, הן בשאלת הבעלות והן בהיבט התכנוני.
6. בא-כוח התובע התייחס עוד לטענה, הנוגעת למקור זכותו החוזית של התובע במקרקעין. טענה זו, לדידו, אינה טענת סף ויש לבררה, לאחר שיתאפשר התובע להציג ראיותיו בנדון. הקרקע הוקצתה לתובע על-ידי ההסתדרות הציונית, כך שכל טענה, המועלית על-ידי הנתבעים לעניין הקצאת הקרקע, צריכה להתברר מול ההסתדרות הציונית ולאו מול התובע. לגופו של עניין, כך הסביר בא-כוח התובע, נחתמו שני חוזי הרשאה בין הממונה לבין ההסתדרות. בראשון, אשר נחתם בשנת 1984, העניק הממונה להסתדרות זכות שימוש וחזקה ב-234 דונמים, ובחוזה השני, משנת 1995, העניק הממונה להסתדרות זכות שימוש ב-500 דונמים נוספים. חוזה ההתיישבות נשען על שני החוזים הללו ולפיכך יש להסיק, כי 'יש לראות בקרקע שהוקצתה להסתדרות בשנת 1995, כאילו הוקצתה בחוזה ההרשאה הראשון בשנת 1984, ומכאן התובע מחזיק למעשה בשטחים שהוקנו להסתדרות הציונית מכוח שני חוזי ההרשאה' (סעיף 18.7 לתגובת התובע – ההדגשה במקור).
7. ככל שנוגע הדבר לטענה בעניין "מהות התפיסה הצבאית", אזי דינה להידחות על-הסף. המפה, אשר צורפה לחוזה ההרשאה, מראה, כי הקרקע שהוקצתה לתובע זהה בשטחה לצו תפיסת השטח, אשר הוציא אלוף הפיקוד בשנת 1977, וזו עומדת בעינה גם היום. בא-כוח התובע הוסיף, למען ההגינות כלשונו, כי ביום 27.8.1977 ניתן צו אלוף הפיקוד, הקובע לכאורה גבולותיו של התובע, שלא בהתאם לנטען על-ידי התובע. ואולם, לטענת בא-כוח התובע, צו זה הגדיר תחומיו של השטח המוניציפאלי בלבד בשונה מתחומי הקצאת הקרקע למושב, ואף נטען, כי הצו הוצא שלא כדין (סעיף 19.2 לתגובת התובע).
בהתייחס למימוש צו התפיסה הנדרש, כנטען על-ידי הנתבעים, ציין בא-כוח התובע, כי הנתבעים לא הציגו כל אסמכתא משפטית לחובת גידור השטח שנתפס, כטענתם, למעט תקנה 52 לאמנת האג, העוסקת בסמכויותיו של השלטון הכובש בשטח. תקנה זו, לטענתו, אינה רלבנטית שכן עניינה בסוגיית התפיסה וזכויות המושל בקרקע הנתפסת בלבד, ואין כל התייחסות לשאלת הגידור. ככל שחובה שכזו קיימת, הרי היא חלה על הממונה או על ההסתדרות, אשר תפסו הקרקע. יתרה מכך, ב- בג"צ 258/79 עמירה נ' שר הביטחון, פ"ד לד(1) 90 נקבע, כי צו התפיסה של שטח הישוב "מתתיהו" הינו חוקי, ובמכתבו של יובל פונק מן ההסתדרות הציונית צוין, כי התפיסה מומשה בפועל, במלואה, באמצעות גידור שבוצע בשלהי 1979 על-ידי ההסתדרות הציונית.
תשובת הנתבעים לתגובה
8. בא-כוח הנתבעים הגיב תחילה לטענה בדבר אי-תחולת דיני ההתיישנות באומרו, כי יש לדחות לעניין זה דבריו של בא-כוח התובע. לטענת בא-כוח הנתבעים, דיני ההתיישנות הינם כללים דיוניים, אשר שאלת תחולתם נקבעת על-פי הפורום בו מתנהל המשפט, ולא על-פי מקום הימצא הקרקע. תביעה זו מתנהלת בבית-משפט בישראל ומשכך יש להחיל דיני ההתיישנות הישראליים, המהווים חלק מן הדין הדיוני הקיים (ת"א 49/05, בש"א 14/06 מועצה מקומית הר אדר נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ, תק-של 2006(2) 6880 (2006)). יתרה מזו, במקרה דנן חל גם הדין המהותי הישראלי ולא רק הדין הדיוני, וזאת מכוח הוראה מפורשת בחוזים הרלבנטיים. בא-כוח הנתבעים הפנה, לעניין זה, לסעיף 21 להסכם ההרשאה שבין הממונה לבין ההסתדרות, הקובע תחולת 'הדין החל בישראל, כפי שיהיה בתוקף מפעם לפעם, יחול על כל האמור בהסכם זה'. ברי, כי חוק ההתיישנות, אליבא דחוזה בין הצדדים, הינו חלק מ"הדין החל בישראל". כמו-כן, סעיף 31 להסכם שבין ההסתדרות לתובע תומך אף הוא באותה מסקנה, בלשונו כלהלן: 'נקבע בזה מפורשות כי על חוזה זה, פירושו וכל הנובע ממנו יחול הדין הישראלי'.
בהמשך לכך התייחס בא-כוח הנתבעים למועד בו נולדה עילת התביעה. בכתב התביעה נדרש בית-המשפט ליתן פסק-דין הצהרתי – לפיו התובע הינו בר-רשות במקרקעין. העובדות הדרושות להגשת התביעה, אודות דבר קיומה של מחלוקת באשר לזכויותיו בקרקע, מצויות בידיעתו של התובע בלבד. על-כן, וכמצוות הפסיקה, המועד – ממנו יש למנות תקופת ההתיישנות הינו המועד – בו נודע לתובע דבר קיומה של המחלוקת (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, פסקה 8 לפסק-הדין; ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד נא(2) 581, פסקה 11). במקרה דנן, נולדה עילת התביעה עם היווצר מחלוקת בדבר זכויותיו של התובע ולאו במועד הפקדתה של תוכנית המתאר, שכן אילו ביקשה נתבעת 1 לעשות שימוש כלשהו בקרקע – בין הופקדה תוכנית המתאר ובין לאו – היה התובע מגיש תביעתו. בא-כוח הנתבעים הדגיש, כי עמדת הנתבעים – לפיה אין לתובע זכויות בקרקע, נודעה לתובע למן שנת 1995. מכתבים שצורפו לכתב תשובה זה, אשר נשלחו מטעמו של התובע לממונה בחודש אפריל 1996, מאשרים זאת.
9. בא-כוח הנתבעים בחן עוד, האם המדובר בתביעה במקרקעין או שמא בתביעה חוזית, ומצא, בניגוד לעמדתו של בא-כוח התובע בנדון, כי אין המדובר בתביעה במקרקעין. התובע ביקש להצהיר, כי הוא בעל זכויות של בר-רשות במקרקעין. הפסיקה מורה, כי זכותו של בר-רשות במקרקעין אינה בגדר זכות במקרקעין, ככל שנוגע הדבר לחוק ההתיישנות (ע"מ (ת"א) 1153/99 סעדה נ' כהן, תק-מח 2000(2) 63038, פסקה 21 (2000) – שם נקבע כי 'זכות רישיון... אינה נכללת בגדר הגדרת "מקרקעין שבחוק ההתיישנות"; ת"א (ראשל"צ) 4475/05 אגודת הספורט "מכבי שעריים" נ' עיריית רחובות, תק-של 2006(3) 23500, פסקה 4 (2006) – שם נקבע, כי "רשות איננה זכות במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות; תמ"ש (ת"א) 78931/98 י.א נ' ע' א' תק-מש 2006(2) 341 (2006)).
10. בא-כוח הנתבעים שב והדגיש, כי אין בין הנתבעים לתובע יריבות – הן מבחינת מערך היחסים החוזי והן מבחינת הסעד המבוקש. אמנם הנתבעים חתומים על הסכמים, המהווים חלק ממסכת העובדות בתביעה, אך לא די בזאת כדי ליצור יריבות בין הצדדים ואין בזאת כדי להצדיק הכללתם כנתבעים. בא-כוח התובע יכול היה להגיש ההסכמים שבין הממונה לבין ההסתדרות, לזמן מי מן הנתבעים להעיד מטעמו או לבקש מן הנתבעים תעודות עובד ציבור בנושאים הדרושים לו, מבלי להכפיפם להליך המשפטי; בא-כוח הנתבעים שב וטען, כי אין חוזים בינם לבין התובע – דבר המהווה בסיס לשאלת היריבות, וכי הסעד בתביעה אינו מבוקש מן הנתבעים, למעשה, אלא מנתבעת 1 בלבד; כל משא-ומתן, אשר קוים בעניין נשוא התביעה, התנהל בין התובע לנתבעת, כאשר הנתבעים לא היו קשורים לכך בכל קשר שהוא ואינם מודעים, עד היום, לפרטי המשא-ומתן ולאופן התנהלותו.
11. באשר לטענה בדבר מקור זכותו החוזית של התובע במקרקעין – שב בא-כוח הנתבעים על טענותיו במסגרת בקשתו. לדבריו, שני החוזים (משנת 1984 ומשנת 1995) וצו התפיסה מפנים לסימון השטח במפה כלשהי. השטח הראשון, הכולל 500 דונמים, הינו דמוי ריבוע ואילו השטח השני, הכולל 234 דונמים, הינו בצורת Tוגובל בראשון מצד מערב. מושב "מתתיהו" הוקם על השטח הראשון בלבד, כאשר החוזה שבין התובע להסתדרות התייחס לשטח זה בלבד. חוזה זה נחתם כבר בשנת 1989, עוד בטרם נחתם הסכם הרשאה בין הממונה וההסתדרות (בשנת 1990 – יוזכר שוב, לא צורף כל הסכם שכזה), בכל הנוגע לשטח הראשון. ההסכם משנת 1984, אשר צורף לתביעה, איננו מתייחס לשטח הראשון, אלא לשטח השני ולפיכך נשאל, הכיצד יכול התובע לקבל רשות לשימוש בקרקע מגוף, אשר לא היתה לו אז כל זכות במקרקעין?
12. ככל שנוגע הדבר לטענה בדבר מהות התפיסה הצבאית, הסביר שוב בא-כוח הנתבעים, כי בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ, בחן שני יסודות מצטברים, כתנאי לנטילת חזקה ברכושו של האוייב (בג"צ 574/82 אל נאואר נ' שר הביטחון, פ"ד לט(3) 449 (פסקה 16)). בפסק-הדין האמור נקבע, כי ישנו צורך בגילוי כוונה לתפוס הרכוש וכן יש לנקוט במעשה או הצהרה לנטילת החזקה. בענייננו, לטענת בא-כוח הנתבעים, השטח שבמחלוקת נכלל בצו תפיסת המקרקעין (13/77), אך לא נתפס בפועל, שהרי השטח לא גודר ולא נעשתה בו כל פעולה, המעידה על נטילת החזקה. משלא השתכללה התפיסה הצבאית בשטח, פקע לגביו תוקפו של הצו. שטח זה, אשר לא גודר, לא נכלל בשטח – לגביו ניתנה הרשאה להסתדרות, ומשכך אין בידה של ההסתדרות ליתן לתובע הרשאה בו. בהמשך לכך, אין להסתמך על מכתבו של פונק מן ההסתדרות, מיום 9.1.95 – לפיו מומשה התפיסה במלואה, שכן כבר ביום 19.1.95 השיב הממונה להסתדרות, מפורשות, כי הטענה לפיה מומשה התפיסה במלואה, אינה נכונה. התובע אישר בסעיף 2 לתגובתו, כי הסכם ההקצאה בוסס על צו תפיסת השטח, אשר הוציא אלוף הפיקוד בשנת 1977 (13/77) – כעמדתם של הנתבעים – כך שממילא, לטענת בא-כוח הנתבעים, לא יחול הסכם ההקצאה על שטח שלא נתפס על-פי אותו צו. אשר-על-כן, משלא השתכללה התפיסה הצבאית בשטח נשוא המחלוקת, ואף פקעה, לא נכלל השטח בגדר ההרשאה, אשר נתן הממונה להסתדרות. ברי, כי לא היה בידי ההסתדרות ליתן הרשאה בשטח לתובע.

דיון
התיישנות
13. תחילה יש לבחון, לצורך העניין, האם המדובר בזכות במקרקעין, כשם שטוען התובע, או שמא בזכות חוזית עסקינן, כשם שטוענים הנתבעים? – לדידי, הדין לעניין זה, מצוי עם הנתבעים. המדובר בזכות חוזית ולאו בזכות קניינית.
התובע בענייננו הינו "בר רשות" במקרקעין מכוחו של חוזה משולש, אשר נחתם תחילה בין הממונה לבין ההסתדרות, היא הגוף המיישב ואחרי כן בין הגוף המיישב לבין האגודה החקלאית, היא התובע בענייננו. זכות הרישיון האמורה במקרקעין הנה זכות נפוצה במחוזותינו, ומשכך שימשה כר פורה לכתיבה אקדמאית בנדון ומקור נובע לפסיקה. וכך, פעם אחר פעם, קבעו הערכאות השונות, כי זכות הרישיון במקרקעין הנה רשות, אשר ניתנה על-ידי בעל זכות במקרקעין, לאחר, להשתמש במקרקעין ולעיתים אף להחזיק בהם. זכות זו אינה מנויה בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ואינה מוכרת כזכות קניינית מובהקת, בדומה לזכויות הבעלות, שכירות, שאילה, משכנתה, זיקת הנאה וזכות קדימה. בניגוד לזכויות אילו, הרישיון הינו זכות חוזית גרידא, וכל חוזה – במסגרתו מועבר הרישיון, הינו חוזה למכר זכות חוזית אישית, המתייחסת אמנם למקרקעין, אין המדובר בחוזה למכר זכות קניין במקרקעין (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (פורסם באתר המשפטי "נבו") (2006); רע"א 5071/03 הוך נ' גבע, פ"ד נח(2) 49, 51-52 (2003); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 314 (2002)).
14. בהסכמי ההרשאה השונים, אשר נחתמו בין הממונה לבין ההסתדרות, הן בשנת 1984 והן בשנת 1995 (נספחים א1 ו-א2 לכתב התביעה) צויין מפורשות, כי הממונה מוסר החזקה במשבצת המקרקעין לידי ההסתדרות "בתור בר-רשות בלבד" ולתקופה מוגבלת של 49 שנים (סעיף 2 להסכמים) וכי אין בכוחה של ההסתדרות להעביר זכויותיה לפי הסכמי ההרשאה האמורים לאחר בכל דרך שהיא או למסור כל חלק ממשבצתה מקרקעין, בלא שנתקבל, טרם לכן, אישורו של הממונה לדבר (סעיף 8(א) להסכמים). בכוחה של ההסתדרות, כאמור בהסכמים דנן, ליתן לאגודה כלשהי, המאגדת מתיישבים ביישוב, "רשות" להתגורר במשבצת המקרקעין (סעיף 8(ב) להסכמים). הנה כי כן, הזכויות במשבצת המקרקעין של התובע, הנן זכויות חוזיות גרידא, אשר הוסדרו בשתי מערכות חוזיות נפרדות, הגם שנוגעות זו לזו: האחת, בין הממונה לבין ההסתדרות ואילו האחרת, בין ההסתדרות לבין התובע. התובע אך הורשה להתיישב במקרקעין, על-ידי ההסתדרות, כאשר ההסתדרות עצמה קיבלה זכויות של "ברת רשות" בלבד במקרקעין, מאת הממונה. אמנם הזכויות הנדונות נוגעות לשימוש במשבצת המקרקעין, אך כפי שהוסבר, אינן מהוות משום זכויות קנייניות במקרקעין.
15. מכאן יש לבחון, האם התיישנה כבר תביעתו של התובע.
התובע העלה טענות שונות, הנוגעות לאי-תחולת חוק ההתיישנות באיזור יהודה ושומרון; הולדת עילת התביעה ביום פלישת הנתבעת לשטחו של התובע, קרי: יולי 2004 (אז הופקדה גם תוכנית המתאר); התובע הכחיש קבלתו של המכתב משנת 1995 – לפיו, לטענת הנתבעים, ידע דבר המחלוקת במקרקעין עוד טרם לכן, ומכאן, לשיטתו של התובע, מועד ההתיישנות הרלבנטי הינו יולי 2004 – עת הופקדה תוכנית המתאר; כן טען התובע, כי המדובר במקרקעין בלתי-מוסדרים, כאשר תקופת ההתיישנות החלה באשר לתביעות בעניינם, הנה 15 שנים, לפי חוק המקרקעין.
16. דין טענותיו של התובע – להידחות.
תחילה יוזכר, כי אין המדובר בתביעה במקרקעין אלא בתביעה חוזית גרידא. על-כן, אין כל בסיס לטענת התובע בדבר הגדרת משבצת הקרקע, בה הוא ממוקם, כמקרקעין בלתי-מוסדרים. על-כן, תקופת ההתיישנות הנהוגה והרלבנטית לענייננו הנה 7 שנים (ראו סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות).
גם טענת התובע, בדבר אי-תחולת דיני ההתיישנות הישראליים אינה נכונה. בסעיף 31 לחוזה ההתיישבות (ועוד לפני כן, סעיף 21 לחוזה שבין הממונה לבין ההסתדרות), אשר נערך בין ההסתדרות לבין התובע, נקבעה מפורשות תחולתו של החוק הישראלי והתדיינות בבית-המשפט המוסמך לכך, במדינת ישראל, וזאת בשל העובדה, שכלל הצדדים למערכת החוזית הינם ישראליים. על-כן כפוף התובע, בהסכמתו, לקביעותיו של החוק הישראלי בנדון, ואין כל היגיון בטענתו, כי יש להחיל דין האיזור עובר לכיבושו.
בהמשך לאמור, עיון בחליפת המכתבים בין הצדדים משנת 1995, אשר העתקיהם נשלחו למזכירות התובע, מלמד, כי התובע היה מודע למתרחש עוד בשנת 1995, ככל שנוגע הדבר לכוונות בדבר הקצאת הקרקע לקריית ספר. יצויין, כי בא-כוח התובע לא מצא לנכון לבקש רשות להשיב לטענות בא-כוח הנתבעים בנדון, על-מנת לסתרן, ולפיכך לא עלה בידו להוכיח טענותיו, כי לא ידע דבר כבר לפני כעשור ומעלה.
17. מן האמור עולה, כי תביעתו של התובע התיישנה זה מכבר, כך שדינה – להידחות.
די בתוצאה האמורה כדי לסיים הדיון בשלב זה ולדחות התביעה, כבקשת הנתבעים. יחד עם זאת, ולאור חשיבות הטענות שהועלו בנדון, הריני רואה לנכון לדון בהן.
היעדר יריבות
18. בא-כוח התובע אישר, כי לא קיים בין התובע לנתבעים כל קשר חוזי שהוא, אך טען, אף-על-פי-כן, ליריבות בינו לבין הנתבעים, וזאת בהסתמך על מערך החוזים הקיים, לשיטתו, בין הממונה לבין ההסתדרות והתובע.
לא ברור מהו מקור היריבות – אליו חותר בא-כוח התובע. הרי צדדים לחוזה, כידוע, מתכוונים ליצור מערכת זכויות וחובות בינם לבין עצמם. ההיגיון מחייב, כי אילו רצו להעניק זכויות כלשהן לצד ג', יכלו לצרפו כצד לחוזה או ליצור עסקה משפטית, הכוללת אותו במערך החוזי (המחאה למשל). בהיעדר אינדיקציות כאמור, מוטל על אותו הצד, המבקש "להתפרץ" למערך החוזי להראות, כי אותו חוזה מקנה לו זכות לדרוש קיומו של חיוב כלשהו לטובתו, וכי הצדדים לחוזה התכוונו להקנות לו זכות אכיפה כלשהי (ראו ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה) 433).
בפועל, וכפי שהבהרתי, התובע קיבל משבצת המקרקעין – בשטחה הוא מתקיים, על סמך שתי מערכות חוזיות נפרדות. הראשונה והקודמת בזמנה, נערכה בין הממונה לבין ההסתדרות. לאחר שקיבלה ההסתדרות רשות במקרקעין וכן הורשתה, כקבוע בהסכם, להעניקה לאגודה מיישבת, ערכה חוזה נפרד עם התובע והעניקה לו הרשות במקרקעין. מכאן ברור, כי מערך היחסים שבין ההסתדרות – כל עוד פועלת במסגרת הרשאתו של הממונה, שהרי לא נטען אחרת – לבין התובע הינו נפרד לחלוטין, ואין לתובע כל זכות מכוחן של ההתקשרויות בין הממונה לבין ההסתדרות.
19. יתירה מזאת, כתב התביעה מלמד, כי שלל הטענות, המרכיבות את עילת התביעה ותומכות בה, לשיטתו של בא-כוח התובע, מופנה בעיקרו כלפי נתבעת 1 בלבד (ראו סעיפים 16-17 ופרק הסיכום של התביעה), אשר מבקשת לפלוש לשטחים, שהוקצו לתובע כדין, מכוח הסכמי ההרשאה האמורים.
מקור זכותו החוזית של התובע
20. בא-כוח הנתבעים טענו, כי קיימת אי-בהירות באשר למקור זכותו החוזית של התובע במשבצת המקרקעין הנדונה. לטענתם כזכור, לא ברור לאיזה חלק מקרקעין מתייחס חוזה ההתיישבות שבין ההסתדרות לבין התובע משנת 1989 (נספח ג' לכתב התביעה), בעוד הסכם ההרשאה (נספח א2 לכתב התביעה) שבין הממונה להסתדרות, אשר אמור מטבע הדברים להיות קודם בזמנו, הינו משנת 1995. מכל מקום, לדברי בא-כוח הנתבעים, ההסתדרות רשאית להקנות לאחר רישיון במקרקעין ולממונה הזכות לשנות גבולות המשבצת. בא-כוח התובע, בתגובה לטענות, ציין תחילה, כי אין מקום לדון בטענה שכזו כטענה מקדמית וכי יש לאפשר לתובע להציג ראיותיו לדבר. לגופו של עניין ציין, כי בהסכם ההרשאה משנת 1995 העניק הממונה להסתדרות זכות שימוש בשטח של 500 דונמים בנוסף לזכות, אשר הוענקה להסתדרות בהסכם משנת 1984, על פני שטח של 234 דונמים. בא-כוח התובע התייחס כאן לשאלת שטחה של משבצת המקרקעין אך לא אמר מאומה לעניין חוסר ההיגיון שבמועדי כריתתם של החוזים השונים. ככל שנוגע הדבר להקצאת הקרקע טען בא-כוח התובע, כי אם לנתבעים טענות לעניין זה, אזי עליהם להפנותן להסתדרות, אשר הקצתה הקרקע לתובע לכתחילה ולאו לתובע עצמו. יצויין, כי באמירתו זו מאשר בא-כוח התובע היעדרה של יריבות בין התובע לבין הנתבעים.
21. דין טענותיו של התובע להידחות, ככל שנוגע הדבר למקור זכותו החוזית במקרקעין. תחילה יודגש, כי הגם שביקש בא-כוח התובע לתמוך תגובתו לדבר בראיות שונות, שלא במסגרתו של דיון מקדמי, לא התייחס בפועל לעדויות, מסמכים או ראיות כלשהן, הנמצאות ברשותו לדבר. מכאן יש להסיק, כי אין לבא-כוח התובע מאומה – זולת מה שכבר צירף לכתב תביעתו. לגופו של עניין יודגש, כי בין התובע להסתדרות נחתם הסכם אחד בלבד – וזה הוא המקור היחידי לרשותו של התובע במקרקעין. כל טענה בדבר הקצאת קרקע נוספת לתובע, מעבר לזו המעוגנת בהסכם שנחתם בינו לבין ההסתדרות, הנה ריקה מתוכן ואין לקבלה.
מהות התפיסה הצבאית של השטח
22. לטענת בא-כוח הנתבעים כנזכר, היישוב מתתיהו הוקם על קרקע אשר הושגה בתפיסה צבאית, בשנת 1977, בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי. תפיסה שכזו אינה מקנה לתופס זכות בעלות אלא חזקה בלבד, ומשתכללת בהתקיים שני תנאים מצטברים: הצהרה על כוונה לתפוס הקרקע וכן נקיטת מעשה כלשהו בעל אופי של נטילת החזקה או הפיקוח (פעולות גידור וכיו"ב) או לפחות הצהרה בעלת אופי כאמור (בג"צ 574/82 אל נאוואר נ' שר הביטחון, פ"ד לט(3) 449 (פסקה 16) – שם חזר בית-המשפט העליון על תקנה 52 לאמנת האג וקבע התנאים האמורים, לאחר ציטוט האמנה בשפה האנגלית). בא-כוח הנתבעים התייחס אף למכתבו של פונק מן ההסתדרות – לפיו מומשה התפיסה במלואה, וזאת לאור תגובתו של הממונה בנדון, במכתב תשובתו לפונק מיום 19.1.95 – לפיו נדחתה אמירתו של פונק. עוד הוסיף בא-כוח הנתבעים, כי גם לדידו של בא-כוח התובע, מבוסס הסכם ההקצאה על צו תפיסה 13/77, ומכך אין בכוחו של הסכם ההקצאה לחול על שטח, אשר לא נתפס לפי אותו הצו.
23. בא-כוח התובע לא התייחס ישירות לטענות דלעיל. לדבריו, טענות בא-כוח הנתבעים באשר לחובת הגידור לא גובו בכל אסמכתא רלבנטית, למעט תקנה 52 לאמנת האג, אשר אינה רלבנטית לתובע אלא לתופס השטח, קרי: הממונה וההסתדרות. עוד הוסיף, כי צו התפיסה הגדיר תחומי השטח המוניציפאלי בלבד בשונה מתחומי הקצאת הקרקע למושב ומשכך, אין ללמוד דבר הימנו לעניין הקצאת הקרקע.
24. מתגובתו של בא-כוח התובע לטענה ברור, כי אין בפיו תשובות ממשיות לטענת בא-כוח הנתבעים וכן אין בכוחו להציג אסמכתא בעלת משקל לשם גיבוי התנגדותו לדבר.
השטח נשוא המחלוקת דנן, כעולה מן החומר שהונח בפניי, לא נתפס בפועל. הרי אין כל טענה מטעמו של התובע, כי השטח גודר או כי נעשתה בו כל פעולת תפיסה אחרת (סלילת דרכים וכו'), כך שנראה, כי הדין עם בא-כוח הנתבעים בטענתו, כי צו התפיסה 13/77 פקע.
סוף דבר
25. הנה כי כן, ומשנדחו טענותיו של התובע, אחת לאחת, תוך שנתקבלו טענותיהם של הנתבעים, אזי דין התביעה להימחק על-הסף."
3. דוגמאות בהם בתי-המשפט דחו בקשה למחיקת התובענה בשל היעדר עילה שהגיש הנתבע

3.1 התובעות (המשיבות), מייחסות למבקש מסכת עובדות במסגרת פעולותיו והשפעתו, המצריכות בירור, ולפיכך יש ליתן להן את יומן בבית-המשפט
ב- בש"א (י-ם) 6033/07[33] נפסק מפי כב' השופט יוסף שפירא:

"לפני בקשה למחיקתו של המבקש, מר משה ויגדור, מכתב התביעה שהגישו המשיבות כנגד חברת יישום ושלושה בעלי תפקיד, ביניהם המבקש.
האם דירקטור בחברה, שאינו פעיל בה שנים רבות, אולם החברה לא דיווחה על התפטרותו לרשם החברות – חב בחובות החברה? זוהי השאלה המרכזית בבקשה זו.
הרקע להליך
1. ביום 5.9.06 הגישו המשיבות כנגד המבקש וצדדים נוספים תביעה בה הם עותרים לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 16,109,141 ש"ח הנובע מפסיקת שכר-טרחה בבוררות שהתנהלה בין המשיבות לבין חברת מדיבר בע"מ (להלן: "מדיבר") שנערכה בשוויץ, ומהליכי אכיפה שהתנהלו בארץ.
אותה חברת מדיבר אינה צד לתביעה נשוא הליך זה. טענת התובעות (המשיבות) הינה כי הנתבעים: יישום חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן: "יישום") וכן נתבע 2 הינם בעלי מניות במדיבר, ונושאי משרה במי מהחברות, חייבים בחיוב שכר-טרחה הבורר.
טענות המבקש
2. המבקש טוען כי הוא איננו קשור במדיבר, וחדל לשמש כדירקטור בה בשלהי 1991, שעה שהליכי הבוררות החלו רק בשלהי 1996, ופסק הבורר ניתן 10 שנים אחרי שחדל לשמש כדירקטור. מינויו היה מתוקף היותו מנהל יישום, וכשמונה ב-1992 כמנכ"ל משותף של האוניברסיטה העברית, ובדצמבר 1992 כמנהל יחיד, סיים את תפקידו כמנכ"ל יישום, ובכלל זה את תפקידו כדירקטור במדיבר.
הרישום אצל רשם החברות, שם רשום המבקש כדירקטור, הינו שגוי ונובע מאי-עדכון ותו לא. ראיה לכך, גם כב' השופט יוסף אלון, אף הוא רשום כדירקטור במדיבר, וברור שבטעות הללו לא הוצאו מן הרישום, בהיעדר דיווח.
מכל מקום, המבקש לא היה בעל מניות במדיבר, ואינו פעיל בחברה, ואין לחייבו בחובותיה.
בפן המשפטי, טוען המבקש, כי הדין אינו מטיל על דירקטור אחריות לחובות חברה בה הוא משמש בתפקיד זה.
פרשת התביעה מגלה עילה רק אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות בה, יהא זכאי לקבל את הסעד המבוקש, ואם לא כן הרי שיש לסלק התביעה על-הסף (ע"א 163/84 מדינת ישראל נ' חברת העובדים העברית, פ"ד לח(4) 1).
טענות המשיבות
3. המבקש התנהג, והציג מצגים כלפי המשיבות באופן המחייב אותו בסעד המבוקש הן מכוח דיני הרמת מסך והן מכוח כללי האחריות האישית החלים על נושאי משרה בחברה על-פי הדין הכללי. התנערות הנתבעים ובכללם המבקש, לתשלום החוב חוטאת לעקרונות הדין לרבות עשיית עושר ולא במשפט, דיני החוזים ובמובהק לעיקרון תום-הלב. המבקש היה מעורב בשנת 2000 בחברה ומכאן שיש לדחות את בקשתו.
אין זה המקרה לסילוק תביעה על-הסף, שהינו סעד קיצוני אשר יינתן רק במקרים קיצוניים בהם אין כל סיכוי, קלוש שבקלושים כי אם יוכחו הטענות שבכתב התביעה, יהא התובע זכאי לסעד המבוקש. (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית) 167; ע"א 35/03 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721).
כתב התביעה מעלה טענות כנגד המבקש (סעיפים 61 עד 67; סעיפים 132 עד 140). קיומן של הטענות נגד המבקש מעלה שאלות עובדתיות ומשפטיות בקשר עם אחריותו של המבקש, במיוחד לאור מצגי השווא של כל הנתבעים לרבות המבקש כלפי המשיבות, שבהתנערות מהם עתה יש משום חוסר תום-לב המחייב גם את המנהלים (ד"נ 7/81 פנידר חברה להשקעות פתוח ובניין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673) (להלן: "הלכת פנידר").
על-פי רישומי רשם החברות המבקש עדיין רשום כדירקטור במדיבר. בתקנון ההתאגדות של מדיבר (נספח 3 לכתב התביעה) נקבע כי ביטול מינוי דירקטור יהיה בהודעה בכתב לחברה (סעיף 68(ג)). הוראות אלה לא קוימו במקרה דנן.
דיון
4. תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת:
'בית-המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:
(1) אין הכתב מגלה עילת תביעה
(2)...'
הכיצד נבדוק אם אין הכתב מגלה עילת תביעה?
א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007), מציין בספרו כי:
'השלב הראשון, הוא שלב הבדיקה הטכנית-פורמלית של כתב התביעה, שבו אין מתעוררת שאלה של נטל הוכחה או מידת הוכחה. די בכך שהתובע "יראה" על פני התביעה כי בידו עילה.' (שם, 167) (כן ראו ד"ר י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 383).
לפיכך יש לבחון את השאלה האם בכתב התביעה עובדות, שאם אלה יוכחו במהלך המשפט כי אז יהא התובע זכאי לקבל את הסעד המבוקש.
יוצא איפוא, שבשלב זה, אין בודקים את שאלת סיכויי התביעה, אלא המבחן הינו בכיוון ההפוך, כפי שמציינת כב' השופטת ע' ארבל ב- רע"א 359/06 עורך-דין ד' חורי מועין נ' עורך-דין סאלמן פרג', תק-על 2006(2) 957, כדלקמן:
'אכן, כלל הוא כי מחיקה על-הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש (ראה למשל, ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 671; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, ובמקרה דנן נקבע, כאמור, בשלוש החלטות כי אין מקום לחסום את תביעת המשיב בשלב הדיון המקדמי לאור עובדות העניין ולאור פרשנות הסעיף לחוק.' (שם, 957)
אף כב' השופט א' רובינשטיין סוקר את ההלכה בסוגיה זו ב- ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ, תק-על 2007(2) 2725, כדלקמן:
'י"ב. אכן, כטענת המערערים, 'הלכה פסוקה היא, כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על-הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית-המשפט – בבואו לשקול אפשרות זו – ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן' (פרשת חסין, 724; רע"א 359/06 עורך-דין ד' חורי מועין נ' עורך-דין סלמאן פרג' (לא פורסם); רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ, תק-על 2005(3) 2902 (2005); ע"א 2452/01 דרור אורן, עורך-דין נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2003(3) 1932; לעניין סילוק על-הסף כאמצעי שבלית ברירה ראו ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 671-672 – הנשיא שמגר). על בית-המשפט הדן בבקשות לסילוק על-הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים – נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית-המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת.
י"ג. אמנם לא למותר לומר, כי בסופו של יום, אם מתברר בדיעבד כי אכן היה מקום לסילוק על-הסף, ניתן לפצות על זאת – במידה רבה למצער – בהשתת הוצאות. ראוי להביא כאן מדברי ד"ר ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 120 בעמ' 106, כי כללי סדר הדין 'הם כללים עם 'נשמה'. על בית-המשפט מוטל התפקיד לעמוד על משמעותם ולהפעיל את שיקול-דעתו בהתחשב ברעיונות שעמדו ביסוד התקנתם (אם היו כאלה), במטרותיהם ובתפיסות היסוד של השיטה המשפטית, לרבות (אך לא רק) באופיה החוקתי של זכות הגישה למערכת השיפוטית'. דברים אלה ראוי שיהיו לנגד עינינו בהתמודדות עם אתגרי סדרי הדין.' (שם, 2728)
ייתכנו אמנם חריגים לכלל, כגון בתביעה שמקורה בסעיף 54א(א) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (הנוגע לתביעה ייצוגית), לגביו נקבע כי אינו תנאי טכני-פורמלי גרידא, ובדיקת קיומה של עילה על פיו אינה נעשית על יסוד ההנחה שהעובדות המפורטות בכתב התביעה תוכחנה במהלך המשפט, אלא מחייבת עיון ובדיקת התשתית הראייתית וקביעת הערכת סיכויי התובע להוכיחן במהלך המשפט (ראו המ' 1231/95, ת"א (ת"א) 1475/95 מישל נ' רשף מחשבים (לא פורסם) (כב' השופט י' זפט) (17.3.96). ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2) 312).
(כן ראו ת"א (י-ם) 5171/03 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' קיבוץ שריד, תק-מח 2004(1) 666).
על זכות הגישה לערכאות נאמר כי הינה זכות חוקתית. ב- בש"א 8741/02, ת"א (ת"א) 1237/00 התאחדות הישראלית לכלבנות נ' המועדון לקידום כלב הרועים, תק-מח 2003(1) 2767, נאמר:
'זכות האזרח לפנות לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה לאורה מפעילים בתי-המשפט את סמכותם על-פי תקנה 519 לתקנות האמורות. הכלל המנחה בעניין זה הוא כי אין מערימים קשיים בדרכו של תובע לבירור זכויותיו בבית-המשפט. הדברים יפים במיוחד כשמדובר בשלב של הגשת תביעה בערכאה ראשונה.' (שם, 2767)
העילה – עובדות כתב תביעה
בראי הפסיקה נבחן את עובדות המקרה, לעניין המחיקה על-הסף.
5. במקרה דנן טוענות המשיבות כי מכתב התביעה עולה מפורשות כי המבקש, בין יתר הנתבעים, היו מודעים להליכי הבוררות (סעיפים 61-67); בסעיף 132 לכתב התביעה נטען כי התנהגות הנתבעים מהווה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של מדיבר. כך גם בסעיפים 132-140 לכתב התביעה מתוארת התערבות מהותית של הנתבעים בפעילות מדיבר, ערבוב נכסיה עם נכסי יישום, הברחת נכסים, והיותם מפעילי מדיבר. אל מול טענות אלה של המשיבה טוען המבקש כי העובדות הללו לא יכולות להתייחס אליו שכן הוא אינו דירקטור במדיבר ואף לא ביישום.
להלן: מספר דוגמאות מהמעשים המיוחסים לנתבעים בכתב התביעה:
בסעיף 64 לכתב התביעה נאמר:
'במהלך ניהול הבוררות, ידעו הנתבעים, בפועל, כי מדיבר משוללת אמצעים כספיים כלשהם לשלם את הוצאות המשפט, אום וכאשר מדיבר תפסיד במסגרת הבוררות.'
ובסעיף 65:
'הנתבעים אף ידעו, כי במסגרת הליכי ה-ZCCנפסקות הוצאות משפט ריאליות כפי שעולה, בין היתר, מן העובדות הבאות: ...'
ובהמשך, סעיף 133 קובע:
'התובעות יטענו, כי בהתנהגותם כאמור לעיל בכתב תביעה זה, עשו הנתבעים, יחד ולחוד, שימוש לרעה במסך ההתאגדות של חברת מדיבר, אגב פעולה מנוגדת בתכלית לעקרונות הצדק והיושר ולעיקרון תום-הלב, וכי לפיכך, מן הראוי, כי בית-המשפט הנכבד ירים את מסך ההתאגדות מעל חברת מדיבר ויחייב את הנתבעים כולם, יחד ולחוד, בחובותיה הפסוקים של חברת מדיבר כלפי התובעות.'
וכן בסעיף 139:
'התובעות יטענו עוד, כי כאמור לעיל בכתב תביעה זה, רווחי מדיבר (אשר הוברחו ממילא כולם לידי הנתבעים, או מי מהם) הופקו מלכתחילה כתוצאה ממומחיותם ומשיקול-דעתם של הנתבעים, או מי מהם, וכי גם לפיכך מן הראוי, כי בית-המשפט הנכבד ירים את מסך ההתאגדות מעל חברת מדיבר ויחייב את הנתבעים כולם, יחד ולחוד, בחובותיה הפסוקים של חברת מדיבר כלפי התובעות.'
הנה כי כן, לאור עובדות אלה, נראה כי אין זה המקרה למחיקת כתב תביעה על-הסף.
המיתווה הנורמטיבי לעניין דירקטור בחברה
המסקנה דלעיל אינה מייתרת את הדיון בשאלה אם המבקש היה דירקטור בתקופה הרלבנטית.
6. בפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה") מָצִינו בסעיף 1, הגדרה זו:
'דירקטור" לרבות מי שמשמש בפועל בתפקיד דירקטור, יהא תוארו אשר יהא.'
ובחוק החברות, התשנ"ט-1999 מוגדר "דירקטור" כדלקמן:
'חבר בדירקטוריון של חברה ומי שמשמש בפועל בתפקיד דירקטור, יהא תוארו אשר יהא.'
עולה מהגדרות אלה שהדין מבקש לקבוע כי אין מצב שחברה פועלת בחלל ריק. כך, מרגע ייסוד החברה ועד לפירוקה. אף אם לא מונו דירקטורים הרי שהדירקטורים הראשונים יהיו:
'הדירקטורים הראשונים של חברה הם הדירקטורים שמונו בידי המייסדים ואשר נתנו הצהרה כאמור בסעיף 8; כהונתם של הדירקטורים הראשונים תסתיים עם תום האסיפה השנתית הראשונה, אלא-אם-כן נקבע אחרת בתקנון.' (סעיף 220 לחוק החברות)
האמנם היה המבקש דירקטור בתקופה הרלבנטית?
7. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי בין מנהלי חברת מדיבר, כפי העולה מהרישום אצל רשם החברות, נמנה אף המבקש, וזאת מעת ייסודה ועד עצם היום הזה (ראו שאילתה מרשם החברות מיום 4.3.07 שהוגשה במהלך הדיון בבקשה דנן). טענת המבקש הינה, כאמור, כי הוא אינו משמש כמנהל בפועל מאז שלהי 1992, וכי בטעות שמו לא הוסר חרף שאינו פעיל בה ובחברת יישום, והמבחן הינו הקשר והפעילות בפועל וכן כי ניתן לסתור את הרישום שהינו לכאורי בלבד.
תשובת המשיבות הינה כי לשם כך קובע הדין כי יש לדווח לרשם החברות על-מנת לשנות את העובדה כי אדם מסויים חדל להיות דירקטור.
אכן סעיף 223 לחוק החברות שכותרתו: "דיווח על שינויים", קובע:
'חברה פרטית תדווח לרשם החברות על מינויו של דירקטור ועל סיום כהונתו של דירקטור, בתוך ארבעה-עשר ימים מהיום שמונה או מהיום שנסתיימה כהונתו.'
את עצם קיומו של הדירקטור, אף לצורך קביעת חובותיו וזכויותיו, יש לבדוק בשני מישורים. האחד, ביחסים בינו לבין החברה, השני, ביחסיו אל מול צד שלישי.
כך "פקיעת כהונה", על-פי סעיף 228 לחוק החברות, יכול שתעשה, בין היתר, בהתפטרות או פיטורין.
ביחסים כלפי החברה, התפטרותו תעשה על-ידי מתן הודעה לדירקטוריון, ליושב ראשו או לחברה (סעיף 229 לחוק החברות), והחברה אמורה לדווח על כך לרשם החברות, על-פי סעיף 223 כמצוטט לעיל.
הואיל ובמקרה דנן, גם אם יוצאים מן ההנחה כי המבקש הודיע לחברה בזמנו כי חדל להיות מנהל בחברה, הרי מתעוררת השאלה אם המבקש יחשב כדירקטור כל עוד הוא רשום ברשם החברות ככזה, אם לאו?
ב- ת"פ (ת"א) 8783/99 מדינת ישראל נ' משה שוב, תק-של 2002(3) 810, מציין כב' השופט ד' רוזן:
'הרישום ברשם החברות, של הזכויות בחברות הרשומות, אינו בעל כוח קונסטיטוטיבי. הרישום ברשם החברות מהותו דקלרטיבי, נועד להצהיר על זכות קיימת. הסנקציה על אי-מתן הודעה לרשם החברות, היא סנקציה של קנס. היא אינה סנקציה של ביטול הפעולה (עמ' 89-92 לסיכומי תביעה).' (שם, 814)
ב- בש"א (חי') 10229/05 פריצקר יצחק נ' יאיר פיליפ, תק-מח 2005
(3) 11716, דן בית-המשפט (הנשיאה ב' גילאור), בבקשה למחיקה על-הסף של תובענה להסרת קיפוח. בדחותו את הבקשה, מתייחס בית-המשפט לתפקיד המרשם, כדלקמן:
'הרציונלים התומכים בהקפדה על הרישום, נובעים מחשיבות ניהול מרשם. בדברי ההסבר להצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995 (הצעת חוק 2432) מוסבר כי המרשם חשוב בכמה הקשרים שונים:
'הוא חשוב לחברה החפצה לדעת, בכל עת, מי הם בעלי מניותיה, על-מנת שתוכל לעמוד במילוי התחייבויותיה כלפיהם (למשל זימון לאסיפות הכלליות); הוא מעניינם של בעלי מניות, העשויים לרצות ליצור קשר עם בעלי מניות אחרים, כגון בהקשר של מאבקי שליטה; והוא חשוב גם לצדדים שלישיים, העשויים להיות מעוניינים בקבלת מידע על זהות המחזיקים במניותיה של החברה עימה התקשרו, או השוקלים להתקשר...'
נראה כי אלו אינם מתקיימים בענייננו. מדובר בחברה פרטית משפחתית, אשר לפי הרישום במשרדי רשם החברות האב יעקב ובניו שמשון ויצחק הם הדירקטורים שלה, והם שהיו בעלי המניות היחידים לפני שמכר שמשון מניותיו לפיליפ. כך בוודאי שלא היו זקוקים למרשם על-מנת לקיים התחייבויות או ליצור קשר ביניהם. אכן, צדדים שלישיים כן עשויים להידרש למרשם, כשם שהוסבר בהצעת החוק, אולם כיצד יכולה טענה שכזו להישמע מצד מי שהוא מנהלה של החברה ולא דאג לניהול מרשם, ולא דאג לעדכן את הפרטים אצל רשם החברות? חברה שאינה מנהלת מרשם בעלי מניות ואינה מעדכנת פרטיה אצל הרשם אינה יכולה להיאחז במצב שהיא מבין יוצריו. רישומיה של החברה מתאפיינים לכל אורך הדרך באי-סדר. רישומיה לא שיקפו או משקפים את המצב בפועל. יצחק טוען ל-100% בחברה, אולם לפי רישומי רשם החברות בבעלותו של יצחק רק 333,333 מניות רגילות ואף לא מנית הנהלה אחת, מתוך 1,000,001 מניות רגילות ושתי מניות הנהלה שהוצאו לבעלי המניות. לא זו אף זו, למרות שיעקב נפטר עוד ב-1996, לא טרח מי מבעלי המניות לתקן את המרשם בהתאם במשרדי רשם החברות. בהתאם לסעיף 140 לחוק החברות, ובמיוחד בהיעדר מרשם בעלי מניות, היה על מנהלה של החברה להקפיד על עדכון ודיוק של הרישום שם. אי-קיום המרשם, ואי-הקפדה על רישומים נאותים אצל רשם החברות הם מחדלה של החברה ומחדלו של מנהלה. נראה לי שבמצב כזה אין יצחק רשאי להיאחז בטענה של היעדר רישום כלפי אחר המבקש לטעון לבעלותו במניות.' (שם, 11719) (כן ראו תב"ע (י-ם) 993/97-3 פי.סי. נ' ימית אבטחה (1990) בע"מ, תק-עב 98(3) 26; ה"פ 315/99 פרץ ליאור נ' מחצבות קפת בע"מ, תק-מח 99(3) 7959).
מוכן אני לקבל את הטענה כי חברת מדיבר לא עדכנה את המרשם בדבר שינויים במצבת המנהלים, שכן אכן גם כב' השופט י' אלון עדיין רשום כמנהל בחברה, ואין חולק על כך כי כבר מספר שנים, אין הוא פעיל בה, אם כי לא התברר אם הדבר נבע משכחה.
המסקנה מהאמור לעיל הינה שאין לשלול את האפשרות שיש לפטור על-הסף מאחריות דירקטור הרשום במסמכי הייסוד של חברה אשר במשך שנים ארוכות לא היה לו כל קשר לחברה.
להמחשה, אילו היה עורך-דין יוסף אלון (כתוארו אז), כיום בין יתר הנתבעים, סביר להניח כי כך היה נעשה. לפיכך, הדרא קושיה לדוכתא – מה שונה המצב כלפי המבקש?
8. כלפי המבקש נטענות טענות רבות בכתב התביעה כמפורט לעיל, המייחסות לו מעשים ומחדלים.
בניגוד לטענת המבקש כי אינו קשור עם מדיבר ויישום מאז 1992, הרי שהוכח, כבר בשלב זה, לטענת המשיבות (נספח 57 לכתב התביעה) כי ביום 16.7.2000, הוא חתם על מסמך בו נאמר:
'למוטי פרלמוטר. הוספתי חתימתי. לא מציאה גדולה. ליישום לא יצא מי יודע מה!'
אין מחלוקת בין הצדדים שהמבקש כתב זאת על מכתב זה המתייחס להסכם שנערך בין יישום למדיבר, בעניין ההלוואה למדיבר על יסוד תחזית יישום לרווח כתוצאה מן הבוררות בשוויץ (נספח 28 לכתב התביעה).
בחקירתו הנגדית של המבקש על תצהירו במסגרת בקשה זו, נדרש הוא להסביר את הכתוב על ידו במכתב, וכך ענה:
'ש: נספח 37 11.7.00 הפניה של מסמך למוטי פרלמוטר אתה חתום.
ת: אני חתום כדירקטור ביישום על ההערה 'אין זו מציאה'. מוטי היה מנכ"ל ישום.
ש: ביום 16.7.00 אתה כותב למוטי פרלמוטר: 'למוטי הוספתי את חתימתי...'. על מה הוספת את חתימתך לבקשת פרלמוטר?
ת: לא זוכר. זה מסמך של חברת יישום ולכן הוספתי חתימתי כנראה למשהו ששיך ליישום.
ש: נספח 28 הוא הנספח שעליו הוספת את חתימתך. אני שואל אותך בבקשה האם אתה יכול להסביר את משמעות המשפט: "ליישום לא יצא ..."
ת: אני לא זוכר.
ש: מה ליישום היה צריך לצאת מבוררות מדיבר?
ת: אני לא יודע. לא הייתי מעורב בבוררות. יש פה הסכם בין ישום למדיבר שנוגע לצורכים של מדיבר. אני לא זוכר לגבי מה הערתי את ההערה איני יכול לשחזר מה בדיוק חשבתי.'
נראה בעיני כי בשלב זה של המשפט די במכתב זה (נספח 57) ובדברי המבקש, כדי לקבוע שאין למחוק נגדו את התביעה על-הסף, מטעם זה, ולאפשר לתובעת להוכיח את מעורבותו במהלך המשפט. לאור האמור, אין צורך בהכרעה בשאלה האם יש למחוק על-הסף אדם מכתב תביעה, אם מתברר כי אינו פעיל בחברה.
9. מכאן למשוכה האחרונה: האם היעדר אחריות של דירקטור מובילה למחיקתו על-הסף מן התביעה?
המבקש מפנה לסעיף 4 לחוק החברות הקובע:
'חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד.'
החריג לצורך הרמת מסך החברה מצוי בסעיף 6 לחוק החברות קובע:
'(1) בית-משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי-סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים-לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים-לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) ...'
הואיל ואין מחלוקת כי המבקש אינו בעל מניות במדיבר, הרי שלטענתו, יש למחוק התביעה נגדו על-הסף.
חוק החברות עוסק במבנה החברה, ועוסק באורגנים שלה, ובחלוקת הסמכויות ביניהם.
סעיף 54 שכותרתו: "אחריות יחידי האורגן", קובע:
'(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.'
סוגיה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, ואין זה המקום להרחבת היריעה במסגרת בקשה זו (לרבות האבחנה וההבדל בין חברה פרטית לחברה ציבורית, ובין דירקטור לנושא משרה, וסוגיית הרמת המסך לגבי בעלי מניות להבדיל מאורגנים של החברה). יחד עם זאת, נראה כי בענפי משפט אחדים נקבע אף בפסיקה כי תוטל אחריות אישית על מנהל, תוך חריגה מעיקרון ההפרדה בין האישיות המשפטית של החברה מזו של המנהל.
ב- ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן ואח', פ"ד לה(4) 253, קובע הנשיא מ' שמגר:
'עובדת היותו של פלוני מנהל חברה ולפיכך אורגן שלה אינה קונקלוזיבית לעניין קביעת אחריותו האישית בנזיקין. עצם האחריות בנזיקין והיקפה אינם פונקציה של הקביעה, אם העוולה בוצעה על-ידי אותו אדם כאורגן של חברה או כאדם פרטי. היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית.' (שם, 257)
אולם יש לבחון היטב את המסכת העובדתית, שכן על בית-המשפט לבדוק את מידת החריגה של נושא המשרה מפעילותו הרגילה בחברה.
הנשיא שמגר חזר על כך ב- ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, בציינו:
'מעמדו של המעוול בהררכיה המינהלית או הביצועית, אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה באורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות.' (שם, 697-698)
התייחס לכך גם כב' השופט אור (כתוארו אז) ב- ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, פ"ד נא(4) 769 (1997) (להלן: "פרשת שטיל"), בציינו:
'במקרה שבפנינו, מתעוררת השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו (ראו פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים של ניו זילנד בפרשת Trevor Ivory v. Anderson, 2 NZLR 517 (1992) מצד שני, במקרים מסויימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית – למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על-ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף (ראו פרשת Frances הנ"ל). במקרה העומד בפנינו לא מתעורר הצורך לפרוש במלואה את היריעה העניפה של הדינים אשר פותחו בשאלה זו. לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה.' (שם, 792)
המבקש טוען כי אין באמור בנספח 57 כדי ללמד על פעילות חריגה שלו (ראו סעיפים 373 עד 377 לפקודה; ע"א 3016/90 ארנרייך נר נאמן, דינים עליון לו 437; צ' כהן פירוק חברות (2000) 747-756).
כן סומך ידיו המבקש על ע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693. שם מביא המשנה לנשיא א' מצא את דברי כב' השופט אור בפרשת שטיל, אף כב' המשנה לנשיא סבור כי:
'הקביעה כי המערער התרשל, בכך שלא נהג כמנהל סביר בנסיבות העניין, מחייבת לבחון אם ניתן היה לחייבו כלפי המשיבות, באופן אישי, מכוח עוולת הרשלנות. הטלת אחריות אישית בנזיקין על מנהל חברה מותנית בכך שבמעשיו או במחדליו יתקיימו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על-פי דיני הנזיקין. כדברי השופט אור:
נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו, היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל. הוא ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על-פי דיני הנזיקין (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 790).' (שם, 701).
במקרה הנ"ל, מגיע בית-המשפט למסקנה כי לא הוכחה עוולת רשלנות של הדירקטור כלפי המשיב, אולם זאת בשלב הסופי של המשפט, דהיינו במסגרת פסק-הדין.
התוצאה
מן המקובץ עולה, כי התובעות (המשיבות), מייחסות למבקש מסכת עובדות במסגרת פעולותיו והשפעתו במדיבר וביישום, המצריכות בירור, ולפיכך יש ליתן להן את יומן בבית-המשפט.
התוצאה היא איפוא, כי אני דוחה את הבקשה למחיקה על-הסף."

3.2 אין בטענת המבקש בעניין תקופת הרטרואקטיביות של פוליסת הביטוח כדי לבסס מחיקת התובענה על-הסף מפאת היעדר עילה
ב- בש"א (י-ם) 1701/07[34] – נפסק מפי כב' השופט מ' בן-עטר:

"1. מונחות בפני בקשתו של כל מבקש לסלק על-הסף, מפאת היעדר עילה, הודעה לצד שלישי שהגיש נגדו המשיב, תגובותיו של המשיב לבקשות ותשובתו של המבקש 1.
הרקע העובדתי
2. בשנת 1989 נתן המשיב, עורך-דין במקצועו ובעיסוקו, לתובע בתיק העיקרי (להלן: התובע) שירות מקצועי בעניין הסכם ממון, שנערך ונחתם ביום 03.05.89 בין התובע לבין מי שעתיד היה להינשא לה (להלן: "אשת התובע", "הסכם הממון" ו-"השירות המקצועי", לפי העניין). התובע ואשת התובע נישאו ביום חתימת הסכם הממון, 03.05.89. בתובענה בתיק העיקרי תובע התובע סך מיליון ש"ח מהמשיב כפיצוי על נזקים שלטענתו נגרמו לו עקב רשלנות מקצועית שבה התרשל המשיב, לטענת התובע, במסגרת מתן השירות המקצועי.
3. הנישואין שבין התובע לבין אשת התובע לא עלו יפה, ובשנת 1994 הגיש התובע, באמצעות המשיב, תביעת גירושין לבית-הדין הרבני. לפי הנטען בכתב הגנתו של המשיב, הופסקה תביעת הגירושין לבקשת התובע. מהחלטת בית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב, אשר העתק ממנה צורף לכתב התביעה, אני למד כי ביום 07.05.00 שב התובע והגיש, שלא באמצעות המשיב, תביעת גירושין.
4. בעת מתן השירות המקצועי עבד המשיב בפרקטיקה פרטית. בשנת 1999 עזב המשיב את הסקטור הפרטי ומונה ליועץ המשפטי של עיריית באר-שבע (להלן: העיריה), כעובד של העיריה.
5. פניית המשיב אל איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: חברת איילון) בעניין קיומו של כיסוי ביטוחי לתביעת התובע, נדחתה במכתב חברת איילון מיום 05.09.06 משני טעמים מצטברים:
א. פוליסת ביטוח האחריות המקצועית, שהוציאה חברת איילון לעיריה (להלן: פוליסת הביטוח) הוגבלה לפעולות של עובדי העיריה במסגרת תפקידיהם במסגרת העיריה;
ב. פוליסת הביטוח מוגבלת למקרי ביטוח שאירעו מיום 01.04.97 ואילך, ואילו הרשלנות המקצועית המיוחסת למשיב לפי תביעת התובע אירעה (אם אירעה) בעת עריכת הסכם הממון בשנת 1989.
6. לפי הנטען בהודעה לצד שלישי: כל אחד מהמבקשים הינו יועץ ביטוח במקצועו והעניק לעיריה שירותי ייעוץ בתחום הביטוח, המבקש 1 לתקופה שמיום 03.04.01 ועד ליום 08.05.05 והמבקש 2 החל מיום 18.05.05; רשלנותו המקצועית של כל אחד מהמבקשים גרמה לכך כי לא היה למשיב כיסוי ביטוחי לתביעת התובע, בין היתר מאחר שלא דאג כי יהיה כיסוי רטרואקטיבי לבעלי מקצועות חופשיים העובדים בשירות העיריה גם לגבי מעשים ופעולות שביצעו לפני תחילת עבודתם בעיריה ושלא במסגרת תפקידיהם בעיריה ומאחר שלא דאג להתריע על היעדר הכיסוי, על-מנת שהמשיב ושכמותו יכלו לדאוג באופן עצמאי להסדרת ביטוח אחריות מקצועית לעניין פעילותם המקצועית בתקופה שלפני תחילת עבודתם בעיריה.
הרקע המשפטי
7. ביטוח אחריות מקצועית הוא ביטוח שהכיסוי לו מבוסס על מועד הגשת התביעה, אף שהוא עשוי לחול באופן רטרואקטיבי ולכסות אירועים שארעו לפני תחילת תקופת הביטוח (ובלבד שהתביעה בגין אירוע כאמור הוגשה בתקופת הביטוח), אם הוסכם על כך בין המבטח והמבוטח, וכך היא הפוליסה שהוציאה חברת איילון לעיריה לכיסוי אחריות מקצועית של עובדי העיריה שהיו בעלי מקצועות חופשיים.
8. בבסיס הבקשה של כל אחד מהמבקשים עומדת טענה, שהיא כשלעצמה, ברמה העקרונית, מקובלת על המשיב, לפיה מאחר שתנאי יסוד לכל ביטוח הוא קיומו של סיכון ביטוחי בלתי-וודאי, הרי גם כיסוי ביטוחי רטרואקטיבי אינו יכול לכסות מקרה שבו התממשות הסיכון הביטוחי היתה וודאית בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח, ובמילותיו של כב' השופט ברק ב- ע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית ואח', פ"ד נח(6) 822, 839:
'כמו-כן הצדדים לחוזה הביטוח אינם מנועים מלכרות חוזה ביטוח בעל תחולה רטרואקטיבית. עם זאת עיקרון יסוד של הביטוח הוא כי אין ביטוח של נזק שהינו בגדר הוודאי (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 322). אלמנט אי-הוודאות בהתממשות הסיכון המבוטח הוא יסוד ראשי בכל חוזה ביטוח. בכך נבדל הביטוח מהסכם שיפוי רגיל. בלעדי סיכון ביטוחי בלתי-ודאי אין ממשות לחוזה ביטוח. ...
אלמנט הסיכון ואי-הוודאות צריך שיתקיים גם בפוליסות המספקות כיסוי רטרואקטיבי למבוטחים. היסוד הרטרואקטיבי אינו צריך לפגוע בדרישת אי-הוודאות המונחת ביסוד הביטוח. משמעות הדבר כי פוליסות מסוג זה אמנם מספקות כיסוי למפרע, אך הכיסוי חל רק על מקרי ביטוח אשר בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח איש מהצדדים לא ידע על התרחשותם. אי-הידיעה של הצדדים היא המקיימת את דרישת אי-הוודאות ביחס להתממשות הסיכון. היסוד הרטרואקטיבי נוגע איפוא למועד היווצרותה של העילה, אך לא למועד התממשותו הוודאית והגלויה של הסיכון, כגון הפניית דרישות בגין אחריות מקצועית. אין מקום לאפשר למבוטח להשיג כיסוי למפרע בגין נזק שבעת כריתת החוזה כבר אירע, והמבוטח כבר ידע עליו...'
בש"א 2045/07 – בקשת המבקש 2
9. הבקשה של המבקש 2 נסמכת מהבחינה העובדתית על מכתב בא-כוח התובע אל המשיב מיום 02.06.04 (להלן: המכתב מיום 02.06.04), כמעט שנה לפני המועד בו, על-פי הנטען בהודעה לצד השלישי, החל המבקש 2 להעניק לעיריה ייעוץ בתחום הביטוח. במכתב מיום02.06.04, אשר צורף לכתב התביעה כנספח ו', מעלה בא-כוח התובע טענה כי המצב המשפטי, כפי שהוסבר לתובע על-ידי המשיב במסגרת השירות המקצועי, לא תאם את המציאות, מציין כי מתנהלת התדיינות בין התובע לבין אשתו בבית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב, וכותב (בסעיף 12 למכתב):
'בשל המצב העדין בו מצוי מרשי, הוא סבר כי מן הראוי לידע אותך בנדון הואיל ולתוצאות הדיון עלולות להיות השלכות הנוגעות אליך.'
10. לטענת המבקש 2, המכתב מיום 02.06.04 מהווה למעשה "תביעה" של התובע לצורך פוליסת ביטוח אחריות מקצועית, ומאחר שתביעה זו קדם למועד תחילת מתן שירותי ייעוץ לעיריה על-ידי המבקש 2, הרי, בעת שהחל המבקש 2 בשירותי ייעוץ כבר לא ניתן היה לבטח את המשיב בביטוח אחריות מקצועית מפני תביעתו של התובע נגדו, נוכח אי-התקיימותו של סיכון ביטוחי בלתי-וודאי.
11. המשיב טוען כי אין במכתב מיום 02.06.04 כל איום או איום מרומז בתובענה עתידית נגד המשיב וכי המכתב אינו אלא בקשה למידע או לסיוע.
12. אף כי המכתב מיום 02.06.04 מסתיים במילים 'כל מידע בנדון או כל עזרה וסיוע שתבקש להושיט – יתקבלו בברכה', אני מוצא כי העיקר בו הוא העלאת הטענות כלפי המשיב והאמור בסעיף 12 שבו, אשר יש בו כדי ללמד על קיום טענות של התובע כלפי המשיב בתחום האחריות המקצועית וכדי להוות התרעה בעניין. רוחו ותוכנו של המכתב מיום 12.06.04 אינם מותירים מקום לספק באשר למהותן ולטיבן של ה"השלכות" אליהן התכוון כותב המכתב, והדברים מקבלים משנה-תוקף לאור דברי המשיב בסעיף 8 לכתב הגנתו:
'למען הסר ספק, עוד בשלבים המקדמיים של הדיונים בבית-הדין הרבני (משהעלתה הגב' אורבוך (אשתו של התובע – מ.ב.) טענות ביחס לתקפות הסכם הממון), יכול היה וצריך היה לדעת התובע שהנו אדם בעל ידע משפטי לא מבוטל לאור עיסוקיו הרבים כיזם בתחום הנדל"ן, על קרות הנזקים הנטענים על ידו והגורם להם – לטענתו המוכחשת – ניסוח ההסכם ואי-רישומו.'
מי שטוען את אשר טוען המשיב בסעיף 8 לכתב הגנתו בוודאי מבין מהן ה"השלכות" אליהן התכוון בא-כוח התובע במכתב מיום 02.06.04.
13. ראוי לציין כי לפי פוליסת ביטוח האחריות המקצועית, שהוציאה חברת איילון לעיריה (עותק ממנה צורף לכל אחת מהבקשות) (להלן: פוליסת הביטוח), כוללת "תביעה" נגד המבוטח לא רק כתב תביעה ותובענה אלא גם 'מכתב או דרישה או מידע ממקור כלשהו על-ידי מבוטח בדבר קרות מקרה הביטוח'.
14. אולם, אף אם המכתב מיום 02.06.04 אינו בגדר "תביעה" כמשמעותה בפוליסת הביטוח, אין בכך כדי לשנות את פני הדברים, והקובע הוא ידיעת המשיב לעניין האפשרות כי תוגש נגדו תביעה על-ידי התובע בעילה של רשלנות מקצועית.
15. הלכה למעשה, אף אין צורך בידיעה בפועל של המשיב, ודי בידיעה קונסטרוקטיבית.
סעיף 7 לפרק "סייגים לחבות המבטח" בפוליסת הביטוח מחריג מהכיסוי הביטוחי 'כל אירוע שקדם למועד תחילת הביטוח, אשר המבוטח וכל מי שהביטוח על-פי פוליסה זו חל עליו, ידע או יכול היה לדעת כי הוא עלול להוות עילה לתביעה על-פי פוליסה זו' (ההדגשה אינה קיימת במקור – מ.ב.). המשיב יכול היה לדעת (ואוסיף – צריך היה לדעת) כי השירות המקצועי עלול להוות עילה לתביעה מצד התובע בטענה של רשלנות מקצועית לכל המאוחר מהמועד בו קיבל המשיב את המכתב מיום 02.06.04. לפיכך, השירות המקצועי היה מוחרג מכל פוליסת ביטוח אחריות מקצועית, שהיו מוציאים עבור המשיב או לטובתו החל מהמועד בו הוא קיבל את המכתב מיום 02.06.04.
ההחרגה שבסעיף 7 הנ"ל מגלם למעשה בתוך הפוליסה את העיקרון וההלכה לפיהם קיומו של סיכון ביטוחי לא וודאי הוא תנאי הכרחי לקיומו של חוזה ביטוח, אם כי ההחרגה שבסעיף 7 אף מרחיקה מעבר לגבולות העיקרון בהוסיפה גם את החלופה של ידיעה קונסטרוקטיבית של המבוטח.
16. פסקי-הדין אשר אוזכרו בתגובתו של המשיב (ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל, פ"ד מו(2) 339 (1992); ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חב' לביטוח, פ"ד מז(5) 661 (1993) ו- ע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונאל, חב' לביטוח, פ"ד נ(3) 77 (1996)) עוסקים בחובת הגילוי של מבוטח לפי סעיף 6 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א-1981 ואינם שייכים לענייננו.
17. לאור כל האמור לעיל ומאחר שלפי הנטען בהודעה לצד שלישי החל המבקש 2 ליתן ייעוץ מקצועי לעיריה לאחר המועד בו קיבל המשיב את המכתב מיום 02.06.04, ממילא לא יכל המבקש 2, במסגרת הייעוץ האמור, להסדיר עבור המשיב ביטוח אחריות מקצועית שיכסה את השירות המקצועי. משכך, צודק המבקש 2 כי דין ההודעה לצד שלישי נגדו להיות מסולקת על-הסף מפאת היעדר עילה, אם כי עסקינן במחיקה על-הסף – ולא דחיה על-הסף, שביקש המבקש 2 (ראה תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
בש"א 1701/07 – בקשת המבקש 1
18. מאחר שלפי הנטען בהודעה לצד שלישי ייעץ המבקש 1 לעיריה בתחום הביטוח בתקופה שלפני משלוחו של המכתב מיום 02.06.04, אין המבקש 1 יכול להסתמך על המכתב האמור במסגרת בקשתו לסילוק ההודעה לצד שלישי על-הסף מפאת היעדר עילה.
19. לטענת המבקש 1, "תביעה", כמובנה בפוליסת הביטוח (כפי שהובהר בסעיף 13 להחלטה זו), התקיימה בשנת 1994, עם הגשת תביעת הגירושין של התובע באמצעות המשיב. לטענת המבקש 1, במועד זה, לכל המאוחר, הגיע אל המשיב מידע במסגרת ההליכים בבית-הדין הרבני בדבר אפשרות קרות מקרה ביטוח, כלומר אפשרות שתיטען נגדו טענה של רשלנות מקצועית ביחס לשירות המקצועי. על-כן טוען המבקש 1 כי כבר ממועד זה לא ניתן היה לבטח את המשיב בביטוח אחריות מקצועית שתכסה את השירות המקצועי. המבקש 1 מסתמך בטיעוניו גם על טענת המשיב בסעיף 8 לכתב הגנתו, אשר כבר צוטט בסעיף 12 להחלטה זו, ומדגיש כי אם התובע יכול היה וצריך היה לדעת את הנטען בסעיף 8 לכתב ההגנה, קל וחומר שהמשיב היה מודע לכך.
20. צודק בא-כוח המשיב כי בית-המשפט יפעל בזהירות רבה בבואו להחליט אם יש למחוק תובענה על-הסף מפאת היעדר עילה. כפי שנכתב בספרו של זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 387:
'בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עליה, כשנתבקש לעשות כן – כל שכן כשלא התבקש – חייב בית-המשפט לנהוג משנה-זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע את זכותו להביא את עניינו, כפי שנטען לפני בית-המשפט; ולפיכך מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית-המשפט לפניו.'
21. אף שהטענות המועלות על-ידי המבקש 1 הינן נכבדות ובהחלט עשויות/עלולות להביא לדחייתה של ההודעה לצד שלישי, לאחר שתתבררנה לגופן, אינני מוצא כי יש בהן כדי להביא לסילוק התובענה על-הסף. השוני בתוצאה בין בקשת המבקש 1 מחד ובקשת המבקש 2 מאידך נעוץ בשוני במועד שבו כל אחד מהם ייעץ לעיריה, על-פי הנטען בהודעה לצד ג', וביכולתו של המבקש 2 להיבנות מהמכתב מיום 02.06.04, מכתב שהוא חסר משמעות מבחינת בקשתו של המבקש 1.
22. לא ניתן להתעלם מכך כי המשיב הוא הוא אשר ייצג את התובע באותה תביעת גירושין, אשר ממנה מבקש המבקש 1 ללמוד על קיומה של "תביעה", וכי במהלך התקופה של כשש שנים, שממועד הפסקת תביעת הגירושין שהוגשה באמצעות המשיב ועד למועד הנטען בהודעה לצד שלישי לתחילת מתן הייעוץ לעיריה על-ידי המבקש 1, לא רק שלא הגיש התובע כל תביעה (במובנה הרגיל) נגד המשיב בעילה של רשלנות במתן השירות המקצועי (או כל עילה אחרת), אלא שאף אין בפני בשלב זה כל טענה או ראיה כי בטרם החל המבקש 1 במתן ייעוץ לעיריה היתה פניה כלשהי של התובע אל המשיב בטענה לרשלנות של המשיב במתן השירות המקצועי. נפקותו של סעיף 8 לכתב ההגנה היא לעניין מועד הגשת תביעתו של התובע, אך לעניין ידיעתו של המשיב כי אכן תוגש תביעה על-ידי התובע, לא ניתן להתעלם אפריורי מהאמור ברישא לפסקה זו. כמו-כן, יש לקרוא את כתב ההגנה כמכלול, ובכלל זה הטענות שנטענו בסעיף 7 (השני) שבכתב ההגנה.
23. אף שהטענות המועלות על-ידי המבקש 1 בבקשתו נכבדות, כפי שכבר ציינתי, לא ניתן בשלב זה לשלול מכל וכל את סיכויי ההודעה לצד שלישי שהגיש נגדו המשיב, ועשויה להיות נפקות בעניין לעדויות שתושמענה או לראיות שתוגשנה במסגרת הדיון בהודעה לגופה. הדברים אמורים לא רק לגבי ידיעתו בפועל של המשיב (במועדים הרלבנטיים להודעה לצד שלישי נגד המבקש 1) בנוגע לאפשרות הגשת תביעה נגדו על-ידי התובע, אלא גם לגבי יכולתו לדעת (לעניין ההחרגה שבסעיף 7 בפרק הסייגים לחבות המבטח בפוליסת הביטוח, שגם היא מתייחסת לאירוע ה'עלול להוות עילה לתביעה על-פי פוליסה זו').
24. טענה נוספת שהועלתה בבקשת המבקש 1 מתייחסת לתקופה הרטרואקטיבית שכוסתה בפוליסת הביטוח. פוליסת הביטוח העניקה כיסוי רטרואקטיבי רק לגבי מקרה ביטוח שאירע לאחר 01.04.97. מאחר שתביעת התובע מתייחסת לאירוע מיום 03.05.89, נטען כי אף אם פוליסת הביטוח היתה מכסה מעשים של המשיב במסגרת הפרקטיקה הפרטית שלו בתקופה שלפני תחילת עבודתו בעיריה, לא היה בכך כדי להועיל למשיב.
בתגובתו (סעיף 15) טען המשיב כי התאריך הרטרואקטיבי בפוליסה היה צריך להיות תאריך "הולם" שיבטיח "רציפות ביטוחית", דהיינו המשיב מעלה טענות גם לעניין תקופת התחולה הרטרואקטיבית. ניתן לייחס טענה כזו גם לנטען בסעיפים 4ט"ו ו-4י"ז להודעה לצד השלישי.
לאור הטענות של המשיב בהודעה לצד שלישי, כמפורט לעיל, אין בטענת המבקש 1 בעניין תקופת הרטרואקטיביות של פוליסת הביטוח כדי לבסס מחיקת התובענה על-הסף מפאת היעדר עילה, אם כי נראה כי גם טענה זו תעמיד מכשול רציני מפני קבלת ההודעה לצד שלישי, בייחוד בשים-לב למידת הרטרואקטיביות הדרושה על-מנת שפוליסת ביטוח אחריות מקצועית תכסה גם את השירות המקצועי, אשר ניתן בשנת 1989. אולם, המקום להכרעה בעניין הינו בפסק-הדין שיינתן לאחר שתתברר ההודעה לצד שלישי לגופה ולאחר שתינתן לשני הצדדים הזדמנות להביא ראיות רלבנטיות בעניין.
סוף דבר
25. הבקשה ב- בש"א 1070/07 נדחית. המבקש 1 ישלם למשיב הוצאות הבקשה האמורה בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. ככל שברצון המבקש 1 להגיש הודעה לצדדים רביעיים, עליו לעשות כן תוך 30 יום ממועד המצאת החלטה זו אל בא-כוחו, והוא הדין ביחס לכל בקשה נוספת שבכוונת המבקש 1 להגיש בעניין סילוק ההודעה לצד שלישי על-הסף (בקשה כאמור תכלול את כל טענותיו הנותרות של המבקש 1 לעניין סילוק התובענה על-הסף). הבקשה ב- בש"א 2045/07 מתקבלת וההודעה לצד שלישי נגד המבקש 2, הוא הצד השלישי מס' 1, נמחקת על-הסף מפאת היעדר עילה. המשיב ישלם למבקש 2 הוצאות הבקשה האמורה בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ."

3.3 בית-המשפט אינו רואה מקום לסלק את התביעה על-הסף בטרם התקיים דיון בסכסוך לגופו של עניין
ב- בש"א (נצ') 5148/06[35] נפסק מפי כב' השופט עאטף עיילבוני:

"המשיבה, חברת בייבי טל (אהרונוביץ) בע"מ, חברה לשיווק מוצרים לתינוקות, הגישה תביעה נזיקית על סך 375,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לה במסגרת הליך עיקול והוצאת מעוקלים שנקטה כנגדה חברת טל רהיטים תינוקות בע"מ (להלן: "חברת טל רהיטים")
התביעה הוגשה כנגד חברת טל רהיטים, כנגד עורך-דין רונן מילארד שהתמנה אז ככונס נכסים במסגרת תיק הוצאה לפועל שפתחה חברת טל רהיטים כנגד המשיבה, כנגד מר יום טוב (טובי) שמש, מנהל בחברת טל רהיטים, וכנגד המבקשת – הפניקס חברה לביטוח בע"מ, אשר נטען כלפיה כי ביטחה את תכולת עסקה של המשיבה לאחר שעוקלה ונתפסה על-ידי חברת טל רהיטים.
בבקשה שלפני עותרת המבקשת, לדחיית התביעה על-הסף כנגדה בהיעדר עילה ו/או היעדר יריבות.
רקע עובדתי
על-פי הנטען בכתב התביעה, בסוף שנת 2003 נקלעה המשיבה לקשיי נזילות, ולפיכך סיכמה עם ספקיה העיקריים, כדוגמת חברת טל רהיטים, כי שיקים המצויים ברשותם יוחלפו בשיקים דחויים, עד לאחר שהמשיבה תקבל לידיה תגמולי ביטוח בגין מקרה שריפה ופריצה שאירע בעסק אחר של המשיבה בחצור.
לטענת המשיבה, בניגוד להסכמה האמורה, פתחה כנגדה חברת טל רהיטים תיק בהוצאה לפועל, ובד-בבד ביצעה עיקול ברישום בעסקה המצוי בכרמיאל, אשר על-פי הנטען היה גדוש אותה עת במוצרים שונים. לא זו בלבד, אלא שביום 23.2.04 אף בוצע, לטענת המשיבה, על-ידי חברת טל רהיטים והכונס עורך-דין מילארד, הליך הוצאה של הנכסים מתוך עסקה של המשיבה בכרמיאל.
המשיבה ממשיכה וטוענת במסגרת תביעתה, כי בסמוך לאחר הליך עיקולו והוצאתו של הרכוש מעסקה, ניתן כנגדה צו הקפאת הליכים, וזמן מה לאחר מכן סוכם כי הנכסים שעוקלו יוחזרו לעסקה בכרמיאל.
לטענת המשיבה, בבדיקה שערכה במחסן בבת ים, בו הוחזקו הנכסים על-ידי חברת טל רהיטים וכונס הנכסים התגלה כי הנכסים מוחזקים בתנאים בלתי-סבירים וכי נגרמו להם נזקים עקב צואה שהותירו עליהם בעלים חיים שחדרו למחסן.
בנסיבות אלה עתרה המשיבה כי הנתבעים 1-3 יפצוה בגין מלוא נזקיה בהליך עיקול והוצאת הנכסים, וכי המבקשת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, תפצה אותה בגין הנזקים שנגרמו למוצריה בעת שאוחסנו במחסן חברת טל רהיטים בבת ים, בהיותה מבטחת הנכסים.
טענות הצדדים
לטענת המבקשת, פוליסת הביטוח הרלבנטית הוצאה עבור טל רהיטי תינוקות בע"מ ו/או עורך-דין שמעון טננבלט בלבד כאשר המשיבה כלל אינה מבוטחת ו/או מוטב בפוליסה, ולפיכך אינה זכאית לקבלת תגמולי ביטוח על-פי הפוליסה.
אין חולק שעורך-דין מילארד עבד אותה עת כשכיר במשרד עורך-דין טננבלט.
לחילופין, המבקשת מפנה לכך שלטענת המשיבה עצמה, הרכוש שניזוק הוא הרכוש המבוטח בפוליסה, ומשכך, הוא אינו יכול להיחשב כרכוש של צד שלישי המכוסה במסגרת "פוליסת צד ג'".
עוד טוענת המבקשת, כי על-פי סייג 5 בפרק 10 לפוליסה, במסגרת פוליסת ביטוח אחריות כלפי צד ג' לא קיים כיסוי לנזק שנגרם לרכוש הנמצא בבעלותו, בשליטתו או בהשגחתו של המבוטח. בנוסף, על-פי סייג 4 לפרק 12 בפוליסה, אין אחריות בגין נזק לרכוש שהמבוטח או אדם בשירותו פועלים או פעלו בו בעת קרות מקרה הביטוח.
באשר לפרק 5 לפוליסה שעניינו "תכולת בית העסק", לטענת המבקשת, לפי חריג 4 לפרק זה אין כיסוי להעלמות או חוסר שנתגלו בעת ספירת מלאי או צריכתו או שאין אפשרות ליחסו למקרה ביטוח, וכן אין כיסוי ביטוחי כמפורט בחריג 5 בגין חוסר הנובע מטעות, מחדל או השמטה.
לא זו בלבד, אלא שלטענת המבקשת, מקרה הנזק, ככל שאירע, אינו מהווה "מקרה ביטוח" כהגדרתו בפוליסה, שכן הוא אינו עונה על הדרישה בדבר נזק תאונתי, מקרי ובלתי-צפוי שארע לרכוש המבוטח בעת הימצאו בעסק, וגם מטעם זה לא זכאית המשיבה לפיצוי מהמבקשת.
מאידך, המשיבה מתנגדת לבקשה.
ראשית, מפנה המשיבה לכך שחברת טל רהיטים ועורך-דין שמעון טננבלט הינם בעלי דין בתובענה דנא.
שנית, לטענת המשיבה, טענותיה של המבקשת מכוח הפוליסה הינן טענות עובדתיות המצריכות בירור עובדתי, בין היתר בשאלה איזה רכוש ניזוק, כיצד ניזוק וכיוצ"ב, ולא ניתן לבררן במסגרת הליך של בקשת דחיה על-הסף.
לבסוף טוענת המשיבה, כי נטיית בתי-המשפט הינה להימנע ככל שניתן מסילוק תביעות על-הסף טרם בירורן, וכן טוענת כי בקשה זו הינה בקשה טרדנית שכל מטרתה לסרבל את ההליכים ולהכשיל את התביעה, ולפיכך יש לדחותה תוך חיוב המבקשת בהוצאות.
דיון והכרעה
סמכות בית-המשפט למחיקת תביעה על-הסף בשל היעדר עילה מוסדרת בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
ההלכה הפסוקה קובעת, כי לא בנקל ייעתר בית-המשפט לבקשה למחיקת כתב טענות של בעל דין וכי מחיקת תובענה או דחייתה הם בגדר אמצע הננקט בלית ברירה. אפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית-המשפט את הדרך לבירור תובענתו, אם קיים סיכוי כלשהו, על-פי כתבי הטענות הנמצאים לפני בית-המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו (ראה א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג-2003) 138 – על הפסיקה המאוזכרת שם).
כמו-כן קובעת הפסיקה, כי פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף על פני פתרון דיוני פורמליסטי (ראה ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה, פ"ד מה(4) 18 (1991)).
יפים לעניינו הדברים שנאמרו בהקשר זה ב- ע"א 109/84 מנחם ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מא(1) 577 (1987) כדלקמן:
'אין מוחקים תביעה בשל חוסר עילה, אלא-אם-כן ברור הדבר על פניה, ואף בהנחה שכל האמור בה אכן יוכח כי דינה לכישלון. כל עוד קיים סיכוי על-פי כתבי הטענות ולו אך קלוש כי התובע יזכה בתביעתו, אין למחוק אותה. טענות ההגנה צריכות להתברר במשפט עצמו, ואין לחרוץ את דין התביעה לכישלון על פיהן בשלב הטרומי, בטרם התבררו העובדות הצריכות לשמש להן יסוד.'
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים סבורני, כי כתב התביעה על פניו מגלה עילת תביעה כלפי המבקשת, ודין הבקשה לסילוק התביעה על-הסף, בשלב זה, להידחות.
אמנם ברשימת הפוליסה שהוציאה המבקשת לא נכללת המשיבה תחת שם המבוטח, אלא שהמוטב בפוליסת ביטוח אינו דווקא המבוטח עצמו, וייתכן כי נזקיה של המשיבה מכוסים בדרך אחרת בפוליסה.
כך למשל בפרק 5 לפוליסה לביטוח בית העסק שצורפה לבקשה מוגדרת "תכולת בית העסק" המבוטחת כדלקמן:
'כל תכולת בית העסק המשמשת לצורכי עסקו של המבוטח כדלהלן:
א. מכונות וציוד – מכונות, כלי עבודה, ריהוט משרדי וכל תכולה אחרת, למעט מלאי...'
לא מן הנמנע, כי במהלך שלב שמיעת העדויות תובאנה בפני בית-המשפט ראיות אשר יצביעו על כך שנוסח זה להגדרת "תכולת בית העסק" מכסה גם נזקים כדוגמת אלו שנגרמו לנכסיה של המשיבה שהוחזקו על-ידי חברת טל רהיטים – המבוטחת – ודין שאלת פרשנות הפוליסה והיקפה להתברר בין היתר בהתחשב בכוונת הצדדים בעת ההתקשרות ביניהם, בתנאים חיצוניים הנוגעים לשאלת הפרשנות, בנתונים על פוליסות דומות הנהוגות בענף הביטוח וכיוצ"ב נתונים הדורשים שמיעת ראיות ובירור עובדתי (לעניין חיוב מבטחת לשפות בעלים של נכס, שאינו המבוטח, שסבל נזק עקב התרחשותו של מקרה הביטוח כאשר הנכס היה ברשותו של המבוטח, ראה ש' ולר, ביטוח, כרך שני (תשס"ז-2007) 128-134).
יצויין, באשר לטענות המבקשת ביחס לסייגים 4 ו- 5 השוללים את הכיסוי הביטוחי במסגרת פרק 5 לפוליסה, לכאורה, סייגים אלה אינם רלבנטיים לאירוע דנא כפי שזה מתואר במסגרת כתב התביעה.
באשר לטענת המבקשת לפיה מקרה הנזק הנטען אינו מהווה "מקרה ביטוח" כהגדרתו בפוליסה, סבורני, כי גם טענה זו מחייבת דיון עובדתי לגופו של עניין, שכן השאלה האם מדובר ב'נזק תאונתי, מקרי ובלתי-צפוי שארע לרכוש המבוטח בעת הימצאו בבית העסק' הינה שאלה של פרשנות עובדתית למצב עובדתי מסויים, אשר גם הוא מצריך שמיעת ראיות ובירור עובדתי מקיף, מה גם שלכאורה, על-פי המסכת העובדתית המתוארת בכתב התביעה, נזק לרכוש עקב צואה של בעלי כנף שחדרו למחסן עשוי לעמוד בהגדרת "מקרה הביטוח" כפי שנקבע בפוליסה.
יתר טענות המבקשת באשר לסייגים במסגרת הפרקים העוסקים בביטוח צד ג', גם הן דינן להתברר לאחר שמיעת עדים וראיות ולאחר בירור עובדתי ומשפטי מקיף, ולא בשלב ראשוני זה, רק אוסיף כי אם הרכוש שניזוק אינו נכלל בהגדרת תכולת בית הנסק של טל רהיטים, אין זה בלתי-סביר שיחול ביטוח אחריות המבוטחים כלפי המשיבה, בהיותה צד ג', בגין נזק שנגרם עקב רשלנותם ואחריותם, דבר שגם הוא טעון בירור עובדתי.
סוף דבר
בנסיבות התיק שלפני ולאור האמור בכתבי הטענות וטענות הצדדים, איני רואה מקום לסלק את התביעה על-הסף בטרם התקיים דיון בסכסוך לגופו של עניין.
כפועל יוצא, הבקשה לסילוק התביעה כנגד הנתבעת מס' 4 נדחית."

3.4 אין לקבל את הטענה לסילוק התביעה על-הסף בשל היות המוות תוצאה של מעשה התאבדות
ב- בש"א (ראשל"צ) 496/07[36] נפסק מפי כב' הרשם ר' ארניה:

"בפני בקשה לסילוק תובענה על-הסף.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת
1. המבקשת היתה בעלת הזכויות בדירת מגורים ברחוב הצנחנים 18 בחולון, הידועה כחלקה 146 בגוש 7167 (להלן: "הדירה").
המבקשת ירשה את הזכויות בדירה מהוריה המנוחים.
2. הורי המבקשת קיבלו את הדירה בעקבות הסכם קומבינציה מיום 14.7.97 (להלן: "הסכם הקומבינציה") עליו חתמו עם מר אמיר רום ורום א. מפעלי בניה בע"מ (להלן: "הקבלן"), בהיותם בעלי המקרקעין עליהם נבנה בניין המגורים בו מצויה הדירה.
3. ביום 17.07.05 חתמו המשיבים והמבקשת על חוזה מכר (להלן: "הסכם המכר"), על פיו התחייבה המבקשת למכור את הדירה למשיבים.
בסעיף 1.1 הצהירה המבקשת כי הדירה חופשיה מכל חוב ו/או שיעבוד ו/ו עיקול ו/או זכות צד ג'.
בסעיף 3.4 להסכם המכר התחייבה המבקשת להמציא למשיבים עד ליום 24.10.05, וכנגד תשלום מלוא התמורה המוסכמת, אישור להעברת הזכויות בדירה על שמם מאת הרשות המקומית.
עוד התחייבה המבקשת בסעיף 6 להסכם המכר לסלק את כל החובות והתשלומים המגיעים ממנה לעיריית חולון (להלן: "העיריה") ולהמציא את כל האישורים בעניין זה, ככל שהם חלים עליה, למשיבים.
4. על-פי הנטען בכתב התביעה, ביום 19.10.05 התכנסו הצדדים במשרדם של הנתבעים 2-4, שהינם עורכי-הדין שייצגו את המבקשת בעסקת המכר, לצורך ביצוע התשלום האחרון על חשבון הרכישה.
המשיבה טוענת כי במעמד זה, הודיעה המבקשת למשיבים כי אין בידה אישור מאת העיריה וכי אישור זה לא ניתן מכיוון שהקבלן שבנה את הבניין בו נמצאת הדירה לא שילם מחצית היטל השבחה כפי שהיה מוטל עליו בהסכם הקומבינציה שנחתם בין הורי המבקשת לקבלן.
יודגש כי בסעיף 25ב להסכם הקומבינציה שצורף לכתב התביעה סוכם כי היטל ההשבחה במידה ויחול, ישולם על-ידי שני הצדדים שווה בשווה.
אין חולק כי הורי המבקשת שילמו חלקם בהיטל ההשבחה.
התביעה
5. לטענת המשיבים בסעיפים 11-12 לכתב התביעה מחדלה המתואר לעיל של המבקשת, מהווה הפרה יסודית של הסכם המכר, אשר בגינה לא נרשמו זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין ולפיכך, ערך הדירה פחת בשיעור של 20% מהמחיר שנרכשה הדירה על ידם מאת המבקשת.
6. המבקשת הגישה בקשה זו שעניינה לסילוק התובענה על-הסף.
לטענת המבקשת חוב היטל ההשבחה איננו שלה, אלא של הקבלן ומוסיפה כי גם נתבעים 2-4 פנו אל הקבלן, בכתב ובעל-פה, בדרישה שישלם את חלקו בהיטל ההשבחה כפי שהתחייב, אולם זה לא נענה.
עוד טוענת המבקשת כי בהתאם לסעיף 7.2 להסכם המכר הסכימו המשיבים להסבת הזכויות של המבקשת כלפי הקבלן בין היתר בכל הנוגע להיטל ההשבחה אליהם, וכי 'האחריות בגין האמור לעיל תחול על הקבלן בלבד'
דיון והכרעה
7. אין חולק שעילת תביעתם של המשיבים כנגד המבקשת מבוססת על הצהרתה והתחייבותה של המבקשת בסעיפים 1.1, 3.4 ו- 6 להסכם המכר, לפיהם המבקשת מצהירה כי הדירה חופשייה מכל חוב או שיעבוד, והתחייבה כי תסלק את כל התשלומים החלים עליה לעיריה, וכן תמציא אישורים להעברת הדירה למשיבים מאת העיריה.
8. כאמור, טענתה הראשונה של המבקשת כאילו החבות בהיטל ההשבחה הינה על הקבלן ולא עליה.
דין הטענה להידחות.
בהתאם לסעיף 2 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, החבות בהיטל השבחה הינה על בעלי המקרקעין.
העובדה שהוריה של המבקשת – בעלי המקרקעין – הסכימו עם הקבלן בהסכם הקומבינציה כי הוא ישא במחצית סכום ההיטל אינה גורעת מחבותם כלפי העיריה לשלם את מלוא ההיטל.
מכאן שאין המבקשת יכולה להיבנות מהטענה כי הוריה שילמו את מחצית ההיטל, והופטרו בהתאם להסכם הקומבינציה מתשלום שאר התשלום, שכן כאמור לעיל, על-פי הדין – החבות כולה מוטלת לפיתחם.
הוראה זו בהסכם הקומבינציה יש לראות כתנית שיפוי – ותו לא.
9. הטענה השניה של המבקשת הינה כי בהתאם לסעיף 7.2 להסכם המכר הסכימו, המשיבים להסבת זכויותיה של המבקשת כנגד הקבלן, אליהם.
לטענת המשיבים על-פי האמור בהוראה זו, הסכימו המשיבים לכך שהאחריות בעניין היטל ההשבחה תחול על הקבלן בלבד.
10. עיון בסעיף 7.2 להסכם המכר אכן מלמד כי המבקשת המחתה המבקשת את כל זכויותיה כלפי הקבלן אל המשיבים.
המדובר לפי לשון הסעיף, בזכותה של המבקשת מאת הוריה ומאת הקבלן לרישום בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של הדירה ולרבות:
'התחייבות הקבלן לתשלום מיסים בהתאם להסכם הקומבינציה, ככל שיש באי-תשלומם במלואם לעכב את רישום הבית המשותף... להמציא את האישורים הדרושים לרישום הבית המשותף ויחוד הדירה על-שם המוכר. הקונה מקבל בזה את הסבת הזכויות הנ"ל ומסכים כי האחריות בגין האמור לעיל תחול על הקבלן בלבד.'
11. אין חולק כי המחאת זכות זו הופכת את המשיבים לנושים של הקבלן. ואולם איני סבור כי האמור בהוראה זו מבטל באורח חד-משמעי את החיובים החוזיים שנקבעו בין המבקשת למשיבים בהסכם המכר.
לכאורה, ולכאורה בלבד, חיובים אלה של המבקשת – שכאמור עניינם, בין השאר לסלק את תשלומי החובה החלים על הנכס לעיריה, ולהמציא אישורים לצורך העברת הבעלות בדירה למשיבים – עומדים בפני עצמם, ואינם קשורים לעובדה כי ביחסים שבין המבקשת לקבלן נכנסו המשיבים לנעלי הקבלן והפכו לנושיו.
בעניין זה ראה ע"א 879/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' רוסמן, פ"ד נ(1) 774, 785 שם נקבע כי:
'אלא שבכך שויסמן המחה לרוסמן גם את התחייבויותיו כלפי מקור-פיתוח, הוא לא שוחרר מהתחייבויותיו החוזיות כלפי רוסמן. חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, מסדר את יחסי הצדדים בדברנושא ההמחאה. המחאת זכות הופכת את הנמחה לנושהו של החייב. והמחאת חבות הופכת את הצד השלישי לנושהו של הנמחה. אך חוק המחאת חיובים אינו מסדיר את יחסי הממחה והנמחה כתוצאה מן ההמחאה, ובהיעדר הסכם ביניהם הקובע אחרת, נותרים חיוביהם ההדדיים כשהיו:כל עוד החייב (בהמחאת זכות) אינו מקיים את חיובו, עומדת לנמחה הזכות לגבות את המגיע לו מאת הממחה על-פי ההסכם המקורי שביניהם... ובהמחאת חבות: הנמחה, ההופך לחייבו של הצד השלישי, אינו מאבד עקב כך שום זכות העומדת לו כלפי הממחה על-פי ההסכם המקורי שביניהם.'
12. תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:
'בית-המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:
אין הכתב מראה עילת תביעה;...'
מטרת תקנה זו היא לעקור על-הסף תובענה, אשר אפילו תתברר עד תומה, לא יוכל התובע לקבל את הסעד המבוקש (זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 409).
13. נוכח האמור לעיל סבורני שאין למחוק התובענה על-הסף.
לכאורה, למשיבים קיימת עילה חוזית כלפי המבקשת בכל הנוגע לחבותה לסלק את היטל ההשבחה החל על בגין הדירה, ולהמציא את אישור העיריה הדרוש לשם רישום הדירה על-שם המשיבים. לכאורה, חבות זו אינה קשורה בהמחאת הזכות כלפי הקבלן.
אכן, ייתכן שהמבקשת תוכיח כי הוראת סעיף 7.2 להסכם יוצרת "הסכם הקובע אחרת" ואשר פירושו כי המשיבים פטרו את המבקשת מתשלום היטל ההשבחה – ואיני מביע כל עמדה בהקשר זה.
ואולם, לצורכיה של בקשה זו לא ניתן לאמר כי אין למשיבים כל עילה כלפי המבקשת.
14. אשר-על-כן, הבקשה נדחית."
ב- בש"א (צפת) 1024/07[37] נפסק מפי כב' הרשמת זועבי רגד:

"בפני בקשה לסילוק התביעה על-הסף מחמת היעדר עילה.
מדובר בתביעת המשיבים כנגד המבקשת לתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים (להלן: "הפוליסה"), במסגרתה היה מבוטח בנם של המשיבים עד למועד פטירתו ביום 12.10.03 (להלן: "המנוח").
המבקשת טוענת כי דין התביעה להימחק על-הסף מחמת חוסר עילה, שכן המנוח אינו זכאי לתשלום תגמולים על-פי הפוליסה משום שמותו נגרם כתוצאה מהתאבדות ולפיכך מדובר באירוע שאינו מהווה "תאונה" על-פי הגדרתה בפוליסה. לתמיכה בטענה כי מדובר במעשה התאבדות המבקשת נסמכת על דו"ח הניתוח שלאחר המוות וכן על הממצאים שבתיק חקירת המשטרה. המבקשת אף מפנה לתביעה קודמת שהוגשה על-ידי המשיבים ונמחקה בהסכמתם. בתביעה הקודמת טענו המשיבים במפורש כי המנוח התאבד ומותו נגרם כתוצאה מהתאבדות. בנוסף לאמור לעיל, המבקשת מסתמכת בבקשתה על סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") הפוטר אותה, לטענתה מתשלום תגמולי הביטוח.
המשיבים, בתגובתם, טוענים כי אין תחולה לסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, שכן חריג זה אינו מפורט ברשימת החריגים המצויינת בפוליסה. עוד טוענים המשיבים כי בנם המנוח שהיה בן 12 שנים בזמן פטירתו נפטר כתוצאה מתאונה ולא מניסיון התאבדות. המשיבים טוענים כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכחת טענת ההתאבדות וכי אין די בטענותיה שהועלו בעלמא כדי להצדיק את דחיית התביעה בטרם שמיעת הראיות.
תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי בית-המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, בין היתר, כשאין הכתב מגלה עילת תביעה.
הלכה פסוקה היא, כי תביעה אינה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את כל העובדות המפורטות בתביעתו, לא יהא זכאי לקבלת הסעד המבוקש על ידו.
מעצם טיבו הדיון בבקשה למחיקה על-הסף מחמת היעדר עילה הוא דיון משפטי המתמקד בבחינת כתב התביעה. בדונו בבקשה לסילוק על-הסף, בית-המשפט אינו בוחן את אמיתות העובדות אלא יוצא מתוך הנחה שהתובע יצליח להוכיח את כל העובדות להן טען (ע"א 194/97 סאלח נ' רשות הפיתוח, פ"ד מד(2) 185, 187).
עיון בסעיפי כתב התביעה מגלה כי אין בכתב התביעה כל טענה לעניין מעשה התאבדות של המנוח או כל מעשה מכוון אחר שגרם למותו. טענותיה העובדתיות של המבקשת, לעניין התאבדותו של המנוח, אין מקומן, איפוא, בבקשה לסילוק על-הסף. המבקשת אמנם סומכת את יהבה על דו"ח הנתיחה שצורף לתביעת המשיבים, ברם, אין די בדוח זה, כשלעצמו, כדי להוכיח את טענת ההתאבדות ודרושות ראיות ממשיות להוכחת טענה כבדת משקל מעין זו. מכל מקום, מן הראוי שטענה זו תתברר בראיות המשפט במסגרת שמיעת התיק העיקרי.
לפיכך, אין לקבל את הטענה לסילוק התביעה על-הסף בשל היות המוות תוצאה של מעשה התאבדות.
יחד עם זאת, עיון בכתב התביעה מגלה כי אין בו כל טענה לעניין הגורם למותו של המנוח. אין בכתב התביעה כל טענה לעניין מוות כתוצאה מתאונה או מכל גורם אחר. לאור ההלכה הפסוקה אשר לפיה בית-המשפט לא ימחק את התביעה מקום שהפגם שנפל בכתב התביעה ניתן לתיקון, אני מרשה למשיבים לתקן את תביעתם כך שייכלל בה הגורם לתאונה.
למעלה מן הצורך, אציין כי אין בידי לקבל את טענת המשיבים לעניין אי-תחולת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח מכוח אי-הכללתו בחריגים שבפוליסה, מדובר בסעיף קוגנטיבי אשר תחולתו אינה מותנית באזכור מפורש במסגרת החריגים שבפוליסה.
דין הבקשה להידחות."

3.5 בית-המשפט התקשה לקבוע כי מדובר בתובענה חסרת עילה בגין פינוי אשפה, והתוצאה היא כי יש לדחות את הבקשה למחיקת התובענה על-הסף בגין היעדר עילה
ב- בש"א (ראשל"צ) 4390/06[38] נפסק מפי כב' השופטת דליה גנות:

"1. בפניי בקשה לסילוק התובענה על-הסף. הבקשה הוגשה על-ידי עיריית חולון (להלן: "המבקשת" או "העיריה") כנגד מר חבושה דוד, כנגד מר אקא שלמה, כנגד מר זנגי ציון, וכנגד מר אדרעי מנחם (להלן: "המשיבים").
העובדות הצריכות לעניין
2. בבעלות המשיבים חנויות לממכר בשר ודגים בעיר חולון. המשיבים טוענים כי העיריה מסרבת לפנות את האשפה מחנויותיהם וכי 'הורתה להם לפנות את האשפה ולהעבירה מידי יום בעצמם ועל חשבונם למרכז האשפה העירוני הנמצא בשולי העיר חולון, במרחק של כ-5 ק"מ ממרכז העיר חולון. העיריה אסרה על התובעים (המשיבים – ד.ג.) לסלק את האשפה לפחי האשפה העירוניים. פינוי האשפה מבתי העסק של התובעים (המשיבים – ד.ג.) חייב להיעשות מידי יום אחרת עלולים להיגרם מפגע תברואתי וריחות בלתי-נסבלים' (סעיף 3 לכתב התביעה). המשיבים מלינים עוד כי 'פינוי עצמי של האשפה מהווה מטרד קשה לתובעים וגורם להם להסתכן בעבירה על חוקי התעבורה...' (סעיף 4 לכתב התביעה), וכי סירובה של העיריה לפנות את האשפה מבתי העסק של המשיבים, מהווה הפרת חובותיה של העיריה כלפי המשיבים.
משכך עותרים המשיבים לפיצוי כספי בגין 'שווי העבודה במשך הזמן הדרוש לפינוי האשפה, בגין עלות הדלק והבלאי למכונית, וכן בגין נזק בלתי-ממוני, בסך הכל סך של 75,000 ש"ח'.
3. העיריה עותרת לסילוק התובענה על-הסף מחמת חוסר עילה – היא הבקשה אשר בפניי.
דיון
4. ראשית יש להבהיר כי העיריה עותרת "לסילוק" התובענה על-הסף – סעד אשר אינו מוכר בתקנות, ולא בכדי עתרה העיריה למחיקת ו/או דחיית התובענה על-הסף. אלא מאי? מקריאת הבקשה עולה כי העיריה מבקשת "לסלק" את התובענה על-הסף משום שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כנגדה, קרי: מדובר בבקשה למחיקת התובענה על-הסף מחמת חוסר עילה בהתאם לתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
5. זאת ועוד, העיריה טוענת בבקשתה כי 'התובעים מבססים תביעתם על עילת הפרת חובה חקוקה מדיני הנזיקין, כמפורט בסעיף 8 לכתב התביעה' (סעיף 2 לבקשה), אלא שעיון בסעיף 8 לכתב התביעה מגלה כי המשיבים טוענים באופן סתמי ל'הפרה של חובותיה של העיריה כלפי התובעים', מבלי לפרט או לגלות לקורא, איזה חוק הופר, וזאת בניגוד גמור ומוחלט להוראות תקנה 74 לתקנות המחייבות ציון שמו של החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה, והמסקנה המתבקשת הינה כי טענת הפרת חובה חקוקה הועלתה על דרך הסתם, ולמעשה אין בה ולא כלום, ובוודאי שלא ניתן להסיק מהאמור כי בהתייחסם להפרת חובה חקוקה, התכוונו התובעים להפרת פקודת הנזיקין דווקא.
6. לגופו של עניין, בתביעתם טוענים התובעים כי העיריה מסרבת לפנות את האשפה מבתי העסק שבבעלותם, ובכך גורמת להם להוצאה כספית בלתי-מוצדקת. העיריה טוענת בבקשתה כי בהטילה על הנתבעים לפנות בעצמם ועל חשבונם את האשפה מבתי העסק שבבעלותם, היא פועלת מכוחן של הוראות פרק ד' לחוק העזר לחולון (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והנקיון), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק העזר") ומכוחו של סעיף 43 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים").
סעיף 24 לחוק רישוי עסקים קובע:
'(א)...
(ב) פסולת בשר ואשפה, מייד עם הופעתן, יש לאסוף לתוך פח האשפה...
(ג) יש לסלק את הפסולת והאשפה מן החנות לפחות פעם אחת ביום. ואולם אסור להחזיק פחי אשפה מלאים בתוך החנות אפילו שעה אחת.'
ודוק: חוק רישוי עסקים אינו קובע על מי מוטלת החובה לפינוי פסולת הבשר והאשפה, אולם ברי כי הרָשות מעמידה את כלל שירותיה לטובת התושב במגבלות התקציביות החלות עליה, ומשכך ברור כי אנשי פינוי האשפה של הרשות אינם עומדים הכן וממתינים כל יום במשך כל היום ליד חנויות המייצרות אשפת בשר, כדי לפנות את אותה אשפה. מכאן, המסקנה ההגיונית היא כי מלאכת פינוי אשפה שחובה על-פי חוק לפנותה באופן יומיומי, מוטלת על בעל העסק דווקא ולאו דווקא על העיריה.
זה המקום להבהיר הבהר היטב כי החובה הבסיסית והיסודית לדאוג לפינוי אשפה מוטלת על העיריה, וזאת בהתאם לסעיף 242 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות") המטיל על העיריה לדאוג לתברואה ולבריאות הציבור ונוחותו. ודוק: סעיף זה אינו מטיל פיסית את מלאכת איסוף האשפה על העיריה דווקא, אלא קובע כי העיריה תהא אחראית להסדרים המתאימים לפינוי הפסולת, ובמסגרת אחריות זו, בין היתר, רשאית העיריה להורות 'בדבר פינוי סחי ואשפה מכל בית...' (סעיף 2/242 לפקודת העיריות) וכן היא רשאית לקבוע את 'האגרות בגין הפינוי כאמור...' (שם).
מכוח חובתה זו של העיריה, חוקקה עיריית חולון את חוק העזר, ובו קבעה את אופן פינוי האשפה (סעיף 32 לחוק העזר).
מקריאת לשון חוק העזר עולה כי במסגרת דאגתה של העיריה לפינוי פסולת ואשפה, ובתוקף פיקוחה על פינוי האשפה, אין היא מתירה לאף אדם להוביל 'אשפה או זבל מכל נכס, אלא לפי היתר מאת ראש העיריה, ובהתאם לתנאי ההיתר', וזאת יש להדגיש, סעיף זה מנוסח על דרך השלילה ותחילתו במילים 'לא יפנה אדם...', דהיינו קיים איסור כללי וגורף לפינוי עצמי של זבל ואשפה, אלא בהתאם להיתרים הניתנים על-ידי העיריה. ישאל השואל, האם העניקה העיריה לתובעים היתר לפינוי עצמי של האשפה המצטברת בעסקיהם? והתשובה לכך היא כי בשלב זה, לא ניתן מענה לשאלה. וכל כך למה? הן משום שהעיריה אינה טוענת כי נתנה לתובעים היתר לפינוי עצמי של אשפה, והן משום שהתובעים אינם טוענים זאת. העיריה מתבססת על העובדה שהתובעים מפנים בעצמם את האשפה מעסקיהם במשך כ-12 שנים, אלא מאי? אף אם פינו התובעים את האשפה במשך 12 שנים בעצמם, אין כורח זה אשר נכפה עליהם לכאורה על-ידי העיריה בדרך לא דרך, משום הכשרת האיסור החוקי לפינוי עצמי של אשפה, או הכשרת ההימנעות ממתן היתר לעסוק בפינוי אשפה, היתר שהינו ציווי חוקי בהתאם לסעיף 32 לחוק העזר. משכך, הנני מתקשה לקבוע כי מדובר בתובענה חסרת עילה, והתוצאה היא כי יש לדחות את הבקשה למחיקת התובענה על-הסף בגין היעדר עילה.
מעבר לצורך אוסיף כי לעניות דעתי על-פי סעיף 43 לחוק רישוי עסקים, על-פי סעיף 242 לפקודת העיריות, וכן על-פי סעיף 32 לחוק העזר, במצטבר, רשאית העיריה להטיל על בעל עסק לממכר בשר לפנות את האשפה המצטברת בעסקו מידי יום, אלא שקביעה מעין זו חייבת להיות מעוגנת על-פי הוראות החוקים הרלבנטיים באופן שתגשים מחד את חובת העיריה לפעול לפינוי האשפה, ומאידך תעשה כן בדרך של מתן היתר, והסדרת העלות הכרוכה בפינוי זה.
6. סוף דבר, הבקשה נדחית בזאת."

3.6 למרות הבעייתיות שפורטה הרי שמחיקת התביעה הינה סנקציה חמורה וישנה אפשרות שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה המשיב בסעד שהוא מבקש. בית-המשפט לא ראה מקום למחוק את התביעה בשלב מקדמי זה
ב- בש"א (ת"א-יפו) 175754/06[39] נפסק מפי כב' השופט סובל משה:

"1. בפני בקשה למחיקת התביעה על-הסף ולחילופין למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" אשר הוגשה ביום 15.10.06.
הבקשה הוגשה לאור התביעה אשר הגיש המשיב כנגד המבקש, במסגרת הליך של סדר דין מקוצר.
המשיב הגיש תגובתו ביום 30.11.06.
המבקש הגיש תשובה לתגובה ביום 14.1.07.
2. בקשה למחיקת התביעה על-הסף
המבקש מנמק את בקשתו למחיקת התביעה על-הסף בכך שהתביעה אינה מגלה עילה.
להלן: אפרט את טענות הצדדים באשר לסוגיה זו.
א. טענות המבקש
א. המשיב מבסס תביעתו על הסכם נספח להסכם עבודה מה- 29.1.97.
הסעיף הרלבנטי בנספח הינו 2(ד) אשר קובע כי 'התשלום יבוצע תוך 3 חודשים מקבלת תעודה לבניין/ים...'
הסעיף איננו מפרט על איזו תעודה מדובר, והמשיב גם לא צירף שום תעודה לכתב התביעה.
ב. כל עוד המשיב לא הוכיח ולא טען כי ניתנה "תעודה לבניין/ים", הרי שעדיין לא קמה חובת תשלום מצד המבקש.
ב. טענות המשיב
א. העובדה שהעבודה בארבעה בניינים מתוך ששת הבניינים שבפרוייקט הסתיימה, יחד עם שאר העובדות המופיעות בכתב התביעה היא שמקימה למשיב את עילת התביעה.
ב. השאלה האם הגיע מועד התשלום למשיב הינה שאלה משפטית. המשיב בחר בפרשנות הסבירה ביותר והיא שמועד התשלום קם וחל לגבי כל חלק מהפרוייקט שבנייתו הסתיימה.
ג. המבקש בעצמו טוען כי הסעיף הקובע את מועד התשלום נתון לפרשנויות רבות, ולכן גם אם חולק המבקש על פרשנותו של המשיב, הרי שאין בכך כדי להביא למחיקת התביעה.
3. דיון והכרעה
התקנה הדנה במחיקה על-הסף היא תקנה 100 לתקנות, והיא מונה את רשימת המקרים שניתן לצוות בהם על מחיקה מכוח תקנה זו.
הנחיה כללית, שיש לראות בה את המדיניות השיפוטית הרצויה, היא כי מחיקת תובענה או דחייתה על-הסף "הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה" (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין).
די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה.
הסיבה לכך היא שבמחיקת התובענה מטעמים הנ"ל לא יבוא הסכסוך לפתרונו, ויש להעדיף תמיד את הדיון הענייני ואת ההכרעה בסכסוך לגופו של עניין (ראה בספרו של א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית) 134).
כפי שנקבע ב- ע"א 35/85 לאה חסין נ' רחל פרידמן, פ"ד לז(4) 721:
'הלכה פסוקה היא, כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על-הסף על-פי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבקש. בית-המשפט – בבואו לשקול אפשרות זו – ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. אם תיקון כתב התביעה עשוי למנוע את הצורך למחוק תביעה על-הסף, תינתן לתובע אפשרות לתקן את תביעתו, והתביעה לא תימחק.
במקרה דנן, בקשת המחיקה נשענת על הטעם, שלסברת המשיבים הנ"ל אין כתב התביעה מראה עילת תביעה כנגדם. במקרה כזה הכלל הוא, שהיעדר העילה צריך להתגלות על-פי כתב התביעה עצמו מקריאת עילת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות.'
4. המשיב פירט את העובדות המבססות את עילת תביעתו, וביניהן העובדה שבנייתם של ארבעה בניינים מתוך ששת הבניינים הכלולים בפרוייקט הסתיימה.
המשיב בחר לפרש את ההסכם כך שמועד התשלום קם לגבי כל חלק מהפרוייקט ברגע שבנייתו הסתיימה.
בנספח להסכם העבודה בסעיף הקובע את מועד התשלום מצויין במפורש כי התשלום יבוצע 3 חודשים מקבלת תעודה.
ואולם לא מצאתי בתגובתו של המשיב כל התייחסות לתעודה הנזכרת.
המשיב לא פירט מהי פרשנות המונח "תעודה" הנזכר בתביעה ואשר קבלתו מהווה תנאי לביצוע התשלום.
מאידך המבקש בעצמו מודה כי הסעיף הנוגע למועד התשלום נתון לפרשנויות רבות.
ואולם הצדדים לא טרחו לצרף תצהירים לכתבי טענותיהם על-מנת להבהיר את סוגיית התעודה הנזכרת, כל אחד לשיטתו.
לאור האמור נשאר עניין זה בצריך עיון והוא יתברר במהלך המשפט.
למרות הבעייתיות שפורטה לעיל הרי שמחיקת התביעה הינה סנקציה חמורה וישנה אפשרות שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה המשיב בסעד שהוא מבקש, הרי שלא ראיתי מקום למחוק את התביעה בשלב מקדמי זה.
הבקשה למחיקת התביעה על-הסף בשל היעדר עילה נדחית..."

3.7 תביעה המגלה על פניה עילת תביעה כלפי המבקשת, ודין הבקשה לסילוק התביעה על-הסף להידחות
ב- בש"א (נצ') 1167/07[40] נפסק מפי כב' השופט עאטף עיילבוני:

"הקדמה
בפני בקשה לסילוק תביעתה של המשיבה, רוז ג'באלי (להלן: "המשיבה"), כנגד המבקשת, חברת נ' פלדמן ובנו בע"מ (להלן: "פלדמן"), על-הסף מחמת היעדר עילה, התיישנות וכן מחמת הגשת התביעה בחוסר תום-לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט.
התביעה הוגדרה על-ידי המשיבה כתביעה כספית וחוזית על סך 599,671 ש"ח, שהגישה כנגד חברת פלדמן בגין עסקת מכירת מחפר לחברת פלדמן, אשר נטען כי תמורתו, בהתאם לחשבונית מס מיום 1.5.99, לא הועברה למשיבה – מוכרת המחפר. יצויין, כי התביעה הוגשה רק ביום 30.4.06, סמוך יום לפני תום תקופת ההתיישנות.
לטענת המשיבה, בזמנים הרלבנטיים, המחפר היה בחזקת צד ג', חברת בני עאדל ג'באלי חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ (להלן: "בני עאדל"), חברה בבעלות חלק מילדיה של המשיבה. חברה זו נהגה דרך קבע לשכור ציוד מהמשיבה ועמדה מאחורי עסקת המכירה במקרה דנא. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי כספי מכירת המחפר טרם הועברו לידיה והיא עותרת בתביעתה זו לשלם לה את שווי המכירה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
מאידך, לטענת המבקשת, חברת פלדמן, בעת עריכת העסקה היה ברור לכל הצדדים המעורבים, כפי שהיה נהוג בעיסקאות קודמות, כי על-אף שהמחפר היה רשום על-שם המשיבה (ועל-כן הוצאה חשבונית על-ידי המשיבה עצמה), הרי שבפועל, ההתקשרות נעשתה בין חברת בני עאדל לבין חברת פלדמן, וחברת פלדמן אף קיבלה לידיה אישור, אשר צורף כנספח "ג" לכתב ההגנה, בחתימת המשיבה וחברת בני עאדל, בו אישרה המשיבה להעביר את תמורה העסקה לחברת בני עאדל ולא לידיה (להלן: "כתב הוויתור").
בכתב התשובה לכתב הגנתה של חברת פלדמן, ציינה המשיבה כי נודע לה על כתב הוויתור רק עם צירופו לכתב הגנתה של חברת פלדמן, וכן הוסיפה וטענה כי החתימה המתנוססת על גבי כתב הוויתור אינה חתימתה וכי לא נתנה כל הרשאה למאן דהוא לקבל במקומה את כספי תמורת מכירת המחפר, כך שהחתימה על גבי כתב הוויתור, לטענתה, מזויפת.
לא זו אף זו, בישיבת קדם המשפט מיום 7.12.06 הצהיר בא-כוח המשיבה – התובעת, לפרוטוקול כדלקמן:
'טענתי שזו אותה חתימה שעולה בנספח ג' לכתב התביעה וזו אינה חתימתה של התובעת. החתימה על מסמכים אלה זוייפה והתובעת לא ידעה על כך אותה עת.'
דהיינו, לשיטתה של המשיבה, הן החתימה על החשבונית שעליה סמכה את תביעתה והן החתימה על כתב הוויתור, אינן חתימותיה.
יצויין, כי בין המשיבה לבין חברת בני עאדל לא קיימת יריבות ישירה במסגרת התביעה, משום שהמשיבה-התובעת הסתפקה בתביעה נגד חב' פלדמן, ואילו חברת בני עאדל צורפה כצד שלישי במסגרת הודעה צד ג' ששיגרה נגדה חברת פלדמן. עוד יצויין, כי במסגרת כתב ההגנה להודעת צד ג', לא כופרת חברת בני עאדל בכך שחברת פלדמן שילמה עבור המחפר את מלוא התמורה, וכן מוסיפה וטוענת, כי רישומו של המחפר מלכתחילה על שמה של המשיבה נעשה בהמלצת מנהל החשבונות של החברה ושל המשיבה.


טענות הצדדים
על-פי הנטען בבקשה, חשבונית המס בגין מכירת המחפר (להלן: "החשבונית"), אשר צורפה כנספח "ב" לכתב התביעה, מהווה למעשה את עילת התביעה של המשיבה, וכיוון שבמהלך ישיבת קדם המשפט ביום 7.12.06 כפרה המשיבה בכך שהחתימה במסמך זה הינה חתימתה, נשמט הבסיס תחת עילת תביעתה של המשיבה.
עוד טוענת המבקשת, חברת פלדמן, כי רק בהנחה שעילת התביעה היא החשבונית שמועדה הוא 1.5.99, חשבונית אשר בדיעבד נטען כי הינה מזויפת, לא התיישנה עילת התביעה, כיוון שכתב התביעה עצמו הוגש רק ביום 30.4.06, כך שכל מועד קודם למועד הנקוב בחשבונית חורג ממסגרת תקופת ההתיישנות.
יתר-על-כן, לטענת חברת פלדמן, עצם הגשת החשבונית אשר נטען כי הינה מזויפת וצירופה כנספח לכתב התביעה, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה על-הסף.
המבקשת מוסיפה וטוענת, כי התביעה הינה טורדנית, קנטרנית ונגועה בחוסר תום-לב, וכי כל מהותה שימוש בחברת פלדמן ככלי משחק בסכסוך המשפחתי שנתגלע במשפחתה של המשיבה.
לחילופין, עותרת המבקשת בבקשה להתיר לה לתקן את כתב הגנתה, לנוכח טענתה החדשה של המשיבה כי החשבונית שצורפה לכתב התביעה הינה חשבונית מזויפת.
מנגד, המשיבה סבורה כי דין הבקשה לסילוק התביעה על-הסף להידחות.
לטענת המשיבה, הטענות המועלות בבקשה מהוות שינוי חזית מובהק, תוך ניצול הבקשה לצורך העלאת טענות שלא הועלו על-ידי חברת פלדמן במועד.
בנוסף, לטענת המשיבה, הטענות המועלות במסגרת הבקשה דינן להתברר במסגרת בירור התובענה לגופה ולא במסגרת בקשה לסילוק התביעה על-הסף.
המשיבה מוסיפה וטוענת, כי מכתב ההגנה עולה שחברת פלדמן אינה כופרת בכך שאכן היתה מכירה של המחפר אשר בוצעה על-ידי חברת בני עאדל בהרשאה, כך שחברת פלדמן בעצמה עשתה שימוש בחשבונית במסגרת ניהול עסקה וחשבונותיה.
כן מוסיפה המשיבה וטוענת, כי אכן ניתנה הרשאתה לבצע את המכירה, כך שהעובדה שאשררה את החתימה על גבי החשבונית מעידה על כך שלא מדובר במסמך מזוייף כי אם במסמך שריר וקיים.
יתר-על-כן, לטענת המשיבה, עילת התביעה אינה החשבונית שצורפה לכתב התביעה, כי אם הטענה כי המשיבה לא קיבלה תמורה עבור המחפר, טענה שמקבלת חיזוק מעובדת היותו של כתב הוויתור שצורף כנספח "ג" לכתב ההגנה של חברת פלדמן מסמך מזוייף שהוצא בנסיבות חמורות.
עוד טוענת המשיבה, כי הטענה לפיה הוטעתה בהליך מכירת המחפר טעונה בירור בפני בית-המשפט, ואין לחרוץ את גורל התביעה בשלב כה מוקדם בטרם קיבלה את יומה בבית-המשפט.
יצויין, כי המבקשת, חברת פלדמן, הגישה תשובה לתגובתה של המשיבה, ובמסגרתה היא טוענת, כי בתגובתה של המשיבה לבקשה לא ניתנה כל תשובה עניינית לטענות המבקשת, וכי למעשה, מהתגובה לבקשה עולה כי למבקשת לא פחות משלוש גירסאות שונות ביחס לחשבונית, אשר אינן מתיישבות זו עם זו, כאשר הגרסה השלישית, אשר מופיעה רק בתגובה לבקשה ואינה נתמכת בתצהיר, סותרת שלא כדין את דברי בא-כוח המשיבה בישיבת קדם המשפט ואת האמור בכתב התביעה.
הכרעה
סמכות בית-המשפט למחיקת תביעה על-הסף בשל היעדר עילה מוסדרת בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
ההלכה הפסוקה קובעת, כי לא בנקל ייעתר בית-המשפט לבקשה למחיקת כתב טענות של בעל דין וכי מחיקת תובענה או דחייתה הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה. אפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית-המשפט את הדרך לבירור תובענתו, אם קיים סיכוי כלשהו, על-פי כתבי הטענות הנמצאים לפני בית-המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו (ראה א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה שביעית, התשס"ג-2003) 138 – על הפסיקה המאוזכרת שם).
כמו-כן קובעת הפסיקה, כי פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף על פני פתרון דיוני פורמליסטי (ראה ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה, פ"ד מה(4) 18 (1991)).
יפים לעניינו הדברים שנאמרו בהקשר זה ב- ע"א 109/84 מנחם ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מא(1) 577 (1987) כדלקמן:
'אין מוחקים תביעה בשל חוסר עילה, אלא-אם-כן ברור הדבר על פניה, ואף בהנחה שכל האמור בה אכן יוכח כי דינה לכישלון. כל עוד קיים סיכוי על-פי כתבי הטענות ולו אך קלוש כי התובע יזכה בתביעתו, אין למחוק אותה. טענות ההגנה צריכות להתברר במשפט עצמו, ואין לחרוץ את דין התביעה לכישלון על פיהן בשלב הטרומי, בטרם התבררו העובדות הצריכות לשמש להן יסוד.'
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים סבורני, כי התביעה על פניה מגלה עילת תביעה כלפי המבקשת, ודין הבקשה לסילוק התביעה על-הסף, בשלב זה, להידחות.
ביחס לטענה להיעדר עילה, הרי שדינה להידחות, הואיל וטענות המשיבה להיעדר תמורה בגין מכירת המחפר ולזיוף כתב הוויתור במסגרתו נטען כי אישרה להעביר את תמורה העסקה לחברת בני עאדל, דינן להתברר לאחר שמיעת עדים וראיות ולאחר בירור עובדתי ומשפטי מקיף, ולא ניתן לקבוע כבר בשלב מקדמי זה כי התביעה נידונה לכישלון, וזאת גם אם התמורה בגין המחפר הועברה בפועל על-ידי חברת פלדמן לידי חברת בני עאדל. במילים אחרות, אף אם המשיבה אישררה את עסקת המכירה של המחפר ואף אם התמורה הועברה, כעניין שבעובדה, לחברת בני עאדל, אין הדבר מונע מהמשיבה אפשרות להעלות את הטענה כי התמורה בגין המחפר היתה צריכה להיות מועברת על-ידי חברת פלדמן לידיה ולא לידי חברת בני עאדל, כפי שנעשה בפועל.
באשר לטענת ההתיישנות, הרי שגם טענה זו מחייבת דיון עובדתי לגופו של עניין, וגם בהיבט זה יש צורך בשמיעת ראיות באשר למועד העסקה ופרטיה, הצדדים המעורבים בעסקה, מועד אספקת המחפר, המועד בו נודע למשיבה על העברת המחפר לידי חברת פלדמן וכיוצ"ב טענות הדורשות בירור עובדתי מקיף.
יצויין, כי לא השתכנעתי גם מטענות חברת פלדמן לחוסר תום-לב ושימוש לרעה בהליכי משפט מצד המשיבה או כי התובענה הינה טורדנית וקנטרנית, ועל-כן דין הבקשה להידחות גם בפן זה.
סוף דבר
בנסיבות התיק שלפני ולאור האמור בכתבי הטענות וטענות הצדדים, איני רואה מקום לסלק את התביעה על-הסף בטרם התקיים דיון בסכסוך לגופו של עניין.
כפועל יוצא, הבקשה לסילוק התביעה נדחית."

[13] ת"א (י-ם) 6635/05 שערי העיר חברה להשקעות בע"מ נ' ש"ס התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה, תק-של 2006(3) 6476 (2006).
[14] המ' (ב"ש) 8001/96 קרגל בע"מ נ' גילן אריזות בע"מ, תק-מח 96(2) 846 (1996).
[15] זוסמן י' סדר דין אזרחי, 393.
[16] ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2) 312 (1996).
[17] בש"א (ת"א-יפו) 177334/06 משרד הביטחון-לשכת היועץ המשפטי נ' האגודה הישראלית למצנחי רחיפה ואח', תק-של 2007(1) 14268 (2007).
[18] ע"א 154/04 הרב אמנון יצחק שליט"א ואח' נ' שרה נוימן, תק-על 2005(1) 1279
(2005).
[19] גורן א' סוגיות בסדר דין אזרחי, 139.
[20] שוחטמן א' סדר הדין (הוצאת מורשת המשפט בישראל, התשמ"ח-1988) 164.
[21] גורן א' סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) 159, 160, 161.
[22] ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב ואח', פ"ד מ(2) 668 (1986).
[23] ע"א 163/84 מדינת ישראל נ' חב' העובדים העברית השיתופית בע"מ, פ"ד לח(4) 1, 8 (1984); ת"א 56524/05 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' אורי נקש, פדאור 06(4) 1 (2006).
[24] ע"א 194/87 קאסם סילמאן מוחמד סאלח נ' רשות הפיתוח, פ"ד מד(2) 185
(1990).
[25] ע"א 335/79 יוסף שאלתיאל נ' אריה שני, פ"ד לו(2) 151 (1981).
[26] בש"א 4811/04 כמונה כהן נ' רפאל – יעקב מדר, פדאור 04(22) 633 (2004).
[27] בש"א (ב"ש) 5096/07 המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון ואח' נ' מדן קבלנות כללית, עפר, כבישים ומחצבות (1964) בע"מ ואח', תק-מח 2007(3) 12561 (2007).
[28] בש"א (חי') 3858/07 אלימלך סיגל נ' וידל טוני, תק-של 2007(2) 29577 (2007).
[29] בש"א (ת"א-יפו) 163726/07 ישכר פרנקנטהל – ראש העיר בני ברק נ' אריה חגי, עורך-דין, תק-של 2007(2) 24612 (2007).
[30] ת"א (ת"א-יפו) 2624/99 עומר סאמי אקפולט ואח' נ' אמין סלמאן עבדאללה עסאס ואח', תק-מח 2007(2) 1293 (2007).
[31] ת"א (ת"א-יפו) 1845/04 גבעוני אריה נ' תדביק נכסים בע"מ, תק-מח 2007(1) 11036 (2007).
[32] ת"א (י-ם) 6454/04 מתתיהו – מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' המועצה המקומית מודיעין עילית ואח', תק-מח 2007(2) 7903 (2007).
[33] בש"א (י-ם) 6033/07 משה ויגדור נ' Roche Diagnostics, תק-מח 2007(3) 13411 (2007).
[34] בש"א (י-ם) 1701/07 לוצאטו עלי (המבקש ב- בש"א 1701/07) ואח' נ' פלג אלישע, עורך-דין (המשיב בשתי הבקשות), תק-של 2007(3) 22382 (2007).
[35] בש"א (נצ') 5148/06 הפניקס הישראלי – חב' לביטוח בע"מ נ' בייבי טל (אהרונוביץ) בע"מ, תק-של 2007(2) 934 (2007).
[36] בש"א (ראשל"צ) 496/07 ליסטר פנינה נ' פדורייב אלכסנדר ואח', תק-של 2007(1) 30845 (2007).
[37] בש"א (צפת) 1024/07 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' הייב האשם קאסם ואח', תק-של 2007(1) 24464 (2007).
[38] בש"א (ראשל"צ) 4390/06 עיריית חולון נ' חבושה דוד ואח', תק-של 2007(1) 17509 (2007).
[39] בש"א (ת"א-יפו) 175754/06 ינאי שלמה נ' לביא יוחנן, תק-של 2007(1) 4465
(2007).
[40] בש"א (נצ') 1167/07 נ' פלדמן ובנו בע"מ נ' רוז ג'באלי ואח', תק-של 2007(2) 24308 (2007).