הלכות בתי-המשפט

1. תביעה שנמחקה על הסף מחוסר עילה ולאחר שבית-המשפט המחוזי סרב להיענות לבקשת בא-כוח המערערת לדחות את הדיון על-מנת לאפשר לו לתקן את התביעה
ב- ע"א 109/84[204] נפסק מפי כב' השופטת ש' נתניהו:

"תביעת המערערים נמחקה, על-הסף, מחסר עילה. היה זה במהלך הדיון בקדם המשפט ולאחר שבית-המשפט המחוזי סרב להיענות לבקשת בא-כוח המערערת לדחות את הדיון על-מנת לאפשר לו לתקן את התביעה.
בערעור טוען בא-כוח המערערים כי בית-המשפט המחוזי טעה כשמחק את התביעה מיזמתו, מבלי שנתבקש לכך על-ידי הנתבעים-המשיבים. בטענה זו אין מאומה. תקנה 105 מתקנות סדר הדין האזרחי התשכ"ב שהיתה אז בתקף (קודמתה של תקנה 100 מתקנות התשמ"ד) אינה מתנה את סמכות המחיקה ביזמת בעלי הדין. שיקול-הדעת הוא של בית-המשפט, הרשאי להחליט מיזמתו הוא, ואפילו בניגוד לעמדת הנתבעים (ראה ע"א 268/58 נוי נ' עיריית חדרה, פ"ד יב 353, 361). יתירה מכך, על הליכי קדם משפט חלות תקנות 144 ו-143. בראשונה נאמר במפורש כי בעניינים האמורים בתקנה 143 רשאי השופט להחליט ללא צורך בבקשת בעל דין.
בין עניינים אלה כלול גם סילוק תביעה על-הסף מחמת חסר עילה.
2. אין מאומה גם בטענה שלא מן הראוי היה למחוק את התביעה מבלי לאפשר תיקונה. אכן, כלל הוא, ועליו אין איש חולק, כי בית-המשפט לא ינקוט בצעד הקיצוני של מחיקת תביעה שאינה מגלה עילה אם נתן להצילה על-ידי תיקון (ראה למשל ע"א 527/64 אונטוניר נ' מועצת פועלי תל-אביביפו, פ"ד יט(2) 499, 502; ע"א 716/75 בר-אור נ' בר-אור, פ"ד ל(2) 253, 256; ע"א 145/77 שאול נ' ישופה, פ"ד לג(1) 617, 640; ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 156).
דא עקא, המערער לא הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לתיקון במשך כל התקופה מאז הוגשה התביעה בשנת 1981 ועד מחיקתה ביום 8.1.84. הוא אמנם הודיע לבית-המשפט בישיבת קדם המשפט שנועדה לאותו יום כי ברצונו לתקן את התביעה. אך בקשה לא הגיש, למרות שבית-המשפט היה מוכן לקבל בקשה כזו באותה ישיבה. אף לא היה אז באפשרותו לפרט מהו התיקון המבוקש על ידו. הוא ביקש דחיה מנימוק שהוא זקוק לזמן לשם כך. השופט קמא לא נענה לבקשתו, ואת טעמו פרט בפסק-הדין:
'ההודעה על הישיבה דהיום נשלחה לפני כחודש ימים ונראה כי הזמן שחלף מאז היה די בו ויותר להכנת בקשת תיקון, אם כזו נדרשת. לפחות היה צריך לבוא בא-כוח התובעים היום כשבאמתחתו בקשות ברורות לתיקון. בקשת דחיה אינה תחליף לבקשת תיקון. איני מוצא הצדקה לדחיה זו. ולכן היא לא נתנה.'
אין מקום להתערב בהחלטה זו, שנתונה כולה לשקולה של הערכאה הראשונה שנעשה מנמוקים נכונים וראויים.
אך חמור מזאת, לא בכתב הערעור שלפנינו, אף לא בסכומיו של בא-כוח המערערים, לא נאמר לנו כלל מהו התיקון שהיה ברצונו לבקש ובמה יכל היה תיקון זה להציל את התביעה, אם אמנם אינה מגלה עילה. אפילו הלך השופט המלומד לקראת המערערים ונעתר לבקשת הדחיה, עדיין אין אנו יודעים במה יכולים היו המערערים להיבנות מכך.
3. לא נותר אלא לבחון אם התביעה, כמות שהיא, אכן אינה מגלה עילת תביעה, כפי שסבר השופט קמא. בחינה זו יש לעשותה לאור הכלל כי אין מוחקים תביעה בשל חוסר עילה אלא אם ברור הדבר על פניה, ואף בהנחה שכל האמור בה אכן יוכח, כי דינה לכישלון. אך כל עוד קיים סיכוי על-פי כתבי הטענות, ולוא אך קלוש, כי התובע יזכה בתביעתו, אין למחוק אותה (ראה ע"א 716/75 הנ"ל; 148/77 הנ"ל; 355/78 הנ"ל).
בא-כוח המערערים טוען לשלוש עילות הקימות על פני התביעה, שמתוכן התיחס השופט המלומד רק לאחת, וביחס אליה טעה לדעתו במסקנתו.
4. על-פי האמור בתביעה, המערער הוא מהנדס. החל משנת 1967 הוא תכנן תרנים טלסקופיים עבור המשיבה השלישית (מדינת ישראל) והמערערת יצרה אותם עבורה. בשנת 1975 הפקיד המערער את התוכניות בידי המשיבה השלישית שבקשה אותן בטענה שהן דרושות לה לצורכי הזמנת חלפים מהמערערת. לטענות המערערים, התוכניות הפקדו בנאמנות לשימושה הבלעדי של המשיבה השלישית לצורכי משרד הביטחון, תוך שמירת סודיות מקצועית ומסחרית ורק כל עוד המערערת תספק לה את התרנים. המשיבה השלישית לא היתה רשאית למסור את התוכניות, או העתקים מהן, לאחרים. אך היא מסרה העתקים למשיבה הראשונה אשר, מצידה, מסרה אותם למשיבה השניה שממנה הזמינה יצור תרנים על-פי אותן תוכניות.
על סמך מערכת עובדות זו טענו המערערים בכתב התביעה כי המשיבה השלישית:
'הפרה את ההסכם אשר קיים בינה לבין התובעת (המערערת) אשר לפיו לא היתה רשאית להעביר לכל גורם שהוא את התוכניות והתרנים אשר נמסרו לה על-ידי התובעים (המערערים).' (סעיף 9 לתביעה)
כי:
'התובעים הם בעלי הזכויות במדגמים והתוכניות של התכנים ועל-פי הדין אסור לכל אדם להשתמש בין במישרין ובין בעקיפין בתוכניות אלה, וכי הנתבעים מפרים הפרה חמורה את הוראות הדין הקיים בישראל.' (סעיף 12)
וכי:
'הנתבעים בשימושם בתוכניות ללא כל זכות אליהם(!) עושים עושר ולא במשפט על-פי הדין הקיים בישראל.' (סעיף 13)
התביעה מכילה עתירה לצוות על המשיבות להימנע מליצר, לספק ולהשתמש בתרנים על-פי התוכניות הנ"ל, אשר למערערים זכות בלעדית עליהן, וכן לפסוק למערערים פצוי בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהפרת ההסכם עמם על-ידי המשיבה השלישית וכתוצאה מהפרת זכות היוצרים שלהם (סעיף 15).
שלוש העילות שהתביעה מעלה, לטענת בא-כוח המערער, הן: האחת – הפרת הסכם. השניה – עשיית עושר ולא במשפט. השלישית – הפרת זכות יוצרים.
5. אתחיל באחרונה, זו שזכתה להתייחסות הבאה בפסק-הדין:
'התובעים מבקשים צווים כנגד הנתבעים שימנעו מהם ליצר מוצר מסויים שנקרא תרנים. בסעיף 12 לכתב התביעה נטען כי התובעים הם בעלי הזכויות במדגמים ותוכניות של התרנים. היום ברור לכל שזכויות כאלה אין בידי התובעים שכן מדובר בזכויות מכוח חוק הפטנטים והמדגמים ואין אצל רשם הפטנטים (ועל כך אין מחלקת) כל רשום זכויות כאלה. לא מצאתי בסיס חוקי אחר בטיעון בא-כוח התובעים לקיום הזכויות.'
ניסוחו של סעיף 12, כמו גם של התביעה כולה, אינו מלאכת מחשבת שבעל זכות היוצרים עליו יכול להתפאר בו. בתביעה מדובר ב"זכויות במדגמים ובתוכניות". למערערים אין זכות למדגם והם אינם טוענים עוד לזכות כזו. הם טוענים לזכות יוצרים בתוכניות. טענה כזו לא נטענה אמנם בצורה ברורה בסעיף 12 אך יש לה אחיזה בביטוי "זכויות בתוכניות". כמו-כן יש לה אחיזה בטענות שבסעיף 15(ד) בדבר זכות היוצרים של המערערים על התרנים. נכון גם שבסעיף זה, כמו גם בסעיף 15(א) מדובר על זכות בלעדית בתרנים ולא בתוכניות, שרק הן, כמבטאות הרעיון, יכולות להוות נושא לזכות יוצרים. אך מההקשר המלא של התביעה ברור שאין זה אלא ביטוי בלתי-מוצלח והכונה היא לשימוש בתוכניות, שעליהן יש למערערים זכות יוצרים בלעדית, לשם יצור התרנים.
עובדה היא שגם שתיים מהמשיבות הבינו כך את טענות המערערים. בכתב הגנתה של המשיבה הראשונה יש התייחסות נפרדת לזכות יוצרים ולזכויות במדגם. באשר לראשונה – הזכות הכחשה מהיעדר מקוריות: '... שכן התרנים שיוצרו על ידיהם הועתקו מהתרנים הגרמניים ...' (סעיף 12א) ובאשר לשניה – נטען כי המערערים אינם זכאים להגנה מהיעדר רשום אצל רשם הפטנטים והמדגמים (סעיף 12ב). ביחס לשתיהן נטען, לחילופין, כי 'אפילו היו לתובעים זכויות יוצרים או זכויות במדגמים כלשהן, הן הועברו בשלמות ולחלוטין לנתבעת מס' 3'. כך גם משיבה מס' 3 טוענת בהגנתה (בסעיף 7) כי 'לתובעים אין כל זכות יוצרים ו/או כל זכות שהיא על התוכניות והתרנים ...'. הבאתי מכתבי טענות אלה של המשיבות לא משום שיש להן השלכה ישירה לשאלה אם התביעה מגלה עילה על פניה.
בשלב זה יש להתעלם מההכחשות והטענות הנגדיות הכלולות בן.
קיומה של העילה נבחנת בשלב זה תוך הנחה שכל האמור בתביעה נכון הוא. הבאתי כאן מטענות המשיבות רק כדי להראות כי הן עצמן הבינו את טענת המערערים כמתייחסת הן לזכות במדגם והן לזכות יוצרים בתוכניות.
נראה לי שנתן, אם כי בדחק, לפרש את התביעה כמכילה טענה שהמערער תכנן תוכניות שלשני המערערים יש בן זכות יוצרים וכי זכות זו הופרה. תוכניות הן אכן יצירה היכולה להיות נושא לזכות יוצרים. הן כלולות בהגדרתה של "יצירה ספרותית" על-פי סעיף 35(1) של חוק זכות יוצרים האנגלי מ-1911 החל אצלנו מתקף דבר המלך על חוק זכות יוצרים, 1911 (הטלתו על ארץ ישראל) 1924. וראה ע"א 606/76 סי.בי.אל. נ' לישר, פ"ד לא(3) 333, 335; ע"א 630/83 סטרוסקי נ' ויטמן, פ"ד מ(3) 340; ת"א (ת"א) 557/79 קוטליצקי נ' אלקלעי, פ"מ התשמ"ב(א) 387).
טענות ההגנה השונות שהעלו על-ידי המשיבות, ביניהן הטענה כי התוכניות אינן יצירה מקורית או כי הן ראויות להירשם כמדגם על-פי פקודת המדגמים והפטנטים 1925 (שאז מוציא אותן סעיף 22(1) של חוק זכות יוצרים מתחולתו של החוק), או כי למשיבה השניה לא היתה ידיעה על הפרת הזכות, כל אלה צריכות להתברר במשפט עצמו ואין לחרוץ את דין התביעה לכשלון על פיהן בשלב טרומי זה, בטרם התבררו העובדות הצריכות לשמש להן יסוד. אוסיף עוד כי, לפחות לכאורה, התוכניות אינן מהוות מדגם במובן פקודת הפטנטים והמדגמים. על-מנת שהן תחשבנה למדגם הן חייבות להיות צמודות לחפץ שנועד למטרה אחרת בפני עצמו. 'עליהן להיות מחוברות או מודבקות לחפץ אחר בר-שמוש עצמאי'. ראה ע"א 630/83 הנ"ל. כן ראה Copinger Skone James, On Copyright (12 ED.) PAR. 212; ת"א ת"א 557/79 הנ"ל. ואפילו מהוות התוכניות מדגם וראויות להירשם ככזה, גם בכך אין די כדי להוציאן מתחולת חוק זכות יוצרים צריך בנוסף לכך שהן תשמשנה או תהיינה מכוונות לשמש כמודל או דוגמה המוכפלת בתהליך תעשייתי. כך מורה סעיף 22(1). דבר זה בוודאי טעון הוכחה. ושוב, לכאורה לפחות, אין התוכניות עונות על תנאי זה שכן אין הן כלולות באף אחד מהמקרים הנקובים בתקנה 72 של תקנות המדגמים 1925 אשר לפי סעיף 22(2) הנ"ל באה לקבוע את התנאים שבם יחשב מדגם כמשמש מודל או דוגמה כנ"ל (ראה ע"א 630/83 הנ"ל).
כזה המצב גם לגבי טענות ההגנה המכוונות כנגד הסעדים המבוקשים בתביעה, ביניהן טענת המשיבה השניה כי על-פי סעיף 8 לחוק זכות יוצרים המערערים יהיו זכאים רק לצו מניעה ולא לפצוי אם תוכחנה המשיבות שלא ידעו על קיום זכות היוצרים. טענה זו אין מקומה בשלב הדיון על-הסף אלא רק לאחר שהמשיבות תכבדנה ותוכחנה זאת תחילה.
מכל מקום, השאלה מה הסעד לו זכאים המערערים אינה יכולה להכשיל את התביעה ולהביא למחיקתה על-הסף. אם אמנם מקימים הם עילה, יהיה בידי בית-המשפט להעניק להם את אותו הסעד שיהיה זה הולם וצודק לפסוק להם. דבר אין לכך עם קיומה של עילת התביעה.
טענה אחרת, מפי המשיבה השלישית, היא כי המערערים מכרו לה אותן זכויות שהיו להם בתוכניות. ראיה לכך היא מוצאת במסמך נ/1 שהעתקו (הבלתי-קריא) הוגש על ידה בהמרצה למתן צו מניעה זמני. מצילום בלתי-קריא זה לא נתן להבין דבר. בא-כוח המערערים נתן לו הסבר כלשהוא בטעוניו בעל-פה בהמרצה הנ"ל. העניין כולו, המתעורר גם בקשר לעילה החוזית, טעון ליבון ואין לפסוק מאומה לגביו בשלב הנוכחי.
6. העילה החוזית
עילת הפרת חוזה יוחסה בכתב התביעה למשיבה השלישית בלבד. ההפרה הנטענת היא מסירת העתקי התוכניות על ידה למשיבות האחרות, בנגוד למסכם בין המערערים לבינה שהתוכניות תהיינה מופקדות בידיה היא בלבד, ורק כדי לאפשר לה הזמנת חלפים אצל המערערת. אין כל טענה בתביעה שההסכם הזה נעשה בכתב. להיפך, בסכומים נטען שהוא נעשה בעל-פה. אין מקום לכן לטענת המשיבה השלישית כי המערערים לא קיימו אחרי מצות תקנות סדר הדין האזרחי באי-צירוף מסמך מהותי במשפט (תקנה 82 דאז שהיא קודמתה של תקנה 75(ב) הנוכחית).
אם התכונה באת-כח המשיבה השלישית בטענה זו לכך שמקור העילה ההחוזית יכול להמצא רק בנ/1 אשיב לה כי אי-קיום אחרי הוראת התקנה הנ"ל אינו מחייב דווקא את הסנקציה הקיצונית של מחיקת התביעה כאשר המעוות תוקן והמסמך נמצא כבר בפני בית-המשפט.
את עילת ההפרה לגופה פטר השופט המלומד באמירה כי 'כתב התביעה גם לא מגלה עילה חוזית המצדיקה הגנה'. סתם ולא פירש מדוע. אם הנמוק הוא בכך שהמסמך נ/1 מפריך את הטענה הנשענת על העילה החוזית – גם זאת לא נתן להבין מהצילום שהוגש. בא-כוח המערער נתן הסבר כלשהוא בטעוניו בעל-פה בהמרצה הנ"ל. העניין כולו טעון ליבון עובדתי כך שאין לפסוק סופית כבר בשלב זה כי עילה זו חסרת יסוד.
7. עשיית עושר ולא במשפט
יש יסוד לטענת המשיבות כי עילה זאת אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם העילה החוזית. היא גם אינה יכולה להתקיים בד-בבד עם עילה על-פי חוק זכויות יוצרים. דבר זה נובע סעיף 6(א) של חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979:
'הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים.'
אך לעילת עשיית עושר ולא במשפט יש מקום, לכאורה, כעילה חלופית לשתי העילות האחרות.
טוענות המשיבות כי עילה זו אינה קיימת כאן משום שאין פגיעה בזכות קניינית של המערערים. אם כונתן לכך שלפי נ/1 לא נותרו למערערים כל זכויות לגבי השימוש בתוכניות, כבר נאמר לעיל שעניין זה טעון ליבון עובדתי. אם הכונה לכך שללא פגיעה קניינית לא קיימת עילה כזו, הרי הדבר אינו נעלה מספק. ראה ע"א 280/73 פלאימפורט נ' ציבה-גייגי, פ"ד יט(1) 597, ובעיקר דעתו של השופט י' כהן בעמ' 604 והשופט קיסטר בעמ' 612-613. כל זה נאמר מבלי לחוות-דעה אם יש למערערים זכות קניינית בתוכניות עצמן או זכות אחרת כל שהיא המעמידה להם עילת תביעה של עשיית עושר. כל שרצוני לומר הוא שבשלב זה אין לשלול זאת.
8. מסקנתי היא, שיש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי, וכך אני מציעה לחברי להחליט.
9. באשר להוצאות – בא-כוח המשיבה הראשונה טען כי מאחר ומרשתו לא בקשה את מחיקת התביעה ואף לא התנגדה לתקונה, אין לחייבה בהוצאות הערעור. היה בכך שיקול לפטרה מהוצאות אלמלא התנגדה לקבלת הערעור. משהערעור התקבל, חרף טענות ההתנגדות שלה, חייבת היא בהוצאות, כיתר המשיבות.
הייתי מחייבת כל אחת מהמשיבות בהוצאות בסך 500 ש"ח צמוד ונושא ריבית מהיום."

2. דיון בבקשה למחיקה על-הסף מחמת היעדר עילה הוא מעצם טיבו, דיון משפטי המתמקד בבחינת כתב התביעה, ולכן אין צורך בצירוף תצהיר
ב- ע"א 154/04[205] נפסק מפי כב' השופט א' גרוניס:

"1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' הרשם א' שילה), בו התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) למחיקת התביעה שהגישו נגדה המערערים מחמת היעדר עילת תביעה.
2. מאחר שערעור זה המונח בפנינו נסוב בעיקרו סביב השאלה האם כתב התביעה שהגישו המערערים כנגד המשיבים מגלה עילה כלפי המשיבה, נפתח בתיאור העובדות ששימשו כרקע לתביעה, כפי שהן מופיעות בכתב התביעה. בחודש יוני 2003 התקשרה המערערת 2 (להלן: המערערת) עם המשיבה 2 בהסכם לפיו תעביר המשיבה 2 ציוד צילום השייך למערערת מישראל לארצות הברית (להלן: הציוד), לשם תיעוד מסע הרצאות וכנסים של נציגי המערערת בצפון אמריקה, ותשיבו בחזרה ארצה בתום המסע. בין היתר, היתה אמורה המשיבה 2 להעביר לישראל קלטות וידאו שתיעדו את הכנסים שערך המערער 1 במסגרת המסע. לדברי המערערים, היתה חשיבות כלכלית רבה לכך שהקלטות תימסרנה לידיהם בהקדם. הטעם לכך הוא כי המערערת התכוונה להעתיק את החומר המוקלט לתקליטורים ולקלטות לשם שיווקם בעותקים רבים בארץ ובחו"ל עובר לראש חודש אלול התשס"ג (שתאריכו הכללי היה 28.8.03). ביום 3.7.03 חזרו נציגי המערערת ארצה, אלא שהציוד לא הושב לרשות המערערת בסמוך לאותו תאריך. ביום 23.7.03, משטרם נמסר הציוד לידיה, שלחה המערערת מכתב התראה אל המשיבה 2. במכתב נדרשה המשיבה 2 להעביר את הציוד לרשות המערערת לאלתר, ובנוסף, לפצותה בסכום של 75,000 ש"ח בגין הנזקים הנטענים שנגרמו לה כתוצאה מן האיחור במסירתו. בלא קשר לשליחת המכתב, ובטרם נודע לאנשי המשיבה 2 אודותיו, הגיע באותו יום נציג של המשיבה 2 למשרדי המערערת ופרק שם את פריטי הציוד במלואם. ואולם, משנודע למשיב 3, שהינו מנהל במשיבה 2, על תוכנו של המכתב, הורה הוא לנציג להעמיס באופן מיידי את הציוד שאך פרק ולהחזירו למשרדי המשיבה 2. הנציג פעל על-פי ההוראות שניתנו לו. המשיב 3 התנה את השבת הציוד בהמצאת מכתב מאת המערערת למשיבה 2 בו היא מצהירה כי אין לה כל דרישה, טענה או תביעה כנגד המשיבה 2 בגין האיחור בקבלת הציוד.
3. ביום 29.7.03, לאחר שמגעים שהתנהלו בין הצדדים לפתרון הסכסוך נכשלו, פנתה המערערת לבית-משפט השלום בתל-אביב בבקשה לסעד זמני בטרם הגשת תובענה, אשר יורה למשיבה 2 להשיב לה את הציוד לאלתר. למחרת היום נעתר בית-המשפט לבקשה ונתן את הסעד המבוקש, בכפוף להפקדת ערבויות אשר שולמו במלואן. בעקבות התערבות משטרת ישראל השיבה המשיבה 2 לידי המערערת את רוב פריטי הציוד שהיו בהחזקתה, אלא שהיא הותירה ברשותה את הקלטות. ביום 6.8.03 נתן בית-משפט השלום לבקשת המערערת צו הממנה את בא-כוחה כתופס נכסים, ומסמיך אותו לחפש את הקלטות בכל מקום בו יש חשד להימצאן ולתפוס אותן. באותו היום הגיע תופס הנכסים למשרדי המשיבה 2 על-מנת לבצע שם חיפוש, כאשר הוא מלווה בשלושה שוטרים, אך הקלטות לא נמצאו שם. תופס הנכסים הודיע למשיב 4, עובד של המשיבה 2 אשר נכח במקום, כי בכוונתו לערוך חיפוש בביתו. לפתע, בעיצומה של השיחה שהתנהלה ביניהם, נכנס המשיב 4 במהירות למשרדי המשיבה 2. אחד השוטרים, אשר דלק אחריו, שמע אותו מדבר במכשיר הטלפון הנייד ואומר לבן שיחו: 'תיקח את הקלטות ותוציא אותם (כך במקור – א.ג) מהבית'. בעקבות זאת נעצר המשיב 4 בגין שיבוש מהלכי משפט והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לאחר מכן ניגש תופס הנכסים, בליווי אחד השוטרים, לביתו של המשיב 4. מספר דקות לאחר שהחל החיפוש בביתו של המשיב 4, בנוכחות חמותו, הגיעה לדירה המשיבה, שהינה רעייתו, בעודה רועדת ומתנשפת. בתשובה לשאלה היכן היתה, ענתה המשיבה כי היתה אצל השכנים. כאשר נשאלה מיהם השכנים אצלם שהתה השיבה היא שלא היתה אצל השכנים אלא בחצר הבית. לפיכך, הוחלט לערוך חיפוש בחצר, וחלק מהקלטות השייכות למערערת נמצאו מוחבאות שם. כמו-כן נמצאו סלילי קלטות קרועים.
4. ביום 24.8.03 הגישו המערערים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב כתב תביעה נגד המשיבים, בו עתרו להשבת הקלטות שנותרו בידי המשיבה 2 ולפיצוי בגין הנזק הכספי שנגרם להם עקב השתלשלות האירועים המתוארת. ביום 16.10.03 הגישה המשיבה כתב הגנה וכן בקשה למחיקת התביעה על-הסף ככל שהיא נוגעת אליה, בטענה שכתב התביעה אינו מגלה כל עילת תביעה כלפיה. המערערים הגישו תשובה לבקשת הסילוק על-הסף. בין יתר הטיעונים שהועלו בתשובה נכללה טענה עובדתית שלא צויינה בכתב התביעה, ולפיה המשיבה הצהירה שהיא שומרת על זכות השתיקה כאשר נשאלה על-ידי המשטרה אודות מציאת הקלטות בחצר ביתה. לאחר שהמשיבה הגישה תגובתה לתשובת המערערים ניתן פסק-דינו החלקי של בית-משפט קמא. בפסק-הדין התקבלה בקשת המשיבה למחיקת התביעה נגדה על-הסף, מן הטעם שהיא אינה מגלה עילה כלפיה. בית-המשפט נימק את קביעתו זו בכך שעובדת היותה של המשיבה אשתו של המשיב 4, כמו גם העובדה שהיא עלתה מן החצר בזמן עריכת החיפוש, ואף השימוש שעשתה בזכות השתיקה, אינם מקימים עילת תביעה כנגדה. בית-המשפט ציין כי המערערים לא תמכו את תשובתם בתצהיר ולא עתרו לתיקון כתב התביעה. הוא קבע, כי המערערים רשאים לעתור לתיקון כתב התביעה תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין. כמו-כן נפסקו לטובת המשיבה הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. מכאן הערעור שבפנינו.
5. לטענת המערערים, שגה בית-משפט קמא משקבע כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי המשיבה. העובדות שבכתב התביעה מבססות, אליבא דידם, שלוש עוולות שביצעה לכאורה המשיבה – עיכוב נכס שלא כדין, גזל והסגת גבול במיטלטלין. לדברי המערערים, מן העובדות שפורטו בכתב התביעה עולה כי המשיבה מנעה מהם את הקלטות שבבעלותם, אם באמצעות הורדתן בפועל לחצר, אם באמצעות החזקתן בחצר ביתה במשותף עם בעלה, אם באמצעות אי-גילוי מקום מחבואן ואם באמצעות אמירת שקר לשוטר. המערערים מציינים, כי הכחשותיה של המשיבה בכתב הגנתה לעניין העובדות שנטענו כלפיה היו סתמיות וגורפות. לחילופין טוענים המערערים, כי אף אם נכונה הקביעה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי המשיבה, שומה היה על בית-המשפט המחוזי להתיר להם לתקן את כתב התביעה תחת למחוק את התביעה על-הסף. המערערים מוסיפים, כי אין כל תועלת בהיתר שקיבלו מבית-המשפט לעתור לתיקון כתב התביעה לאחר פסק-הדין, שכן המשיבה כבר נמחקה ממנו. עוד טוענים המערערים, כי ראוי היה לדחות את הבקשה לסילוק על-הסף גם מן הטעם שהיא לא נתמכה בתצהיר, בניגוד למצוות תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות), על-אף שנכללה בבקשה טענה עובדתית לפיה אין למשיבה כל קשר עסקי עם המערערים. המערערים גורסים, כי בית-המשפט גרם להם עוול בכך שהתעלם מאי-הגשת התצהיר על-ידי המשיבה, אך לעומת זאת ייחס משקל לעובדה שהם עצמם לא תמכו את תשובתם-לבקשת הסילוק בתצהיר. לטענתם, לא היה צורך לצרף תצהיר לתשובה מכיוון שלא נטענו בה עובדות מעבר לאלו שפורטו בכתב התביעה, פרט לטענה כי המשיבה שמרה על זכות השתיקה, טענה הנסמכת על דו"ח של משטרת ישראל שצורף לתשובה ואשר המשיבה לא חלקה על אמיתותו. לבסוף, מלינים המערערים על גובהן של הוצאות המשפט שנפסקו לחובתם.
6. המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, בכתב התביעה אכן לא נאמר כי ביצעה מעשה כלשהו, אשר יש בו כדי להניח תשתית עובדתית מספקת לקיומה של כל עילת תביעה שהיא. כן מוסיפה המשיבה, כי בית-המשפט המחוזי איפשר למערערים לעתור לתיקון כתב תביעתם על-מנת לשלבה בפרשה העובדתית המתוארת בו, אלא שהם בחרו לוותר על הזכות שניתנה להם. משכך, לדבריה, המערערים אינם יכולים להלין על כך שבית-המשפט נקט צעד בלתי-מידתי במחקו את התביעה. בכל הנוגע לסוגיית אי-הגשת התצהירים, טוענת המשיבה כי בקשתה שלה כללה טיעונים משפטיים בלבד ונשענה כולה על ניסוחו של כתב התביעה, בעוד שתשובת המערערים כללה טענות עובדתיות ומשכך היה עליהם לצרף לה תצהיר. המשיבה מציינת, כי המערערים ציטטו באופן מטעה את הטענה שהעלתה בבקשת הסילוק על-הסף, לפיה מעולם לא היה לה עימם קשר מכל סוג שהוא, והשמיטו את התוספת המבהירה כי טענה זו נסמכת על העולה מכתב התביעה עצמו. בכל הנוגע לחלקו של הערעור המופנה כלפי הוצאות המשפט שהוטלו על המערערים גורסת המשיבה, כי לפי עמדת הפסיקה אין מקום, ככלל, להתערבות של ערכאת הערעור בסוגיה זו.
7. תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי מורה, כי כתב התביעה חייב לכלול את העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה. משמע, על התובע לפרט בכתב התביעה את כל העובדות הדרושות בכדי להקים עילת תביעה שלמה. תביעה אינה מגלה עילה אם התובע לא יהא זכאי לקבלת הסעד המבוקש על ידו אפילו הוכיח את כל העובדות המפורטות בה (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, התשנ"ה) 140 (להלן: זוסמן)). על-פי כתב התביעה בענייננו, כפי שציינו לעיל, המשיבה הגיעה לדירתה כשהיא רועדת ומתנשפת בעת שנערך שם החיפוש. בתחילה מסרה כי היתה אצל השכנים, אך כאשר נשאלה מיהם אותם שכנים, חזרה בה מדבריה ואמרה כי היתה בחצר. בהמשך מצויין, כי קלטות השייכות למערערת נמצאו בחצר ממנה עלתה המשיבה. מעבר לעובדות אלה ולציון כי המשיבה הינה רעייתו של המשיב 4, לא כולל כתב התביעה כל טענה עובדתית נוספת ביחס אליה. לא נאמר בו כי המשיבה החזיקה בקלטות או החביאה אותן, ולא מובהר כיצד מעשים כלשהם שביצעה תרמו לנזקיהם הנטענים של המערערים. אף אם תוכחנה כל העובדות המיוחסות למשיבה בכתב התביעה, לא יהיו המערערים זכאים כלפיה לקבלת הסעד המבוקש, קרי, השבת הקלטות ותשלום פיצויים. לכל היותר ניתן למצוא בכתב התביעה רמיזה, כי לדעת המערערים המשיבה מעורבת בעוולות שבוצעו לטענתם כלפיהם. השערותיהם של המערערים ביחס למעשי המשיבה נזכרו בצורה מעט יותר מפורשת בתשובתם-לבקשת הסילוק על-הסף, אך בכך אין סגי. אין להתחשב בדברים הנאמרים מחוץ לגדרי כתב התביעה על-מנת לקבוע האם הוא מגלה עילה אם לאו. לאור כל זאת, בדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי כתב התביעה שהגישו המערערים אינו מגלה עילה ביחס למשיבה.
לא למותר לציין, כי לגבי אחת הטענות העובדתיות שהעלו המערערים, קיים שוני בין האמור בכתב התביעה לבין האמור בתשובתם-לבקשת הסילוק שהוגשה לבית-משפט קמא ובהודעת הערעור שהוגשה לבית-משפט זה. לפי התשובה לבקשת הסילוק והודעת הערעור, בעת שנערך החיפוש במשרדי המשיבה 2 נשמע המשיב 4 אומר במכשיר הטלפון הנייד: 'תיקחי את הקלטות ותוציאי אותם (כך במקור – א.ג.) מן הבית'. קרי, הלה דיבר בלשון נקבה. משפט זה, אליבא דמערערים, תומך בסברה כי המשיבה נטלה חלק פעיל בהעלמת הקלטות. דא עקא, בכתב התביעה מצוטט משפט זה בלשון זכר: 'תיקח את הקלטות ותוציא אותם (כך במקור – א.ג.) מהבית'. מכך עולה, כי האדם עימו דיבר המשיב 4 אינו המשיבה. אף אם נניח, כי מדובר בטעות סופר ולא בהטעיה מכוונת של בית-המשפט, הרי שבחינת האמור בכתב התביעה בנקודה זו מהווה טעם נוסף – אם כי לא מכריע – המחליש את טענת המערערים כי כתב התביעה מגלה עילה כנגד המשיבה.
8. אף באשר לטענה, כי המשיבה חייבת היתה לתמוך את בקשתה לסילוק התביעה על-הסף בתצהיר, הדין עם המשיבה. מעצם טיבו, הדיון בבקשה למחיקה על-הסף מחמת היעדר עילה הוא דיון משפטי המתמקד בבחינת כתב התביעה, הא ותו לא. אין צורך לצרף תצהיר לבקשה כאמור, שכן בית-המשפט אינו מברר את אמיתות העובדות אלא יוצא מתוך הנחה שהתובע יצליח להוכיח את כל העובדות להן טען (ע"א 194/87 סאלח נ' רשות הפיתוח, פ"ד מד(2) 185, 187). במקרה דנא, הבקשה אכן נסמכה רובה ככולה על נימוקים משפטיים שעניינם ניתוח העובדות המפורטות בכתב התביעה. מכל מקום, אף אם נגרוס, כי טענת המשיבה בדבר היעדר הקשרים בינה לבין המערערים התיימרה להופיע כטענה עובדתית עצמאית שאינה מתייחסת לאמור בכתב התביעה, הרי שאין לכך חשיבות מכיוון שבית-המשפט כלל לא הסתמך על טענה זו בהחלטתו. לעומת זאת, מאותם הטעמים עליהם עמדנו לעיל, שגה בית-משפט קמא משייחס משקל לכך שהמערערים נמנעו מלצרף תצהיר לתשובתם-לבקשת הסילוק. אף אם כללו המערערים בתשובה טענות עובדתיות שלא הופיעו בכתב התביעה, כלל לא היה צורך להתייחס אליהן, שכן כאמור, הדיון בבקשת המחיקה נסוב סביב האמור בכתב התביעה בלבד. אילו הגישו המערערים בקשה לתיקון כתב התביעה כי אז היה עליהם לצרף לה תצהיר (ראו תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי), אלא שבקשה כזו לא הונחה בפני בית-המשפט. ברם, אין בטעות באשר לאי-הגשתו של תצהיר על-ידי המערערים כדי לקעקע את קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה. סוגיית אי-צירוף התצהיר לא היתה בעלת השפעה משמעותית על תוצאת פסק-הדין, כפי שעולה ממנו בבירור. השיקול המכריע אשר הוביל את בית-משפט קמא למסקנה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי המשיבה הינו ניתוח כתב התביעה, ולא הסוגיה הדיונית האמורה.
9. אין בידי לקבל את טענת המערערים, כי בית-המשפט המחוזי שגה משמחק את התביעה על-הסף בכל הנוגע למשיבה בטרם נתן להם הזדמנות לעתור לתיקון כתב התביעה. אכן, הלכה פסוקה היא, כי אין לנקוט צעד קיצוני של מחיקת תביעה מחמת היעדר עילה אם ניתן להצילה על-ידי תיקון כתב התביעה (ע"א 831/79 ראובן וקסלמן ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' חברת חלקה 35 בגוש 6663 בע"מ, פ"ד לה(2) 533, 543; ע"א 796/89 עזבון המנוח שמואל חסיד נ' עזבון המנוח ברוך וכט, פ"ד מה(5) 558, 562; זוסמן, 392). ברם, כאשר התובע אינו טורח להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, ואינו מפרט כיצד ביכולתו לתקן את כתב התביעה באופן שזה יגלה עילה, עשוי הדבר להצדיק את מחיקת התובענה אף בלא שיותר תיקון כאמור (ראו, ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מא(1) 577, 580-581). בענייננו, המערערים לא עתרו בשום שלב לתיקון כתב התביעה. הם אף נמנעו בעקביות מליתן כל פרט שהוא בדבר התיקונים שבאפשרותם-לבצע במקרה בו ייקבע, כי כתב התביעה בנוסחו הנוכחי אינו מגלה עילה, ולוּ באופן חלופי לטענתם העיקרית לפיה כתב התביעה מגלה עילה. למערערים היו הזדמנויות לא מעטות לציין מהם התיקונים העומדים על הפרק מבחינתם, החל בתשובתם-לבקשת הסילוק בבית-משפט קמא, דרך כתב הערעור שהגישו לבית-משפט זה וכלה בסיכומיהם הראשיים ובסיכומי תשובתם שהוגשו במסגרת הערעור, אלא שהם לא ניצלו הזדמנויות אלה. אף בהודעתם מיום 28.4.04, שניתנה בעקבות החלטתי מיום 26.4.04 בה ביקשתי את התייחסותם לסוגיית תיקון כתב התביעה, לא ניתנה כל הבהרה בנושא. משכך, אין הם יכולים להישמע כעת בטענה, כי היה מקום להתיר להם לתקן את כתב התביעה תחת למחקו. יוער, כי פסק-דינו של בית-משפט קמא אכן טומן בחובו סתירה פנימית, כטענת המערערים. מצד אחד, יש בו מחיקה של כתב התביעה, כך שההליך מסתיים בכל הנוגע למשיבה. מצד שני, נותן הוא אפשרות להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה תוך 45 ימים מעת מתן פסק-הדין. ברי, כי לא ניתן לתקן תביעה שכבר נמחקה. עם זאת, אחזור ואדגיש, כי בשום שלב של ההליכים, כולל ערעור זה, לא עתרו המערערים לאפשר להם לתקן את תביעתם. משכך, אין בטעותו זו של בית-משפט קמא כדי להביא לקבלת הערעור. לבסוף, אין מקום להתערבות בגובהן של הוצאות המשפט שנפסקו לחובת המערערים. בית-משפט זה קבע פעמים רבות, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול-דעתה של הדרגה הראשונה בפסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים (ע"א 213/80 שמעונוף נ' ברוכים, פ"ד לז(3) 808, 817; ע"א 419/97 בנק הפועלים נ' שפע בר, תק-על 99(2) 1300 (1999)). איני סבור, כי הוצאות המשפט שנפסקו במקרה דנא חורגות מגדר הסביר בנסיבות העניין. לפיכך, אף בסוגיה זו דין הערעור להידחות.
10. אשר-על-כן, הערעור נדחה. המערערים יישאו בשכר-טרחת עורך-דין של המשיבה בסכום של 20,000 ש"ח."

[204] ע"א 109/84 מנחם ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מא(1) 577
(1987).
[205] ע"א 154/04 הרב אמנון יצחק שליט"א ואח' נ' שרה נוימן, תק-על 2005(1) 1279 (2005).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הלכות בתי-המשפט