botox

שוויו של נושא התובענה נישום בחסר או שולמה אגרה בלתי-מספקת על-ידי התובע

תקנה 100(4) לתקסד"א קובעת כי בית-המשפט או הרשם רשאי למחוק תובענה על-הסף באם שולמה אגרה בלתי-מספקת, והתובע לא שילם את האגרה תוך הזמן שנקבע לכך.

בשל חשיבותן נביא להלן את תקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987:

"בתוקף סמכותי לפי סעיפים 83(א), 108(א) ו- 109 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: החוק), ובתוקף שאר הסמכויות הנתונות לי לפי כל דין ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לפי סעיף 83(ב) לחוק, אני מתקין תקנות אלה:
פרק א': הגדרות
1. הגדרות (תיקונים: התשמ"ט(3), התש"ן, התשנ"ו(4))
בתקנות אלה:
"אגרה" – האגרה שיש לשלמה לפי התוספת הראשונה לרבות חלק של אגרה ואגרה נוספת לפי תקנה 11;
"בית-משפט" – לרבות שופט או רשם של בית-משפט, כשאין העניין מחייב אחרת;
"דיון" – שמיעת ראיות בעל-פה או שמיעת טענות הצדדים אם אינם מביאים ראיות, ולמעט דיון בישיבת קדם משפט ראשונה;
"כתב עיקרי" – כתב בית-דין שבו מביאים הליך לבית-משפט;
"לשכת סיוע משפטי" – לשכה ששר המשפטים הקים או הסמיך לפעול כלשכת סיוע משפטי, הן דרך-כלל והן בתחום שיפוטו של בית-משפט מסויים;
"מדד" – מדד מחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
"צו הצהרתי" – למעט צו המצהיר על זכות בנכס למי שאינו מחזיק בו;
"צו עשה" ו"צו אכיפה" – למעט צו למסירת חזקה בנכס;
"תובענה" או "הליך" – תביעות, בקשות, ערעורים ושאר עניינים שמביא בעל דין לפני בית-משפט באחת הדרכים שנקבעו לכך על-פי דין, ושנדרשים בהם החלטה או פסיקה של בית-משפט.
"תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" – לרבות תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלום פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף, לרבות תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרבים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).
פרק ב': האגרה ותשלומה
2. חובת תשלום אגרה (תיקונים: התשמ"ט(3), התשנ"ב(2))
(א) לא ייזקק בית-משפט לכל הליך, אלא-אם-כן שולמה בעד הסעד המבוקש בו האגרה הקבועה בתוספת הראשונה ואגרת הפרוטוקול כאמור בתקנה 12א, או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה.
(ב) הליך שלא נתקיים בו אחד התנאים האמורים בתקנת-משנה (א) לא יקובל לרישום, בגזברות או במזכירות בית-משפט, אלא-אם-כן הוגשה: בקשה לפטור מאגרה.
(ג) אין בהוראות תקנה זו כדי לגרוע מהוראות תקנה 5 לתקנות סדרי הדין (סעד מיידי בימי מנוחה ומחוץ לשעות העבודה הרגילות בבתי-המשפט), התשל"א-1971.
(ד) נזקק בית-משפט להליך ונתן בו פסק-דין או החלטה, ומתברר כי האגרה לא שולמה, לא יוצא ולא יינתן העתק או עותק מפסק-הדין או מההחלטה, אלא-אם-כן שולמה האגרה במלואה.
(ה) בית-משפט ימציא לחייב בתשלום אגרה כאמור בתקנת-משנה (ד), דרישה לתשלום אגרה שהסכום הנקוב בה ישולם תוך שלושים ימים מיום ההמצאה.
(ו) דרישה לתשלום אגרה דינה כדין כל החלטה לתשלום כסף לטובת אוצר המדינה, וניתן לבצעה בהליכי הוצאה לפועל.
3. הליכים שרואים את שוויים כבלתי-ניתנים לביטוי בכסף (תיקונים: התשנ"ו(4), התשנ"ח, התשנ"ח(2))
(א) הליך שהסעד המבוקש בו הוא צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה, צו אכיפה, תביעה למתן חשבונות שלא בהליך ביניים, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה ממתן החשבונות, פירוק שותפות, פירוק חברה, הכרזת פשיטת רגל, אכיפת פסק בוררות, אכיפת פסק חוץ, קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצורכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין, פסיקת דמי שכירות בדירה או בבית עסק, מתן צו הנהלת עזבון, חלוקת עזבון, הנהלת רכוש של נעדר, מתן הוראות בקשר לניהול עזבון או לניהול רכושו של נעדר, קטין או פסול דין, שינוי החלטה של פקיד מסדר או ביטולה, הליך בעניין הקדש, קובלנה פרטית ועתירת אסירים יראו אותם כהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף.
(ב) התנגדות למתן צו ירושה, צו קיום צוואה, צו להנהלת עזבון או צו לחלוקת העזבון, יראו אותה כהליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף.
4. מי משלם אגרה מתי ואופן התשלום
המביא הליך לפני בית-משפט בכתב או הדורש אותו בעל-פה, ישלם את האגרה שיש לשלמה בעד אותו הליך עם הבאתו או דרישתו לראשונה, והוא כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה.
5. אגרה בעניין הליך שהחל בלשכת ההוצאה לפועל (תיקונים: התשמ"ט(3), התשנ"ח, התשס"ה)
הוגשה בקשה לביצוע שטר או תביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל, ישלם המבקש, במקרים שלהלן, את סכום האגרה שהיה חייב בה לפי התוספת הראשונה בשל תובענה על-פי השטר או על-פי כתב התביעה שצורף לבקשה לביצוע, לפי העניין, בניכוי הסכום ששולם בלשכת ההוצאה לפועל עם הגשת הבקשה ובתוספת אגרת פרוטוקול:
(1) הוגשה התנגדות לביצוע שטר לפי סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), ובית-משפט קיבל את ההתנגדות;
(2) הוגשה התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב לפי סעיף 81א1(ד) לחוק ההוצאה לפועל, ובית-המשפט קיבל את ההתנגדות:
(3) התביעה, שצורפה לבקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב, הועברה לבית-המשפט לפי סעיף 81א1(ו) לחוק ההוצאה לפועל והמבקש הודיע על רצונו להמשיך בבירור התביעה בבית-המשפט.
6. אגרה בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף (תיקונים: התשמ"ט(3), התש"ן, התשנ"ב(2), התשנ"ו(4))
(א) בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף תשולם אגרה לפי פרטים 3(אא) או 7(אא) בתוספת הראשונה, לפי העניין.
(ב) אגרה כאמור בתקנת-משנה (א) תשולם כמפורט להלן:
(1) עם הבאת ההליך לבית-המשפט, לרבות הליך שהסעד המבוקש בו הוא פסיקת תשלום תכוף לפי חוק הפיצויים, ישלם התובע סכום בשיעור הנקוב בפרטים 8(א) או (ב) בתוספת הראשונה, לפי העניין;
(2) בוטל, נמחק או נדחה ההליך לפני שהחל הדיון בו, כאשר לא חלה בעניין תקנה 15, ישלם התובע שליש מסכום האגרה החלה כאמור בתקנת-משנה (א), בניכוי הסכום ששילם לפי פסקה (1) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כהגדרתם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, על היתרה, מיום הבאת ההליך לבית-המשפט עד התשלום בפועל (להלן: הפרשי הצמדה וריבית);
(3) הסתיים ההליך בפשרה לפני שהחל הדיון בו, כאשר לא חלה בעניין תקנה 15, ישלם הנתבע שליש מסכום האגרה החלה, בניכוי הסכום ששילם התובע לפי פסקה (1) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וישפה את התובע על סכום האגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית;
(4) הסתיים ההליך בפסק-דין לחובת הנתבע או בפשרה שלא כאמור בפסקה (3), ישלם הנתבע את האגרה החלה בניכוי הסכום ששילם התובע לפי פסקה (1) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית על היתרה, וישפה את התובע על סכום האגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית;
(5) נדחה ההליך או נמחק בפסק-דין, ישלם התובע את האגרה החלה בניכוי הסכום ששילם לפי פסקה (1) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית;
(ג) על-אף האמור בתקנת-משנה (ב)(3) או (4), התנהל ההליך בבית-משפט מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית-משפט השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע את האגרה כשיעורה בבית-משפט שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית-המשפט המחוזי.
7. אגרה בתביעת למזונות (תיקונים: התשמ"ט(3), התשנ"ב(2), התשנ"ו(4))
בתביעה למזונות או לאכיפת פסק חוץ שבו נפסקו מזונות, לביטול פסק-דין למזונות, לשינוי פסק-דין למזונות, לשיפוי בעניין מזונות או בהודעה לצד שלישי בעניין מזונות, תשולם אגרה לפי פרט 3(אב) בתוספת הראשונה.
8. תשלום אגרה לשיעורים והחזרת מחצית אגרה (תיקונים: התשמ"ט(3), תשנ"ב(2))
(א) אגרה המשתלמת לפי הפרטים 3(א) ו-7(א) לתוספת הראשונה תשולם בשני שיעורים:
(1) המחצית הראשונה – בעת הגשת ההליך;
(2) המחצית השניה – עד שבעה ימים לפני התאריך שנקבע לראשונה לדיון בהליך.
(ב) לא שולמה המחצית השניה במועדה, רשאי בית-משפט או רשם למחוק את ההליך; בית-משפט או רשם לא ימחוק את ההליך לפני שניתנה הודעה בהתאם לחייב בתשלום האגרה, וזאת תוך שבעה ימים לפני המחיקה.
(ג) בעל דין יהיה פטור מתשלום המחצית השניה של האגרה, כאמור, אם:
(1) ניתן בהליך פסק-דין בהיעדר הגנה או שההליך הובא בסדר דין מקוצר ולא ניתנה בו רשות להתגונן;
(2) ההליך בוטל, נמחק, נדחה או נסתיים בפשרה, או באופן אחר, לפני שהוחל הדיון בו, כאשר לא חלה בעניין, תקנה 15.
(ד) לא הוחל בדיון בהליך בתאריך שנקבע לו, משום שבעלי הדין התפשרו או משום שההליך בוטל על-ידי מביאו וניתנה החלטה או פסק-דין בהתאם, רשאי בעל הדין ששילם את מלוא האגרה לדרוש תוך שישה חודשים מיום סיום ההליך, את החזרת המחצית השניה של האגרה ששילם ובית-משפט או רשם יתן צו בהתאם.
(ה) המחצית השניה של האגרה:
(1) תשולם בתוספת הפרשי הצמדה, לפי שיעור עליית המדד, מן המדד שפורסם לאחרונה לפני יום תשלום מחציתה הראשונה של האגרה, עד המדד שפורסם לאחרונה לפני יום תשלום מחציתה השניה של האגרה, כאמור;
(2) תוחזר בתוספת הפרשי הצמדה לפי שיעור עליית המדד מן המדד שפורסם לאחרונה לפני יום תשלום המחצית השניה של האגרה עד למדד שפורסם לאחרונה לפני יום מתן צו החזרת המחצית השניה של האגרה, או חלק ממנה, לפי העניין.
9. דין אגרה שלא שולמה כדין חוב פסוק
אגרה, הפרשי אגרה ואגרה נוספת שלא שולמו, דינם כחוב פסוק במשפט אזרחי לטובת המדינה, והם ייגבו מהחייב בתשלומם מתוך כספים שהופקדו בקופת בית-משפט אם הופקדו, או על-ידי לשכת הוצאה לפועל על סמך צו של בית-משפט.
10. גביית אגרה בעתירת אסיר
(א) אגרה בגין עתירת אסיר או עציר תיגבה על-ידי שירות בתי הסוהר.
(ב) שירות בתי הסוהר יעביר מידי חודש, באמצעות החשב הכללי, את כל הסכומים שגבה על-פי תקנת-משנה (א), לזכות בתי-המשפט.
(ג) בקשה של אסיר או עציר לפטור מתשלום אגרה לפי תקנה 13, תידון בעת שמיעת העתירה.
11. אגרה נוספת (תיקון: התשמ"ט(3))
(א) קבע בית-משפט כי בעל דין הגיש הליך סרק או המשיך או האריך את הדיון בכל הליך על-ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא בתוך פסק-דינו, וללא קשר עם תוצאות ההליך, לקבוע כי אותו בעל דין ישלם אגרה נוספת שתיקבע כפי שבית-משפט ימצא לנכון בהתאם לנסיבות ושלא תעלה על כפל מלוא האגרה הקבועה בתוספת הראשונה בעד אותו הליך, ואפילו אותו בעל דין איננו חייב באגרה בשל אותו הליך או שהוא פטור ממנה.
(ב) אגרה נוספת ששילם בעל דין לפי תקנה זו לא תובא בחשבון הוצאותיו.
12. הצמדה למדד (תיקונים: התשמ"ח, התשמ"ט(3), התשנ"ב(2), התשנ"ח(2), התשס"ה)
(א) הסכומים הנקובים בתוספות הראשונה והשניה יעודכנו ב-1 בינואר של כל שנה, לפי שיעור שינוי המדד שפורסם בחודש דצמבר שקדם לו, לעומת המדד שפורסם בחודש דצמבר שקדם ליום העדכון הקודם, ולעניין יום השינוי הראשון שלאחר תחילתה של תקנת-משנה זו, לעומת המדד שפורסם בחודש נובמבר 2002.
(ב) סכום שעודכן כאמור בתקנת-משנה (א) יעוגל לשקל החדש השלם הקרוב וסכום של חצי שקל חדש יעוגל כלפי מעלה.
(ג) בוטל.
(ד) מנהל בתי-המשפט יפרסם בהודעה ברשומות את נוסח התוספות הראשונה והשניה כפי שהשתנתה עקב האמור בתקנה זו ויעביר העתק הודעתו לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.
פרק ב1: אגרת פרוטוקול
12א. הגדרה (תיקונים: התשמ"ט(3), התשנ"ב(2))
בוטל.
12ב. חובת תשלום אגרת פרוטוקול (תיקונים: התשמ"ט(3), התשנ"ב(2))
בוטל.
12א. אגרת פרוטוקול (תיקונים: התשמ"ט(3), התשנ"ב(2))
(א) אגרת פרוטוקול תשולם לפי הקבוע בתוספת השניה יחד עם התשלום הראשון של האגרה.
(ב) ההוראות לעניין אגרות שבתקנות אלה, למעט תקנות 8 ו-11, יחולו, בשינויים המחייבים, גם על אגרת הפרוטוקול.
(ג) אגרת פרוטוקול תחול גם על העניינים שפורטו בתקנה (17) (19)
(20) (21) (22) ו-(24).
פרק ג': פטור מאגרה והחזרת אגרה
13. פטור מתשלומה של אגרה (תיקון: התשנ"ב(2))
(א) בעל דין שבעת שמוטל עליו לשלם אגרה, טוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לכתב העיקרי בקשה לפטור מתשלום האגרה, ותצהיר שבו יפרט את רכושו, רכוש בן זוגו והוריו אם המבקש סמוך על שולחנם, ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה.

(ב) הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית-משפט שאין ביכלתו של המבקש לשלם האגרה – ותעודה של לשכת סיוע משפטי תשמש ראיה לכאורה על כך – ונראה לבית-המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית-המשפט:
(1) לפטור מתשלום האגרה או חלקה;
(2) לפטור מתשלום האגרה עבור סעד מסויים בלבד.
(ג) לדיון בבקשה, רשאי בית-משפט להזמין את בעלי הדין וכל אדם אחר שיראה לנכון להזמינו, ולחקור אותם, אולם רשאי בית-משפט לדון בבקשה אף ללא הופעת בעלי הדין ולצוות על פטור מתשלום האגרה אם דרך-כלל ואם עד גמר החקירה הנוספת אם ימצא לנכון לעשות כן; היה המשיב היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו יכול הוא במקום להתייצב לחקירה, לתת הסכמתו בכתב לפטור מהאגרה, אם לבקשה פלונית או לסוג של בקשות. אין בהסכמה של היועץ המשפטי לממשלה, כשלעצמה, כדי לחייב את בית-המשפט.
(ד) דחה בית-משפט את הבקשה, או פטר מתשלום רק חלק מהאגרה בלבד, רשאי הוא להרשות למבקש לשלם את האגרה שלגביה לא ניתן הפטור תוך הזמן שייקבע, ובלבד שלא יעלה על שני חודשים; מששולמה האגרה תוך אותו זמן יראו את התשלום כאילו נעשו ביום שהובא ההליך.
(ה) כלל כתב עיקרי יותר מסעד אחד, ובית-משפט פטר תשלומה של אגרה בעד סעד מסויים כאמור בפסקה (2) של תקנת-משנה (ב), על המבקש להביא כתב עיקרי מתוקן או לשלם את ההפרש שבין האגרה המלאה החלה על הכתב העיקרי שהגיש או אגרה נמוכה יותר, אם בעל הדין הגביל את שווי הכתב העיקרי לסכום נמוך יותר, לבין האגרה שלגביה ניתן הפטור, וזאת תוך הזמן שקבע בית-משפט ובלבד שלא יעלה על שני חודשים.
(ו) לא שולמה אגרה תוך הזמן שנקבע כאמור בתקנת-משנה (ד), רשאי בית-משפט למחוק את ההליך ויראו את ההליך כאילו לא הוגש, או להאריך את הזמן לתשלום האגרה או השיעור אם נמצא טעם מיוחד לכך.
(ז) נמחק ההליך לפי תקנת-משנה (ו) לא יהיה המבקש חייב בתשלום אותו חלק של האגרה שלא שולם, ואין המחיקה מזכה בהחזרת כל תשלום שנעשה לפני שניתן צו המחיקה.
(ח) ניתן פטור מתשלום, יחול הפטור גם על כל תשלום נוסף שאותו בעל דין חייב לשלם בקשר עם אותו הליך באותה ערכאה.
(ט) ניתן פטור לפי תקנה זו, ומקבל הפטור זכה בתביעתו, רשאי בית-משפט או רשם לחייב את בעל הדין שכנגד בתשלום האגרה החלה על ההליך, ותקנה 9 תחול בשינויים המחוייבים.
14. דחיית תשלומה של אגרה על-ידי בנק במקרים מיוחדים
תשלום אגרה לגבי הליך שהוגש על-ידי בנק, שניתנה עליו הוראה לפי סעיף 8ד לפקודת הבנקאות, 1941, יידחה עד למתן פסק-דין בהליך.
15. החזרת אגרה בשלמותה (תיקונים: התשנ"ו, התשנ"ו(4))
(א) הסתיים הליך בפשרה או בוטל או נמחק על-ידי מגישו, הכל לא יאוחר מישיבת קדם המשפט הראשונה, תוחזר האגרה ששולמה, בניכוי הסכום הנקוב בפרטים 8(א) או 8(ב) בתוספת הראשונה, לפי העניין.
(ב) בית-משפט רשאי להורות על החזרת האגרה אם הסכסוך הנדון בהליך הועבר להכרעה בבוררות או הסתיים בהסדר פישור כמשמעותו בסעיף 79ג לחוק.
15א. החזרת אגרה בגין הליך שהועבר למשקם (תיקון: התשנ"ו(2))
בית-משפט רשאי להורות על החזרת אגרה, אם הסכסוך הנדון בהליך הועבר לדיון בפני משקם, על-פי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992. אם כבר החל הדיון בהליך, רשאי בית-המשפט להורות על החזרת מחצית האגרה.
16. החזרת אגרה לאסיר או עציר שביטל עתירה
בית-משפט רשאי לצוות על החזרת אגרה ששולמה בעתירה של אסיר או עציר אם העתירה בוטלה על-פי בקשת העותר לפני שמיעתה או אם נשמעה ונקבע שיש להגיש תשובה, או אם נדחתה ללא הזמנת העותר.
17. החזרת אגרה לאסיר או עציר שנסתיים הדיון בבקשתו
נסתיים הדיון בבקשת אסיר או עציר שהוגשה לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971, או בערעור שהוגש לפי סעיף 62ג לפקודה האמורה, לפי בקשת מגיש הבקשה, לפני יום שמיעתה לגופה במעמד הצדדים, רשאי בית-משפט לצוות על החזרת האגרה.
18. פטורים מאגרה בערעור
(א) בערעור על פסק-דין שניתן נגד יותר מאדם אחד ביחד ולחוד תשולם האגרה פעם אחת בלבד, על-ידי הראשון מבין מגישי הערעור שאינו פטור מתשלום אגרה.
(ב) בערעור על כל פסק-דין נוסף שניתן בתובענה לאחר החזרת הדיון בנושא הערעור מאת בית-משפט שלערעור אל הערכאה הראשונה עקב ערעור קודם של אותו מערער, אין המערער חייב בתשלום אגרה.
19. בעלי דין פטורים מאגרה
אלה פטורים מחובת תשלום אגרה:
(1) המדינה וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו;
(2) המוסד לביטוח לאומי;
(3) האפוטרופוס הכללי;
(4) רשות מקומית או פקיד סעד של רשות מקומית בהליך לפי חוק שירותי הסעד, התשי"ח-1958;
(5) רשות מקומית-ששר המשפטים ושר הפנים הכריזו עליה ברשומות לעניין זה, בהליך שהסעד המבוקש בו הוא השתתפות בהוצאות בגין עבודות מכוח חוק עזר;
(6) האפוטרופוס לנכסי נפקדים, האפוטרופוס לנכסי גרמנים, אם יחד עם הבאת הליך הגישו הצהרה כי ברכושו של אדם המנוהל בידם או המוקנה להם, ואשר לגביו הובא או נדרש ההליך, אין כספים לתשלום האגרה;
(7) בן זוגו, ילדו, אביו או אמו של אדם שנפטר כאמור להלן, בקשר לכל הליך הנוגע להצהרת מוות של אותו נפטר, לעזבונו של הנפטר או למתן צו ירושה בקשר אליו, לאפוטרופסות או להחזקת ילדים עקב הפטירה, או לערעור על החלטה בהליך כאמור:
(א) מי שנפטר עקב פעולות מלחמה אחרי יום ט"ז בכסלו התש"ח (29 בנובמבר 1947) או שהוא בגדר נפגע מפגיעות איבה כמשמעותם בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, אולם פטור לפי פסקה זו לא יחול אם האדם שנפטר כאמור היה איש כוחות אוייב כמשמעותו בסעיף 1 לחוק האמור ופטירתו היתה עקב פעולה שנעשתה בשליחותם או מטעמם או על-מנת לקדם מטרותיהם של כוחות אוייב כאמור;
(ב) מי שנפטר בשירות צבאי כמשמעותו בסעיפים 14(ב), 2(א)(ג), ו-1(א)(ב) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949.
20. עניינים הפטורים מאגרה (תיקונים: התשנ"ב(2), התשנ"ח, התשנ"ח(2), התשס"ב(3))
פרט אם יש על כך הוראה מפורשת בתקנות אלה, לא תשולם אגרה בעד העניינים כדלהלן:
(1) בקשה בעל-פה בפני בית-משפט שאיננה פתיחת הליך;
(2) בקשה לפטור מתשלום אגרה או בקשה לפטור מחובת ערבון או ערובה;
(3) בקשה לסעד ביניים, או הבאת הליך ביניים, עם הבאת ההליך או דרישתו או לאחר מכן ולפני מתן פסק-הדין או אף לאחר נתינתו, והכל באותו הליך באותה ערכאה, לרבות בקשה לתיקון טעות סופר בפסק-דין:
(3א) בקשה להצטרף להליך תלוי ועומד בבית-המשפט כנתבע או כמשיב;
(4) בקשה להארכת מועד להגשת ערעור וכן בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור;
(5) בקשה לביטול פסק-דין, צו או החלטה שניתנו במעמד צד אחד בלבד, בקשה לביטול צו למחיקתה של תובענה שניתן בהיעדר צד שהוזמן, ובלבד שהבקשה הוגשה תוך שלושים ימים מיום שהומצאו למבקש פסק-הדין, ההחלטה, או צו המחיקה;
(6) בוטל
(7) הליך לשחרור מי שאסור או שעצור שלא כדין וכן הליכים לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960;
(8) בקשה או עניין במשפט פלילי, וכן ערעור פלילי ובקשה לדיון נוסף בעניין פלילי שלא נקבעה להם אגרה, למעט קובלנה פרטית;
(9) ערעור על החלטת ועדת ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב);
(10) ערעור על החלטת ועדת ערעור לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950;
(11) ערעור על החלטת ועדת ערעור לפי חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות), התשי"ד-1954;
(12) ערעור על החלטת ועדת ערעור לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957;
(13) ערעור על החלטת ועדת ערעור לפי חוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ד-1954;
(13א) ערעור על החלטת ועדה פסיכיאטרית לפי חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א-1991;
(14) בקשה לניהול רכושם של נעדרים או שבויים עקב פעולות מלחמה או איבה, וכן בקשה למתן הוראות בעניינים האמורים וערעור על החלטה בהם;
(15) תובענה בעניין הקניית רכוש לצורכי ציבור לטובת הציבור לפי דין, או לביטול הקניה כאמור;
(16) ערעור על פסק-דין שניתן בערעורים לפי פסקאות (9) עד (13);
(17) בקשה לפשיטת רגל המוגשת על-ידי חייב או לפירוקה של חברה לפי החלטתה;
(18) בקשה למינוי מנהל עזבון הכלולה בבקשה למתן צו ירושה, צו קיום צוואה, צו הנהלת עזבון או חלוקת עזבון, וכן בקשה למתן הוראות למנהל עזבון;
(19) בקשה לתיקון צו ירושה, צו קיום צוואה, צו להנהלת עזבון או לחלוקתו;
(19א) בקשה למתן צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, וכל בקשה לעניין מתן צו כאמור וערעור על החלטה בבקשה כאמור.
(20) הליכים לפי פקודת בזיון בית-משפט;
(21) בקשה לעיכוב פסק בורר שניתן לאחר שבית-משפט, מסיבה כל שהיא, החזיר לבורר פסק קודם;
(22) בקשה לסעד בדרך טען ביניים;
(23) ערעור על החלטת בית-דין למשמעת;
(24) ערעור לבית-המשפט העליון על החלטת לשכת עורכי-הדין לפי חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961;
(25) כל דרישה או פעולה להזמנת בעל דין או עדים או מסירת כתבי בי-דין וכיוצא באלה במסגרת מינהל בית-המשפט בקשר להליך ששולמה אגרה בעת הבאתו, או שהיו פטורים ממנה, או אם ההליך הוא הליך ביניים, שולמה אגרה בעת הבאתו של ההליך שבמסגרתו הוא נעשה או היו פטורים ממנה;
(26) קבלת העתק מאושר אחד מפסק-דין לכל בעל דין שדרש זאת תוך חודש ימים מיום מתן פסק-הדין, לשם פרסום ברשומות או לשם מסירתו לפי הוראות כל דין למעט תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
פרק ד': שונות
21. תשלום בבולים
ניתן לשלם בבולי הכנסה כל אגרה שאינה עולה על שלושים שקלים חדשים.
22. תחילה
תחילתן של תקנות אלה ביום י"א בטבת התשמ"ח (1 בינואר 1988).
23. ביטול
תקנות בית-משפט (אגרות), התשל"ו-1976 – בטלות.
24. הוראת מעבר
על-אף האמור בתקנה 23, הרי לגבי הליך שהוגש לפני תחילת תוקפן של תקנות אלה יחולו הוראות תקנות בית-משפט (אגרות), התשל"ו-1976.
25. השם (תיקון: התשנ"ב(2))
בוטל."
2. ההלכה
כפי שנראה, תשלום אגרת בית-משפט בגין תובענה היא עניין שבין המדינה לבעל הדין, ואינו עניין שבין בעלי הדין לבין עצמם[60]. על-כן, ולאור האמור בתקנה 100(4) לתקסד"א, בעל דין יכול להפנות את תשומת-ליבו של בית-המשפט לשאלת האגרה. עוד קובעת תקנה זו, כי באם לא משולמת על-ידי בעל דין אגרת בית-המשפט – יכול בית-המשפט למחוק התובענה על-הסף.

לעניין זה יפים הם דברי בית-המשפט ב- ע"א 1944/96[61]:

"האגרה משתלמת תמורת שירות הניתן על-ידי המדינה. אין תכליתה להיות מחסום בפני הגשת תביעות או בפני הגשת תביעות מוגזמות, אם-כי יש בה כדי לשרת את האינטרס של התובע, ובפועל יכולה היא לשמש מחסום שכזה."
המלומד א' גורן גורס בספרו[62] כי מקום שמדובר בתביעה למתן חשבונות – על התובע להעריך את שווי התביעה ולשלם את האגרה בהתאם. בנוסף, המלומד א' גורן גורס לאותו עניין כי אין לראות את ההליך לעניין האגרה כהליך שאין לו ביטוי בכסף.

תקנה 8(א) לתקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 מורה כי המחצית השניה של האגרה תשולם עד 7 ימים לפני התאריך שנקבע לראשונה בדיון בהליך.

תקנה 8(ב) לתקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 מורה כי היה ולא שולמה המחצית השניה במועדה, רשאי בית-המשפט או הרשם למחוק את ההליך אך לא יעשה זאת לפני שניתנה הודעה בהתאם לחייב על תשלום האגרה תוך 7 ימים לפני המחיקה.

2.1 דחיית בקשה למחיקה על-הסף
כב' הרשמת רות וקסמן ב- בש"א (ראשל"צ) 2606/07[63] קובעת כי:

"1. בפני בקשה מטעם מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ (להלן: "המבקשת") למחוק תביעה שהוגשה נגדה על-ידי המשיבה מחמת אי-תשלום אגרה.
א. תמצית העובדות
2. המשיבה היא חברה הרשומה כדין בישראל והעוסקת בייבוא ושיווק של חלקי חילוף למזגנים ברכב.
3. בין השנים 2001 ל- 2003 ייבאה המשיבה חלקי חילוף למזגנים המותקנים ברכב מנועי (להלן: "חלקי החילוף").
4. לאחר שהמשיבה שחררה את חלק החילוף מהמכס התגלע סכסוך בין המבקשת למשיבה בנוגע לחיובם של חלקי החילוף במס קניה. לגישת המבקשת צריכה היתה המשיבה לסווג את חלקי החילוף בפרטי מכס מיוחדים המתייחסים לחלקים לרכב מנועי החבים במס קניה בשיעור של 12% ולא כחלקים למזגנים הפטורים מתשלום מס קניה כפי שעשתה.
5. בתאריך 14.4.03 הוציאה המבקשת, באמצעות בית המכס אשדוד, הודעת חיוב מרוכזת במסגרתה נדרשה המשיבה לשלם סך של 338,036 ש"ח בגין מס קניה עבור חלקי החילוף.
6. בתאריך 3.11.03 הוציאה המבקשת, באמצעות בית המכס יפו, הודעת חיוב מרוכזת במסגרתה נדרשה המשיבה לשלם סך של 357,741 ש"ח בגין מס קניה עבור חלקי החילוף.
7. לאחר דין ודברים בין הצדדים ויועציהם המשפטיים קבעה המבקשת כי המשיבה עומדת בתנאים המנויים בסעיף 3(1) ו-3(2) לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק מיסים עקיפים") וכי לא ידעה, ובנסיבות העניין לא היתה צריכה לדעת כי שולם על ידה מס קנייה בחסר. לפיכך הפחיתה המבקשת את הודעות החיוב הנ"ל, והעמידה אותן על סך קרן של 197,130 ש"ח לגבי בית המכס אשדוד ועל סך קרן של 161,829 ש"ח לגבי בית המכס יפו.
8. המשיבה מצידה הודיעה למבקשת כי היא חולקת על חיובה במס קניה בגין חלקי החילוף וכי בכוונתה לפנות לערכאות המשפטיות נגד החלטת המבקשת לחייבה בתשלום המס.
לפיכך הסכימו הצדדים כי המשיבה תפקיד ערבות בנקאית על סך 254,435 ש"ח בבית המכס אשדוד, וערבות בנקאית על סך 160,000 ש"ח בבית המכס יפו (להלן: "הערבויות הבנקאיות") וכי במקביל תגיש המשיבה תביעה לבית-המשפט. תביעה כאמור הוגשה ביום 3.5.07 ובמסגרתה מבקשת התובעת ליתן פסק-דין הצהרתי לפיו היא אינה חייבת בתשלום המס ולהורות למבקשת להשיב לה את הערבויות הבנקאיות.
9. עם הגשת התביעה שילמה המשיבה אגרת משפט בגין הליך ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף, כאמור בתוספת הראשונה לתקנות בית-משפט (אגרות), תשמ"ח-1988 (להלן: "תקנות האגרות") ובסך הכל סך של 415 ש"ח.
10. בתאריך 10.6.07 הגישה המבקשת בקשה זו למחיקת התביעה על-הסף מחמת אי-תשלום מלוא האגרה בהתאם לתקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין") בטענה שלא מדובר בענייננו בתביעה לפסק-דין הצהרתי אלא בתביעה רגילה הניתנת לכימות כספי.
ב. המצב המשפטי בעניין סעד הצהרתי ותשלום אגרה
11. סוגיית התשלום של אגרת משפט היא רק אחד העניינים שבהם חשוב להבחין בין סעד הצהרתי לסעד כספי.
12. בהתאם לפרט 7(א) לתוספת הראשונה לתקנות האגרות, הגשת תביעה כספית מחייבת תשלום אגרה בסך של 2.5% מהסכום הנתבע כערכו ביום הגשת התובענה.
13. לעומת זאת, על-פי פרט 8(ב) לתוספת הראשונה, הליך בבית-משפט שלום ששווי הסעד המבוקש בו אינו ניתן לביטוי בכסף ואין הוראה מיוחדת לגביו בתוספת, יחוייב באגרה בסך של 415 ש"ח בלבד.
14. מתן סעד הצהרתי הינו עניין שבשיקול-דעת בית-המשפט. הוא אינו ניתן כעניין שבשגרה ובדרך-כלל לא יינתן כאשר ניתן להשיג את הסעד ההצהרתי המבוקש על-ידי תביעה לסעד ממשי. ההלכה היא כי בית-המשפט יימנע מלתת את הסעד 'כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לעניין זה יכול בית-המשפט לשקול את השאלה, אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות... כך, למשל, אין בית-המשפט נוטה להעניק סעד הצהרתי מקום שיכול המבקש לתבוע סעד ממשי'. (רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מייקל מוזס, תק-על 98
(2) 283).
ג. השאלה המשפטית
15. השאלה שבה אני נדרשת להכריע בתיק זה היא האם התביעה שהוגשה על-ידי המשיבה היא אמנם במהותה תביעה לסעד הצהרתי, שאז יש לשלם אגרת משפט בסך 415 ש"ח בלבד, או שמא מדובר, כטענת המבקשת, בתביעה לקבלת הסעד הממשי הניתן לכימות כספי, שאז יש לשלם אגרת משפט בסך של 2.5% מסך התביעה, שהוא במקרה זה סכום הערבויות הבנקאיות שהפקידה המשיבה לפי דרישת המבקשת (414,435 ש"ח) ובסך הכל סכום של 10,360 ש"ח.
ד. טענות הצדדים
16. המבקשת טוענת, בקליפת אגוז, כי תביעתה של המשיבה להצהיר על בטלותן של הודעות החיוב היא, בנסיבות העניין, תביעה לסעד כספי ולא לסעד הצהרתי גרידא, שכן היא כוללת בחובה בקשה לסעד של השבת הערבויות הבנקאיות.
17. המבקשת טוענת כי התביעה להשבת הערבויות הבנקאיות הינה תביעה הניתנת לכימות כספי ולכן אין להגדירה כתביעה לסעד הצהרתי.
18. עוד טוענת המבקשת כי התביעה להשבת הערבויות הבנקאיות הינה תביעת השבה גרידא וכי העובדה שסעד של השבה נכלל בכתב התביעה מלמדת שאין מדובר בתביעה למתן סעד הצהרתי, ולפיכך יש לשלם אגרה על-פי שווי התביעה, קרי: סכום הערבויות הבנקאיות.
19. בנוסף טוענת המבקשת, כי במקרה דנן קיימת חובת תשלום של המס באופן מיידי, ולפיכך אין להבחין בין תשלום ערבות בנקאית לבין תשלום הסכום תחת מחאה.
20. עוד טוענת המבקשת, כי פרשנות תכליתית של חוק מיסים עקיפים מחייבת לקבוע דין שווה ליבואן שהמחלוקת בעניינו נתגלתה בטרם שחרר את הטובין לבין יבואן שהמחלוקת לגביו נתגלתה לאחר שחרור הטובין, ולחייב את שניהם בתשלום אגרת משפט בסך 2.5% מסכום המס שבו חוייבו ואותו שלמו בין במזומן ובין בהפקדה של ערבות בנקאית.
כל טענת אחרת, טוענת המבקשת, מביאה לאפליה בין יבואנים, ללא כל שוני ביניהם.
21. לעומתה, טוענת המשיבה, בקליפת אגוז, כי תביעה להצהרה בדבר היעדר חובה לשלם חוב, או בדבר גובה החוב, איננה תביעה לסעד כספי, וזאת גם מקום בו החוב ניתן לכימות בעת הגשת התביעה, ולפיכך אין לגבות ממנה אגרה לפי שוויה הכספי של התביעה.
22. עוד טוענת המשיבה, כי לא יכלה להשיג את הסעד ההצהרתי המבוקש בדרך אחרת, וכי התביעה לסעד של השבת הערבויות הבנקאיות נעשתה לשם הזהירות בלבד, והיא איננה בבחינת תביעה לסעד קונקרטי, כגון השבה של כסף, אלא יש לראותה כתביעה להשבה של בטוחה שאינה מזכה את המשיבה בדבר עד להכרעת בית-המשפט בעניין החבות במס.
23. בנוסף טוענת המשיבה כי כעניין של מדיניות שיפוטית, גובה האגרה אשר נדרשת בדרך-כלל מנישום המבקש לחלוק על גובה המס הנדרש ממנו הוא נמוך, ואינו משקף את סכום המס עליו הוא חולק. ומכאן שאין מקום לסווג את תביעת המשיבה כתביעה ל"סעד כספי" וכפועל יוצא לגבות ממנה אגרה גבוהה הנגזרת מגובה מס הקניה השנוי במחלוקת.
24. עוד טוענת המשיבה, כי אף אם יידחו כל טענותיה אין מקום להורות על מחיקת התביעה, אלא יש לאפשר לה לתקן את כתב התביעה ולשלם את האגרה המתבקשת מהתיקון.
ה. דיון
25. לאחר שקראתי בעיון את כתבי בי-הדין וטיעוני הצדדים בכתב באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן.
26. בתקנות האגרות נקבעה רשימת ההליכים אשר רואים את שווים כבלתי-ניתנים לביטוי בכסף, וצו הצהרתי בכללם. בפסק-דינו של כב' השופט לוין בתיק רע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית-המשפט המחוזי, פ"ד מו(1) 561 נקבע במפורש כי 'רשימה זו חובקת בתוכה גם הליכים הניתנים לביטוי כספי ברור... ' ומכאן שאין תביעה לצו הצהרתי נפגעת רק בשל העובדה שהיא ניתנת לכימות במועד הגשת התביעה.
27. בתגובה שהגישה המשיבה ביום 9.7.07 כנגד בקשת המחיקה, מנה בא-כוח מספר פסקי-דין שבהם נקבע כי תביעה להצהרה בדבר גובה חוב כספי או היעדר חבות איננה בבחינת תביעה לסעד כספי. (ראה: רע"א 1910/04 אלונית פרוייקטים תיירותייים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל, דינים עליון סח 202; ה"פ (ת"א) 1316/02 סטרינסקי ואח' נ' פנן ואח' (טרם פורסם); ת"א (שלום – חי') 4488/02 כנאי עלי נ' בנק לאומי לישראל, תק-של 2004(4) 1002).
28. ההחלטה החשובה לענייננו ניתנה על-ידי בית-משפט השלום בתל-אביב ב- ת"א (ת"א) 72590/04, בש"א 157085/05 מדינת ישראל נ' ויליפוד ואח' (טרם פורסם – להלן: "פרשת ויליפוד") שם נדחתה בנסיבות דומות בקשה של המדינה למחוק על-הסף תביעה למתן פסק-דין הצהרתי בדבר היעדר חבות במיסי יבוא על גבינות, בנימוק שניתן לכמת את סכום החוב אותו מבקשות הנתבעות שלא לשלם.
29. בפרשת ויליפוד קבע בית-משפט השלום מפי כב' השופטת נועה גרוסמן כי: 'עיון בכתב התביעה מלמד כי במסגרת הסעד העיקרי נתבקש בית-משפט להצהיר כי סיווגן הנכון של הגבינות הוא כטענת המשיבות כאשר נפקות הצהרה זו היא כי המשיבות פטורות מתשלום הגרעונות ולחילופין נתבקש בית-המשפט להצהיר כי המשיבות עומדות בתנאי סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים ועל-כן אינן חבות בתשלום הגרעונות. הסעדים החלופיים הנתבעים הינם סעדים הצהרתיים ואין למשיבות כל סעד ממשי אשר ביכולתן לתבוע שכן המשיבות לא שילמו את הגרעונות, דבר היכול היה לאפשר תביעה להשבת כספים במקרה שהסעד ההצהרתי היה מתקבל. התביעה שבפני הינה תביעה להצהרה בדבר היעדר חבות אשר איננה תביעה לסעד כספי כי אם זכאות להקטנת יתרת חוב. אשר-על-כן דין הבקשה להידחות.
30. המבקשת טוענת כי לא ניתן ללמוד גזירה שווה מפרשת ויליפוד מאחר שהתובעות שם לא ביקשו סעד של השבת הערבות, אלא דרשו סעד הצהרתי בלבד, ואילו במקרה דנן המשיבה בקשה בכתב התביעה, בין היתר, כי בית-המשפט יורה למבקשת להשיב את הערבויות הבנקאיות שהופקדו על-ידי המשיבה.
31. לטענת המבקשת, מדובר בערבויות בנקאיות אוטונומיות אשר ניתנות למימוש בכל עת וללא כל תנאי ומשמעות הפקדתן על-ידי המשיבה הינה 'תשלום סכום המס השנוי במחלוקת' ומניעת הליכי הגביה. משכך, בקשתה של המשיבה להשבת הערבות נתפסת על-ידי המבקשת כסעד אופרטיבי להשבה אשר יש לשלם בגינו אגרה (ההדגשה שלי – ר.ו).
32. אינני יכולה לקבל טענה זו של המבקשת, המייחסת לערבות הבנקאית תכונות שאין לה ומתעלמת ממהות ההסדר אליו הגיעו הצדדים.
33. אמנם הפקדת הערבות הבנקאית נועדה למנוע את הליכי גביית המס מהמשיבה, ובכך צודקת המבקשת, אולם אין היא בבחינת תשלום המס השנוי במחלוקת, שהרי הפקדת ערבות בנקאית בידי צד אינה זהה למתן תשלום לאותו צד.
34. בצדק רב טוען בא-כוח המשיבה בתגובתו, שכאשר פלוני מפקיד בידי אלמוני כתב ערבות בנקאית אין הדבר אומר כי אותו פלוני העביר לאלמוני את הסכום אשר ננקב בכתב הערבות. 'כל שהועבר לאלמוני הינה התחייבות מצד הבנק החתום על כתב הערבות, להעביר לידי אלמוני את סכום הכסף אשר ננקב בכתב הערבות, וזאת בהתקיים התנאים הנקובים בכתב הערבות. בענייננו, כל שהמבקשת קיבלה לידה מהמשיבה הוא התחייבות מצד בנק לאומי לשלם לה סך של 414,315 ש"ח, התחייבות אשר ביכולתה לממש רק במידה ובסיום ההליך המשפטי יתברר כי הודעת החיוב הוצאה על ידה כדין' (שם, סעיף 22).
35. המבקשת עצמה הודתה בתשובתה מיום 12.7.07 כי 'המדינה הקלה עם התובעת שעה שאפשרה לה לתת ערבות בנקאית בשלב זה, נוכח הגשת התביעה, ולא חייבה אותה בתשלום המס באופן אחר' (שם, סעיף 4), ונשאלת השאלה במה מתבטאת ההקלה שהוענקה למשיבה אם הפקדת הערבות נתפסת על-ידי המבקשת כתשלום המס.
36. העובדות שנפרסו בפני תומכות דווקא בגירסת המשיבה שלפיה הגיעו הצדדים להסדר שהמשיבה לא תשלם בשלב זה את הגירעונות הנדרשים ממנה וכי תעמיד בטוחות ראויות לחוב השנוי במחלוקת, המה הערבויות הבנקאיות. בהתאם לסיכום בין הצדדים, מימוש הערבויות מותנה בתוצאות ההליך המשפטי, ואין המבקשת רשאית לחלט את הערבויות בטרם יבוא ההליך המשפטי לסיומו, כשם שלא תהיה רשאית לממש את הערבויות במקרה שייקבע בסופו של יום על-ידי בית-המשפט כי המשיבה אינה חבה בתשלום הגרעונות.
37. מאחר שהערבויות הבנקאיות משמשות בטוחה לתשלום החוב אם וכאשר יפסוק בית-המשפט לטובת המבקשת, אין למשיבה כל עילה לדרוש את השבתן עד למתן פסק-דין הצהרתי התומך בעמדתה, אם וכאשר יינתן.
38. יתירה מזאת, אף אם תקבל המשיבה חזרה לידיה את הערבויות ללא פסק-דין הצהרתי לזכותה, היא עדיין תשאר חשופה לדרישת המבקשת לשלם את סכום המס השנוי במחלוקת ולאמצעי הגבייה העומדים לרשות המבקשת על-פי דין.
39. השבת הערבויות הבנקאיות איננה איפוא סעד חלופי למתן פסק-דין הצהרתי, כי אם סעד שיכול לנבוע רק ממתן פסק-הדין, וכך יש להבין את האמור בכתב התביעה בהקשר זה.
לכל היותר, ניתן לומר שבקשת המשיבה בכתב התביעה להורות למבקשת להשיב לידיה את הערבויות הבנקאיות היתה מיותרת, שכן זהו צעד מתבקש במקרה שיינתן פסק-דין לטובת המשיבה, אולם בכך אין כדי לשנות את העובדה שהסעד היחיד שהמשיבה יכולה לתבוע בשלב זה הוא סעד הצהרתי, שכן טרם שילמה את הסכום השנוי במחלוקת, וזהו גם הסעד שאותו תבעה בפועל ובגינו שילמה את אגרת המשפט כדין.
40. בא-כוח המבקשת טוענת, כי על-פי מצוות המחוקק וכללי הצדק צריך לחול דין שווה לגבי כל היבואנים בין שנדרשו לשלם מלוא המס טרם שחרור הטובין מהמכס, ובין שנדרשו לשלם תוספת בגין מס ששולם בחסר לאחר שחרור הטובין. טענה זו נכונה כמובן ככל שמדובר בדין מהותי, שהרי כולם שווים על-פי החוק, ועל כולם חלה החובה לשלם המס על-פי הכללים הנהוגים, אולם בעניינים של פרוצידורה ראוי לבחון כל מקרה לגופו ולא להחיל דין אחד על מצבים שונים.
41. מבחינה פרוצידורלית, קיים הבדל בין יבואן ששילם את כל סכום המס טרם שחרור הטובין לבין יבואן ששחרר את כל הטובין ורק אז קיבל דרישה לשלם מס ששולם בחסר. במקרה הראשון, יכול היבואן להגיש תביעה כספית נגד המדינה ולתבוע החזר של הכספים ששילם ולכן הוא יחוייב באגרת משפט באופן יחסי לגובה התביעה, ואילו במקרה השני, אין ליבואן עילת תביעה כספית נגד המדינה, שכן טרם שילם את המס השנוי במחלוקת, ולפיכך הוא נדרש להגיש בקשה לסעד הצהרתי, ומכאן גובה האגרה שהוא נדרש לשלם.
42. יבואן ששחרר הטובין ולאחר מכן נדרש על-ידי המדינה לשלם תוספת בגין מס ששולם בחסר נמצא למעשה במעמד של נתבע, והוא הופך לתובע בעל כורחו ומחוייב בתשלום אגרת משפט רק בגלל מעמדה המיוחד של המדינה וסמכויותיה על-פי דין לגבות מיסים מבלי שתצטרך לפנות לבית-המשפט ולהוכיח את טענותיה כמו כל תובע רגיל.
43. לטענת המבקשת, כאילו עמדתה של המשיבה 'מביאה לאפליה בין יבואנים, ללא כל שוני ענייני או מהותי ביניהם' (ראה סעיף 43 לתגובת המבקשת מיום 12/7) אין כל שחר גם על-פי ניתוח הוראות החוק הרלבנטיות כפי שהובא בסעיף 19 לתגובת המבקשת:
'סעיף 154 לפקודת המכס, סעיף 5ח(ב) לחוק מס קנייה (טובין ושירותים), התשי"ב-1952, וסעיף 86 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 קובעים כי בידי יבואן החולק על חבותו במס עומדות שתי אפשרויות:
א. השארת טובין בידי רשות המכס ופנייה בבקשה למתן סעד בבית-המשפט המוסמך.
ב. אם ברצון היבואן לשחרר את הטובין, עליו לנקוט בהליך שנקבע בסעיף 154 לפקודת המכס-לשלם את המס "תחת מחאה" ולהגיש תובענה להחזר המס לערכאה המוסמכת...'
44. עינינו הרואות איפוא כי המחוקק העניק ליבואן שטרם שחרר את הטובין מהמכס והחולק על חבותו במס את האפשרות שלא לשלם את המס (במחיר של עיכוב שחרור הטובין מהמכס) ולפנות ישירות לבית-המשפט בבקשה לסעד הצהרתי. מכאן שאין מדובר באפליה אלא בחישובים של כדאיות כלכלית.
45. מן המקובץ לעיל נובע שאין מקום לסווג את התביעה כתביעה ל"סעד כספי" ולגבות אגרת משפט בהסתמך על גובה הערבויות הבנקאיות.
46. אשר-על-כן הבקשה למחיקת התביעה נדחית."

2.2 בקשה למחיקה על-הסף בהיעדר תשלום אגרה
ב- ת"א (חי') 6233/06[64], בדחותה את הבקשה, קובעת כב' השופטת ב' טאובר:

"1. בפניי בקשה שהוגשה על-ידי אריה צבי אלון (להלן: "המבקש") כנגד יורם רימוני וזהבה רימוני (להלן: "המשיבים") לפיה אורה על מחיקת כתב התביעה שכנגד שהוגש על-ידי המשיבים מכוח תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בהיעדר תשלום אגרה מספקת.
2. בתאריך 19.3.06 הגיש המבקש כנגד המשיבים כתב תביעה בסדר דין מקוצר בסך של 687,406 ש"ח.
3. ביום 21.5.06 הגישו המשיבים בקשת רשות להתגונן ובין שאר טענותיהם טענו טענת קיזוז בסך של 701,429 ש"ח ובגין פיצוי מוסכם בסך נוסף של 30,000 דולר כאשר סך סכום טענת הקיזוז שהועלתה על ידם בבקשת הרשות להתגונן עמד על סך של 836,009 ש"ח.
4. בתאריך 12.9.06 נתקבלה בקשת הרשות להתגונן שהוגשה על-ידי המשיבים ותצהיר המשיב 1 נחשב לכתב הגנה של המשיבים.
5. בתאריך 8.10.06 הגישו המשיבים כתב תביעה שכנגד אשר הועמד על ידם על סך של 183,209 ש"ח. סכום התביעה לטענת המשיבים כמפורט בסעיף 38 הינו ההפרש בין תביעת המבקש אשר הוערכה על ידם בסעיף 38 לכתב התביעה שכנגד על סך של 521,648 ש"ח ובין הנזקים שנגרמו למשיבים והעומדים על סך של 704,857 ש"ח ולאחר קיזוז תביעת המבקש בסך של 521,648 ש"ח.
6. המבקש טוען כי המשיבים הגישו תביעה שכנגד על סך של 183,209 ש"ח שעה שהיה עליהם לשלם אגרה על הסך של 839,427 ש"ח שהינו הסכום שנטען על ידם לקיזוז. המבקש טוען כי בעשותם כן הטעו המשיבים את גזברות בית-המשפט ופגעו בקופה הציבורית ועל-כן על בית-המשפט להתערב ולדאוג שהקופה הציבורית לא תיפגע וכי אגרה תשולם לפי דין.
7. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, מושכלות יסוד הן כי טענת קיזוז נטענת כטענת הגנה בכתב ההגנה. במידה ועולה טענת הקיזוז על סכום התביעה, דרך המלך בפני נתבע המבקש להיפרע בגין יתרת נזקיו היא הגשת תביעה שכנגד על הסכום העודף ובאשר לטענת הקיזוז המועלית כטענת הגנה בכתב ההגנה זו אינה מחייבת בתשלום אגרת בית-משפט.
8. האגרה היא בראש ובראשונה עניינה של המדינה (ראה ע"א 3599/94 שמעון יופיטר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423).
9. מכוח תקנות בתי-המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987, אין הגשת כתב הגנה ו/או העלאת טענות קיזוז במסגרתו מחייבות בתשלום אגרת בית-משפט.
10. ד"ר י' זוסמן בספרו סדר הדין האזרחי (מהדורה 7) סעיף 227, עמד על אופייה המהותי והדיוני של טענת הקיזוז:
'מה בין תביעה שכנגד לקיזוז?
הקיזוז הוא בבחינת הגנה מפני תביעת התובע, אך נתבע המקזז אינו תובע. היה סכום הקיזוז שווה לסכום התביעה, או נמוך הימנו – מאפיל אמנם הדבר על אופיו של הקיזוז. אך אם עלה הסכום שקוזז על סכום התביעה, נחשף לפנינו ברורות ההבדל בין השניים. התביעה תידחה, אך הנתבע לא יקבל פסק-דין על היתרה בה עלה החוב המגיע לו מאת התובע, על החוב המגיע לתובע ממנו.'
11. מהאמור עולה, איפוא, כי במידה מסויימת טענת הקיזוז כמוה כתביעת נגד של הנתבע אם כי קיים שוני מהותי מובהק שעיקרו כי כוחה של טענת הקיזוז יפה עד לסכום שאינו עולה על סכום התביעה ובהיותה טענת הגנה היא תידחה מאליה אם יחזור בו התובע מתביעתו או אם תימחק התובענה מבלי בירור לגופה.
12. מכאן, שגם אם תידחה תביעתו של המבקש ו/או תתקבל אך בחלקה וטענות הקיזוז של המשיבים יתקבלו במלואן, כל שהמשיבים יוכלו לגבות מהמבקש הינו הסכום הנתבע על ידם במסגרת התביעה שכנגד וסך חשיפתו של המבקש הינו, איפוא, לסך של 183,209 ש"ח אשר בגינו שילמו המשיבים את מלוא מחצית האגרה הראשונה.
טענת המבקש נעוצה בהנחה מוקדמת לפיה טענת קיזוז הנטענת בכתב הגנה מתבטלת עם הגשת תביעה שכנגד ומחייבת תשלום אגרת משפט מלאה בגין סכום הקיזוז הנטען בכתב ההגנה ואולם לטענה זו של המבקש אין בסיס. בפני הנתבע עומדת האפשרות לבחור בין מספר חלופות. הנתבע עשוי לטעון טענות קיזוז בגדר כתב הגנתו. כן עשוי הנתבע לבחור לתבוע את מלוא נזקיו בתביעה שכנגד וכן קיימת לנתבע האפשרות לטעון לקיזוז עד לגובה סכומי חובו הנטען כלפי התובע ובאשר ליתרת סכום נזקיו לתבוע תביעה שכנגד שבגינה יחוב באגרת בית-משפט.
ואולם, בכל מקרה, וגם אם בחרו המשיבים בחלופה השלישית, לא יצא המבקש ניזוק מן האמור, שכן בכל מקרה יהיו המשיבים זכאים לקבל לכל היותר מהמבקש את הסכום הנתבע בתביעה שכנגד ולא הסכום שהובא על ידם כטענת קיזוז בכתב ההגנה.
13. לאור כל האמור, הנני דוחה את הבקשה."

2.3 דחיית הבקשה למחיקה שהגישה המדינה תוך מתן אפשרות לתובע לשלם את אגרת בית-המשפט הנכונה
ב- בש"א 9097/04[65] דחה כב' השופט אריה רומנוב וכדבריו:

"8. לאחר שעיינתי בבקשת המדינה, בתגובת התובע, ובתגובות הנוספות שהגישו הצדדים בבקשה על צרופותיהן, נחה דעתי, כי דין הבקשה להתקבל.
9. כפי שציינתי בראשית הדברים, מקרנו מציב את השאלה, האם תקנה 3(א) חלה בנסיבות המקרה שלפניי אם לאו. על-מנת להשיב על כך, יש לבחון באילו עניינים עוסקת התקנה, ומהן הנסיבות במקרה שלפניי.
10. תקנה 3(א) מונה שורה ארוכה של הליכים אשר על-פי מתקין התקנות, יש לראות את שווים כבלתי-ניתנים לביטוי בכסף. גובה האגרה אשר נקבע להליכים אלה נמוך. ככל שמדובר בחלק התקנה הרלבנטי לענייננו, כפי שצוטט לעיל, עניינה של תקנה 3(א) הוא באותם מקרים בהם קיים דין המסמיך את הרשות לבצע פעולה המפקיעה או הפוגעת ברכושו של אדם, ולאחר שהרשות פועלת מכוח הסמכות המוקנית לה בדין, פונה בעל הרכוש לבית-המשפט בתביעה לקביעת גובה הפיצוי המגיע לו.
11. האם החלופות הנמנות בתקנה חלות בנסיבות מקרנו? דומני כי התשובה על כך שלילית. את זאת ניתן ללמוד מטענותיו של התובע עצמו. התובע אינו טוען, כי רכושו נפגע כתוצאה מפעולה שהרשות עשתה מכוח סמכותה כדין. להיפך. עיקר טענתו היא, כי הרשות נהגה שלא כדין והתרשלה, בכך שבעת שהרסה את הקומה השניה במבנה (כנראה מתוקף סמכות כלשהי המוקנית לה בדין), הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה לו, וגרמה, שלא כדין, נזק לביתו. בהקשר זה, מציינת השופטת ש' דותן בעניין דאוד, כי 'נוסח התקנה מתייחס למצבים שהפעולות הפוגעות בגינן מוגשות התביעות, הן כאלה שנעשו בסמכות וכדין ולא בצורה בלתי-חוקית'.
12. עיון בפסק-דינה של כב' השופטת דותן מלמד, כי נסיבות המקרה בעניין דאוד שונות מנסיבות המקרה שנדון לפניי. המערערים בעניין דאוד, הגישו תביעה כנגד המדינה בגין נזקים שגרמה האחרונה לנכסים שברשותם, הן מכוח הפקעה, והן מכוח צו "שטח סגור" שהוציא הרמטכ"ל. התובעים שילמו אגרה בהתאם להוראות תקנה 3(א). ואולם, המדינה טענה, כי היה עליהם לשלם אגרה גבוהה יותר, המתאימה לתביעה נזיקית רגילה. המדינה ביססה טענתה בכך שאין בתקנות לשעת חירום, שמכוחן פעלה המדינה באותו מקרה, כל הוראה בדבר פיצוי הנפגעים מפעולתה. משכך הוא הדבר, לא קמה לתובעים זכות פיצוי "על-פי דין", כמאמר תקנה 3(א), ולכן, תביעתם היא בגדר תביעה נזיקית רגילה. בית-המשפט דחה את טענת המדינה במקרה זה וקבע, כי יש לפרש את המילים "לפי דין" כ'מתייחסות לפעולה ההפקעה או הפגיעה, דהיינו, נוסח התקנה מתייחס למצבים שהפעולות הפוגעות בגינן מוגשות התביעות הן כאלה שנעשו בסמכות וכדין ולא בצורה בלתי-חוקית, ואין להסיק מלשון התקנה שגם הזכות לפיצוי תהיה 'לפי דין'...'.
13. זאת ועוד, בעניין סוויטי שנדון לפני כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ, הגישו התובעים תביעה כנגד המדינה, בגין שימוש שעשתה האחרונה בחלקת התובעים, מכוחו של צו תפיסת מקרקעין. גם במקרה זה, שילמו התובעים אגרה נמוכה כבמקרנו, על בסיס הטענה, כי מדובר בעניין ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף. המדינה הביעה באותו תיק עמדה דומה לעמדתה כאן, וטענה, כי 'התובע לא ציין בכתב תביעתו את סכום התביעה. מדובר בתביעה כספית ועליו לשלם אגרה בהתאם' (פרוטוקול מיום 20.2.05, עמ' 1, שורה 8). יצויין, כי במסגרת כתב התביעה (שצורף כנספח לתגובת המדינה), טענו התובעים, כי 'הצו (צו תפיסת מקרקעין-א"ר) הינו בלתי-חוקי ומנוגד להוראות הדין...' (סעיף 3 לכתב התביעה). ואולם, בדיון שהתנהל בתיק ביום 20.2.05, ויתרו התובעים על טענתם זו, וצמצמו אותה לדיון בשאלת התביעה לתשלום דמי שימוש בגין תפיסת השטח בלבד (פרוטוקול עמ' 1, שורות 4-6). ניתן לומר, כי משמעות ויתור התובעים בעניין סוויטי על טענתם בדבר אי-חוקיות הצו, היוותה, הלכה למעשה, הכרה בחוקיות פעולתה של המדינה. נראה, כי שינוי זה בעמדת התובעים, הביא את המדינה למסקנה, כי במקרה זה, ניתן 'להסתפק בכך שתשולם אגרה בגין הליך שאינו ניתן לביטוי כספי בהתאם לתקנה 3(א) (סעיף 3 לתגובת המדינה מיום 11.4.05).
14. הנה כי כן, ניתוח המקרים בעניין דאוד ובעניין סוויטי מגלה, כי נסיבותיהם אינן דומות למקרה שלפניי, ומכאן גם לא ניתן להשליך מהם למקרנו. יוצא, איפוא, שעניין לנו בתביעת נזיקין "רגילה", אשר בקשר אליה מתחייב תשלום אגרה "רגילה".
15. חוששני, שאם נלך בדרכו של התובע, כי אז כל תביעת נזיקין נגד המדינה בגין פגיעה בנכס, תיכנס לגדרהּ של תקנה 3(א). יש לזכור, כי תקנה 3(א) מבקשת להקל עם התובעים המגישים תביעות כנגד המדינה בנסיבות המנויות בתקנה. ניתן, בהקשר זה, למנות שלושה נימוקים עיקריים המצדיקים קיומה של תקנה זו. ראשית, תחושת הצדק עלולה להיפגע אם אדם, אשר הרשות פגעה ברכושו ביודעין, יחוייב לשלם אגרה גבוהה; שנית, נראה כי במקרים כאלה, אין מחלוקת בשאלת חובתה של הרשות לשלם פיצוי, והתביעה נועדה אך לקבוע את "גובה הפיצויים"; ושלישית, סביר להניח, כי בסופו של דבר, תביעתו של התובע בנסיבות אלה תתקבל, ובין אם ייפסק לו פיצוי כזה או אחר, תחוייב הרשות לשאת בתשלום הוצאותיו, ובכללן אגרת בית-המשפט.
16. בהקשר זה יש מקום להידרש לטענת המדינה, לפיה, מרגע שהתובע הגדיר במדוייק את שיעור הנזק שנגרם לו, יצאה תביעתו, מניה וביה, מגדר אותם עניינים ששוויים בלתי-ניתן לביטוי בכסף. אין בידי לקבל עמדה זו, וזאת על בסיס ההלכה הנוהגת כיום. ב- רע"א 1194/91 פלצמן נ' גזברות בית-המשפט המחוזי תל-אביב, פ"ד מו(1) 561, קבע כב' השופט ש' לוין, כי 'תקנה 3 קובעת מה הם ההליכים שרואים את שווים כבלתי-ניתנים לביטוי בכסף והם כוללים גם 'צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה, צו אכיפה' וכן גם עניינים נוספים שלפי טיבם ניתנים לביטוי בכסף, לפי המשמעות הרגילה של דיבור זה, כמו קביעת גובה הפיצויים בשל רכוש שהופקע ...'. הלכה דומה נקבעה גם ב- רע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ ואח', פ"ד מו(3) 414, ובדרך דומה הלכה כב' השופטת דותן בעניין דאוד בקבעה, כי 'כעולה מתקנה 3(א) הנ"ל בחר מתקין התקנות, לחייב, את מי שנפגע בשל פעולה שילטונית של הפקעת נכס מקרקעין (או לפעולת פגיעה אחרת לפי דין), באגרה מינימלית למרות שאין ספק כי שווי הנכס ניתן להערכה כספית'.
17. משזו מסקנתי, יש לכאורה, להיעתר לבקשה העיקרית של המדינה, ולהורות על מחיקת התביעה מכוח תקנה 100 לתקסד"א.
18. עם זאת, בנסיבות העניין, אינני סבור, כי זהו הסעד המתאים במקרנו, ועל-כן אני נעתר לסעד החלופי בבקשת המדינה, ומורה לתובע לשלם את מחציתהּ הראשונה של האגרה בשיעור הקבוע בסעיף 7(א) לתוספת הראשונה לתקנות האגרות, תוך 30 יום מהיום (ימי הפגרה יבוא במניין הימים). לאחר התשלום, ימסור התובע הודעה בכתב על כך לבית-המשפט ולמדינה.
19. לא שולמה האגרה במועד זה, תימחק התביעה ללא החלטה נוספת. היה ושולמה האגרה, תגיש המדינה כתב הגנה תוך 30 יום מעת קבלת הודעת התובע בדבר תשלום האגרה."

2.4 ראוי להעדיף את הפירוש המחיל את הוראת הפטור המתייחסת להגשת ערעור בחירות גם על הגשת בקשה לרשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בערעור
ב- בש"א 457/01[66] נפסק מפי כב' השופט המשנה לנשיא ש' לוין:

"1. המערער הגיש בקשה לרשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר דחה את עתירתו לבטל את תוצאות הבחירות למועצת עיריית באר-שבע.
בקשת הרשות לערער הוגשה מכוח סעיף 73(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הרשויות המקומיות). במסגרתה עתר המבקש לפני הרשמת כי תושב לו האגרה ששילם בגין הגשת הבקשה לרשות לערער וכי ינתן לו פטור מחובת הפקדת ערבון. לטענת המערער הפטור מחובת תשלום אגרה בהגשת ערעור בחירות לבית-המשפט המחוזי הקבוע בסעיף 72(ה) לחוק צריך לחול גם בהגשת בקשה לרשות לערער לבית-משפט זה.
הרשמת דחתה את בקשתו של המערער תוך הפניה לנימוקים שניתנו במקרים בהם נדחו בקשות דומות (למשל ב- רע"א 2670/99). באותו עניין הדגימה הרשמת הסדרים שונים שבהם ניתן פטור מחובת תשלום אגרה – כאלה המנויים בתקנה 20 לתקנות בית-המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: תקנות האגרות) וכאלה המוסדרים בחוקים ספציפיים כגון הוראת סעיף 35ז בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1984 (להלן: חוק הגנת הצרכן הרשמת קבעה בהחלטתה כי כשם שבמקרים אלה פורש הפטור מחובת תשלום אגרה שהוא מתייחס אך ורק להליך שלגביו נקבע הפטור במפורש, ואינו חל על ערעור על פסק-הדין שניתן באותו הליך, כך יש לפרש את הוראת הפטור הכלולה בסעיף
72(ה) לחוק כחל אך על ערעור לפני בית-המשפט המחוזי ולא על בקשה לרשות לערער המוגשת בבית-משפט זה. מכאן הערעור שלפני.
2. המערער שב וטוען בערעורו כי כוונתו של המחוקק להחיל את הפטור גם ביחס לבקשה לרשות לערער ברורה ואין ללמוד מן הלאקונה בהוראות הסעיף כאילו מתקיים הסדר שלילי בנסיבות העניין. בתשובתם לטענות המערער מסתמכים המשיבים על החלטות שונות, שבהן נפסק, בנסיבות דומות, כי אין להרחיב את תחולת הפטור אל מעבר לקבוע במפורש בחיקוק. בתשובתו של המערער על תשובת המשיבים לערעור חוזר המערער על טענותיו ומוסיף כי יש לפטרו גם מן החובה להפקיד ערבון שכן, כך לטענתו, הוראות הדין המחייבות הפקדת ערבון מתייחסות אך להליכים שבהם שולמה אגרה.
3. דין הערעור להתקבל ככל שהוא מתייחס לעניין תשלום האגרה. לפי שיטת המשפט הנוהגת בישראל מותנית – בדרך-כלל – הגשתו של הליך בבית-המשפט בתשלום אגרה. אכן, במקרים רבים פורשו ההוראות הפוטרות בעל דין מן החובה לשלם אגרה בעד פתיחת הליך על דרך הצמצום. כך למשל, נקבע לא פעם, בעניינים דומים לענייננו כי הפטור המצוי בהוראת סעיף 72(ה) לחוק הרשויות המקומיות איננו חל גם ביחס להגשת בקשה לרשות לערער. הטעם שעמד ביסוד קביעה זו היה, בין היתר, העובדה שהאפשרות להגיש ערעור ברשות לפני בית-המשפט העליון הוספה לחוק הרשויות המקומיות בתיקון מאוחר ומכאן, כך קבע בית-המשפט, שהפטור שנקבע בחוק עובר לתיקון, לא נתכוון לחול ביחס להוראות המאוחרות לו; ראה: רע"א 1098/99 עאסי נ' ועדת הבחירות, תק-על 92(2) 551 (1999), וראה גם: רע"א 2670/99 רשימת "כולנו למען יפו" נ' רשימת דורון רובין, תק-על 99
(2) 87 (1999). עמדה דומה באה לידי ביטוי בהחלטות שונות שבהן נדונה שאלת הפטור מחובת תשלום אגרה בקשר להגשת ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שלא לאשר תובענה כתובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן. בית-המשפט קבע כי הפטור המצוי בהוראת סעיף 35ז לחוק הגנת הצרכן מתייחס לתובענה ייצוגית, ואין לכלול בגדרה של זו הליך של ערעור על החלטה שלא לאשר תובענה כייצוגית; ראה: בש"א 4152/97 אזוב דליה נ' עיריית ירושלים, תק-על 97(3) 589 (1997), וכן בש"א 7643/96 זיתוני בנימין נ' מדינת ישראל, תק-על 96(4) 10 (1996). בעניין בש"א 7643/96 אף נאמר אגב אורחא כי אפשר שהפטור הקבוע בהוראת סעיף 35ז לחוק הגנת הצרכן חל בנוגע ל"תובענה ייצוגית" בלבד ואינו תופס באשר להגשת בקשה מקדימה לאשר תובענה כתובענה ייצוגית.
ראוי לציון עניין אחד שבו פסק הרשם צור כבר בשנת 1988 בניגוד למגמה הכללית: נתקבלה הטענה כי הגשת בקשה לרשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ועדת ערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), תהא פטורה מחובת תשלום אגרה, אף שלא מצויה כל הוראה מפורשת בדין הקובעת כך. הטעם שעמד ביסוד החלטתו של הרשם היה קיומה של הוראה הפוטרת בעל דין מן החובה לשלם אגרה בעד הגשת ערעור לפי חוק הנכים לבית-המשפט העליון. הרשם קבע כי אין כל הגיון לחייב בעל דין בתשלום אגרה בגין הגשת בקשה לרשות לערער, כאשר הגשת ערעור באותו העניין, אם הבקשה לרשות לערער תתקבל – פטורה מתשלום אגרה.
4. החובה לשלם אגרה מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל הדין לבית-המשפט ואני סבור כי מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאור ההגנה הקבועה בסעיף 3 שבו על הקניין, יש מקום לשינוי בדרך הפרשנות של הוראות הפטור הכלולות בתקנות האגרות. לדידי, יש ככלל, מקום לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה יועדף הפירוש המקל עם המתדיין. דעתי היא כי מבלי לקבוע מסמרות בעניינים אחרים, הרי בנסיבות העניין שלפני, שעל פיהן אין הוראת הפטור חלה במפורש ביחס להגשת בקשה לרשות לערער אך תחולתה גם איננה נשללת במפורש, אין חייבים ללמוד מה הדין על דרך הראיה מן ההפוך. יתירה מזו:
זכותו של אזרח להשיג על תוצאות הבחירות היא זכות מהותית מהמעלה הראשונה ויש לפרש תנאי סף לשימוש בה, ככל האפשר, על דרך הצמצום. לפיכך ראוי להעדיף את הפירוש המחיל את הוראת הפטור המתייחסת להגשת ערעור בחירות גם על הגשת בקשה לרשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בערעור.
הערעור מתקבל. יש להשיב לידי המערער את האגרה ששילם בגין הגשת רע"א 710/99. העניין יוחזר לדיון לרשמת על-מנת שתחליט אם יש מקום לחייב את המערער בתשלום ערובה לאור הוראות תקנה 432(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984."

2.5 השיקולים הנוגעים לעצם הפעלת הסמכות לדחות את ההליך עקב אי-הפקדה
ב- ע"א 2237/01[67] נפסק מפי כב' הרשם ב' אוקון:

"זוהי בקשה לביטול החלטה לפיה נדחה ההליך בשל אי-הפקדת ערבון.
וזה היה דבר המעשה: ההליך הוגש ביום 18.03.2001. ביום 21.03.2001 הורה המזכיר הראשי למערערים להפקיד 20,000 ש"ח כערבון להוצאות המשיבים. ההחלטה הומצאה לידי בא-כוח המערערים ביום 25.03.2001. ככל הנראה נתקלו המערערים בקשיים בגיוס הערבון. הם לא הפקידו ערבון במשך תקופת 30 הימים שנקבעה לכך.
זהו מחדל. הוא אינו היחיד.
בעל דין אשר צווה על-ידי בית-המשפט לפעול בדרך מסויימת חייב לפעול בדרך זו. אם אינו יכול לעמוד בלוח הזמנים, תקנתו היא – בקשה להארכת מועד. בקשות להארכת מועד להפקדת ערבון נענות כדבר שבשגרה בבית-המשפט. הארכות ניתנות כמעט כברירת פעולה אוטומטית. די לבעל הדין להציג לצורך זה טעם מתקבל על הדעת, לרבות טעמי נוחות (גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (ת"א 501/01).
בהתאם למצוות התקנות, הודע למערערים, כי עקב מחדלם נרשם הערעור לדחיה ביום 27.05.2001. המערערים קיבלו הודעה זו ביום 23.05.2001. מתברר שגם במועד זה לא עלה בידם להפקיד ערבון, אף-על-פי-כן לא עלה על דעתם לפנות מיוזמתם-לבית-המשפט בבקשת ארכה.
התראת בית-המשפט השיגה את יעדה. המערערים הבינו כי ישיבה באפס מעשה, תוך התעלמות מצווי בית-המשפט, עלולה לגרום לסילוקו של הערעור. אז פנו המערערים בבקשת ארכה. הם עשו זאת ביום 24.05.2001. הם ביקשו הארכת מועד עד ליום 10.06.2001.
בינתיים, ביום 31.05.2001, נדחה הערעור. הערעור נדחה מבלי שהבקשה להארכת מועד נדונה. הטעם לכך נבע מדרך המצאת הבקשה להארכת מועד. הבקשה שוגרה לבית-המשפט באמצעות מכשיר הפקסימיליה. נסיונות המערערים לקבל אישור לדבר ההמצאה לא עלו יפה. הבקשה שוגרה לבית-המשפט ביום 24.05.2001, הוא יום חמישי בשבוע, כאשר הימים העוקבים היו ימי סוף שבוע, ויום ראשון היה ערב חג שבועות.
גם בחלוף החג התקשו המערערים לקבל תשובה מספקת ממזכירות בית-המשפט, עד שלא היתה להם ברירה אלא להגיש בקשה נוספת למתן ארכה. היה זה ביום 03.06.2001. בקשה זו הוגשה לאחר מתן ההחלטה בדבר דחיית ההליך.
במצב זה, הגישו המערערים הגישו בקשה לביטול ההחלטה.
המשיבים התנגדו לביטול ההחלטה. המשיבים טענו כי הסתמכו כדין על מתן ההחלטה, אשר סיימה את הפרשה. מבחינתם הוסר ההליך מסדר היום. המבקשים אף הצביעו על קשיים שונים הנוגעים לעצם ההסבר של המערערים, בעיקרו של דבר הטענה כי אכן נשלחה לבית-המשפט הודעה באמצעות הפקסימיליה ובה בקשה למתן ארכה.
מהם השיקולים הנוגעים לעצם הפעלת הסמכות לדחות את ההליך עקב אי-הפקדה; והאם הם ישימים במקרה זה? זוהי השאלה העומדת על הפרק בבקשה זו.
וזהו הכלל: סכסוכים עם בעלי הדין צריכים להיות מוכרעים לגופו של דבר. הפעלת סמכויות דחיה או מחיקה בשל מחדלים דיוניים אינה צריכה לשמש קיצור דרך או תחליף לדיון הממשי (ע"א 2198/99 ניצולת הקרטל נ' ח.א. מזון בע"מ, תק-על 2000(1) 754 (2000). דחיית ההליך בשל אי-הפקדת ערבון או מחיקתו מחמת חוסר מעש אינן סמכויות שגרתיות. הן נועדו לאפשר לבית-המשפט לשלוט ביומנו. 'מבחינת הציבור עשויה אי-הפקדת הערבון במועדו לגרום לשיבוש הליכים, לדיונים מיותרים, ובסופו של דבר להארכת משך הדיון בערעורים בדרך-כלל' (בש"א 3780/98 רוזן נ' כפר הריף, פ"ד נב(4) 625; ב"ש 261/87 דניאל הופר נ' החברה הישראלית לביטוח, פ"ד מא(2) 692). עם זאת, הפעלת יתר של סמכויות אלה, כמוה כשימוש בכלי שנועד לצנן על-מנת להקפיא. אין לעשות בכלים אלה שימוש שעלול לפגוע באורח קשה בזכות הגישה לבית-המשפט, שכן יש לפרש בדרך דווקנית כל הוראה ה'מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל הדין לבית-המשפט' (השוו בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר שבע, פ"ד נה(3) 869). על-כן, צריכה הפעלת הכלים לתאום התכלית העומדת ביסודם.
בעיקרו של דבר, התכלית העיקרית של כלים אלה – מחיקה מחוסר מעש או דחיה בשל אי-הפקדת ערבון – היא לגרוע מן הרישום הליכים שנזנחו על-ידי הצדדים. הזנחת ההליך יכולה להתבטא בנטישתו המודעת או באי-מילוי חובות באופן עקבי ושיטתי, המפריע באופן ממשי לעבודת בית-המשפט. המקרה של דחיית ההליך עקב אי-הפקדה מקפל בתוכו הנחה שבעל הדין מגלה בהתנהגות זו כוונה לנטוש את ההליך או מפגין חוסר אכפתיות לגבי ניהולו. אי-ההפקדה מהווה גם התעלמות מהאינטרס של יתר בעלי הדין (בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2) 383). הניסיון מגלה כי במספר ניכר של תיקים בעל הדין אינו מודיע על נטישת ההליך וגם אינו מקדם אותו. הביטוי היחיד לרצונו לסגת ממנו הוא בדרך של אי-הפקדה. מכל מקום, מחדליו של בעל הדין יוצרים הליך המצוי באיזור הדמדומים, שכן הליך הרישום לא מסתיים בטרם הופקד הערבון. סמכות הדחיה מגשימה, את ההנחה ש'שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד' (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730
(2001)). כיוון שכך, ניתנת לבעל הדין התראה בדבר רישום ההליך לדחיה. ההתראה מהווה תנאי להפעלת הסמכות. ההתראה מהווה בו-זמנית גם הד להתנהגותו הקודמת של בעל הדין, וגם אות מוקדם לתוצאות אותה התנהגות. בעל דין המתעלם מן ההתראה מגלה את רצונו לנטוש את ההליך.
ואולם סמכות הדחיה אינה יכולה לעמוד, כאשר מתחוור שלמחדליו של בעל הדין יש הסבר מניח את הדעת. לא ניתן להשקיף על אי-ההפקדה ועל הדחיה שבעקבותיה כעל מחדל חמור הגורר עונש מרפא. דחיית ההליך אינה ענישה. היא נועדה לשרת את קידום ענייניהם של כלל המתדיינים, ואין להפעילה אלא בצורה מידתית. להפעלה נוקשה מידי של סמכות זו יש השפעה שלילית בדיוק כמו להתעלמות ממחדלי בעלי הדין. כשם שאין להשלים עם התעלמות מצווי בית-המשפט משום שכרוך בה הסיכון של הכחדת כל עוגן של קביעות, כך הקפדת יתר, עלולה להפוך "סדרנים" יעילים – תקנות סדר הדין – לאדונים מסוכנים.
על רקע זה ניתן לבחון את מהלכי בעלי הדין במקרה זה; יש לזכור שבכל מקרה, עלול אחד מבעלי הדין להיפגע. עם זאת, הצורך לאזן בין טובתם של אלה לבין הפגיעה באלה מובלעת כמעט בכל הפעלה של סמכות (בש"א 3780/98 רוזן נ' כפר הרי"ף, פ"ד נב(3) 625).
במקרה זה, לא התכוונו המערערים לנטוש את ההליך. אמנם, התנהגותם מבחינה אובייקטיבית היתה יכולה להתפרש ככזו. ברם, עם קבלת ההתראה התעשתו המערערים ובקשו לפעול בדרך שתאפשר להם להסיר את המחדלים הדיוניים. הם פנו לבית-המשפט באמצעות הפקסימליה במטרה לקבל הארכת מועד. אגב כך, נפלה תקלה אשר גרמה לכך שגילוי דעתם זה לא הגיע לבית-המשפט במועד.
תקלה זו אינה יכולה להוביל לתוצאה "הטראומטית" של דחיית הערעור ללא שמיעתו. הסתמכות המשיבים על החלטת הדחיה אינה יכולה למנוע את "גלגול המאורעות" לאחור. "הסתמכות" היא מילת קוד לצורך לאזן בין אינטרסים מתחרים, ובין מאווים שונים של בעלי הדין. גם הסתמכות היא כמו שקית. היא לא תעמוד עד שלא יוכנס לתוכה משהו. אותו משהו צריך לבטא שינוי מצב של בעל הדין. בהיעדר שינוי מצב כזה, הכותרת כשלעצמה אינה יכולה לייצר אינטרסים נגדיים. יתר-על-כן, אף כאשר קיים שינוי מצב, המבטא הסתמכות של ממש, אפשר שעמדת בעל הדין תדחה מול האינטרסים אחרים ממשיים יותר (השוו סעיף 14(ב) של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973).
במקרה זה, המשיבים אינם מצביעים על אינטרס נגדי מסויים. אינטרס המשיבים בסיום הפרשה הוא אינטרס כללי, שעיקרו הוא מניעת הסיכון שפסק-הדין שניתן ישונה. ואולם, עצם שינויו אינו משליך במישרין על מצבן הכלכלי של המשיבות. המשיבות לא טענו כי עקב דחיית ההליך נעשתה על ידן פעולה בלתי-הפיכה או אפילו פעולה מכבידה. יש לזכור כי המשיבות אינן יחיד, הן גופים הממלאים תפקידים על-פי חוק. הן יתקשו לטעון כי עקב חידוש ההתדיינות נגרם להן נזק של ממש.
זאת ועוד, ההחלטה בדבר דחיית ההליך לא הונעה על-ידי המשיבים. הם לא היו אלה שפנו לבית-המשפט וביקשו לפעול עקב מחדלם של המערערים. המעקב אחר ביצוע ההוראות נעשה ביוזמת בית-המשפט, בגלל תכתיביו של יומן בית-המשפט. כאמור, אי-השגחה על ביצוע תשלומי הערבון גורמת לעומס יתר בתקופות שונות, ומונעת מבית-המשפט ניהול מושכל של ההליך האזרחי, הרצוף הכבדות, אף בלא קשיים הנערמים לפתחו, מחמת מחדלים דיוניים. חוסר היוזמה של המבקשים מלמד, גם הוא, שהם לא הוטרדו עקב אי-הפקדת הערבון, וקשה לומר עליהם כי הם עסקו בספירת הימים עד לסיומה של הפרשה.
המשיבים ניסו לסמוך על הטענה שהמבקשים לא הגישו בקשה להארכת מועד. ברם, די בכך שבא-כוח המערערים כתב בתצהיר כי בקשה כזו הוגשה, ואף צירף את דף המשלוח לבית-המשפט. נכון, עצם שיגור הבקשה אינו בבחינת הגשה (בש"א 1063/01 יפה פרץ נ' מזכירות בימ"ש עליון, תק-על 2001(1) 1899 (2001)). בעל דין גם אינו רשאי לשגר מסמך בפקסימיליה ולראות עצמו פטור מהוראות התקנות המחייבות בירור אם הושלמה ההמצאה (בש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון בע"מ, תק-על 2001(2) 855 (2001)). ברור שאין להקל בכך ראש. אי-שמירה על כללים אלה עלולה להוביל להתרת הרסן בכל הנוגע למסירת הודעות לבית-המשפט. ואולם, המערערים ניסו לפעול בהתאם לתקנות, אך העניין סוכל עקב ימי החג, והתשובות החלקיות שנמסרו על-ידי המזכירות.
בנסיבות אלה, וחרף מחדלם של המערערים, דין הבקשה להתקבל. אילו היתה מוגשת בקשת המערערים להארכת מועד עקב קושי כלכלי בגיוס הכסף היא היתה נענית. כאמור, זוהי מדיניות בית-המשפט. משלא התקבלה הבקשה, ומידע על אי-קבלתה לא נמסר למערערים, לא ניתן לזקוף על חשבון המערערים את הקשיים בקבלת מידע ממזכירות בית-המשפט באופן שישלול מהם זכות מהותית.
ועוד, המשיבים הודיעו כי הם 'שומרים על זכותם לחקור את המצהיר על תצהירו'. לא אפשרתי חקירה כזו. המשיבים נאותו לקבוע שהם "לא יכחישו" כי המערערים שגרו את הבקשה ביום 24.5.01, ומשכך אין מחלוקת עובדתית סביב הנסיבה שהובילה לשינוי ההחלטה.
התוצאה היא שההחלטה מתבטלת והתיק יחזור אל הרישום. תוצאה זו מותנית בהפקדת הערבון בתוך 10 ימים, וכן בתשלום הוצאות למשיבים בסכום של 1,500 ש"ח, בתוך אותה תקופה."

2.6 בית-המשפט החליט לקבל הערעור חלקית ולבטל אותו חלק של ההחלטה המורה על הקטנת סכום התביעה ולהותיר על כנו את הרישא של ההחלטה לפיה התובע רשאי להשלים אגרה – במידה ואכן קיים חוב כנטען
ב- ע"א 1305/03[68] נפסק מפי כב' השופטת שרה דותן:

"לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל חלקית.
מתקין תקנות האגרות צפה אפשרות לפיה האגרה לא תשולם במלואה במועדים שנקבעו וקבע מנגנון לגביית יתרת החוב. בתקנה 2(ד)-2(ו):
'(ד) נזקק בית-משפט להליך ונתן בו פסק-דין או החלטה, ומתברר כי האגרה לא שולמה, לא יוצא ולא יינתן העתק או עותק מפסק-הדין או מההחלטה, אלא-אם-כן שולמה האגרה במלואה.
(ה) בית-משפט ימציא לחייב בתשלום אגרה כאמור בתקנת-משנה (ד) דרישה לתשלום אגרה שהסכום הנקוב בה ישולם תוך שלושים ימים מיום ההמצאה.
(1) דרישה לתשלום אגרה דינה כדין כל החלטה לתשלום מס לטובת אוצר המדינה, וניתן לבצעה כהליכי הוצאה לפועל.'
כך נקבע גם בתקנה 9 לתקנות האגרות כי דין אגרה, הפרשי אגרה ואגרה נוספת שלא שולמו כחוב פסוק במשפט האזרחי.
לאור האמור לעיל אני סבורה כי מחיקת התביעה אינה הפתרון היחיד האפשרי במקרה בו נותר חוב אגרה שלא נפרע במלואו.
מקובלת עלי עמדת בא-כוח המערערת כי לאחר שבית-המשפט העליון אמר את דברו בנוגע להשבת חלק מהאגרה עקב הפחתת סכום התביעה אין אני רשאית להרהר אחר הלכה זו. אולם מכאן להסיק מסקנה מרחיקת לכת, שאין לבית-המשפט שיקול-דעת, וחובה עליו למחוק את התביעה, גם במקרה כגון דא בו שולמו מאות אלפי שקלים על-חשבון האגרה ונותרת יתרת חוב בשל הפרשי שער, רחוקה הדרך. ויפים לענייננו דברי כב' הרשם השופט ב' אוקון ב- ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נו(1) 865, 868-869:
'וזהו הכלל: סכסוכים בין בעלי הדין צריכים להיות מוכרעים לגופו של דבר, הפעלת סמכויות דחיה או מחיקה בשל מחדלים דיוניים אין היא צריכה לשמש קיצור דרך או תחליף לדיון ממשי ... אין לעשות בכלים אלה שימוש שעלול לפגוע באורח קשה בזכות הגישה לבית-המשפט, שכן יש לפרש בדרך דווקנית כל הוראה ה'מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל-דין לבית-המשפט.' (השוו בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר שבע, 1998(4) 872)
על-כן צריכה הפעלת הכלים לתאום את התכלית העומדת ביסודם.
בעקרו של דבר, התכלית העיקרית של כלים אלה – מחיקה מחוסר מעש או דחיה בשל אי-הפקדת ערבון – היא לגרוע מן הרישום הליכים שנזנחו על-ידי הצדדים... המקרה של דחיית ההליך עקב אי-הפקדה מקפל לתוכו הנחה שבעל הדין מגלה בהתנהגות זו כוונה לנטוש את ההליך או מפגין חוסר איכפתיות לגבי ניהולו...
ואולם סמכות הדחיה אינה יכולה לעמוד כאשר מתחוור שלמחדליו של בעל-הדין יש הסבר מניח את הדעת. לא ניתן להשקיף על אי-הפקדה ועל הדחיה שבעקבותיה כעל מחדל חמור הגורר עונש מרפא, דחיית ההליך אינה ענישה; היא נועדה לשרת את קידום ענייניהם של כלל המתדיינים ואין להפעילה אלא בצורה מידתית.'
אשר-על-כן, החלטתי לקבל הערעור חלקית ולבטל אותו חלק של ההחלטה המורה על הקטנת סכום התביעה ולהותיר על כנו את הרישא של ההחלטה לפיה התובע רשאי להשלים אגרה – במידה ואכן קיים חוב כנטען.
באשר להוצאות. כל השופטים שדנו במחלוקת שבעניין חוב האגרה חזרו והביעו את מורת רוחם מההתעסקות חסרת תום-הלב בנושא מצד המערערים, אשר החליטו להמשיך ולהעסיק את בית-המשפט בסוגיה זו. ובשל כך, למרות שהערעור התקבל באופן חלקי, אני מחייבת את המערערים ביחד ולחוד לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל."

2.7 אם התברר כי הסכום, שיכול להיפסק, על-פי כתב התביעה שהוגש, גבוה מזה שננקב בו, יתאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו בהתאם, ואזי מוטל עליו לשלם גם אגרה בהתאם
ב- ת"א 16351/04[69] קבע בית-המשפט כדלקמן:

"תשלום האגרה
21. פרל העמידו את תביעתם לצורך האגרה על סך משוער של 250,000 ש"ח. טוענת פזגז, כי הסכום הנתבע בתביעת פרל, קרי: 30% מהסכום ששילמה פזגז לסוכנים עומד על למעלה מ-9,900,000 ש"ח, והיא אף צירפה לצורך כך תצהיר של סמנכ"ל הכספים שלה (מר אבנר גפני). מאחר ופרל לא שילמו אגרה ראויה, פזגז מבקשת להורות על מחיקת התביעה-שכנגד על-הסף.
22. הלכה היא, מקדמת דנא, שתשלום האגרה היא עניין שבין המדינה לבעל הדין, ואינו עניין שבין בעלי הדין לבין עצמם (ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505, 506-507). יחד עם זאת, כבר באותו פסק-דין צוין, כי בעל הדין יכול להפנות את תשומת-ליבו של בית-המשפט לשאלת האגרה (שם, עמ' 507), והדבר מתבקש גם מהוראת תקנה 100(4) לתקנות, המאפשרת מחיקת תביעה על-הסף, אם לא שולמה האגרה הנדרשת. דברים אלה חזרו ונשנו בפסיקה מאוחרת יותר של בית-המשפט העליון (ע"א 1944/96 שפירא נ' יוסי כהן, עורך-דין ואח', פ"ד נ(1) 253, 256), שהוסיף: 'האגרה משתלמת תמורת שירות הניתן על-ידי המדינה. אין תכליתה להיות מחסום בפני הגשת תביעות או בפני הגשת תביעות מוגזמות, אם-כי יש בה כדי לשרת את האינטרס של התובע, ובפועל יכולה היא לשמש מחסום שכזה'.
23. אכן, בתביעה למתן חשבונות, תשלום האגרה נעשה על-פי סכום שנקבע על יסוד הערכה משוערת שנעשתה על-ידי התובע, כך עולה מתקנה 16(ב) לתקנות. יחד עם זאת, אם התברר לאחר מכן כי הסכום, שיכול להפסק, על-פי כתב התביעה שהוגש, גבוה מזה שננקב בו, יתאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו בהתאם, ואזי מוטל עליו לשלם גם אגרה בהתאם (השוו: רע"א 4827/72 סופר גז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' חב' מודיעים סוכנויות בע"מ, פדאור 92(3) 239).
24. זהו המקרה שבפנינו.
פרל אכן נהגו, כשורה, כאשר נקבו בסכום תביעה משוער, אך עתה מתברר כי סכום התביעה הנתבע גבוה הרבה יותר מזה ששוער. טענת פרל בעניין זה, לפיה אין להסתמך על הסכום שננקב במסגרת בקשתה הנדונה כאן של פזגז ושנתמך בתצהירו של סמנכ"ל הכספים שלה, דינה להידחות. לפנינו, הודאת בעל דין בעובדה מרכזית אחת מתוך העובדות הנדרשות לבירורה של התביעה-שכנגד, ולמעשה גם העתרות למקצת מהסעד שנתבע בה: הצו למתן חשבונות, לכל הפחות מצידה של פזגז. משמעות "הודאה" זו היא אחת: אם אכן תצדק במלואה תביעתם של פרל כנגד פזגז, ולכך בוודאי מייחלים פרל, הרי שפזגז תחוייב לשלם לפרל, לכל הפחות, את הסכום שננקב על-ידי פזגז: 9,900,000 ש"ח.
25. במצב זה ניצבת הברירה בפני פרל לבחור באחת מהאפשרויות הבאות:
א. לתקן את סכום התביעה שננקב על ידה בהתאם לסכום עליו הצהירה פזגז (אין צורך בהגשת כתב תביעה מתוקן, ודי בהודעה מתאימה), ולשלם אגרה בהתאם.
ב. להעמיד את סכום תביעתם על סכום הנמוך מהסכום, בו נקבה פזגז, אך לא כסכום משוער, אלא כסכום מקסימאלי לתביעתם, ולשלם אגרה בהתאם.
ג. להסכים למחיקת התביעה-שכנגד (שאלת ההוצאות תוכרע בנפרד), תוך שהיא שומרת לעצמה את הזכות להגישה בתביעה נפרדת.
תוצאה
26. א. הבקשות לסילוק התביעה-שכנגד על-הסף, נידחות.
ב. הבקשה להפרדת הדיונים בתביעה ובתביעה-שכנגד, נדחית.
ג. על פרל להודיע על בחירתם, על-פי המפורט בסעיף 25 לעיל, בתוך 15 ימים מהיום.
ד. הוצאות הבקשות על-פי התוצאות בסוף. לאחר קבלת הודעת פרל, כאמור בסעיף ג' לעיל, תינתן החלטה מתאימה להמשך ההליכים."

2.8 לא מתקבל על הדעת שצד למשפט, לאחר שניתנה החלטה מפורשת המבהירה לו כי עליו לשלם את מלוא סכום האגרה טרם תחל ישיבת ההוכחות, ישב ולא יעשה דבר בעניין זה במשך שנה וחצי ורק 4 ימים לפני הישיבה הקבועה להוכחות, יגיש בקשה למתן ארכה של 10 ימים
ב- ע"א 2594/04[70] נקבע מפי בית-המשפט של ערעור בדחותו את הערעור כי:

"3. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים שהובאו בכתב ואף בעל-פה במהלך הדיון, בדעתנו לדחות את הערעור ולהלן: נסביר בקצרה.
4. מפסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט רטנר, עולה מסכת ההתדיינות ב- ת"א 714/90. מתברר כי התביעה הוגשה עוד ב- 29.1.90 ופסק-הדין ניתן כעבור כ- 14 שנה. בפסק-דינו מפרט בית-המשפט את השלבים השונים שהתיק עבר ומתברר כי התביעה התבררה לפני מספר שופטים שנאלצו להפסיק לדון בה עקב שינוי בסדרי עבודתם.
בית-המשפט מציין בפסק-דינו כי התמשכות ההליכים הינה תולדה של התנהגות הצדדים עצמם בלבד.
יצויין כי ב- 24.11.02 אף ניתן על-ידי כב' השופטת בר-זיו מבית-משפט קמא פסק-דין נגד הנתבע בהיעדר הופעה לישיבת הוכחות, פסק-דין שבוטל בהסכמה בבית-המשפט המחוזי בערעור ב- 9.12.03.
5. מתברר כי ב- 10.5.04 היה התיק קבוע לשמיעת ראיות בפני כב' השופט רטנר אליו הועבר על-ידי כב' השופטת וילנר שניסתה להביא את הצדדים לכלל הסדר.
בתחילת ישיבת ה- 10.5.04 ביקש צבי טורנר מתן החלטה בבקשות שהגיש. הכוונה היא לבש"א 9905/04 ובש"א 9903/04, שהוגשו שתיהן ב- 6.5.04.
6. בש"א 9903/04 מוכתרת "בקשה לתיקון סכום התביעה שכנגד". בבקשה זו מוסר צבי כי העריך את סכומה של התביעה שכנגד לצורכי אגרת בית-המשפט ל- 850,000 ש"ח וכי בנסיבות הקיימות הוא סבור שיש להפחית את ההערכה עד שיתבררו החשבונות ויתגלו המסמכים שבידי המשיב. עוד מבוקש לדחות את מועד תשלום האגרה עד שיתבררו החשבונות ולחילופין לתקן את סכום התביעה ל- 160,000 ש"ח ל- 31.5.82. עוד מבוקש, להאריך את המועד לתשלום יתרת האגרה ב- 10 ימים.
בש"א 9905/04 מוכתרת "בקשה לעיכוב או התליית הליכים עד למתן החלטה ב- בר"ע". בבקשה מצויין כי המבקש (צבי טורנר) ביקש לקבוע את הדיון הבא לקדם משפט כדי לבקש צו גילוי מסמכים כנגד המשיב וכדי שניתן יהיה לדון בבקשה להפחתת סכום התביעה שכנגד הנובעת מאי-גילוי המסמכים. מצויין כי מקומן של בקשות אלה הוא בקדם משפט.
7. יצויין כי ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה ל- 10.5.04 לא היתה ישיבת ההוכחות הראשונה. מעיון בתיק בית-משפט השלום עולה כי תחילת שמיעת ההוכחות התקיימה עוד ב- 25.6.02 בפני כב' השופטת בר-זיו. מכל מקום קדם המשפט הסתיים ואין פלא שכב' השופט רטנר דחה את הבקשה שהוגשה ב- בש"א 9905/04 בציינו שההליכים נמשכים זמן רב ובתיק היו דחיות רבות.
עיון בתיק יראה כי צבי הרבה להגיש בקשות לדחיית הדיון ואף לקראת הדיון שהיה קבוע ל- 10.5.04 בפני כב' השופט רטנר הגיש בקשה כזאת (ב- 4.5.04 באמצעות בא-כוחו עורך-דין פריד) בקשה שנדחתה.
למעשה הבקשה שהוגשה ב- בש"א 9905/04 שבמהותה הינה אכן בקשה לדחיית הדיון הקבוע להוכחות, כפי שמציין בעצמו המערער בעיקרי הטיעון שהגיש, לא הוכתרה כבקשת דחיה, אלא כבקשה לעיכוב הליכים עד למתן החלטה ב- בר"ע. בסעיף 7 לבקשה מציין המבקש כי הוא מתכוון להגיש על שתי ההחלטות האחרונות הנ"ל "בקשת רשות ערעור" וכדי שיהיה לה ערך הוא מבקש לעכב את הדיון בהוכחות עד למתן ההחלטה ב- בר"ע. לא ברור מקריאת הבקשה על אילו החלטות מבקש צבי להגיש בר"ע, מועד מתן ההחלטות, שהינו בעל חשיבות לעניין האפשרות להגיש בר"ע, לא צויין בבקשה ואין פלא שבית-משפט קמא דחה בקשה זו בהחלטתו מ- 10.5.04.
דחיית הבקשה בעניין זה בדין יסודה ודין הערעור ככל שהוא מתייחס להחלטה בדבר דחיית הבקשה לדחיית מועד הדיון, להידחות.
8. ב- בש"א 9903/04 שהוגשה אף היא ב- 6.5.04, מתבקש תיקון סכום התביעה שכנגד. בבקשה מציין צבי, בעיקרו, כי הגיש תביעה שכנגד והעריך את סכומה לצורך אגרת בית-המשפט על 850,000 ש"ח. מצויין כי בנסיבות הקיימות, עד שיתבררו החשבונות ויתקבלו המסמכים שבידי המשיב, מבוקש להפחית את ההערכה.
כן מבוקש בבקשה לדחות את מועד תשלום האגרה עד שיתבררו החשבונות ולחילופין לתקן את סכום התביעה לסכום של 160,000 ש"ח ל- 31.5.82.
עוד מבוקש להאריך את המועד לתשלום יתרת האגרה ב- 10 ימים.
בא-כוח העזבון, המשיב, התנגד לבקשה.
9. עוד ב- 21.11.02 הוגשה מטעמו של צבי בקשה לדחיית מועד הדיון והחלטת בית-המשפט שניתנה בו ביום היתה כי אין מקום לדחיה כזו. הוסיף בית-המשפט וציין 'על המבקש/התובע שכנגד לדאוג לתשלום מלוא סכום האגרה של התביעה שהגיש (850,000 ש"ח) עוד בטרם תחל הישיבה. לא תשולם האגרה – תימחק התביעה'.
על-פי הרשום על פני הבקשה הועברה ההחלטה בפקס לצדדים בו ביום.
בו ביום הוגשה בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון על-ידי צבי טורנר. הבקשה נדחתה, כאשר בית-המשפט מציין כי בקשות קודמות כבר נדחו ואין מקום לשינוי ההחלטה, כאשר המדובר הוא בתביעה משנת 1990 ויש לשים לה סוף. החלטה שניתנה ב- 24.11.02.
10. הנה כי כן, כבר ב- 21.11.02, אם לא קודם לכן, ידע צבי כי עליו לשלם את מלוא סכום האגרה בטרם תחל ישיבת ההוכחות.
גם אם עברה כשנה וחצי עד לישיבת ההוכחות שהיתה קבועה ל- 10.5.04, המצב לא השתנה. המחצית השניה של האגרה לא שולמה.
משלא שולמה, מחק בית-המשפט קמא את התביעה שכנגד ולא דן בבקשה לשינוי סכום התביעה שכנגד שהוגשה ב- בש"א 9903/04.
11. נראה לנו כי בית-משפט קמא נהג כדין.
לא מתקבל על הדעת שצד למשפט, לאחר שניתנה החלטה מפורשת המבהירה לו כי עליו לשלם את מלוא סכום האגרה טרם תחל ישיבת ההוכחות, ישב ולא יעשה דבר בעניין זה במשך שנה וחצי ורק 4 ימים לפני הישיבה הקבועה להוכחות, יגיש בקשה למתן ארכה של 10 ימים.
תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המצויה בפרק ח' שעניינו סילוק על-הסף, דנה במחיקה על-הסף. תקנה 100 מורה כי בית-המשפט רשאי בכל עת לצוות על מחיקת כתב תביעה כנגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים מתוך ארבעה המנויים בתקנה. הרביעי מבין אלה מורה כדלקמן:
'(4) שולמה אגרה בלתי-מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך.'
אין חולק כי צבי לא שילם את המחצית השניה של האגרה בגין התביעה שכנגד. בטיעונו בניסיון למצוא צידוק למצב, טען שמדובר בתביעה למתן חשבונות.
התביעה שכנגד הנה תביעה כספית הגם שמבוקש בה גם סעד על מתן חשבונות. בספרו של גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית הוצאת סיגא, עמ' 135) נמצא כי מקום שמדובר בתביעה למתן חשבונות על התובע להעריך את שווי התביעה ולשלם את האגרה בהתאם וכי אין לראות את ההליך לעניין האגרה כהליך שאין לו ביטוי בכסף.
תקנה 8(א) לתקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 מורה כי המחצית השניה של האגרה תשולם עד 7 ימים לפני התאריך שנקבע לראשונה בדיון בהליך ותקנת-משנה (ב) מורה כי היה ולא שולמה המחצית השניה במועדה, רשאי בית-המשפט או הרשם למחוק את ההליך אך לא יעשה זאת לפני שניתנה הודעה בהתאם לחייב על תשלום האגרה תוך 7 ימים לפני המחיקה.
בא-כוח המערער אינו טוען כלל כי היה מקום לשלוח לצבי הודעה על-פי הנ"ל, ואין פלא בכך שכן, צבי מודע לצורך בתשלום המחצית השניה של האגרה עוד מ- 21.11.02.
12. אשר-על-כן, רשאי היה בית-משפט קמא להחליט כפי שהחליט, בשני העניינים, ויש לדחות את הערעור.
13. למעלה מן הצורך נבקש לציין כי ככל שבא-כוח המערער מזכיר טענה לפיה לא התקיים דיון מוקדם בנושא בקשתו לקבל גילוי מסמכים, יש להפנותו להחלטה שניתנה בעניין זה עוד ב- 14.6.99 בידי כב' השופטת בר-זיו שאיפשרה לצבי, לפנים משורת הדין, להגיש תוך 10 ימים בקשה לגילוי מסמכים ספציפי, ולהחלטה נוספת שניתנה בעניין זה ב- 10.8.99 לאחר שצבי לא קיים את ההחלטה הקודמת.
טענה לפיה לא התקיים בתיק קדם משפט לפני שמיעת ההוכחות, נסתרת ברורות בעיון בפרוטוקול ארוך השנים שנערך בתיק זה.
14. אשר-על-כן, הערעור נדחה."[71]

2.9 כיוון שהחלטה ניתנה לאחר שחלף המועד הנקוב בהחלטת הרשם, ניתנת ארכה של 15 יום לביצוע תשלום האגרה
ב- בש"א 5509/05[72] נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:

"8. מונח לפני ערעור נוסף של המערערת, הוא בש"א 7808/05. משלא שולמה האגרה בהליך שתואר לעיל, כנדרש, הורה כב' הרשם ביום 24.7.2005 על מחיקתו של ההליך בהחלטה שזו לשונה:
'בהליך שבכותרת היה על המבקשת לשלם אגרה בהתאם להחלטה מיום 17.4.05, ולא עשתה כן. מועד התשלום חלף. משכך, אני מורה על מחיקת ההליך שבכותרת.'
המערערת מבקשת לערער על החלטה זו.
9. תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין מסמיכה את רשם בית-המשפט למחוק כתב תביעה מקום בו לא שולמה אגרה:
'בית-המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:
...
שולמה אגרה בלתי-מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך.'

[60] ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505, 506-507 (1975).
[61] ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505, 506-507 (1975).
[62] גורן י' סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית הוצאת סיגא) 135.
[63] בש"א (ראשל"צ) 2606/07 מדינת ישראל – אגף המכס ומע"מ נ' ס.א סוכניות שיווק מיזוג אויר לרכב בע"מ, תק-של 2007(3) 18984 (2007).
[64] ת"א (חי') 6233/06 אריה צבי אלון נ' יורם רימוני ואח', תק-של 2007(2) 846
(2007).
[65] בש"א 9097/04 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' ג'מאל מצטפא מחמד, פדאור 05(16) 853.
[66] בש"א 457/01 נחום קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית ב"ש ואח', פ"ד נה(3) 869 (2001).
[67] ע"א 2237/01 טיראן עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים, פ"ד נו(1) 865
(2007).
[68] ע"א 1305/03 הטלוויזיה הישראלית – רשות השידור נ' קולר ג'יי שיש, פדאור 04(7) 568 (2004).
[69] ת"א 16351/04 פריד משה נ' פרל אבי, פדאור 04(15) 519 (2004).
[70] ע"א 2594/04 טורנר צבי נ' טורנר מאיר, פדאור 05(5) 154 (2005).
[71] ת"א 20855/05 דרורי עמוס נ' פונטיק דטה בע"מ, פדאור 05(16) 611 (2005). נקבע מפי כב' השופטת נועה גרוסמן כי:
"בנוגע לנושא האגרה, אני מקבלת את עמדת התובע, כי מדובר בתביעה למתן חשבונות אשר תשלומה ייגזר על-פי פרט 8 לתקנות בתי-המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987, לפיכך האגרה לא נישומה בחסר. כמובן, אם תוכר זכות התובע לקבלת חשבונות ותהיה לו תביעה כספית על-פי החשבונות, יהיה עליו להשלים את האגרה בהתאם."
[72] בש"א 5509/05 אמה אהרונוב נ' יבגני (גניבדה) אהרונוב, פדאור 05(31) 219
(2005).