botox

דחיה מחוסר סמכות והעברת הדיון לבית-המשפט המוסמך

1. כללי
המלומד י' זוסמן גורס בספרו[129] כי:

"דחיית התביעה קובעת רק זאת, שבית-המשפט אשר דחה את התביעה לא היה מוסמך לדון בה, אך אם יגיש התובע תביעה אחרת, לבית-משפט מוסמך, יהא זה חייב לדון בגופו של עניין. מעשה בית-דין שהיה קבע רק את חוסר השיפוט של בית-המשפט, ובעניין זה בלבד נסתתמו טענותיהם של בעלי הדין, דא ותו לא."
מנוסח תקנה 101 לתקסד"א, עולה כי בית-משפט או רשם שהוא שופט רשאי לדחות על-הסף הליך מחמת חוסר סמכות מקומית או עניינית. בשים-לב, כי בטרם יעשה כן, על בית-המשפט לשקול אם אין מקום לפעול לפי תקנה 101(ב) לתקסד"א הקובעת כי "לא יעתר בית-המשפט או הרשם לבקשת דחיה מחוסר סמכות אם נראה לו שיש להעביר את העניין לבית-משפט או לבית-דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי-המשפט."

דחיית תובענה על-הסף, יוצרת מעשה בית-דין בין הצדדים. אולם, דחיית תובענה בשל חוסר סמכות איננה יוצרת מעשה בית-דין בין הצדדים. ובמה דברים אמורים. משקובע בית-המשפט שהסמכות לדון בתובענה מסורה לבית-המשפט אחר, לכאורה דין התובענה להידחות כאמור בתקנה 101(א)(2) לתקסד"א.

י' זוסמן מסביר בספרו את מטרת תקנה 101(א)(2) לתקסד"א (דחיית תובענה מהנימוק של חוסר סמכות): "לעקור על-הסף תובענה, אשר אפילו תתברר עד תומה, לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש."

כאשר עומדת על הפרק בקשה לדחיה מחמת חוסר סמכות, עומדות בפני המבקש שתי אפשרויות:

האחת, דחייתה על-הסף מחמת חוסר סמכות על-פי תקנה 101(2) לתקסד"א.

השניה, העברתה לבית-המשפט המוסמך על-פי תקנה 101(ב) לתקסד"א.

ב- ת"א 2589/02[130] קבע בית-המשפט כי במקרה ואין כל התייחסות לאחת משתי האפשרויות שלעיל, יבחר בית-המשפט, בדרך-כלל, באפשרות השניה, קרי, העברת הדיון בתובענה, לבית-המשפט המוסמך.

ב- ע"א 4491/97[131] קבע בית-המשפט:

"סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט איננו מחייב את בית-המשפט חסר הסמכות להעביר את העניין לבית-המשפט המוסמך, במקום לדחות את התביעה שהוגשה אליו, אלא רק מעניק לו סמכות לעשות כן על-פי שיקול-דעתו. אכן, בדרך-כלל לא ימאן בית-המשפט לעשות שימוש בסמכות זו. עם זאת, ייתכנו נסיבות שבהן ימצא בית-המשפט כי אין להעביר את התובענה (ראו: ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 703; זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 89, 669). במקרה דנן לא פירטה השופטת קמא את נימוקיה שלא להעביר את התובענה על-פי סעיף 79(א) לחוק, אולם ניתן להניח כי לא ראתה להעביר את התובענה נוכח הדרכים הדיוניות השונות שסברה שהיו פתוחות בפני המערערים להשגת מבוקשם, בין בהגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל ובין בהגשת תובענה לבית-המשפט המוסמך, כמפורט בפסק-דינה. לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו בהחלטת השופטת קמא בעניין זה.
מסקנתנו היא איפוא, כי צדק בית-המשפט המחוזי משקבע כי לא היה מוסמך לדון בתובענה שהגישו אליו המערערים, ועל-כן בדין נדחתה התובענה."
ב- בש"א (רמ') 2914/05, ת"א (רמ') 3381/05[132] אנו מוצאים פרשנות מעורפלת ובלתי-מדוייקת על פניה. בית-המשפט קבע במקרה דנן:

"5. ראשית אציין כי על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, אין מקום לסלק על-הסף תובענה אם ניתן להעביר את הדיון בה אל בית-המשפט המוסמך (תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). מכיוון שבענייננו טוענות המבקשות כי לבית-משפט השלום בתל-אביב הסמכות המקומית לדון בתובענה, יוצא שאין מקום לסילוק התובענה על-הסף."
יש להדגיש מדובר בשיקול-דעתו של בית-המשפט אם לדחות על-הסף או להעביר את הדיון.

לגבי הטענה בדבר חוסר סמכות מקומית סמוכים אנו על העיקרון הבסיסי שאם הנתבע אינו מעלה הטענה, ממילא בית-המשפט בו מתבררת התובענה קונה הסמכות.

הכלל הוא, שבהיעדרה של סמכות מקומית בתובענה שמונחת על שולחנו של בית-המשפט, בית-המשפט לא יבדוק ולא יעלה את השאלה ביוזמתו, אם מוסמך הוא לדון בתובענה מבחינת המקום. על הנתבע להעלות טענה זו, ואין ההליך נפגם באם הוא לא עושה כן.

בנוסף, המבקש להעלות טענה זו לדיון, עליו להעלותה בהזדמנות הראשונה, שאם לא כן, ייחשב הכופר בסמכות זו כמוותר על הטענה, כי אין לבית-המשפט סמכות מקומית, יראו אותו כמסכים למקום השיפוט, והפגם של היעדר סמכות מקומית נרפא בשתיקתו.[133]

ב- בש"א 235/05[134] קבע בית-המשפט כדלקמן:

"בעניין דנן, הנתבע העלה את הטענה בעניין היעדר סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה, ועל-כן, כאמור, יש לדון תחילה בטענה זו.
שאלת הסמכות, מבחינת המקום, מוסדרת בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ותקנה 3(א) קובעת כדלקמן:
'3. תובענה שאינה במקרקעין (3)(תיקונים: התשנ"ז(2), התשנ"ח(2))
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.'
במקרה דנן מדובר באירוע שהתרחש בישוב ביר אל מכסור, שהינו גם מקום מגוריו של הנתבע.
נוגעות לעניינינו חלופות 3(א)(1) ו- 3(א)(5). לפי שתי החלופות הנ"ל, גם מקום מגוריו של הנתבע וגם מקום המעשה שבגינו הוגשה תביעה זו, נמצא בכפר ביר אלמכסור שבמחוז חיפה.
בכתב התביעה לא פורטה החלופה המקנה לבית-משפט זה סמכות מבחינת המקום לדון בה.
בתגובה לבקשה לדחיה על-הסף, טען בא-כוח המשיב כי הישוב ביר אל מכסור איננו שייך למחוז חיפה או שהוא נמצא על "קו התפר" שבין שני המחוזות, מחוז חיפה ומחוז צפון, ומכאן שבית-משפט זה מוסמך מבחינת המקום לדון בתביעה.
בדיקת מפת המחוזות ופירוט הישובים הכלולים בכל מחוז ומחוז, מעלה כי הישוב שייך למחוז חיפה ולא למחוז הצפון.
מכאן, שאין מתקיימת כל חלופה לפי החלופות המנויות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין ממנה ניתן להקנות לבית-משפט זה סמכות לדון בתביעה.
בנסיבות דנן, סמכות השיפוט המקומית הינה של בתי-המשפט שבתחום השיפוט של מחוז חיפה.
באשר לבקשת המבקש לדחיית התביעה על-הסף בשל היעדר סמכות מקומית, הרי שטענה זו אין לקבל עת ניתן לתקן את העניין על-ידי העברת התביעה לבית-המשפט המוסמך לדון בה.
לאור כל האמור לעיל, ובהיעדר סמכות מקומית לבית-משפט זה לדון בתביעה, אני מורה על העברת התיק לבית-משפט השלום בקריות, אשר בפניו תידון הבקשה לדחיה על-הסף.
בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות."
כוחה של תניית שיפוט מקבילה הנה אך ורק להוסיף על מקומות השיפוט הקיימים לפי תקנה 3 לתקנות אשר התובע יכול לבחור מבין חלופותיהן.

ב- ת"א 70490/04[135] נפסק מפי כב' השופט סובל משה:

"101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ק"ת 4685 (להלן: "התקנות"), מורה כי בית-המשפט יכול שיעשה שימוש בסמכותו ויורה על דחיית תובענה על-הסף בין היתר מן הטעם של חוסר סמכות. בא-כוח המבקש טוען כי הסמכות המקומית לדון בתובענה מסורה לבית-המשפט שבמחוז הצפון, מפאת חשבון הבנק נשוא התובענה אשר מתנהל בסניף המשיב שב"קריית ביאליק", מקום מגורי הנתבע הינו בקריית ביאליק, מקום פתיחת החשבון וחתימת המבקש על גבי מסמכי התביעה נעשו בקריית ביאליק. תניית השיפוט המצויה בהסכם ההלוואה, הנה תניה מקפחת אשר יש לבטלו. בא-כוח המשיב טוען כי הטענה בדבר היות תניית השיפט תניה מקפחת הנה מופרכת שכן בית-המשפט פסק כבר כי בתנייה הקובעת מקום שיפוט כדי להוות תנאי מקפח.
3. דיון והכרעה
ראשית דבר מקובלת עלי עמדת המשיב כי קביעת בית-המשפט בתל-אביב כמקום שיפוט מקומי איננו תנאי מקפח בהתחשב במרחק למקום עסקיה של המבקשת (בר"ע (ב"ש) 16/90 דרעד בע"מ נ' שחר שמואל, תק-מח 90(2) 424; בר"ע (ב"ש) 5092/96 רות פשס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים מחוזי כו(5)627)
ההוראות בדבר סוגיית "מקום שיפוט" מופיעה תחת פרק ב' אשר בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ק"ת 4685 (להלן: ה"תקנות").
תקנה 3 לתקנות מאפשרת למגיש התובענה לבחור באחת מן 5 החלופות המופיעות שם, על-מנת שיבחר את המקום בו יגיש את תובענתו.
הוראת תקנה 3(א1) מורה כי באם לתובע מספר סניפים והיה אחד מהם בתחום שיפוט שבו מצוי מקום מגוריו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-המשפט באותו תחום שיפוט.
אל מול תקנה 3 ניצבת תקנה 5 לתקנות אשר כותרתה "הסכם שיפוט", תקנה זו עוסקת במקרים בהם הצדדים הסכימו על תניית שיפוט מקבילה או ייחודית.
בא-כוח המשיב סומך את סמכותו המקומית של בית-משפט זה, נוכח סעיף 19 אשר מופיע בהסכם ההלוואה עליו חתום המבקש.
לשון סעיף 19 כדלקמן:
'מקום השיפוט לצורך הסכם זה נקבע בזה כבית-המשפט המוסמך בתל-אביב, אולם הבנק יהיה רשאי לנקוט בהליכים משפטיים נגד הלווה גם בכל בית-משפט מוסמך אחר.'
המדובר בתניית שיפוט מקבילה. כוחה של תניית שיפוט מקבילה הנה אך ורק להוסיף על מקומות השיפוט הקיימים לפי תקנה 3 לתקנות אשר התובע יכול לבחור מבין חלופותיהן (ד"ר י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין) 62�)
לאור הדברים לעיל דין טענת המבקש בדבר חוסר סמכות מקומית נדחית ולמשיב הזכות לבחור מבין חלופות תקנה 3 בצירוף תניית השיפוט היכן להגיש את תובענתו, ומשכך בקשתם לסילוק על-הסף נדחית."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 63169/05[136] נדונה בקשה לדחיית התובענה מחמת חוסר סמכות עניינית. בקבלו את הבקשה לדחיה קובע כב' השופט שוורץ אהוד:

"לפני בקשה לדחיית התביעה על-הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. המבקשת היא מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ. המשיבה היא אזרחית מדינת ישראל.
ביום 22.09.04 נחתה המשיבה בנמל התעופה בן-גוריון כשבידיה 8 חפיסות (פקטים) של סיגריות. ביציאתה מהנמל נעצרה על-ידי רשויות המכס, בטענה שהיא זכאית לאחוז רק ב- 2 חפיסות בפטור, ובגין יתר החפיסות נדרשה לשלם קנס. לטענתה, בחזרתה, בן זוגה נמצא עימה, ולכן זכאית למכסת חפיסות נוספת, כן טענה, כי 2 החפיסות הנוספות שבידיה מקורן מהחזרה מהדיוטי פרי. לדבריה, כלל לא ידעה כי מותר לה להביא ביבוא אישי רק 2 חפיסות בפטור, וכי עליה לחלק באופן יחסי את החפיסות שקיבלה מהדיוטי פרי, בינה ובין בעלה. כן טענה, כי אחזה בתום-לב ב- 8 חפיסות סיגריות, ולכן אינה חייבת לשלם בגין החפיסות העודפות, או לחילופין חייבת היא רק בגין 2 חפיסות סיגריות.
עוד נטען, כי תחשיב הקנס המינהלי שהוטל אינו מפורט, וכך גם הריבית שנגבתה הינה בלתי-סבירה ומנוגדת לחוק. ביום 24.09.05 שילמה את מלוא התשלום הנדרש בסך של 1,237 ש"ח בציון "שולם תחת מחאה". לטענתה, מששילמה את מלוא הסכום הנדרש, הינה זכאית להשבתו על-פי סעיף 154 לפקודת המכס (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). כמו-כן, זכאית להחזר הטובין שנלקחו ממנה ושלא הושבו לה, ולחילופין, זכאית לשוויין כפי עלותן בסך 148.5$ השווה ל- 668 ש"ח.
ביום 9.04.06 הגישה המבקשת בקשה למתן אורכה להגשת כתב הגנה, ובמקביל הגישה בקשה זו, לדחיית התביעה על-הסף מחוסר סמכות עניינית, לפי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענתה, מדובר בתביעה לביטול קנס מינהלי שהוטל על המשיבה מכוח חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: "החוק"), וכן החזרת טובין שחולטו כדין ונתפסו כדין מכוח סעיף 188 לפקודה וחולטו כדין מכוח סעיף 204 לפקודה. על-כן, דין התביעה להידחות מחמת היעדר סמכות עניינית ומחמת היעדר מיצוי ההליכים העומדים למשיבה לאור ההליכים הקבועים בחוק ובפקודה.
לטענתה, המשיבה נקטה בהליך שאינו מתאים לבירור תביעתה לביטול הקנס המינהלי והשבת הטובין שחולטו. הדרך הראויה לערער על קנס מינהלי שהוטל מנויה בסעיף 8(ג) ו- 8א לחוק, ומשלא פעלה לפיה מנועה המשיבה מלערער על החלטת המבקשת. כמו-כן, טענה המבקשת, כי משבקשת המשיבה להפחתת הקנס לא נענתה, היה עליה להודיע תוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה על רצונה להישפט, כאמור בסעיף 8א(ה) לחוק. משלא עשתה כן מנועה היא מלבקש ביטול הקנס בחלוף שנה וחצי מהטלתו. לעניין תפיסת הטובין, טענה כי, הליכי התפיסה והחילוט נעשו כדין ובהתאם להוראות והמועדים הקבועים בסעיפים 190 ו- 192 לפקודה, והמשיבה יכלה לבקש החזרת הטובין על-פי הסעיפים שלעיל, ומשלא עשתה כן, אינה יכולה לבקש סעד זה באיחור של שנה.
ביום 21.05.06 הגישה המשיבה תגובה לבקשת הדחיה וביקשה לדחותה על-הסף ממספר טעמים: המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת כספית, ובהתאם להוראות הפקודה, הינה בסיס לתביעה כספית. לפי ההלכה, קיימת סמכות לבית-משפט, לדון בתביעה כספית בגין כספים ששולמו שלא כדין, אשר ולפי סעיף 154 לפקודה, שילמה המשיבה את הקנס המינהלי תחת מחאה, ולכן רשאית להגיש תובענה להשבת התשלום. לסברתה, טענת המבקשת כי ההסדר המצוי בחוק, הוא ההסדר הממצה לעניין אפשרויות ההשגה וערעור על אישומי מכס – אינו נכון ואינו חל בענייננו; לסברתה, טענות המבקשת כי ההליך בו נקטה המשיבה אינו נכון וכי בית-משפט נעדר סמכות עניינית, נאמרו כאמירה ולא פורשו; ההסדר הספציפי הנכון להליך ושמסדיר ענייני מכס נעוץ בפקודה ובסעיף 154 בו, ולפיו פעלה המשיבה, להבדיל מהחוק שחל על סוגים שונים של עבירות מינהליות ומהווה הסדר כללי בגדר חוק כללי; ב- המ' 506/92 מדינת ישראל נ' דוד שטסל בע"מ, הודו רשויות המכס כי הדרך הנקוטה בסעיף 154 לפקודה הינה רשות ולא חובה, ולכל היותר מקבילה לדרך המנויה בחוק, ומכאן נגזרת סמכות בית-משפט לדון בעניין לאור סעיף 154 לפקודה וביחס להחזרת התפוס.
בהמשך להחלטה בדיון מיום 22.05.06, המבקשת הגישה אסמכתאותיה לתגובת המשיבה לבקשת הדחיה, ואילו המשיבה לא עשתה כן, הגם שביקשה וקיבלה ארכות להגשתן.
המבקשת חזרה על בקשתה לדחות על-הסף את התביעה שהוגשה כנגדה והטעימה כך: המשיבה עברה עבירה, שאינה מתכחשת לה, שבגינה הוטל קנס כדין; שימוש המשיבה בהוראת סעיף 154 לפקודה – שגוי ואינו נוגע לעניין הקנס המינהלי; החוק הוא חוק ספציפי לעניין קנס מינהלי והוא חל כאן. לכן אין משמעות לתשלום הקנס אגב מחאה, שכן הפקודה אינה חלה במקרה דנא; דרישת הכתב להישפט הקבועה בסעיף 8 לחוק הינה דרישה מהותית.
לאחר שעיינתי בחומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מאחר ובית-משפט השלום נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.
באשר לעניינו של החוק ומטרתו נאמר ב- בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' עורך-דין כרמלה אוסטפלד, פ"ד מו(3) 508:
'חוק העבירות המינהליות עניינו העיקרי הוא בהסבת הליכים פליליים להליכים מינהליים. הצורך ביצירתן של "עבירות מינהליות" – ובצדן "קנסות מינהליים" – תחת עבירות פליליות רגילות הנדונות בבתי-משפט מן המניין, משתית עצמו על כמה וכמה יסודות, ובהם: שיפור האכיפה של דברי חוק הקובעים עבירות ההופכות מעבירות פליליות רגילות לעבירות מינהליות; הקלה על מערכת התביעה ומערכת בתי-המשפט; ומתן אפשרות למי שעברו עבירה מינהלית לשאת בעונש מתאים בלא שיוכתמו בכתם של מי שעברו עבירה פלילית, אלא בנסיבות מיוחדות. החוק (בסעיף 1 בו) נותן סמכות בידי שר המשפטים לקבוע בתקנות, כי עבירות פלוניות תהיינה "עבירות מינהליות", ובתקנות אף אמור להיקבע לכל עבירה מינהלית קנס, שניתן להטילו בדרך מינהלית, והוא "קנס מינהלי" (סעיף 2). לביצוע החוק מתמנות רשויות מוסמכות ("מפקחים" ו"רשם"), והחוק מוסיף וקובע דרכים והליכים להטלתו של קנס מינהלי ולתשלומו... "עבירה מינהלית" גוררת "קנס מינהלי" ובהליכים מינהליים, לאמור, הליכים שלא בפני בית-משפט. זו דרכו של החוק וזו מגמתו.'
לעניין תפיסת הטובין, עולה מסעיף 192 לפקודה כי אין המדובר בעבירה, או עבירה מינהלית, אלא תהליך נלווה העומד בפני עצמו שעניינו הגשת תובענה להחזרת התפוס, וראו לעניין זה, דבריו של כב' הנשיא ברק ב- בג"צ 252/81 מנהל אגף המכס והבלו נ' ח.ש. נחמני, פ"ד לה(4) 558:
'שונה החילוט על-פי סעיף 204 לפקודת המכס. חילוט זה מהווה תוצאת לוואי לעבירת מכס, כמוגדר בסעיף 204 לפקודת המכס. עם החילוט נוצר סכסוך בין המכס לבין האדם שטוביו חולטו, ופקודת המכס קובעת הליך שיפוטי מיוחד להכרעה בסכסוך זה (בסעיף 192 לפקודת המכס).'
אני מקבל את עמדת המבקשת, לפיה הטענות המועלות בהליך שבפני הנן טענות במישור דיני המס, ובקשר לפעילות המשיבה.
לטענות אלו תוצאת מס, ולפיכך, יש לדון בהן במסגרת חוק העבירות המינהליות סעיף 8, וסעיף 192 לפקודת המכס. משלא הודיעה המשיבה כי ברצונה להישפט על-פי סעיף 8 לחוק העבירות המינהליות, מנועה היא מלערער כאן על החלטת המבקשת בעניין. משלא הוגשה תובענה להחזרת תפוס במועד האמור בסעיף 192 לפקודת המכס, יש לראות את התפוס כמוחרם וללא צורך בהליכים נוספים.
נוכח האמור, הבקשה לדחיית התביעה מתקבלת, המשיבה תשלם למבקשת הוצאות הדיון בעניין בסך 1,000 ש"ח בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק."

משברור כי תובענת המשיב חורגת באופן חד-משמעי מסמכות בית-משפט השלום, ולאור התנהלותו התמוהה של המשיב שלא היטיב לנמק בתגובתו מדוע חורג סכום תובענתו מסמכותו העניינית של בית-משפט זה, ומשבחר המשיב לעצום עיניו לנוכח החלטות בית-המשפט – יהא זה בניגוד להיגיון הפרגמטי להעביר את התובענה לבית-המשפט המחוזי בשנית.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 177090/06[137] קיבלה כב' השופטת מארק-הורנצ'יק דליה את הבקה לדחיית התובענה, וקובעת:

"1. בפני בקשה לדחות על-הסף את התובענה דנן וכן את הבקשה לאשרה כתובענה ייצוגית מחמת חוסר סמכות עניינית. לחילופין, מתבקש בית-המשפט לדחות את התובענה בהתאם להוראות תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין"), ולחילופי חילופין מתבקש בית-המשפט למחוק את התביעה בהתאם לתקנה 100(2) לתקנות סדר הדין.
2. במהלך קיץ 2004 פנה המשיב למבקש בעניין תוכנית מנויים שפרסם המבקש בכלי התקשורת. לטענת המשיב הובהר לו באופן ברור על-ידי נציגת המכירות עימה שוחח כי הוא רשאי לבטל את המנוי בחלוף שלושה חודשים ממועד הרכישה ולטענתו, על סמך דבריה אלה, רכש בתאריך 26.08.04 מנוי בתוכנית המנויים של המבקש.
3. ואכן, ביום 5.12.04, בחלוף שלושה חודשים ממועד הרכישה, פנה המשיב למבקש בבקשה לבטל את המנוי שברשותו. אלא שלטענת המשיב, משקיבל את פירוט חיובי האשראי שלו לחודש דצמבר 2004, הופתע לגלות כי חוייב בתשלום עבור כל הגרלות חודש דצמבר, על-אף שביטל את מינויו בראשית החודש.
4. המשיב טוען כי אין מדובר בטעות אקראיית או ברשלנות, אלא בהטעיה שיטתית שעיקרה צירוף לקוחות לתוכנית המנויים מבלי ליידעם מראש כי ביטול התוכנית יגרור תשלום עבור הגרלות שיתקיימו בחודש הקלנדארי שלאחר הודעת הביטול. כעת פונה המשיב לבית-המשפט בטענה כי זכאי הוא שתביעתו תאושר כתובענה ייצוגית בשם קבוצה גדולה של אנשים, כ- 700,000 איש ואישה, שנפגעו לטענתו אף הם מההתנהלות המתוארת של המשיבה.
5. ביום 5.7.06 הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בראשות כב' השופטת רות רונן, כי לבקשת המשיב, בהסכמת הצדדים, ולאור העובדה שהוכח שסכום התביעה אינו מגיע לסכום סמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי, הדיון מועבר לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו.
6. ב- בש"א 10932/05 שעניינה היה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, סמך המשיב את בקשתו בהוראותיו של סעיף 35א שבפרק ו'1, לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 – המסדיר את סוגיית התובענה הייצוגית בחוק. אלא שמאז הגשת התובענה התקבל בכנסת תיקון התשס"ו(3) (ס"ח 2054 (12.03.06), עמ' 279) המבטל את פרק ו'1 לחוק, לרבות סעיף 35א. כמו-כן התקבל באותו יום חוק תובענות ייצוגיות, התשמ"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), הקובע אף הוא בסעיף 33 לחוק תובענות ייצוגיות ("תיקון חוק הגנת הצרכן – מס' 11"), כי פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן בטל.
7. לאור האמור, נתנה החלטתי מיום 15.8.06, כי הצדדים יגישו כתבי טענות עדכניים הכוללים התייחסות להוראות החוק החדש. בהתאם, הגיש מחדש המשיב ביום 5.10.06 את התובענה הייצוגית במלווה עם בקשה מעודכנת לאישור התובענה הייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות.
8. המבקש טוען כי בדומה לכתב התובענה הייצוגית שהוגש לבית-המשפט המחוזי, גם בכתב התובענה הייצוגית דנא, שב המשיב ומבקש סעד כספי של 21 מיליון ש"ח, המוציא את התביעה מסמכותו העניינית של בית-משפט השלום ומחייב את דחייתה על-הסף מחמת חוסר סמכות, כמצוות תקנה 101(א)(2).
9. כלל חקוק בסלע הוא כי על ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה יתרה שהיא אינה חורגת מגדר הסמכות העניינית שהוקנתה לה, וכי שאלת הסמכות העניינית ראוי שתיבדק ותיבחן בכל עת ועת. (ראה לעניין זה: ע"א 4795/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669; ו- ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295).
10. עיון בכתב תגובתו של המשיב מעיד כי הוא אינו מכיל כל התייחסות לסוגיית חוסר הסמכות העניינית המועלית על-ידי המבקש. קרי, לשאלה: מדוע הגיש המשיב לבית-משפט השלום תביעה על סך של 21 מיליון ש"ח. עיקרי תגובתו של המשיב מורכבים מסקירה בלתי-רלבנטית של התנהלות התיק בבית-המשפט המחוזי; מדיון בדבר נפקותו של סעיף 79 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט"); ומבחינה ואזכור של הלכות בית-המשפט העליון בדבר חריגות ונדירות השימוש בהליך של סילוק על-הסף.
11. כאמור, כתב התגובה אינו מעניק הסבר ענייני לחריגת סכום התביעה מסמכותה העניינית של ערכאת השלום. משברור כי סכום התביעה חורג מסמכותו העניינית של בית-משפט השלום עומדות בפני בית-המשפט שתי דרכי פעולה חלופיות: דחיית התובענה על-הסף לפי תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין, או העברת התובענה לבית-המשפט המחוזי לפי הוראות סעיף 79 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט").
12. בעת בחירת החלופה הנכונה בנסיבות המקרה יש לזכור להעניק משקל להוראות תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין המורות כי בית-המשפט לא ידחה תובענה על-הסף מחמת חוסר סמכות, כאשר נראה לו שיש להעביר את העניין לבית-המשפט המוסמך לפי הוראות סעיף 79 לחוק בתי-המשפט. גם דבר הפסיקה הוא כי דחיית התובענה תעשה רק במקרים חריגים ונדירים, בהם ימצא בית-המשפט שאין להעביר את התובענה (ראו: ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית, פ"ד נג(1) 673, 678; וכן ראו: ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 703).
13. ככלל, בהתאם להוראות תקנה 79(ב) לתקנות סדר הדין, העברת דיון לבית-משפט אחר מחמת חוסר סמכות עניינית או מקומית, מקנה לבית-המשפט את הסמכות לדון בתובענה, ולא ניתן יהא להעלות טענה נוספת של חוסר סמכות מסוג אחר (רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין, פ"ד נה(2) 817).
14. ניתן לשאוב חיזוק לכלל זה מדבריו של כב' השופט זוסמן (כתוארו אז) ב- ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ, פ"ד יג 260, 263:
'בסעיף 37 (כיום סעיף 79) ... גילה המחוקק את כוונתו לשים קץ למצב, שבעל-דין יהא נאלץ להתדפק על דלתות בתי-המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות. בעוד שבעבר גרמה הגשת תביעה לבית-משפט, אשר לא היה מוסמך לדון בעניין, לדחיית התביעה, הוסמך אותו בית-משפט עכשיו להעביר את העניין לבית-המשפט המוסמך, ולמען מנוע, כי בית-המשפט אליו הועבר העניין, יעבירו לבית-משפט שלישי או יחזירו אל בית-המשפט הראשון, בא סעיף 37(ב) ואוסר על העברה שניה שכזאת.' (סעיף 5 לפסק-דינו)
15. פסק-דין זה, על-אף וותיקותו, טרם נס ליחו, והוא עדיין משמש כהלכה המחייבת בשאלת המפתח של "לא יעבירנו עוד" (בר"ע (חי') 1310/02 חג'בי אבינועם נ' נוריס לפיתוח, תק-מח 2002(2) 19833, 19834).
16. ואכן, מטרת ההוראה האחת הינה כי יימצא לו לבעל דין בית-המשפט בו יוכל הוא לשטוח טענותיו ולבררן; והשניה, למנוע "טלטוליו" של אותו אדם, מבית-משפט אחד למשנהו. טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי הדין "לטלטל" את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית-משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית-משפט אחר; גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות סוף. (ראו: עניין שור שלעיל, בעמ' 820 וגם ע"ע 1095/02 דותן נ' הסתדרות המורים, תק-אר 2004(3) 150, 152).
ומן הכלל אל הפרט
17. ענייננו הוא מקרה מובהק לטלטולה של תובענה בין ערכאות שיפוט. העברת התובענה לבית-משפט השלום בוצעה לבקשתו של המשיב בציינו מפורשות בפרוטוקול ישיבת 5.7.06, 'אני מבקש להעביר את הדיון לבית-משפט השלום שיקנה סמכות בכל מקרה' (ראו: עמ' 7 לפרוטוקול, מול בספרה 7)
18. אלא שלאחר העברת ההליכים לבית-משפט השלום שב ועתר המשיב לאשר את הגשתה של התובענה בסכום של 21,000,000 ש"ח, סכום החורג במופגן מסמכותו העניינית של בית-משפט זה.
19. ודוק: הגשת התובענה באופן זה עומדת בניגוד מובהק להחלטתה של כב' השופט רונן מיום 5.7.06 בה מצויין מפורשות כי 'סכום התביעה אינו מגיע לסכום סמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי' (ראו: עמ' 8 לפרוטוקול, מול הספרה 3).
20. מדברים אלה עולה בבירור – המשיב מנוע מלשוב ולעתור לאישור תובענתו בסכום העולה על 2.5 מליון ש"ח, וקל וחומר שמנוע הוא מלעשות כן בערכאת השלום. משברור כי תובענת המשיב חורגת באופן חד-משמעי מסמכות בית-משפט השלום, ולאור התנהלותו התמוהה של המשיב שלא היטיב לנמק בתגובתו מדוע חורג סכום תובענתו מסמכותו העניינית של בית-משפט זה, ומשבחר המשיב לעצום עיניו לנוכח החלטות בית-המשפט – יהא זה בניגוד להיגיון הפרגמטי להעביר את התובענה לבית-המשפט המחוזי בשנית, שהרי, כפי שלא מכבר פורט, העברה שכזו תגרום לוודאי לטלטול משמעותי של ההליכים, שתתבטא בין היתר בבזבוז זמן שיפוטי יקר, ובגרימת עגמת נפש לצד שכנגד.
21. כאמור, סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט איננו מחייב את בית-המשפט חסר הסמכות להעביר את התביעה לבית-המשפט המוסמך, אלא רק מעניק לו סמכות לעשות כן על-פי שיקול-דעתו. אכן, בדרך-כלל ימאן בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו לדחות את התביעה. עם זאת וכמפורט, יתכנו נסיבות בהן ימצא בית-המשפט כי אין להעביר את התובענה. נסיבות המקרה שלפני נופלות בבירור לגדר אותם מקרים חריגים בהם ימצא בית-המשפט שאין להעביר את התובענה, אלא לדחותה על-הסף לפי הוראות תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי.
תוצאה
22. אשר-על-כן, הבקשה מתקבלת – התובענה נדחית מחוסר סמכות עניינית."

כאשר הסעד העיקרי המתבקש הוא הריסה של מקרקעין ולא מדובר בשמירה על גוף הנכס – דין התביעה להתברר בבית-משפט מחוזי.

ב- בש"א (צפת) 1455/06[138] נפסק מפי כב' השופט מ' נדל:

"החלטה
בהחלטה שנתתי בתיק זה ביום 13 בנובמבר 2006, הוריתי למשיבה/הנתבעת/שולחת ההודעה לצד ג' הגב' ואנדה כהן, להגיב לעניין הסמכות העניינית, שכן המבקשים העלו טענה זו בבקשה זו.
עתה לאחר מתן תגובת המשיבה, גב' ואנדה כהן, לאחר עיון בעמדות הצדדים ובהמשך להחלטה מיום 13 בנובמבר 2006, להלן: החלטתי בעניין הסמכות העניינית:
1. ראשית, אין מקום לסילוק על-הסף ולא למחיקה על-הסף, לנוכח תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
2. כנגד טענת חוסר סמכות עניינית, יש לבחון האם התיק דנן הינו בסמכות בית-משפט שלום זה או בסמכות בית-משפט המחוזי ולשם יועבר התיק.
3. ככלל, על-פי סעיף 40 יחד עם סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, הסמכות במקרה דנן, נתונה לבית-המשפט המחוזי.
4. במקרה דנן, אציין שלושה נתונים רלבנטיים לעניין: הסעד העיקרי המתבקש בו הוא הריסה של מקרקעין, במקרקעין של התובע ואין מדובר בשמירה על גוף הנכס.
שלושת רכיבים אלה מטים את הכף לקביעה כי דין התביעה להתברר בבית-משפט המחוזי. ראה רע"א 7166/02 אלגריה נ' אברמוב, פ"ד נז
(1) 337;
זו ההלכה.
5. כבר נודע ברבים פסק-דינו המלומד של כב' השופט יצחק עמית ב- בש"א 4209/03. וראה את קביעתו בסעיף 8 לפסק-הדין. אלא שהמקרה שם בפסק-הדין הנ"ל אינו דומה למקרה כאן. במקרה שבפני, אין מנוס אלא להחיל את הלכת שמש באשר מדובר בתביעה דנן שעניינה במקרקעין שבבעלות התובע, ועוד כי סעד ההריסה הוא הסעד העיקרי.
6. אוסיף את אמירתו של כב' השופט יצחק עמית:
'לא מעשה של יום ביומו הוא, שבית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, יצהיר על "בטלות" הלכה של בית-המשפט העליון. הדברים צריכים להיעשות במשנה זהירות, שלא יפרוץ בית-המשפט גדר, אלא במקרים נדירים וחריגים, בבחינת "עת לעשות הפרו תורתך".'
7. לאור האמור לעיל, במקרה דנן לא מצאתי לנכון לסטות מהלכת בית-המשפט העליון.
הסמכות העניינית המתאימה לדון בתיק זה, הינו בית-המשפט המחוזי.
המזכירות תעביר תיק זה לבית-המשפט המחוזי."
כאשר כתב התביעה לא עוסק במהותו בסכסוך של יחסי עובד-מעביד אלא במהותו מתייחס לסכסוך בין התובעת לבין הנתבע שהיה בעל מניות רגילות ומניות הנהלה בה – אין מדובר בסכסוך שמצוי בסמכותו הייחודית הבלעדית של בית-הדין לעבודה.

בקבלה את הבקשה לדחיית התובענה קובעת כב' השופטת אביגיל כהן ב- בש"א (ת"א-יפו) 157493/07[139]:

"1. המבקש – הנתבע הגיש בקשה לדחיה על-הסף על-פי תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי וזאת בשל היעדר סמכות עניינית לבית-משפט זה.
2. המבקש טען, כי מכתב התביעה עצמו ניתן ללמוד, כי התביעה עוסקת כולה ביחסי עובד מעביד ולפיכך בהתאם להוראות סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הסמכות העניינית היא לבית-הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב.
המבקש הפנה לסעיף 3, 7, 10 ב (2) ו-(3) ולסעיפים נוספים כמו סעיף 10 ו- 13 לכתב התביעה.
3. בא-כוח המשיבה בתגובתו טען, כי התביעה היא תביעה כספית לתשלום פיצוי בגין נזקים שגרם הנתבע לתובעת ולהשבת כספים בשל עשיית עושר ולא במשפט.
בא-כוח המשיבה טען, כי אין מדובר כלל בתביעה שמייחסת לנתבע מעשים ומחדלים בהיותו עובד של התובעת, אלא ההיפך, מייחסים לו מעשים ו/או מחדלים בהיותו בעל מניות רגילות ומניות הנהלה אצל המשיבה.
4. עוד ציין בא-כוח המשיבה בתגובתו, כי על-פי סעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה, המחוקק העניק לבית-הדין לעבודה את הסמכות הייחודית לדון בסכסוכים שעילתם בעניינם עובד-מעביד.
ואילו במקרה דנן, מדובר ביחסים בין התובעת לבין בעל מניות, דירקטור ומנכ"ל בה, על רקע חובת האמונים והתחייבות מוסכמת שהוא חב כלפיה.
5. בא-כוח המשיב טען, כי במקרה דנן, בוודאי שאין לבית-הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בסכסוך וגם אם יש נושאים בכתב התביעה שקיים ספק לגביהם, אם הם בסמכות הבלעדית של בית-הדין לעבודה, אזי בית-משפט השלום מוסמך לדון בהם על-פי סעיף 76 לחוק בתי-המשפט כעניינים שבגררא.
6. בא-כוח המשיב ציין, כי אם בית-משפט יגיע למסקנה, כי יש בתביעה עניינים הראויים לידון בבית-הדין לעבודה, והכוונה לפיצוי בגין פיצויי פרישה על-פי סעיף 15ד' לכתב התביעה, מסכימה המשיבה להשמיט סעיף זה מסעיף הסעדים.
7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כולל תשובת בא-כוח המבקש לתגובת בא-כוח המשיבה, הגעתי למסקנה ולפיה אין מקום להורות על דחיית התביעה על-הסף וזאת כפוף למחיקת סעיף 15ד' לכתב התביעה.
כתב התביעה לא עוסק במהותו בסכסוך של יחסי עובד-מעביד אלא במהותו מתייחס לסכסוך בין התובעת לבין הנתבע שהיה בעל מניות רגילות ומניות הנהלה בה (ראה סעיפים 2, 3, לכתב התביעה וכן סעיף 10 לכתב התביעה).
8. לפיכך, כפי שצויין בתגובת בא-כוח המשיבה, אין מדובר בסכסוך שמצוי בסמכותו הייחודית הבלעדית של בית-הדין לעבודה.
יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת בא-כוח המבקש ולפיה עניין תשלום פיצויי הפרישה של הנתבע אכן הם מצויים בסמכותו של בית-הדין לעבודה.
לפיכך, אין צורך שבא-כוח המשיבה יגיש בקשה לתיקון כתב התביעה – הרי הוא ציין בתשובתו, כי הוא מסכים לכך, שסעיף 15ד' יימחק מכתב התביעה, במידה ובית-המשפט יגיע למסקנה ולפיה עניין זה לא מצוי בסמכותו העניינית של בית-משפט זה.
9. בית-משפט נוקט באמצעי חמור של דחיית תביעה על-הסף רק במקרים בהם ברור, שהתובע לא יוכל בשום אופן לקבל את הסעד המבוקש, אפילו אם יוכיח את העובדות המפורטות בכתב התביעה ואף אם תינתן לו רשות לתקנו.
ובית-המשפט מרשה בדרך-כלל תיקון כאשר הדבר מאפשר בירור השאלות האמתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים.
ראה לעניין זה: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 136 ובפסקי-הדין המאוזכרים שם.
10. במקרה דנן, כאשר מוחקים את סעיף 15ד' מכתב התביעה, אין בעיה של היעדר סמכות עניינית לבית-משפט זה, ולפיכך – אין מקום לנקוט בסעד החמור של דחיית התביעה על-הסף ואין גם הצדקה לאור מהות התביעה, להעביר את הדיון בתובענה לבית-הדין לעבודה.
11. לסיכום
א) הבקשה לדחיה על-הסף – נדחית."


2. סעד בשל חוסר סמכות – סעיף 79 לחוק בתי-המשפט
במקרה ונראה לבית-המשפט שיש להעביר את העניין לבית-המשפט המוסמך, על-פי סעיף 79 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 – בית-המשפט, יימנע מדחיית התובענה. הלכה היא, כי סמכות שכזו, הינה סמכות שבשיקול-דעת ובית-המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו, למעט במקרים חריגים ונדירים, בהם ימצא בית-המשפט שאין להעביר את התובענה[140].

הגם שסעיף 79 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 אינו מחייב את בית-המשפט להעביר העניין לבית-המשפט המוסמך, בדרך-כלל לא ימאן בית-המשפט לעשות כן, אלא אם מצא נסיבות לפיהן אין להעביר את התובענה[141].

במקרה שלהלן נשאלה השאלה האם יש בדיבור "לא יעבירנו עוד" שבסעיף 79(ב), כדי למנוע בעל דין מהעלות טענות שעניינן סמכות בינלאומית?

ב- רע"א 3319/00[142] נדונה פרשנותה של ההוראה "לא יעבירנו עוד", ונקבע כי העברת דיון לבית-משפט אחר מחמת חוסר סמכות עניינית או מקומית, מקנה לבית-המשפט את הסמכות לדון בתובענה, ולא ניתן יהא להעלות טענה נוספת של חוסר סמכות מסוג אחר, וכן כי:

"אנו סבורים שסעיף 79(ב) לחוק כפוף לאמור בסעיף 79(א), שעניינו – הן סמכות מקומית והן סמכות עניינית, ולכאורה הדיבור 'לא יעבירנו עוד' בפסקה (ב) משתרע אף על המקרה שבו הועבר העניין מבית-משפט אחד לבית-משפט אחר על יסוד טענת סמכות מסוג אחד, ונטענה בבית-המשפט הנעבר טענת סמכות מסוג אחר.
הדברים הללו שופכים אור על השאלה בה עסקינן, ומורים כי התשובה לה היא שלילית – קרי: כי אין בהעברת הדיון לבית-המשפט המוסמך לפי סעיף 79 כדי למנוע מבעל דין להעלות טענות כנגד סמכות בינלאומית, להבדיל מטענות הנוגעות לסמכות מקומית או עניינית.
בית-המשפט העליון בעניין שור הנ"ל משרטט את גבולותיו של סעיף 79 ככזה שעניינו הוא בסמכות מקומית ובסמכות עניינית, שני סוגי הסמכויות, אליהם מתייחסת גם ההוראה "לא יעבירנו עוד", ומלשון ה"הן" שומע אתה את ה"לאו". יתר-על-כן, עיון בלשון החוק מעלה כי אין הלשון סובלת פרשנות לפיה עת מועבר הדיון לבית-המשפט האחר לפי הסעיף, קונה זה גם סמכות בינלאומית, שכן מקום בו רואה בית-המשפט כי לא נתונה לו סמכות בינלאומית, אין הוא "מעבירו" לערכאה אחרת, או למחוז שיפוט אחר, אלא שהוא מושך ידו מלדון בסכסוך כלל! כלומר שהמושגים שעניינם "העברה" ו"לא יעבירנו עוד", אינם ישימים או רלבנטיים לסוגיית הסמכות הבינלאומית, ואין להם עמה ולא כלום. ניתן לשאוב חיזוק למסקנה זו מדבריו של כב' השופט זוסמן ב- ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד", תק-על 59(1) 1
(1959), אשר עמד על כוונת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בהוראת "לא יעבירנו עוד":
'בסעיף 37 (כיום סעיף 79) ... גילה המחוקק את כוונתו לשים קץ למצב, שבעל-דין יהא נאלץ להתדפק על דלתות בתי-המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות. בעוד שבעבר גרמה הגשת תביעה לבית-משפט, אשר לא היה מוסמך לדון בעניין, לדחיית התביעה, הוסמך אותו בית-משפט עכשיו להעביר את העניין לבית-המשפט המוסמך, ולמען מנוע, כי בית-המשפט אליו הועבר העניין, יעבירו לבית-משפט שלישי או יחזירו אל בית-המשפט הראשון, בא סעיף 37(ב) ואוסר על העברה שניה שכזאת.' (סעיף 5 לפסק-דינו)
מכאן, למד אתה שניים: האחד, מטרת ההוראה הנה כי יימצא לו לבעל דין בית-המשפט בו יוכל הוא לשטוח טענותיו ולבררן; והשני, למנוע "טלטוליו" של אותו אדם, מבית-משפט אחד למשנהו. מטרות אלה אין להן ולא כלום עם סמכות שיפוט בינלאומית. מה גם, שיש לזכור, כי 'צו-העברה מכריע בשאלת סמכות, וקובע את הסמכות לא רק לשלילה לגבי בית-המשפט המעביר, אלא גם לחיוב לגבי בית-המשפט אליו הועבר העניין' (שם) ואין זה ראוי כי בית-המשפט הנעבר יקנה סמכות בינלאומית כלפי נתבע "מן ההפקר". סיכומו של דבר מן הבחינה העקרונית, אין בהוראת סעיף 79(ב) "לא יעבירנו עוד", כדי לשלול העלאת טענות של חוסר סמכות בינלאומית."[143]

ב- בש"א (ראשל"צ) 4462/06[144] נדונה בקשה להעברת דיון בתובענה בהליך של סדר דין מקוצר. בא-כוח המשיבה, טען, כטענה מקדמית, כי לרשם שאינו שופט אין הסמכות לדון בשאלת הסמכות המקומית "וממילא אין לו הסמכות להעביר הדיון, במידת הצורך, לבית-המשפט המוסמך".

בנוסף, בא-כוח המשיבה הוסיף טען כי:

"הסמכויות הנתונות לרשמים מפורטות בפרק ג' (ראה סעיף 85-90 ו- 97-103) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט") ואינן כוללות בחובן את הסמכות לדון ולהכריע בטענה של דחיה על-הסף מחמת חוסר סמכות עניינית או מקומית."
וכן:

"הסמכות לדון בטענה של חוסר סמכות מקומית מוסדרת בסעיף 79(א)לחוק בתי-המשפט והיא מוענקת לבית-המשפט בלבד ולא לרשם כאמור בסעיף: 'מצא בית-משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית-המשפט או של בית-דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית-המשפט או לבית-הדין האחר והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית-המשפט הקודם'."
בדחותה את הטענה קובעת כב' הרשמת רות וקסמן:

"14. טענה זו בטעות יסודה שכן הוראת סעיף 104 לחוק בתי-המשפט הנמצאת ברישא של סימן ד' לחוק שכותרתו "הוראות שונות" קובעת כי 'הוראות סעיף 68 עד 79ג ו- 81 יחולו על רשם ועל הדיונים שלפניו' מכאן שנתונה לרשם הסמכות שיש לבית-המשפט על-פי סעיף 79 ובכלל זה הסמכות להעביר הדיון לבית-משפט מוסמך ומטעם זה אני "דוחה את הטענה".
15. ראוי לציין עם זאת כי ההסדר החקיקתי בנוגע לסמכות הרשמים לדון ולפסוק בכל הנוגע לטענות של היעדר סמכות עניינית או מקומית אינו ברור כל צרכו ולטעמי דרושה התערבות המחוקק בנושא מהטעמים שיובאו להלן.
16. כאמור לעיל, מפורטות סמכויות הרשם בפרק ג' לחוק בתי-המשפט וסמכויות אלה אינן כוללות את הסמכות לדון ולהכריע בטענה של חוסר סמכות עניינית או מקומית. סמכות נלמדת רק במשתמע משילוב הוראת סעיף 79-104 לחוק, ומן הראוי לדעתי שעניין של
סמכות רשם לא יילמד במשתמע אלא ייקבע במפורש בלשון החוק.
17. יתרה מכך, הוראת סעיף 79 עצמה אינה חד-משמעית בכל הנוגע לקביעת הסמכות לדון בטענה של חוסר סמכות עניינית או מקומית והחלתה על רשמים מכוח סעיף 104 אינה מרפאת פגם זה. ניתן לטעון שההוראות הנ"ל נועדו לענות על מקרה שבו הצדדים לא העלו טענה של חוסר סמכות בתחילת הדיון וגם הרשם מיוזמתו לא שם לב שאין לו סמכות והחל לנהל את התיק. במקרה כזה קובע החוק, כי הרשם, מרגע שגילה את חוסר הסמכות, יהיה רשאי להעביר התיק לבית-המשפט מוסמך שיוכל להמשיך ולדון בעניין מאותו שלב שבו הועבר התיק, שאם לא כן כל ההליכים שהתנהלו אצל הרשם היו בטלים מעיקרם (void), אולם החוק אינו מתייחס למצב שבו אחד הצדדים העלה טענה של חוסר סמכות בתחילת הדיון ואינו מעניק במפורש סמכות לרשם לדון בטענה זו.
18. על הבעייתיות שבהסדר הקיים ניתן ללמוד גם מהחלתה של הוראת סעיף 91 לחוק בתי-המשפט, הקובעת שרשם רשאי לעשות כל דבר שבסדרי דין ונוהג ובהליכי הוצאה לפועל שהוסמך בתקנות לעשותו, על סעיף 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) שעניינים מחיקה ודחיה של תובענה על-הסף. על-פי הוראת סעיף 101(א)(2) לתקנות סדר הדין (ולהבדיל במפורש מתקנה 100) שמורה הסמכות לדחות תביעה על-הסף בגין חוסר סמכות (עניינית או מקומית) לבית-המשפט או לרשם שהוא שופט בלבד, אולם בסעיף-קטן (ב) נאמר כי התובענה לא תידחה אם ניתן להעביר הדיון לבית-משפט מוסמך, אך זו כפי שהראיתי לעיל סמכות הנתונה לכל רשם על-פי סעיף 79 ו- 104 לחוק בתי-המשפט, ומכאן שלפי ההסדר הקיים יכול כל רשם לקיים דיון בטענה של דחיית תובענה מטעמים של חוסר סמכות על-פי תקנה 101 ואף להעביר התיק לבית-משפט מוסמך ובלבד שלא יורה על דחיית התובענה. ספק בעיניי אם זה ההסדר שאליו התכוון המחוקק.
19. מעניין לציין בהקשר זה כי על-פי נוסחו הקודם של חוק בתי-המשפט לא היתה לרשם הסמכות לדון בטענה של חוסר סמכות מקומית. כך נקבע במפורש בפסק-הדין של כב' השופט לנדוי ב- ע"א 231/69 ג'בארין נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד כג(2) 145, 147. כפי שהראיתי לעיל גם על-פי נוסחו הנוכחי של החוק אין לרשם סמכות מפורשת לדון בטענות של חוסר סמכות וזו נלמדת רק במשתמע מתוך הוראות סעיף 79 ו- 104 ולכן דרושה לטעמי התערבות המחוקק.
20. חרף הספק וכאמור בסעיף 14 לעיל החלטתי לדחות את הטענה המקדמית של המשיבה בדבר חוסר סמכות הרשם לדון לגופו של עניין בטענה המקדמית של המבקשים ולפיה יש להעביר את הדיון בתיק לבית-המשפט המוסמך בירושלים..."

3. בית-דין רבני

י' זוסמן[145] גורס לעניין שיפוטו הייחודו של בית-הדין הרבני כי:

"כל אימת שנמסר עניין לשיפוטו הייחודי של בית-דין דתי, אין בית-המשפט על-פי סעיף 40(2) הנ"ל, מוסמך לדון בו. אך כל אימת שקיימת סמכות מקבילה, בין בית-משפט ובין בית-דין, וסמכותו של בית-הדין אינה תלויה בהסכמת הנוגעים בדבר, הברירה בידי התובע: רצה – יפנה לבית-המשפט, לא זה ולא זה ידחה את פנייתו מפאת חוסר סמכות."
כך, למשל, במקרה בו האם, שהגישה בשם הקטינים את התביעה להגדלת המזונות לבית-הדין הרבני, הסכימה בשמם, לסמכותו של בית-הדין. הנתבע לא התנגד לסמכותו של בית-הדין לדון במזונות הקטין ולפיכך שני ההורים, שהם האפוטרופסים של הקטין, הסכימו לסמכותו של בית-הדין הרבני לדון במזונותיו. ואכן בית-הדין דן בעניין והגדיל את מזונות הילדים, כאמור לעיל. אשר-על-כן, לבית-הדין הרבני סמכות נמשכת לדון בעניין מזונות הקטין מכוח פניותיהם הקודמות אליו, והכרעותיו בפניות אלו.

ודוק: העובדה שבשלב מסויים ביקשה האם לסגור את התיק בבית-הדין, לאחר שאוכזבה מהחלטותיו, אינה משפיעה על התוצאה האמורה. גם אם היה נעתר בית-הדין לבקשת האישה והיה סוגר את התיק, גם אז היה מחייב העיקרון של הסמכות הנמשכת כי כל תביעה נוספת להגבלת המזונות או הפחתתן תידון בבית-הדין הרבני.

בית-המשפט עשה שימוש בסמכותו על-פי תקנה 101(א)(3) לתקסד"א ודחה את התובענה על-הסף.[146]

4. בית-המשפט לעניינים מינהליים

ב- בש"א (ת"א-יפו) 18133/07[147] נדונה בקשה לדחיית תובענה על-הסף מחוסר סמכות עניינית וזאת בטענה שהסמכות לדון בתובענה, מסורה לבית-המשפט לעניינים מינהליים. בקבלו את הבקשה ובהעבירו את הדיון לבית-המשפט לעניינים מינהליים, קובע כב' השופט יהודה זפט:

"דיון
א. סעיף 5 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, קובע:
'בית-משפט לעניינים מינהליים ידון באלה:
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה...'
סעיף 26 לתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, קובע:
'הטבות וסיוע לנכים ולמשפחות חיילים שנספו במערכה:
(1) החלטה של רשות בענייני הטבות וסיוע הניתנים מכוח נוהלי אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון;'
מהאמור בתובענה עולה כי המבקש פנה אל אגף השיקום בבקשה ליתן לו אישור בדבר הסכמתו להעברת הזכויות במקרקעין לרוכשים אשר הביעו התעניינות לרכישת תחנת הדלק והמקרקעין (סעיפים 25-29 לתצהיר המבקש מיום 14.9.06) ואישור כאמור לא ניתן לו.
בתובענתו, תוקף המבקש את החלטת אגף השיקום שלא ליתן לו את האישור המבוקש ולעניין זה אין זה משנה אם ההחלטה האמורה ניתנה למעשה או בדרך של מחדל. משכך, ובהתאם להוראות חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים הסמכות לדון בתובענת המבקש מסורה לבית-משפט לעניינים מינהליים.
ב. תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:
'לא ייעתר בית-המשפט או הרשם לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את העניין לבית-משפט או לבית-דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי-המשפט.'
ג. תקנה 2(א) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת:
'עתירה מינהלית (להלן: עתירה) תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו ניתנה החלטה של רשות אשר נגדה מוגשת העתירה, ובהחלטה בעניין מקרקעין – לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נמצאים המקרקעין.'
עתירתו של המבקש נוגעת להחלטת אגף השיקום בעניין זכותו במקרקעין המצויים בכניסה לכביש הערבה. לפיכך, ובהתאם להוראות תקנה 2(א) שלעיל היה על המבקש להגישה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע.
סוף דבר
מכוח סמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת התובענה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע."

משאין מחלוקת בין הצדדים שהמדובר בתובענה שהסעד המרכזי בה כמו גם תכליתה, הינם כספיים, הרי שאין יסוד לטענה כי אין סמכות לבית-המשפט האזרחי לדון בה, ואין להעבירה איפוא לבית-המשפט לעניינים מינהלים.

ב- בש"א (ב"ש) 1250/07[148] נפסק מפי כב' השופט יעקב שפסר:

"א. רקע
1. בקשה לסילוק תביעה על-הסף, זאת בהיעדר סמכות עניינית לדיון לבית-משפט זה.
2. רקע הבקשה הינו כתב תביעה שהגישה המשיבה – עיריית נתיבות, כנגד המבקשת – מועצה איזורית שדות הנגב (להלן: "המבקשת" ו"המשיבה" בהתאמה), ובה נתבעת המבקשת להשיב למשיבה סך של 1,948,099 ש"ח המהווה 45% מעלויות להקמת מובל ניקוז אותו הקימה המשיבה בגבול שבין שטחי הצדדים, וכן ליתן פסק-דין הצהרתי, שיורה למבקשת לשלם 45% מכל סכום עתידי שידרש לבנית מובל הניקוז.
3. תמצית שני הטעמים המועלים על-ידי המבקשת והמבססים את היעדר הסמכות העניינית הם אלה:
א. על התביעה להתברר במסגרת בית-המשפט לעניינים מינהליים, כעתירה מינהלית.
ב. השווי הכספי האמיתי של התביעה ניתן לכימות ועולה על סכות בית-משפט זה.
בשני המקרים, אין לבית-משפט זה הסמכות לדון בתובענה זו, אלא לבית-המשפט המחוזי, בין ביושבו כבית-משפט לעניינים מינהליים ובין כתביעה רגילה.
4. תגובתם של המשיבים נתבקשה ונתקבלה. תמצית תגובת המשיבים היא, כי אין יסוד לבקשה. המדובר בענייננו בסכסוך כספי מובהק ואין המדובר בהחלטה או במדיניות מינהלית הראויה לדיון בבית-המשפט לעניינים מינהליים בלבד. מעבר לכך, ניסוח כתב התביעה נובע מהעובדה כי לא ברור אם ומתי תמשך בניית המובל ומהן עלויותיו ועל-כן, משטרם התגבש הסעד הכספי, יש לקבוע את סכום ההשבה שהתגבש עד כה ובנוסף לו, את הסעד ההצהרתי לפיו תשא המבקשת ב- 45% מכל עלות בניה עתידית.
ב. המסגרת הנורמטיבית
5. המסגרת הנורמטיבית לבדיקת סמכות בית-משפט השלום, נמצאת בסעיף 51 לחוק בתי-המשפט (נמ) התשמ"ד-1984, שזו לשונו:
'(1)...
(2) תביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך או הצמדה;
(3) ...
(4) תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה.'
6. סעיף 40(2) לחוק הנ"ל קובע את הסמכות השיורית לבית-המשפט המחוזי כדלקמן:
'כל עניין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית-דין אחר, בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית-דין אחר יהיה בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון, כל עוד אין אותו בית-דין דן בו ואם העניין אינו נתון בסמכותו של בית-משפט שלום.'

ג. דיון
א. האם מוקנית הסמכות לבית-המשפט לעניינים מינהליים?
7. סמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים נקבעה בסעיף 5 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 שזו לשונו:
'בית-משפט לעניינים מינהליים ידון באלה:
(1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן: עתירה מינהלית);
(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן: ערעור מינהלי);
(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן: תובענה מינהלית);
(4) עניין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק.'
8. כפי שציינו בצדק בא-כוח המשיבה, אין המדובר בעתירה כנגד החלטה ו/או מדיניות כזו או אחרת (על-פי סעיף 5(1) לחוק), אלא בתביעה כספית, בשאלת חבותה הנוכחית והעתידית של המבקשת כלפי המשיבה. מכל מקום, עיון בתוספות הראשונה והשלישית לחוק הנ"ל מעלה, כי תובענה מסוג זה, אינה מנויה בהן.
9. הבהרת האבחנה לעניין סמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים הובאה ב- רע"א 3879/05 עיריית חדרה ואח' נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (כב' השופט א' רובינשטיין, תק-על 2005(2) 2224 (2005)):
'בחקקו את חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הבחין המחוקק – בין השאר – בין עתירות מינהליות לבין תובענות מינהליות. עתירות מינהליות, על-פי סעיף 5(1) לחוק, מופנות נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה, קרי, תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית. תובענה מינהלית, לפי סעיף 5(3), עוסקת בעניין המנוי בתוספת השלישית לחוק, ולעת הזאת היא מצומצמת לעניין אחד – "תובענה לפיצויים שעילתה במכרז" (ראו עע"מ 9660/03 עיריית רחובות נ' שבדרון, פ"ד נט(6) 241 (2005)). בענייננו אין עסקינן במכרז. לפיכך אין הוא בא בגדר התביעה המינהלית. אך גם בגדר עתירה מינהלית איננו בא, שכן אין כאן תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית, אלא תובענה כספית שההחלטה המינהלית נבחנת אגבית לה. עניין זה מצוי בסמכותם של בתי-המשפט ה"רגילים", בהתאם לגובה התביעה הכספית, ולענייננו – בית-משפט השלום.'
10. גם ב- רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (כב' השופט א' גרוניס, תק-על 2005(3) 3688 (2005), חזר בית-המשפט על ההלכה האמורה בקובעו:
'... כאשר אדם מעוניין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על-ידי רשות מקומית, ובהיעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית-המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית-המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית-המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את העניין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית.'
11. בנסיבות אלה ברור, כי משאין מחלוקת בין הצדדים שהמדובר בתובענה שהסעד המרכזי בה כמו גם תכליתה, הינם כספיים, הרי שאין יסוד לטענה כי אין סמכות לבית-המשפט האזרחי לדון בה, ואין להעבירה איפוא לבית-המשפט לעניינים מינהלים.
12. קודם חתימת ראש פרק זה ובשולי הדברים יוער, כי המסקנה האמורה מתיישבת גם עם מטרת הקמתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, והיא לרכז בידיו את הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית כנגד החלטות מסויימות של הרשויות המינהליות ולא דיון בתביעות כספיות גרידא (ראה בג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121, 130-131).
ב. שוויה הכספי של התביעה
13. כידוע, נקבעת הסמכות על-פי הסעד המבוקש בעת הגשת התביעה לבית-המשפט. בענייננו נתבעו שני סעדים: האחד – חיוב המבקשת בסכום של 1,948,099 ש"ח המהווה 45% מעלויות להקמת מובל ניקוז אותו הקימה המשיבה בגבול שבין שטחי הצדדים, והשני, ליתן פסק-דין הצהרתי, שיורה למבקשת לשלם 45% מכל סכום עתידי שידרש לבנית מובל הניקוז.
14. אין מחלוקת כאמור כי התביעה על שני חלקיה, עוסקת בסעד שמהותו המובהקת כספית, ועל-כן נקבעת הסמכות איפוא על-פי שוויו.
15. בעניין זה נראית לי טענת המבקשת, בדבר שוויה האמיתי של התביעה: עיון בסעיף 16 לכתב התביעה מביא את תחשיב העלות עד כה, ממנה נגזר סכום התביעה המהווה 45% ממנו. עיון בסעיף 17 מלמד על התחשיב הנדרש להמשך הביצוע, בסך של 5,843,900 ש"ח אשר אינו נתבע ב"אופן ישיר" אלא כבקשה לסעד הצהרתי ולפיו תשא המבקשת בשיעור של 45% ממנו. העובדה כי המשיבה בחרה לפצל את ניסוח תביעתה באופן שסך 1,948,099 ש"ח יתבע ישירות וחלקו האחר יתבע על דרך פסק-דין הצהרתי, אינה מעלה או מורידה. המדובר בפיצול מלאכותי של הסעדים הנדרשים, כשתכליתם הברורה הינה אחת – קביעת חובתה הכספית של המשיבה כלפי המבקשת. המשיבה אינה טוענת כי אינה יכולה לכמת את גובה הסכום הכספי בתביעתה. אדרבא, היא עצמה אף עושה כן ומעריכה בצורה מדוייקת למדי בסעיף 17 הנ"ל, את העלות שתידרש להערכתה. משניתן הסעד האמור לכימות, הרי שיש לבוחנו בפריזמה זו של שווי הנושא ודרכה לבחון את זהות בית-המשפט המוסמך.
16. חישוב פשוט של תביעת המשיבה כאמור בסעיפים 16 +17 לתביעה מעלה כי שווי התביעה האמיתי עומד, לפי חישוב המשיבה עצמה, על סך של 4,577,854 ש"ח (45% מסך של 4,329,110 ש"ח – עלות הבניה עד כה + 45% מסך 5,843,900 – העלות העתידית הצפויה).
הסכום שמתקבל עולה כמובן על סכום סמכותו של בית-משפט זה.
17. בנסיבות אלה, יש יסוד לבקשת המבקשת. עם זאת ונוכח הרואות תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אין מקום לדחיית התביעה ככל שניתן להעבירה לבית-המשפט המוסמך. נוכח האמור ובהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט...הנני מורה איפוא על העברת התובענה לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע."

5. בית-הדין האיזורי לעבודה

ב- בש"א (ת"א-יפו) 165124/07[149] נדונה בקשה למחיקת התובענה על-הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ובהסתמך על תקנה 101(א)(2) לתקסד"א. בקובעה, כי יש להעביר את הדיון בתובענה לבית-הדין האיזורי לעבודה, קובעת כב' השופטת אביגיל כהן:

"2. העובדות הצריכות לעיניננו
המשיבה 1 (להלן: "התובעת 1") הינה חברה המשמשת סוכנות לביטוח. המשיבה 2 (להלן: "התובעת 2") הינה חברת בת של פלתורס ומשמשת כיועצת לענייני ביטוח. המבקש 1 (להלן: "הנתבע 1") עבד כשכיר אצל התובעות מיום 1.1.99 ועד יום 19.7.06 ובמסגרת עבודתו היה מופקד על טיפול בקבוצת "שיכון ובינוי אחזקות בע"מ" (להלן: "שיכון ובינוי בע"מ"). לאחר סיום עבודתו אצל התובעת 1, פתח הנתבע 1 עסק עצמאי למתן שירותי ביטוח והתקשר עם המבקשים 2 ו-3 (להלן: "הנתבעים 2 ו-3") בקשרי עבודה משותפים בתחום הביטוח. לטענת התובעות, שיכון ובינוי היתה רשומה בספרי התובעות כלקוחה שלהן עד לסוף שנת 2006 וכתוצאה מפעילות הנתבעים עבר תיק הביטוחים של שיכון ובינוי לניהולם ותיווכם של הנתבעים.
התובעת הגישה את תביעתה כנגד הנתבע 1 בטענה כי מעשיו מהווים הפרת התחייבויות הנוגעות לשמירת הסודות המסחריים על-פי הסכם העבודה שנכרת בינו לבין התובעות וכן עומדים בניגוד להוראות פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות").
הנתבעים 2 ו-3 נתבעו בטענה של גרם הפרת חוזה וכן כי פעלו בניגוד לחוק עוולות מסחריות.
3. טענות הצדדים
א) לטענת הנתבעים, העילה של הפרת הסכם עבודה כנגד נתבע 1 מצויה בתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה לאור הוראת סעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית-הדין האיזורי לעבודה"). העילה של גרם הפרת הסכם העבודה כנגד נתבעות 2 ו-3 מצויה בתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה לאור הוראת סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין האיזורי לעבודה ואף העילה על-פי חוק עוולות מסחריות כנגד הנתבעים מצויה בתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה בהסתמך על סעיף 22(א)(2) לחוק עוולות מסחריות.
ב) התובעות מתנגדות לבקשה וטוענות, כי הן העילה הנוגעת להפרת חוק העוולות המסחריות על-ידי נתבעים 2 ו-3 והן העילה הנוגעת לגרם הפרת חוזה, אינן בסמכות בית-הדין לעבודה.
לטענת התובעות, סעיף 22(א)(2) לחוק עוולות מסחריות אינו חל במקרה דנן הואיל ובין הנתבעים 2 ו-3 לתובעות לא התקיימו מעולם יחסי עובד ומעביד. לטענתן, עילת התביעה אינה 'נובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד', כיוון שבין התובעות ונתבעים 2 ו-3 מעולם לא נכרת חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, ומכיוון שעילת התביעה הנוגעת להפרת הוראות חוק עוולות מסחריות לא מבוססת על החוזה שבין התובעות לנתבע 1.
באשר לעילה המבוססת על גרם הפרת חוזה נטען, כי במקרה דנן, אין כל הגיון להכפיף את התובענה כנגד אנשים הזרים לחלוטין להסכם העבודה לסמכותו של בית-הדין לעבודה.
עוד טוענות התובעות כי יש להורות כי אף התובענה כנגד נתבע 1 תידון בבית-משפט זה, לאור תקנה 22(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
ג) יודגש, כי בסוף תגובת בא-כוח התובעות – המשיבות נכתב:
'לחילופין ומבלי לפגוע בכל האמור לעיל, המשיבות תציינה כי לגופו של עניין אין הן מתנגדות כי תובענה זו תעבור כמות שהיא לבית-הדין לעבודה, ואם המבקשים סבורים כי בבית-הדין לעבודה סיכויי הגנתם טובים יותר, הרי המשיבות סבורות שכל אחד משני בתי-המשפט יגיע למסקנה הנכונה והמתבקשת בעניין זה, כמפורט בכתב התביעה.
באם יחליט בית-המשפט הנכבד להעביר את התובענה לבית-הדין לעבודה, על בסיס הסכמה זו של המשיבות, הרי בנסיבות העניין יש לחייב את המבקשים בהוצאות בקשה זו אשר-על-כן מתבקש בית-המשפט הנכבד להורות כי התובענה בשלמותה תידון בפניו או תעבור לבית-הדין לעבודה כמקשה אחת, אך בכל מקרה לא תפוצל לשתי הערכאות.
כן מתבקש בית-המשפט הנכבד לחייב את המבקשים בהוצאות המשיבות בגין בקשה ותגובה זו.'
ד) בתשובה לתגובה טוענות הנתבעות כי תביעת התובעות סובבת כולה את הטענה כי משעה שנתבע 1 עבר מעבודתו אצל התובעות להתקשרות עם הנתבעים 2 ו-3, הופר חוזה העבודה שלו, וקמו לתובעות עילות של גרם הפרת חוזה העבודה ומכוח חוק עוולות מסחריות. לטענתן, ההלכה, המעוגנת בפסיקה ובהוראות חוק העוולות המסחריות הינה כי משעה שבית-הדין הארצי לעבודה הוא הערכאה המוסכמת לדון ביחסים שבין העובד לשעבר למעביד לשעבר, רוכש הוא אף סמכות לצורך דיון במלוא משולש היחסים, דהיינו, גם כנגד הצד השלישי.
4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל ויש להעביר את התביעה לבית-הדין האיזורי לעבודה (כפי שהתבקש בסעיף 16 לתגובת בא-כוח התובעת).
(1) אשר לסמכות בנוגע לנתבע 1:
בסעיף 24(א) לחוק בית-הדין האיזורי לעבודה, נקבע כי:
'לבית-דין איזורי תהא סמכות ייחודית לדון:
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות לשאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש).'
בסעיף 22(א) לחוק עוולות מסחריות נקבע כדלקמן:
'לבית-דין איזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון:
1. בתובענה בין עובד לבין מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', והנובעת מיחסי עובד ומעביד;
2. בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור.'
בין התובעת לבין נתבע 1 התקיימו יחסי עובד ומעביד. (ראה למשל סעיפים 3, 5 ו-7 לכתב התביעה).
סכסוך זה מקורו ביחסי עבודה בין התובעות לבין נתבע 1, ועל-כן, מקומו בבית-הדין לעבודה.
התובעות אינן טוענות כי בית-הדין לעבודה נעדר סמכות עניינית לדון בעילות כנגד נתבע 1 ומשכך, איני נדרשת לדון מעבר לאמור לעיל.
(2) אשר לסמכות בנוגע לנתבעים 2 ו-3:
סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין האיזורי לעבודה קובע חריגים לאמור בסיפא לסעיף 24(א)(1) ולפיו, יש לבית-הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון ב:
'תובענה שעילתה בסעיפים 31, 62, 29 או 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), בקשר לסכסוך עבודה.'
העוולות המנויות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק, הינן כדלקמן:
סעיפים 29 ו-31 לפקודת הנזיקין דנים בעוולת "הסגת גבול". סעיף 62 דן בעוולת "גרם הפרת חוזה" סעיף 63 דן ב"הפרת חובה חקוקה".
בסעיפים 19 ו-20 לכתב התביעה נטען, כי מעשיהם של נתבעים 2 ו-3 מהווים עוולת גרם הפרת חוזה וכן עוולה על-פי חוק עוולות מסחריות.
3) באשר לעוולת גרם הפרת חוזה הנטענת כנגד הנתבעים 2 ו-3:
הרי שעילה זו מנויה כאחד החריגים הקבועים בסעיף 24(א)(1ב) לחוק לפיו יש לבית-הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין ובלבד שעילתה בקשר לסכסוך עבודה.
הסמכות על-פי סעיף 24(א)(1ב) מתוחמת בחוק לתחום מהות העילה בלבד (יחסי עובד מעביד) ולא לזהות הצדדים (עובד-מעביד או חליפיהם) (דב"ע נג/3-254 הוצאת ספרים יבנה בע"מ נ' אמיר דוידזון, פד"ע כז 425).
אין זה תנאי שישררו יחסי עובד ומעביד בין המתדיינים, בענייננו.
בין נתבעים 2 ו- 3 לבין התובעות, שהרי, ברוב המקרים, הגורם להפרה לא יהיה המעביד או העובד (דב"ע נא/3-156 יעקב סימס נ' בנימין יוחננוף, פד"ע כד 199).
כמו-כן, בעילה של גרם הפרת חוזה, לבית-הדין האיזורי לעבודה הסמכות לדון בתביעה גם לאחר שהסתיימו יחסי עובד-מעביד (בש"א (שלום (ק"ג) 000358/99 לפידות חברת מחפשי נפט בע"מ נ' חנניה אוחנה, תק-של 99(2) 150 (1999)).
בענייננו, על-פי כתב התביעה, כנגד הנתבעים 2 ו- 3 נטען כי גרמו ביודעין לנתבע 1 להפר את הסכם העבודה שנכרת בינו לבין התובעות. מכלול העובדות בענייננו מולידות זכות הנובעת מן היחסים בין העובד – נתבע 1 למעביד – התובעות, ועל-כן, עסקינן בעילה ביחסי עובד ומעביד.
אשר-על-כן, העילה שעניינה גרם הפרת חוזה ככל שהיא נוגעת לנתבעים 2 ו-3 מצויה בסמכותו העניינית של בית-דין לעבודה.
(4) באשר לעוולה לפי חוק העוולות המסחריות:
סמכותו הייחודית של בית-הדין נלמדת משני סעיפים: סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות הקובע כי לבית-הדין הסמכות לדון בתובענות שעילתן הפרת הוראה מהוראות הפרק הדן בגזל סודות מסחריים כאשר מדובר בעילה הנובעת מיחסי עובד-מעביד, גם אם מדובר במערכת יחסים שנסתיימה וסעיף 24(א)(א1) לחוק בית-הדין האיזורי לעבודה המרכז את הסמכויות הנובעות מתובענות שעילתן ביחסי עבודה, ובחובות והזכויות הנובעות מיחסים אלו.
בתי-המשפט פסקו לא אחת כי סמכותו הייחודית של בית-הדין משתרעת בתביעות מעביד נגד עובד בענייני הגבלת חופש העיסוק וחובת השמירה על סודות מקצועיים גם על דיון לגבי צד שלישי וזאת לצורך הבטחת אפקטיביות של הצווים הניתנים נגד עובד לשעבר. ראה: ספרו של השופט מנחם גולדברג דיני עבודה כרך שלישי (מהדורה 45, מאי 2007) 20-28.
לאור האמור לעיל, גם עילה זו הינה בגדר סמכותו הייחודית של בית-הדין האיזורי לעבודה.
5. לסיכום
א) עיון בכתבי הטענות מגלה כי עילות התביעה אינן חורגות מסמכות בית-הדין לעבודה, קרי: הפרת התחייבויות חוזיות שמקורן בהסכם העבודה בין התובעות לנתבע 1, סודות מסחריים וגרם הפרת חוזה.

[129] זוסמן י' סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 410.
[130] ת"א 2589/02 נוה יהושע נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א.ק.ה.) בע"מ, פדאור 04(4) 614 (2004).
[131] ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית, פ"ד נג(1) 673 (1999).
[132] בש"א (רמ') 2914/05, ת"א (רמ') 3381/05 יוניליוור ישראל שיווק בע"מ ואח' נ' אור למיסוי וחוק ייעוץ ניהול השקעות ומימון בע"מ, תק-של 2006(1) 5678
(2006).
[133] א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג) 22; י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 77-80; רע"א 481/89 מארק פקג'ינג סיסטמס אינק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד מד(1) 113, 115-116 (1989).
[134] בש"א 235/05 סלים עלי מוחמד עבוד חוג'יראת נ' מחמוד חוסיין חוג'יראת, פדאור 05(4) 166 (2005).
[135] ת"א 70490/04 נוה מאיר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פדאור 05(11) 393
(2005).
[136] ת"א (ת"א-יפו) 63169/05 זילברמן אסתר נ' מחלקה משפטית מכס – תל-אביב, תק-של 2007(3) 8833 (2007).
[137] בש"א (ת"א-יפו) 177090/06 מפעל הפיס נ' יורם לוי, תק-של 2007(1) 7297 (2007).
[138] בש"א (צפת) 1455/06 שבח בתיה ואח' נ' הקדש בית הכנסת מקארוב ואח', תק-של 2006(4) 27496(2006).
[139] בש"א (ת"א-יפו) 157493/07 נביא גרבר נ' קשטן טכנולוגיות בע"מ (לשעבר – גרבר את לביא מערכות תקשורת בע"מ), תק-של 2007(2) 7670 (2007).
[140] ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית, פ"ד נג(1) 673 (1999).
[141] גורן י' סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג) 39.
[142] רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין, פ"ד נה(2) 817 (2001).
[143] בש"א 2457/05 צדוק דן (צלאח) נ' תמרה (תמי) טאסלר, פדאור 05(23) 871
(2005).
[144] בש"א (ראשל"צ) 4462/06 הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' נ' חב' הכרם בע"מ, תק-של 2007(3) 2790 (2007).
[145] זוסמן י' סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995); בש"א 5255/00 ד' ש' נ' מ' ש' ס, תק-מש 2000(3) 57 (2000).
[146] תמ"ש 3623/02 ל' א' נ' ר' א', פדאור 05(21) 705 (2005).
[147] בש"א (ת"א-יפו) 18133/07 שמואל יעבץ נ' משרד הביטחון- אגף השיקום ואח', תק-מח 2007(3) 12070 (2007).
[148] בש"א (ב"ש) 1250/07 מועצה איזורית שדות הנגב נ' עיריית נתיבות, תק-של 2007(1) 16009 (2007).
[149] בש"א (ת"א-יפו) 165124/07 צביקה לנדוי ואח' נ' סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ ואח', תק-של 2007(3) 24456 (2007).