תובענה אשר יש בהגשתה משום שימוש לרעה בהליכי בית-משפט, תחשב תביעה טורדנית ו/או קנטרנית

תקנה 100(2) לתקסד"א קובעת כי בית-המשפט או הרשם רשאי למחוק תובענה באם "נראה לבית-המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טורדנית או קנטרנית".

מן האמור, אנו למדים כי בית-המשפט יבחן את כתב התביעה ויגלה מתוך האמור בו באם התובענה טורדנית או קנטרנית היא. יודגש, כי זאת יעשה מבלי לנהל הליך של הוכחות ושמיעת עדויות[54].

המלומד י' זוסמן גורס בספרו[55] כי כאשר בית-המשפט משוכנע שהתובענה הוגשה כל כולה כדי שתהווה לחץ על הנתבע, די בכך בכדי שהתביעה תיחשב בעיניי בית-המשפט כשימוש לרעה בהליכי משפט. על-כן, מן הראוי הוא שבית-המשפט יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו וימחק תביעה שכזו בעילה כי התובענה טורדנית. ובמילים אחרות, שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט הוא נימוק למחיקת תביעה על-הסף כטורדנית.

מבחן נוסף, להיותה של תובענה קנטרנית או טורדנית הוא יכולתו של הנתבע להתגונן מפניה כיאות[56]. כך לדוגמה, באם אדם יוטרד בתביעות אין סופיות, באופן מעשי, הוא לא יוכל להתמודד מולן ועל-כן, במקרה זה, כאשר ניהול המשפט יש בו כדי להציק או להטריד את הנתבע, יש למנוע ניהול משפט שכזה.

בדחותה את הטענה כי התובענה טורדנית ו/או קנטרנית קובעת כב' השופטת אסתר דודקביץ ב- בש"א (ת"א-יפו) 158838/07[57]:

"מונחת לפניי בקשת הנתבע מס' 5, מר שלום שריג (להלן: "המבקש") למחיקתה על-הסף ו/או דחייתה על-הסף של התביעה שהוגשה כנגדו על-ידי התובעת, הטור השבועי בע"מ (להלן: "המשיבה").
יוער רק, כי התביעה בתיק העיקרי הוגשה כנגד נתבעים 1-3 בלבד וביום 10.03.2004 ניתן על-ידי כב' השופט ד' גבע פסק-דין לטובת המשיבה. ביום 01.11.2006 בוטל פסק-הדין בערעור (תיק ע"א (מחוזי-תל-אביב) 3500/04) וביום 07.02.2007 הוגש כתב תביעה מתוקן, בו הוספו הנתבעים 4-7, ובכללם, כאמור, המבקש.
1. טענות הצדדים
לטענת המבקש, כתב התביעה איננו מגלה עילה כנגדו ותכלית הגשתו היא הרצון לבצע הרמת מסך בינו לבין הנתבעת 3, חברת אש ים בע"מ (להלן: "אש-ים"). כן טען המבקש, כי התביעה היא טורדנית והוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. בנוסף טוען המבקש, כי בסוגיה זו קיים פסק-דין חלוט, המהווה מעשה בית-דין בנושאים הנדונים, כאשר כוונתו היא לפסק-דינו של כב' השופט י' אטדגי בפרשת ה"פ 200682/05 מיום 13.09.06. לשיטת המבקש, משהסכימה נתבעת 4, חברת טוטוקרד בע"מ (להלן: "טוטוקרד"), ליטול על עצמה את מלוא זכויותיה וחובותיה של אש-ים, מתאיינת ומתייתרת התביעה כנגד המבקש מניה וביה.
בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי אין מקום לדחות את התביעה כנגד המבקש, באשר כתב התביעה מגלה עילה טובה כנגדו בעילות שונות ולרבות, גרם הפרת חוזה, הפר חובה חקוקה והתנהלות בחוסר תום-לב ובניגוד לחובת הזהירות שבדיני התאגידים. כן טענה המשיבה, כי העילות הנקובות בבקשה אינן מצדיקות מחיקת התביעה על-הסף ו/או דחייתה והיא רצופה בטענות עובדתיות השנויות במחלוקת.
המבקש השיב לתגובת המשיבה וטען, כי עילת שימוש לרעה בהליכי משפט נכללת במסגרת העילות הקבילות למחיקת תביעה על-הסף וכי בית-המשפט רשאי לבחון במידה מסויימת את הטענות עובדתיות בבואו להכריע בסוגיה זו. המבקש שב על טענותיו, כי הטענות הנטענות כנגדו בכתב התביעה אינן מחזיקות מים ו/או עולות בקנה אחד עם ההגיון הסביר, שכן הן אינן נתמכות בכל ראיה שהיא.
2. דיון
א. מחיקת התביעה על-הסף
העילות למחיקתה של תביעה על-הסף מפורטות בסעיף 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). בענייננו רלבנטיות העילות המפורטות בסעיף-קטן 1 ו-2, קרי, כתב התביעה אינו מראה עילת תביעה והתרשמות בית-המשפט, כי התביעה היא טרדנית או קנטרנית, בהתאמה.
עיון בכתב התביעה נשוא דיוננו מלמד, כי מפורטת בו תשתית טענות כנגד המבקש וזאת בסעיפים 26 עד 30 לכתב התביעה. הדרך הראויה לבחון את הדברים, משבבקשה למחיקת תביעה על-הסף עסקינן, היא אך על-ידי בחינת הטענות המופיעות בכתב התביעה. רק אם לאחר בחינתן כאמור, מגיע בית-המשפט אל המסקנה, כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה ו/או כי כתב התביעה נחזה להיות קנטרני או טורדני, יהא זה מן הראוי לקבל את הבקשה ולדחות את התביעה על-הסף. מכאן ברי, כי טענות המבקש על היעדר ראיות המגבות את הטענות נגדו ו/או על קלישותן הינן מוקדמות מדי ואין לדון בהן כבר עתה.
לאחר שעיינתי בטענות שהועלו כנגד המבקש בכתב התביעה הגעתי אל המסקנה, כי הן לכשעצמן מגלות עילה כנגדו, ולו לכאורה, ולכן הבקשה למחיקת התביעה בעילה זו נדחית. וכך בכתב התביעה נטען, כי המבקש גרם להפרת ההסכם בין אש-ים למשיבה ובכך עוול בעוולת גרם הפרת חוזה ו/או בהפר חובה חקוקה וברשלנות. לפיכך, אין זה מן הראוי לנקוט בסעד הקיצוני של מחיקת התביעה על-הסף בטרם יתבררו טענות אלו כדבעי.
בנוסף, אינני סבורה, כי טענות אלו הן קנטרניות ו/או טורדניות וזאת, כאמור, מבלי לקבוע מסמרות לגביהן, כנדרש בשלב מקדמי זה של ההליך המשפטי.
במאמר מוסגר יוער, כי חרף ההנחה, אותה מרשים לעצמם לעיתים באי-כוח להניח, כאילו "הנייר סובל הכל", קיימים ביטויים, אשר עשיית שימוש בהם אינה מכבדת את הכותב, את העניין ואת בית-המשפט, וכזה הוא הביטוי, בו עשה שימוש בא-כוח המבקש בסעיף 13 לתשובתו. צר לי על כי מר פלום כשל בלשונו ומוטב כי הנכתב בסיפה לאותו סעיף לא היה נטען משנטען.
ב. דחיית התביעה על-הסף
העילות בעטיין ניתן לדחות תביעה על-הסף מפורטות בתקנה 101 לתקנות. בענייננו רלבנטיות העילות, המצויינות בסעיפים-הקטנים 1 ו-3, קרי, קיומו של מעשה בית-דין וכל נימוק אחר, בהתאמה.
כלום קיים מעשה בית-דין בנשוא דיוננו?
לשיטת המבקש התשובה חיובית והוא משליך יהבו, כאמור לעיל, על פסק-דינו של כב' השופט אטדגי בפרשת ה"פ 200682/05.
בפרשה זו תבעה המשיבה, כי בית-המשפט יקבע, שהמבקש וטוטוקרד חבים בחובותיה של אש ים כלפיה בפסק-הדין בתובענה נשוא דיוננו (שבוטל בינתיים) וזאת ביחד ולחוד.
כב' השופט אטדגי דחה את בקשת המשיבה וקבע, כי אין להרים את מסך ההתאגדות בינה לבין המבקש (ראה בסעיפים 8-10 לפסק-הדין). בית-המשפט סירב לייחס למבקש אחריות לנזקי המשיבה בהתאם לפקודת החברות, בין השאר בטענה, כי מדובר בעבירות פליליות, שאין לתבוע סעד בגינן בהליך אזרחי (סעיף 11 לפסק-הדין).
אמנם בית-המשפט דן בסוגיות דומות לנטען בבקשה נשוא דיוננו, אך אין המדובר במעשה בית-דין וזאת מחמת שלוש הסיבות הבאות:
1. ההליך נשוא פסק-הדין הינו הליך ייחודי של המרצת-פתיחה, אשר סדר הדין בעניינו מוגדר ושונה מסדר הדין בתביעה אזרחית 'רגילה'. באותה הפרשה עתרה המשיבה לקבלת סעד הצהרתי, לאחר שניתן פסק-דין ומכאן ההסתייגות המובנת של בית-המשפט לתיתו לה, נוכח השיהוי בהגשת הבקשה ולאור התשתית העובדתית שנדונה במסגרת פסק-הדין בתיק המקורי (וכאמור, אשר בוטל בינתיים). בית-המשפט ייחס לכך חשיבות רבה וקבע, יש בכך משום חריגה מן הכללים הנובעים מעקרונות היושר (סעיפים 13-14 לפסק-הדין).
כיום אנו מצויים במציאות שונה, לפיה – פסק-הדין טרם ניתן והתובענה היא אך בשלביה המקדמיים. אינני סבורה, כי יהא זה נכון לייחס לפסק-דין בהליך המרצת הפתיחה, אשר התבסס על העובדה, כי ניתן פסק-דין, שכאמור איננו שריר עוד, מעמד של מעשה בית-דין ולחסום את המשיבה מלטעון טענות קבילות, לכאורה, גם אם אלו נדחו, לאור מסכת העובדות שפורטה בהמרצת הפתיחה.
2. אחד האדנים, עליהם משעין בית-המשפט את החלטתו לדחות את התביעה, היא העובדה, כי המבקש לא היה צד לתביעה, בגינה ניתן פסק-הדין המבוטל (סיפה לסעיף 10 לפסק-הדין). ברם, כתב התביעה תוקן באופן שהמבקש הינו כיום צד לתובענה ונימוק זה איננו רלבנטי עוד. גם מטעם זה אין לחסום את המבקשת מלטעון טענותיה כנגד המשיב, בוודאי שלא בשלב דיוני כה מוקדם.
3. בנוסף וחשוב מכך, בפסק-דינו קובע בית-המשפט, כי אין הכרעתו חוסמת את המשיבה מלהגיש תביעה אזרחית בעילות שפורטו בהמרצת הפתיחה כנגד מי מהמשיבים. בית-המשפט מגדיל לעשות וחוזר על קביעה זו פעמיים, תוך שהוא מייחד לה כותרת מיוחדת והיא "הבהרה".
וכך קבע בית-המשפט בסעיף 16 לפסק-הדין ברחל ביתך הקטנה:
'... יובהר, כי אין בכל המסקנות האמורות לעיל כדי למנוע מהמבקשת להגיש כנגד המשיבים, או מי מהם, תביעה חדשה ועצמאית...' (ראו גם: הסיפה לסעיף 11 לפסק-הדין)
משבחרה איפוא המבקשת לפעול בהתאם להוראותיו של בית-המשפט, סבורה אני, כי לא יהא זה נכון לחסום אותה בדישה.
ג. סיכום
משכך הם פני הדברים, קובעת אני, כי דין הבקשה להידחות, וכך אני מורה.'
במוחקה תביעה בשל היותה קנטרנית וטורדנית, קובעת כב' השופטת נועה גרוסמן ב- ת"א 20537/03[58]:

"תקנה 100(2) לתסד"א, התשמ"ד-1984 חלה כאן במלוא עוזה. לטעמי, מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית. הבן התלונן במשטרה על אביו לאחר שצד ג' מסר לו כי האם מאוימת.
מצב זה, אפשרי נוכח הפרוטוקולים של בית-המשפט לענייני משפחה המצביעים על סכסוך עמוק בין ההורים. המשטרה התייחסה לדברים ברצינות, וטוב שכך.
האב נעצר ליומיים ושוחרר על-ידי שופטת המעצרים התורנית בבית-משפט השלום, לא לפני שהוצא נגדו צו הרחקה מכתובת מגורי האם למשך 30 יום. אם הוצא צו הרחקה משמע היו ראיות לכאורה לביצוע המעצר ואף דברים בגו.
חירות התנועה של אזרחי ישראל היא זכות יסוד. זכות הקניין אף היא זכות יסוד. והשווה: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לא בכדי מונעים מאדם את הזכות להיכנס לדירתו.
בפרוטוקול השחרור מן המעצר ביום 27.12.02 אף הוזהר התובע בהדגשה, שלא להתערב בכל הנוגע למדורה השקט של האישה בכתובת הנ"ל. לשם מה היה צורך בכך, אם אכן היה מדובר בשה תמים שנעצר על לא עוול בכפו? לא כל תלונה המוגשת למשטרה מסתיימת בכתב אישום. אם לא כן היינו קורסים כולנו תחת גל האישומים.
ברם, העובדה שהתלונה לא הסתיימה בכתב אישום עדיין אינה אומרת שהמעצר היה מעצר שווא. המעצר הסתיים בהחלטה אופרטיבית של צו הרחקה.
במסגרת ההחלטה הוזהר התובע שלא לפגוע במדורה השקט של האישה.
הגשת התביעה הנוכחית, כנגד הבן שדאג למדורה השקט והשלו של אימו, היא תביעה קנטרנית וטורדנית.
זה המקום להזכיר גם כי התובע תבע תחילה גם את משטרת ישראל על שהעזה לעצור אותו (כך!). התביעה כנגדה נמחקה בעקבות בש"א 168053/03.
בהחלטת כב' השופטת אבניאלי מיום 14.7.03 יש הנמקה למחיקת התביעה כנגד משטרת ישראל שפעלה על-פי החלטות שיפוטיות. הנמקה זו יפה גם כלפי הנתבע שנותר אשר הגיש תלונה לגיטימית למשטרה.
אם כל אדם, שהוגשה נגדו תלונה למשטרה, יגרור את המתלונן להליכי משפט בתביעות סרק שרקען עצם הגשת התלונה – אנא נגיע? אם הבן יחשוש להגן על אימו, ולפנות למשטרה כדי שתחקור חשדות לאיומים של האב עליה, שמא יגרר אחר-כך להליכי משפט יקרים ומיותרים – אנא נגיע? אם התובע היה כל כך משוכנע בצדקתו, מדוע הסכים אז לצו הרחקה?
מדוע לא מחה כנגד האזהרות שהוזהר בפרוטוקול ובאזהרה שיפוטית, לשמור על מדורה השקט של אשתו?
ההצקות שהציק התובע לאשתו וגרמו להגשת התלונה נגדו מצאו ביטוי גם בפרוטוקול של בית-המשפט לענייני משפחה שהוגשו במסגרת הסיכומים הללו, וגם בדיון הארכת המעצר שם טען התובע, כי אין לאשתו זכות להכניס אורחים לדירת המגורים שלה. ההלכה המשפטית היא, כי בית-המשפט רשאי ליזום הליך מחיקה אף ללא היזקקות לבקשת נתבע. ראה: ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מא(1) 577.
ההליך המתאים לבדיקת קיום העילה או היעדרה הוא שלב קדם המשפט.
זהו השלב שבו אנו מצויים עתה.
ראה בספרו של כב' הנשיא, השופט אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (הוצאת סיגא, מהדורה שביעית מעודכנת, התשס"ג-2003) 139:
'הסמכות להכריע בבקשה לסילוק על-הסף נשואה לבית-המשפט. סמכות זו ככל שתהיה מופעלת גם ביוזמת בית-המשפט והיא מאפשרת לו להימנע משמיעת ראיות כאשר הדבר מיותר...'
אכן, בירור התביעה הנוכחית מיותר לחלוטין.
התובע נעצר ליומיים לאחר שהוגשה נגדו תלונה במשטרה על איומים כנגד אשתו.
הוא שוחרר ממעצר תוך כדי שניתן נגדו צו הרחקה, ותוך שהוא מוזהר שלא לפגוע במדורה השלו של אשתו.
מכאן ברור כי המעצר לא היה מעצר שווא והתלונה לא היתה תלונת סרק.
התביעה הנוכחית היא עוד נדבך בנסיונות התובע, להציק לבני משפחתו ולבנו הנתבע בכלל זה. התביעה הנוכחית טורדנית וקנטרנית.
התביעה הנוכחית חותרת תחת אושיות הצדק, באשר יש בה פן בעייתי.
עצם קיומה עלול להרתיע בעתיד את הבן מנקיטת פעולות משפטיות לגיטימיות, כגון הגשת תלונה במשטרה.
אני מחליטה איפוא, שלא להעניק לתביעה טורדנית וקנטרנית זו חיות.
אין להעביר את התביעה לבית-המשפט המוסמך לענייני משפחה.
יש לסלק אותה על-הסף כבר עתה.
סיכום
מלכתחילה לא היה מקום להגיש את התביעה לבית-משפט זה.
הפורום הנאות לבירור התביעה הוא בית-המשפט לענייני משפחה.
התביעה טורדנית, קנטרנית ונטולת עילה.
לכן, יש להימנע מהעברתה ויש למחקה על-הסף כבר בשלב זה.
התביעה גזלה די והותר אנרגיות משפטיות. אך כל עוד אנו מצויים בשלב קדם המשפט הנזק אינו רב מדי. התוצאה היא כי התביעה נמחקת על-הסף.
אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בגין ההליכים עד כה, בסך של 6,000 ש"ח פלוס מע"מ. סכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מהיום."
ב- ת"א (עפ') 2695/03[59] נפסק מפי כב' השופט יוסף בן חמו:

"התובע הגיש לבית-משפט זה מספר תביעות, אשר להן מכנה משותף, כולן נגד עובדי המל"ל. התביעות מתייחסות לעוולות שונות שהתובע מייחס לנתבעים, במסגרת עבודתם כעובדי המל"ל.
* בתביעה ב"סדר דין מהיר" – 2677/03, מיום 28.8.03, הנתבעת היא הגב' נורית קמינסקי – מפקחת שיקום של המל"ל. התביעה היא לתשלום סך של 20,000 ש"ח, כ"פיצויים עונשיים" עקב "הפרת חובה חקוקה".
* בתביעה ב"סדר דין מהיר" – 2695/03, מיום 1.9.03, הנתבעים הם שלושה עובדים של המל"ל: עמרם אבוטובול, חיה שמעון, שיפרה קריא. התביעה הינה לתשלום 20,000 ש"ח – "פיצויים עונשיים" על "אי-מילוי חובה רשמית", "הפרת חובה חקוקה", ו"התעלמות מהלכה פסוקה מחייבת".
* בתביעה ב"תביעות קטנות" – ת.ק. 1132/04, מיום 17.2.04, נגד הגב' נורית קמינסקי – התביעה היא לתשלום סך 5,000 ש"ח על "הפרת חובה חקוקה".
* בתביעה ב"תביעות קטנות" – ת.ק. 1171/04, מיום 2.3.04, נגד הגב' נורית קמינסקי, הינה לתשלום – 17,000 ש"ח על "הימנעות מלקיים "תוכנית שיקום".
הנתבעים, המיוצגים על-ידי ס. היועץ המשפטי לממשלה בלשכה המשפטית של המל"ל במחוז נצרת, הגישו בקשה לאיחוד הדיון בתובענות, וביקשו לסלק את התובענות על-הסף (בתביעות הקטנות הוגשה גם בקשה להתיר ייצוג ונעתרתי לבקשה).
איחוד דיון
תקנה 520 לתקסד"א קובעת:
'עניינים אחדים התלויים ועומדים בבית-משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית-המשפט או הרשם, לפי שיקול-דעתו, להורות על איחודים, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין בין מיוזמתו עצמו, ובתנאים שיראו לו.'
ככלל, ההלכה היא שאיחוד הדיון יעשה כאשר ישנן שאלות משותפות, עובדתיות ו/או משפטיות. כאשר קיימת זהות בין בעלי הדין, מהווה הדבר שיקול נוסף בעד איחוד הדיון. בית-המשפט אף אינו תלוי בעניין זה בהסכמת או ביוזמת בעלי הדין או אחד מהם.
בענייננו, כל התיקים תלויים ועומדים בבית-משפט אחד – בית-משפט השלום בעפולה.
קיימת זהות בין הצדדים בכל ההליכים, שכן כל הנתבעים הינם עובדי המל"ל.
העובדה ששתיים מהתביעות שמבקשים לאחד הינן תביעות שהוגשו במסגרת "תביעות קטנות", איננה ממעטת מסמכות בית-משפט השלום להורות על איחוד הדיון.
בסעיף 1 לתקסד"א: מוגדר "בית-משפט": כמשמעותו בחוק בתי-המשפט (נוסח משולב, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט").
על-פי הוראות סעיף 59 לחוק בתי-המשפט, הסמכות לדון בתביעות קטנות נתונה לבית-משפט השלום.
סעיף 60(ב) לחוק בתי-המשפט, קובע שבית-המשפט לתביעות קטנות רשאי להעביר את הדיון לבית-משפט שלום, אם ראה שהדיון בבית-משפט לתביעות קטנות אינו מתאים.
סעיף 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ד-1976, קובע שלבית-המשפט לתביעות קטנות יהיו הסמכויות הנתונות לבית-משפט שלום בעניינים שבסדר דין.
הוראות החוק המוזכרות לעיל בצירוף עם התכלית החקיקתית שבתקנה המאפשרת איחוד דיונים, מביאה למסקנה שלצורך שאלת איחוד הדיונים, אין לעשות אבחנה בין תביעות שבסדר דין רגיל של בית-משפט שלום, תביעות בסדר דין מהיר, או תביעות בסדר דין מקוצר, או תביעות של בית-המשפט לתביעות קטנות.
על-כן, הדיון בכל התיקים מאוחד, וההחלטה תתייחס לכל 4 התיקים.
סילוק על-הסף
הנתבעים עותרים לסילוק התובענות על-הסף ממספר נימוקים:
* המחלוקות שבין הצדדים הוכרעו כבר על-ידי בית-הדין האיזורי לעבודה, וקיבלו תוקף בבית-הדין הארצי לעבודה.
* נושא השיקום המקצועי הינו בסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 391(א)(1) לחוק.
* כבר הוגשה תביעה דומה בתיק בש"א 338/00 לבית-משפט השלום בעפולה, ובית-המשפט הורה על מחיקת התביעה.
* בטיעון בעל-פה הוסיף ופירט בא-כוח הנתבעת כי לטענות המועלות ב- ת"א 2677/03, היתה התייחסות בפסק-הדין של בית-הדין לעבודה ב"ל 2306/01, והטענות המועלות ב- ת"א 2695/03 הוכרעו בפסק-דין מאוחד, שניתן בבית-הדין לעבודה, על-ידי השופטת ורד שפר.
בא-כוח הנתבעים מציין כי התובע הספיק, עד כה, להגיש 200(!) תביעות נגד המל"ל, ויש לראות את התביעות החדשות על רקע, ובהמשך לתביעות הקודמות.
התובע, שלא התכחש לנתונים שצויינו על-ידי בא-כוח הנתבעת, ניסה "לאבחן" בין פסק-הדין בבית-הדין לעבודה לבין ההליכים שבהם הוא נוקט כאן, ועמד על כך שההליכים כאן ימשכו, וכי אין שום סיבה לסלק את התביעות על-הסף.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחים, הגעתי לכלל מסקנה שבר הפלוגתא של התובע הוא המל"ל כגוף. כפי שעולה מכל התביעות של התובע, גם אלה שכאן וגם אלה שנידונו בבית-הדין לעבודה, וגם במסגרת הקובלנה הפלילית, בה דן כב' השופט ארבל, כולם דנים בשאלת חובותיו של המל"ל כמוסד ושל עובדי המוסד, הפועלים, על-פי דין, כלפי התובע.
הרושם המצטבר מכמות התיקים, מעילות התביעה הנטענות, תוכן כתבי התביעה, והשוואתן להליכים האחרים, הוא שמדובר בתובענות שהן טורדיניות או קנטרניות, וגובלת בשימוש לרעה בהליכי בית-משפט.
רושם זה מתחזק מאוד כאשר רואים שנגד אותה נתבעת, אותה פקידת תביעת של המוסד – הגב' קמינסקי נורית, הגיש התובע 3 תביעות בפרק זמן קצר על נושאים דומים, אם לא זהים, שתי תביעות בבית-המשפט לתביעות קטנות, ותביעה אחת בסדר דין מהיר.
* התביעה המאוחדת שנדונה בתיק ב"ל 1224/00, של בית-הדין לעבודה, עסקה, לפי המפורט בפסק-הדין (שהוגש על-ידי בא-כוח הנתבעים במסגרת טיעוניו יחד עם חומר נוסף), בשלוש פניות שונות הנוגעות לשלוש תביעות שונות שנדחו על-ידי פקיד התביעות של המל"ל. בשלוש הפניות, שנוסחן זהה, ביקש התובע שפקידת התביעות תביא את בקשתו, אשר נדחתה על-ידי הפקידה, בפני ועדת תביעות. לטענתו, לא התייחסה פקידת התביעות לפניותיו, ועל-כן, הוגשו התביעות.
בפסק-דינה דחתה השופטת שפר את שלוש התביעות תוך שהיא קובעת (בעמ' 6, שורה 9 לפסק-הדין) כי 'אין כל מקום, הגיון וטעם להיוועץ בוועדת התביעות, בעניין בו בית-הדין כבר פסק לגופו'.
* בתיק אחר שנדון בפני בית-הדין שמספרו 2306/01, הגיש התובע 'בקשה להסדר הקשר עם מחלקת השיקום'. באותו תיק, הפנה התובע טענות רבות נגד הגב' קמינסקי – עובדת המל"ל, שהיא הנתבעת בשלושה מהתיקים שבפני. גם תביעה זו נדחתה.
* בתיק בש"א 338/00, שנדון בפני בית-משפט השלום בעפולה, הגיש התובע "תביעה להטלת קנס כספי" נגד 5 מעובדי המל"ל, שלטענתו, לא מילאו את תפקידם כראוי ומנעו ממנו זכויות להן הוא זכאי על-פי חוק המל"ל בשל היותו נכה עבודה. כב' השופט ארבל הורה על מחיקת הבש"א על-הסף.
* תביעות אחרות שנדונו בבית-הדין האיזורי, נדחו (ראה נספחים לתגובה).
התיקים שבפני עניינם זהה, או דומה.
א. בתיק 1132/04 נגד הגב' קמינסקי טוען התובע כי היא התבקשה ביום 11.9.03, לקיים ועדת תביעות לפי סעיף 299 לחוק הביטוח הלאומי כדי לדון בבקשתו לטיפול שיניים, אך היא נמנעה מלהעביר או להקים ועדת תביעות, ובכך הפרה הוראה הקבועה בחוק.
ב. בתיק ת.ק. 1171/04, שוב נגד הגב' קמינסקי, טוען התובע כי הנתבעת נמנעת מלקיים "תוכנית שיקום" כמתחייב בחוק הביטוח הלאומי, בכך היא 'מפרה חובה חקוקה, מנצלת את מעמדה לרעה ופוגעת בנכה הנתון להשגחה'.
ג. בתיק 2677/03, השלישית, שוב נגד הגב' קמינסקי, מבקש התובע לחייבה על כך שלא ערכה "ביקור בית", ובכך הוא "הופקר" על-ידי מי שמונתה לטפל בו, כנכה.
ד. בתביעה בסדר דין מהיר, 2695/03, התביעה נגד שלושה עובדים של המל"ל, ל"פיצויים עונשיים" עקב "הפרת אמונים" או "אי-מילוי חובה רשמית", "הפרת חובה חקוקה" ו"התעלמות מהלכה פסוקה". התובע טוען כי הנתבעים הפרו את זכויותיו, ולאור הפגיעה וההחמרה במצבו הבריאותי, הוא מבקש לחייבם ב"פיצויים עונשיים".
אחד המבחנים להיותה של תובענה קנטרנית או טורדנית הוא יכולתו של הנתבע להתגונן מפניה כיאות (זוסמן, בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 397; וכן ת"א 262/92 שמעון נ' "הדר טבריה בע"מ" (השופט נאמן)).
היכולת להתגונן כיאות צריך שתהיה גם "עניינית" וגם "מעשית".
"עניינית" – בהיבט של נוסח כתב התביעה, עליו להגדיר ולתחום את המחלוקת, לציין את העילה, לפרט את העובדות כנדרש בהוראות סימן א' לפרק ז' של תקנות סדר הדין האזרחי, במיוחד תקנות 71, 72 וכן תקנה 15.
מטרת תקנות אלה הינה, בין היתר, לאפשר לצד שכנגד להבין מה טוענים נגדו, נגד מה הוא צריך להתגונן, כדי לאפשר לו להתגונן כיאות.
"מעשית" – בהיבט של יכולת מעשית להתגונן. אם אדם יוטרד בתביעות אין סופיות באופן מעשי, הוא לא יוכל להתמודד מולם. במקרה שניהול המשפט יש בו כדי להציק או להטריד את הנתבע, יש למנוע ניהול משפט שכזה.
גם תובענה, אשר יש בהגשתה משום שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט, תחשב תביעה טורדנית (זוסמן, שם, בעמ' 399).
אם ירשה בית-המשפט ניהול תביעות מעין אלה, עלול הדבר לגרום ל"תוהו ובוהו". אם כל פעולה של עובד מוסד או פקיד ממשלתי תובא לפתחו של בית-המשפט כתובענה לא יוכלו הרשויות שנועדו ליתן שירות לאזרח, לפעול. הדבר יגרום לרתיעה אצל העובדים, באופן שיהא בה כדי לפגוע, בסופו של דבר, בציבור.
המדיניות השיפוטית מחייבת למחוק תביעות אלה ולסלקן על-הסף.
את טרדנותן וקנטרנותן של התביעות, ניתן ללמוד מתוך נוסח כתבי הטענות, כפי שפורטו לעיל (ראה לעניין זה, זוסמן, עמ' 399 ואילך).
אמנם "זכות הגישה לערכאות" הוכרה כזכות חוקתית גם במשפט הישראלי (ע"א 733/95 "ארפל אלומיניום" נ' "קליל תעשיות בע"מ", פ"ד נא(3) 577; בר"ע 40/02 יוסף מרדכי נ' טובה וייס, פ"ד סא(2) 913; ת"א 1243/98 עזבון המנוח חלד, פ"ד סא(2) 537; ת"פ 2698/00 מדינת ישראל נ' שלו, פ"ד סא(3) 361), ועל-כן, השימוש בעילות לסילוק על-הסף צריך שיעשה בזהירות יתרה, בהיותם צעד חריג.
למרות המעמד המיוחד והבכיר שניתן ל"זכות הגישה לבית-המשפט", הרי שגם זכות זו, כמו שאר הזכויות, איננה "זכות מוחלטת" וניתן להגבילה, שהרי חובתו של בעלי דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים/דיוניים בדרך מקובלת ובתום-לב, מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו.
(בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 461), וכן פסק-דין ת"א שלום 117674/02 מפי השופט יעקב שיינמן).
כל הנתבעים כאן הם "עובדי ציבור". אמנם, אין הם חסינים בפני תביעות נזיקין וניתן לתובעם בעילת רשלנות, אך לא כל טענה נגד עובד ציבור ולא כל טעות, אם היתה כזאת, מצדיקה תביעה בגין רשלנות.
שוכנעתי במקרה דנן שהתביעות הנן קנטרניות, גם לפי אופן הגשת התביעות.
אשר-על-כן, אני מורה על סילוק התביעות על-הסף בדרך של דחיית התביעות."

[54] ת"א (י-ם) 6422/02 מרדכי ורטהיימר נ' תמיר פרוינד, פ"מ סג(3) 49, 51 (2003).
[55] י' זוסמן, שם, בעמ' 377, סעיף 321.
[56] ת"א 262/92 שמעון צח, עורך-דין נ' הדר טבריה בע"מ, פ"מ נג(1) 224, 224-231.
[57] בש"א (ת"א-יפו) 158838/07 יצחק שני נ' הטור השבועי בע"מ, תק-של 2007(2) 16011 (2007).
[58] ת"א 20537/03 אליהו לאה נ' אפרים לאה, פדאור 04(23) 549 (2004).
[59] ת"א (עפ') 2695/03 הרמן אברהם נ' נורית קמינסקי (נתבעת ב- 3 תביעות) ואח', תק-של 2004(2) 6711 (2004).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תובענה אשר יש בהגשתה משום שימוש לרעה בהליכי בית-משפט, תחשב תביעה טורדנית ו/או קנטרנית