botox

היסוד הנפשי

ב- רע"פ 5858/10 {שלמה אדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(3), 2207, 2209 (2010)} קבע כב' השופט א' א' לוי כי לעניין היסוד הנפשי בעבירת ההפקרה, ציין בית-משפט השלום כי "המבחן הקבוע בחוק הינו מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי", ובהמשך כי "אין כל ספק כי אדם סביר היה צריך להבין שמדובר בתאונת דרכים בה נפגע אדם".

בקביעתו זו אכן נקלע בית-המשפט לתעבורה לכדי טשטוש הגבולות בין שני רכיביו של היסוד הנפשי בעבירת ההפקרה: הראשון, דורש מודעות סובייקטיבית באשר למעורבות בתאונה, בעוד שהשני דורש מודעות אובייקטיבית לכך ש"בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם".

כפי שמציין המבקש, במקרה בו אדם כלל לא היה מודע למעורבותו בתאונה, אף אם היה עליו להיות מודע לכך באופן אובייקטיבי, לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו {ראה גם ע"פ 66/88 מדינת ישראל נ' אפרתי, פ"ד מג(1), 848, 855 (1989)}.

ברם, על-פי דבריו של המבקש עצמו כפי שתועדו על-ידי אחד החוקרים, הוא חש באחד הקטעים של הכביש במכה חזקה שגרמה לנזק לשמשה הקדמית של הרכב, ובהמשך נתגלו נזקים נוספים ובכללם פגיעה בראי הצד. אם תוסיף לאלה את העובדה שהמבקש טרח להתייעץ עם עורך-דין קודם לפנייתו למשטרה, היתה רשאית הערכאה הדיונית לקבוע כי המבקש, למצער, חשד כי פגע באדם וממילא היה מעורב בתאונת דרכים.

נדגיש כי הטענה לפיה הנפגע בתאונה נפטר על-אתר כתוצאה מן התאונה או זמן קצר מאוד לאחריה, ולפיכך, לא ניתן היה להושיט לו עזרה ממשית, נטענה זה מכבר על-ידי נהגים שהיו מעורבים בתאונות "פגע וברח", ואף הובאה בפני בית-משפט בפרשות שונות.

לעניין זה נציין כי כשברור לפוגע כי הנפגע כבר מת ושום עזרה לא תועיל לו, הרי שאין הוא עובר את העבירה הנדונה כשהוא משאיר את הנפגע במקומו ואינו מסיע אותו לטיפול רפואי מתאים.

כדי למנוע טעות, עלינו להדגיש כי דבר מותו של הנפגע צריך להיות ברור וודאי מעל לכל ספק, שהרי ייתכנו מקרים שבהם אדם נפגע ונתון במצב קשה מאוד, ואף שלהדיוט הוא נראה כמת, ייתכן כי הגשת עזרה דחופה עשויה להצילו ממוות {ע"פ 515/72 מחמוד שעבט נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1), 549 (1973)}.

ויודגש, רק במקרים נדירים ביותר יוכל הנהג הפוגע - מיד לאחר קרות התאונה - להיות משוכנע, מעל לכל ספק, כי אין כל סיכוי להציל את האדם בו פגע וכי כל עזרה שהיא לא תוכל להועיל לו.

יתר-על-כן, כאשר הנהג כלל לא ניגש אל הנפגע ולא בדק באופן אישי את מצבו, ממילא לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דבר מותו היה לו ברור. ברוח זו, קבעה פסיקת בית-משפט כי מקום בו הנפגע בתאונה נפטר באופן מיידי כתוצאה מן הפגיעה, ולחילופין - נפטר זמן קצר לאחריה, די בכך שהפוגע, חרף העובדה כי היה מודע לכך שפגע באדם, הסתלק מזירת האירוע מבלי לברר את מצבו של הנפגע {וממילא, מבלי להושיט לו עזרה} כדי להרשיעו בעבירת ההפקרה לפי סעיף 64א(ב) לפקודה {ראה ע"פ 3359/04 גאנם נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 2363, 2365 (2004); ע"פ 260/02 מועלם נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 627, 628 (2002)}.

המסר העולה מדברים אלו הינו כי תמיד מוטלת על הנהג הפוגע חובה לברר באופן אישי את מצבו של הנפגע ובכלל זאת להזעיק את כוחות החירום הנדרשים בנסיבות העניין, וזאת אף אם קיימת סבירות גבוהה לכך שהנפגע קיפח את חייו בתאונה {ע"פ 1977/05 דוד גולה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1025 (2006)}.

כאמור, תכליתו העיקרית של סעיף 64א לפקודת התעבורה הינה להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונת דרכים, לשם שמירה על גופו ועל חייו. העובדה כי בדיעבד מסתבר כי הנפגע נפטר על-אתר, כאשר מידע זה לא היה בידיעתו של הפוגע במועד הרלוונטי, אין בה כדי לשחרר את הנהג מחובתו בראי התכלית האמורה.

בחינת התנהגותו של הנהג הפוגע צריכה להיעשות בהתאם למצב הדברים כפי שהוא ראה אותו. בהיבט זה, יהא מצבו של הנפגע אשר יהא, הפקרתו על-ידי הנהג הפוגע, כאשר אף בראייתו שלו ישנו סיכוי שהנפגע עודנו בחיים, מבטאת אדישות וחוסר-אכפתיות משוועים לשלומו של הנפגע, ואף יותר מכך.

כאמור, כל עוד מותו של הנפגע אינו ברור לפוגע מעל לכל ספק סביר, הוא אינו פטור מן החובה הקבועה בסעיף הנ"ל, והשאלה האם הנפגע בתאונה נותר בחיים או לא, עשויה במצב זה להשפיע רק על הקביעה אם הוא יורשע בביצוע מושלם של העבירה או בניסיון לעוברה בלבד {ע"פ 1977/05 דוד גולה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1025 (2006)}.

ב- ת"פ (יר') 55319-09-11 {מדינת ישראל נ' חיים שובל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.09.14)} הורשע הנאשם בכתב האישום במספר עבירות, כשבניהם עבירת ההפקרה לאחר פגיעה. אחת השאלות שעמדה במחלוקת היא, האם הנאשם היה מודע לפגיעת הרכב במתלונן?

בית-משפט קבע, כי המסקנה החד-משמעית מן הראיות, היא שהנאשם ראה את המתלונן בעת שהאחרון פרץ לכביש ועמד מול חזית הרכב. ראשית, כך עולה מצפיה בסרט מצלמת האבטחה; וניכר כי כאשר אדם עומד זקוף, לא-כל-שכן בידיים מורמות, אל מול חזית של רכב מהסוג הנדון {רכב שחזיתו נראית בתצלום} נהג הרכב מבחין בו.

שנית, השחזור שביצע ראש מדור תאונות דרכים, תומך אף הוא במסקנה האמורה. המומחה אמנם העיד, כי כאשר נהג היושב ברכב דומה, מסיט מבטו לצד שמאל וממקד מבטו במראה השמאלית לקראת תחילת נסיעה, הוא יתקשה להבחין באדם הניצב בצד ימין, על המדרכה. ואולם הוא הדגיש והבהיר, כי ברגע שהנהג מתחיל בנסיעה ומישיר מבטו בכיוון הנסיעה לפנים, הוא אמור להבחין באדם העומד מול חזית הרכב, גם אם הלה עומד בצד הימני של חזית הרכב. קביעה זו היא מובנת מאליה, ולא צריך להיות מומחה בתחום תאונות הדרכים, כדי להגיע למסקנה זו, כפי שהבהיר המומחה עצמו.

שלישית, גם גרסתו של הנאשם מובילה למסקנה האמורה, למרות שטען כי לא הבחין במתלונן. כאמור, הנאשם העיד, כי החל בנסיעה רק לאחר שוידא שהמתלונן עומד על המדרכה, וטען כי בעת הנסיעה, הישיר מבטו לפנים, בכיוון נסיעתו, ולא ראה כי המתלונן יורד לכביש. בית-משפט קבע כי גרסה זו בלתי-מתקבלת על הדעת, ואף לא נשמעה אמינה, זאת לנוכח העובדה שבעת נסיעת הרכב לפנים, פרץ המתלונן לכביש, לעבר חזית הרכב, בעמדו זקוף - בסיטואציה שהיה על הנאשם לראותו, על-פי הגיונם של דברים, וכמובהר בעדותו של ראש מדור תאונות דרכים.

ממכלול הראיות עולה, איפוא, כי הנאשם ראה את המתלונן בעת שהאחרון עמד מול חזית הרכב בתחילת הנסיעה.

מכאן למחלוקת בשאלה, האם הנאשם היה מודע לפגיעת הרכב במתלונן. גם כאן קבע בית-משפט שהתשובה החד-משמעית לכך הִנה חיובית. ראש לכל, הנאשם ראה את המתלונן עומד מול חזית הרכב, כאשר הרכב המשיך בנסיעה והטיח אותו לכביש; ומכאן כי ידע, גם ידע, שהרכב פגע בו ועבר על פני גופו. בכך די כדי לקבוע כי הנאשם היה מודע לכך שהמתלונן נפגע בתאונה, ולא הגיש לו עזרה.

זאת ועוד, על-פי עדויות עדי הראיה, צעק המתלונן כי נפגע. העד אף ציין, כי הפנה מבטו לאחר ששמע צעקות: "הוא דורס אותי", והספיק לראות את המתלונן עומד מול חזית הרכב, לפני שנפל על הכביש ובטרם חלף הרכב על פניו של העד. הואיל והחלון הימני של הרכב היה פתוח, גם הנאשם שמע את הצעקה האמורה, למרות הכחשתו החוזרת בעניין זה.

ראיה לכך שהנאשם שמע את הצעקה, ניתן למצוא בגרסאות שהעלה בעניין יכולתו לשמוע את הצעקות. תחילה טען, כי החלונות נסגרו "באופן אוטומטי" עם תחילת הנסיעה; ובהמשך הבהיר, כי בעת שהחל בנסיעה, לחץ על כפתור סגירת החלונות. הגרסה האחרונה, אינה יכולה להועיל לנאשם, שכן מרגע תחילת הנסיעה ועד לנפילתו של המתלונן על הכביש, חלפו כשתי שניות. הגרסה, לפיה בפרק זמן קצר זה סגר הנאשם את חלון הרכב, אינה מתקבלת על הדעת ונשמעה בלתי-אמינה; בפרט כאשר הנאשם אישר בסופו-של-יום, כי פתח בנסיעה מהירה לצורך הימלטות מהזירה ואף עשה זאת מבלי שהספיק להדליק את אורות הרכב.

לא זו אף זו, הכחשתו הכוזבת של הנאשם בחקירותיו הראשונות במשטרה, כי היה בעיר העתיקה, תומכת אף היא במסקנה כי הנאשם היה מודע לפגיעה במתלונן, או לאפשרות שפגע בו. הנאשם הסביר את הכחשתו הכוזבת האמורה, בכך שחשש שיתגלה כי נהג בזמן פסילה. הסבר זה נשמע בלתי-אמין ובלתי-סביר, שכן דבר נהיגתו בזמן פסילה אמור היה להתגלות בכל מקרה, עם מעצרו, כאשר נהג ברכב; וניכר, כי הלה הכחיש שהיה בעיר העתיקה, הואיל ורצה להרחיק עצמו מהפגיעה במתלונן.

ב- ע"פ 1825/14 {מוחמד סרחאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.07.14)} הוגש ערעור על גזר דינו של בית-המשפט המחוזי, בגין הרשעתו {על יסוד הודאתו} בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור.

צויין כי מקרה זה חל לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 101 לסעיף 64א לפקודת התעבורה אשר החמיר באופן ממשי את הענישה על עבירת ההפקרה לאחר פגיעה. בתי-המשפט הדגישו את חומרת העבירה ואת הצורך להשית בגינה עונש הולם עוד בפסקי-דין שקדמו לתיקון ובמשנה-תוקף לאחר התיקון. התיקון יצר מדרג חומרת עונשים בהתאם ליסוד הנפשי שליווה את ביצוע העבירה.
ברף הנמוך נקבעה עבירה של הפקרה לאחר פגיעה שדורשת יסוד נפשי של רשלנות והעונש המרבי שנקבע בצידה הוא 3 שנות מאסר. ברף יותר גבוה נקבעה עבירה שהיסוד הנפשי שלה הוא מודעות ובצידה עונש מרבי של 7 שנות מאסר. באשר למערער נקבע כי הורשע לפי החלופה החמורה והיא הפקרה מודעת. לפיכך קבעה ערכאת הערעור שהעונש שהוטל על המערער הוא מתון.

ב- ע"פ 1229/10 {טארק מג'דוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.08.10)} המערער הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובהפקרה לאחר פגיעה. באשר ליסוד הנפשי נקבע, כי לא נמצא בטענתו של המערער בדבר היעדר מודעותו למעשה הדריסה. מנסיבות המקרה כפי שנקבעו בבית-המשפט עולה בבירור שהמערער היה מודע למעשה הדריסה, ונהג ברכבו באופן פזיז.

זאת ועוד, לפי עדויות המתלונן עמד המתלונן בסמיכות של ממש לרכב והחליף דברים עם המערער. המערער שהיה מודע כל אותה עת לסמיכות הרבה של המתלונן אל רכבו החליט למרות זאת לשלב הילוך לאחור, ואז לנסוע אחורנית בתנועת סיבוב חדה על-מנת לחזור אל הכביש. תוך כדי נסיעה זו פגע רכבו של המערער ברגלו השמאלית של המתלונן. המתלונן אף העיד שבמהלך נפילתו הוא יצר קשר עין עם המערער ואף צעק לו שנפגע מרכבו.

נסיעה זו לאחור, כאשר המתלונן עומד בצמוד לרכב, מלמדת על התעלמותו של המערער מן התוצאות העלולות לנבוע מאופן נהיגה זה. על-כן, דחה בית-משפט טענה זו.