חובת הסיוע - חובה מוסרית

חובה מוסרית מן המעלה הראשונה היא לבוא ולסייע לאדם פצוע הזקוק לעזרה. חובה זו באה לידי ביטוי בחוק לא תעמוד על דם רעך המחייב כל אדם להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה לחייו או לשלמות גופו ובריאותו. חובה זו באה לידי ביטוי גם בתקנה 146 לתקנות התעבורה, המחייבת כל נוהג רכב העובר במקום בו ארעה תאונת דרכים עם נפגעים, לעצור ולהושיט עזרה לנפגע, גם אם אותו נהג לא היה מעורב כלל בתאונה.

חובת ההצלה והסיוע מתחייבת ממידת קל וחומר כאשר נוהג הרכב הוא שגרם לפגיעה באדם. אי-עצירה במקרים אלה מעידה על התנכרות מודעת לחיי אדם, על אי-אכפתיות ושוויון נפש לגורלו של הנפגע {ש"ז פלר "חובות נוהג כלי-רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים", משפטים ו 451, 463 (1976-1975) (להלן: "פלר, חובות כלי רכב כלפי נפגע")}.

מסעיף 64א לפקודת התעבורה אנו למדים כי המחוקק ביקש להילחם בתופעה של תאונות "פגע וברח", כאשר נהגים מפקירים לנפשם נפגעי תאונות דרכים ונמלטים מהמקום כדי להתחמק מענישה. נוכח ריבוי המקרים וחומרתם קבע המחוקק רף ענישה גבוה של 14 שנים.

עבירת ההפקרה הינה עבירת התנהגות מסוג של מחדל, ובגדרה מוטלת חובת עשה על הנהג המעורב בתאונה להגיש עזרה למי שנפגע או עשוי היה להיפגע כתוצאה מהתאונה, גם אם התאונה לא היתה באשמתו.

חובה זו מוטלת על "נוהג הרכב" כאמור בסעיף 64א לפקודת התעבורה, אך מה דינם של שאר הנוסעים ברכב אשר חזו בתאונה ולא הושיטו עזרה לאדם שנפגע? מה דינו של הנוסע שישב לצידו של הנהג, שלא זו בלבד שלא ירד מן הרכב לסייע, אלא אף לא מיחה באוזני הנהג והסכים בשתיקה לבריחה מן המקום? לכאורה, קשה להלום כי רק הנהג יישא בעונשו בעוד שנוסעי הרכב יהיו נקיים מאשמה ולא יישאו בתוצאת ההפקרה. בחובה מוסרית ואנושית עסקינן, של לקיחת אחריות ודאגה לחיי אדם, וכבר קבע הרמב"ם בהקשר לעבירות מסוג זה של הפקרת אדם:

"אף-על-פי שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין בהן מעשה, חמורים הם: שכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו אִבד כל העולם כולו; וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו" (משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה טז).

ברי כי החובה המוסרית לסייע לנפגע מוטלת גם על נוסע ברכב המעורב בתאונה. ברם, במשפט פלילי עסקינן, הכפוף לעקרון החוקיות לפיו "אין עבירה ואין עונש עליה אלא-אם-כן נקבעו בחוק או על פיו" {סעיף 1 לחוק העונשין; ע"פ 2247/10 שלום ימיני ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 352 (2011)}.

ב- ע"פ {2706/13 יונית חממה קרני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.10.13)} הורשעה המערערת, בעבירת סיוע להפקרה אחרי פגיעה. בית-משפט קבע, כי הותרת אדם פגוע לאנחות היא בלתי-מוסרית בכל קנה מידה אפשרי, שהשכל הישר והמצפון האנושי אינם יכולים להכיל. החובה להושיט עזרה לאדם שנפגע היא אושיית יסוד בחברה מתוקנת ואולם, תאונת פגע וברח, בזויה ככל שיהא, היא אחד המעשים הפושים בחברה הישראלית.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חובת הסיוע - חובה מוסרית