סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• היסטוריה חקיקתית
• מהות ותכלית
• היסוד הנפשי
• הפקרה - עבירת מחדל - כללי
• יסודות עבירת ההפקרה המגבשים את ההרשעה בעבירת הפקרה לאחר פגיעה לפי פקודת התעבורה
• כיצד יש לנהוג במקרים של תאונות דרכים?
• חובת הסיוע - חובה מוסרית
• מהן הזכויות של נפגעי עבירת ההפקרה
• האם ניתן להרשיע נוסע ברכב בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה?
• דיני מעצרים
• תיקון 113 לחוק העונשין
• רף הענישה בעבירת הפקרה לאחר פגיעה
• הסדרי טיעון
• הרשעה על-פי הודאה
• מהי הענישה הראויה בבתי-המשפט בעבירת הפקרה לאחר פגיעה?
• בית-המשפט השלום
• בית-המשפט העליון

דיני מעצרים

1. מבוא
מעצר עם תום ההליכים הוא אחד מהכלים המשפטיים הקיצוניים שניתן לנקוט כלפי נאשם בעבירה פלילית, מעצר עד תום ההליכים בא בכדי למנוע מהחשוד את בריחתו, פגיעתו באחרים ושיבוש הליכי משפט.

סוג זה של מעצר מתבצע כאשר מוגש כתב אישום פלילי והתביעה מבקשת לבצע כלפי הנאשם מעצר עד תום ההליכים נגדו עד שיסתיים משפטו ויוכרע דינו, במהלך הזה נשללת חירותו של הנאשם עוד בטרם הוכחה אשמתו ולכן נחשב הליך קיצוני מידי.

מעצר עד תום ההליכים אינו משמש ככלי ענישה אלא מניעה של פגיעה פוטנציאלית של החשוד בשלום הציבור ו/או בהליכי המשפט וכן שהנאשם לא יברח ובמקרה של ביצוע עבירת הפקרה של אדם בתאונת דרכים הדבר בה ללמד על חומרת עבירת הפקרה כפי שהמדינה רואה אותה ועל כך שהיא רואה במפקיר אדם מסוכן לחברה.

מעצר עד תום ההליכים אינו בא אוטומטית במקרה של הפקרה אלא על-ידי הגשת בקשה על-ידי התביעה וצריך לדעת שישנם תנאים הצריכים להתקיים על-מנת שבית-המשפט יצדיק זאת, מקרים אלו נקראים על-פי חוק "מקרים חריגים". ראשית, התביעה צריכה להוכיח את קיומה של תשתית ראייתית להוכחת אשמתו של הנאשם - בית-המשפט אינו בוחן את אשמתו או חפותו של הנאשם אלא רק את הפוטנציאל הטמון בראיות התביעה.

שנית, על התביעה נדרש להוכיח חשש לפגיעה בביטחון הציבור, הפרת תנאי שחרור, אי-מתן ערובה, חשש לשיבוש הליכי משפט או הימלטות מן הדין. יצויין, כי ישנם מקרים בהם בית-המשפט מאשר חלופות מעצר הולמות במידה ומוצגות לפניו כאלה.

יחד-עם-זאת, ראוי לציין כי האמצעי החשוב ביותר העומד לרשות גורמי אכיפת החוק מלבד הענישה עצמה, הוא הליך המעצר, בין זה שנחוץ לצורכי החקירה ובין זה המשמש מניעת המשך הפשיעה ושיבוש המשפט כאשר כבר הוגש כתב אישום.

על-פי דו"ח עמותת "אור ירוק", למשל, שהתפרסם במאי 2011, בין השנים 2009-2000 נפגעו בישראל כ- 10,900 בני אדם בתאונות פגע וברח. המחקר, אשר התבסס על נתונים מטעם גורמים רשמיים כגון משטרת ישראל ומכון המחקר של הכנסת, מצא כי 187 בני אדם מצאו את מותם בתאונות אלה ו- 841 נפגעים נפצעו באורח קשה עד אנוש.

2. מעצר עד תום ההליכים
2.1 כללי
הסעיף המסדיר מעצר עד תום ההליכים לאחר הגשת כתב אישום הוא סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים)" או "חוק המעצרים").

תיקון לחוק המעצרים, שנתקבל בכנסת ביום 01.05.96 (תיקון מס' 9), קבע את ה"מדיניות" בכל הקשור לסוגיית המעצר של נאשם עד תום ההליכים נגדו. סוגיית המעצרים הינה מן הסוגיות החשובות בנושא זכות האדם לחירות ולחופש, כאשר הזכות כאמור, מתעמתת עם הדאגה לשלום הציבור או בטחונו. על-כן, על בית-המשפט, בבואו לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לקבוע את מידת האיזון בין שני ערכים יסודיים אלה.

תיקון זה הביא לכך שהעקרונות הקובעים בסוגיית המעצרים תהיינה בכתב, תחת סעיפי חוק מפורשים, דבר שיגרום לאחידות ביצועם {בש"פ 335/89 מדינת ישראל נ' אברהם בן אליהו לבן, פ"ד מג(2), 410 (1989)}.

כב' השופט א' ברק קבע ב- דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 {עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589 (1995)} כי "הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג".

זאת ועוד, כב' השופט א' ברק מוסיף וקובע בפרשת גנימאת הנ"ל כי מדינה השומרת על "זכויות האדם" צריכה, במקרים מסויימים, לפגוע בזכויותיו, וזאת כדי לקיים זכויות אדם. כך לדוגמה כאשר נשקפת מנאשם סכנה, "כי אם יתהלך חופשי ימשיך לבצע עבירות, מוצדק הוא לעצרו עד שיוכרע משפטו".

כב' השופט א' ברק סבור כי במקום "בו מוכחת הסכנה מנאשם, יש לעצרו; ואם סכנה כזו נשקפת מרבים, יש לעצור רבים. אך אין להפוך את המעצר לשיטה ולדבר מובן מאליו. המעצר צריך תמיד להיתפס כאירוע מיוחד וחריג".

י' קדמי גורס בספרו {על סדר הדין בפלילים חלק ראשון (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003), 177} כי "מעצר עד תום ההליכים אינו מהווה "המשך" מעצר של חשוד או "הארכת" מעצר של חשוד; אלא - הוא פותח הליך מעצר עצמאי ונפרד בעניינו של "נאשם", להבדיל מ"חשוד"".

יודגש, כי אין כל מניעה כי נאשם יהיה משוחרר או חופשי עד להגשת כתב האישום. עסקינן בבקשה למעצר עד תום ההליכים בערכאה הראשונה אולם, חוק המעצרים קובע כי ניתן להחזיק במעצר גם בתקופת הערעור.

י' קדמי גורס כי "בקשה למעצרו של נאשם ניתן להגיש במהלך הדיון בערכאה הראשונה ולאו דווקא בפתיחתו; ואפילו לאחר מתן הכרעת הדין. אין מניעה להגשת בקשה כאמור לאחר מתן פסק-הדין ולקראת ערעור; וכן - לעניין הערעור עד לסיומו".

כפי שנראה, מלאכת בית-המשפט, בשאלת מעצר עד תום ההליכים, בנויה על שלושה שלבים. האחד, דיון בשאלה האם קיימות ראיות לכאורה כנגד הנאשם. השני, דיון בשאלה האם קיימת עילת מעצר כנגד הנאשם. השלישי, האם ניתן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר ראויה. יפים לעניין זה דברי כב' השופט סברי מוחסן ב- ב"ש (חד') 1114/08 {מדינת ישראל נ' ג'בארין קייס בן עלאטיף, תק-של 2008(1), 15045 (2008)}:

"כבכל הליך למעצר "עד תום ההליכים", שלושה נושאים עיקריים אמורים לעמוד להכרעתנו, והם: האחד, בחינה אם חומר הראיות שנצבר בתיק החקירה, יש בו כדי לספק תשתית ראויה, ולו לכאורה, למעשים ולמחדלים המיוחסים למשיב בכתב האישום; השני, אם נתקיימה עילה ראויה למעצר עד תום ההליכים; והשלישי, האם נכון וראוי הוא להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, או שמא ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של שחרור בערובה ובתנאים שפגיעתם בחירותו של המשיב חמורה פחות ממעצר."

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, נחקק על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק המעצרים מניח צורך בקיומו של איזון בין שני ערכים. האחד, חירות הפרט. השני, ביטחון הציבור. בין הפעלת שני הערכים הללו, מפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו באשר לדרך בו בוחן את קיומה של עילת מעצר ובירור התאמתה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר, תוך התחשבות מרבית בחירתו של הנאשם {ב"ש (אי') 1259/08 מדינת ישראל נ' תחסין חטיב ואח', תק-של 2008(1), 16197 (2008)}.

לצורך בחינת שיקול-הדעת, על בית-המשפט לבחון באופן פרטני את נסיבותיו האישיות של הנאשם על-פי חוק המעצרים. זאת ועוד, נדרש ביסוס עובדתי קונקרטי הן לקיומן של ראיות לכאורה, הן לקיומה של עילת מעצר והן לעניין חלופת המעצר. יודגש, כי בלא ביסוס קונקרטי, עלולה להיווצר תמונה מעורפלת בפני בית-המשפט - דבר שיביא ל"זעזוע" מלאכת האיזונים העדינה הנדרשת מבית-המשפט בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

סעיף 21 לחוק המעצרים, מונה שני תנאים לפיהם, יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו. שני התנאים הינם מצטברים. ואלה הם:

האחד, קיימות ראיות לכאורה לפיהן התביעה יכולה להוכיח את העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום.

השני, התקיימה עילת מעצר נגד הנאשם.

בהיעדר עילת מעצר ו/או היעדר ראיות לכאורה, אין לבית-המשפט הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו ו"אין זה משנה מה חומרת העבירה שבביצועה הוא מואשם" {ב"ש (עכו) 2537/08 מדינת ישראל נ' אדיב בן חאפז בדוי, תק-של 2008(1), 25860 (2008)}. כך לדוגמה קבע כב' השופט משה אלטר ב- ב"ש (עכו) 1978/080 {מדינת ישראל נ' נסרה טארק תק-של 2008(1), 23287 (2008)} כי לאור קביעתו כי אין בפניו עילת מעצר נגד הנאשם/המשיב - אין בידו הסמכות להורות על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים נגדו.

על-אף האמור לעיל, ובטרם יורה בית-המשפט על מעצרו של נאשם, ובתנאי שמתקיימים שני התנאים שלעיל, ראיות לכאורה ועילת מעצר - יחדיו, יבחן בית-המשפט האם קיימת חלופת מעצר שכן, במקרה וקיימת חלופת מעצר ראויה - יורה על מימושה. אולם, באם יגיע בית-המשפט למסקנה כי חלופת מעצר ראויה, לא קיימת ו/או לא ראויה - יורה הוא, על מעצרו של הנאשם, עד תום ההליכים נגדו.

יש להדגיש כי הגורסים כי אי-קיומה של חלופת מעצר ראויה, מהווה תנאי שלישי, שבהתקיימותו, יורה בית-המשפט על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו. כך לדוגמה קבע כב' השופט משה רביד ב- ב"ש (יר') 10291/07 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סרחאן, תק-מח 2008(1), 1152 (2008)}:

"סוגיית מעצר עד תום ההליכים מוסדרת בהוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), המורנו כי בית-המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, אם התקיימו שלושה תנאים אלה במצטבר: האחד, קיימת עילת מעצר עניינית, כמפורט בהוראת סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, המונה שלוש חלופות: (1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא לשיבוש הליכי משפט, כמפורט בסעיף-קטן (א). (2) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, בטחון הציבור או בטחון המדינה. (3) הנאשם מואשם באחת מהעבירות המנויות בסעיף-קטן (ג), המקימות חזקה כי מתקיימת עילת המסוכנות כאמור בסעיף-קטן (ב) לעיל.
לחילופין, קיימת עילת מעצר דיונית, כמפורט בהוראת סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, שעניינה התפתחויות מאוחרות, הנוגעות לאי-מתן ערובה, הפרת תנאי מתנאי ערובה או היווצרות עילה לביטול השחרור בערובה. השני, קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. השלישי, ככל שמדובר בעילת מעצר עניינית, נבחנה חלופת מעצר ולנאשם ניתנה הזדמנות להיות מיוצג, כמפורט בהוראות סעיפים 21(ב)(1)-(2) לחוק המעצרים (ראו, יעקב קדמי סדר הדין בפלילים, חלק ראשון (תשס"ג-2003), 181-180)."

וב- ב"ש (עכו) 1419/08 {מדינת ישראל נ' עופר לוי יתח, תק-של 2008(1), 11453 (2008) נפסק מפי כב' השופט וויליאם חאמד}:

"שלושה יסודות אשר בהתקיימם במצטבר יורה בית-המשפט על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים: ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, עילת מעצר, והיעדר אפשרות שחרורו בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה מזו שבהשמתו מאחורי סורג ובריח. זו מצוות סעיף 21 לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996."


י' קדמי בספרו גורס כי קיימים למעשה שלושה תנאים. ואלה הם כדבריו:

"1. התקיימה עילת מעצר.
2. "קיימות ראיות לכאורה", להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום.
3. "התקיימו שני 'התנאים המגבילים', הקבועים בסעיפים 21(ב)(1) ו- (2), לאמור: נבחנה חלופת מעצר; וניתנה לנאשם הזדמנות להיות מיוצג."

2.2 ראיות לכאורה
כל עוד מדובר ב"חשוד" - התשתית הראייתית הדרושה למעצרו ולהחזקתו במעצר מצטמצמת: לקיומו של "חשד" לביצועה של עבירה - ולצידו "חשש" בדבר קיומו של סיכון - ברמה הוודאות הקבועה בהוראה המעניקה את סמכות המעצר. יוער כי להוכחתו של חשד - והוא הדין חשש כאמור: די במידע ובחומר ראייתי אחר, בין שהוא קביל ובין שאינו קביל; ובלבד - שיש בכוחו לבסס את החשד ברמת הוודאות הדרושה על-פי החוק. יתר-על-כן, אין צורך בתשתית ראייתית להוכחת האישום, שהרי מדובר ב"חשד" בלבד.

לעומת-זאת, כאשר מדובר ב"נאשם" - התשתית הראייתית הדרושה למעצרו ולהחזקתו במעצר עד תום ההליכים חייבת לעמוד בדרישה של "ראיה לכאורה" להוכחת האשמה נושא האישום; כאשר במסגרתה של תשתית זו, באות בחשבון אך ורק ראיות שתהיינה קבילות במסגרת הדיון בכתב האישום שהוגש כנגד הנאשם {י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003), 223}.

השאלה מהן "ראיות לכאורה" הדרושות בבקשה למעצר עד תום ההליכים נדונה בפסק-הדין המנחה ב- בש"פ 8087/95 {זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)}.

"ראיות לכאורה" מחייבות תמיד הערכת סיכויים בדבר התפתחות עתידה, וזאת על רקע המכלול הקיים כבר עתה, ובעיותיו המובנות. על-כן, השאלה שהשופט צריך לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם.

"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות {רגילות} אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר.

יודגש, כי הערכת כוחן של הראיות העומדות בפני בית-המשפט נעשות על בסיס חומר החקירה המונח בפני בית-המשפט כגון: הודעות, מזכרים וכדומה וללא שמיעת עדים {ערר (נצ') 1675/02 סויסה יצחק נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 67270 (2002)}.

ב- בש"פ 826/08 {קיאל קשאש נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2340 (2008); וראה גם ב"ש (יר') 8263/08 מדינת ישראל נ' יחיאל כהן, תק-של 2008(1), 15948 (2008)} קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי ראיות לכאורה "הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר.

רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל-כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים".

ב- ב"ש (נצ') 75/08 {מדינת ישראל נ' מוחמד בן שווכאת טומקי, תק-מח 2008(1), 5876 (2008)} קבע כב' השופט יצחק כהן כי "בבוא בית-משפט לקבוע קיום ראיות לכאורה, דרגתן ועוצמתן, מביט הוא אל התמונה הכוללת". במקרה דנן, הסכים סנגורו של הנאשם כי קיימות ראיות לכאורה כנגד מרשו אולם, הוא מלין על "דרגתן ועוצמתן" של הראיות. בקבלו את טענת הסנגור לגבי דרגתן ועוצמתן של הראיות קבע בית-המשפט כי:

"בדיקת הראיות הלכאוריות כאן מלמדת, כי אכן בפנינו מתקיים מקרא הכתוב בדבר ראיות לכאוריות, אלא שעוצמתן ודרגתן הינה בינונית."

ב- בש"פ 8087/95 {שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)} קבע בית-המשפט כי "ראיות לכאורה" הינן ראיות שיש סיכוי סביר, שבסוף ההליך המשפטי, תהפוכנה לראיות רגילות לבדן או בצירוף לראיות אחרות, לפיהן, ניתן יהיה לקבוע את אשמתו של נאשם.

בשלב הבדיקה האם מדובר בראיות לכאורה ואם לאו בית-המשפט אינו בוחן האם התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, אלא, בוחן רק את הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה המונח בפניו, קרי, האם יש סיכוי סביר, שעל-פי חומר החקירה המונח בפני בית-המשפט בעת הדיון, יורשע הנאשם.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים, התכלית היא, לבחון את כוחן הראייתי הפוטנציאלי של כלל הראיות, באמת-מידה של סבירות. לעומת-זאת, בתום פרשת התביעה, התכלית היא, לבחון אם יש בראיות העומדות לחובת הנאשם כמות שהן כדי להקים בסיס להרשעתו.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים דן בית-המשפט בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו תוך הערכת סיכוי הרשעתו של הנאשם על בסיס ראיות אלו {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 199 (2006)}. בית-המשפט איננו מכריע במהימנות העדים והראיות, שכן, אלה יוכרעו על-ידי המותב שבפניו ישמע התיק לגופו של עניין.

ניתן להניח כי בשקריו של הנאשם בחקירתו ובמתן הודעתו במשטרה, תוך שהוא מציג מספר גרסאות שונות לאותו אירוע - יש משום חיזוק משמעותי לראיות התביעה להוכחת אשמתו.

זאת ועוד, כפי שעולה מפסיקת בתי-המשפט ניתן למנות "רשימת ראיות לכאורה" שעל פיהן, בודק בית-המשפט האם עסקינן בראיות לכאורה ואם לאו. וזו ה"רשימה":

1. הודעתו של הנאשם (משיב בבקשה למעצר עד תום ההליכים) {ב- בש"פ 432/89 רפעת מסראווה נ' מדינת ישראל, תק-על 89(2), 528 (1989) קבע כב' השופט מ' בייסקי כי "די בהודאתו של העורר בתור ראיה לכאורה על ביצועם}.

2. הודעתו של המתלונן;

3. מזכרים של אנשי משטרה;

4. חוות-דעת מומחים;

5. הודעותיהם של עדים שהיו עדים לאירוע נשוא כתב האישום;

6. עדותם של עדים מטעם הנאשם;

7. דו"חות פעולה של שוטרים {ראה לדוגמה את דברי כב' השופטת א' חיות ב- בש"פ 3274/07 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו, 2007)};

8. עימות שנעשה בין הנאשם לבין המתלונן {ב- ב"ש (יר') 4187/08 מדינת ישראל נ' שלום משה בן ציון, תק-מח 2008(1) 10692 (2008) קבעה כב' השופטת חנה בן-עמי כי: "בחינת חומר הראיות... ובכללו הודעות המתלוננות ח'א' וד'מ', העימות שנערך בין המתלוננת ח'א' לבין המשיב, הודעות המשיב וחומר חקירה נוסף, מביאים למסקנה כי קיימות די ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למשיב בשני האישומים נגדו"};

9. תעודות רפואיות המחזקות את גרסתו של המתלונן;

10. ראיות חפציות שנמצאו בזירת האירוע {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1) 2436 (2008)};

11. ראיות נסיבתיות.

ב- ב"ש (יר') 4210/08 {מדינת ישראל נ' גלאל אבו דולה ואח', תק-מח 2008(1), 11772 (2008)} קבעה כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ כי "בבחינת ראיות המוצגות לצורך הליך של מעצר עד תום ההליכים, במובחן מראיות המוגשות במשפט לצורך קביעת חפותו או אשמתו של הנאשם, יש לבחון את השאלה האם קיים סיכוי סביר לכך שיהא בראיות הקיימות נגד הנאשם, לאחר שעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, כדי להוכיח את אשמתו".

בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בו לא ניתן להעריך את מהימנות העדויות, יש להעריך את משקלו הראייתי של חומר החקירה בעזרת מבחנים של הסתברות, היגיון, ושכל ישר {בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)}.

ב- ב"ש (ב"ש) 3077/08 {מדינת ישראל נ' פדידה ראובן ואח', תק-של 2008(1), 21733 (2008)} שוכנע כב' השופט יעקב פרסקי כי יש בראיות שהוצגו בפניו בכדי לבסס ולו לכאורה את הוכחת אשמתם של המשיבים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. במקרה דנן, ניסה בא-כוח המשיבים לערער את הראיות וטען כי בתיק החקירה קיים מחדל לפיו המשטרה נמנעה מלחקור מעורבים נוספים.

בדחותו טענה זו קבע בית-המשפט כי איננו "צריך לקבוע ממצאים עובדתיים לגבי המעורבים הנוספים. דומני כי אין בכך שהמבקשת לא צלחה בהעמדה לדין של המעורבים הנוספים בכדי לסייע למשיבים ולכל הפחות לסייע להם בבקשה זו".

2.2.1 ראיות לכאורה בעבירת הפקרה
ב- ת"פ (מרכז) 36216-09-12 {מדינת ישראל נ' שושן ברבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.05.14)} נאשם 1 הודה והורשע בעבירת גרם מוות בנהיגה רשלנית; הפקרה אחרי פגיעה; שיבוש מהלכי משפט; הדחה בחקירה; החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית ושימוש בסם מסוכן לצריכה עצמית. הנאשם 2 הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה שעניינה חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה.

יצויין, כי עבירות ההריגה ונהיגה בשכרות, נושא כתב האישום המקורי, נסמכו על ראיות נסיבתיות, אותן ביקשה המאשימה להוכיח, לפיהן, לכאורה, עובר לתאונה שתה הנאשם אלכוהול בכמות ניכרת. דא עקא, בתום שמיעת חלק ניכר מראיות התביעה, התחוור כי בשל מנוסתו ממקום התאונה, לא ניתן היה ליטול ממנו בדיקת דם ועל-כן, נבצר מהמאשימה להוכיח את אחוז האלכוהול בדמו בעת התאונה. הגם שעדי תביעה שונים העידו על כך ששהו עם הנאשם עובר לתאונה והבחינו ששתה אלכוהול {בירה}, הרי שהם התקשו לאמוד את הכמות.

בנסיבות אלו, נקבע, כי קם מכשול לפני התביעה להוכיח את כמות האלכוהול ששתה הנאשם, כמו גם, להוכיח את נסיבות השתיה, תכיפותה ואם היתה מלווה באכילה - עובדות אשר להן השלכה ישירה על אחוז האלכוהול בדם.

על-כן, הגיעו הצדדים להסדר הטיעון, לפיו נמחקו שלוש העבירות של הריגה והעבירה של נהיגה בשכרות והומרו בשלוש עבירות של גרם מוות ברשלנות.

ב- בש"פ 7647/00 {בשארה חינוואי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 812 (2000)} העורר הועמד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בעבירות של גרימת מוות תוך נהיגת רכב ברשלנות - עבירה כהגדרתה בסעיף 304 לחוק העונשין, בהקשר של סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה, והפקרה אחרי פגיעה, עבירה כהגדרתה בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה.

בירור נושא הראיות לכאורה העלה כי הראיות שבידי התביעה, כולן ראיות נסיבתיות, וכי לגופן עשויות הן להשתמע לשתי פנים. אולם, קובע בית-משפט, כי אין בכך שבסופם של הליכים לא יהיה ניתן להרשיע את העורר בעבירת גרימת מוות ברשלנות, ואולם לעת-הזו דומה כי לא יהיה זה נכון להוסיף ולענוש את העורר על דרך של מקדמה לפוסלו מלהחזיק ברישיון נהיגה.

העורר מואשם גם בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה. עבירה זו עבירה חמורה היא - לא אך עבירה חמורה אלא עבירה בזויה גם-כן - וגוררת היא בעקבותיה עונש מאסר בן 9 שנים {כהוראת סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה}. על-פי הראיות עבר העורר, לכאורה, עבירה זו. ואולם יש הפקרה לאחר פגיעה ויש הפקרה לאחר פגיעה.

בענייננו - אירעה התאונה ביום 25 בספטמבר 1999, בשעה 19:15, ונמצא כי בוחן התנועה כתב דו"ח על אודות התאונה לאחר כ- 25 דקות, בשעה 19:40. מסתבר כי העורר נסע אל אחד מקרוביו, ומיד בסמוך לאחר-מכן התייצב בתחנת המשטרה. וכך, בשעה 20:35 נמצא העורר מוסר הודעה למשטרה.

העורר עבר, לכאורה, עבירה של הפקרת פגוע, אך נקבע כי אין לראותו, כמסתבר, כמי שברח מן המקום. בית-משפט זה ער לכך שעבירת ההפקרה אינה מסבה עצמה על בריחה מן המקום - או על בריחה מן המקום בלבד - ועיקרה הוא בצורך להציל אדם שאפשר נדרש הוא לעזרה ראשונה מיד בסמוך לאחר התאונה. אכן, מבחינתו של הנפגע - ובו, כמובן, עיקר - אין נפקא מינה מדוע לא הושיט לו הפוגע עזרה. ואולם, לעניין העונש, יכולה שתהא משמעות לנסיבות ההפקרה.

בית-משפט קבע כי יש לבטל את פסילתו של העורר מלהחזיק רישיון נהיגה.

ב- בש"פ 7128/10 {טל מור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.10.10)} הוגש כתב אישום נגד העורר לבית-המשפט המחוזי, המייחס לו עבירות של: הריגה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים וסמים, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, שיבוש מהלכי משפט, ונהיגה ללא רישיון וללא פוליסת ביטוח בתוקף.

בית-משפט קיבל את בקשת המשיבה לעצור את העורר ולפסול את רישיון הנהיגה שלו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ומכאן הערר.

תחילה יצויין, כי העורר לא חולק על קיומן של ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות לו, או על מסוכנותו הלכאורית, הנלמדת, בין היתר, מהנסיבות.

בהליך הנ"ל מצא בית-משפט בחומר הראיות עדויות של מספר אנשים שהיו קרובים לעורר ואשר מעידים כי העורר החזיק, לכאורה, בדפוסי התנהגות של שימוש-יתר באלכוהול וסמים והוא חטא לכאורה אף בעבר גם בעישון סמים ממש במהלך הנהיגה.
ב- ע"ח (נצ') 21462-03-12 {עיסאם אבו חנא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.03.12)} קצין המשטרה פסל את רישיון הנהיגה של הנאשם על-פי סעיף 47 לפקודת התעבורה בגין עבירת הפקרה לאחר פגיעה.

ביום 10.02.12 קופחו חייה של צעירה, אשר נפגעה כהולכת רגל בכביש 66, ככל הנראה מפגיעת כלי רכב. פרטיו של העורר, נהג מיניבוס, נודעו למשטרה מאת נוסעים שהסיע בלילה בו ארעה תאונת הדרכים הקטלנית והוא נעצר לחקירה. לאחר שימוע הודיע קצין משטרה לעורר כי מתוקף סמכותו לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה, החליט לשלול את רישיונו למשך 90 יום. בקשה שהגיש העורר לבית-משפט קמא לביטול הפסילה המינהלית, נדחתה. מכאן הערר.

בית-המשפט המחוזי קיבל את הערר.

ככלל, סעיף 47 לפקודת התעבורה מסמיך קצין משטרה לפסול מינהלית מי שיש לגביו יסוד להניח כי עבר עבירה מהעבירות המפורטות בתוספת הרביעית לפקודה, או כי בשל עבירה שעבר אירעה תאונת דרכים שבה נהרג אדם או נחבל, או ניזוק רכוש.

במקרה הנדון החלטת הקצין נסמכה על סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה, לפיו אם היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע עבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם - יפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים. נקבע כי מדובר בסמכות בעלת אופי מינהלי, אולם שיקול-דעתו של בית-המשפט הבוחן את החלטת הקצין איננה מתמצה בבחינת סבירות ההחלטה.

תנאי ראשון להפעלת שיקול-הדעת הוא קיומן של ראיות לכאורה. אולם, במקרה הנדון, ביום קבלת ההחלטה לא היו ראיות שבהסתמך עליהן יכול היה הקצין להניח כי יוגש נגד העורר כתב אישום בעבירה של גרימת התאונה בה נהרגה המנוחה, להבדיל מעבירה של הפקרה לאחר פגיעה.

המחוקק לא הרחיב את סמכותו של קצין משטרה לפסול רישיון נהיגה בגין עבירת הפקרה לאחר פגיעה, וזאת חרף חומרתה של העבירה ומכוערותה. לפיכך, כל עוד לא נאספו ראיות לכאורה ביחס למעורבותו של העורר בגרם התאונה הקטלנית, נקבע, כי אין קצין משטרה מוסמך לפסול את רשיונו לפרק זמן של 90 יום.

יצויין, כי המשיבה ביקשה לאשר את החלטת הקצין בדיעבד על סמך הטענה כי כיום קיימות ראיות לכאורה לגרימת התאונה על-ידי העורר. לעניין טענתה פסק בית-משפט כי יש לדחותה מכמה טעמים.

ראשית, אין חולק כי ראיות כאלה לא היו קיימות בפני קצין המשטרה, כאשר החליט להורות על הפסילה. שנית, מדובר בעמדה חדשה שלא הושמעה כלל בפני בית-המשפט קמא, ודבר נוסף, אם סבור קצין משטרה כי על סמך חומר שנאסף עד היום, יש בסיס להניח כי יוגש כתב אישום כנגד העורר בגין גרימת התאונה הקטלנית, הוא מוסמך גם כעת להורות על קיום הליך כנדרש בחוק במטרה לשקול פסילת רישיונו של העורר, בהתאם לסעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה.

ב- ב"ש (רמ') 353/07 {מדינת ישראל נ' אל כמאלתר אטב, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.07.07)} בית-משפט קיבל את הבקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. נקבע, כי אין ספק כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של המשיב בעבירות הבאות: נהיגה ללא רישיון נהיגה; הפקרה לאחר פגיעה; אי-מסירת פרטים; אי-הודעה למשטרה; נהיגה רשלנית; סטיה מנתיב נסיעה; גרימת נזק ונהיגה ללא ביטוח.

עיון בהודעתו המפורטת של המשיב, העלה די בפני בית-המשפט בכדי לקבוע קיומן של ראיות לכאורה ואף למעלה מזה.

המשיב בהודעתו מיום 17.04.07, לאחר שהוזהר על-ידי הבוחן רס"מ אליעזר סייג, אמר את הדברים הבאים:

"אתמול בערך בשעה 15.00 - 16.00 לערך לקחתי את המפתחות של הונדה סיביק מ.ר. 9208506 צבע שחור מהבית שלי... ולקחתי המפתחות מבלי לקבל רשות... ואני נהגתי ברמלה ויצאתי מהבית ואחרי סיבוב ליד המכולת של חסונה אני הגעתי מכיוון רחוב הרצל נהגתי לבד ברכב... נהגתי במהירות בערך 60 - 80 קמ"ש ואחרי שפניתי ימינה לחצתי חזק על הברקס ואז לחצתי על הברקס נכנסתי לרחוב שאני לא מכיר את השם ואני לוחץ על הברקס וההגה ננעל ואז נכנסתי בהלם ונכנסתי בילדים הילדים היו בצד שמאל על המדרכה ליד המדרגות של בית אני ראיתי שבמדרכה היה שני ילדים על המדרכה ואני ראיתי אחד הילדים ליד אופניים ופגעתי בשני הילדים ובאופניים והכל קרה מהר מדי ואני נזרקתי למדרכה השניה ופגעתי בעמוד ועליתי למדרכה...
ואחר-כך אני לא יודע מאיזה רחוב הגעתי הביתה ושמתי את המפתחות בבית והלכתי רגלית לכיוון הילדים ואז ראיתי משטרה שם והלכתי בבית ושם אמרו לי שקצין של התחנה ברמלה רוצה אותי ואני פחדתי וברחתי והלכתי לבית של אחותי."
יחד-עם-זאת, המשיב אף הודה כי הינו בלתי-מורשה לנהיגה:

"ש. מדוע אתה נוהג ללא רישיון נהיגה מעולם לא הוצאת רישיון נהיגה
ת. עשיתי טעות ואני מצטער על כך."

בתיק החקירה מצוי אף מזכרו של השוטר אורן שרון המפרט כי המשיב המוכר לו מעבודתו כחוקר, שוחח עימו ביום התאונה, המשיב נשאל על-ידי הנ"ל האם היה מעורב בתאונת דרכים, בתחילה הכחיש המשיב מעורבותו ולאחר-מכן החליט להודות, הביע צערו ואמר "לא התכוונתי לפגוע בילדים".

בנוסף, אמיר שומשום, אביו של הקטין אדם סומסום אשר נפגע בתאונה, פירט בהודעתו מיום 16.04.07 כי הודע לו טלפונית שבנו נפגע מרכב הונדה צבע שחור אשר פגע בו והעיף אותו באוויר.

בתיק החקירה מצויה אף הודעתו של בעל המוסך, מנסור חדאר, מיום 15.04.07 בה הינו מציין : "היום בסביבות השעה 17.00 הגיע אלי בחור כושי בן 24 בערך אני לא מכיר אותו הוא הביא את ההונדה השחורה שתפסתם... והבחור הערבי השחור הוא היה מאוד כהה כמו אלעביד הוא היה מאוד לחוץ אמר לי תסדר את הרכב אחר-כך נתחשבן... הרכב שהגיע אלי עם פגיעה מקדימה צד שמאל".

כמו-כן, בתיק מצוי דו"ח בוחן, תרשים תאונת דרכים, סקיצה וזכרון-דברים אשר נערכו על-ידי הבוחן אליעזר סייג, מהם עולה כי קיימת התאמה בין הנזקים השברים והממצאים במקום לבין מצבו של רכב ההונדה.

לאור כל המפורט לעיל, פסק בית-משפט, כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו.

הודעת המשיב מדברת בעד עצמה, המשיב בפה מלא מודה בביצוע התאונה, מודה כי נהג בהיותו בלתי-מורשה, מודה בהפקרת הקטינים הולכי הרגל ומודה באי-מסירת פרטים. המשיב אף הודה בביצוע העבירות בפני השוטר אריק ששון. גם הודעתו של אבי הקטין, שומשום אמיר, יש בה כדי לקשור רכבו של הנאשם לאירוע נשוא כתב האישום, וכמובן תימוכין למעורבותו של המשיב בתאונת הדרכים ניתן למצוא בהודעתו של בעל המוסך אשר פורטה לעיל.

ב- בפ"ת (נצ') 31595-06-14 {מדינת ישראל נ' פארס נעיראת, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.07.14)} הוגשה בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו, בגין עבירות של הפקרה לאחר פגיעה, עבירה לפי סעיף 64א(2) לפקודת התעבורה, ונהיגה ללא ביטוח תקף, עבירה לפי סעיף 2(א) ו- (ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970.

על-פי כתב האישום שהוגש כנגד המשיב, בעת שהמשיב נהג ברכב ביפיע, ובהגיעו למעגל תנועה, הגיח לפתע מצדו קטין, יליד 1995, רכוב על אופניו; המשיב פגע בקטין וזה נפל עם האופניים לצד הכביש. מיד לאחר-מכן, עזב המשיב את המקום בנסיעה מהירה, מבלי להזעיק עזרה או למסור את פרטיו. הקטין פונה לבית החולים ושם אובחן כי הוא סובל משבר ברגלו הימנית.

אשר להליך זה, קבע בית-משפט, כי אין חולק שבידי המבקשת ראיות לכאורה במידה מספקת, לשם הרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו. בין הראיות הללו, עדויות הקטין שנפגע ועד ראיה ניטראלי, אשר מוסרים כי המשיב המשיך בנסיעה, למרות שרכבו פגע בקטין שהיה רכוב על אופניו וזה נפל ארצה, פגוע, ללא יכולת לקום, בשל השבר שברגלו; זאת בניגוד לגרסה שמסר המשיב במשטרה, כאילו עצר, דיבר עם הנפגע ועזב את המקום מחשש מפני בני משפחה של הקטין, שניסו לתוקפו או הטילו עליו מורא.

המשיב עזב את מקום התאונה ושב זמן קצר מאוחר יותר, אך זאת רק לאחר שפרטיו נודעו למשטרה וזו דאגה להגעתו.

ב- ת"פ (ב"ש) 40130-06-12 {מדינת ישראל נ' חיים אשר משה אלון, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.05.14)} בית-המשפט הרשיע את הנאשם 1 בעבירה שעניינה הפקרה והנאשמת 2 בעבירה של חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה. נפסק, כי הראיות הנסיבתיות בתיק זה הן כבדות משקל, ובהעדר הסבר מניח את הדעת, די בהצטרפותן האחת לשניה להרשעת הנאשמים.

ב- מ"ת (חי') 48111-11-11 {מדינת ישראל נ' אחמד הייב, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.11)} מואשם המשיב במספר עבירות, ובניהם עבירת הפקרה לאחר פגיעה.

בית-המשפט קבע כי מכלול הראיות המצויות בתיק החקירה, הכוללות את הודעות השוטרים, אשר זיהו את המשיב באופן וודאי כמי שנהג ברכב ונמלט מהם לאחר שביקשו ממנו לעצור מכיוון שעבר ברמזור אדום וכן הודעות וראיות נוספות, מצביעות על כך שהמשיב הוא זה שנהג ברכב ונמלט מהשוטרים. אלו הן ראיות מספיקות לכאורה, העונות על דרישת הראיות לכאורה לעניין סעיף 21 לחוק המעצרים ואשר מביאות למסקנה לפיה, לכאורה, המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו.

זאת ועוד, המשיב עצמו הודה כי עישן חשיש ושתה שתיה חריפה. כן מצביעות הראיות לכאורה על כך שהמשיב ידע שהשוטרים ביקשו ממנו לעצור בצד, שכן עבר ברמזור אדום קודם לכן, אך המשיב התעלם מבקשתם ופצח בבריחה במהירות מופרזת, תוך ביצוע עבירות נוספות וגרימת התאונה אשר במהלכה נחבל אדם באופן קשה ונגרם נזק לרכוש.

ההלכה היא כי בשלב זה בית-המשפט בוחן רק את הפוטנציאל ההוכחתי של חומר החקירה, ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים {ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.11.05); בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.02.08); בש"פ 3161/10 מהרבנד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.05.10); בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.02.08); בש"פ 860/08 חגי אזולאי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.02.08); בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.02.08); בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.07); בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.07); בש"פ 8803/07 מ' נ' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.10.07); בש"פ 1332/07 אבו טראש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.03.07); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)}.

זאת ועוד, בשלב המעצר אין בית-משפט נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה {ראו: בש"פ 6982/10 דני ארביב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.10); בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.10.08)}.

לעניינו של הנאשם נקבע כי קיימת תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בביצוע העבירות.

2.3 עילת מעצר
עילות מעצר עד תום ההליכים מפורטות בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים. בסעיף זה ניתן למצוא את העילה של חשש לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהליכי משפט, סיכון בטחונו של אדם ובטחונו של הציבור או בטחון המדינה, עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם או עבירת ביטחון, עבירת לפי פקודת הסמים המסוכנים, עבירה שנעשתה באלימות חמורה או שימוש בנשק קר או חם, עבירת אלימות בבן משפחה.

על-פי סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים רשאי בית-המשפט {ולא חייב} להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, אם הוא סבור שנתקיימה אחת מן החלופות המפורטות בסעיף הנ"ל. כלומר, בית-המשפט איננו חייב עוד לצוות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, כמצוות המחוקק לפני תחילת תוקפו של חוק המעצרים, אלא, רשאי הוא להורות על שחרורו בערובה ובתנאי שחרור שייקבע.

על-אף האמור, המחוקק בא וקבע סייגים לשיקול-דעתו של בית-המשפט, בכך שהניח בבסיס שיקוליו של בית-המשפט את החזקה ש"קיים יסוד סביר לחשש" כי הנאשם בעבירה המנויה בסעיף 21 לחוק המעצרים או בעבירה המנויה ביתר החלופות - הוא מסוכן.
חזקה כאמור, הנקראת "חזקת המסוכנות", ניתנת לסתירה וזאת אם הנאשם יצליח להוכיח אחרת. קרי, הנאשם איננו יוצא ידי חובתו בטענה, אלא, הנאשם חייב בהבאת ראיות.

נדגיש, כי גם אם נסתרה החזקה כאמור ובין אם לאו, עדיין בית-המשפט צריך לבחון האם מתקיימת חלופת מעצר כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.

ב- בש"פ 7200/97 {מדינת ישראל נ' מוחי אלדין בן מחמוד אבו, תק-על 97(4), 19 (1997) נפסק מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "המעצר איננו מיועד להרתיע, זאת תעשה הענישה. המעצר מיועד למנוע סכנה לציבור מהנעצרים עצמם, להבטיח התייצבותם לדין ולמנוע הימלטותם מפניו ולמנוע שיבוש הליכי משפט. אם ניתן להשיג את אלו שלא באמצעות מעצר עם תום ההליכים, יש לעשות זאת".

ב- בש"פ 8482/00 {חסון חמזה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4), 195 (2000)} קבע כב' השופט א' לוי כי "הנסיבות שבהן הובאו העוררים לדין הן קשות וחמורות, אך מקום שניתן להציע חלופת מעצר שתבטל את מסוכנותו של נאשם, נכון לעשות בה שימוש, שהרי מקובל על הכול כי המעצר לא נועד לשמש מקדמה על חשבון עונש, אלא רק למנוע סכנה מוכחת".

ב- בש"פ 3985/99 {אביחי עוזיאל נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 1014 (1999)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "עמוד התווך עליו נשענת חלופת המעצר הוא מניעתי ומשמעותו היא מניעת סיכון לציבור מפני מסוכנותו של הנאשם, אם לא ישב מאחורי סורג ובריח עד תום משפטו".

ב- בש"פ 2092/95 {יעקב טלקר (בן זכריה) נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1), 641 (1995)} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"6. מסתבר כי גם בנושא זה של מטרת המעצר לעניינן של העבירות ה"חמורות", נתגלעו חילוקי-דעות בין שופטי בית-משפט זה. יש מבינינו הסוברים כי מטרת המעצר בגינן של העבירות ה"חמורות" היא מטרה של הרתעה, לאמור, הרתעתם של עבריינים-בכוח. משל אמרנו: יצא הקול וידעו הכול כי נאשם בעבירה "חמורה" (ובהימצא ראיות לכאורה להוכחת האשמה) מקומו בבית-המעצר עד תום ההליכים... דרך אחרת לניסוח אותו רעיון: מעצרם של מי שעברו עבירות "חמורות" נועד לשם 'הבטחת ההפעלה היעילה והאפקטיבית של המשפט הפלילי' ולשם 'הבטחתו של אמון הציבור באפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי' ...
שופטים אחרים סוברים כי גם לעניינן של העבירות ה"חמורות" מטרת המעצר היא לעולם אחת מן המטרות המנויות בסעיף 21א(א)(1) לחוק. ראה, למשל, בש"פ 341/89 מדינת ישראל נ' ממן, פ"ד מג(2), 441 (1989); בש"פ 4510/91 אל-תרתור נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 573 (1991); בש"פ 2169/92 סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 338 (1992); בש"פ 5700/91 אבידן נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1), 677 (1992); בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי, פ"ד מו(5), 72 (1992)...
ואנו על פרשת דרכים. מה דרך נלך בה, וכיצד נדע להכריע בעניינה של חלופת-מעצר?
7. כשאני לעצמי, אודה כי המטרה של הרתעת עבריינים-בכוח, ועימה המטרה של קיום אמון הציבור במנגנון המשפט הפלילי, שתי מטרות אלו היו תמיד קשות בעיניי ועוררו בי אי-נוחות ואי-נחת. מטרות אלו, באשר הן, טובות הן ויפות במקום שבית-משפט עומד לגזור עונשו של מי שהורשע בדינו. ואולם מה עניינה של הרתעה ומה עניינו של אמון הציבור במקום בו מתבקש מעצרו של נאשם לאחר הגשת כתב אישום? האומנם נכון וראוי הוא לעצור נאשם לחודשים ארוכים - בעוד נהנה הוא, לכאורה, מחזקת-החפות - אך כדי להרתיע עבריינים-בכוח או כדי שהציבור לא יאבד אמונו בבתי-המשפט? האם בפירוש זה לחוק אין אנו מזריקים כוונה זרה לדברי המחוקק? קשה להשתחרר מהתרשמות כי מעצרו של נאשם מטעמים של הרתעה או קיום אמון הציבור במערכת המשפט, שקול לאמיתם של דברים כנגד עונש ממש, אם תרצה: מקדמה על חשבון העונש שיבוא (ואפשר לא יבוא). ראה, למשל: ב"ש 691/82 סורה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 10, 13 (1982).
אכן, סבורני כי מטרות המעצר הינן לעולם אלו המנויות בסעיף 21א(א)(1) לחוק, אלא שלעניינן של העבירות ה"חמורות" אמר המחוקק להורותנו, מן החוק עצמו - EX LEGE - כי בגופן של אותן עבירות טמונים אחד או יותר מן הסיכונים המנויים בסעיף 21א(א)(1). ראה, למשל: פרשות אלתרתור ו- עזאזמי, לעיל. בזאת איפוא ניפלו העבירות ה"חמורות" מכל שאר עבירות, שבעבירות ה"לא-חמורות" שומה על התביעה להוכיח במפורש ובמפורט קיומו של סיכון מן הסיכונים המנויים בסעיף 21א(א)(1), ורק כך יורה בית-המשפט על מעצר.
מנגד, לעניינן של העבירות ה"חמורות" הוסיף המחוקק והורנו כי אותם סיכונים, כולם או מקצתם, טמונים באישיותו של העבריין כמוכח מיניה-וביה מביצועה של העבירה ה'חמורה'." {בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 200 (1996)}. כב' השופט י' זמיר:
'בעבירה החמורה של 'הריגה' (במובן סעיף 21א(א)(2) לחוק), הנטל על המשיב להראות את הנסיבות המאוד מיוחדות של המקרה כדי שבית-המשפט ישתכנע כי לא מתקיים בו הסיכון המתחייב מביצועה של עבירה כה חמורה וקשה שהביאה לכאורה למותו של ילד. בענייננו המשיב בחר בזכות השתיקה, וזו כמובן זכותו המלאה, אולם במקרה כזה אל לו לצפות מבית-המשפט להתחשב בעובדות שכלל לא נטענו ולכן אין לגביהן כל ידיעה או ראיה.'
מכאן המסקנה של בית-המשפט:
'בנסיבות כה חמורות לכאורה של אלימות, על התוצאות הקטלניות שאירעו, ועל המרקם הקשה והעדין בו אנו נתונים היום, במיוחד באזורים בהם החיכוך בין האוכלוסיות השונות הוא כמעט בלתי-נמנע, לא שוכנעתי שמטרת המעצר תושג והסיכון יחלוף בדרך חלופית שאינה של מעצר.'
לכן דחה בית-המשפט את ההצעה שהעורר יושם במעצר בית, והחליט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. על החלטה זאת הוגש הערר שבפני.
7. בית-המשפט מוטרד מזה שנים בשאלה מהי מטרת המעצר: האם היא מניעתית בלבד או שמא היא גם הרתעתית? בשכבר הימים היתה זו דעה מקובלת בבית-המשפט שניתן לעצור נאשם בעבירה חמורה למטרת הרתעה, בעיקר לשם 'הבטחתו של אמון הציבור באפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי'. (בש"פ 3717/91 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מה(4), 807, 813 (1991), השופט ברק. ראו גם בש"פ 861/95 אבוקרינט נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 873 (1995)). אך דעה זאת איבדה הרבה מכוחה לאחרונה. בית-המשפט הושפע במיוחד מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר העלה את החירות האישית למדרגה של זכות חוקתית, והגביר את משקלה נוכח אינטרסים אחרים. ראו, לדוגמה, דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589, 630 (1995), מפי השופט גולדברג. על רקע זה התבססה והלכה התפיסה המניעתית. לפי תפיסה זאת, בדרך-כלל אין הצדקה למעצר, אלא אם השחרור מן המעצר כרוך בסכנה לציבור, לרבות סכנה לתקינות ההליך המשפטי המתנהל נגד הנאשם.
עם-זאת, גם לפי התפיסה המניעתית, אין דין אחד לעבירות קלות ולעבירות חמורות. הדבר בא לידי ביטוי ברור בסעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי. שהרי, כאמור, סעיף זה מונה (בסעיף-קטן(א)(2)) עבירות מסויימות בהן חומרת העבירה, כשהיא לעצמה, יוצרת עילת מעצר. מה משמע? בעבירות אלה, להבדיל מעבירות אחרות הנדונות בסעיף-קטן (א)(1), קיימת חזקת מסוכנות, כלומר, חזקה שהנאשם מסוכן, ולפיכך שחרורו מן המעצר כרוך בסכנה. ראו בש"פ 2092/95 טלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1), 641 (1992).
8. תפיסה זאת קיבלה זה מקרוב גושפנקא מפורשת של חוק: חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק החדש"). החוק החדש פורסם ברשומות ביום 96, אך תחילתו נקבעה ליום 97. מכאן שחוק זה אינו חל על המקרה שלפנינו. עם-זאת הוא מתווה את הדרך, שבית-המשפט סימן מעצמו, ובקרוב ילך בה במצוות החוק. לפי סעיף 21 לחוק החדש, אם הואשם אדם, בין היתר, ב'עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם', נוצרת "חזקה" כי 'קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה, 'אלא-אם-כן הוכיח הנאשם אחרת'. וזו המשמעות של סעיף זה כפי שבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - עיכוב, מעצר ושחרור), התשנ"ה (ה"ח 2366, התשנ"ה 306, 308).
'בסוגיית עילת המעצר עד תום ההליכים, המבוססת על חומרת העבירה, מוצע שינוי; השינוי הוא בהכרעה במחלוקת השופטים, בשאלת המעצר עד תום ההליכים בעילה של חומרת העבירה בלבד. הצעת החוק מעדיפה את גישתו של כב' השופט אלון במחלוקת שבינו לבין חלק משופטי בית-המשפט העליון בשאלה זו. הסעיף המוצע קובע כי בעבירות חמורות, המפורטות בו, עומדת חזקה לפיה יש סכנה לציבור משחרורו של העצור והוא מעביר את הנטל לחשוד להוכיח כי בעניינו אין נשקפת סכנה כזו. אולם העילה של ההגנה על האפקטיביות של ההליך הפלילי לא תשמש עוד עילה בפני עצמה.'
הנה-כי-כן, לפי חוק זה, התפיסה המניעתית באה במקום התפיסה ההרתעתית, אולם אם הנאשם בעבירה חמורה לא הרים את הנטל להוכיח חוסר-מסוכנות, רשאי בית-המשפט לעצור את הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים.
9. בשלב זה, לפני תחילתו של החוק החדש, ספק אם התפיסה המניעתית הכריעה לגמרי את התפיסה ההרתעתית, עד כדי כך שאין יותר להסתמך על התפיסה ההרתעתית לצורך מעצר עד תום ההליכים. אני מוכן להניח כי עדיין יש משקל מסויים לתפיסה ההרתעתית, וכי במקרים חריגים, מן הבחינה של חומרת העבירה או מבחינה אחרת, יהיה לתפיסה זאת משקל כבד. עם-זאת, אף אני, כמו בית-המשפט המחוזי, רואה ללכת בדרך המקלה עם העורר, ולומר ברוח החוק החדש כי חומרת העבירה המיוחסת לעורר אינה קובעת מסוכנות, המצדיקה מעצר, אלא רק יוצרת חזקת מסוכנות. אם כך, הנטל רובץ על העורר להציג בפני בית-המשפט ראיות וטענות שיש בהן כדי להפריך חזקה זאת."

על-פי הוראות סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, בית-המשפט יורה על מעצר עד תום ההליכים, רק במקום שהוא סבור, ועל-פי החומר שהוגש לו, כי נתקיימת לפחות אחת משלוש עילות מעצר שלהלן:

האחת, סיכון של שיבוש הליכי משפט, כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

השניה, מסוכנות של פגיעה באחד הערכים המפורטים בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים.

השלישית, מסוכנות, מכוחה של חזקה, הנעוצה בחומרת העבירה, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים.

קיומו של יסוד סביר לחשש יכול ויעלה מתוך נוסח כתב האישום. ב- בש"פ 471/88 {רונלד חיים נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 353 (1988)}קבע כב' השופט ג' בך כי "אין המדובר בהכרח בראיות חיצוניות נוספות העשויות לעורר חשש זה, ומספיק שחשש זה עולה מהעובדות הנטענות בכתב האישום עצמו. זאת כמובן בתנאי, שבית-המשפט משתכנע כי לכאורה יש לאל ידה של התביעה להגיש לבית-המשפט ראיות מספיקות להוכחת אותן עובדות". וכן, ב- בש"פ 8850/96 {שמעון בוחבוט נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 27 (1997)} קבע כב' השופט י' זמיר כי "מסוכנותו של העורר עולה מתוך האישום עצמו".


2.3.1 החלתה של עילת המעצר בעבירת הפקרה
ב- בש"פ 7128/10 {טל מור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.10.10)} הוגש ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי שבגדרה התקבלה בקשתה של המשיבה לעצור את העורר ולפסול את רישיון הנהיגה - עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

על-פי כתב האישום, העורר שנהג תחת השפעת סמים ולאחר שתיית משקאות אלכוהוליים פגע ברוכב אופניים, כתוצאה מהפגיעה נפטר רוכב האופניים במקום התאונה. העורר הפקיר את המנוח וניסה לטשטש את המאורעות שהובילו למותו.

נפסק מפי בית-משפט העליון, כי עבירה של נהיגה בהשפעת משקאות משכרים או סמים מסוכנים הינה בעלת פוטנציאל גדול לפגיעה בסדר הציבורי, בשלמות הגוף ובחיי אדם, והיא יכולה להקים, לעיתים - ובמיוחד כאשר נגרמת בעטיה תאונת דרכים - עילה למעצר עד תום ההליכים, גם כאשר לא היו בהכרח הרוגים, או פצועים בתאונה.

מקל וחומר, שהכף תיטה לעבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, בעת שלנהיגתו של הנאשם בהשפעת אלכוהול, או סם מסוכן, שגרמה לתאונה, מצטרף ולו רכיב "מחמיר" משמעותי אחד נוסף {ולא-כל-שכן מספר רכיבים כאלה}.

כמו למשל, מצב שבו, בעקבות אירוע הנהיגה בהשפעת אלכוהול או סם מסוכן, קופחו חיי אדם, או נגרמו לאדם פגיעות משמעותיות בגופו; מקום שבו הפקיר הנאשם את הנפגעים במקום התאונה, או ניסה להסתיר, לאחר מעשה, את מעשיו ולטשטש את הראיות המובילות אליו; מקרה שבו הנאשם נתפס בעבר ונחקר על ביצוע עבירות דומות של נהיגה בהשפעת אלכוהול, או סם, אך המשיך בכל זאת, מטעמים שונים, בדפוס פעילות אסור שכזה.

בהתקיים נסיבה "מחמירה" מעין זו {אחת, או יותר} - נטייתו של בית-המשפט לקבל אפשרות של איון, או הפחתה במסוכנות על דרך של חלופת מעצר תפחת מאד. יחד-עם-זאת, אין בכך כדי לשלול מניה וביה את הצורך לבדוק קיומה של חלופה ראויה ויתכנו מקרים חריגים, שבהם, למרות חומרת המעשים והנסיבות - בית-המשפט יראה, מטעמים מיוחדים, או עם עבור הזמן - לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר.

במקרה דנן מתקיימים כל הרכיבים המחמירים שצויינו לעיל, ועל-כן נקבע, כי יש להעיד על חומרתן של הנסיבות המשדרות מסוכנות ועל הצורך להשאיר את העורר במעצר.

ב- מ"ת (חי') 25745-09-11 {מדינת ישראל נ' זייד עבדאללה כשאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.09.11)} הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות שונות, אשר בניהם עבירת הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(א) ו- (ב) לפקודת התעבורה.

בתיאור מסכת האירועים, המשיב פגע לכאורה בצורה מכוונת במתלונן, המעידה על מסוכנותו. במקרה זה, הרכב של המשיב הפך לכלי "דו-שימושי": שימוש אחד הינו לצורך נסיעה ממקום למקום, ובמקרה הקונקרטי "לבריחה" מזירת האירוע. השימוש השני, הינו כלי נשק במובן המופשט ביותר, לצורכי כך המשיב ניצל לכאורה את כוחו המכאני של הרכב ומאסת הברזל ממנה הרכב מורכב, והחליט לכוון כוח זה לעבר גופו של המתלונן. הפגיעה במתלונן, נעשתה לכאורה בצורה מכוונת, לאחר שהמשיב האיץ נסיעתו, ובהתפרצות מהירה. מעשים מעין אלה טבעי שיביאו לפגיעה חמורה בגוף, ומלמדים על כוונתו הפנימית של המשיב בגרימת אותה פגיעה.

אכן הכלל הוא בענייני מעצר עד תום ההליכים, כי גם כאשר קיימת עילת מעצר ואף כאשר מדובר בעבירות חמורות, על בית-המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל. כך נפסק:

"כבר נאמר לא אחת "כי אין חומרת העבירה כשלעצמה מהוה עילת מעצר, אלא אינדיקציה למסוכנות הנשקלת בין שאר גורמים".
{ראו בש"פ 10515/07 כראדי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.07) והאסמכתאות דשם; בש"פ 8482/00 חמזה נ' מדינת ישראל פורסם באתר האינטרנט נבו (03.12.00); בש"פ 7200/97 מדינת ישראל נ' אבו דריס, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.97)}
על-פי כל אלה אין המעצר מקדמה על חשבון העונש, ומטרתו מניעתית. ב- בש"פ 1464/06 {מדינת ישראל נ' נאשף, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.06)} נאמר "אכן, דילמת ההתייחסות לעבירות חמורות מלווה את בתי-המשפט תדיר בעסקם במעצרים. האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה; קרי, אם ניטלו חיי אדם בעבירה חמורה, ראוי לו - על-פי תחושה זו - שייעצר ויורחק מבני אדם ומסיכון הבריות בעבירה נוספת... ואולם... המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר."
{ראו גם בש"פ 699/04 נעיראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); ד"ר חיה זנדברג "חומרת העבירה כעילת מעצר - האמנם סוף הדרך", משפטים ל"א (תש"ס) 323 וספרה פירוש לחוק המעצרים (תשס"א-2001), 19-11; בש"פ 5353/07 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.06.07)}

בענייננו יצויין כי על פניו, מעשי העבריינות של המשיב, בוצעו על ידו עת שהוא היה אמור להיות במעצר בית מלא במסגרת ההליך המתנהל נגדו. במקרה מעין זה נקבע, כי קיימת עילת מעצר לפיה מי שהפר תנאי מעצרו, הרי שיש להחזירו למעצר ממנו שוחרר וזאת מכוח התיק האחר המתנהל כנגד המשיב. בנוסף לכך נקבע, כי הפרת ההוראה החוקית בידי המשיב, באה בעיקר ללמד כי לא ניתן לתת אמון במשיב, שמא ישמור ויכבד תנאי מעצרו.

ב- מ"ת (חי') 48111-11-11 {מדינת ישראל נ' אחמד הייב, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.11)} הוגש כתב אישום כנגד המשיב בו יוחסו לו העברות הבאות: עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה במהירות מופרזת, סירוב לבדיקת שכרות, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, החזקת כלי המשמש לצריכת סם, נהיגה ללא רישיון נהיגה, הפרת חובת פוליסה ואי-ציות לרמזור אדום. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

בית-משפט פסק כי מכלול הראיות המצויות בתיק החקירה, הכוללות את הודעות השוטרים, אשר זיהו את המשיב באופן ודאי כמי שנהג ברכב ונמלט מהם לאחר שביקשו ממנו לעצור מכיוון שעבר ברמזור אדום וכן הודעות וראיות נוספות המצביעות על כך שהמשיב הוא זה שנהג ברכב ונמלט מהשוטרים, ראיות מספיקות לכאורה, העונות על דרישת הראיות לכאורה לעניין סעיף 21 לחוק המעצרים ואשר מביאות למסקנה לפיה, לכאורה, המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו.

בהתחשב לכך, נקבע כי קיימת תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בביצוע העבירות וקיימת עילת מסוכנות וזאת מעצם טיבן של העבירות. ומכאן שקיימת גם עילת מעצר.

כך גם ב- מ"ת (חי') 50534-01-11 {מדינת ישראל נ' אימאן גנאים, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.11)} הצדדים הסכימו, לקיומה של עילת מעצר בעניינו של המשיב. על מסוכנות המשיב ניתן ללמוד מהתנהלותו לאורך כל האירוע. המשיב, נהג ברכב בצורה מהירה ופזיזה, עת שאין בידו רישיון בר תוקף. המשיב נמלט מהשוטרים, עת התבקש לעצור, ובהימלטותו סיכן את חיי השוטרים שביקשו לעצורו. סיכון זה התממש, בסופו-של-דבר, בגרימת חבלה לשוטר, אמל סלאלחה, כאשר המשיב בהימלטותו פגע באמצעות רכבו בשוטר, עד שהשוטר נפל ארצה.

עוד נפסק, כי נסיבות המקרה מצביעות מעצם טיבן וטבען על מסוכנות מרובה ועל היעדרן של כוחות מרסנים בהתנהלות המשיב, דבר המעלה חשש ממשי מביצוע פעולות דומות בעתיד במידה והמשיב אכן ישוחרר לחלופת מעצר. על-כן הותיר בית-משפט את עילת המעצר בעיניה.

2.4 "חזקת המסוכנות" וחלופת מעצר
2.4.1 "חזקת המסוכנות"
עילות המעצר המנויות בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, ניתנות לסתירה. על-כן, נטל ה"סתירה" מוטל כל כולו על שכמו של הנאשם.

על-פי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים גם אם קיימת עילת מעצר כנגד הנאשם, על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר, קרי, האם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם בדרך שפגיעתה בחירותו תהא פחותה.

יודגש, כי לא בכל מקרה כאשר עסקינן בעבירה חמורה, המסקנה תהא כי הנאשם מסוכן ולכן יש לעצרו. באם נעשה כן, נרוקן מתוכן את חובתו של בית-המשפט לשקול חלופת מעצר ראויה {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}.

בבואו של בית-המשפט לבדוק את מסוכנותו של נאשם עליו להתייחס לשני היבטים {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}.

האחד, מתמקד במעשה. כלומר, על בית-המשפט לשקול האם המעשה שעשה הנאשם, כפי שעולה מכתב האישום, מעלה חשש למעשים דומים מצידו של הנאשם.

השני, מתמקד בעושה. כלומר, על בית-המשפט לשקול האם נשקפת מן הנאשם סכנה לציבור או ליחידיו {בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה, תק-על 2004(3), 322 (2004)}.

כאמור, הן בעבירות "קלות" והן בעבירות חמורות, חובה על בית-המשפט לבחון האם קיימת חלופת מעצר ראויה והאם חלופה המוצעת מבטיחה את תכלית המעצר {בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן, תק-על 99(2), 10 (1999); בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4652 (2006)}.

ב- ב"ש (יר') 4210/08 {מדינת ישראל נ' גלאל אבו דולה ואח', תק-מח 2008(1), 11772 (2008} קבעה כב' השופטת ג' שטייניץ כי עסקינן בעבירה "שבוצעה באלימות חמורה, ובחבורה", ממנה ניתן ללמוד על מסוכנותו של המשיב.

משקבע בית-המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם, הרי בקיומן, קמה לה חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א) לחוק המעצרים ומחובתו של נאשם לסתור חזקה זו. יודגש כי חזקה כאמור, כשלעצמה, מהווה עילת מעצר, וכל עוד לא נסתרה על-ידי הנאשם, הרי מתקיימת נגד הנאשם עילת מעצר עד תום ההליכים נגדו {בש"פ 5937/03 יוסף בן נעים נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3786 (2003)}.

ובמילים אחרות. על-פי סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, רשאי בית-המשפט לצוות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו אם הוא סבור שנתקיימה אחת החלופות שפורטו בסעיף הנ"ל, ואחת מהם, האמורה בסעיף-קטן (ב) היא "שקיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם ואת בטחון הציבור או את בטחון המדינה".

בסעיף-קטן (ג) פורטו 5 חלופות שעליהן נאמר כי "חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף-קטן (ב) אלא-אם-כן הוכיח הנאשם אחרת" {ב"ש (חי') 2030/08 מדינת ישראל נ' דיאב בן חוסיין גנדאוי, תק-של 2008(1), 21047 (2008)}.

כדי להפריך את חזקת המסוכנות, על הנאשם, להראות כי בנסיבותיו המיוחדות בעניינו, אין מתקיים סיכון כי איננו מסוכן, המצדיקים את מעצרו, וכי מתוך כך ראוי כי בית-המשפט יורה על חלופת מעצר {בש"פ 2092/95 יעקב טלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1), 641 (1995); בש"פ 2222/97 מדינת ישראל נ' כורד חוסאם, פ"ד נא(1), 109 (1997)}.

יוער, כי מסוכנותו של הנאשם איננה יכולה להילמד רק מן ההווה, שכן מסוכנות הנאשם מוערכת נוכח שקלול של נתונים, המתייחסים לעברו של הנאשם ואף לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של הנאשם {ב"ש (אי') 1223/08 מדינת ישראל נ' כהן עמרם, תק-של 2008(1), 20272 (2008)}.

כאשר עסקינן במספר נאשמים, והקשורים לאותו אירוע, על בית-המשפט לנהוג בשוויון למול כל הנאשמים, אולם, כל מקרה ידון לגופו של עניין. יפים לעניין זה הם דברי כב' השופטת נאור ב- בש"פ 7686/03 {רפייב ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 753 (2003)}:

"... בית-המשפט יניח על כפות המאזנים, בין השיקולים שהוא מביא בחשבון, גם את השיקול של שוויון בין נאשמים. לשיקול זה ייתן בית-המשפט באותה מלאכת שיקלול עדינה, שאין לה כאמור נוסחה מתמטית מדוייקת, את המשקל הראוי בנסיבות העניין. אין לומר כי שחרור של נאשם אחר באותה פרשה, שעניינו זהה, מחייב אוטומטית שחרורם של נאשמים אחרים.
ההכרעה בשאלת מעצר או שחרור, או תנאי השחרור, לעולם איננה תוצאה אוטומטית. יחד-עם-זאת, שחרורו של נאשם שעניינו דומה באותה פרשה, הוא בהחלטת שיקול כבד שיש להניחו על כף המאזנים."

ב- ב"ש (חי') 1666/08 {מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' חאלדי מוחמד ואח', תק-מח 2008(1), 9764 (2008)} קבע כב' השופט יצחק כהן כי "על מסוכנותם של המשיבים יש ללמוד מתוך חומר החקירה, ולא מתוך מחדלי חקירה, אם היו כאלה". במקרה הנדון, המשטרה עצרה את המשיבים/נאשמים רק לאחר מספר חודשים.

לעומת-זאת, ובשים-לב לעילת המעצר, קבע כב' השופט וויליאם חאמד ב- ב"ש (עכו) 1771/08 {מדינת ישראל נ' אלון חיימוב, תק-של 2008(1), 16276, 16278 (2008)}:

"העבירות המיוחסות בוצעו, כנטען, ביום 27.09.07. המשיב נעצר ביום 21.01.08. יוצא, כי מאז ביצוע העבירות, לכאורה, ועד למעצרו של המשיב, חלפו כארבעה חודשים. חלוף הזמן, לפרק זמן ניכר, יש בו כדי להשמיט את הקרקע ובוודאי להקהות מעוצמת החשש לשיבוש הליכי משפט. באשר לעילת המעצר, הרי שמצאתי כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות, לנוכח טיב העבירה המיוחסת ושעניינה החזקת תחמושת של כלי נשק בצוותא, המקימה חזקה בדין למסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחסד"פ הנ"ל. אכן, חזקה זו ניתנת לסתירה, אם כי בעניינו של המשיב היא לא נסתרה.
אנו סבורים כי הרשעות קודמות של נאשם, ניתן להביא, בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים ועל-מנת להוכיח לבית-המשפט את מסוכנותו של הנאשם באם ישוחרר ויהלך חופשי."

2.4.2 חלופת מעצר
עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים מגלמת איזון ראוי בין שלום הציבור ובטחונו לבין זכותו החוקתית של הנאשם לחירותו. מאיזון בין האינטרסים המתמודדים זה עם זה, נגזרת התוצאה המחייבת או שוללת את מעצרו של הנאשם.

במאזן זה של שיקולי הפרט מול שיקולי הכלל, ניתן דגש מיוחד לזכויותיו של הנאשם בהליך שלפני המשפט מאז כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומידת ההקפדה על עניינו של הפרט - גם אם מול עניינו של הכלל - גברה וזוכה להדגשת יתר {ב"ש (חד') 1114/08 מדינת ישראל נ' ג'בארין קייס בן עלאטיף, תק-של 2008(1), 15045 (2008)}.

אף שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא התייחס בהגדרתו לעילות המעצר ותנאיהן, הוא הביא עמו שינוי בתהליך עשיית האיזון הפנימי בין השיקולים הנוגעים לפרט לבין השיקולים הנוגעים לציבור בכללותו בתהליך קבלת ההחלטה בעניין בקשה למעצר עד תום ההליכים.

בפסיקת בתי-המשפט גובשו כללים וקריטריונים לקביעת חלופת מעצר ובחינתה, הכוללים, בין היתר, את מסוכנותו של הנאשם, טיב המעשה ולאופי האכזרי והאלים ויכולתה של חלופת המעצר לסכל מסוכנותו, כאשר האמון הניתן על-ידי בית-המשפט מתייחס הן לנאשם והן לחלופה {בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' סעדה ואח', תק-על 97(2), 59 (1997)}.

יודגש, כי גם אם קיים חשש של מסוכנות כלשהי, החשש הוא כזה אשר חלופת מעצר ו/או שחרור בתנאים מגבילים, יאיין את מסוכנותו של הנאשם ומבטיחה את מטרת המעצר בתנאים שפגיעתם בחירות של הנאשם פחותה.

האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים, מחייב, למעשה, שלא לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו, על-אף קיומה של עילת מעצר {כגון: מסוכנות, שיבוש מהלכי משפט, סיכון הציבור וכיוצא בזה} וראיות לכאורה כנגדו, אם ניתן להסיר "חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות" {ב"ש (חי') 2030/08 מדינת ישראל נ' דיאב בן חוסיין גנדאוי, תק-של 2008(1), 21047 (2008)}.

יוער, כי המדובר בבדיקה אינדיבידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. ובשים-לב, כי חומר הראיות שביסוד כתב האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר {בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח', תק-על 97(2), 59 (1997)}.

על-פי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, משמצא בית-המשפט כי ישנן ראיות לכאורה וכי קיימת עילת מעצר כנגד נאשם ובטרם יורה על מעצר עד תום ההליכים, שומה עליו לבדוק האם יש בנמצא חלופת מעצר.

במקרה ובית-המשפט מגיע למסקנה ש"לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה", יורה הוא על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו.

מעיון בסעיף ופסיקת בתי-המשפט עולה כי אין חובה על בית-המשפט להציע חלופת מעצר אפשרית מיוזמתו ובשים-לב לחובתו לבדוק האם הנאשם הציג בפניו חלופת מעצר ראויה ואם לאו. משכך, חובתו של נאשם או סנגורו להביא בפני בית-המשפט מספר אפשרויות לחלופת מעצר ראויה, ורק לאחר הצגתם לבית-המשפט - יוכל בית-המשפט לבחון האם עסקינן בחלופת מעצר ראויה ואם לאו.
בית-המשפט יוצא מנקודת הנחה כי נאשם שלא מציע מיוזמתו חלופת מעצר, מלמד לכאורה, כי אין בידו חלופת מעצר ראויה, אחרת היה מביאה בפני בית-המשפט. באם ימצא הנאשם חלופת מעצר, רשאי הוא, לפנות לבית-המשפט בבקשה לעיון חוזר ואזי תיבדק החלופה המוצעת לגופה.

כך לדוגמה ב- ב"ש (חי') 2030/98 { מדינת ישראל נ' דיאב בן חוסיין גנדאוי, תק-של 2008(1), 21047 (2008)} קבע כב' השופט ש' שר כי גם אם היה מגיע למסקנה כי יש מקום להורות על חלופת מעצר ראויה, חלופה כזו, לא הוצגה בפניו ובהיעדר חלופת מעצר, אין מנוס "מקביעה פוזיטיבית בדבר מעצר עד תום ההליכים". זאת ועוד, במידה ותהיה לנאשם/למשיב חלופת מעצר "אשר תענה על דרישות בית-המשפט", רשאי יהיה הנאשם להביאה בפני בית-המשפט, והאחרון ישקול החלופה לגופה.

יוער, כי על הנאשם וסנגורו להציע חלופת מעצר רצינית ולא סתמית ושיש לה "אחיזה במציאות". באם מסתמך הנאשם על צד ג', עליו לקבל את אישורו והסכמתו לפיקוח, בטרם יודיע על כך לבית-המשפט. על הנאשם בטרם יודיע לבית-המשפט על חלופת המעצר, לערוך בדיקה סבירה תוך ביסוס מעשי לחלופה.

זאת ועוד, "בכדי להציע אלטרנטיבה נאותה לבית-המשפט אין זה מספיק לזרוק לחלל בית-המשפט אפשרות היפוטטית וסתמית בדבר הימצאות עתידית אפשרית של הנאשם בכתובת כלשהיא, או במחיצת קרוב משפחה או ידיד כלשהם. לעניין זה צריכה ההגנה לברר קודם כל אם האנשים הנוגעים בדבר מוכנים ומסוגלים לקלוט את הנאשם בביתם, וזאת תוך ידיעה ברורה במה מואשם האדם ושהמדובר בתנאי של שחרור בערובה, שלשם בדיקת קיומו עשויים להיערך בדיקות ובירורים על-ידי המשטרה" {בש"פ 819/93 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סורוצקי, פ"ד מז(1), 371 (1993)}.

בנוסף, על הנאשם להצטייד "באישור מטעם האנשים הנוגעים בדבר, אשר בו מובעת ההסכמה לקבל את הנאשם לתקופה המשוערת של ניהול המשפט, והנכונות לשמור עליו במידה סבירה" {בש"פ 819/93 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סורוצקי, פ"ד מז(1), 371 (1993)}.

בטרם בדיקת החלופה "צריכה להינתן גם הזדמנות נאותה לתביעה ולמשטרה לבדוק את התאמתה של החלופה המוצעת" {בש"פ 819/93 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סורוצקי, פ"ד מז(1), 371 (1993)}.

במקרים רבים, הנאשם מגיע לדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים ללא כל הצעה שהיא תוך שהוא מלווה בבני משפחתו, אשר אמורים לשמש ערבים לשחרורו תוך "קביעת עובדה" כי אלה ישמשו ערבים. במהלך הדיון עותר הנאשם כי בית-המשפט יורה למשטרה לבדוק את עברם הפלילי של ערביו בו-במקום. הלכה למעשה - יש שנתקלים בסירוב מצד התביעות ואחרים לא, ומכאן אנו סבורים כי כדי שבית-המשפט יוכל לבחון את חלופת המעצר כדבעי, על הנאשם וסנגורו, להעביר לידי התביעה את פרטי החלופה, טרם הדיון, על-מנת שזו תבדוק החלופה המוצעת, שכן, על התביעה לבדוק את פרטי הערבים, עברם הפלילי וכדומה.

ב- בש"פ 7575/98 {מיכאל אוליישב ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 5 (1998)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "בהיעדר נתונים, המצריכים ברור עובדתי לעניין תנאים הולמים לשחרורם, מוחזר בזה התיק לבית-המשפט המחוזי על-מנת שידון בחלופת מעצר".
ב- בש"פ 7900/95 {יובל ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4), 105 (1995)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי הנתונים שהוצגו בפניה "אינם ניתנים לבדיקה בבית-משפט זה וראוי כי יבדקו בצורה יסודית על-ידי בית-משפט קמא תוך זימון מי שימצא לנכון לזמן ותוך קבלת ערבויות אישיות של מי שניתן לסמוך עליו, שיערבו לכל הדרוש כדי להבטיח את תכלית המעצר בתנאים של חלופה". לאור זאת, הוחזר הדיון לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שזה "יבדוק את התאמת ואמינות חלופת המעצר המוצעת ויקבע אם יש צורך בערבויות אישיות או בערבויות צד ג' נוסף על אותן ערבויות ובטחונות שינתנו בהקשר לתכנית השיקומית, ויחליט אם יש מקום לחלופה המוצעת בתנאים שימצא לנכון או שאין מקום לכך".

אין כל צל-של-ספק כי מן הראוי הוא "להטיל על הסנגוריה להביא לפני בית-המשפט אותן הצעות ולבדוק אותן, תוך שמיעת טענות נגד של הפרקליטות, אם ישנן כאלה" {בש"פ 4824/98 מוטי אלמקייס נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 441 (1998)}.

ב- בש"פ 3895/99{מדינת ישראל נ' אהרן אפללו, תק-על 99(2), 982 (1999)} נפסק מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"לאחר ששמעתי את באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, שגם אם מקרה זה מתאים לחלופת מעצר - ואין אני קובעת דבר בעניין זה - לא נבדקה החלופה במידה מספקת. מטרת החלופה היא להבטיח את שלומה ובטחונה של אשתו של המשיב, ושל הציבור, לפיכך, גם אם המבקשת לא מיצתה אפשרות לחקור את האח ואת הנוגעים בדבר, עדיין חייב בית-המשפט להשתכנע, כי החלופה תבטיח את תכלית המעצר.
בענייננו, לא הוברר אם האח מתאים ויכול לשמש "שומר" של אחיו. לא הוברר מה יבטיח שבשעות היום בעוד המשיב מסתובב חופשי, לא יסכן הוא את אשתו ובטחונה. לא ברור אם המשיב מתכוון לעבוד בשעות היום, וראוי שיובא אישור מהמעביד שיבהיר אם המבקש עבד שם, כמה זמן, האם הוא מתכוון להעסיק אותו אם יהיה משוחרר והאם מוכן הוא לערוב שבשעות העבודה לא יעזוב הוא את מקום העבודה. כל אלה ועוד דורשים ליבון. שלומה ובטחונה של האישה, שלכאורה בוצעה נגדה תקיפה ותקיפה מינית, חשובים מכדי לקחת סיכונים. הבירור ייערך בהקדם האפשרי.
לאחר מתן החלטה בבית-המשפט המחוזי, יחזור התיק לבית-משפט זה להמשך דיון. עד אז יישאר המשיב במעצר."

מחובתו של בית-המשפט לקיים דיון לגופה של החלופה המוצעת תוך שהוא מנמק את החלטתו מדוע נעתר או דחה את ההצעה. כדי שיוכל לעשות כן, על הנאשם להכין מבעוד מועד החלופה המוצעת לרבות הזמנת ערבים לחקירה, השגת כל האישורים לשהייה אצל צד ג', המפקח על הנאשם וכדומה.

ב- בש"פ 4742/98 { ירון לוינסקי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 28 (1998)} קבע בית-משפט קמא כי בחן את ההצעה המוצעת ואין בידו לקבלה וזאת ללא כל הנמקה ולא ברור מדברי בית-משפט קמא מדוע אין למצוא חלופה אחרת מתאימה. כב' השופט ח' אריאל קבע בדיון בערר כי עסקינן בהחלטה לאקונית.

זאת ועוד, כב' השופט ח' אריאל קבע כי "ייתכן שבסופו-של-דבר יחליט בית-משפט קמא שאין לפניו חלופה מתאימה, אך דבר זה חייב להיות מנומק כהלכה". יתר-על-כן, הנמקת ההחלטה הדוחה חלופת מעצר "דרושה גם כדי שהנאשם ידע מדוע אין חלופה מתאימה למעצרו ושלילת חירותו וגם ערכאת ערעור הצריכה, לעיתים, לדון בעניין, חייבת לדעת מה היו שיקולי בית-המשפט".

נקבע כי העניין יובא "בפני שופט תורן בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שידון בעניין החלופה כאמור לעיל וינמק את החלטתו".

במקרה והתביעה מתנגדת לחלופת המעצר המוצעת על-ידי הנאשם או סנגורו, סבורים אנו כי על הנאשם או סנגורו לבקש מבית-המשפט, תסקיר מעצר במטרה לבדוק את טיבה של החלופה המוצעת ואף את מסוכנותו של הנאשם לציבור {ב"ש (ב"ש) 2036/08 מדינת ישראל נ' מאיר מזרחי ואח', תק-של 2008(1), 17384 (2008)}.

י' קדמי גורס בספרו {על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003), 198} כי "בית-המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים - על-פי הוראות סעיף 21(א)(1) - אלא במקום שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה מהחזקה במעצר. קביעתו של תנאי מגביל זה נותנת ביטוי ל"עליונותו" של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיו אין לפגוע בזכות היסוד של "חופש התנועה", אלא במקום: שהעניין הציבורי אינו מותיר מנוס מכך; ולא ניתן לספק עניין זה במגבלה חמורה פחות".

זאת ועוד, "עד שבית-המשפט מורה על חלופת מעצר, שומה עליו לברר טיבה של אותה חלופה מכל צדדיה" {בש"פ 819/93 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סורוצקי, פ"ד מז(1), 371 (1993)}.

הסעיף מטיל חובה על בית-המשפט לבדוק אם יש בנמצא חלופת מעצר, ושיהיה בה כדי להבטיח את מטרת המעצר. חובה זו היא אבסולוטית והיא חלה בכל מקרה ומקרה, תהא חומרת העבירה בה מואשם הנאשם אשר תהא. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן ב- בש"פ 4224/99 {מדינת ישראל נ' איתמר כהן, תק-על 99(2), 10 (1999)}:

"חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר... אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן."

וב- בש"פ 7317/05 {מדינת ישראל נ' באסם בן מוחמד עאלם, פורסם באתר אינטרנט נבו (2007)} נפסק מפי כב' השופטת ד' ברלינר:

"החוק מורה אותנו במפורש כי מקום שחלופת מעצר יכולה להשיג את המטרה שלשמה נועד המעצר, יש להסתפק בה, שהרי פגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה... אין עילה מסויימת או עבירה מסויימת שבהתקיימן פטור בית-המשפט להציג לעצמו את השאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. גם החמורות שבעבירות מאפשרות שחרור בחלופת מעצר... אין בנמצא עבירה השוללת א-פריורי את האפשרות לחלופת מעצר."

ב- ב"ש (ב"ש) 3077/08 {מדינת ישראל נ' פדידה ראובן ואח', תק-של 2008(1), 21733 (2008) למרות שקמה לכאורה עילת מעצר נגד המשיבים על בית-המשפט "החובה לשקול אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה שפגיעתם בחירותו של המשיבים פחותה". בנוסף, "לעניין חלופת המעצר יש לבחון את טיבן של העבירות ומהותן לנוכח התנהגות המשיבים ועברו".

ובשים-לב כי "הבסיס לחלופת מעצר טמון ביכולתו של בית-המשפט לתת בנאשם אמון" {בש"פ 8123/99 רשאד אלשוא נ' מדינת ישראל, תק-על 99(4), 280 (1999)} וכדברי כב' השופט י' זמיר:

"הבסיס לחלופת מעצר טמון ביכולתו של בית-המשפט לתת בנאשם אמון. לצורך כך אף נערכה לעורר הבדיקה הפסיכיאטרית. מחוות-הדעת שנתקבלה עולה כי לא ניתן לתת בעורר את האמון הדרוש וכי קיים סיכון שאם ייווצר קשר בין העורר למתלוננת ומשפחתה, יפגע בהם העורר. מבא-כוח העורר נודע לי כי הקשר בין המתלוננת לעורר דווקא התחזק לאחרונה. בנסיבות אלה החשש לשלומם ולביטחונם של המתלוננת ובני משפחתה אך עולה. לכך יש להוסיף כי חלופת המעצר המוצעת ברחובות, הכוללת התלוות לקרוב המשפחה העובד בחולון, אינה רחוקה דיה ממקום מגוריה של המתלוננת. כמו-כן, העורר כבר הורשע בעבר בשל תקיפתה של המתלוננת, ובית-המשפט גזר עליו עונש מאסר על-תנאי. מאסר זה הוא בר-הפעלה אם יורשע העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בנסיבות אלה אין אני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים."

ב- בש"פ 10426/07 {אליהו זוארץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 799 (2008)} קבע כב' השופט ח' מלצר כי "מעיון במכלול הראיות עולה כי אין אימת הדין שורה על העורר, ולא ניתן לתלות בו את האמון הנדרש כבסיס להשתת חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח" {בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 385 (2000)}.

הדיון בחלופת מעצר ראויה מתמקדת בשתי שאלות. האחת, האם הנאשם מסוכן. השניה, האם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו זו. הניסיון להשיב על שאלות אלה נעוצות בניסיון לצפות מראש את התנהגותו של הנאשם וכדברי כב' השופט י' טירקל ב- בש"פ 5222/97 {קופל פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 702 (1997):

"אם נעיין בדבר נמצא שכל השאלות מתמקדות בעיקרן בשתי שאלות - שהן שני פניה של שאלה אחת - אם הנאשם מסוכן ואם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו, שהניסיון להשיב עליה הוא, בעצם, ניסיון לצפות מראש את התנהגותו של אדם. מטבע הדברים משוטט כאן בית-המשפט בתחומים האפלים והנסתרים של נבכי נפש האדם, במחשכים שאין לו בהם מקום בטוח להציב עליו את מסקנותיו, שבהם מגשש הוא את דרכו על דרך של ניחוש ושל השערה. מעל כל אלה מרחפים החששות והספקות: מחד גיסא, מה עלול הנאשם לעולל אם ישוחרר? מאידך גיסא, האם יש צידוק מספיק לפגיעה קשה בנאשם, שאולי יימצא זכאי, על-ידי מעצרו לתקופה העלולה להיות ממושכת?"

יוער, כי גם כאשר קיימות עילות מעצר וכאשר מדובר בעבירות חמורות שומה על בית-המשפט לבדוק אם יש בחלופות המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל ואם לאו כקבוע בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים. יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- בש"פ 4224/99 {מדינת ישראל נ' כהן, תק-על 99(2), 10 (1999)}:

"חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן."
{בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4652 (2006); ב"ש (חי') 4233/07 מדינת ישראל נ' כאמל בן מוחמד עוויד ואח', תק-מח 2008(1), 5944 (2008)}

וב- בש"פ 3442/98 {מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 (1998)}:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית-המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

מעצר עד תום ההליכים של נאשם איננו מהווה מקדמה על חשבון עונש, ועל-כן, יש לבחון מול האינטרס הציבורי ושלום הציבור כנגזר את מידת הפגיעה בחירותו של הנאשם. בעניין זה, חשיבות רבה באשר לדרגת הראיות הלכאוריות ולשאלה, האם ניתן לאיין את מסוכנות של הנאשם בחלופות מעצר {ב"ש (נצ') 75/08 מדינת ישראל נ' מוחמד בן שווכאת טומקי, תק-מח 2008(1), 5876 (2008)}.

בפרשת זו קבע כב' השופט יצחק כהן כי המשיב/הנאשם ללא עבר פלילי מסוג כלשהו ועל-כן, ניתן להשיג את מטרת המעצר, בדרך של שחרור בערובה בתנאי שחרור.

ב- ב"ש (חי') 1509/08 {מדינת ישראל נ' ע' בן ר' א', תק-של 2008(1), 8592 (2008)} נפסק מפי כב' השופט א' טובי:

"משהגענו עד הלום, יש לשקול באם ניתן להשיג מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של המשיב תהא פחותה. בדיון שהתקיים בפניי סיפר המשיב כי על-אף מעורבותו בפלילים בעבר, הרי שמזה ארבע שנים הוא נמצא מחוץ למעגל הפשיעה וכי שיקם את חייו, הקים עסק לפרנסתו ונגמל מסמים. דומה כי בנסיבות המקרה, ועל-אף הדברים דלעיל לגבי מסוכנותו של המשיב, מן הדין לשקול קיומה של חלופת מעצר, ובמסגרת זו לבחון באם ניתן להפיג את מסוכנותו באמצעים שחומרתם פחותה מהחזקתו מאחורי סורג ובריח...
עיון בעברו של המשיב מלמד כי לחובתו אמנם הרשעות קודמות, אלא שפרט לכך שהדבר מעיד כי אין מדובר באדם שזו הסתבכותו הראשונה עם החוק, אין הוא מצביע בהכרח על עבר עשיר במישור האלימות במשפחה. על-אף האיומים המסוכנים שהשמיע המשיב כנגד המתלוננת, סבורני כי בנסיבות דידן יש לאפשר לשירות המבחן להביע דעתו המקצועית לגבי חלופות מעצר ותנאי שחרור אפשריים נוסף לבחינת מסוכנותו של המשיב..."

האלטרנטיבה למעצר מבוססת בעיקרה על אמון בנאשם שהרי אין אפשרות ממשית כי בית-המשפט יפקח על מעשיו של הנאשם {ב"ש (יר') 2128/98 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 98(2), 3771 (1998)}. כך לדוגמה, ב- ב"ש (יר') 1592/97 {נאור צוברה נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(1), 1233 (1998)} דחה בית-המשפט את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר מחמת חוסר אמון בעורר/בנאשם ובקרוביו. אמונה כאמור נבחנת על מספר עדנים:

- עברו הפלילי של הנאשם. האם עסקינן בעבירה חד-פעמית ואם לאו. ככל שמדובר במספר עבירות גדול, כך שתהא עדיפות לעצור הנאשם ולא לשחררו. "ביצוען של עבירות רבות, לאורך תקופה ארוכה, עבירות מתוכננות, שיטתיות, "מקצועיות" ומתוחכמות - כל אלו יכולים להעיד על הנאשם, עד כמה מסוכנת פגיעתו, עד כמה אין מורא הדין עליו ועד כמה ממשי וסביר החשש בדבר המשך ביצוען של עבירות על ידו בעתיד".

- אופן ביצוע העבירה, קרי, האם מדובר בביצוע מתוכנן או מורכב.

- רמת הפיקוח הנדרשת על הנאשם עת ישוחרר לחלופת מעצר.

- התנהגותו של הנאשם לאחר ביצוע העבירה.

- במקרה ועסקינן באירוע בודד תוך ביצוע המעשה בחוסר מקצועיות וברשלנות וכאשר הנאשם ללא עבר פלילי, יטה בית-המשפט לקבל את חלופת המעצר, במידה וזו תהיה.


ב- בש"פ 2089/98 {מדינת ישראל נ' סיני בן כלפו בלולו, תק-על 98(1), 160 (1998)} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"אני מסכים לכל דבריו של השופט כולם; לכל הדברים - חוץ מאשר למסקנה. סבורני כי הסיכון בשחרורו של המשיב עולה בהרבה על הסיכוי שלא יחזור על מעשיו הרעים. אני חולק איפוא על מסקנתו של בית-משפט השלום.
אשר לבית-המשפט המחוזי: בית-המשפט מסכים לסיכון בשחרורו של המשיב ממעצר, ומוסיף הוא כי 'הפן הנוסף שמצטרף לחומרה הוא העובדה שהמשיב חזר לסורו כאשר נימצא בתקופה זו במבחן טהור וניתנה לו על-ידי בית-המשפט הזדמנות של פז לחזור מסורו לדרך הישר, הזדמנות שכנראה החמיצה'. לאחר דברים אלה - דברים המוליכים אותנו, לכאורה, לכיוון של מעצר - מוצאים אנו את בית-המשפט המחוזי אומר, להפתעתנו, דברים אלה: 'נימוק זה, צודק ככל שיהיה, מתאים יותר לטיעונים לעונש הראוי למשיב, מאשר לצורך הדיון בענייננו'. צר לי, אך חולק אני על דברים אלה. לא אכפור בדברי בית-המשפט כי המעילה באמון מצידו של המשיב ראוי לה שתבוא במניין לעת גזירת עונשו.
ואולם אינני מסכים כי אותו שיקול של מעילה באמון אינו יפה אף לענייננו עתה. המשיב הוכיח לנו במעשיו כי אין מורא הדין עליו, כי התחייבות בעיניו אינה התחייבות, כי תקיעת-כף היתה כלא היתה. המשיב הוא אדם מסוכן לציבור ויש להגן על הציבור מפניו שמא יוסיף וילך בדרך הרעה שכבש לעצמו.
אני מחליט לקבל את הערר ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים."

2.4.3 "חזקת מסוכנות" וחלופת מעצר בעבירת הפקרה לאחר פגיעה
ב- בש"פ 7128/10 {טל מור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.10.10)} נדחה ערעור נגד מעצרו של הנאשם ונפסל רישיונו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בגין דריסת אדם למוות.

לנאשם יוחסו עבירות של הריגה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים וסמים, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, שיבוש מהלכי משפט ונהיגה ללא רישיון וללא פוליסת ביטוח בתוקף.

העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה בעבירות שיוחסו לו, או על מסוכנותו הלכאורית, הנלמדת מנסיבות האירוע. הסוגיה שבה היה על בית-משפט להכריע היא שאלת האפשרות לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר על דרך של חלופת מעצר.

לפי כתב האישום העורר סטה בפזיזות ממסלול נהיגתו ופגע ברוכב אופניים, שניאור חשין ז"ל {להלן: "המנוח"}, אשר נסע על אופניו בשול הימני שבכביש, כשהוא לובש חולצה צהובה זוהרת ובאופניו פועלים: פנס אחורי אדום, פנס אחורי לבן ופנסי לד מהבהבים. יצויין, כי לאחר הפגיעה המשיך העורר בנסיעה רצופה לכיוון ביתו, מבלי לעצור ולברר את מצבו של הנפגע ומבלי להעניק לו עזרה, או להמתין עד לבוא כוחות הצלה.

עוד יצויין כי משהגיע העורר לביתו הוא כיסה בבד את שימשת מכוניתו, שנופצה מעוצמת הפגיעה בעת התאונה, ולאחר-מכן יצר קשר עם סוכן הביטוח שלו וסיפר לו בכזב כי החליק עם רכבו ופגע בעץ - זאת במטרה להסתיר את שאירע במציאות ולהכשיל חקירת משטרה שנפתחה בעקבות התאונה.

במקביל להגשת כתב האישום, פנתה המשיבה בבקשה למעצרו של העורר, מכוח סעיף 21 לחוק המעצרים ולפסילת רישיון הנהיגה שלו מכוח סעיף 64 לפקודת התעבורה, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ראוי לציין, כי המשיבה ביססה את בקשתה למעצר עד תום ההליכים על מסוכנותו של העורר, אותה ביקשה להסיק ממכלול הנתונים הבאים: חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר, נסיבות ביצוען ודפוסי התנהגותו החוזרת ונשנית של העורר, אשר גם בעבר נהג תחת השפעת סמים מסוכנים מסוג חשיש. עוד הדגישה המשיבה כי לשיטתה קיים במקרה זה חשש כי העורר יימלט מאימת הדין, שכן יש לו אזרחות אמריקאית, ומקום מגוריו הקבוע הוא, לטענתה, בארצות-הברית. נוכח הנתונים הללו, המשיבה סברה כי במקרה זה אין לתת משקל גבוה לעובדה שהעורר הסגיר עצמו בסופו-של-דבר למשטרה.

בתגובה העורר הודיע כי הוא מסכים לבקשה לפסילת רישיונו, אך הוא מתנגד לבקשת המעצר. בית-המשפט הורה על הגשת תסקיר מעצר וזה הוכן והמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית הוריו, ובמשמורת שלהם, בכפוף לצו פיקוח מעצר לתקופה של שישה חודשים.

בהתחשב בטענות הצדדים ובתסקיר המעצר, קבע בית-משפט, כי דין הערר להידחות, כך שהעורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-המשפט ביסס את הכרעתו על ההיבטים הבאים: ראשית העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות לו, או על מסוכנותו הלכאורית, הנלמדת מהנסיבות.

זאת ועוד, התייחס בית-משפט כי בשנים האחרונות נלחמת מדינת ישראל בתופעה של תאונות דרכים, הנגרמות תדיר על-ידי נהגים המצויים במצב של שכרות, או תחת השפעת סמים מסוכנים. אכן, עבירה של נהיגה בהשפעת משקאות משכרים או סמים מסוכנים הינה בעלת פוטנציאל גדול לפגיעה בסדר הציבורי, בשלמות הגוף ובחיי אדם, והיא יכולה להקים, לעתים - ובמיוחד כאשר נגרמת בעטיה תאונת דרכים - עילה למעצר עד תום ההליכים, גם כאשר לא היו בהכרח הרוגים, או פצועים בתאונה {ראו: בש"פ 10201/01 סליחוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.01)}.

מקל וחומר, שהכף תיטה לעבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, בעת שלנהיגתו של הנאשם בהשפעת אלכוהול, או סם מסוכן, שגרמה לתאונה, מצטרף ולו רכיב "מחמיר" משמעותי אחד נוסף {ולא-כל-שכן מספר רכיבים כאלה}. רשימה של רכיבים "מחמירים" מסוג זה כוללת, אך לא מוגבלת, על-פי הפסיקה, לנסיבות הבאות:

(א) מצב שבו, בעקבות אירוע הנהיגה בהשפעת אלכוהול או סם מסוכן, קופחו חיי אדם, או נגרמו לאדם פגיעות משמעותיות בגופו {ראו: ב"ש 934/86 בוטרוס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.11.86); בש"פ 3435/07 ברכה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.04.07); בש"פ 1822/09 מדינת ישראל נ' שיבלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.03.09); בש"פ 5414/10 אבו קמיר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.07.10)}.
(ב) מקום שבו הפקיר הנאשם את הנפגעים במקום התאונה, או ניסה להסתיר, לאחר מעשה, את מעשיו ולטשטש את הראיות המובילות אליו {ראו: עניין בוטרוס לעיל}.

(ג) מקרה שבו הנאשם נתפס בעבר ונחקר על ביצוע עבירות דומות של נהיגה בהשפעת אלכוהול, או סם, אך המשיך בכל זאת, מטעמים שונים, בדפוס פעילות אסור שכזה {ראו: עניין ברכה לעיל}.

בהתקיים נסיבה "מחמירה" מעין זו {אחת, או יותר} - נטייתו של בית-המשפט לקבל אפשרות של איון, או הפחתה במסוכנות על דרך של חלופת מעצר תפחת מאד. יחד-עם-זאת אין בכך כדי לשלול מניה וביה את הצורך לבדוק קיומה של חלופה ראויה ויתכנו מקרים חריגים, שבהם, למרות חומרת המעשים והנסיבות - בית-המשפט יראה, מטעמים מיוחדים, או עם עבור הזמן - לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר {ראו בש"פ 2274/97 הייב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.04.97)}.

בחינה זהירה של נסיבות המקרה מלמדת כי אין בחלופה שהוצעה כדי לאיין, או להפחית את מסוכנותו של העורר לציבור, במידה שתאפשר שחרורו {אף שבאת-כוח המשיבה לא חלקה על התאמתם של הורי העורר לתפקיד המוצע}.

במקרה דנן, קבע בית-משפט, כי מתקיימים כל הרכיבים שצויינו לעיל - ובכך יש להעיד על חומרתן של הנסיבות המשדרות מסוכנות ועל הצורך להשאיר את העורר במעצר.

בית-משפט פירט את מכלול הנתונים המצביע על המסוכנות הנשקפת מן העורר, אשר בשלב זה איננה ניתנת לאיון:
(א) התנהגותו של העורר עובר לאירוע משקפת לכאורה נטייה לפריצת גבולות ואי-ציות לחוק. כך ניתן למצוא בחומר הראיות עדויות של מספר אנשים שהיו קרובים לעורר ואשר מעידים כי העורר החזיק, לכאורה, בדפוסי התנהגות של שימוש-יתר באלכוהול וסמים והוא חטא לכאורה אף בעבר גם בעישון סמים ממש במהלך הנהיגה. מהמצויין לעיל מצטיירת לכאורה תמונה על פיה העורר ראה עצמו כחריג לכללי ההיגיון הפשוט ומציאות החיים, אשר מחייבים היסק כי אדם שנוהג ברכב בהשפעת אלכוהול, או סמים מסוכנים, מצוי בסיכון גבוה ומוגבר לגרימת תאונות.

מי שמתנהל כך לא רק שהוא מתעלם מהציווי ההסברתי: כאשר שותים - לא נוהגים, אלא מקבל על עצמו להיות גם בחזקת עובר עבירה, שמסוכנות רבה בצידה.

זה המקום להזכיר נתון נוסף, שעלה בדיון בבית-המשפט המחוזי הנכבד והעיד לכאורה על נטייתו האמורה של העורר: העורר נתפס פעמיים בעבר על-ידי המשטרה, כשהוא נוהג ברכבו תחת השפעת סמים מסוכנים מסוג חשיש - פעם אחת, כשנה ומחצה לפני האירוע נשוא האישום, ובפעם השניה - מספר ימים לפני התאונה.

יצויין כי המקרה השני עודו בגדר תיק הממתין לבירור דין {מב"ד}. בשל כך באת-כוח העורר העלתה בפני בית-המשפט הנכבד קמא התנגדות למתן משקל לאירועים אלה במסגרת הליכי המעצר עד תום ההליכים.

לעניין זה פסק בית-משפט כי אין מניעה מלהתחשב בנתונים הללו בנסיבות ההליכים שבכאן: אכן, ככלל, אמור בית-המשפט להימנע, בשלב הדיון במעצרו של נאשם, מלהתחשב בקיומם של הליכים פתוחים כנגד הנאשם {ראו: בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.09.06) (להלן: "עניין פלוני"); השוו: הנחיה 5.13 להנחיות פרקליט המדינה; רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.09)}.

ברם, חריג אפשרי לכלל זה מופעל מקום שבו הנאשם טוען בעת הדיון במעצרו כי הוא אדם "נורמטיבי" וכי לא הועלו כנגדו בעבר טענות כלשהן במישור הפלילי, או שלא נערכה לגביו חקירה {עיינו: עניין פלוני; השוו: סעיף 2(א) להנחיה 5.13 להנחיות פרקליט המדינה}. ואכן, מכאן וטענה מסוג זה הועלתה על-ידי העורר - נקבע שבדין התחשב בית-המשפט הנכבד קמא בעובדה שנפתחו חקירות לגבי האירועים הקודמים הנ"ל.

זאת ועוד, מסתבר, כי אותם אירועים קודמים לא שימשו לעורר "תמרור אזהרה" והוא חזר לכאורה לאותו דפוס פעולה אסור {נהיגה תחת השפעת סמים ולאחר שתיית משקאות אלכוהוליים}. התנהלות זו מעידה, על פני הדברים, על חוסר יכולתו של העורר להציב גבולות לעצמו ולכן קבע בית-משפט כי ספק רב אם יש בידי הוריו הכוח לרסנו, בהיותו בוגר העומד ברשות עצמו.

(ב) תיאור האירוע עצמו, כפי שהוא עולה מכתב האישום - חמור ביותר. הדעת איננה סובלת את האפשרות שאדם יתיר לעצמו לנהוג כשהוא תחת השפעת גורמים המערפלים את שיקול-הדעת - ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר, על-פי הנטען, בשילוב של מספר נכבד של גורמים כאלה {עייפות, אלכוהול וסמים מסוכנים}. הנה-כי-כן, ההתנהגות המיוחסת לעורר בנסיבות הללו, ושגרמה בפועל לפגיעה בנפש, מלמדת איפוא לכאורה, כשלעצמה, כי חלופת המעצר שהוצעה - לא תסכון {השוו: עניין ברכה; עניין שיבלי; עניין אבו קמיר}.

(ג) ההתנהגות המיוחסת לעורר לאחר האירוע מחזקת אף היא את הרושם הלכאורי שנוצר בדבר מסוכנות, שקשה ביותר לאיינה. כזכור, בכתב האישום נטען כי העורר בחר שלא לעצור את מכוניתו, או להגיש סיוע לנפגע, ובמקום זאת - פתח בנסיעה רצופה לביתו, שם הסתיר לכאורה את דבר הפגיעה בשמשת המכונית שלו באמצעות יריעת בד, והתקשר לסוכן הביטוח שלו, והודיע לו כי "פגע בעץ".

עם-זאת, על-פי התשתית הלכאורית הקיימת - הפקרת המנוח והניסיון לטשטש את המאורעות שהובילו למותו, המיוחסים לעורר, מהווים, על פני הדברים, נדבך נוסף של מעשים אסורים בדרגת תחכום גבוהה. אלה תובעים, בכוחם-הם, את המשך מעצרו של העורר, ולא-כל-שכן כאשר הם נבחנים בצורה מצרפית עם שאר הנתונים שנזכרו לעיל {ראו: עניין בוטרוס; ועיינו גם ב- ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.04.10)}.

(ד) לבסוף - העובדה שמרכז חייו של העורר היה בארצות-הברית, וכי הוא מחזיק בדרכון אמריקאי, מעלה חשש כי הוא עלול לנסות להימלט מאימת הדין. אמנם, מוכנותו של העורר למסור את דרכונו זה מצמצמת את החשש האמור במידה ניכרת, ולפיכך לו רק עובדת אזרחותו הזרה היתה עומדת לחובת העורר - לא היה נראה בה די על-מנת לדחות את חלופת המעצר.

יחד-עם-זאת, בנסיבות המקרה - האזרחות האמריקאית והחשש מפני הימלטות נוכח העונש הצפוי, במקרה של הרשעה - מצטרפים לשאר הנתונים שנזכרו לעיל, ואלה כולם מחזקים את הנטייה לשלילתה של חלופת מעצר {השוו: בש"פ 2597/97 מדינת ישראל נ' אוחנונה, פ"ד נא(1), 327 (1997)}.

סיכום הביניים של הדברים שנסקרו עד הנה מוביל למסקנה כי קיים מכלול של נתונים, המבססים את הגישה הנוטה לשלול את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, זאת על-אף ההמלצה החיובית שניתנה בעניין זה בתסקיר המעצר.

בהקשר זה מזכיר בית-משפט כי המלצה של שירות המבחן היא רק גורם אחד מבין אלה שיש להביאם בחשבון בהקשרים האמורים {עיינו: בש"פ 9405/04 חופני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.04); בש"פ 2970/08 קזמאר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.08)}.

יחד-עם-זאת, יצויין, כי כנגד מסקנת הביניים המובאת לעיל העורר ביקש להצביע על מספר אלמנטים, אשר יש בהם, לגישתו, כדי להוות "משקל-נגד" לנתונים השליליים שנסקרו, ולבסס טעמים מיוחדים, המצדיקים חלופת מעצר. להלן גורמים אלה:

(א) נטען, כזכור, כי יש להתחשב בכך שהעורר הביע בינתיים חרטה על האירוע. וכך הוצגו הדברים בדיון שהתקיים בפני בית-משפט העליון:

"לאחר התאונה העורר עצמו התקשר הן לבני המשפחה שלו, הן לחברים וחברות, נפרד מהם, אמר שמגיע לו עונש והודיע על כך שהוא עומד להסגיר עצמו למשטרה... זה אדם שעשה טעות ואומר עוד בחקירתו במשטרה, מגיע לי עונש על מה שעשיתי."

באשר לכך, קבע בית-משפט, כי נתון זה יכול להיות בעל חשיבות בהערכת סיכון להישנות מעשים מעין אלו שתוארו בכתב האישום בעתיד. ואכן, בתסקיר המעצר הובא הדבר בחשבון בבסיס ההמלצה של שירות המבחן בדבר חלופת המעצר.

יחד-עם-זאת משקלו של הנתון האמור פוחת מאוד, בעת שבאת-כוח העורר, אשר נתבקשה להסביר בדיון שהתקיים בפני בית-משפט, על איזו טעות בדיוק מיצר העורר - בחרה שלא לפרט ונימקה הדבר בהצהרה שהעורר מתכוון לכפור במיוחס לו בכתב האישום. זכות זו עומדת לו, כמובן, לעורר, אך לא הובהר לבית-משפט כיצד הדבר מתיישב עם חרטה ועם טענה להפנמה, שיש בה משום הפחתת מסוכנות.

(ב) נושא האישורים שהחזיק, לכאורה, העורר בארצות הברית - לצרוך סם מסוג חשיש. עניין זה לא בואר בגדרי הליך זה כדבעי. הטענה כי העורר נהנה בארצות הברית מאישור חוקי לקבלת הסם האמור נטענה איפוא בעלמא, וללא כל תמיכה בתיעוד, או ראיה. משכך, נקבע, כי לא ניתן לייחס לה משקל ניכר במסגרת עררו של העורר.

(ג) העורר ניסה להקיש מעניין גמליאל לעניינו. אכן, קיימים מקרים נדירים {דוגמת עניין גמליאל}, שבהם, בשל טעמים מיוחדים, ימצא כאמור בית-המשפט כי ניתן לשחרר לחלופת מעצר - נאשם, שנחשד כי התקיימו במעשיו אי-אילו מן הרכיבים הנזכרים לעיל, ואולם כל מקרה ונסיבותיו, כל נאשם ונסיבותיו.

במקרה דנן נקבע כי אין הצדקה להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי הנכבד שהלך בעקבות הכלל ולא ראה לנכון להפעיל את החריג לו. זאת ועוד, מעיון בעניין גמליאל, עולה כי הנהג שם היה צעיר הרבה יותר מהעורר. כמו-כן לא נטען שם כי גמליאל נהג ברכב ללא ביטוח וללא רישיון בתוקף, או שניסה לטשטש בדיעבד ובתחכום את אירוע התאונה, או שיש לו רקע קודם המעיד על נטייה לנהיגה אגב נטילת סמים.

יחד-עם-זאת, נהיגה בהשפעת סמים מסוכנים הינה עבירה בניגוד לסעיף 62(3) לפקודה, בצירוף סעיף 64ב לפקודה {ואכן, עבירה זו הינה אחת מן העבירות בהן מואשם העורר אף בגדרי כתב האישום פה}. בהקשר זה מסמיך סעיף 47(ב) לפקודה - שוטר, אשר לנגד עיניו נעברה עבירה בניגוד לסעיף 62(3) לפקודה - "לדרוש מהנהג להילוות אליו - אל קצין משטרה, או ליטול ממנו את רישיון הנהיגה שלו".

מכוחו של סעיף 57א(א)(2) לפקודה, יכול גם קצין משטרה, אשר יש לו יסוד סביר להניח כי יוגש כתב אישום כנגד הנהג שנתפס נוהג כאמור בניגוד לסעיף 62(3) לפקודה - "למסור {לנהג} הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים". לאחר מסירתה של הודעה כזו נהג הרכב מחוייב להעביר את הרכב למגרש שבו הוא יועמד לתקופת איסור השימוש {ראו: סעיפים 57א(ב) ו- (ג) לפקודה}. לכאורה לא כך נהגה המשטרה כשמצאה את העורר נוהג ברכבו ללא רישיון בר תוקף ותחת השפעת סם מסוכן, כמשמעו בפקודה. על כך נקבע, כי ראוי איפוא להפיק לקחים גם מכך - למען העתיד.

ב- ת"פ (יר') 3114/07 {מדינת ישראל נ' עאטף אבו סביטאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.05.08)} הנאשם הורשע במספר עבירות, ובניהם עבירת הפקרה אחרי פגיעה - לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה. בית-משפט התייחס לעברו הפלילי של הנאשם, ולעובדה כי הוא הצליח לצבור עבר תעבורתי בלתי-מבוטל, הכולל 56 הרשעות - מתוכן עבירות רבות של החזקת רישיון שאינו תקף, נהיגה ללא ביטוח כדין וכיו"ב.
במסגרתו של ת"פ 505/05 הורשע הנאשם, בבית-המשפט לתעבורה בירושלים, בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, ללא ביטוח ובהימלטות משוטרת שרדפה אחריו. העבירה האחרונה שבגיליונו הנה מחודש מאי 2006, בשל נהיגה בשכרות - עבירה חמורה, המסכנת ציבור המשתמשים בכבישים, כשלעצמה.

בית-משפט שלערעור קבע כי מעשיו של הנאשם מגלים מעשי עבירה חמורים ביותר, המלמדים, כי חיי אדם אינם ניצבים בראש מעייניו. הנאשם ידע, כי הוא נוסע ברחוב חד סטרי, אחורנית, בשעות לילה מאוחרות, בערב חג "עיד אל פטר", כאשר המונים עורכים קניותיהם לחג. הוא ידע עוד מהם מימדי רכבו ומהן מגבלות שדה הראיה שלו - ובייחוד אמורים הדברים אל נוכח העובדה שנסע כאשר אחת ממראותיו השמאליות של הרכב שבורה וכאשר הכיסאות האחוריים מוגבהים באופן המפריע לשדה הראיה.

כמו-כן, לא ברור מדוע נסע הנאשם מרחק כה גדול אחורנית ובתנאים בעייתיים כאמור ודומה, כי הנאשם עשה כן על-מנת לקצר דרכו, בהתעלם מהוראות החוק ובלא שנקט אמצעי זהירות מינימאליים ומחייבים במצב שכזה.

כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נפגע אדם אנושות ובסופו-של-דבר קיפד חייו. אלמנתו של הנאשם, אשר חיה עד לפגיעה בבעלה, באושר וכ"מלכה" לדבריה, מצאה עצמה בודדה בערב החג, כשעמוד השדרה של ביתה שוכב חסר אונים בבית החולים והיא ובני ביתה נעים בין ייאוש לתקווה פן יתאושש שמא לאו. בסופה של תקופה כאובה, מצא המנוח מותו ולמן מועד זה, מתקיימת האלמנה מקצבתו של המוסד לביטוח לאומי.

זאת ועוד, לא רק שהנאשם נהג ברשלנות פושעת בנסיעתו אחורנית כמתואר, הוא אף לא מצא לנכון להושיט סיוע למנוח שהתבוסס בדמו ולאשתו מוכת ההלם, ואך ביקש להסתלק מן המקום במהרה לבל ייתפס בנהיגתו ללא ביטוח תקף {ראו לעניין חומרתה של עבירת ההפקרה לאחר פגיעה - רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 198 (2002); ע"פ 66/88 מדינת ישראל נ' אפרתי, פ"ד מג(1), 847 (1989)}.

עצם העובדה כי הנאשם מחזיק ברישיון נהיגה משנת 2000 בלבד, והצליח לצבור עבר תעבורתי בלתי-מבוטל, הכולל 56 הרשעות מעידה על מסוכנותו, כאמור.

ב- בש"פ 8492/13 {מדינת ישראל נ' שושן ברבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.13)} המשיב הואשם בעבירות הריגה; בעבירות הפקרה אחרי פגיעה; נהיגה בשכרות; שיבוש מהלכי משפט; הדחה בחקירה; החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית ושימוש בסם מסוכן לצריכה עצמית. נוכח כך, הוגשה בקשה להארכת מעצר רביעית של המשיב מעבר לתשעה חודשים, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, בתשעים ימים או עד למתן פסק-הדין, לפי המוקדם מביניהם.

בית-המשפט העליון הורה על הארכת מעצרו של המשיב ב- 45 ימים או עד למתן פסק-דין, לפי המוקדם.

יצויין, כי המבקשת שמה יהבה על טיעוניה בדבר מסוכנות המשיב. ודוק, השופטים חיות ומלצר עמדו בהחלטותיהם על הארכת המעצר על כך שאמנם מסוכנות המשיב רבה, אך אין היא השיקול היחיד בבוא בית-המשפט ליתן החלטתו בבקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.

אל מול המסוכנות הנטענת יש לאזן את הזכות לחירות בטרם הוכרע משפטו של נאשם. זכות זו מקבלת משקל משמעותי יותר עם חלוף הזמן, במיוחד כשאין צפי ממשי להתקדמות ההליך באופן משביע רצון. חלוף הזמן כשלעצמו אפשר שלא יצדיק שחרורו של נאשם לחלופת מעצר. ואולם, לא אלה הם פני הדברים בנסיבות העניין.

הערכאה הדיונית סברה כי יש מקום לשקול להמיר את סעיף ההריגה בעבירה של גרם מוות ברשלנות. גם בהערכה זו של הערכאה הדיונית לגבי חומר הראיות שהובא לפניה יש משום שיקול שאותו יש להביא בחשבון לעניין עוצמת המסוכנות הנשקפת מהמשיב. זאת ועוד, הסנגורים פעלו לקידום שמיעת התיק, בין היתר, בכך שהמשיב הודה בעבירת שיבוש מהלכי משפט.

לאור כל האמור, ומאחר שקיימת אפשרות שהסדר הטיעון לא יקרום עור וגידים ובהתחשב בהחלטת השופט מלצר - לפיה אם יודה המשיב בעבירת השיבוש וסנגוריו יפנו לבית-המשפט המחוזי בבקשה להוספת מועדי דיונים, ניתן יהיה לשקול באופן חיובי הכנת תסקיר חלופת מעצר במהלך הארכת מעצר נוספת ככל שתתבקש - דומה כי יש להתחיל בבחינת אפשרות שחרור המשיב לחלופת מעצר.

נוכח כך, בית-המשפט הורה לשירות המבחן להגיש לבית-המשפט המחוזי תסקיר שיבחן האם חלופת מעצר עשויה לאיין את מסוכנות המשיב כמו גם את החשש לשיבוש מהלכי משפט ואת החשש מבריחה מפני אימת הדין.

לאור המסוכנות הנשקפת מהמשיב ויתר עילות המעצר המתקיימות בעניינו, נוכח נסיבות ביצוע העבירות שבנדון ולאור עברו הפלילי המכביד של המשיב, ולצורך מתן שהות מספקת לשירות המבחן להכין תסקיר בעניינו ולבית-המשפט המחוזי להכריע בעניין אפשרות שחרור המשיב לחלופת מעצר, נקבע שיש להורות על הארכת מעצרו של המשיב ב- 45 ימים או עד למתן פסק-דין, לפי המוקדם מביניהם.

ב- בש"פ 4583/12 {מורן מארון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.06.12)} עומדת תאונת דרכים אשר הובילה למותה של אחת הנפגעות, ולפציעתה של אחרת. לעורר יוחסו עבירות של גרם מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ברשלנות, סיכון חיי אדם וגרימת נזק לאדם, הפרת חובת פוליסת ביטוח לרכב, עקיפה, וכן עבירות של שיבוש מהלכי משפט ושינוי זהות של רכב. הערר הוא על החלטת בית-המשפט המחוזי, לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

בית-המשפט העליון קיבל את הערר במובן זה שמורה הוא לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

הבריח התיכון בהחלטת בית-משפט קמא הוא הקביעה, כי לא ניתן ליתן בעורר אמון, שכן הסיכון של חשיפת הציבור לאפשרות שהעורר יפר צווים שיפוטיים כבר התממש כאשר נהג בזמן פסילה. מכאן ההחלטה ששום חלופה לא תסכון ואין כלל מקום לבחון חלופת מעצר. בהקשר זה מפנה בית-המשפט להחלטת בית-משפט זה ב- בש"פ 8495/08 {טבאש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.08}. אלא שמעיון בהחלטה זו עולה כי אין הנדון דומה לראיה, שכן שם היה מדובר במי שנהג בפסילה, כשהוא שיכור, לאחר שזייף רישיון נהיגה והתחזה לאחר, כשבעברו 30 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה ומאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו.

בית-משפט קבע, כי אין זה המקרה שבו ניתן לסיים את בחינת האפשרות לשחרור העותר לחלופת מעצר ללא קבלת תסקיר מעצר. כידוע, משקמה עילת מעצר מחוייב בית-המשפט לבחון אפשרות של חלופת מעצר כהוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק מעצרים.

ככלל, מקום בו שוכנע בית-המשפט כי חלופת מעצר לא תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם בהיותה חמורה ומוכחת, עשוי הדבר לייתר הצורך בבחינת חלופה ספציפית. בית-המשפט העליון אינו משוכנע שבמקרה דנן אכן מדובר במסוכנות חמורה ומוכחת עד שתצדיק מסקנה שאין כל מקום לחלופת מעצר. אולם, אין משמעות האמור כי דין העורר להשתחרר לחלופת מעצר. כל שנאמר הוא שטרם מתן ההחלטה בשאלת החלופה, יש להביא בפני בית-המשפט נתונים נוספים, בנוגע לעורר עצמו ובנוגע לחלופה אפשרית, על-מנת שתמוצה החובה לבחון אפשרות של חלופת מעצר.

נקבע, כי העורר אכן מעל באמון כשנהג בפסילה. הוא גם פעל במודע ובמחשבה צלולה בניסיון לטשטש את עקבות ביצוע העבירה. הוא נהג בצורה מסוכנת וגרם לתוצאה קטלנית והפקיר את קורבנות התאונה. עם-זאת, מדובר באדם צעיר, שמעולם לא היה עצור, לכאורה בן למשפחה נורמטיבית. על-כן, אין זה בלתי-אפשרי שבנסיבות אלה, מבלי להתעלם מהחומרה הרבה של המעשים המעידים על מסוכנות לא מבוטלת, תימצא חלופה שתניח את דעת בית-המשפט שבכוחה להקהות במידה רבה מהמסוכנות.

ב- בש"פ 6084/10 {יעקב שבו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.09.10)} נקבע שהנאשם בעבירות תעבורה הכוללות עבירות הפקרה ושיבוש הליכי משפט לא ישוחרר לחלופת מעצר לאור התכחשותו לחובותיו כלפי הזולת ולמלא אחר הדין.
ב- ב"ש (רמ') 353/07 {מדינת ישראל נ' אל כמאלתר אטב, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.07.07)} בית-משפט קיבל את הבקשה למעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו, בהסתמך על ראיות לכאורה לאשמתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו.

על-אף שלא בקלות נעצרים נהגים עד תום ההליכים בגין עבירות תעבורה, קבע בית-משפט, כי מקום בו גרם לכאורה המשיב לתאונת דרכים בהיותו בלתי-מורשה לנהיגה, והפקיר ילדים פצועים תוך זילות בחיי אדם, ואף לא מסר פרטיו בהתאם לחובתו של כל אזרח, כמתחייב על-פי דין הרי שקיימת חזקת מסוכנות.

נוכח שני תסקירי המעצר שהומצאו לתיק, נקבע, כי לא ניתן לאיין מסוכנותו של המשיב באמצעות חלופת מעצר של מעצר בית.

2.5 שחרור בערובה
סוגיית הערובה {בש"פ 4972/07 עאטף פואז נ' מדינת ישראל, פדאור 08(9), 579 (2008)} והטלתה מוסדרת בחוק המעצרים בסעיפים 41 עד 65. סעיף 41 לחוק המעצרים קובע את הגדרתה של הערובה כדלקמן:

"41. הגדרות
"ערובה" - ערבון כספי או ערבות עצמית של חשוד או של נאשם, בין לבדם, ובין בצירוף ערבות מכל סוג שהוא, ערבות או ערבון כספי של ערבים, הכול כפי שיורה בית-המשפט או הקצין הממונה, לפי העניין."

אחת מתפקידיה של הערובה היא לשמש אמצעי חלופי למעצרו של אדם. אין כל צל-של-ספק כי הערובה, במקרים מסויימים וכשהיא מתאפשרת בנסיבות העניין, פוגעת ברמה פחותה בחירותו האישית של אדם תוך שהיא משיגה את מטרת המעצר {ראה לעניין זה סעיפים 13(ב) ו- 21(ב)(1) לחוק המעצרים וכן ב- ש"פ 1760/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 1 (2001)}.

סמכותו של בית-המשפט לשחרר נאשם בערובה, נתונה לו בכל מקום בו נתונה לו הסמכות להורות על מעצר וזאת מכוח עיקרון המידתיות וללא כל הסמכה מפורשת {בש"פ 952/00 מדינת ישראל נ' חוטר ישי, פ"ד נד(1), 638 (2000)}.

בכל שאר המקרים, כאשר בית-המשפט מגיע למסקנה כי לא מתקיימת בפניו עילה לעצור את הנאשם - על בית-המשפט לקבל הסמכה מפורשת בחוק לצורך קביעת תנאי ערובה {בש"פ 4586/06 חלידו נ' מדינת ישראל, פדאור 06(20), 234 (2006); ח' זנדברג פירוש לחוק המעצרים, חלק א' (התשס"א-2001)}. ולהלן מספר דוגמאות:

- סעיף 44(ב) לחוק המעצרים מסמיך את בית-המשפט לצוות על נאשם או נידון שערעורו תלוי ועומד, ליתן ערובה על-מנת להבטיח את התייצבותו למשפט.

- סעיפים 56, 60 ו- 61 לחוק המעצרים מסמיכים את בית-המשפט להורות על שחרורו של נאשם בערובה, וזאת במקרים בהם התקופות המרביות בחוק להגשת כתב אישום או לתחילת המשפט או למתן הכרעת דינו של נאשם, שלאחריהן, בית-המשפט איננו מוסמך להורות על המשך מעצרו של נאשם -חלפו.

- סעיף 21(ה) לחוק המעצרים מקנה לבית-המשפט סמכות מיוחדת לשחרור בערובה במצב בו בית-המשפט נדרש "לגשר" על פני פערי זמנים בין שלב לשלב בניהול ההליך הפלילי כגון פער הזמנים שבין מועד מתן פסק-הדין, שבו באים צו המעצר או הערובה לקיצם, לבין מועד תחילתו של הליך הערעור.

- על-פי סעיפים 22(א) ו- 63 לחוק המעצרים, בית-המשפט מוסמך, בתנאים מסויימים, להורות על מעצרו או על שחרורו בערובה של נאשם שזוכה, או שהורשע מבלי שהוטל עליו עונש מאסר בפועל, לצורך מתן הזדמנות לתביעה להגיש ערעור על פסק-הדין.

מטרתן של ההוראות כאמור, נועדו כל כולן, ליצור פיקוח מערכתי על חשוד או נאשם, שההליך הפלילי נגדו טרם מוצה או נסתיים והאינטרס הציבורי מצדיק את המשך המעקב אחר התנהלותו.

הלכה למעשה, הוראות אלה מאריכות את תוקף הערובה ואת משך הזמן שבו היא משמשת להבטחת תכליותיה {ע"פ 10705/02 מכנושין נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 529 (2004); בש"פ 10928/03 ג'עפרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 1135 (2003); בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר, פ"ד מח(3), 133 (1994)}.

נדגיש, כי סמכותו של בית-המשפט להטיל ערובה על נאשם, מוגדרת בחוק בצורה ספציפית לגבי כל מקרה ומקרה והתכליות של הערובה משתנות מהקשר להקשר ועל-כן, בית-המשפט לא יכול להטיל ערובה, אלא, אם יש לכך עילה מפורשת בחוק והמצדיקה נטילת כספו של אדם והעברתו בנאמנות לידיה של המדינה.

בדרך-כלל, כתב ערובה הניתן כתחליף למעצרו של נאשם, עומד בתוקפו כל עוד קיימת סמכות לבית-המשפט להורות על מעצרו של הנאשם ליתן צו מעצר, ולעיתים אף עד למתן פסק-הדין וכל זאת אם בית-המשפט לא קבע אחרת כאמור בסעיף 21(ה) לחוק המעצרים.

לעיתים, כתב הערובה פוקע כאשר התכלית להוצאתו מומשה או נסתיימה. עם פקיעתו של כתב הערובה החשוד או הנאשם בעניינו והערבים, מופטרים מן החיוב ועל בית-המשפט להחזיר לערבים ולנאשם את הערבונות שהופקדו על ידם בקופת בית-המשפט.

מעיון בחוק המעצרים ובחקיקה בכלל, לא מצאנו, כי לבית-המשפט הסמכות להורות "שסכום הפיקדון שמקורו בכתב ערבות שפקע יישאר בידי המדינה" {כדברי כב' השופט מ' חשין ב- בש"פ 1760/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 1 (2001)}, ובתנאי שאין עילה לחילוטה של כתב הערבות בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור.

לעניין זה קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בש"פ 4972/07 {עאטף פואז נ' מדינת ישראל, פדאור 08(9), 579 (2008)} כי "הערובה עומדת בתוקפה עד להגשמת התכלית שבשלה ניתנה, ולא מעבר לכך. פשיטא, משהוגשמה התכלית שלשמה ניתנה הערבות, ואין עילה לחילוטה בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, חובה על המדינה להחזיר את כספי הערבות למפקידיהם, כחלק מחובת הנאמנות החלה עליה בהחזקה ובשמירה של כספי ציבור".

עם-זאת, בית-המשפט רשאי להורות על המצאת כתב ערובה במקרים בהם הוא קובע כי לא קיימת עילת מעצר כנגד נאשם מחמת שהתביעה לא הוכיחה כי קיימת עילה כזו או קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם.
תכליתה ומהותה של הערבות/התחייבות לשיפוי במסגרת ההליך הפלילי שונה שוני מהותי מזו הניתנת בהליך אזרחי, שכן במוקד הערבות "הפלילית" ניצב האינטרס הציבורי בתקינות ואפקטיביות ההליך הפלילי.

בין היתר, נועדה הערבות "הפלילית" להבטיח את התייצבות הנאשם לכל ההליכים בעניינו ולהטיל "מורא וחשש על המשוחרר בערובה, כי במידה שלא יקיים את תנאי השחרור, יבואו הרשויות חשבון עם רעיו שחתמו עבורו" {ראה דברי בית-משפט ב- ת"א (יר') 6415/04 בן דוד (לוי) ליאת נ' מדינת ישראל, תק-של 2004(4), 21875 (2004); בש"פ 653/98 ג'רבי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 44 (1998); בש"פ 4348/99 ארוך ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 526 (1999); ראה גם ב' ליפשיץ "ערובה וערבות - ביחד ולחוד" משפטים כט (תשנ"ח), 239}.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' גולדברג ב- בש"פ 2708/95 {שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 221 (1995)}:

"כיוון שקיימת זיקת גומלין בין יעילותה של ההגנה על האינטרס הציבורי לבין מידת חוסנן של הערבויות, נקל להבין את מגמת חוק סדר הדין הפלילי, שאין לה אח ורע בחוק הערבות, לבצר את מעמדה של הערובה. כך מוצאים אנו, כי כאשר שחרורו של הנאשם הותנה בהפקדת ערובה מכוח סעיף 33(ב) לחוק מבלי שנתגבשה עילה למעצרו, הרי שאי-הפקדת הערובה מהווה, לכשעצמה, עילת מעצר עצמאית, כאמור בסעיף 21א(3) לחוק.
התכלית הייחודית, שלשמה ניתנת הערובה האמורה, משתקפת לא רק במישור היחסים שבין הנאשם למדינה, אלא היא מקרינה לעבר מישור היחסים שבין הערב למדינה. בעוד שבחוק הערבות, שבמרכזו ניצבים שיקולי צדק חלוקתי, מהווה הערב חייב משני בלבד, כך שמימוש הערבות מותנה בפניה מוקדמת לחייב העיקרי שיקים את חיובו {כאמור בסעיף 8 לחוק הערבות}, הרי שצו לתשלום הערבות הניתנת במסגרת החוק אינו מותנה במימוש הערבות העצמית של הנאשם. הטעם לכך הוא שלמדינה אין עניין בקבלת הכסף אלא בהרתעת הנאשם מהפרת תנאי הערבות, הרתעה ה'מגובה' גם בערב. לפיכך מובנת גם ההוראה שבסעיף 47 לחוק כי עם מותו של הערב 'אחריותו על-פי כתב הערובה בטלה וסכום ערבונו יוחזר לעזבונו', ואין בפטירת הערב כדי לחייב את עזבונו.
כמו-כן, מביא החוק גם בחשבון שנוקשות הוראותיו עלולה לגרום במקרים חריגים עוות דין לערב. כתרופה לכך הוענקה לבית-המשפט בסעיף 48 לחוק סמכות שאינה מוכרת בערבות האזרחית, שלא לצוות על תשלום מלוא סכום הערבות אלא מקצתו בלבד.
סיכומם-של-דברים, שערבות הניתנת במסגרת החוק הינה ערבות מסוג מיוחד. למדינה אין עניין בממונו של הערב או של הנאשם, ואין בממון כדי להיטיב את הנזק שנגרם לאינטרס הציבורי עקב הפרת תנאי הערובה. מכאן, שאין להכפיף ערבות מיוחדת זו למרותן של הוראות הדין האזרחי, ויש לסנן בקפידה את הוראותיו, כך שרק אלה מביניהן המתיישבות עם מהותה של ערבות זו תחולנה עליה."

2.5.1 שחרור בערובה בעבירת הפקרה
ב- בש"פ 4386/10 {גולן אזרד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.03.09)} הוגשה בקשה להארכת מעצרו של המשיב למשך 9 ימים. יצויין כי המשיב עומד לדין בבית-המשפט בגין מספר עבירות, וביניהם גם עבירות של סיוע להפקרה לאחר פגיעה ואי-דיווח.
לאחר שהוגש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, התקיים בבית-המשפט המחוזי דיון המשך במהלכו נחקרו שתי דודותיו של המשיב אשר הוצעו כמפקחות במסגרת חלופה של מעצר בית אצל אחת מהן {חלופת מעצר לפיה ישהה בבית הוריו בכפר שיבלי נמצאה כבלתי-ראויה על-ידי שירות המבחן}. בית-המשפט המחוזי התרשם כי החלופה בבית הדודה הולמת והורה על שחרור המשיב למעצר בית כאמור, באיזוק אלקטרוני ותחת פיקוח שתי דודותיו לסירוגין, שחתמו על ערבויות כספיות להבטחת קיום תנאי השחרור.

ערביו של המשיב הגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול ערבות מפני שאינם יכולים עוד להשגיח עליו, ועתרו למצוא למשיב מקום מעצר אחר. כבקשת המשיב הנ"ל נעצר עד תום ההליכים נגדו.

מכאן והמשיב הפר את תנאי מעצר הבית בכך ששהה בבית דודתו לבדו, ללא פיקוח, חולט חלק מסכום הערבות שהופקדה להבטחת תנאי שחרורו.

ב- מ"ת (חי') 48111-11-11 {מדינת ישראל נ' אחמד הייב, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.11)} כנגד המשיב הוגש כתב אישום בו הוא מואשם במספר עבירות, וביניהם עבירות של הפקרה אחרי פגיעה. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. וזו הבקשה בפני בית-משפט זה.

במקרה דנן, כלל נסיבות האירוע הצביעו על מסוכנות ועל חוסר היכולת לתת במשיב אמון וכן הקימו חשש להימלטותו מהדין, זאת בהתחשב בדרך התנהלותו באירוע ובעבר. על-פי כן, בית-משפט הגיע לידי מסקנה כי הדרך היחידה לנטרל את הסיכון העולה מהמשיב הינה במעצרו עד תום ההליכים נגדו.
לעניין שחרור בערובה מתייחס בית-משפט ל- בש"פ 9701/06 {מדינת ישראל נ' סלים אלטסד, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.11.06)} שם נפסק כי "שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין בית-המשפט לבין מי שמשוחרר בערובה". אולם במקרה דנן, נקבע, שהמשיב אינו מזמין מתן אמון מסוג זה ועל-כן, אין ליתן אמון בו שלא יחזור על המעשים שוב ולמצער כי יציית להוראות המפקחים ולא יפר את תנאי מעצרו.

ב- ע"פ 2247/10 {שלום ימיני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.04.10)} הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שהושת על המבקש בבית-המשפט המחוזי, שבו הורשע בביצוע עבירה של הפקרה לאחר פגיעה על-פי הוראות סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה.

מבחינה משפטית, טוען המבקש כי ייתכן שקיים פגם מוסרי בהתנהלותו לאחר התאונה, אולם פגם זה איננו עולה כדי עבירה פלילית של ביצוע בצוותא של עבירת ההפקרה. עוד טוען המבקש כי הוא היה משוחרר בערובה במשך כל המשפט - גם לאחר שהורשע - ולא נטען כי הפר את תנאי שחרורו, והדבר מצביע לגישתו על כך שאינטרס הציבור לא מחייב את אכיפת גזר דינו של המבקש באופן מיידי מפאת מסוכנותו.

יצויין, כי לא נטען על-ידי המדינה שהמבקש הפר את תנאי שחרורו בערובה ואף היתה נכונות להקלה מסוימת בתנאי שחרורו במהלך המשפט. זאת ועוד, גם מעדותו של רוכב האופנוע שחייו ניצלו על-ידי המבקש לאחר התאונה, עולה שהמבקש פעל בחירוף נפש כדי לעזור לו. אולם, פסק בית-משפט, כי נתונים אלה, שבהחלט אין להקל בהם ראש - אינם מספיקים על-מנת לקטוע את העונש שבריצויו החל המבקש, אף כי יש להניח שיובאו בחשבון בעת הערעור, במקרה שהערעור על ההרשעה, בכל חלופה אפשרית, לא יתקבל.