פירוש הצוואה (סעיף 54 לחוק הירושה)

סעיף 54 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"54. פירוש הצוואה
(א) מפרשים צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על-פירוש שלפיו היא בטלה.
(ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת."

ב- ע"א 7631/12 {ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל, תק-על 2015(3), 6583 (2015)} דן כב' השופט י' דנציגר בסעיף 54 לחוק הירושה וכיצד יש לפרש צוואה.

כב' השופט י' דנציגר מסתייג מגישתו של כב' הנשיא א' ברק בעניין טלמצ'יו {ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1994)} לפיה הוצע לעבור לגישה חד-שלבית, בה הלשון והנסיבות תיבחנה יחדיו ובית-המשפט רשאי ללמוד על אומד-דעת המצווה מכל מקור אמין ומאמץ את הגישה הדו-שלבית לפיה בשלב הראשון על בית-המשפט לבדוק האם ניתן לאתר את אומד-דעת המצווה מתוך הצוואה, ורק אם הדבר אינו אפשרי, אזי יש לעבור לבדיקת הנסיבות החיצוניות.

בשל חשיבות הדברים, ראינו לנכון להביא במלואו את פסק-הדין בעניין ישראל אמסטר:

"השופט י' דנציגר
דיון והכרעה

24. אקדים לומר כי לאחר שעיינתי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסיכומיהם בכתב ובעל-פה לפנינו, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחבריי שנעשה. אפרט טעמיי להלן.

(א) על פרשנות צוואה - כללי
25. צוואה הינה מסמך שעורך אדם בחייו ובו הוא מביע את רצונו באשר למה שייעשה ברכושו לאחר מותו. חוק הירושה קובע כללים בדבר צורתה של צוואה (סעיף 18 לחוק) אך בניגוד לדין שקדם לו (פקודת הירושה, 1923) הוא אינו מגדיר מהי "צוואה". עם-זאת, מקובל להגדיר צוואה כמסמך בעל תוקף משפטי, הערוך באופן שנקבע בחוק, שתכליתו הבעת רצונו של אדם בדבר חלוקת נכסיו לאחר מותו, רצון שנגזר במישרין מכבוד האדם ושכולל בחובו את האוטונומיה של הרצון הפרטי ואת זכות הקניין. עוד מקובל לומר כי צוואה הינה מסמך שבו מביע אדם את רצונו שנכסיו יחולקו לאחר מותו באופן שונה מזה שנקבע בחוק הירושה, דהיינו תוך חריגה מסויימת מכללי הירושה על-פי דין הקבועים בחוק - כגון חלוקת נכסיו לאנשים שאינם יורשיו על-פי דין או חלוקה ליורשיו על-פי דין אך בחלקים שונים מאלו שנקבעו בדין (ראו... מיכאל קורינאלדי דיני ירושה - צוואות, ירושות ועזבונות (מהדורה שניה, 2012), 205-201, 227 (להלן: "דיני ירושה")). הצוואה הינה בראש ובראשונה מעשה אישי. היא מגלמת באופן המובהק ביותר את רצונו האינדיבידואלי של המצווה (כך למשל, סעיף 28(א) לחוק הירושה קובע כי צוואה תיעשה על-ידי המצווה עצמו, וסעיף 28(ב) לחוק קובע כי הוראת צוואה התולה את תוקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה - בטלה). בשונה מחוזה, שהינו פעולה משפטית שנוצרה על-ידי שני צדדים (או יותר), ולכן קיים בצידה אינטרס הסתמכות, הצוואה הינה פעולה משפטית חד-צדדית, שלא קיים בצידה אינטרס הסתמכות לאיש ולכן רשאי המצווה לקבוע בצוואתו כל העולה על רוחו ולשנותה בכל עת מבלי להתחשב באינטרס של מי מיורשיו על-פי דין (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט - כרך חמישי: פרשנות הצוואה 31, 56-48 (2001) (להלן: "פרשנות הצוואה")).

26. בבוא בית-המשפט לפרש צוואה, עליו להציב לנגד עיניו את העיקרון כי יש לכבד את רצון המת, כחלק מהאוטונומיה של הרצון הפרטי המעוגן בכבודו של האדם. מקובל לומר כי רצונו החד-צדדי של המצווה יכול להיות שרירותי - "מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל" (ראו: ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1), 772, 781 (1989)) - וכי אין לזולת בכלל וליורשיו על-פי דין בפרט כל אינטרס הסתמכות בהקשר זה. לפיכך נקבע כי אין לייחס לרצונות היורשים משקל כלשהו בבוא בית-המשפט לפרש צוואה, וכי ציפייתם לרשת את המצווה אינה מוגנת בדין ואף אינה נתפסת כסבירה (ראו: פרשנות הצוואה בעמ' 56-53). נקודה חשובה נוספת שיש לזכור בנוגע לפרשנות צוואות הינה כי מטבע הדברים במועד שבו מתנהל ההליך המשפטי שבמרכזו המחלוקת בדבר פרשנות הצוואה לא נמצא המצווה עוד בין החיים, ומשכך לא ניתן לברר עימו למה התכוון ומה היה רצונו. זאת, בניגוד להליך משפטי שבמרכזו מחלוקת בנוגע לפרשנות חוזה, שבדרך כלל מתבררת כשהצדדים לחוזה עודם בין החיים ושבמסגרתה ניתן לרוב לזמן את הצדדים לחוזה ולשמוע מהם מה היו כוונותיהם ורצונותיהם במועד כריתת החוזה (ראו: פרשנות הצוואה בעמ' 64-63). לנוכח האמור לעיל נקבע לא אחת כי על בית-המשפט לנהוג בזהירות יתרה בבואו לפרש צוואה, וכי יש לפרש את רצון המת כפי שזה מצא את ביטויו בצוואתו ואל לבית-המשפט לערוך למצווה, על-ידי פרשנות, צוואה שהוא לא ערך בפועל בעצמו (ראו למשל: ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1994) (להלן: "עניין טלמצ'יו") והאסמכתאות המוזכרות שם; פרשנות הצוואה בעמ' 46-44).

27. העקרונות האמורים לעיל מגולמים בסעיף 54 לחוק הירושה שעוסק בפרשנות צוואה ושזו לשונו: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". הסעיף מחולק בבירור לשני חלקים: הרישא עניינה בפרשנות פנימית "מתוך הצוואה", והסיפא עניינה בפרשנות חיצונית "מתוך הנסיבות".

בפסיקת בית-משפט זה השתרשה במרוצת השנים הגישה הפרשנית כי קיים מדרג דו-שלבי בין שני חלקי הסעיף. על-פי גישה זו, בשלב ראשון על בית-המשפט לבדוק אם ניתן לאתר את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה, ורק אם בית-המשפט מגיע למסקנה כי הדבר אינו אפשרי, יפנה בית-המשפט בשלב השני לבחון את הנסיבות החיצוניות.

ההנחה העומדת ביסוד גישה זו הינה כי דברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה, וכי אם הלשון שבה בחר המצווה הינה פשוטה וברורה, הרי שיש ליתן לה תוקף כפשוטה.
רק אם דברי המצווה אינם ברורים - למשל כאשר לשון הצוואה משתמעת לשתי פנים או כשפירוש מילולי של הוראה אחת בצוואה אינו מתיישב עם הוראות אחרות בה - יש מקום להתקדם לשלב השני של הפרשנות שבמסגרתו נבחנות הנסיבות החיצוניות לצוואה (ראו למשל: ע"א 412/79 מנחם נ' שילה, פ"ד לו(1), 76 (1981); ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1), 861, 867-866 (1992) (להלן: "עניין שרש"); ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד, פ"ד מח(3), 104, 113 (1994) (להלן: "עניין ויספלד"); ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר, פ"ד מט(5), 461, 471 (1996)).

יצויין כי בפסיקה נקבע שבמסגרת שלב הפרשנות הפנימית אין להסתפק רק במובן המצומצם של הסקת הכוונה מלשון הצוואה, אלא לבחון גם את בדיקת השתלבותם של ביטויים מילוליים שונים בצוואה, ככל שאלו משתמעים לשתי פנים או סותרים זה את זה, במרקם הכללי של הוראות הצוואה. ועוד נקבע כי הבחינה הפרשנית "הפנימית" עשויה להיעזר גם בשקילתן ההגיונית של נסיבות העולות ונלמדות מתוך הצוואה, אך ברובה ובעיקרה מבוססת בחינה זו על הבנת לשונו של המצווה ועל הסקת כוונתו מתוך דבריו (ראו: עניין שרש בעמ' 867; עניין ויספלד בעמ' 114; ע"א 530/79 שפניר נ' דנציגר, פ"ד לה(3), 163, 167-166 (1981); ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4), 739, 747 (1982)).

28. ההלכה בסוגיית פרשנות הצוואה סוכמה על-ידי השופט א' מצא בעניין שרש כך:

"ביסודה של הבחינה הפרשנית ה"פנימית" ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה. מהלכה הראשון של הבחינה הפרשנית מיועד אך לאשש, או להפריך, הנחת יסוד זו. מקום שהלשון ברורה ואיננה לוקה באי-בהירות או בדו-משמעות, קל לאשש הנחה זו: צוואה שלשונה איננה מעוררת כל קושי, ראויה להתפרש "מתוכה", על-פי משמעותן הפשוטה של מלות המצווה (ראה, למשל: ע"א 211/83).

רק אם הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה, פונים למהלכה השני, והמשלים, של הבחינה הפרשנית, שמטרתו לקבוע, מה היתה כוונת המצווה. אכן, אם לשון הצוואה איננה ברורה או חד-משמעית, או שפירושה המילולי של הוראה בה איננו מתיישב עם כוונת המצווה, כפי שהיא נלמדת ומסתברת מכלל הוראות הצוואה, יש להעדיף את הפירוש המגשים את כוונת המצווה (ע"א 765/87 בעמ' 86). הוא הדין בפירוש ביטוי דו-משמעי על-פי משמעותו המתחייבת מן ההקשר הניסוחי הכללי או מהגיון הנסיבות המשתקפות מן הצוואה, ולוא גם הפירוש הניתן שונה מפירושו של אותו ביטוי לשוני בצוואה אחרת (ראה: ע"א 3825/90 הנ"ל).

אך ראוי להדגיש: הנחת היסוד היא, שהוראה בצוואה, וביטוי מילולי המצוי בה, ראוי להם שיתפרשו לפי מובנם הלשוני הרגיל. רק מקום שמן ההקשר הניסוחי, שבו משמש הביטוי בצוואה, או מן הדרך, בה משתלבת הוראת המצווה במירקם הכללי של הוראות הצוואה ונסיבות עריכתה הנלמדות מתוכה, אכן מתחייב, שהביטוי או ההוראה טעונים פירוש שונה, ניתן לסטות מן הפירוש המבוסס על משמעותן הפשוטה והרגילה של מלות המצווה. יש לנהוג בכך זהירות, לבל תפורש הצוואה לפי הגיונו וטעמו של הפרשן במקום לפי אומד דעתו של המצווה."
(שם בעמ' 867)

29. מספר שנים מאוחר יותר, בעניין טלמצ'יו, הציג הנשיא א' ברק גישה שונה לפרשנות צוואה. בדומה לגישתו של הנשיא ברק לפרשנות חוזים, כפי שהובעה ב- ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265 (1995) (להלן: "עניין אפרופים"), הציע הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו לעבור גם בסוגיית פרשנות צוואה מגישת פרשנות דו-שלבית - שבה תחילה מפורשת הצוואה "מתוכה", דהיינו על יסוד לשונה, ורק במידה ולא ניתן לאמוד את דעתו של המצווה מתוכה פונים לנסיבות החיצוניות - לגישת פרשנות חד-שלבית, שבה הלשון והנסיבות אינן קודמות זו לזו ושבה בית-המשפט רשאי ללמוד על אומד דעתו של המצווה מכל מקור אמין (שם, בעמ' 835). הנשיא ברק הבחין בעניין טלמצ'יו בין שני סוגי פרשנות - פרשנות במובן הצר ופרשנות במובן הרחב: הפרשנות במובן הצר, שנשלטת על-ידי סעיף 54 לחוק הירושה ונתלית בלשון הצוואה כעוגן הכרחי, וגבולה הוא כגבול הלשון, כך שאין ליתן לצוואה מובן שאין לו עיגון מינימאלי בלשונה, ורק אם הלשון אינה ברורה ומשתמעת לשתי פנים יש הצדקה לפנות לנסיבות (שם, בעמ' 828); ומנגד, הפרשנות במובן הרחב, שמאפשרת להגשים - במצבים מיוחדים - את אומד דעת המצווה אף מעבר למה שלשון הצוואה יכולה לשאת. הנשיא ברק הציג בעניין טלמצ'יו ארבעה "מצבים מיוחדים", שבהם תהיה לכאורה הצדקה לנקוט בפרשנות במובן הרחב ולהתחקות אחר אומד דעתו של המצווה מעבר ללשון הצוואה - תיקון טעות, השלמת חסר, ביצוע בקירוב וביצוע בתחליף - אך העיר כי לא מדובר ברשימה סגורה וייתכנו מצבים נוספים. באותם "מצבים מיוחדים" סבר הנשיא ברק שתהיה הצדקה לצאת מלשון הצוואה ולפנות אל הנסיבות החיצוניות, תוך מתן מובן לצוואה אף אם אין למובן זה קשר מילולי עם לשון הצוואה (שם, בעמ' 835-829). זאת ועוד, הנשיא ברק קבע כי לצורך ההכרעה בשאלה מהו אומד דעתו של המצווה אין להגביל את בית-המשפט מראש רק ללשון הצוואה, וכי במרבית המקרים יוכל בית-המשפט לדעת אם מדובר באחד "המצבים המיוחדים" שבהם יש הצדקה לפרשנות במובן הרחב - דהיינו, האם נפלה בצוואה טעות, או שיש בה חסר, או שלא ניתן להגשימה אלא בקירוב או שיש לפנות לעיקרון התחליף - רק אם יבחן מראש גם את לשון הצוואה וגם את הנסיבות החיצוניות.

30. למען שלמות התמונה ראוי להעיר בקשר לפסק-דינו של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו שלוש הערות:

ראשית, שני שופטי ההרכב האחרים בעניין טלמצ'יו - המשנה לנשיא השופט ש' לוין והשופט ח' אריאל - הצטרפו אמנם לתוצאה אליה הגיע הנשיא ברק במקרה הקונקרטי, אך ציינו כי הם עושים זאת אך ורק על יסוד הנמקתו בדבר "עיקרון התחליף", ובכך נמנעו מלהביע עמדה באשר ליתר קביעותיו (השופט ש' לוין אף העיר כי הוא אינו שולל את דרכי הפרשנות המרחיבה שהוצעו על-ידי הנשיא ברק אך ציין כי לדעתו ניתן להותיר את הדיון בהן לעת מצוא (שם בעמ' 839)).

שנית, הנשיא ברק אמנם העלה בעניין טלמצ'יו את השאלה האם הלכת שרש ותורת הפרשנות הדו-שלבית שנקבעה בו בקשר לפרשנות הצוואה ממשיכה לעמוד בעינה גם לאחר פסק-הדין בעניין אפרופים, אך הותיר שאלה זו בצריך עיון (שם, בעמ' 835).

שלישית, בספרו פרשנות הצוואה פיתח הנשיא ברק והרחיב מאוד את גישתו בנוגע לפרשנות צוואה. במסגרת זו הביע הנשיא ברק את דעתו כי גם ביחס לצוואות, בדומה לחוקים וחוזים, יש ליישם את תורת הפרשנות התכליתית, וכי במסגרתה יש מקום ליתן משקל לא רק לתכלית הסובייקטיבית של הצוואה (דהיינו, אומד דעת המצווה) אלא גם לתכליתה האובייקטיבית-היפותטית (שבה נכללים ערכים ועקרונות אובייקטיביים של שיטת המשפט, לרבות עיקרון תום-הלב, האדם הסביר וכיוצא בזה) (תמצית הדברים מופיעה שם בעמ' 154-131). זאת ועוד, בספרו צועד הנשיא ברק צעד נוסף מעבר לפסק דינו בעניין טלמצ'יו ומסביר באריכות וביסודיות מדוע לדעתו יש לבטל את הלכת שרש ולהחיל על פרשנות צוואות את העקרונות שנקבעו בעניין אפרופים בנוגע לפרשנות חוזים (שם, בעמ' 268-251).

31. על גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, כמו גם על גישתו הרחבה יותר שנפרשה בספרו פרשנות הצוואה, נמתחה ביקורת בספרות המקצועית. כך למשל, פרופ' קורניאלדי ביקר בספרו דיני ירושה את ניסיונו של הנשיא ברק ליצור תורה פרשנית אחידה וזהה שתשמש גם לפרשנות חוזים וגם לפרשנות צוואות, וציין כי אין הצדקה לגזור מהלכת אפרופים את המסקנה שיש לבטל את הלכת שרש (שם, בעמ' 254-245). לשיטת פרופ' קורינאלדי יש לשמור על הכלל הפרשני הנהוג בפרשנות צוואות מימים ימימה, והמתבטא בהלכת שרש, לפיו אין מקום לפנות לראיות חיצוניות לצוואה לשם איתור אומד דעת המצווה ככל שלשון הצוואה והוראותיה ברורות, וכי יש מקום לפנות לראיות חיצוניות רק כשהלשון אינה ברורה או במקרים מיוחדים בהם נטען כי המצווה השתמש ב"לקסיקון פרטי" (שם, בעמ' 251). בנוסף ביקר פרופ' קורינאלדי את גישתו של הנשיא ברק בספרו כי ניתן להשלים חסר בצוואה תוך שימוש במושג "אומד דעתו ההיפותטי של המצווה" (לרבות שימוש בעקרונות אובייקטיביים כגון: האדם הסביר, תום-לב, ו"עקרונות יסוד של השיטה"), בציינו כי שימוש במנגנוני השלמה מסוג זה חותר תחת העקרונות המקובלים בפרשנות צוואות (שם, בעמ' 260-254). בספרם דיני ירושה ועזבון מציגים המלומדים שוחט, פינברג ופלומין את גישתו הפרשנית של הנשיא ברק ללא ביקורת (אך תוך ציון קיומה של ביקורת כזו מצד אחרים, לרבות פרופ' קורינאלדי) ואף מביאים דוגמאות לפסקי-דין של בתי-המשפט לענייני משפחה ובתי-המשפט המחוזיים שניתנו לאחר עניין טלמצ'יו ויישמו את גישתו (שם, בעמ' 166-162).

32. גם בבית-משפט זה הובעה לאחרונה הסתייגות מגישתו המרחיבה של הנשיא ברק באשר לפרשנות צוואה. ב- בע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (02.08.12) (להלן: "עניין פלוני") הסתייג השופט נ' הנדל מעמדת הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו. בעניין פלוני הביע השופט הנדל ספקות בדבר ההצדקה למעבר מפרשנות דו-שלבית לפרשנות חד-שלבית של צוואות, כפי שמוצע על-ידי הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, תוך הישענות על הלכת אפרופים שבה נעשה מעבר דומה במסגרת פרשנות חוזים. השופט הנדל הסתייג מההישענות על הלכת אפרופים בכל הנוגע לפרשנות צוואה, והציג חמישה נימוקים סדורים להסתייגות זו (ראו פסקה 4 בעניין פלוני). איני רואה צורך לפרט במסגרת הנוכחית את כל נימוקיו של השופט הנדל, ואסתפק בהדגשת שניים מהם, אשר לטעמי הינם הנימוקים המרכזיים:

ראשית, מהותם השונה של שני המסמכים - הצוואה והחוזה; השופט הנדל מדגיש כי פרשנות חוזה נשענת על חקר אומד דעת הצדדים, אשר על-פי רוב עודם בחיים, בעוד פרשנות צוואה עוסקת בפרשנות רצונו הסובייקטיבי של עורך הצוואה כשהוא כבר אינו בין החיים. לפיכך, סבור השופט הנדל כי כשלשון הצוואה ברורה ייתכן שאין מקום להיזקק לפרשנות חיצונית של כוונת המצווה, וכדבריו: "כוחה של הלשון הברורה של הצוואה - רב יותר מכוחה של הלשון הברורה של החוזה. זאת, בשל חשיבות העיקרון של כיבוד רצון המת, כאשר הראיה הטובה ביותר היא לשון המסמך שערך, ואשר לגביו לא יוכל יותר להעיד. באשר לטענה כי אף הנסיבות יכולות להעיד, ניתן להשיב שבהעדר התייחסותו של המת לטענות מעין אלו - משקלן נחלש. לאמור, גדל הסיכוי לפרשנות לא מדויקת לגילוי אומד דעתו" (פסקה 4 לעניין פלוני תחת הכותרת "המישור הראשון").

שנית, השוני המהותי בין דיני החוזים לדיני הירושה; השופט הנדל הדגיש כי בדיני הירושה נקבעו כללים מיוחדים ביחס לתיקון טעויות, שהינם נוקשים יותר מהכללים שבדיני החוזים, וכי הבדל זה משקף את השוני שבין הדינים. השופט הנדל הדגיש כי שוני זה משקף את ההבדל המהותי שבין החוזה, שהינו מסמך שמשקף מפגש רצונות בין שני צדדים (או יותר), שלרוב הינם בחיים במועד פרוץ הסכסוך ויכולים להעיד, לבין הצוואה, שאינה חוזה אלא פעולה משפטית חד-צדדית שנערכת על-ידי גורם יחיד שאיננו עוד בין החיים, וכדבריו: "האוטונומיה של המצווה להוריש על-פי בחירתו מצויה במדרג נורמטיבי גבוה" (שם, תחת הכותרת "המישור החמישי").

33. לשיטתי, אין מקום לשנות מהגישה הפרשנית הברורה והעקבית שהתפתחה והשתרשה בפסיקת בית-משפט זה במרוצת השנים בנוגע לפרשנות צוואות, ושפסק-דינו של השופט מצא בעניין שרש מסכמה באופן מדוייק. משכך, בדומה לשופט הנדל בעניין פלוני, אני מבקש להביע את הסתייגותי מגישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, ועל אחת כמה וכמה מגישתו הפרשנית הרחבה יותר שהוצגה על ידו בספרו פרשנות הצוואה. לא למותר לשוב ולהזכיר בנקודה זו כי גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו נותרה בגדר דעת יחיד וכי לא מדובר בהלכה מחייבת, וזאת בשים-לב לכך ששני שופטי ההרכב הנוספים באותו עניין לא הביעו עמדה (לחיוב או לשלילה) באשר לגישה זו והצטרפו לתוצאה אליה הגיע הנשיא ברק אך ורק על יסוד אחד מנימוקיו (הנימוק שהתבסס על עיקרון התחליף). משכך, ההלכה שהשתרשה בפסיקת בית-משפט זה במרוצת השנים, ושסוכמה בעניין שרש, היתה ונותרה ההלכה המחייבת באשר לפרשנות צוואות, ועל-פיה יש לנהוג גם כיום.

34. הגם שניתן להסתפק באמור לעיל, והגם שאיני סבור כי המקרה דנן מצדיק לקיים דיון מקיף באשר לעקרונות שעומדים ביסוד הלכת שרש לעומת אלו העומדים ביסוד גישת הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו (וביתר שאת בספרו פרשנות הצוואה), אבקש בכל זאת להעיר מספר הערות, על-מנת להסביר בקצרה מדוע איני מקבל את גישתו הפרשנית העקרונית של הנשיא ברק בנוגע לצוואות.

ראשית, סבורני כי הגישה שהשתרשה בפסיקת בית-משפט זה ושסוכמה בפסק-הדין בעניין שרש, עולה בקנה אחד עם אופן ניסוחו של סעיף 54 לחוק הירושה, והיא משקפת את הזהירות שבה על בית-המשפט לפעול בבואו לפרש צוואה. על-פי גישה זו יש בשלב ראשון לפרש ולבחון את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה (פרשנות "פנימית"), ורק אם לא ניתן לעמוד על אומד דעתו מתוך הצוואה יש לפנות בשלב שני לנסיבות החיצוניות. גישה זו מניחה כי בבואו של המצווה לנסח צוואה הוא שקל היטב את דבריו וניסח את כוונתו בזהירות ובקפידה, ומשכך על בית-המשפט להיזהר מאוד במלאכת הפרשנות, תוך מתן משקל ניכר ללשון הצוואה לעומת הנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכתה. גישה זו מכירה באפשרות שבחלק גדול מהמקרים תנוסחנה צוואות בלשון ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, וקובעת כי במקרים אלו אין מקום לפנות לנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכת הצוואה. זאת, מתוך הנחה כי צוואה המנוסחת בלשון ברורה עומדת בפני עצמה ולא נזקקת לתמיכה בראיות חיצוניות לשם איתור כוונתו של המצווה. גישה זו מחייבת את בית-המשפט, כאמור, לגשת בזהירות גדולה למלאכת פרשנות צוואתו של המצווה, מתוך הנחה שהמצווה, בבואו להורות כיצד יחולק רכושו לאחר מותו, ערך את צוואתו לאחר התלבטות ומחשבה מעמיקים, ומשכך על בית-המשפט להימנע מפרשנות שמתרחקת מהלשון הברורה ושעלולה הלכה למעשה להוביל לעריכה מחדש (ובדיעבד) של הצוואה. ודוק, גישה זו אינה מתעלמת מהאפשרות שיהיו מקרים בהם המצווה לא ינסח את כוונתו בלשון ברורה ופשוטה. כך למשל, ניתן לחשוב על תרחישים עקרוניים שבהם לא ניתן יהיה להסתפק בפרשנות "פנימית" מתוך הצוואה: למשל, במקרה שבו המצווה מנסח את צוואתו בלשון מורכבת שמשתמעת לשתי פנים או משתמש בביטויים שאינם נהירים לקורא מהצד ומחייבים "פיצוח" של "קוד פרטי"; כך גם במקרה שבו המצווה אמנם מנסח כל אחד מסעיפי הצוואה בלשון ברורה, אך למקרא מכלול ההוראות בצוואה מתגלה כי הסעיפים השונים אינם מתיישבים זה עם זה, באופן שלא ניתן ליישבם מבלי לפנות לנסיבות החיצוניות. ייתכנו כמובן גם תרחישים מורכבים נוספים, ולא מדובר ברשימה קטגורית סגורה. במקרים מסוג זה תהיה בהחלט הצדקה להתקדם לשלב השני ולפרש את הצוואה תוך בחינה של הנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכתה. עם-זאת, על-פי גישה זו עצם קיומם של תרחישים פוטנציאליים חריגים אינו מצדיק כינונה של גישה פרשנית שבה מתערבבים הכלל והחריג כבר בנקודת המוצא, ושבה לא תיתכן בכלל הקביעה כי לשון הצוואה ברורה מבלי לבחון תחילה גם את הנסיבות החיצוניות.

שנית, בפסק-דינו בעניין טלמצ'יו, וביתר שאת בספרו פרשנות הצוואה, מבקש הנשיא ברק להשוות בין גישתו הפרשנית לצוואות לבין גישתו הפרשנית לחוזים, כפי שזו באה לידי ביטוי בפסק-דינו בעניין אפרופים. בדומה להסתייגותו של השופט הנדל בעניין פלוני, גם אני מסתייג מניסיון זה, שכן לטעמי קיימים הבדלים מהותיים בין צוואה לחוזה, ומשכך ספק בעיניי אם ישנה הצדקה לנסח מראש תורה פרשנית אחידה לצוואה ולחוזה. כאמור, צוואה שונה במהותה מחוזה. בעוד שחוזה הינו מסמך משפטי שמשקף אומד דעת משותף של שני צדדים (או יותר), שבצידו אינטרס הסתמכות של שני הצדדים, אשר מזומנות יהיו בין החיים במועד שבו פורצת ביניהם מחלוקת בדבר פרשנות החוזה, הרי שצוואה הינה פעולה משפטית חד-צדדית המשקפת את אומד דעתו של המצווה בלבד, שאין בצידה אינטרס הסתמכות לזולת ואשר מפורשת תמיד רק לאחר מותו של המצווה. לטעמי, לא מדובר בשוני שולי אלא בשוני מהותי ביותר. משכך, סבורני כי אין מקום לנקוט לגבי צוואות בגישה פרשנית המפחיתה ממשקל הלשון מחד ומגדילה את משקלן של הנסיבות החיצוניות מאידך, וזאת בפרט באותם מקרים בהם הלשון שבה נקט המצווה בצוואתו הינה ברורה. הדברים נכונים שבעתיים כאשר עסקינן בניסיון להעניק לצוואה - כחלק ממהלך פרשני, להבדיל מתיקון טעות שנפלה בצוואה - פרשנות שאין לה שום בסיס בלשונה הברורה והמפורשת של הצוואה.

שלישית, אבהיר כי אני מתנגד עקרונית לגישתו של הנשיא ברק - שניצניה הופיעו בפסק-דינו בעניין טלמצ'יו ושפותחו בהמשך בספרו פרשנות הצוואה - לפיה ניתן לפנות במקרים מיוחדים לתכליתה האובייקטיבית-היפותטית של הצוואה, זאת כאשר לא ניתן ללמוד על אומד דעתו הסובייקטיבי של המצווה מתוך הצוואה או מהנסיבות החיצוניות, וכי לצורך כך ניתן להסתייע בערכים ובעקרונות אובייקטיביים של שיטת המשפט - כגון עיקרון תום-הלב, אומד דעתו ההיפותטי של המצווה, האדם הסביר וכיוצא בזה. סבורני כי מדובר בהרחבה ניכרת של עקרונות הפרשנות המקובלים בפסיקת בית-משפט זה בנוגע לצוואות, ולטעמי ספק רב אם יש הצדקה לשימוש בערכים ובעקרונות אלו - אשר על חשיבותם בענפי משפט אחרים איני חולק - בהקשר של פרשנות צוואות. כאמור לעיל, בנסחו את צוואתו רשאי המצווה להורות על אופן חלוקת רכושו לאחר מותו כאוות נפשו. כל עוד הצוואה אינה נגועה באי-חוקיות או סותרת את תקנת הציבור, יש ליתן לרצונו של המצווה תוקף גם אם הוראות הצוואה אינן נראות לבית-המשפט. אל לנו לשים עצמנו במקום המצווה ולצוות במקומו. לפיכך, ספק בעיניי אם יש הצדקה כלשהי לנקוט במהלך פרשני של צוואה המעמיד את המצווה הספציפי - שכבר אינו בין החיים בשלב זה ולא ניתן לשאול אותו לדעתו ולכוונתו - בנעליו של מצווה סביר או תם-לב או הגון, ולבחון מה צריך היה להיות אומד דעתו ההיפותטי בנסיבות העניין, אף תוך מתן פרשנות שאין לה עיגון כלשהו בלשון הצוואה. פרשנות כזו עלולה להפוך את בית-המשפט מפרשן של הצוואה לעורך מחדש של הצוואה לאחר מותו של המצווה, דבר שאין לו שום הצדקה ושממילא בית-המשפט אינו מוסמך לעשותו. יחד-עם-זאת, כיוון ששאלת השימוש בעקרונות אובייקטיביים כחלק ממהלך פרשנות של צוואה אינה מתעוררת בגדריו של הערעור דנן, איני רואה צורך להרחיב את הדיבור בסוגיה זו, אסתפק בהערה כללית זו ואותיר את הדיון המקיף בסוגיה זו לעת מצוא בהגיע המקרה המתאים.

35. כעת, לאורה של הגישה הפרשנית המקובלת בפסיקת בית-משפט זה באשר לצוואות, כפי שזו סוכמה בעניין שרש, אעבור לדון בפרשנותה של הצוואה במקרה דנן.

...

50. אבקש להדגיש בנקודה זו כי לטעמי פניה לראיות חיצוניות המאוחרות למועד פטירתו של המנוח, כחלק ממהלך פרשני שמנסה ללמוד מה היתה כוונת המנוח בצוואתו, אינה רצויה כלל וכלל. כפי שקובע סעיף 54 לחוק הירושה, וכפי שציינתי בהרחבה לעיל, אומד דעתו של המצווה צריך להתפרש מתוך הצוואה, ובמידה שהוא אינו עולה מתוך הצוואה אזי יש לבחון את הנסיבות החיצוניות שסבבו את עריכת הצוואה. הנסיבות החיצוניות שאותן ניתן, ככלל, לבחון יהיו כאלה שקדמו לעריכת הצוואה או שהתרחשו במועד עריכתה, ובמקרים חריגים גם כאלה המאוחרות למועד עריכת הצוואה, אך בוודאי לא כאלה המאוחרות למועד פטירתו של המצווה. דומני כי הדברים ברורים ואינם מצריכים הרחבה. עם-זאת, אין פירושו של דבר כי בעל דין אינו רשאי כלל להציג ראיות חיצוניות המאוחרות למועד פטירתו של המנוח כחלק ממחלוקת מאוחרת שמתעוררת בין יורשים בדבר האופן שבו הם פירשו את צוואת המנוח ונהגו על-פיה בפועל. מוכן אני להניח כי ראיות כאלה עשויות, במקרים מתאימים, לבסס טענות של ויתור או השתק מצידו של אחד היורשים כלפי היורשים האחרים.

51. הנה-כי-כן, המסקנה מהאמור לעיל הינה כי גם הנסיבות החיצוניות לצוואה אינן מבססות את טענתם הפרשנית של המערערים. ולא למותר לשוב ולציין בנקודה זו כי הדיון בנסיבות החיצוניות נעשה לטעמי במידה רבה למעלה מן הצורך, לנוכח קביעתי כי פרשנות המערערים ממילא אינה מתיישבת עם לשונה של הצוואה.

53. לנוכח כל האמור לעיל, סבורני כי בית-המשפט המחוזי צדק בדחותו את תביעת המערערים ובקבעו כי פרשנותם לצוואת המנוח אינה מתיישבת עם לשון הצוואה ועם נסיבות עריכתה. לפיכך, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי שנעשה, תוך חיוב המערערים בהוצאות קק"ל בהליך דנן בסך של 40,000 ש"ח.

השופט נ' סולברג
1. (א) דעתי כדעתו של חברי, השופט י' דנציגר, כי דינו של הערעור להידחות; (ב) דעתי כדעתו של המשנה לנשיא, ש' לוין (ב- ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817, 839) כי את הדיון בדרכי פרשנות צוואה - במובנה הצר ובמובנה הרחב - שעליהן הצביע שם הנשיא א' ברק אפשר "להניח לעת מצוא"; וכאז כן עתה. אסביר.

...

פרשנות צוואה
8. על רקע האמור לעיל, דומני כי את מחלוקת הפוסקים על דרכי פרשנות צוואה, ניתן להניח לעת מצוא. עודנה צרובה בתודעתנו המחלוקת העזה על מעמדה של הלשון, על תרומתן של הנסיבות, והאם חוברו להן יחדיו לצורך פרשנות חוזים. נדרשתי לכך ב- ע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום (06.06.13) ואחרי סקירת עיקרי המַהֲלָכים בסוגיה וראשי המְהַלכים בה, ציינתי כי "גבי דידי, המחלוקת בין הגישות השונות איננה 'כצעקתה'. המטוטלת נעה מן הדגש על הלשון, אל עבר הנסיבות; בהמשך כרכה אותם יחדיו; וכעת שוב עולה קמעא משקלה של הלשון. דרך הכלל היא כי לצורך פרשנות חוזים "אחוז בזה (בלשון) וגם מזה (נסיבות העניין) אל תנח את ידך". ברם, לטעמי, ההיסטוריה החקיקתית, לשון סעיף 25(א) לחוק החוזים, ומדיניות משפטית ראויה, מחייבים גם זאת: ככל שהחוזה ברור יותר מתוכו, על-פי לשונו, פוחת משקלן של הנסיבות החיצוניות, עד כי, לעיתים, נדירות, תזכה הלשון למעמד בלעדי" (פסקה 19). בשינויים המחוייבים, יפים הדברים גם לצוואה, אולי אף ביתר שאת. תהליך 'אבולוציוני' מתרחש בשדה פרשנות הצוואה, לפי טיבו הוא אורך זמן, וזו גדוּלתו. צמיחה הדרגתית, עקב בצד אגודל, בּכִּוונון זהיר, עדיפה על התקדמות מואצת, במיוחד כאשר במבחן חיי המעשה אין נפקא מינה רבה בין גישה אחת לרעותה הטובה ממנה במישור העיוני. לא נתבקשנו בגדרי ערעור זה לעיין בהלכת טלמצ'יו, ולא נשמעו טיעונים לגביה. דומני כי מוטב שלא לדקדק עתה ולהבחין בין הלכת שרש לבין הלכת טלמצ'יו וחוזר חלילה, על מעלותיהן ומגרעותיהן. יֵטיבו לעשות זאת מלומדי-המשפט בכתביהם, מאשר אנו בפסקינו, מחמת המחיר המערכתי הכרוך בכך. מציאות היום-יום בערכאות הדיוניות מלמדת על כך שבתי המשפט מנווטים את דרכם כהלכה, ועדיף בעניין שעל הפרק שקט תעשייתי על פני רעש אקדמי. משניתן להכריע את דינו של הערעור דנן באופן החלטי, מבלי לחולל פולמוס על אודות דרכי פרשנות צוואה - מוטב כך.

השופט ע' פוגלמן
אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט י' דנציגר, אך רואה צורך להבהיר כי לעמדתי הדיון הכללי בנושא פרשנות צוואה שיוצא חוצץ נגד הפסיקה ב- ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999) (להלן: "עניין טלמצ'יו") חורג מגדרה של ההתדיינות שלפנינו ומטענות בעלי הדין כפי שנשמעו בכתב ובעל-פה, ולהשקפתי אין מקומו כאן.

בית-המשפט המחוזי הניח כתשתית להכרעתו את עניין טלמצ'יו. איש מן הצדדים לא טען נגד תוקפה של ההלכה שנפסקה שם ולא ביקש כי נסטה ממנה או נחיל הלכות אחרות, קודמות בזמן. אף לפי גישת חברי עצמו אין כל הכרח להיזקק לעניין במקרה זה, שהרי מוכן חברי להניח כי במקרה זה לשון הצוואה "משתמעת במידה מסוימת לשתי פנים", ועל-כן הוא מוסיף ובוחן - בהרחבה - את הנסיבות החיצוניות לצוואה.

להשקפת חברי, ההכרעה בעניין טלמצ'יו אינה בבחינת הלכה מחייבת, ולעמדתו ההלכה המושלת בכיפה הוא זו שבפסק-הדין ב- ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1), 861 (1992). הדברים שנאמרו שם נאמנים לגישתו המוכרת של חברי - בשינויים המחוייבים - גם מתחום דיני החוזים (אף אם אין היא העמדה הפרשנית השלטת בבית-משפט זה; ראו גם דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2), 1 (2006)). לפי חברי, במסגרת פרשנות צוואה על בית-המשפט לבדוק בשלב ראשון אם ניתן לאתר את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה, ורק אם בית-המשפט מגיע למסקנה כי הדבר אינו אפשרי - עליו לפנות, בשלב השני, לבחינת הנסיבות החיצוניות (פסקה 27 לחוות-דעתו).

דעתי שונה. להשקפתי ההלכה המנחה בעניין פרשנות צוואה היא זו שנקבעה בעניין טלמצ'יו שאותה תיאר חברי בחוות-דעתו. בית-משפט זה חזר על העקרונות שנקבעו בהלכת טלמצ'יו לא אחת מאז ניתנה (ראו למשל: דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6), 653, 686-685 (2005) ("הפרשן מתחיל את דרכו בבחינת לשון הטקסט, אך זוהי רק תחילתו של הליך הפרשנות ולא סופו (...) על הפרשן לבוחנה היטב (...) ומכאן לצאת שוב לדרכו, לבחון את סביבתו הנורמטיבית של הטקסט, את הנסיבות ואת הראיות החיצוניות, אם יש כאלה, בדרכו אל התוצאה המשפטית") (חוות-דעתה של השופטת ע' ארבל); ע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר קרן צדקה לזכרם על-ידי נאמני ההקדש נ' אבן טוב, פ"ד נז(5), 145, 156 (2003) ("על אומד-דעתו של המצווה למד הפרשן מלשון הצוואה ומתוך הנסיבות"); רע"א 3130/05 יורשי המנוחה א.ר. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מ.ר. ז"ל, פסקה 19 (14.09.06) ("המשמעות המשתמעת קובעת את הפוטנציאל הלשוני של הצוואה. הוצאת פוטנציאל זה מהכוח אל הפועל נעשית על-פי אומד-דעתו של המצווה (סעיף 54 לחוק הירושה). על אומד-דעת זה למד השופט מלשונה (המפורשת והמשתמעת) של הצוואה, ומהנסיבות החיצוניות לה (...)")).

אכן, נשמעו בפסיקתנו גם דעות שונות (ראו בע"ם 8300/11 פלוני נ' פלוני (02.08.12) (השופט נ' הנדל), שאליו מפנה גם חברי), אך ההכרעה בעניין טלמצ'יו נותרה להשקפתי על מכונה. על רקע "מחלוקת הפוסקים" שעליה עמד חברי השופט נ' סולברג וביקש להניחה לעת מצוא (פסקה 8 לחוות-דעתו) נראה לי איפוא שיש טעם להדגיש כי הלכת טלמצ'יו עומדת בעינה. ככל שבמקרה מתאים יתעורר הצורך לבחון אפשרות לסטות ממנה, אין מניעה כי בית-משפט זה ישוב ויידרש לעניין ככל שהדבר יימצא לנכון. אולם לדעתי המקרה שלפנינו אינו מקרה מתאים לכך, הן בשל כך שהנושא אינו מצוי בחזית המחלוקת שבין הצדדים, הן בשל כך שאף לפי גישת חבריי הנושא אינו דרוש במישרין להכרעה.

לגופו של עניין אני מצטרף, כאמור, לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט י' דנציגר."

ב- ת"ע (ת"א) 26277-09-12 {אלמונית ואח' נ' פלונית, תק-מש 2015(4), 916 (2015)} קבע בית-המשפט כי גם אם בוחנים את הגישה הפרשנית הדו-שלבית וגם אם בוחנים את הגישה הפרשנית החד-שלבית - נגיע לאותה תוצאה: אומד-דעתה של המנוחה בעריכת הצוואה מיום 19.07.11 לחלוקת עזבונה הבלתי-מאוזנת בין ילדיה נלמדת הן מלשון הצוואה והן מהנסיבות החיצוניות לה.

ב- תמ"ש (יר') 14843-12-13 {היועץ המשפטי לממשלה נ' ד' כ' ואח', תק-מש 2015(4), 695 (2015)} קבע בית-המשפט כי בהתאם להוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה יש להעדיף פירוש המקיים את הצוואה על-פירוש שלפיו היא בטלה.

על בית-המשפט לעשות כל מאמץ לקיים את הצוואה ואת משאלות ליבו של המנוח.

בית-המשפט אינו מוצא לנכון להכביר מילים במחלוקת שהתגלעה בפסיקת בתי-המשפט בעניין הדין הנוהג בפירוש צוואה. שמא יש לפרש את הצוואה באופן דו-שלבי או שמא יש לנקוט בדרך פרשנות חד-שלבית.

במקרה הנדון, כלל שיטות הפרשנות האמורות מובילות לאותה התוצאה - היא כי המנוחה ביקשה לצוות את כלל עזבונה לצרכי צדקה לעילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח, כאשר אל.כ. בסיועו של עורך-הדין, אשר היו נאמנים עליה, יפעלו לשם הגשמת רצונה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פירוש הצוואה (סעיף 54 לחוק הירושה)