איחור בהעלאת הצוואה על הכתב - צוואה בעל-פה

1. הדין
סעיף 23(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"23. צוואה בעל-פה (תיקונים: התשנ"ה, התשנ"ח)
(א) ...
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על-ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם..."

2. האם המנוח היה כשיר לערוך צוואה והאם היה בדברים שאמר משום גמירות דעת לצוות? - שאלות מקדמיות
ב- ת"ע (ת"א) 49932-12-11 {א' נ' ח', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.13)} נדונו השאלות - האם האמירות אשר יוחסו למנוח באות בגדר צוואה, והאם היה כשיר לצוות?

המבקש, {להלן: "א'"}, שהכיר את המנוח כמה שנים לפני פטירתו והשכיר לו דירה שבה המנוח התגורר סמוך למותו, הגיש בקשה לקיום צוואת שכיב מרע שלטענתו נערכה בפני שני עדים ולפיה, ציווה המנוח להעניק לו את דירתו בתמורה לתשלום סך של 800,000 ש"ח וזאת בשל חוב נטען של המנוח לא'.

המתנגדת {להלן: "ח'"} אשר טענה להיותה בת-זוגו של המנוח ושהגישה בקשה לקיום צוואה בכתב ידו של המנוח לפיה היא יורשת עזבונו - הגישה התנגדות לבקשה לקיום צוואת שכיב מרע כאשר טענה כי לא התקיימו תנאי סעיף 23 לחוק הירושה, המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה באותו מועד עקב מצבו הרפואי הקשה והאמירות אשר יוחסו למנוח לא היו בגדר צוואה, הן משום שהמנוח לא התייחס להן כצוואה והן משום שלא הנחילו רכוש כלשהוא ליורש כלשהוא.

ח' טענה כי דברי המנוח הועלו על הכתב על-ידי העדים רק לאחר פטירת המנוח, כלומר קודם לפטירתו, המצהירים כלל לא חשבו כי המדובר בצוואה אשר יש להפקידה.

מאחר ו- ח' טענה כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואת שכיב מרע, מונה על-ידי בית-המשפט מומחה, הפרופ' שלמה נוי, שהגיש את חוות-דעתו ביום 16.09.12 והוא אף נחקר לבקשתו של א'.

בית-המשפט ציין כי ביחס לצוואה בכתב יד, העיד ד"ר ס' שחתם בשולי הצוואה כעד, כי המנוח חתם בפניו. ד"ר ס' העיד גם, כי המנוח חתם על הצוואה בפניו, בעת שהיה מאושפז בבית החולים ולא היה לו ספק כי המנוח כשיר לחלוטין.

בית-המשפט לענייני משפחה הורה על קיום הצוואה בכתב יד, מאחר ובית-המשפט עמד על התנאים המקדמיים לקיום צוואה: האם המנוח היה כשיר לערוך צוואה והאם היה בדברים שאמר משום גמירות דעת לצוות? כן עמד בית-המשפט על דרישות סעיף 23 ובהם הדרישה להוכיח כי המנוח היה באותה עת "שכיב מרע" מבחינה אובייקטיבית וכן כי המנוח ידע מבחינה סובייקטיבית שקיצו מתקרב.

לגבי כל התנאים הללו, בית-המשפט העלה ספקות.

עוד לא היתה מחלוקת כי התקיימו פגמים צורניים בהליכי הצוואה בעל-פה.

הצוואה לא נערכה בפני שני עדים יחדיו, לא נכתב זיכרון דברים סמוך לעריכת הצוואה, זיכרון הדברים הופקד רק שלושה חודשים לאחר שנאמרו דברי המצווה וחודשיים וחצי לאחר פטירת המנוח ולא נאמר בזיכרון הדברים מה המועד שבו נערכה הצוואה.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי המבקש לא שכנע את בית-המשפט כי מדובר "בצוואת אמת", ברמה הנדרשת על-פי הדין.

עוד הוסיף בית-המשפט כי היה קיים ספק גדול באמיתות צוואת השכיב מרע, כאשר המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת צוואה בעל-פה והגיע למסקנה כי יש לקבל את התנגדותה של ח'.

בסופו-של-יום, בית-המשפט הורה על קיום צוואת המנוח בכתב יד מיום 29.06.09.

3. רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם
3.1 מקרים שאינם עומדים בדרישות סעיף 23 לחוק הירושה
במספר פסקי-דין קבע בית-המשפט כי גם איחור "קצר" בהעלאת הצוואה על הכתב והפקדתה אינו עומד בדרישות סעיף 23 לחוק הירושה {ראה ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' שמואל פיק, פ"ד מב(2), 703 (1988) שם עסקינן באיחור של כחודש ימים; ע"א 631/88 חנה קהא נ' שלום לוי, פ"ד מד(3), 324 (1990)} שם עסקינן באיחור של כחודשיים; ע"א 8991/94, 9636/05 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות-נצרת, תק-על 2006(4), 44, 51 (2006) שם עסקינן באיחור של כשנתיים; ת"ע (יר') 41140/04 א' נ' עזבון המנוח ש' ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.08.07) שם עסקינן באיחור של שנה וחצי; ע"א 430/73 לאה ודוד אקשטיין נ' אפרים כהן, פ"ד כח(2), 432 שם עסקינן באיחור של כשישה שבועות}.

ב- ת"ע 49932-12-11 {א' נ' ח', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.13)} קבע בית-המשפט כי חזקה כי עורך-הדין יודע את החוק והעובדה כי הוא כלל לא ערך זכרון-דברים בחיי המנוח, אלא חתם על תצהיר רק לאחר פטירת המנוח, כחודש ימים לאחר ששמע מהמנוח את דבריו, מלמדת כי כנראה עורך-הדין כלל לא סבר בזמן אמת כי דברי המנוח מהווים צוואת שכיב מרע.

עוד נקבע כי במקרה דנן לא הובא כל הסבר מדוע הועלו הדברים על הכתב באיחור ומדוע הוגשו באיחור לרשם לענייני ירושה.

בנסיבות מסויימות, כאשר מסתבר כי לא ניתן היה לצפות כי העדים יהיו מודעים לדרישות החוק, אזי, לא יהיה משום כך כדי לראות באי-העמידה בתנאים ראיה לאי-אמיתות הצוואה.

ב- ת"ע (יר') 42901-04 {פ' ספ' נ' ר' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (25.01.06)} קבע בית-המשפט כי המשיבה אשר הגישה את זכרון-הדברים שמונה ימים לאחר מועד הציווי לא נימקה את הסיבה לעיכוב אך מעצם העובדה שהיא ביקרה פעמיים במשרד עורך-הדין לשם ניסוח זכרון-הדברים ניתן ללמוד שלא עשתה כל מאמץ כדי לזרז תיעוד דברי המצווה ובכך פעלה בניגוד לסעיף 23(ב) לחוק הירושה.

3.2 מקרים שעומדים בדרישות סעיף 23 לחוק הירושה
ב- ע"א 8991/04 {סובחי נ' ברגות, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.10.06)} הכשיר בית-המשפט העליון צוואה בעל-פה כשדברי העדים לה הועלו על הכתב לאחר כשנתיים, זאת לאחר שבית-המשפט נוכח כי התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולאחר שנשתכנע לחלוטין מעדותם של שני העדים, ולא נותר בו ספק בדבר אמיתות דבריהם ואמיתות הצוואה.

כך גם היה ב- ע"א 631/88 {חנה קהא ואח' נ' שלום לוי, פ"ד מד(3), 324 (1990)} שבו נדון מקרה בו זכרון-הדברים נרשם למעלה מחודשיים לאחר שנאמרו דברי המצווה לעדים. במקרה זה בית-המשפט תיקן את הפגם לאור הוראת סעיף 25 לחוק הירושה.

ב- ת"ע 760/09 {ה' צ' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (31.01.12)} קבע בית-המשפט כי נוכח העובדה כי המנוח הלך לעולמו שלושה ימים לאחר עריכת הצוואה וכן נוכח תיאורי הצדדים כולם ביחס למצבו במועד האשפוז ובמועד עריכת הצוואה, הרי שלא מצא להטיל ספק בכך שהמנוח היה שכיב מרע וראה עצמו מול פני המוות.

במקרה דנן, בית-המשפט מצא לנכון ליתן צו לקיום צוואת המנוח, שנערכה בעל-פה וזאת על-אף הפגם שנפל בה על דרך שלא הופקדה אצל הרשם לענייני ירושה.

4. האם המנוח היה שכיב מרע?
ב- ת"ע 40622-12-09 {ש' א' נ' א' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.11)} קבע בית-המשפט המנוחה לא היתה יכולה להיכלל בקטגוריה של "שכיב מרע" וזאת מן הנימוקים הבאים:

הראשון, קשה לקבל שאדם ששבר את אגן הירכיים וניידותו הוגבלה הינו בחזקת "שכיב מרע". אומנם על-פי הביטוי ההלכתי "אינו יכול להלך בשוק", אולם הגבלת ניידות, ואפילו אובדן שליטה על סוגרים, אין בו כדי לגרום לאדם להפוך "שכיב מרע", שאחרת רבים הקשישים שיסווגו לקטגוריה זו, והדבר הוא בלתי-סביר.

השני, לא הומצא תיעוד רפואי לפיו במועדים שננקבו במועדי הצוואה בעל-פה, היתה המנוחה בסכנת חיים או שניתן היה להבין שקצה קרוב.

השלישי, על-פי התיעוד הרפואי שנמצא, המנוחה שוחררה לביתה ובכך חלפה "סכנת החיים" הנטענת.

באותו עניין בית-המשפט אף ציין כי עריכת זכרון-הדברים כוחודש ומחצה לאחר הצוואות, גורמת לביטול הצוואה בעל-פה נוכוח הלשון המפורשת שנקט המחוקק בסעיף 23(ג) לחוק הירושה.

עוד נקבע כי נוכוח התשתית הראייתית שהונחה בפני בית-המשפט, מתקיים ספק של ממש באמיתותה של הצוואה. ספק זה נובע מן הנסיבות הבאות:

הראשונה, העדים לכל אחת מן הצוואות הנטענות היו עדים אינטרסנטיים שהם לכאורה הזוכים על-פי הצוואות.

השניה, הן מזכרון-הדברים לכל אחת מן הצוואת ומלשון התצהירים קיים חשש אמיתי אם היתה מצידה של המנוחה "גמירות-דעת" הנחוצה לצוות צוואה. הדיבור שננקט בזכרון-הדברים והמיוחס למנוחה כצוואה הוא כללי מאוד ובלתי מסויים.

ב- ת"ע 103820-09 {ר' פ' נ' ק' ש' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.10)} נדונה בקשה לקיום צוואה בעל-פה. באותו עניין קבע בית-המשפט כי המבקשת לא הציגה במהלך שלב הראיות שום מסמך רפואי המוכיח כי המנוחה היתה בבחינת "שכיב מרע" ואף לא ביקשה למנות מומחה רפואי מטעם בית-המשפט על-מנת להוכיח עובדה זו.

המבקשת צירפה לסיכומים מסמכים רפואיים שונים ואולם עיון במסמכים אלו לא מוכיח כי המנוחה היתה על ערש דווי. העובדה כי מצויין שהמנוחה היה חולה בפרקינסון או שהיה לה דימום והיה צורך בעריכת ניתוח אינם מהווים ראיה מספקת לכך.

עוד נקבע כי עניין שברפואה יש להוכיח באמצעות חוות-דעת רפואית של מומחה שהרי בית-המשפט אינו מומחה רפואי. צודקים המשיבים בטענתם בסיכומיהם, כי אין בדו"חות הרפואיים כל רמז להיותה של המנוחה במצב של "שכיב מרע".

עוד נקבע, כי העובדה כי בטופס סיכום מחלה של המנוח ביום שנפטרה נכתב כי "לא נצפה שיפור במצבה הכללי" וכי יום קודם נכתב בגיליון הרפואי כי החולה "במצב קשה" אינה מלמדת כי המנוחה היתה בגדר "שכיב מרע".

לסיכום נקבע, כי המבקשת לא הוכיחה מבחינה עובדתית כי התקיים מרכיב יסודי זה ולא ניתן לקבוע כי המנוחה היתה "שכיב מרע" או כי אובייקטיבית היא היתה "מול פני המוות".

נעיר כי במקרה דנן העדים לא רשמו זכרון-דברים, לא חתמו עליו ולא הפקידו אותו במשרדי הרשם לענייני ירושה. העדים הגישו רק תצהירים בתמיכה לבקשתם למתן צו קיום צוואה וזאת לאחר חלוף יותר מארבע וחצי שנים מפטירת המנוחה {למעשה עד ליום פסק-הדין 22.08.10 לא נערך ולא הופקד זכרון הדברים כאשר המנוחה נפטרה ביום 24.03.04}.

ב- ת"ע (חי') 35459-02-13 {מ.נ. ז"ל נ' א.ג, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.15)} נדונה תובענה לקיום צוואת שכיב מרע אשר עסקה בנכס אחד מתוך העזבון - דירה שהובטחה לתובעים לטענתם, בצוואה בעל-פה 5 ימים טרם פטירת המנוחה {להלן: "הדירה"}.

יצויין כי 4 חודשים לאחר האירוע הנטען כ"צוואת שכיב מרע", ערכו המבקשים זיכרון דברים אצל עו"ד, מפי עד אחד ומספר ימים לאחר מכן הפקידו המבקשים את זיכרון הדברים.

לאור זאת, המבקשים ביקשו לגרוע מצוואת המנוחה משנת 2009 את הדירה, לטובתם.

צוואת 2009 נערכה בפני רשות, ובגדרה הורישה המנוחה את כל רכושה למתנגדים 3-1, בחלקים שווים.

להשלמת התמונה יצויין כי בשנת 2006 ערכה המנוחה צוואה קודמת בה הורישה את מרבית רכושה הרב לאחותה, ואילו למשיבים ציוותה 100,000$ בלבד ולמבקשים 20,000$.

המבקשים ערכו זכרון דברים ביום 04.09.12, במסגרתו תיארו את מעמד עריכת הצוואה מיום 15.05.12, שהופקד אצל רשם הירושות בשנת 2012 וזה לשונו:

"מ. ז"ל היתה חולה בסרטן ובימיה האחרונים היתה מרותקת למיטתה לחלוטין מצד אחד ובהכרה מלאה מצד שני.

שוחחה עימנו לאורך כשעתיים על מגוון נושאים ובעיקר על משחקי טניס מהעולם והתבטאה בפנינו כי היא יודעת שמבית החולים הזה היא כבר לא תצא ושזה קורה לכל אחד.

במהלך השיחה אמרה באופן ברור ובאוזני שלושת הנוכחים בחדר, כשהיא פונה אלי ואני מצטט: "את הבית ב- ע. אני נותנת אחרי מותי לך ולאישתך" היא חזרה על כך מספר פעמים באופן אשר לא ניתן להבנה אחרת, כמי שמצווה רכוש ספציפי זה על ערש דווי ביודעה כי היא עומדת למות."

לשם הבהירות, מבקשי קיום צוואת שכיב מרע יקראו "המבקשים".

המבקשים טענו כי המנוחה ערכה צוואת שכיב מרע, שכן ידעה כי עומדת למות ולא תצא מבית החולים.

הראיה היתה שהמנוחה אכן נפטרה חמישה ימים לאחר מכן, מסרטן סופני מתקדם.

המבקשים טענו כי, המשיבה 2 א., נכחה בבית החולים, בעת עריכת הצוואה בעל-פה. המנוחה שלטה בשפה העברית, היתה במצב קוגניטיבי שפיר והדבר נתמך בחוות-הדעת שהוגשה על-ידי המומחית הפסיכיאטרית.

זיכרון הדברים נעשה בשנת 2012 והופקד אצל רשם הירושות בשנת 2012. השיהוי נבע מחוסר ידיעה של המבקשים שהינם חסרי השכלה משפטית. לאחר קבלת ייעוץ משפטי העלו את הדברים על הכתב.

המתנגדים טענו נגד מתן תוקף לצוואה בעל-פה. אמירת הדברים ביום 15.05.12 מוכחשת.

המתנגדים טענו כי המנוחה לא התכוונה לערוך צוואה, וכי למנוחה היו הזדמנויות לערוך צוואה בכתב ומשלא עשתה כן אין לייחס לה כוונות אחרות.

עוד הוסיפו המתנגדים, כי ככל שנאמרו דברים על-ידי המנוחה, מטרתם היתה לפייס את המבקש, או לזכות ביחס אדיב מצד המבקשים, או למנוע את הטרדתה על-ידי המבקש ובכל אופן לא התכוונה להוריש.

למנוחה היה די הותר זמן לערוך צוואה המחריגה את דירת ע., אולם בחרה שלא לעשות כן.

המתנגדים טענו גם כי המבקש ציין מספר גרסאות לרצון המנוחה במהלך השנים להוריש או להעניק במתנה. המבקש לא ייחס לאמירה מעמד מחייב ותלה יהבו בצוואה שערכה המנוחה, על בסיס אמירות שנאמרו במהלך השנים ונדהם לגלות כי הדבר אינו כן.

המתנגדים טענו גם כי נפלו פגמים בעריכת זכרון הדברים שנערך בשיהוי ועל-ידי עורך-דין ולאחר קבלת ייעוץ.

המתנגדים ציינו את העדר מהימנות המבקש ביחס למקום החתימה על זכרון הדברים ומועדה, 4 חודשים לאחר הארוע. כן ציינו המתנגדים חוסר אמינות ביחס לזמני ההגעתם למנוחה, ביום שבת ומקום אשפוזה של המנוחה.

ברשומות בית החולים צויין, כי הביקור היה בערב ולא בבוקר. נתגלו סתירות לענין המועד בו נודע למבקש על צוואת 2009.

בית-המשפט פסק, כי יש לקיים את הצוואה בעל-פה כצוואת שכיב מרע מהטעם כי החוק מונה שתי קטגוריות נפרדות בנוגע ל"כשירותו" של אדם לערוך צוואה בעל-פה וזאת בהיותו "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות.

ב- ע"א 88/88 {אווה יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.03.90)} העלה בית-המשפט את העניין כי סעיף 23 לחוק הירושה מכיל 7 דרישות:

א. שיהיה המצווה "שכיב מרע";

ב. שהציווי יהיה בפני שני עדים;

ג. על העדים לשמוע את לשונו של המצווה;

ד. דברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים;

ה. זיכרון הדברים ייחתם בידי שני העדים;

ו. זיכרון הדברים יופקד בבית-המשפט;

ז. רישום, חתימה והפקדה ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

בית-המשפט הבהיר כי יש צורך להראות "גמירות דעת" שמעמד האמירה בעל-פה יהווה צוואה, והן גמירות דעת באשר לתוכן האמירה.

הנטל להוכיח את קיום דרישות החוק לעניין כשרות הצוואה מוטל על המבקשים קיום הצוואה.

נטל ההוכחה על מבקש הקיום הוא נטל קשה ולו רק בשל כך, כי חסרה רמת הביטחון הנדרשת בדבר רצון המצווה ונסיבות עריכת הצוואה.

בעניין הנדון, הצדדים היו חלוקים בסוגיות הבאות:

א. האם המנוחה היתה שכיב מרע?

ב. האם נאמרה האמירה והאם השתכללה לכדי צוואה.

ג. מועד הפקדת "זכרון הדברים" - האם בסמוך ככל האפשר לאחר שניתן היה לעשותו ואופן עריכתו.

ד. גמירות הדעת כתנאי לקיום הצוואה.

בית-המשפט ענה בחיוב על 2 הסוגיות הראשונות, כאשר בנוגע לסוגיה השלישית, בית-המשפט סבר כי אין ספק כי ישנו פגם בצוואה בעל-פה בכך שזיכרון הדברים הופקד 4 חודשים לאחר עריכת הצוואה בעל-פה.

בית-המשפט הבהיר כי ההפקדה היא חובה ועליה להתבצע בסמוך לאחר שניתן לעשותו. מאידך, היעדר רישום והפקדה במועד אינם יורדים לשורשם של מרכיבי היסוד של הצוואה בעל-פה שבלעדיהן אין זו צוואה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט שוכנע מהעדויות והראיות כי רצון המנוחה היה להוריש למבקשים את הדירה, זאת באיזון בין השיקול הצורני לשיקול שיש לכבד את רצון המת ובשים-לב לנטל ההוכחה המוגבר המוטל על כתפי המבקשים, ונוכח העובדה כי מדובר בציווי של נכס ספציפי בלבד, נקבע כי יש לקיים את הצוואה בעל-פה כצוואת שכיב מרע, שיש בה ביטוי לרצון המנוחה כפי שנרשמה בזכרון הדברים מיום 04.09.12 ושהופקד אצל רשם הירושות בשנת 2012.

בית-המשפט קבע כי המשיבים ישאו בהוצאות המבקשים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח כולל מע"מ.

5. רישום מדוייק
ב- ת"ע (ב"ש) 1880-06 {ח' כ' נ' מ' ד' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.07.10)} קבע בית-המשפט כי מעורבותה של המבקשת ברישום זכרון-הדברים לרבות הקשר שנוצר בין המבקשת ובין העדים, מעוררים חשש, לכל הפחות, לעניין הדיוק בדברי העדים ביחס לדברי המצווה, כאשר הדרישה הינה לרישום מדוייק של דברי המצווה שנאמרו בעל-פה תוך שאיפה לזהות מוחלטת למה שהושמע על-ידי המצווה.

בית-המשפט ציין במקרה דנן כי אין ביכולתו לקבוע, על-סמך הראיות שהובאו בפניו, כי דברי העדים שיקריים או כי אינם אמינים, אלא מתעורר ספק ביחס לדיוק דבריהם, ספק אשר יש בו כדי לפסול את זכרון הדברים.

ב- ת"ע (יר') 43330/07 {א' א' נ' ר' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (11.03.10)} קבע בית-המשפט כי במהלך המשפט השמיע כל אחד מהעדים גרסאות סותרות, ביחס לשאלה היכן נאמרו הדברים, האם בחדרה של המנוחה או במסדרון.

התעוררו מחלוקות גם סביב השאלה כמה זמן נמשך מהלך אמירת הדברים, האם דקה אחת או עשרים דקות, לא ברור גם אם אותה דקה נוצלה לצורך מסירת הסברים למנוחה אודות סיכוני הניתוח ונתקבלה ממנה הסכמה לניתוח. אין אלה סתירות בעלמא.

ב- ע"א 9200/99 {חנוכה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נו(3), 801 (2002)} קבע בית-המשפט שעדי הקיום, בכלל, ובצוואה בעל-פה בפרט, אמורים לסייע לבית-המשפט בנסיונו להתחקות אחר רצונו של המצווה ואחר פרטיה של הצוואה, שאותה מבקשים לקיים.

בית-המשפט קבע שקשה להאמין שעדים מסוג זה יוכלו למלא אחר הציפיות מהם, כאשר הם נדרשו לשחזר, לאחר זמן הנמדד בשנים, את דבריה של המנוחה, תוך שהם מסתמכים על הזכרון האנושי, שמגבלותיו ידועות.

בית-המשפט הדגיש כי במקרה דנן חברו כמעט כל הפגמים האפשריים, מבלי כל אפשרות לתקנם.

למעשה, התוכן הטעון תיקון רב מהעובדות הברורות ואם להשתמש בפרפרזה - יש כאן יותר חורים מאשר גבינה שוויצרית.

ב- תמ"ש (ת"א) 34464-10-14 {ר.מ נ' ח.ע, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.12.15)} נדונה הסוגיה האם קיימת צוואת שכיב מרע של האם המנוחה, מכוחה הוענקה הזכות לנתבע להמשיך ולהתגורר בדירה עד אחרון ימיו.
האחים הנתבעים טענו לקיומן של שתי צוואות שכיב מרע שקיבלו את ביטוין בשני מסמכים של זיכרון דברים: האחד, זיכרון דברים של דברי אמם המנוחה אשר נאמרו, לטענתם, בשנת 2008 {להלן: "זיכרון הדברים הראשון"}.

השני, זיכרון דברים של דברי אביהם המנוח משנת 2011. דברי האם נאמרו בשפה הערבית העיראקית שתרגומם לעברית על-ידי הנתבעות 3 ו- 4 הוא:

"אמרו לכולם ולי' שאני רוצה שח' ישאר לגור בביתנו כל ימי חייו."

דברי האב נאמרו בשפה העברית עם ציווי בשפה הערבית עיראקית "כאחלפקם", שמשמעותה בעברית, לטעמם, "אני משביע אתכם" {להלן: "זיכרון הדברים השני"}.

האחים הנתבעים טענו כי שני המסמכים קבעו שיש להתיר לנתבע להתגורר בדירה כל ימי חייו.

על זיכרון הדברים הראשון זה של צוואת האם היו חתומות הנתבעות 3 ו- 4 ועל זיכרון הדברים השני בקשר עם ציווי האב המנוח היו חתומים הנתבעת 3 ובעלה מר א' נ' שני המסמכים לא נשאו את תאריך עריכתם.

האחים הנתבעים טענו שהסכימו על מילוי רצון האב, שאחיהם, הנתבע, ימשיך להתגורר בדירה עד אחרון ימיו.

התובעים טענו, כי לאור רישום הזכויות בדירה ולאור תכנית בניין עיר החלה על הדירה, יש להורות על-פירוק השיתוף בדירה, על-מנת לאפשר להם לקבל את חלקם, באופן שהתובעת תקבל את חלקה ואילו התובע יקבל את חלקו של הנתבע ויחלקו בין הנושים הקיימים לנתבע וזאת במסגרת תיק פשיטת הרגל.

התובעת המשיכה וטענה שהבקשה לצו ירושה אותה הגישה לרשם לענייני ירושה ובעקבותיה ניתנו צווי הירושה אחר המנוחים הוגשה בידיעת אחיה הנתבעים ולא הוגשה כל התנגדות מטעם מי מהם למתן החלטה או לצו.

התובעת טענה עוד שגם אם היה בדעתם של הנתבע והאחים הנתבעים להתנגד לבקשות למתן צווי הירושה שהגישה לכבוד הרשם לענייני ירושה לא עשו הם דבר וזנחו טענה זו.

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה לפירוק שיתוף מאחר שהנתבעים לא הוכיחו קיומה של צוואת שכיב מרע.

בית-המשפט קבע כי קיומם של שני עדים בצוואת שכיב מרע היא דרישה קונסטיטוטיבית ומהווה אחד מסממני ההיכר של צוואת שכיב מרע, בלעדיו אין.

סעיף 23 (ב) לחוק הירושה מורה כי:

"דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על-ידיהם אצל הרשם לענייני ירושה; רישום חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם."

בית-המשפט מצא כי ב"זיכרון הדברים הכפול" היו כשלים העומדים בסתירה להוראות הסעיף:

לא היה בזיכרון הדברים ביטוי לנסיבות עריכת הצוואה.

בית-המשפט הדגיש שהנתבע טען שהתגורר עם הוריו מאז שנת 1988 ולפי דעתו של בית-המשפט, אם זה היה רצונה של האם היא היתה מוצאת הדרך לעגן זאת זמן רב טרם לכתה לבית עולמה.

בית-המשפט קבע כי העובדה שזיכרון הדברים לא נשא תאריך אינה מקרה.

לפי מה שעלה מעדותה של הנתבעת 3, הגב' נ', עלה בבירור ששני המסמכים אשר נחזו להיות זיכרון דברים אותנטי נכתבו זמן רב לאחר מות המנוחים ונערכו לאחר הגשת התביעה נשוא פסק-דין זה.

בית-המשפט סבר כי התובנה אשר עלתה היא שהמסמכים נערכו לאחר הגשת התביעה ונועדו על-מנת לסכל את התביעה.

איחור בהפקדת זכרון הדברים, כמו גם איחור ברישומו ובעריכתו יש בהם כדי לפגוע באמינות המסמך המהווה למעשה נדבך חשוב בשאלה קיומה של הצוואה שנאמרה על-ידי המצווה ונרשמה בו.

סעיף 23 לחוק הירושה מחייב שההפקדה תתבצע על-ידי שני העדים.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי המסמכים אשר נחזו להיות צוואות שכיב מרע הם מסמכים מאוחרים, לא היה בהם ממש והם הוכנו לאחר הגשת התביעה לצורך הדיפתה וללא שנאמרו על-ידי הוריהם המנוחים ו/או מי מהם ולכן דחה את בקשת הנתבעים לקיום צוואת שכיב מרע.

6. דברי המנוח בבית-החולים כי יעשה צוואה בכתב לאחר שישתחרר
ב- ע"א 717/71 {ניקולא ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כז(1), 682} קבע בית-המשפט כי במידה והמצווה הביע את רצונו לערוך צוואה בכתב ונפטר לפני שהספיק להוציא את רצונו לפועל, אין לראות בדברי המצווה צוואה בעל-פה מפאת חוסר גמירות הדעת.

כך גם דברי המנוח למבקשת כי יעשה צוואה בכתב לאחר שישתחרר, אין בהם כדי להועיל למבקשת {דברי בית-המשפט ב- ע"ז (חי') 3980/02 מ' ר' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.01.05)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

איחור בהעלאת הצוואה על הכתב - צוואה בעל-פה