סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• פירוש המונח "צוואה" ומדוע חשוב לערוך צוואה
• החופש לצוות (סעיף 27 לחוק הירושה)
• הצוואה מעשה אישי (סעיף 28 לחוק הירושה)
• מסירת קביעה וסמכות בחירה (סעיף 29 לחוק הירושה)
• פירוש הצוואה (סעיף 54 לחוק הירושה)
• האם ניתן לתבוע זכויות על-פי צוואה בהיעדר צו קיום צוואה? (סעיף 39 לחוק הירושה)
• טענת חסיון כאשר עסקינן במחלוקת בין יורשים אפשריים
• דרך המלך לקיומה של צוואה, בהגשת המקור
• נטלי הוכחה בדיני צוואות
• סוגי צוואות - כללי
• צוואה בכתב יד (סעיף 19 לחוק הירושה)
• צוואה בעדים (סעיף 20 לחוק הירושה)
• צוואה בפני רשות (סעיף 22 לחוק הירושה)
• צוואה בעל-פה - שכיב מרע, מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות (סעיף 23 לחוק הירושה)
• צוואות הדדיות (סעיף 8א לחוק הירושה)
• כשרות לצוות (סעיף 26 לחוק הירושה)
• אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית (סעיף 30 לחוק הירושה)
• אי-ביטול של צוואה פגומה (סעיף 31 לחוק הירושה)
• צוואה סתומה (סעיף 33 לחוק הירושה)
• צוואה בלתי-חוקית, בלתי-מוסרית, בלתי-אפשרית ונוגדת את תקנת הציבור (סעיף 34 לחוק הירושה)
• צוואה לטובת מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה (סעיף 35 לחוק הירושה)
• זיוף צוואה
• איחור בהעלאת הצוואה על הכתב - צוואה בעל-פה
• קיום צוואה על-אף פגם או חסר בצורתה (סעיף 25 לחוק הירושה)
• טעות סופר, טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה
• ביטול על-ידי המצווה
• ביטול מקצת הצוואה

קיום צוואה על-אף פגם או חסר בצורתה (סעיף 25 לחוק הירושה)

1. כללי
סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"25. קיום צוואה על-אף פגם או חסר בצורתה (תיקונים: התשמ"ה, התשס"ד)
(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית-המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהיעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:
(1) בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 - הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;
(2) בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 - הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;
(3) בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 - הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על-ידי המצווה עצמו;
(4) בצוואה בעל-פה כאמור בסעיף 23 - הצוואה נאמרה על-ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות."

כאשר אנו מנסחים כתב התנגדות לבקשה לצו-קיום צוואה ואנו מעוניינים כי בית-המשפט יפעיל את סמכותו לפי סעיף 25 לחוק הירושה מחובתינו לבקש, במסגרת כתב ההתנגדות, כי בית-משפט יפעיל את סמכותו לפי סעיף הנ"ל.

גישת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 25 לחוק הירושה הינה, כי אין בכל פגם שנפל בצוואה, כדי למנוע מבית-המשפט מלקיימה, אם לא היה לו ספק באמיתותה של הצוואה וזאת, משום שכוונת המחוקק כפי שהיא עולה מסעיף 25 לחוק הירושה היתה שצוואה שאין לגביה כל פקפוק, לא תיפסל בגלל פגם פורמאלי {ע"א 250/70 שרעבי נ' סוברי, פ"ד כה(1), 429 (1971); עז' (יר') 40180/05 עזבון המנוח ר' כ' ז"ל נ' ס' ב' כ', תק-מש 2007(1), 324 (2007)}.

שתי מגמות עיקריות ביסוד דיני הצוואה. המגמה האחת היא, מצווה לקיים דברי המת בכדי שרצונו האחרון האמיתי יתקיים ויבוצע. המגמה השניה היא, לשמור על קיום דרישות מינימאליות, אותן קבע המחוקק בחוק הירושה כתנאי בל-יעבור, כדי להיות בטוחים באמיתותה של הצוואה ובגמירות-דעתו של המצווה לצוות כפי שציווה.

נעיר כי ביצועה של מגמה מכופלת זו הוא מן הדברים הקשים, העומדים בפני השופט היושב בדין. קשיותה של משימה זו אינה רק בכך שהמצווה אינו בפני בית-המשפט ואין בית-המשפט יכול לשאול לרצונו ולגמירות-דעתו, אלא גם משום שבדיקה זו משתנה היא מצוואה לצוואה, לפי עניינה ולפי נסיבותיה של כל אחת ואחת {ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3), 701 (1982)}.

סעיף 25 לחוק הירושה, מאפשר קיומה של צוואה בעלת פגם או חסר בצורתה, זאת כאשר התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולא היה לבית-המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

על-מנת שיהיה אפשר להכשיר את הפגמים אשר נפלו בצוואה, על בית-המשפט להשתכנע תחילה באמיתותה של הצוואה.

סעיף 25 לחוק הירושה נועד בעיקרו-של-דבר כדי לרפא פגמים וחסרים בצוואה וזאת בשל אותה מגמה שבחוק הירושה ועקרון-העל שבדיני צוואות, לפיו ראוי להגשים את רצונו של המצווה על-אף פגמים בצוואה ומשנמצא כי היא משקפת את אומד-דעתו והאוטונומיה של המוריש כפרט ואת זכותו החוקתית, שכן כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו {ת"ע (משפחה נצ') 2050/06 א' ס' מ' נ' א' ס' א', תק-מש 2011(1), 323 (2011)}.

המחוקק מבחין באופן ברור ומפורש בין פגמים שבצורה {סימן א' בחלק שלישי בחוק הירושה} לבין פגמים מהותיים {סימן ב' בחלק שלישי בחוק הירושה}.

סעיף 25 לחוק הירושה עוסק בפגמים שבצורה, פגמים טכניים פורמאליים, שלא יביאו לידי פסילתה של צוואה במידה והם ניתנים לתיקון על-פי סעיף 25 לחוק הירושה. כוונת המחוקק היא מקום שאין ספק לגבי צוואה והתקיימו בצוואה מרכיבי היסוד לפי האמור בסעיף 25 לחוק הירושה, אין היא תיפסל רק בשל פגם פורמאלי שנפל בה.

כלומר המחוקק מנחה את בתי-המשפט כי יש לקיים את עקרון היסוד של כיבוד הרצון האחרון והאמיתי של המת ולהכשיר צוואה על-אף פגמים פורמאליים {ע"א 869/75 רבקה בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1), 98 (1977)}.

לעניין צורת הצוואה הבחינה פסיקת בתי-המשפט בין מרכיבים צורניים יסודיים, קונסטיטוטיביים, שבלעדיהם אין המסמך הנטען בגדר צוואה, ובין מרכיבים צורניים-דינאמיים, שנפלו במסמך הנטען להיות צוואה.

כלומר, סעיף 25 לחוק הירושה מקנה לבית-המשפט את הכוח לקיים צוואה חרף פגמים צורניים מסויימים שנפלו בה, וזאת על-מנת לקיים את דברי המת ורצונו.

לעניין צורת הצוואה, פסיקת בתי-המשפט הבחינה בין מרכיבים "סטאטיים", קונסטיטוטיביים, המהווים את אותם מרכיבי יסוד בצוואה שבלעדיהם לא יוכל בית-המשפט לקיים את הצוואה, לבין מרכיבים "דינמיים", צורניים, הניתנים לתיקון {ראה למשל ת"ע 11632/99 פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.04.04); ת"ע (משפחה ת"א) 106650/09 י' ע' נ' י' ע', תק-מש 2011(2), 700 (2011)}.

אם נפל בצוואה פגם או חסר במרכיב צורני-יסודי, לא יהיה בכוחו של בית-המשפט להתעלם מכך ולקיים את הצוואה תוך שימוש בסעיף 25 לחוק הירושה.
לעומת-זאת, אם נפל בצוואה פגם או חסר במרכיב צורני-דינאמי, יוכל בית-המשפט לקיים את הצוואה על-אף קיומו של פגם זה.

אם-כן, סעיף 25 לחוק הירושה, מקנה, איפוא, לבית-המשפט את הכוח לקיים צוואה חרף פגמים צורניים מסויימים שנפלו בה, וזאת במגמה לקיים דברי המת ולעשות כל שביכולתו על-מנת שרצונו האמיתי יקויים ויבוצע {עז' (יר') 40180/05 עזבון המנוח ר' כ' ז"ל נ' ס' ב' כ', תק-מש 2007(1), 324 (2007)}.

המחוקק נתן, באמצעות ההוראות שבסעיף 25 לחוק הירושה, בידי בית-המשפט כלי שבעזרתו בית-המשפט יכול להפעיל שיקול-דעת רחב ולתת תוקף לצוואה, בהחלטה מנומקת, על-אף פגם או חסר בה.

על-אף שהמחוקק נתן בידי בית-המשפט שיקול-דעת רחב ליתן תוקף לצוואה על-אף שנפל פגם או חסר בה, על בית-המשפט להשתמש בכלי זה בזהירות יתרה, ולא לייתר את האלמנטים המרכיבים את הכשרת דבר המת כצוואה עם כל הרצון לקיים את דבר המת.

כאשר צוואה תקינה על פניה מבחינת צורתה, חזקה שהיא צוואת אמת. מי שיבקש לפסול צוואה כזו עליו יוטל נטל השכנוע להוכיח כי הצוואה לא משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה {ע"א 6198/95 שולמית יעקב נ' שרה בראשי, תק-על 98(2), 1771 (1998); ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1), 318 (1998); עז' (ת"א-יפו) 14940/99 ע.ר. נ' עמ.ר. ואח', תק-מש 2008(1), 122 (2008)}.

חזקה זו לא תתקיים כאשר צוואה תהיה פגומה מבחינה צורנית, אם הצוואה פגומה חובת הראיה מתהפכת ועל הטוען לקיומה נטל ההוכחה.

בפסיקת בתי-המשפט נקבע כי בצוואה פגומה מבחינה צורנית על בית-המשפט להשתכנע, מעל לכל ספק, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, שכן בצוואה כזו לא מתקיימת חזקת הכשרות ואם נותר ספק בלב בית-המשפט כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המנוח, יפעל הספק לאי-קיומה של הצוואה {ע"א 464/77 יהודה דהן נ' יפה אזולאי ואח', פ"ד לג(2), 16 (1979)}.

אמיתות הצוואה וגמירת-הדעת של המצווה הם תנאי מוקדם עוד בטרם בית-המשפט יפעיל שיקול-דעת הניתן לו, האם לרפא את הצוואה הפגומה.

קיומו של פגם באחד ממרכיבי הצוואה פוגע בחזקת כשירות הצוואה ומעביר את נטל הראיה להוכחת אמיתותה לשכמי המבקש לקיימה {ע"א 6198/95 שולמית יעקב ואח' נ' שרה בראשי, תק-על 98(2), 1771 (1998)}.

כאשר עסקינן בצוואה בעל-פה אי-הפקדתו של זכרון-הדברים מהווה פגם צורני המעביר את נטל השכנוע לעל שכמו של מבקש הקיום {עז' (ת"א-יפו) 10440/99 עזבון המנוח יצחק הירש שניצר ז"ל נ' שניצר אפרים פסול-דין, תק-מש 2005(2), 118 (2005)}.

כאמור, נטל ההוכחה בדבר אמיתותה של צוואה פגומה מבחינה צורנית מוטל על מבקש הקיום. נטל זה הינו נטל כבד במיוחד {ע"א 217/74 יצחק (גולוב) גמזו נ' דוד גולוב, פ"ד כט(2), 337 (1975)}.

דרגת השכנוע המוטלת על מבקש הקיום בצוואה פגומה היא דרגת שכנוע גבוהה ביותר מבחינת דיני הראיות ואין להפוך את סעיף 25 לחוק הירושה לחותמת גומי לכל מי שלא עמד בדרישות סעיף 23 לחוק הירושה ובתנאיו, למשל {ת"א (יר') 1053/95 גומעה מחמד סאלם רוויידי נ' הקרן הקיימת לישראל ואח', תק-מח 2005(1), 9538 (2005)}.

תיקון מס' 11 של סעיף 25 לחוק הירושה אינו חל באופן רטרואקטיבי ולכן יש לבחון צוואות שנערכו טרם התיקון על-פי נוסחו הקודם של סעיף 25 לחוק הירושה.

סעיף 25 לחוק הירושה אינו מציב כל דרישה של רישום דבר תרגום הצוואה למצווה על-גבי הצוואה, ברם, על-פי פסיקת בית-המשפט, יש להחיל דרישה כזו על צוואה בעדים {ראה בע"מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני, תק-על 2010(3), 4374 (2010)}.

החלת דרישה זו על צוואה בעדים אינה הופכת צוואה שנעדרת אישור כזה לבטלה, שכן אין מדובר במרכיב יסוד של צוואה על-פי סעיף 25 לחוק הירושה, ועל-כן פגם זה ניתן לריפוי.

כלומר, היעדר ציון התרגום מהווה פגם הניתן לריפוי על-פי סעיף 25 לחוק הירושה וקיום הצוואה על-אף הפגם יתאפשר ככל שהוכח כי היא משקפת רצונו החופשי והאמיתי של המנוח {ת"ע (משפחה נצ') 1501-12-08 מ' נ' ס', תק-מש 2011(3), 523 (2011)}.

רמת הוודאות לצורך הפעלת סעיף 25 לחוק הירושה צריכה להיות גבוהה ביותר ועל בית-המשפט להשתכנע למעלה מכל ספק שאומנם מונחת לפניו צוואת אמת {ראה למשל ע"א 15/85 רחל מזרחי נ' מנשה רז ואח', פ"ד מא(4), 454 (1987); ע"א 564/71 הרטה (נשר) אדלר נ' מאיר נשר, פ"ד כו(2), 745 (1972)}.

2. סעיף 25 לחוק הירושה לא נועד ליצור דרך חדשה של עריכת צוואה, אלא מאפשר קיום צוואה על-אף פגם או חסר בצורתה
ב- ע"מ 4739/15 {פלונית נ' פלוני, תק-על 2015(4), 15904 (2015)} המנוחה לא הותירה אחריה צוואה. בחזקתה היה חשבון בנק ובו כספים רבים, אליו צירפה את המבקשת כשותפה זמן קצר טרם פטירתה.

לגישתה של המבקשת המנוחה העניקה לה מתנה עוד בחייה, ומכאן שמחצית מהכספים המצויים בחשבון הבנק שייכים לה, והמחצית האחרת לעזבון המנוחה.

מנגד, המשיבים סברו, כי המבקשת לא זכתה במתנה ועל-כן יש לחלק את כל הכספים שבחשבון הבנק מכוח היותו חלק מהעזבון, מחצית למבקשת ומחצית למשיבים.

בית-המשפט לענייני משפחה קבע, בהסתמך בעיקר על עדויות עובדי הבנק, כי בכוונת המנוחה היה להעניק למבקשת מתנה לאלתר, עוד בחייה. בהתאם לקביעה זו, מחצית מכספי החשבון שייכים למבקשת.

על פסק-הדין הוגש כאמור ערעור לבית-המשפט המחוזי, שהפך את הכרעת בית-המשפט לענייני משפחה וקבע, כי בכוונת המנוחה היה להעניק למבקשת, באמצעות צירופה לחשבון, מתנה רק לאחר מותה ולא בחייה. מתנה כזו איננה תקפה.

התוצאה של פסיקת בית-המשפט המחוזי לפיה כל הכספים יחולקו על-פי דין, היא שהמבקשת זכתה ב- 50% מהכספים בחשבון, בעוד שלפי הכרעת בית-המשפט לענייני משפחה, המבקשת זכתה ב- 75% מהכספים. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

המבקשת סמכה ידיה על מסקנת בית-המשפט לענייני משפחה, וסברה, כי מעדויות עובדי הבנק עולה בבירור, כי כוונת המנוחה, באמצעות צירוף המבקשת לחשבון, היתה להעניק לה את הכספים כמתנה עוד בחייה.

המבקשת השיגה על כך שבית-המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה מבלי שהתרשם ישירות מהעדים.

עוד טענה המבקשת, כי יש לקבל את טענותיה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט או מכוח עקרון הצדק, שכן בין כה וכה ברור, כי בכוונת המנוחה היה להעניק למבקשת את הכספים במתנה, ואין לשלול מתנה זאת ממנה.

בית-המשפט קבע, כי חופש המצווה והוודאות הנשמרת בלמידה על כוונת המוריש דרך צוואתו בלבד, מביאים לכך שאין לסטות מדרישת החוק ולבחון כוונות שלא מצאו ביטוי חוקי באופן הנדרש.

סטיה מסוג זה עשויה להביא לריקונו מתוכן של מעמד הצוואה ואי-מימוש התכליות שבבסיסו. המוות גובר על המתנה.
כלומר, אדם רשאי להעניק מתנה במהלך חייו, אך אין הוא רשאי להתחייב במתן מתנה לאחר מותו. הרוצה להעניק רכוש לנהנה מסויים לאחר מותו, יתכבד לערוך צוואה בהתאם.

נדמה, כי לא רק ברובד העיוני אלא אף ברובד המעשי, המתנה והצוואה נעות על מסלולים נפרדים. כך הן מבחינת הזמן, הן מבחינת המהות והן מבחינת הדרישות, ואין לערבב ביניהן.

הדרישה לערוך צוואה אינה מכבידה, שכן ככלל, אין קושי רב בעריכת צוואה על-פי הדרכים הקבועות בחוק.

כאמור, המנוחה לא ערכה צוואה. בית-המשפט קבע, כי אין מחלוקת על כך שכוונת המנוחה היתה להעניק למבקשת מחצית מכספי חשבון הבנק במתנה.

המחלוקת היא בשאלה האם בכוונתה היה להעניק מתנה זו לאלתר, או שמא רק לאחר מותה.

לצורך ההכרעה בשאלה זו העידו בפני בית-המשפט לענייני משפחה שני עובדי בנק, אשר היו מעורבים בצירוף המבקשת לחשבון הבנק של המנוחה, על-פי בקשתה של האחרונה.

מעדותם של עובדי הבנק הסיק בית-המשפט לענייני משפחה, כי המנוחה היתה מודעת לכך שבצירוף יש בכדי להעניק למבקשת את הכספים שבחשבון, או לכל הפחות מחציתם, לאלתר, וכי ממכלול התבטאויות המנוחה בפניהם עלה, כי "יש לראות באקט הצירוף משום הענקת מתנה עוד בחייה לידי הנתבעת (המבקשת), באופן מודע ורצוני".
לעומת-זאת, בית-המשפט המחוזי שבחן את העדויות כפי שהובאו בפני בית-המשפט לענייני משפחה, סבר, כי מסקנה שונה עולה מתוכנן, והיא שהמנוחה התכוונה להעניק למבקשת את הכספים בחשבון רק לאחר מותה.

עובדי הבנק העידו שהמנוחה רצתה שהמבקשת תקבל את כל הכספים בחשבון. אכן, יש אמרות שניתן להסיק מהן על כוונה כזו ועל רצון המנוחה לממשה באופן מידי. אך צודק בית-המשפט המחוזי שקיימות גם אמרות מנגד. עמדת המנוחה אינה חד-משמעית. אי-הודאות המתעוררת במקרה זה מביאה לכך שהוא אינו עומד במבחן של הוכחה ברורה וחד-משמעית. אף ניתן לומר, כי המקרה דנא אינו ברור והנו דו-משמעי.

בבקשה זו אף המבקשת טענה, וייתכן שאין מנוס מכך, כי המנוחה חפצה להעביר לה את כספיה במתנה הן בחיים והן במוות.

בית-המשפט קבע, כי יש להוכיח ברובד העובדתי כוונה חד-משמעית להענקת מתנה בחיים ולא לאחר המוות. הוכחה כזו אין.

נקודה נוספת היא שפקיד הבנק אף העלה בפני המנוחה את האפשרות של עריכת צוואה, אך עקב הנסיבות היא בחרה שלא לערוך כזו. הדבר כמובן מטה את הכף לטובת עמדת המשיבים.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי צדק בית-המשפט המחוזי שיש מקום להתערב בהכרעת בית-המשפט לענייני משפחה, לא ביחס לעובדות שנקבעו, אלא בנוגע לממצאים שהוסקו מהן.

בית-המשפט ציין, כי בשונה מממצאי עובדה ומהימנות, לגביהם הכלל הוא שאין על ערכאת הערעור להתערב, מסקנות הנובעות מן העובדות מתאימות יותר לעבור תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור {ראה למשל ע"א 2731/07 יוסף נ' חטאר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט בדחותו את הבקשה, כי לא נפלה טעות בהכרעת בית-המשפט המחוזי. על הרוצה להעניק כספים לאחר המוות לעשות זאת דרך צוואה.

עמדת הדין היא שזו הערובה הטובה ביותר להבטיח את כיבוד רצון המוריש בדבר חלוקת ירושתו לאחר מותו.

3. צוואה בעדים - דוגמאות
3.1 היעדר תאריך, היעדר הצהרת המנוח בפני העדים
ב- עז' (משפחה חי') 4720/04 {עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' אלמוני, תק-מש 2007(4), 548 (2007)} עסקינן בצוואה בעדים.

כב' השופטת ש' ברגר קבעה כי "מרכיבי היסוד בצוואה בעדים מתקיימים, שכן הצוואה היא בכתב והמנוח הביאה בפני שני עדים. לפיכך, הפגמים הצורניים שנפלו בצוואה (קרי - היעדר התאריך שהוסף על-ידי המבקש והיעדר הצהרת המנוח בפני העדים כי זו צוואתו והצהרת העדים כי המנוח הצהיר זאת באוזניהם), פגמים אלה ניתנים לריפוי על-ידי הוראת סעיף 25 לחוק הירושה".

3.2 אי-ציון הקראת הצוואה למצווה
ב- עז' (משפחה ת"א) 106530/06 {עזבון המנוח ח' ע' ז"ל נ' ה' א', תק-מש 2007(2), 668 (2007)} עסקינן בצוואה בעדים.

כב' השופטת טובה סיון לא קיבלה הטענה לפיה אי-ציון הקראת הצוואה למצווה, על-גבי הצוואה עצמה, עולה בבחינת פגם פורמאלי צורני.

זאת ועוד. מקום שהמצווה הצהיר, כי "זו צוואתי" התקיימה הדרישה הצורנית.

ואולם, מצווה שהצהיר "זו צוואתי" על פני צוואה כאשר הוא לא רואה, חובה עליו, אם הצוואה הוקראה בפניו לציין זאת בצוואה, וראוי שגם העדים יאשרו עובדה זו על פניה. אם הדבר לא נעשה אין לנו עניין בפגם פורמאלי במובן של סעיף 25 לחוק הירושה, אלא בכשל המאפשר לטעון כי הוא לא הבין את הוראות הצוואה.

3.3 הצוואה לא הוקראה למנוח וגם לא תורגמה למנוח כלשונה
ב- בע"מ 3779/10 {עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני, תק-על 2010(3), 4374 (2010)} החליט בית-המשפט המחוזי להתערב בממצאים העובדתיים של בית-המשפט לענייני משפחה ובמסקנות הנובעות מהם.

בעניין נוכחות העדים בעת חתימת המנוח על הצוואה קבע בית-המשפט המחוזי כי לנוכח כלל העדויות קיים קושי במסקנה בדבר היעדר נוכחות העדים במעמד החתימה עצמו.
בית-המשפט המחוזי קבע כי הצוואה לא הוקראה למנוח וגם לא תורגמה למנוח כלשונה. יחד-עם-זאת, נפסק כי ניתן להתגבר על פגם זה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, שכן תוכנה של הצוואה זהה לרצון שהביע המנוח, כפי שעולה מתוך העדויות השונות.

לפיכך, קבע בית-המשפט המחוזי כי לא היה מקום להורות על ביטול הצוואה, והורה על קיומה.

כב' השופט י' דנציגר,בדחותו את הבקשה, החליט שלא להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי.

3.4 בית-המשפט הגיע למסקנה, כי שני העדים לצוואה לא היו מודעים לתוכן הצוואה, וכי השניים לא ווידאו עם המנוחה שתוכן הצוואה אכן משקף את גמירות דעתה ואת רצונה. פגמים אלה אינם פגמים צורניים שניתן להתגבר עליהם באמצעות סעיף 25(א) לחוק הירושה
ב- עמ"ש (נצ') 3773-01-15 {א.ד נ' ח.ד, תק-מח 2015(4), 43573 (2015)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, במסגרתו נדחתה תביעת המערער לקיים את המסמך הנחזה כצוואת אמו המנוחה.

הצדדים הם ילדיה של המנוחה. המערער התגורר בדירת המנוחה, הנמצאת בישוב בצפון הארץ, וזאת עד ליום נישואיו בחודש אוגוסט 2001, וגם בפרק זמן של שנה וחצי לאחר מכן.

בתאריך 17.06.01 חתמה המנוחה על גבי "צוואה בעדים" אותה ניסח עורך-דין רן ארנון מחצור הגלילית בפני העדים. במסגרת הצוואה, ציוותה המנוחה את כל זכויותיה הקנייניות בדירה לבנה המערער בלבד.

בשנת 2003 נכרתו רגליה של המנוחה, בשל סיבוך במחלת הסכרת ממנה סבלה.

בתאריך 08.12.03 מונה המשיב מס' 1 כאפוטרופוס על גופה ורכושה של המנוחה.

המשיבים הגישו בקשה לצו ירושה בעניין העזבון של המנוחה. המערער הגיש התנגדות לצו ירושה, בד-בבד הגיש בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 17.06.01. המשיבים הגישו התנגדות לקיום הצוואה.

התיק הועבר לבית-המשפט לענייני משפחה. מאחר והמערער לא צירף לבקשתו את הצוואה המקורית, הוא עתר לקיים את צוואת המנוחה על-ידי העתק צילומי של הצוואה, וזאת על-פי סעיף 68(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

בעקבות המחלוקות שנתגלעו ביחס לאותנטיות מסמך הצוואה, וכן ביחס למצבה הרפואי והקוגניטיבי של המנוחה עובר לחתימה על הצוואה, מינה בית-המשפט קמא מומחית מטעמו בתחום הגרפולוגיה, וכן מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה.

בית-המשפט קמא קבע, כי נוכח גרסתו של העד מר ד.ש, לפיה המנוחה לא חתמה בפניו על גבי הצוואה, ולאור טענתו לפיה זכור לו, כי המנוחה הורישה למערער שתי דירות על-אף שזו הורישה לו דירה אחת בלבד, לא ניתן לקבוע במפורש, כי המנוחה אכן חתמה על הצוואה נשוא התיק.

בית-המשפט הגיע בסופו-של-דבר למסקנה, כי שני העדים לצוואה לא היו מודעים לתוכן הצוואה, וכי השניים לא ווידאו עם המנוחה שתוכן הצוואה אכן משקף את גמירות דעתה ואת רצונה.

בית-המשפט קמא הוסיף, כי פגמים אלה אינם פגמים צורניים שניתן להתגבר עליהם באמצעות סעיף 25(א) לחוק הירושה, אלא המדובר בפגמים מהותיים ביותר היורדים לשורש העניין.

על-כן מסקנתו היתה, כי לא ניתן להכיר במסמך המתיימר להיות צוואת המנוחה.

המערער טען, כי בית-המשפט קמא שגה עת התעלם מהראיות שהונחו לפתחו ובהן עדותם של שני העדים לצוואה על רצונה הברור של המנוחה להעביר את שתי הדירות למערער, עדותו של עורך-דין רן ארנון, עורך הצוואה, לגבי צלילותה, חדות הכרתה ורצונה הברור של המנוחה בהתייחס למהות התחייבותה בצוואה, וכן חוות-הדעת של פרופ' בנטל ז"ל, אשר קבע באופן חד-משמעי, כי במועד חתימת הצוואה, היתה המנוחה במצב קוגניטיבי שאיפשר לה להבחין בטיבה של הצוואה.

המשיבים ביקשו לדחות את הערעור על כל חלקיו. לטענתם, פסק-הדין של בית-משפט קמא מנומק, מפורט, וברור לכל בר דעת, כי נכתב לאחר התעמקותו של בית-המשפט קמא בחומר הראיות ובעדויות השונות אשר הוצגו בפניו. בית-המשפט קמא הגיע למסקנתו בפסק-דינו תוך הסתמכות על לשון החוק, הפסיקה וההלכות הרלוונטיות לכל עניין ועניין, כאשר מכלול הנתונים הביא את בית-המשפט קמא להחלטה הראויה בעניין, וזאת תוך התחשבות רבה בעדויות ובראיות שהובאו בפניו.

המשיבים טענו עוד, כי בית-המשפט קמא, לאחר שקלול הראיות והעדויות אשר הוצגו לפניו, הגיע לכלל מסקנה, כי המסמך אשר הוצג בפניו ואשר אותו ניסה המערער להציג כצוואתה של המנוחה, אינו עומד בתנאי החוק והפסיקה. אף למעלה מכך, המסמך כלל אינו מהווה את רצונה של המנוחה, ואין הוא מהווה את צוואתה האחרונה.

בית-המשפט קבע, כי הוא מסכים עם מסקנותיו של בית-משפט קמא, כי לא ניתן ליתן אמון בגרסת המערער, על-פיה המסמך המצולם המצוי בתיק בית-המשפט אכן משקף בפועל את צוואת המנוחה, וזאת לאור הסתירות והפרכות המרובות אשר עלו בגרסת המערער.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המערער לאורך כל ערעורו ניסה לטעון בדבר זכאותו להוכיח את הצוואה באמצעות העתקה הצילומי או בדרך אחרת.

לדידו של המערער, העתק הצוואה משקף בפועל את רצון המנוחה. המערער אינו מסתפק בהפניה לראיות שהונחו בפני בית-משפט קמא, אלא מתבסס על עותק כביכול של הצוואה אשר הוגש לרשויות מיסוי מקרקעין.

עותק זה של הצוואה לא הוגש כלל וכלל כראיה בפני בית-משפט קמא, ומהווה אחד המסמכים אשר בגינם הגיש המערער את בקשתו להבאת ראיות בערעור, אשר נדחתה במסגרת פסק-דין זה.
בנסיבות אלה, בית-המשפט דחה מכל וכל את כל טענות המערער המבוססות על העתק הצוואה שהוגש לרשויות מיסוי מקרקעין.

לגופו של עניין, קבע בית-המשפט, כי אף טענה זו נבחנה לעומק על-ידי בית-משפט קמא, גם בסוגיה זו בית-משפט קמא לאחר שניתח את הוראות החוק הרלוונטיות וההלכה הפסוקה, ניגש לבחון את הראיות שהונחו בפניו ובסופו-של-יום הוא הגיע לכלל מסקנה, כי:

"במקרה דנן, נוכח גרסתו של העד מר ד.ש, לפיה המנוחה לא חתמה בפניו על גבי הצוואה, ולאור טענתו לפיה זכור לו, כי המנוחה הורישה למבקש שתי דירות על-אף שזו הורישה לו דירה אחת בלבד, הרי שלא ניתן לקבוע באופן מפורש, כי המנוחה אכן חתמה על גבי הצוואה נשוא מחלוקת זו.

מכאן ברי, כי שני העדים לא היו מודעים לתוכן הצוואה וכי השניים לא ווידאו עם המנוחה שתוכן הצוואה אכן משקף את גמירות דעתה ואת רצונה."

בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי הפגמים שהתייחס אליהם כאמור, הינם פגמים מהותיים היורדים לשורש העניין, לכן לא ניתן להכיר במסמך המתיימר להיות כצוואת המנוחה.

בית-המשפט קמא סיכם את מסקנתו בהאי לישנא:

"חרף כל האמור, אציין ואדגיש, כי גם אם ניתן היה לרפא את הפגמים שפורטו באשר לאופן עריכת הצוואה, הגם שסבורני שלא ניתן לרפאם, עדיין לגופו של עניין, נחה דעתי לחלוטין אין כל מקום ליתן תוקף לצוואה הן בשל מוערבותו האישית והישירה של התובע בעריכת הצוואה והן בשל מקרה מובהק של השפעה בלתי-הוגנת שהופעלה על המנוחה מצד התובע בנסיבות העניין..."

אף בסוגיה זו, בית-המשפט היה שותף לקביעותיו של בית-משפט קמא. גם כאן בית-המשפט קמא בחן את מכלול הראיות לעומק וביסודיות. המדובר בהתרשמות ישירה ובלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית, וכדרכה של ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ואימון שקבעה הערכאה הדיונית.

בענייננו, קבע בית-המשפט, כי המסקנות אליהן הגיע בית-משפט קמא הגיוניות ומבוססות על הראיות שהוכחו בפניו, ולא נפל בהן כל פגם היורד לשורש העניין אשר מצדיק התערבות של ערכאה זו.

באשר לסוגיית השפעה לא הוגנת על כותב צוואה, קבע בית-המשפט, כי על-פי הפסיקה אין די בהשפעה שגרתית, אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות מוסרית וערכית, שיש בו להצדיק את ביטול הצוואה:

"הלכה זו מכוונת, כי מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית-המשפט להשתכנע, מנסיבותיה של אותה השפעה, בקיומו של אותו מרכיב בלתי-הוגן בה, וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. לא קיומה של השפעה פוסל את הצוואה אלא קיומו של אותו יסוד בלתי-הוגן שנמצא בה. ודוק! חשש לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, העלאת סברות וחשדות בעלמא, תוך הסתמכות, כאמור, על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של צוואה מטעם זה."

בפסק-הדין המנחה בסוגיה דנ"א 1516/95 {מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813}, נקבעו אבני הבוחן שיש בהם לסייע לבית-המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת. המבחנים העיקריים אותם נקבע כי יש לבחון הם: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, מבחן קשרי המצווה עם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.

עוד נקבע, כי שימוש במבחנים אלו ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה, כי התלות כשלעצמה, אין בה משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה.

בית-המשפט קבע, כי בענייננו, בחן בית-המשפט קמא את נסיבות עריכת הצוואה, תוך שימוש במבחנים שנקבעו בפסק-דין מרום, בית-המשפט קמא שב והפנה לעדויות שנשמעו בפניו, לרבות חוות-דעתו של פרופ' בנטל ז"ל, לעדות המערער וכן לעדות עורך-דין ארנון אשר ערך את הצוואה.

בית-המשפט קמא הפנה לתמונה שהצטיירה בפניו מהראיות שהוכיחו, כי המנוחה לא היתה עצמאית, לפחות מבחינה פיזית, וכדי להגיע למשרדו של עורך-דין ארנון שערך את הצוואה עבורה, היה עליה להסתייע במערער ובעוזרת סיעודית זרה.

בית-המשפט קמא קבע בהמשך, כי אמנם על-פי חוות-דעתו של פרופ' בנטל ז"ל, היתה המנוחה במצב קוגניטיבי אשר איפשר לה להבחין בטיבה של הצוואה. עם-זאת קבע, כי הוכח שעובר לחתימתה של המנוחה על הצוואה, סבלה ממתח נפשי ואף היתה תלותית מבחינה פיזית.

בנסיבות אלה, מצא בית-המשפט קמא לסייג את ממצאי חוות-הדעת של פרופ' בנטל ז"ל וזאת כאשר הוא פרש בפניו את התמונה הכוללת בדבר מצבה של המנוחה.

בית-המשפט קמא הדגיש, כי הוכח לפניו שהמערער הוא שהביא את המנוחה למשרדו של עורך-דין ארנון לצורך עריכת הצוואה, ואף לא ציין מיוזמתו ומלכתחילה בתצהיר שהגיש, כי הוא שהסיע את המנוחה לעורך-הדין, הוא שסיפק לעורך-הדין את המסמכים הדרושים לצורך עריכת הצוואה, הוא שזימן את העדים לצוואה והוא לבדו שמר על העתק הצוואה.

בית-המשפט קבע, כי מכלול האמור הביא את בית-המשפט קמא למסקנה, כי מעורבות המערער לא היתה פסיבית גרידא, אלא המדובר בסיוע חשוב ומהותי החורג מסיוע תמים לבן משפחה מבוגר להגיע למשרד עורכי-דין, ויש בו כדי להצביע על מעורבות אקטיבית בעריכת הצוואה.

בהקשר זה בית-המשפט קמא דחה את גרסת המערער לפיה אחיו המשיבים ידעו אודות הצוואה לאחר חתימתה ועריכתה, כי הם ניתקו את הקשר עימו ועם המנוחה ורק לאחר הפצרותיו, חידשה המנוחה את הקשר עימם תוך שחזרה בפניהם, כי העבירה את כל זכויותיה בנכס למערער.

בית-המשפט קמא העדיף את גרסת המשיבים, על-פיה הללו לא ידעו כלל על דבר קיומה של הצוואה עד להגשת הבקשה לקיומה על-ידי המערער.

בית-המשפט קמא אף קיבל את גרסת המשיבים שלא הוכחשה על-ידי המערער, על-פיה המועד בו נערכה הצוואה, היה יום האזכרה השלושים של אביהם ז"ל של הצדדים, שבה כל המשפחה, לרבות המנוחה עצמה היו שרויים באבל כבד, ומכאן שהדעת נותנת ואף שורת ההגיון מחייבת, כי המנוחה לא היתה בוחרת מרצונה ומיוזמתה דווקא בעיתוי כזה להזדרז להגיע לעורך-הדין ולצוות את הבית שבבעלותה לאחר פטירתה למערער.

לעניין מבחן הנישול, בית-משפט קמא קבע, כי נסיבות המקרה מלמדות ברורות, כי למנוחה לא היתה סיבה של ממש לנשל את ילדיה מרכושה או מחלק ממנו, תוך קביעה, כי הוא השתכנע מצד אחד, כי המנוחה דאגה לכל ילדיה ומאידך, כי לא רק המערער אלא גם אחיו ואחיותיו המשיבים דאגו לאימם באופן קבוע ויומיומי, על-אף שהטיפול בה היה מלווה לעיתים בקשיים לא מבוטלים הכרוכים בטיפול באדם תלותי.

בית-המשפט קבע, כי בחינה של הטענות אשר העלה המערער בכל הנוגע לסוגיית ההשפעה הבלתי-הוגנת, מגלה, כי כל טענותיו בעניין הינן באשר לממצאים עובדתיים של בית-משפט קמא, אליהם הגיע לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות שנשמעו לפניו.

אף בחינת הטענות לגופן לא מלמדת על כל פגם שנפל בהכרעתו של בית-המשפט קמא, ובוודאי לא פגם היורד לשורש העניין.

המערער לא הפנה בכתב הערעור ובסיכומיו לכל ראיה ממשית שיש בה כדי לשלול את קיומה של השפעה בלתי-הוגנת והסתפק בהפניית בית-המשפט לראיות שנדחו על-ידי בית-המשפט קמא.

לסיכום, קבע בית-המשפט, כי עיקר ערעורו של המערער נסוב על ממצאים עובדתיים ועל מסקנות בית-המשפט קמא. כל טענותיו נדחו.

בית-המשפט קמא נתן פסק-דין מנומק אשר בחן באופן מעמיק וביסודיות את מכלול הראיות שהונחו לפתחו והגיע למסקנה תוך הסתמכות על הוראות החוק הרלוונטיות, הפסיקה וההלכות המשפטיות הרלוונטיות לכל סוגיה וסוגיה.

מכלול הנתונים, לרבות העדויות והראיות שהונחו בפניו, הביאו את בית-המשפט קמא למסקנה ראויה ונכונה שלא נפל בה כל פגם המצדיק התערבות ערכאה זו.

לאור כל האמור לעיל , הערעור נדחה על כל חלקיו.

3.5 הצוואה הובאה בפני שני עדים, חרף חסרונה של חתימה אחת - הפגם של חוסר בחתימת עד, ניתן לתיקון
ב- ת"ע (ת"א) 11233-04-14 {ר.כ נ' ש.א, תק-מש 2015(3), 773 (2015)} המנוחה השאירה אחריה צוואה בעדים משנת 1997, צוואה זו שינתה את היורשים על-פי צוואתה הקודמת משנת 1993.

הנתבע טען בהתנגדותו, כי הצוואה נחתמה תחת השפעתה בלתי-הוגנת של התובעת "על שבחרה לשכנע את המנוחה להוסיף את ילדיה של ג.ב ז"ל כיורשי עזבונה, ללא ידיעת שאר האחים, הכל כדי להצטייר דמות חיובית יחידה במשפחה".

לטענתו של הנתבע בצוואה הקודמת, חילקה המנוחה את עזבונה לאחר מותה לחמשת ילדיה, בחלקים שווים, בידיעה ששני האחים האחרים, ג. ז"ל ו- מ. ז"ל כבר קיבלו את חלקם, והנתבע אף הסביר בתביעתו, את האופן שהם קיבלו את חלקם: האחות ג. ז"ל, קיבלה מהמנוחה, עת היתה כבר חולה, כספים לבניית ביתה ב... והאח מ. ז"ל, אף הוא קיבל את חלקו.

עוד טען הנתבע בהתנגדותו, כי בצוואה נפלו פגמים: כך העד א. לא נכח במעמד חתימת המנוחה על צוואתה.

עוד טען הנתבע בהתנגדותו, כי קשה להעלות על הדעת "כי המנוחה, בוקר אחד השכימה והחליטה לשנות את הצוואה מיוזמתה, אלא-אם-כן, היתה נתונה ללחץ ולהשפעה של גורם מעוניין לעשות זאת".

לטענתו של הנתבע "התובעת לקחה תחת חסותה ומרותה את האם, במיוחד לאחר מות האב ב- 1993 וכנראה היא זו שיזמה את השינוי-כתיבת צוואה חדשה".

בנסיבות אלה, ביקש הנתבע שהצוואה תבוטל.

מנגד כפרה התובעת בטענות הנתבע, וטענה, כי ככל הנראה הנתבע מחזיק בעותק מקורי של הצוואה האחרונה של המנוחה "שכן היה זה הנתבע אשר אסף את כלל מסמכי האם ז"ל מביתה".

התובעת דחתה בתגובתה את טענות הנתבע בדבר השפעה בלתי-הוגנת, כי אימה תשנה הצוואה הקודמת.

לטענתה, "ניתן לראות, כי השינוי בצוואה האחרונה אינו מעניק לתובעת חלק גדול יותר מהעזבון אלא דווקא חלק קטן יותר".

עוד הציעה התובעת בתגובתה, כי שתי הצוואות יבוטלו, ויוצא צו ירושה. מכל הטעמים שלעיל ביקשה התובעת לדחות את ההתנגדות.

בית-המשפט קבע, כי בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפניו בנושא חתימת העדים על הצוואה מראה, כי הצוואה הובאה בפני שני עדים, חרף חסרונה של חתימה אחת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ההלכה המשפטית גורסת, כי פגם מסוג הפגם של חוסר בחתימת עד, ניתן לתיקון, על-פי הוראות סעיף 25 לחוק הירושה.

בית-המשפט קבע, כי אמנם נכון, כי בצוואה נרשם, כי המנוחה קראה את הצוואה, אך אין לראות בכך, בניגוד לטענת הנתבע בסיכומיו, ניסיון של עורכת-דין סדן "לרפא" את הצוואה, אלא כפי שהיא אמרה בחקירתה הנגדית, הדבר נרשם כשגרה אך היא הקריאה לה את הצוואה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המנוחה חתמה על צוואתה, כי המדובר בצוואה, היא חתמה על הצוואה בנוכחות שני העדים ובמובן זה איפוא "הביאה" את הצוואה שבפנינו.

באשר לטענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, קבע בית-המשפט, כי צדק הנתבע כשטען בסיכומיו, כי עקב הפגמים שבצוואה יש היפוך הנטל הראייתי.

טעם נוסף להיפוך הנטל הראייתי, נעוץ בעובדה, כי התובעת היא בתה של המנוחה, והמנוחה, מאז שהתאלמנה מבעלה, גרה בביתה. בנסיבות אלה היו בין התובעת למנוחה יחסי אמון וכאשר הם מתקיימים "נוצרת הנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת, ועל הצד השני לסתור קיומה של ההנחה לכאורה, כדי לשכנע את בית-המשפט, כי הצד השני, פעל באופן בלתי תלוי וללא השפעה" {ראה בעניין זה גם ע"א 236/84 מנהל עזבון המנוחה הלה יפה נ' אסיא שוורץ, פ"ד מה(5), 3}.

בית-המשפט קבע, כי התובעת הוכיחה שלא היתה כל השפעה בלתי-הוגנת מצידה על המנוחה באופן שבו נערכה הצוואה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הוכח שבעת עריכת הצוואה {שנת 1997} המנוחה לא היתה זקוקה לסיוע. היא היתה עצמאית, נסעה לבד, באה וחזרה מעורכת הדין שערכה את הצוואה לבד במונית, קבעה לבד את הפגישה ובתקופה זו לא נזקקה לסיוע פיזי כלשהו.

כמו-כן, המנוחה קיימה קשרים עם כל בני המשפחה, העידו על כך התובעים ואף הנתבע הצהיר שסייע לאימו, התובעת היתה מתקשרת ומבקשת שייקח את אימו לרופאים שונים. הוכח שהמנוחה היתה כל יום במועדון קשישים ואף קיימה קשרים עם שכנותיה.

באשר למבחן נסיבות עריכת הצוואה, קבע בית- המשפט, כי הוכח שהמנוחה יזמה את עריכת הצוואה, פנתה לעורכת-דין פזית סדן שברצונה לערוך צוואה ואף באה אליה לבד וחזרה לבדה, במונית.

מתוך עדות התובעת, עלה, כי המנוחה בחרה לערוך צוואה חדשה ולשנות את צוואתה הקודמת על-ידי הוספת נכדיה, בניה של בתה המנוחה ג. ז"ל, על שום שלבה נקף אותה.

בית-המשפט האמין לתובעת בעדותה זו, מה גם שלה עצמה לא היה כל "אינטרס" בעניין.

בית-המשפט קבע, כי המסקנה העולה מן התשתית הראייתית, הנשקפת בפריזמה של מבחני הפסיקה היא חד-משמעית, התובעים הוכיחו שלא היתה מצדם כל השפעה בלתי-הוגנת.

באשר לטענה בדבר היעדר רשות למנוחה, קבע בית-המשפט, כי הוכח בפניו באופן חד-משמעי שהמנוחה, היתה נכון לעת עריכת הצוואה, אישה דעתנית, ידעה מה היא רוצה, מי יורשיה ומה היקף רכושה וידעה להבחין בטובה של הצוואה שערכה.

בית-המשפט קבע, כי המסקנה המתבקשת היא, שהוכחה צלילות המנוחה בעת עריכת הצוואה וידיעתה להבחין בטובה של צוואה.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הצוואה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה. לפיכך, התביעה התקבלה ונקבע, כי צוואת המנוחה משנת 1997 תקפה.
3.6 פרשנות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה, בהתייחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם - בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה והפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט בהפעלתו - הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון
ב- ת"ע (ת"א) 2209-11-11 {עזבון המנוח א.כ זל נ' א.י, תק-מש 2015(3), 911 (2015)} הוגשה התנגדות לקיום הצוואה על-ידי בתו של המנוח, אחותו של התובע.

לטענתה, חתימת המנוח על גבי הצוואה מזויפת; המנוח לא היה כשיר לצוות ועל-כן דין הבקשה להתבטל ; הצוואה נערכה על-ידי התובע שהוא היורש העיקרי בצוואה ועל-כן דין הצוואה להתבטל ; הצוואה נערכה בגין אונס ו/או אילוץ ו/או השפעה בלתי-הוגנת ועל-כן דינה להתבטל.

התובע כפר בכל טענות המתנגדת, וטען, כי לא היתה השפעה בלתי-הוגנת שלו על המנוח והמנוח הוא זה שבחר לערוך את הצוואה שנערכה.

התובע ציין, כי הוא לא איים ו/או פעל בדרכים בלתי-כשרות כדי לפעול שאביו המנוח יערוך הצוואה לטובתו, אלא מדובר ברצון האב לצוות כאמור.

לטענת התובע, הטענה בדבר חוסר כשרות המנוח לצוות הינה טענה כללית וחסרת יסוד ומשכך תקפה החזקה בדבר כשרות המנוח ו"רואים את המנוח כאדם בריא, צלול ונטול כל מחלות שהן שחתם על צוואתו בהכרה מלאה מרצון חופשי, ללא לחץ וללא כל כפיה שהיא".

באשר לטענת זיוף, טען התובע, כי זו חסרת בסיס ונטענה באופן כוללני וסתום, ללא תימוכין ו/או סימוכין.

בית-המשפט קבע, כי הלכה היא שכל אדם רשאי להחליט באופן חופשי וללא הגבלה למי ברצונו להוריש את רכושו לאחר פטירתו ובלבד שיעשה זאת מרצונו החופשי, בדעה צלולה, מבלי שיופעלו עליו לחצים כלשהם. צוואה תהיה בטלה במידה והיא נחתמה תחת לחץ, איום, תחבולה או תרמית וכיוצא בזה, באופן שהיא אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח.

צוואה היא הפעולה המשפטית האחרונה אשר אדם מבצע בקניינו. ההגנה על רצון האדם לעשיה בנכסיו היא למעשה הגנה על אישיותו וחרותה. חירות הקניין של הפרט לשלוט ברכושו ובנכסיו עומדת לו גם לאחר מותו. לכן הרעיון הבסיסי העומד מאחורי דיני הצוואות הוא לקיים את רצונו של המת לגבי ירושתו.

ברעיון זה שזור רעיון נוסף אשר נוגע לכבודו של האדם, קיום ואכיפת רצונו האחרון של הפרט. ברם, יש לאפשר מימוש רצונותיו של אדם אך ורק אם מדובר ברצון האמיתי של המצווה. כאמור, אין להורות על קיום צוואה אשר נערכה תחת אילוצים, כדוגמת השפעה בלתי-הוגנת ואשר אינה משקפת את רצונו האחרון של המנוח.
עקרון היסוד העומד מאחורי חוק הירושה הוא, כי "מצווה לקיים את רצון המת". יש לפרש את הצוואה בהתאם לעקרון זה ובמידת הצורך לקיימה לפיו.

מכלל הלאו נשמע ההן, כאשר אין מדובר ברצונו האמיתי של המצווה, אין לפרש או לקיים את הצוואה ובטלה היא.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הצוואה שבפניינו היא, כאמור, צוואה בעדים, היא ערוכה בכתב וחתומים עליה חמישה עדים, ומשכך, לכאורה התקיימו מרכיבי היסוד שבצוואה בעדים, כקבוע בסעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה, אולם סעיף 20 לחוק הירושה קובע, כי הצוואה "תיחתם בידי המצווה בפני שני עדים" וכן נקבע, כי נדרש שהמצווה יצהיר בפני העדים, כי זוהי צוואתו וכי "העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

בית-המשפט קבע, כי מעיון בצוואה אשר הוגשה לקיום נראה, כי בצוואת המנוח נפל פגם צורני.הצוואה נעדרת הצהרה של המנוח, כי זוהי צוואתו, כנדרש בדין, כל אשר צויין לעניין זה הוא, כי "אני חותם כל דברי אלו בדעה צלולה וברורה, על דעתי האישית וללא כל לחצים".

כמו-כן, חסר בצוואה אישור העדים כנדרש בסעיף 20 לחוק הירושה, כי "העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

הצהרה זו הנדרשת בדין מבטאת את היסוד הראייתי לקיום היסוד העובדתי האמור. חתימת העדים שבצוואה שבפנינו עומדת בפני עצמה ואינה תומכת באישור העדים כנדרש בדין.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי חסר של הצהרת המצווה שזו היא צוואתו וחסר של אישור העדים, כאמור לעיל, הוכר בפסיקה כפגם צורני וככזה המעביר את נטל השכנוע אל מבקש הקיום להוכיח, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה {ראה לעניין זה גם ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש, פ"ד מט(2), 441; ע"א 2500/93 שטיינר נ' מפעל עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3), 338; בע"מ 1511/05 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); עמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א.נ.ש. נ' מ.ק., פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

בית-המשפט קבע, כי משמרכיבי היסוד בצוואה בעדים התקיימו כאמור, דהיינו, הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני בית-המשפט עדים אולם לא נמצאה הצהרת המצווה, כי זוהי צוואתו וכן לא נמצא אישור בכתב של העדים על גבי הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור, על-מנת שניתן יהא לקיים צוואה זו וכהוראות סעיף 25(א) לחוק הירושה, צריך בית-המשפט להשתכנע מעל לכל ספק, כי הצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

לא נאמר "ספק סביר" ולא "היעדר ספק" אלא נקבע בדין הניסוח "לא היה לבית-המשפט ספק".

הטעם לדרישה זו הוא, שבניגוד לצוואה תקינה מבחינה צורנית, שהנה בחזקת כשרות והנטל לפסלה מוטל על המתנגד לה, צוואה פגומה איננה בחזקת כשרות. קיומו של הפגם מעלה את החשד שהצוואה אינה משקפת את רצונו של המצווה, ומכאן הטלת מלוא כובד הנטל על מבקש הקיום. כאשר נותר ספק בלבו של בית-המשפט אם הצוואה משקפת את רצונו האמתי והחופשי של המצווה, ימנע הספק את קיומה של הצוואה {ראה גם ספרם של ה"ה שוחט, פיינברג, פלומין דיני ירושה ועזבון, מהדורה שביעית מורחבת, עמ' 104}.

לכאורה, נוסח החוק אינו מבחין בין פגם כזה או אחר בצוואה, ומידת שכנוע זו של "לא היה לבית-המשפט ספק באמיתותה של הצוואה", היא מידת שכנוע אשר הפסיקה העמידה אותה בדרגה שווה, אם לא גבוהה מזו, הנדרשת במשפט הפלילי ולכאורה מבקש קיום צוואה אשר נפל בה אך פגם מינורי, עלול למצוא עצמו בשל פגם פעוט מתמודד עם נטל שכנוע כבד אשר עלול לעיתים לסכל ביצוע צוואה שמשקפת רצון מנוח. על עובדה זו נמתחה ביקורת בספרות המשפטית ובפסיקה ונשמעו דעות וניתן לומר אף מגמה ליצור יחס בין סוג הפגם למידת השכנוע הנדרשת בנושא שבו נפל הפגם ובין זו הנדרשת בנושאים שאינם קשורים לפגם {ראה לעניין זה עמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א.נ.ש נ' מ.ק., פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כאמור, הפגם הבולט בצוואה הנו היעדר הצהרת המנוח, כי זוהי צוואתו והיעדר אשור העדים, כי המנוח חתם בפניהם.

בית-המשפט קבע, כי יכול היה התובע בנקל להביא לעדות העדים לצוואה או חלק מהם ועל-מנת לאמת את הנסיבות בהן נחתמה הצוואה והדבר היה קל שבעתיים במקרה זה שלנו עת לצוואהיש שישה עדים {חמישה חתומים} וכל אשר נדרש לעניין זה הוא עדותם של שני עדים לפחות אשר יאמתו, כי התקיימו התנאים הנדרשים בדין וכי האמור במסמך אשר הוגש לקיום משקף את רצון המנוח.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הונחו לפניו תצהירים של שלושה עדים לצוואה, עסקינן בתצהירי עדות ראשית אשר באים במקום עדות ראשית.

כאשר מונח בפני בית-המשפט תצהירעדות ראשית חלף חקירה ראשית אין חובה על הצד שכנגד לדרוש חקירת המצהירועל הצד אשר הגיש התצהיר להעמיד המצהיר לחקירה שכנגד.

הואיל ויש מצהירים אשר לא התייצבו להיחקר על תצהירם, קבע בית-המשפט, כי אין ליתן משקל לתצהירים אשר הוגשו מטעמם ויש לזקוף היעדר ההתייצבות לחובת מגיש התצהירים ולומר, כי יש לראות את העדים כאילו לא התייצבו ליתן את העדות {ראה: ע"א 743/89 גולדווסר נ' קרביץ פד"י מו(1) 485}.

למרות שהוגשו שלושה תצהירי עדות ראשית של עדים לצוואה, בפועל הגיע להעיד רק אחד מהם, הוא מר נ. גרנות, משכך, קבע בית-המשפט, כי אין ליתן משקל ל- 2 תצהירי העדות האחרים.

כמו-כן, עדותו של העד לא היתה רציפה ואחידה. העדות היתה מבולבלת והעד שינה את גרסאותיו באשר לחלק מהותי בהשתלשלות העובדתית. נסיונות העד להבהיר ולהסביר החסרים בצוואה הכתובה, העלה תמיהות וספקות גדולים עוד יותר באשר לכשרות הצוואה.
באשר לטענת הזיוף, קבע בית-המשפט, כי המתנגדת טענה שחתימת המנוח על גבי הצוואה זויפה. המתנגדת יכולה היתה בנקל לעתור למינוי מומחה לבדיקת ואימות טענת הזיוף. היא לא עשתה כן. טענה זו, אם-כן, נטענה בסתמיות ובכלליות וללא כל בסיס תומך.

באשר לאי-כשירות המנוח לצוות, טענה המתנגדת, כי בעת עריכת הצוואה היה המנוח כבן 89 שנים, "חולה, נכה ומוגבל על כסא גלגלים שלא ברור אם היה כשיר מבחינה מנטלית להבין את מעשיו ולהגן על האינטרסים של עצמו. אבי היה חולה במחלות רבות וקשות ובין היתר במחלת הפרקינסון" ולמרות מצבו זה לא צורף אישור רפואי לגבי מצבו הבריאותי וכשירותו המנטלי.

בית-המשפט קבע, כי סעיפים 1 ו- 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובעים את חזקת הכשרות ולפיה כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכי כל אדם כשר לפעולות משפטיות זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט.

המתנגדת לא המציאה ולו ראשית ראיה המלמדת, כי בעת שנערכה לכאורה הצוואה לא היה המנוח כשיר לצוות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הוכח, כהודאת התובע, כי הוא זה שדאג להבאת העדים לצוואה וכי העדים לצוואה הם רעיו. אולם, התובעת לא הצליחה להראות, כי התובע הדפיס את הצוואה, כטענתה, או ניסח אותה עבור המנוח או היה עם המנוח והעדים בעת החתימה על הצוואה.

עוד ציין בית-המשפט, כי התובע היה עיוור, כך שבוודאי לבדו לא יכול היה להדפיס את הצוואה.

באשר לטענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, קבע בית-המשפט, כי המתנגדת לא הצליחה להביא ולו ראשית ראיה לכך שהתובע השפיע על המנוח השפעה שאינה הוגנת או אילץ את המנוח לחתום על הצוואה.

המנוח לא היה מבודד, איתו היה העובד ההודי אשר, אף לטענת המתנגדת, יצא איתו וליווה אותו למקומות שונים והמתנגדת עצמה אישרה, כי היא עצמה יצאה עם המנוח לעיתים.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי נוכח הפגמים שבצוואה היה על התובע להוכיח, כי המסמך אשר הונח בפני בית-המשפט משקף את רצונו האחרון של המנוח את אשר ייעשה ברכושו. התובע לא עמד בנטל זה.

נוכח כל זאת, בית-המשפט קיבל את ההתנגדות והבקשה לקיום צוואת המנוח, נדחתה.

3.7 אין כל פגם בכך שהמנוחה חתמה אחרי חתימת העדים
ב- ת"ע (ת"א) 1935-07-12 {עזבון המנוחה נ.ש זל נ' ט.ב., תק-מש 2015(1), 581 (2015)} נדונה הכרעה בתובענות המבקשות קיום צוואות מנוחה, התנגדות לה ובקשה לצו ירושתה של המנוחה.

המנוחה, הלכה לבית עולמה בשנת 2011, כשהיא אלמנה. במותה השאירה אחריה המנוחה צוואה בעדים מיום 03.05.10, ובה ציוותה את רכושה לבתה, היא התובעת.

בתה של המנוחה של גב' ט.ב הגישה התנגדות לבקשה לקיום צוואת המנוחה.טעמי התנגדותה של גב' ט.ב {הנתבעת} היו, כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, וכי בעת החתימה על הצוואה לא היתה המנוחה צלולה בדעתה.

עוד טענה הנתבעת, כי נפלו פגמים בצוואה באשר לחתימת המנוחה, וכי התובעת נטלה חלק בעריכת הצוואה.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, טענה הנתבעת, כי יש לבטל את צוואת המנוחה.

בשל כך, הגישה הנתבעת מצידה גם בקשה לצו ירושת המנוחה. התובעת בתגובתה כפרה בטענות הנתבעת בהתנגדותה.

התובעת טענה, כי בעלה המנוח של המנוחה הלך לעולמו בשנת 2000 ומאז סייעה התובעת בכל לאמה, וטיפלה בה באהבה ובמסירות אין קץ, בעוד הנתבעת לא באה לבקרה כמעט, וכך גם ילדיו של אחיהן המנוח של התובעת והנתבעת.

לטענתה, המנוחה היתה צלולה עד יומה האחרון, היא אמנם סבלה ממחלות שונות, אך כאמור היתה צלולה.
עוד טענה התובעת, כי בזמן כתיבת הצוואה, היתה המנוחה שרויה במצב נפשי טוב ובצלילות דעת מלאה, ואף היתה בהכרה מלאה עד ליומיים לפני מועד פטירתה.

התובעת טענה, כי הצוואה שבחרה המנוחה לכתוב, היתה רציונלית לחלוטין, ומתבססת על נסיבות העניין ומציאות חייה המורכבים של המנוחה, ומתוך גמירות דעת.

בית-המשפט קבע, כי בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפניו, מצביעה על כך שהנתבעת לא הרימה את הנטל הראייתי המושתת עליה להוכחה, כי המנוחה לא הבחינה, לכאורה, בטיבה של צוואה.

הנתבעת נמנעה מלהציג חוות-דעת רפואית מטעמה ומשוויתרה הנתבעת על הגשת חוות-דעת רפואית, למעשה אין ביכולתה להוכיח עניין שברפואה, ובכלל זה כשירותה של המנוחה.

זאת ועוד. לא רק שהנתבעת לא הרימה את הנטל הראייתי המושת עליה בעניין כשירות המנוחה, אלא שהתובעת הוכיחה באופן פוזיטיבי, כי המנוחה היתה צלולה לחלוטין בעת עריכת הצוואה וידעה להבחין בטיבה של צוואה. התובעת הוכיחה שהמנוחה היתה צלולה וידעה להבחין בטיבה של צוואה.

באשר לחזקת כשירותה של הצוואה קבע בית-המשפט, כי כיוון שהמדובר בצוואה שנחתמה בפני שני עדים, קיימת לה חזקת כשרותה של הצוואה.

בית-המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי בצוואת המנוחה נפלו פגמים פורמליים, כאלה שאינם ניתנים לתיקון על-פי סעיף 25 לחוק הירושה, ובית-המשפט לא ראה כל פגם בכך שהמנוחה חתמה אחרי חתימת העדים. אין ספק שהצוואה היא בכתב והמנוחה "הביאה" אותה בפני שני העדים החתומים על הצוואה.

עוד נקבע, כי חתימת המצווה על גבי צוואה בעדים אינה בגדר מרכיב יסוד של צוואה בעדים, כי אם מרכיב צורני-דינאמי, ופגם ברכיב זה ניתן לריפוי, וזאת כל עוד לא היה ספק לבית-המשפט, כי המסמך הנחזה להיות צוואה משקף את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה {ראה גם ת"ע 11632/99 פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי עומדת לצוואה חזקת כשרותה.

באשר לטענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, קבע בית-המשפט, כי המנוחה הבחינה בטיבה של הצוואה והיתה כשירה. לפיכך, לא בוטלה החזקה בדבר רצונה החופשי של המצווה, ולכאורה לא "חזר" הנטל בדבר היעדר השפעה בלתי-הוגנת אל התובעת.

בית-המשפט קבע, כי התקיימו בין המנוחה לתובעת יחסי אמון מיוחדים של "הורה וילדו" וזאת עקב העובדה שהמנוחה, כשנה לפני פטירתה, מכרה את דירתה ועברה לגור בדירת התובעת, והתובעת היתה הבת שטיפלה באמה המנוחה והיתה מסורה לה, והדבר עלה מטענות הצדדים והתשתית הראייתית שהונחה בפני בית-המשפט.

עם-זאת קבע בית-המשפט, כי בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפניו, הביאה אותו למסקנה, שהתובעת הרימה את הנטל הראייתי המושת עליה, והוכיחה, כי לא היתה מצידה כלפי המנוחה כל השפעה בלתי-הוגנת.

יתירה-מזאת, לא היתה כל "תלות" בין המנוחה לתובעת, ואם היתה "תלות" כלשהיא במועד חתימת הצוואה, הרי לא היתה זו תלות "מקיפה ויסודית" באופן שניתן להסיק ממנה השפעה בלתי-הוגנת.

באשר להוראות הצוואה, קבע בית-המשפט, כי הוא מקבל את האמור בסיכומי התובעת לעניין סבירות הוראות הצוואה.

אכן הנתבעת לא שמרה על קשר הדוק עם אמה, וייתכן שהמנוחה חשה כעס כלפיה או להיפך, רצתה להכיר תודה לבת שדאגה לה לבל תהיה בודדה לאחר מות בעלה ובנה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את התביעה ודחה את ההתנגדות. כן בית-המשפט דחה את הבקשה לצו ירושה.

3.8 בהיעדר שני עדים או בהיעדר של אחד מהשניים, לא ניתן לקיים את הצוואה
ב- ת"ע (נצ') 1890/07 {ז.ר. נ' ס.ז. ז"ל, תק-מש 2014(4), 269 (2014)} נדונה תביעה לביטול צו ירושה אחר עזבון המנוח בטענה, כי יש לקיים צוואתו משנת 1984.

בשנת 1996 הלך לעולמו המנוח. ביום 27.07.03 הוגשה בקשה למתן צו ירושה על-ידי נכדיו של המנוח, ילדי בתו המנוחה של המנוח.

בהיעדר הגשת התנגדות לבקשה למתן צו ירושה, ניתן צו ירושה לאחר מות המנוח על-ידי הרשמת לענייני ירושה בנצרת לפיו יורשיו של המנוח על-פי דין הם אשתו וילדיו, הן בניו והן בנותיו.

בחלוף כ- 3.5 שנים, הוגשה על-ידי בן המנוח, מר ז.ר. בקשה לצו קיום צוואת המנוח מיום 13.04.84 ולפיה היורשים הנם הבנים בלבד. התובע הגיש בקשה לביטול צו הירושה.

התובע, שביקש את ביטול צו הירושה וקיום הצוואה, טען, כי כשבוע לאחר שהגיש בשם אחיו בקשות לקיום צוואות הוריו המנוחים בחודש פברואר 2007, נתגלה כרעם ביום בהיר, כי קיים צו ירושה אחר של המנוח מיום 02.09.03.

התובע טען, כי הוא ואחיו לא ידעו דבר על ההליך להוצאת צו הירושה ורק ביום 15.02.07 נודע להם על כך. לדידו, הזימון ליורשים בעניין צו הירושה היה זימון לקוי ובניגוד לדין, במטרה לקבל את צו הירושה במחטף.

לפיכך, ביקש התובע לבטל את צו הירושה ולהורות על קיום צוואת המנוח.

מנגד, טענו הנתבעים, כי הם מתנגדים לקיום צוואת המנוח, כי התובע ויתר היורשים ידעו היטב על ההליך להוצאת צו הירושה וכי הם קיבלו הודעה בדואר רשום כדין על כוונתם להוציא צו ירושה אחר המנוח.

לטענת הנתבעים, תוכנה של צוואת המנוח אינו נכון ויש לראות בצוואה זו פסולה ופגומה. המדובר בצוואה בעדים שנערכה בפני עד אחד בלבד ונעדרת אישור שני עדים, כי המצווה הצהיר בפניהם את האמור בצוואתו, וזאת בניגוד לדרישת סעיף 20 לחוק הירושה.

הנתבעים העלו טענת זיוף. לטענתם, חתימת המצווה על הצוואה אינה חתימתו של סבם המנוח. כן, תאריך חתימת הצוואה שונה והוסף וניתן ללמוד על כך משוני הכתב לעומת הכתב בו נכתבה יתר הצוואה.

בנוסף, חלק מהצוואה נתלש, ככל הנראה מדובר בחלק שלא מצא חן בעיני התובע, וזאת בהנחה, כי זוהי צוואת המנוח, דבר המוכחש.

זאת ועוד, הנתבעים טענו, כי לא ייתכן ולא יעלה על הדעת, כי התובע יגיש בקשה לקיום צוואת אביו המנוח רק בשנת 2007 ובחלוף שנים מאז ניתן צו הירושה.

לאור האמור, התבקש בית-המשפט לדחות את בקשת התובע לקיום הצוואה ולהגדירה כצוואה פסולה, פגומה ומזוייפת וכן לחייב את התובע בהוצאות ההליכים.

בית-המשפט הקדים אחרית לראשית וציין, כי לאחר בחינת חומר הראיות ושמיעת העדויות, הוא שוכנע בדבר אמיתות הצוואה ובדבר היותה משקפת את רצונו האמיתי ואת שיקול-דעתו המלא של המנוח.

בית-המשפט קבע, כי התובע עמד בנטל ההוכחה הנדרש לצורך הוכחת אמיתותה של צוואת המנוח מחד, ומאידך לא עלה בידי הנתבעים להוכיח היפוכם של דברים.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן, לא ניתן לקיים את המסמך הנחזה כצוואה בעדים. היעדר חתימה של המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזוהי צוואתו, אינו פגם צורני או טכני בלבד, עליו ניתן להתגבר מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, כאשר אין לבית-המשפט ספק באמיתות הצוואה, אלא פגם היורד לשורשו של עניין.

משלא התקיימו "מרכיבי היסוד" על-פי סעיף 25 לחוק הירושה, לא ניתן לקיים את המסמך הנחזה כ"צוואה בעדים".

באשר לבקשת התובע לקיום הצוואה כ"צוואה בכתב", קבע בית-המשפט, כי על-מנת שבית-המשפט יקיים צוואה בכתב שנפל בה פגם, עליו להשתכנע, כי במקרה שבפניו נתקיימו מרכיבי היסוד הקונסטיטוטיביים הקבועים בסעיף 25 לחוק הירושה, היינו קיומו של מצווה והיות הצוואה כתובה בכתב ידו של המצווה.

לעומת-זאת, תאריך עריכתה של הצוואה, חתימת העד {בהיעדר דרישה לחתימת עדים בצוואה בכתב} ותלישת הדף מתחתית המסמך אינם בגדר רכיבים קונסטיטוטיביים, כי אם רכיבים צורניים-דינאמיים ופגם במרכיבים אלה ניתן לריפוי, וזאת כל עוד לא היה ספק לבית-המשפט, כי המסמך הנחזה להיות צוואה משקף את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה {ראה גם ע"א 523/82 גלזבסקי נ' היועמ"ש, פ"ד לא(2), 552; ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3), 701}.

בית-המשפט קבע, כי מדובר בצוואת המנוח, ומתוך חוות-דעת המומחים ומכלול הראיות שהובאו בפניו, ברי, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הוא מקבל את חוות-דעתו של הגרפולוג המומחה, ולאורה בין היתר נקבע, שכתב היד בצוואה אותנטי והוא כתב ידו של המנוח.

התובע הציג ייפוי-כוח בלתי-חוזר נוטריוני עליו חתם המנוח בשנת 1984 ולפיו הוא מעביר במתנה את כל נכסי המקרקעין הרשומים על שמו לטובת בניו, ילדיו הזכרים בלבד.

כמו-כן, ייפוי-כוח של האם המנוחה המורה, אף הוא, על העברת נכסי המקרקעין לבנים.

ייפוי הכוח הבלתי-חוזר של המנוח דווח לרשויות המס ומכוחו נרשמו בשנת 2002 הערות אזהרה לטובת המוטבים על-פי ייפוי הכוח, הם בניהם של המנוחים.

בית-המשפט קבע, כי ראיות אלה מחזקות את המסקנה, כי המנוח גמר בדעתו להוריש את רכושו לבניו בלבד, כפי שבא לידי ביטוי במסמך הצוואה.

בית-המשפט קבע, כי על רצונם של ההורים המנוחים להוריש את עיקר רכושם לבנים, ניתן ללמוד, ככל הנראה, מצוואת האם המנוחה. אמנם, התובע לא צירף העתק של צוואת האם המנוחה אלא רק צו קיום צוואה.

ואולם, טענת התובע ולפיה כוונת המנוח להוריש רכושו לבניו בלבד עולה גם מצוואת האם המנוחה, המורה כצוואת האב, לא נסתרה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אף אם צודקים הנתבעים ונפלו פגמים בצוואה: חתימת הגיס מטר כעד, תאריך עריכת הצוואה השנוי במחלוקת ותלישה בתחתית הדף, ואף אם נצא מנקודת הנחה שחתימת הגיס והתאריך נכתבו בעטים שונים מזה שבאמצעותו נכתבה הצוואה על-ידי המנוח כפי שטענו הנתבעים, כוונתו של המנוח להוריש לבניו בלבד את רכושו ברורה ביותר ויש לקיימה בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה. אין מדובר בפגמים היורדים לשורשה של הצוואה ואינם ניתנים לריפוי.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי התובע עמד בנטל השכנוע, כי הצוואה צוואת אמת היא, בהתאם לדרישת סעיף 25(א) לחוק הירושה.

באשר לטענת הנתבעים להשפעה בלתי-הוגנת מצד התובע, קבע בית-המשפט, כי נטל ההוכחה לעניין של קיומה של השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען לכך ובענייננו, על הנתבעים. בנטל זה לא עמדו הנתבעים, שכן זולת טענות קלושות שנטענו על ידם בעניין זה, לא עלה בידם לבסס טענותיהם כנדרש.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הוא מקבל את הבקשה לביטול צו הירושה ולקיום צוואתו של המנוח.
3.9 בצוואה אין אישור של העדים, בחתימת ידם על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו
ב- ת"ע (ב"ש) 18337-03-12 {א.ש נ' מ.ג., תק-מש 2014(3), 911 (2014)} נדונה תביעה לפרשנות צוואה והתנגדות למתן צו קיום צוואה וזאת ביחס לשתי הצוואות שערך המנוח.

המנוח ורעייתו המנוחה, היו חשוכי ילדים. המנוח נפטר לבית עולמו בשנת 2011 והמנוחה נפטרה לבית עולמה כמה חודשים אחריו.

בני הזוג ערכו כמה צוואות בעדים. המנוח ערך צוואה ראשונה ביום 12.01.06 והמנוחה ערכה צוואה מקבילה ביום 15.01.06. באותן צוואות הם ציוו את רכושם לבן הזוג הנותר בחיים, והוסיפו, כי באם בן הזוג ילך לעולמו לפני המוריש, יזכה המשיב בכל הרכוש.

המנוח ערך צוואה חדשה ביום 20.09.10, ובה ציווה את כל רכושו לבת הזוג, ובמקרה ורעייתו תמות לפניו, הוא מוריש את רכושו למבקש ולמשיב בחלקים שווים.

המשיב הגיש בקשה לקיים את צוואת המנוח מיום 20.09.10 והמבקש הגיש התנגדות למתן צו קיום צוואת המנוח.

המבקש טען, כי המנוח ביקש לבטל את הצוואה המוקדמת באמצעות הצוואה המאוחרת. להערכת המבקש הדבר נעשה מאחר והמנוח זכר, כי נישל את המבקש מירושתו וביקש לתקן את העוול שנעשה כלפיו.
המנוח, לטענת המבקש, הוריש אמנם בצוואתו המאוחרת את כל רכושו לרעייתו, אך רצונו האמיתי היה, כי לאחר מותם של שני בני הזוג רכושם יחולק באופן שווה בין המשיב ובין המבקש. בעת החתימה על הצוואה המאוחרת היה המנוח חולה במחלה חשוכת מרפא. המנוחה היתה בריאה. לכן לא היה ספק למנוח, כי ילך לעולמו לפני רעייתו.

עוד הוסיף המבקש, כי המנוח לא ראה נכונה את המצב המשפטי ולא לקח בחשבון, כי אם ילך לעולמו לפני רעייתו, וככל שזו לא תפעל לשינוי צוואתה משנת 2006, הרי שמלוא הרכוש של שני בני הזוג יועבר לידי המשיב, בניגוד לרצונו האמיתי של המנוח, למבחני הסבירות, להגיון הבריא ולשכל הישר. המנוח, כך נטען, לא היה מבקש לשנות צוואתו הקודמת באם ידע שהתוצאה תהא אותה התוצאה.

כן טען המבקש, כי על-פי העדויות שנשמעו בפני בית-המשפט ניתן לקבוע בבירור מה היה מצווה המנוח באם המציאות האובייקטיבית היתה ידועה לו, ולכן יש לעשות שימוש בדיני הטעות, כאשר לבית-המשפט מסורה הסמכות להחליף את הלשון המוטעית בלשון המשקפת את אומד דעתו הברור של המצווה, מכוח סעיף 30(ב) לחוק הירושה.

המבקש טען, כי שתי הצוואות שערך המנוח פגומות, אלא שבהתאם לפסיקת בית-המשפט העליון יש לקיים את צוואתו האחרונה בכפוף לפרשנות רחבה, לפיה רכוש המנוח לאחר פטירת המנוחה יתחלק באופן שווה בין המבקש ובין המשיב.

במקרה דנן, טען המבקש, יש לתקן את סעיף 4 לצוואתו האחרונה של המנוח באופן שבו יצויין, כי המבקש והמשיב יורשים את רכושו של המנוח בדרך של "יורש אחר יורש", כך שהמנוח הוריש למנוחה את כל רכושו, ולאחר פטירתה רכושו יחולק באופן שווה בין המבקש למשיב.

בנוסף טען המבקש, כי ניתן להצדיק את תיקון הצוואה גם לנוכח העובדה, כי הצוואה נחתמה על-ידי המנוח בדירתו בנוכחות המנוחה שהיא הנהנית מהצוואה, וזאת לאור הקבוע בסעיף 35 לחוק הירושה.

עוד טען המבקש, כי בצוואות נפל פגם שכן נעדר מהן אישור של העדים, כי המצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו, על-כן נטל השכנוע רובץ על כתפיו של המשיב, כאשר המשיב לא עמד בנטל.

המשיב סבר, כי יש לקיים את צוואתו המאוחרת של המנוח בה הוריש את מלוא רכושו למנוחה. לטענתו, על-פי הוראות סעיף 4 לצוואה, רק באם המנוחה תלך לעולמה לפני המנוח, אזי מוריש הוא את כל רכושו בחלקים שווים למבקש ולמשיב.

לשיטת המשיב, באם מוריש מעוניין להוריש את רכושו במסגרת הוראת "יורש אחר יורש" עליו לעשות כן בלשון ברורה, מה שלא נעשה בצוואתו של המנוח, ואין מקום, לטענת המשיב, להכניס הוראות או תנאים לצוואה אשר לא היו במציאות.

עוד הוסיף המשיב, כי לאחר פטירתו של המנוח אין כל מקום להתייחסות לעניין "יורש אחר יורש" שהרי הצוואה של המנוח מורישה למנוחה את כל רכושו ולמנוחה בלבד.

לטענת המשיב, יש לדחות גם את כתב ההתנגדות וגם את התביעה לפרשנות צוואה ויש לקיים את הצוואה ככתבה וכלשונה וכל טענה אחרת מצדו של המבקש הנה ניסיון לבניית קונסטרוקציה מפולפלת אשר לא יכולה לעמוד לו.

המשיב הוסיף, כי בפרשנות צוואה יש ליתן מעמד מיוחד לאומד דעת המצווה ובמקרה דנן אומד דעתו של המנוח היתה להוריש את כל רכושו לרעייתו שתוכל לעשות בו כרצונה ולא היתה למנוח כל כוונה להכליל את אחיו בבחינת "יורש אחר יורש".

עוד הוסיף המשיב, כי טענות המבקש בדבר צורת הצוואה אינן רלוונטיות, ויש לקיים את הצוואה אף אם צורתה פגומה ועל בית-המשפט להעדיף את תוכן הצוואה, מהותה, התכוונות המצווה, על פרמטרים אחרים, ויש לפרש את הצוואה בכדי שתוכל להגשים את מטרתה ולא שתיכשל.

בית-המשפט קבע, כי במקרה זה, למקרא צוואת המנוח ומהתרשמות מהנסיבות החיצוניות לה, כפי שעלו מתוך העדויות, נלמדת כוונה של המנוח להוריש את כל רכושו למנוחה אם זו תאריך ימים אחריו, מבלי לייעד למבקש חלק כלשהו בעזבונו.

מסקנה זו מושתת על התחקות אחר אומד דעתו של המנוח כפי שהוא משתמע מלשון הצוואה וכן מהנסיבות החיצוניות לה.
לדברי המבקש בתצהירו, באוגוסט 2010, כאשר המבקש הגיע לביקור אצל בני הזוג, סיפר לו המנוח אודות הצוואות שערכו הוא והמנוחה ואמר לו, כי בכוונתו להכין צוואה חדשה בה יצווה שעזבונו יחולק באופן שווה בינו לבין אחיינה של המנוחה וכי לאחר מותו יזכה המבקש בכסף רב כירושה ממנו.

המבקש תיאר בתצהירו את מעורבותו בטיפול במנוח לאחר שמצבו הבריאותי של המנוח החמיר, מתחילת שנת 2011.

על-פי המבקש, לאחר פטירתו של המנוח ציינה המנוחה בפניו, כי ברצונה לעבור למוסד וכי לאחר המעבר תימכר הדירה ותמורתה תחולק בחלקים שווים בין המבקש ובין המשיב.

מצבה הבריאותי של המנוחה הדרדר והמבקש שמר עימה על קשר והגיע לבקרה אחת לשבועיים. המנוחה, לדברי המבקש, הביעה בפניו את מורת רוחה מחוסר היחס והיעדר תמיכה מצידו של המשיב. המבקש ציין, כי המשיב נעדר מהלוויות ומטקס השלושים של המנוחים.

רצונו האמיתי של המנוח, לדברי המבקש, היה, כי רכושו יחולק בין אחיו ובין האחיין של אשתו.

אל מול תצהירים אלה הוגש תצהירו של המשיב במסגרת תגובה להתנגדות ושני תצהירים של העדים לצוואות המנוחים, עורך-דין אפריים פרומוביץ ועורכת-דין אפרת יהודית גמיל.

המשיב בתגובתו להתנגדות סיפר על הקשר שהיה בינו ובין המנוחים שנשמר גם לאחר שעבר להתגורר בבלגיה. לדברי המשיב, המנוחה לא היתה בקשר עם משפחת המנוח, ורק סמוך לפטירתו של המנוח ניסה המבקש להתקרב למנוח עבור בצע כסף.

לדברי המשיב, המנוחה ראתה בו כבנה והמנוחים בטחו תמיד רק בו.

עורך-הדין פרומוביץ כתב בתצהירו, כי הכיר את המנוחים מזה למעלה מ- 30 שנה ואף טיפל, לבקשתם, בעניינים שונים שלהם. לדבריו, בשנת 2006 פנו אליו המנוחים וביקשו לערוך צוואות, בהן ביקשו להוריש את כל רכושם האחד לשני ובפטירתו של בן הזוג השני צוו, כי מלוא רכושם יועבר לאחיינה של המנוחה, המשיב.

עורך-הדין פרומוביץ סיפר, כי הכיר את המשיב בעת שגר בישראל ותיאר את הקשר הקרוב שהיה בין המשיב והמנוחים.

לדברי עורך-הדין פרומוביץ, המנוח היה ער לכך שהמנוחה התנגדה ומחתה על השינוי שביקש לבצע בצוואתו משנת 2006.

עורך-הדין פרומוביץ ציין, כי המנוח היה צלול בדעתו וידע להבהיר את רצונו באופן ברור ואף הובהר לו, כי לפי הוראות הצוואה, באם חלילה ילך לעולמו לפני אשתו, אחיו לא יהא זכאי לרשת דבר והוא אישר שזהו רצונו.

בית-המשפט קבע, כי על-אף רצונה המוצהר של המנוחה ועל-אף שהמנוח היה מודע לעמדת המשיבה לפיה, כל עזבונה ילך למשיב {אם המנוח ימות לפניה} לא מצא המנוח לנכון לציין הגבלה או הסתייגות כלשהי בצוואה באופן שמקנה למבקש חלק בעזבונו באם המנוחה תלך לעולמה אחריו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המבקש ביסס את עמדתו בדבר פרשנות הצוואה על כך שהמנוח אמר לו באוגוסט 2010 שהוא מתכוון לשנות את הצואה והוא יקבל סכום גדול.

בית-המשפט קבע, כי בכך אין די כדי להתגבר על לשון הצוואה ועדויות בדבר אומד דעתו של המצווה. גם אם הדברים אכן נאמרו, מדובר באמירה כללית ביותר. המנוח לא שיתף את המבקש בתוכן הצוואה שבכוונתו לערוך וכלל לא הזכיר את המשיב, אשר לפי כל פרשנות זוכה בנתח נכבד מהעזבון.

נמצא, כי המנוח לא שיתף את המבקש בפרטי הצוואה ולא עמד על החלופות השונות. ייתכן שאמר את שאמר כדי להפיס את דעתו של המבקש, במסגרת ההתפייסות ביניהם וכדי לשקם את היחסים ביניהם. אך אמירה כללית זו אינה יכולה לגבור על לשון הצוואה ועל הנסיבות האחרות המלמדות על אומד דעתו של המנוח.

לסיכומו-של-דבר, קבע בית-המשפט, כי מתוכן הצוואה ומהעדויות שהובאו בפניו, רצונו של המנוח היה, כי רכושו יתחלק בין המשיב ובין המבקש בחלקים שווים, אך ורק אם המנוחה תלך לעולמה לפניו. ככל שילך לעולמו לפניה, ביקש המנוח לזכות אותה בכל רכושו, ללא הסתייגויות וללא מגבלות.

באשר לטענת המבקש לעניין נוכחות המנוחה בעת עריכת הצוואה המאוחרת, קבע בית-המשפט, כי הוא לא מצא מהעדויות שהובאו בפניו, כי אכן נכחה המנוחה בעת עריכת הצוואה.

בית-המשפט קבע, כי נפל פגם בצוואת המנוח משנת 2010, שהיא "צוואה בעדים". בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה, "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת-ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

בצוואה אין אישור של העדים, בחתימת ידם על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו.

סעיף 25 לחוק הירושה מאפשר קיום צוואה על-אף פגם או חסר בצורתה. ובלבד שהתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולא היה לבית-המשפט ספק, כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

מרכיבי היסוד של צוואה בעדים הם צוואה בכתב..

בית-המשפט קבע, כי לא נטען שמרכיבי היסוד של הצוואה לא התקיימו במקרה דנן. כמו-כן, על-פי תצהירו של עורך-דין פרומוביץ, המנוח הצהיר בפניו ובפני עורך-הדין גמיל, כי הצוואה היא צוואתו.

על-פי תצהירה של עורכת-דין גמיל, המנוח הצהיר בפני העדים, כי זוהי צוואתו וזה רצונו והעדים חתמו כעדים להצהרתו זו ולחתימתו של המנוח מרצונו.
ממכלול העדויות שהובאו לפני בית-המשפט עלה, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח. אשר-על-כן, בית-המשפט הורה על קיום הצוואה על-אף הפגם שנפל בה.

בית-המשפט ציין, כי המבקש טען לפגמים בצוואה רק לעניין נטלי ההוכחה. הסעד לו עתר המבקש הוא קיום הצוואה בהתאם לפרשנות לה טען. הוא לא ביקש, כי הצוואה כלל לא תקוים. כמו-כן, הוא לא עתר לקיומה של צוואה אחרת או לירושה על-פי דין.

בסיכום הדברים, בית-המשפט, הורה על קיום צוואתו של המנוח מיום 20.09.10. בהתאם לצוואה כפי שהיא מתפרשת לפי אומד דעתו של המנוח, הזוכה בכל רכושו וזכויותיו היא רעייתו, אשר האריכה ימים אחריו. למבקש אין כל חלק בעזבון המנוח.

4. צוואה בכתב יד - דוגמאות
ב- ת"ע (משפחה ב"ש) 1470-07 {ש' ש' נ' ל' ר' ואח', תק-מש 2011(3), 397 (2011)} קבע בית-המשפט כי גם בהנחה שמדובר ב"צוואה" וכי זו אינה בטלה מחמת היותה "סתומה", הרי שבית-המשפט לא שוכנע כי המסמך נכתב בכתב ידו של המנוח.

יתירה-מזאת, כאשר עסקינן ב"צוואה בכתב יד", קיומו של מצווה והיות הצוואה כתובה כולה בכתב ידו של אותו מצווה, הם עיקר מהותה של הצוואה.

שני מרכיבים אלה הם סימני ההיכר שבלעדיהם אין בפנינו צוואה בכתב יד. על מרכיבים אלה לא ניתן להתגבר באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה. כתיבת הצוואה כולה, מתחילתה ועד סופה, בכתב ידו של המנוח יש בה כדי להוכיח את הרצינות וגמירות-הדעת של המצווה שבאה לידי ביטוי במסמך כולו.

כתב היד מהווה הוכחה חלופית לעדותם של העדים בדבר אמיתות ההוראות הכתובות כהוראותיו של המצווה.

כתב היד הוא איפוא תנאי מקדמי והכרחי כדי שהמסמך יוכל להיחשב צוואה בכתב יד. על המבקש לקיים את הצוואה נטל השכנוע להוכיח מעל לכל ספק, כי המדובר במסמך שנכתב כולו בכתב ידו של המצווה {ראה גם המ"פ (חי') 331/94 לביא נ' לייבה, תק-מח 97(2), 941 (1997)}.

עוד נקבע כי מעבר לעובדה שהמסמך המתיימר להיות "צוואה" אינו קריא, מקוטע וסתום למעשה, גם נסיבות כתיבתו ואף נסיבות מציאתו נותרו לוטות בערפל. במצב דברים זה, אין בידי בית-המשפט לקבוע כי המדובר בצוואה בכתב ידו של המנוח.

נוכח המסקנה האמורה, בית-המשפט לא נדרש כלל לשאלה האם ניתן לקיים את הצוואה חרף פגמים שנפלו בה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה.

5. צוואה בעל-פה - דוגמאות
ב- ת"ע 49932-12-11 {א' נ' ח', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.13)} נדונה בקשה לצו-קיום צוואת שכיב מרע.

בית-המשפט הגיע למסקנה כי אין כל מקום להפעיל את הוראת סעיף 25 לחוק הירושה בקובעו כי קיימים ספקות רבים ביחס לאמיתות הצוואה ואלה הן:
הראשונה, קיים ספק אם המנוח היה כשיר לערוך צוואה.

השניה, קיים ספק אם המנוח ראה עצמו מול פני המוות מבחינה סובייקטיבית.

השלישית, ייתכן כי המנוח רצה לכל היותר לבצע עסקת מכר בחייו ולמרות נגישותו לעורך-דין שטיפל בקבלת צווי ירושה אחר הוריו, הוא לא ביקש מעורך-הדין שבא למיטתו בבית-החולים, לערוך צוואה.

הרביעית, המנוח לא ביקש לצוות בפני עדים. הוא ענה לשאלה יזומה של העדים ולא הוכח כי היתה לו גמירות-דעת לצוות.

החמישית, הצוואה לא נערכה בפני שני עדים יחדיו אלא בשתי הזדמנויות שונות.

השישית, עורך-הדין, שחזקה כי מכיר את הוראות חוק הירושה, לא כתב זכרון-דברים סמוך לאחר ששמע את דברי המנוח והדבר מלמד כי אף הוא לא סבר שדברי המנוח מהווים צוואה. גם בהליך בבית-הדין הרבני לא טען עורך-הדין כי המנוח ערך צוואת שכיב מרע.

השביעית, זכרון-הדברים נערך רק לאחר פטירת המנוח והופקד באיחור ניכר, חודשיים וחצי לאחר פטירת המנוח.

6. צוואה בפני נוטריון - דוגמאות
6.1 אין חולק, כי האם לא קראה בפני הנוטריון את הצוואה בהיעדר יכולת לקרוא בשפה העברית. אין גם כל חולק, כי כל יתר הדרישות על-פי החוק לרבות ההקראה על-ידי הנוטריון בשפה העברית, אותה היא כן הבינה - הרי שברור על פניו כי הקראה זו (של המנוחה בפני הנוטריון) לא התקיימה בפועל - ספק רב, אם המדובר בכלל בפגם, ולכל היותר פגם זה ניתן לריפוי, באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה
ב- ת"ע (ב"ש) 9166-07-12 {פלוני נ' פלונית, תק-מש 2015(2), 966 (2015)} נדונה הסוגיה, האם יש לבטל את צוואת המנוחה מחמת השפעה בלתי-הוגנת או מחמת מעורבותו של הנהנה בעריכתה.

המנוחה הלכה לעולמה ביום 21.11.11 והותירה אחריה צוואה מיום 24.10.96, בה ציוותה את כל רכושה לבנה, התובע. הנתבעות הינן אחיותיו של התובע.

הנתבעות טענו, כי הצוואה בטלה מכוח הוראת סעיף 30(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, מחמת אונס, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית או הטעיה או למצער טעות, תוך ניצול מצבה הנפשי והפיזי של המנוחה, עת לקתה באותה עת בסרטן השד, ובהיותה תלויה בילדיה בפעולות היום יומיות, לרבות בביצוע פעולות משפטיות.

העוד נטען, כי המנוחה אף הוטעתה להאמין שהצוואה הנה בלתי-הדירה וכן הוטעתה להאמין, כי מצבו הכלכלי של התובע הנו בכי רע.

עוד נטען, כי התובע היה מעורב בעריכת הצוואה: הוא זה אשר דאג למציאת עו"ד, הוא זה אשר לקח את המנוחה אליו והוא גם נכח במשרדו בעת עריכת הצוואה.

באשר לפגמים בצוואה נטען, כי באישור הנוטריוני צויין, כי המנוחה קראה את הצוואה, בעוד שהיא לא ידעה קרוא וכתוב בשפה העברית; לא ניתנה כל התייחסות מצד עורך הצוואה לכך שהמנוחה הדירה את שתי בנותיה מהצוואה.

בסיכומיו הבהיר בא-כוח הנתבעים, כי אין להכריע על-פי כל טעם בנפרד, אלא על-פי "מארג הראיות הנסיבתיות תוך זיקה בין הפגמים השונים ותוך מתן משקל לנסיבות הכוללות ובהן: הסתרת דבר קיומה של הצוואה, התנהגותו הכוחנית של התובע כלפי אימו, הימנעותו מלהוציא כספים בתקופת חייה של המנוחה שהיה בהם כדי לשפר את איכות חייה, התבטאויותיו לאחר פטירתה, השתלטותו על דירתה של המנוחה לאחר פטירתה ומכירת חפציה מייד לאחר מכן, והחשוב מכל: היעדר כל מניע לכאורה להדרתן של הבנות מהצוואה, שעה שהקשר בין הילדים, בינם לבין עצמם ובינם לבין האם, היה מצויין".

התובע הכחיש כל אחד ואחד מטעמי ההתנגדות ולטענתו, לא עמדו הנתבעות בנטל להוכחת אף אחת מעילותיה. לטענתו, אין כל הצדקה מכל מין וסוג לפסילת הצוואה.

עוד טען התובע, כי צוואת המנוחה היא פרי רצונה הכנה והאמיתי של המנוחה שבחרה להוריש לו את כל רכושה מטעמים השמורים עימה, יהיו אשר יהיו.

באשר לטענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, קבע בית-המשפט, כי אין לה פירוש בחוק ומשמעותה נלמדת מן הפסיקה.

כך, ב- ע"א 4902/91 {שדמה גולדמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה, פ"ד מט(2), 441}, הבחינה כב' השופטת שטרסברג-כהן בין ההשפעה, כשאלה עובדתית, האם הופעלה על המצווה השפעה אם לאו, לבין ההשפעה, כשאלה ערכית נורמטיבית, כשעל בית-המשפט להכריע בה על-פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי.

בית-המשפט קבע, כי הנחת המוצא על-פי חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהצוואה בטלה מחמת השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען לקיומה {ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט, פ"ד כב(2), 138}.

נפסק, כי על הראיות המבססות את העילה להיות משמעותיות "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו" {ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו(1), 48; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב(2), 813}.

הובהר, כי "העלאת סברות וחשדות בעלמא, אין בהן די כדי להביא לבטלותה של הצוואה" {ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז(4), 785}.

עם-זאת, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות מיוחדות, יש ומתהפך נטל ההוכחה, מקום בו "הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח, כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת" {ע"א 423/75 מרדכי בן נון נ' מטילדה ריכטר, פ"ד לא(1), 372}.

היטיב לבטא זאת כב' השופט אור בפרשת מרום בעמ' 847:

"על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח, כי מחומר הראיות עולה מסקנה מסתברת שלפיה הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי-הוגנת, וכי מסקנה זו סבירה יותר מהיפותזה אפשרית אחרת שלפיה הצוואה לא נעשתה מחמת השפעה בלתי-הוגנת."

קיומה או היעדרה של השפעה בלתי-הוגנת תיבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

משמעות הטענה על-פי האמור ב- ע"א 133/94 {רכטמן עו"ד נ' זיסמן ואח',פ"ד לט(4), 769}:

"מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה אלא לפי התכתיב של האחר... שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה."

בפרשת מרום, התווה כב' השופט מצא מבחני עזר לבחינת קיומה של תלות. אין מדובר ברשימה סגורה ובית-המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים אחרים על-פי שיקול-דעתו.
כלומר, יש לבחון האם אותה השפעה גרמה לכך שהוראת הצוואה אינה משקפת את רצונו העצמאי של המצווה אלא את רצונו של האחר שכפה אותו עליו, אף אם המצווה לא פיתח תלות בנהנה. הביטוי לכך הינו גמיש ומתמלא תוכן על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

בית-המשפט קבע, כי התובע אישר, כי אמו אכן סבלה ממגוון בעיות רפואיות ואף אורטופדיות. עם-זאת, לטענתו, היתה האם עצמאית בתקופה בה נחתמה הצוואה ובעיותיה החמירו רק בשנים האחרונות.

לטענתו, בתקופה בה נחתמה הצוואה, לא נזקקה אמו המנוחה לא למקל ולא להליכון, מכשירים בהם הסתייעה רק בשנותיה האחרונות, ועובדה היא, כי עלתה עמו שתי קומות במדרגות המובילות למשרדו של הנוטריון.

באשר לקשייה האורתופדיים, קבע בית-המשפט, כי בניגוד לאמור בתצהירה, אישרה הנתבעת 2 בעדותה, כי אמה היתה מסוגלת ללכת, ובאותה תקופה בה נערכה הצוואה אימה אף טיפלה בבתה בת השנתיים.

כן העידה הנתבעת, כי המנוחה עלתה במדרגות ביתה עד כשנה לפני פטירתה, בהוסיפה, כי רק בשנתיים האחרונות לפני מותה, נזקקה לכיסא גלגלים, כאשר עובר לכן משנת 2000, נזקקה למקל והליכון, ורק "במקרה הצורך" נעשה שימוש בכיסא הגלגלים.

באשר ליתר בעיותיה הרפואיות, עדותה של הנתבעת 2, העלתה, כי עד למועד בו נערכה הצוואה, סבלה המנוחה גם מיתר לחץ דם ומהפרעות בקצב הלב.

עם-זאת, קבע בית-המשפט, כי אין כל ראייה לכך שבעיות נוספות אלה גרמו לפגיעה כלשהי בעצמאותה של המנוחה או, כי יצרו תלות כלשהיא, ולא הועלתה טענה כזו. כמו-כן, כל האחים הסכימו, כי המנוחה הסתייעה בהם לצורך ביצוע פעולות מסויימות כגון: עריכת קניות, משיכת כספים {ואולי אף בביצוע פעולות מול הרשויות, כטענת הנתבעות}, ולצורך כך אף נתנה בידי הנתבעת 1 ייפוי-כוח בחשבונה ובהמשך גם לתובע עצמו.

ברם, קבע בית-המשפט, כי אין בתלות הפיזית המתוארת כדי להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואין המדובר במוגבלות פיזית ברמה כזו שיש בה, אובייקטיביות, כדי להצדיק יצירת תלות מוחלטת של המנוחה בתובע או כדי ביטול דעתה של המנוחה. על אחת כמה וכמה עת אין חולק, כי תלות זו היתה גם ביתר ילדיה ובייחוד בנתבעת 1, כפי שטענה בפני בית-המשפט.לא הוכח גם כל "ניצול חולשה" של מצבה, כנטען.

באשר למחלת הסרטן ממנה סבלה המנוחה, קבע בית-המשפט, כי לא נטענה כל טענה בדבר קיומה של תלות פיזית בעקבות התפרצותה.כל שנטען הוא, כי בעקבות גילוי המחלה, הידרדר מצבה הנפשי וכי התובע ניצל זאת.

בית-המשפט קבע, כי לא הוכח כלל, כי האם סבלה מדיכאון כלשהו, עובר למועד עריכת הצוואה. המסמכים הרפואיים שצורפו אף לא תמכו בכך. הנתבעת אף הודתה, כי אימה לא סבלה מדיכאון!.יש לשער כי גילוי הסרטן כשלעצמו, השפיע על מצב רוחה, וכפי שהגדיר זאת התובע: "כמו שכל בן-אדם נורמלי ששומע בשורה כזאת".

באשר לניצול מצבה בעקבות גילוי מחלת הסרטן, טען בא-כוח הנתבעות בסיכומיו, כי ניצול זה נתמך בעיקר מעדות התובע עצמו, עת הצהיר, כי "היוזמה לכתיבת צוואה היתה של האם המנוחה אשר כתוצאה ממחלתה החליטה על כתיבת הצוואה".

משנשאל התובע על כוונתו באמירה זו, השיב בחקירתו:

"... כנראה בגלל שהיא חלתה והיא הרגישה איזושהי מצוקה, אז כנראה שזה מה שהוביל אותה לעשות את זה."

ובהמשך:

"אני רק מניח שאולי בגלל המצב הזה, אתה יודע שזו מחלה שהיא לא פשוטה, כנראה שזה הוביל אותה להחליט את הדברים האלה..."

בית-המשפט קבע, כי הסברו של התובע המבוסס על השערתו בלבד, אינו בלתי-סביר. ברי, כי אדם הסובר, כי מותו קרב, יבקש לערוך את כל הסידורים הדרושים לפני עזיבתו את העולם, ובראש ובראשונה ידאג לעריכת צוואה.

בית-המשפט, לא מצא איפוא בעדות זו של התובע בתצהירו כדי לתמוך במסקנה בדבר "ניצול מצבה" ו"מציאת שעת כושר", כנטען.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אף אם היתה המנוחה תלויה במי מילדיה לביצוע פעולות מסויימות, איש מהנתבעים או עדיהם לא טען להיעדר עצמאותה מבחינה שכלית, הכרתית, ולדברי הנתבעת 2 אמה "היתה צלולה כל השנים" והיא "לא היתה אישה כמו שהיא מתוארת בתצהיר שלו {של התובע} שאני אמרתי שהיא אישה ללא מחשבה הגיונית או משהו כזה, אימא שלי היתה אישה נורמטיבית, דוברת שפה צרפתית ועברית".

הנתבעות הודו, כי כל האחים כאחד סייעו לאמם בביצוע אותן פעולות המתוארות לעיל וכל כולם הודו, כי אותו סיוע, ניתן על-ידי כל האחים יחדיו.

לאור האמור, קבע בית-המשפט, כי לא ניתן לקבוע איפוא, כי למנוחה היתה תלות כה רצינית דווקא בתובע, המגיעה עד כדי שלילת רצונה, ובייחוד הדברים נכונים ביתר שאת, עת לטענת הנתבעת 2, עיקר הסיוע היה מוטל עליה שכן לדבריה: "מסתמכת עלינו לאורך כל הדרך ובמיוחד עלי לאורך כל חייה, כל שנות חייה מהיום שאבי נפטר".

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי עובר לעריכת הצוואה, המנוחה היתה עצמאית, לא היתה מנותקת מסביבתה וקשריה עם התובע בוודאי שלא עלו לכלל יחסי תלות מן הסוג היוצר חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת.

ודוק: אף שהוכחה תלות מסויימת {בכל ילדיה} אין די בכך. כפי שנקבע בהלכת מרום, יש להראות את יסוד "אי-ההוגנות" ולהוכיח, כי תלות המצווה בנהנה היא כה מקיפה ויסודית עד כדי כך שהיא שוללת את רצונו החופשי של המצווה לעשות ברכושו ככל שיחפוץ. כזאת לא הוכח.

באשר לנסיבות עריכת הצוואה, התובע טען, כי היוזמה לעריכת הצוואה היתה כל כולה של האם בלבד "אשר כתוצאה ממחלתה החליטה על כתיבת צוואה". אי-לכך, לטענתו, ביקשה אימו ממנו, למצוא עבורה עורך-דין לשם עריכת הצוואה.

לטענתו, לא היתה לו כל היכרות עם עורכי-דין, מלבד עם עורך-דין שאול עמית, אצלו חתם על ייפוי-כוח נוטריוני עת רכש את דירתו.

התובע טען, כי נקבעה פגישה עם עורך-דין עמית.לאותה פגישה הסיע הוא את אמו למשרדו של עורך-הדין, שהיה בקומה שניה ללא מעלית. אמו נכנסה לחדרו של עורך-הדין והוא המתין בחדר הקבלה ויצא לפרוזדור.

הנתבעות טענו, כי מעורבותו של התובע התבטאה בכך שהוא זה אשר יזם את עריכת הצוואה ו"הכין את התשתית", בכך שדאג תמיד להזכיר לאמו, כי מצבו הכלכלי הנו בכי רע ושאין ביכולתו לפרנס את בני משפחתו.

עוד טענו הנתבעות, כי אימן המנוחה מעולם לא היתה מעלה בדעתה, ומיוזמתה, לערוך איזשהו מסמך, ובוודאי שלא צוואה, שיש בו כדי להעביר זכות כלשהי מזכויותיה.

לגרסתן, אין כל ספק, כי רק עקב "יוזמה, תחבולה, פיתוי והשפעה", הצליח התובע לקחת את אימו לעורך-דין. עוד נטען, כי התובע דאג להסתיר מאחיותיו את קיומה של הצוואה, דבר שיש בו כדי לחזק מסקנה זו.

בית-המשפט קבע, כי הוא לא מצא כל ביסוס לנטען, לא כל שכן ראיות של ממש, והמדובר בהעלאת סברות והשערות בעלמא.

כמו-כן, התובע לא הכחיש, כי אכן סיפר לאמו מידי פעם על קשייו הכלכליים, ולטענתו באותה תקופה אכן היה נתון בקשיים שכן רק החל בעבודתו הנוכחית כאזרח עובד צה"ל ונישא ואולם, לדבריו המדובר ב"קשיים יומיומיים, לא משהו רציני".

לא בואר מה היה אכן מצבו הכלכלי לאשורו במועד עריכת הצוואה, ובית-המשפט קבע, כי ככל שהנתונים אשר הציג בפני אמו, היו אכן נכונים באותה עת, אין המדובר איפוא לא בהטעיה ולא בתחבולה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הנתבעות לא טענו, כי התובע הציג בפני אמו תמונה כלכלית הנוגדת את מצבו לאשורו, באופן שניתן יהא להסיק, כי האם הוטעתה לחשוב שמצבו חמור יותר ממצבו האמיתי, ולא הונחה בפני בית-המשפט אף כל תשתית ראייתית לכך.

התובע העיד לעומת-זאת, כי הוא מעולם לא צייר בפני אמו תמונה עגומה, וכדבריו:

"... לא שאני איזה עני או משהו. באופן יחסי כנראה היא ראתה, עשתה לעצמה איזה חשבון או משהו, אבל לא שאני נפלתי פעם ברצפה ואמרתי שאין לי מה לאכול או דברים כאלה. לא היה משהו כזה."

בית-המשפט קבע, כי ככל שהתובע אכן היה נתון, באותה עת, בקשיים כלכליים וככל שמצבן של אחיותיו היה אכן טוב יותר באותה תקופה {נתון שלא טרחו לפרטו}, אך טבעי הוא, כי אמן תרצה לעזור לבנה באמצעות הורשת נכסיה דווקא לו, מתוך ידיעה, כי בנותיה "מסודרות" ממילא.מכאן שסברתו של התובע, כי יש ואמו אכן ביקשה לסייע לו באמצעות הצוואה איננה בלתי-סבירה בעליל.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אף עצם העובדה שהתובע סיפר לאמו, כי הוא נתון בקשיים, אין בה כדי להצביע מניה וביה על "הכנת תשתית" כטענתן. אך טבעי הוא, כי ילדים מספרים להוריהם על קשייהם באשר הם, ובייחוד שעה שאין חולק, כי יחסיהם היו תקינים.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הנתבעות כאמור לא הניחו כל תשתית ראייתית לקיומה של "טעות" בהיעדר פירוט כל נתון בדבר מצבו הכלכלי של התובע, לא בעת עריכת הצוואה ולא לאחריה.לא הובאה גם כל ראיה המצביעה על כך שהחלטת האם נעשתה מחמת אותה טעות.

באשר לטענה בדבר הסתרת הצוואה, קבע בית-המשפט, כי אין בעובדה, שהתובע הסתיר מאחיותיו את קיומה של הצוואה, כשלעצמה, כדי להצביע על מעורבותו בה.

התובע הבהיר, כי הימנעותו זו בכך שאימו בעצמה נמנעה מלספר על קיומה לאחיותיו, וכדבריו: "הרגשתי שאמא לא רוצה לדבר על זה" כי יש וחששה "שאולי הן ינטשו אותה", "אני ראיתי שהיא לא מספרת, אז בטח שאני לא יכול לספר כי זה עניין שלה, זה נייר שלה".

בית-המשפט קבע, כי הסברו זה אינו בלתי-סביר ומכל מקום לא נמצאה כל חובה שבדין ליידען על קיומה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי לא הוכחה בפניו שום מעורבות של התובע, קלה כחמורה, שיש בה כדי להצביע על כך שהתובע הוא זה שתכנן ויזם את עריכת הצוואה.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי התובע לא היה מעורב בעשייתה ועדותו בעניין זה היתה מהימנה על בית-המשפט.

לאור כל האמור לעיל, קבע יבת-המשפט, כי הנתבעות לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח, כי הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי-הוגנת.לא הוכחה תלותה של המנוחה בתובע במידה כה מקיפה ויסודית שניתן להניח, כי נשלל רצונה החופשי. הוכח, כי המנוחה היתה עצמאית מבחינה שכלית-הכרתית והוכח, כי קשריה עם ילדיה היו טובים ותקינים.

העדויות אשר נשמעו מטעם הנתבעות, ברובן, היו בגדר עדויות סברה, ללא כל חיזוק או סיוע.

עדות הנכדים, ילדי הנתבעת, מעבר להיותן עדויות בעלי עניין, לא תרמו מאומה. הבן ע. הודה, כי אינו זוכר מאומה מאותן שנים שבהן נערכה הצוואה. אף הבת הגב' ש., לא יכלה לשפוך אור היות וכהודאתה היתה כבת שנתיים בלבד.

אי-לכך, טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת, על כל חלקיה, נדחתה.

באשר לטענת ההטעייה, בתצהירה טענה הנתבעת 2, כי אמה הוטעתה לחשוב, כי הצוואה הנה בלתי-הדירה וכי התובע הוא זה אשר הציג מצג שקרי בפניה לפיו המדובר "במעשה עשוי", בלתי-הפיך ואמם "האמינה לכך והתייסרה ממצב זה".

בסיכומיו לא חזר בא-כוח הנתבעות על טענת ההטעיה המכוונת אלא טען ש:

"על רקע הנסיבות האובייקטיביות בהם היתה נתונה המנוחה לאורך שנים, עם הבנתה המוגבלת במסמכים משפטיים והמחשבה המציקה שעשתה איזשהו מסמך שהתובע גרר אותה לעשותו ושאינו ברשותה, נקל להבין את אמירותיה ותלונותיה של המנוחה בתקופה שלפני פטירתה... שהתובע לקח ממנה הכל."

ומכאן גם עדותה ומסקנתה של הנתבעת שהאם "ראתה המסמך כמשהו מוגמר, שאי-אפשר לשנות אותו".

בית-המשפט קבע, כי טענה זו נעוצה ב"טעות משפטית" ולא ב"הטעיה", כטענת הנתבעות בתצהיריהן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משאין חולק, כי המצווה היתה כשירה וצלולה בדעתה בעת עריכת הצוואה, ומשלא הוכחה כל טענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת ושעה ונוסח הצוואה ברור, הרי שהנטל להוכחת טעות רובץ על כתפי הטוען לה, ובכך לא עמדו הנתבעות.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי דין טענת ההטעיה להידחות.

באשר לטענה בדבר מעורבותו של התובע בעריכת צוואה, במובנה לפי סעיף 35 לחוק הירושה, קבע בית-המשפט, כי טענה זו עלתה מעדותו של התובע, אשר העיד כאמור, כי הוא זה אשר קישר בין עורך-הדין לאמו, הוא זה אשר הביא את אמו לאותו עורך-דין, אם כי לטענתו לא נכח במעמד עריכת הצוואה אלא המתין מחוץ למשרד.

בית-המשפט קבע, כי נוכח התוצאה הקשה העלולה להיווצר מקיום דווקני אחר הוראות החוק, יש לפרש את סעיף 35 לחוק הירושה בצמצום.

דוגמא לפרשנות מצמצת זו ניתנה על-ידי כב' השופט קיסטר ב- ע"א 576/82 {שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2), 373}, שם פורש המונח "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", ככולל אך ורק את ניסוח הצוואה ואת עצם כתיבתה.

כב' השופט ח' כהן קבע שם, כי אף במקרה בו הזוכה יזם את עשיית הצוואה, שכנע את המצווה, הוביל אותו לעורך-הדין ונתן הוראות באשר לכתיבה, אין בכך כדי לפסול את הצוואה.

הוראת הפסיקה, כך קבע, עניינה אך ורק בהכנתו הטכנית של המסמך ובייחוד ניסוחה המילולי של לשונו.

לעומת פסיקה מקלה זו, ניכרת בפסיקת בית-המשפט העליון גם מגמה שונה, כאשר בסופו-של-יום עולה, כי הבחינה צריך שתיעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה {ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית האולפנא, פ"ד נד(2), 215}.

בית-המשפט קבע, כי בענייננו, לא הוכח, כי התובע עמד בשתי עילות הפסלות הראשונות:

ראשית, אין חולק ואיש לא טען, כי התובע היה מעורב באופן כלשהו בהכנתה הטכנית של הצוואה או בניסוחה.

שנית, באשר לעילת הפסלות השניה, לא נטען ולא הוכח, כי התובע היה עד לעריכתה, ולא הובאה כל ראיה לכך, כי התובע שהה עם אימו במשרדו של עורך-הדין עת חתמה על הצוואה או עת הוקראה היא לה על-ידי עורך-הדין.

באשר לעילה השלישית "נטל חלק באופן אחר." קבע בית-המשפט, כי מעדות התובע עלה, כי הוא אכן גילה מעורבות בהליכים שקדמו לעריכת הצוואה. הדבר בא לידי ביטוי בפנייתו לנוטריון, בקשר שיצר בינו לבין המנוחה, בהסעת המנוחה למשרדו של הנוטריון ובחזרה ממנו. אלא שבכך לא סגי כדי לפסול את הצוואה.

בית-המשפט קבע, כי אין בנוכחות של הנהנה עצמו בעת עשיית הצוואה כדי להביא לבטלותה. לעניין זה ראה לדוגמא דברי כב' השופט ריבלין ב- ע"א 6496/98 {מופק בוטו ואח' נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19}:

"... ככלל אין בנוכחות בלבד, של נהנה מן הצוואה, בעת חתימתה, כדי לפגוע בכשרותה... כך בשלב החתימה וכך בשלבים שקדמו לעריכת הצוואה..."

נפסק גם, כי אף מקום שהנהנה הזמין את עורך-הדין שערך את הצוואה ואף שילםאת שכר-טרחתו וגם מקום בו תוכנה של הצוואה נמסר לעורך-הדין על-ידי הנהנה, אין בו משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה {ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן, פ"ד מג (3), 586}.


וכך הובהרו הדברים בפרשת בוטו לעיל:

"העובדה שהנהנה הזמין את עורך-הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר-טרחתו והעובדה שתוכנה של הצוואה נמסר לעורך-הדין על-ידי המערער אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה (השופט י' קדמי ב- ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן וערעור שכנגד, פ"ד מג(3), 586, 590). ביצוע שליחות מטעם המצווה, אשר ביקש, כי עורך-הדין יסור אליו לשם עריכת הצוואה - אינה חלק מעריכת הצוואה... העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך-הדין שטיפל בעבר בענייניה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ד' בייניש ב- ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', פ"ד נ(3), 338).

לא כן כאשר המצווה לא נפגש עם עורך-הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה המקשרת בין המצווה לבין עורך-הדין... פעולת השלוח אינה נחשבת בהכרח לנטילת חלק בעריכת הצוואה, אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מדי... כאשר פעולתו אינה מצטמצמת לפעולה מכנית של העברת רצון המנוח כאשר "הוא המוציא והמביא, הוא המלבן והמסביר" והוא "מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך-הדין ועד לחתימת המנוח" הרי זו פעילות יתרה החורגת מגבולות המותר..."

עוד נפסק כי פעולת שליחות עבור המצווה, כגון התקשרות עם עו"ד בנוגע לעריכתה, אינה נכנסת לגדרו של סעיף 35 לחוק הירושה {ע"א 433/77 הררי נ' הררי, פ"ד לד(1), 776}.

בית-המשפט קיבל את עדותו של התובע, שלא נסתרה, כי המנוחה היתה מעוניינת לערוך צוואה והוא זה, אשר, לבקשתה, היפנה אותה לעו"ד עמי, ואת עדותו בדבר אי-נוכחותו במשרדו של עו"ד עמית, עת נמסרו דברי אימו לנוטריון, כמו גם במועד אישורה והקראתה ועדות זו אף היא לא נסתרה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי משלא הובאה כל ראיה לסתור, כי הנוטריון אכן דיבר עם המצווה עצמה, שמע מפיה על רצונה וערך צוואה על-פי רצונה, ובייחוד עת המדובר במקרה דנן בצוואה בפני רשות, אין מקום לומר, כי נתקיימו נסיבות מיוחדות העשויות להצביע על מעורבותו הפעילה של התובע, בהתאם למבחני הפסיקה, ואין בפעולותיו המתוארות לעיל כל פגם או פסול, מה גם שלא הוכח שהוא זה אשר יזם את הצוואה ואת תוכנה.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט, כי לא הוכחה עילת הפסלות הקבועה בסעיף 35 לחוק הירושה, על כל חלקיה. אי-לכך, טענה זו, נדחתה.

באשר לטענה בדבר פגמים בצוואה, קבע בית-המשפט, כי על פניה, צוואת המנוחה עמדה בפני הדרישות הצורניות של צוואה בפני רשות, על-פי הדרישות הקבועות בסעיף 22 לחוק הירושה.
הנתבעות טענו, כי התוספת האמורה בסיפא לסעיף 4 לאישור הנוטריוני, בדבר קריאת הצוואה על-ידי המנוחה עצמה, אינה יכולה להתקיים, משעה שאין חולק, כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בשפה העברית, ועל-כן יש לקבוע, כי קיים פגם בצוואה.

אין מחלוקת שהאם הבינה את השפה העברית והפגם הנטען הוא רק במתייחס לאמור בדבר קריאת הצוואה על-ידי המנוחה.

בית-המשפט לא קיבל את טענת הנתבעות, וקבע, כי משעה שאין חולק, כי האם לא קראה בפני הנוטריון את הצוואה בהיעדר יכולת לקרוא בשפה העברית, ואולם, מאידך, אין גם כל חולק, כי כל יתר הדרישות על-פי החוק לרבות ההקראה על-ידי הנוטריון בשפה העברית, אותה היא כן הבינה, הרי שברור על פניו, כי הקראה זו {של המנוחה בפני הנוטריון} לא התקיימה בפועל.

ספק רב, אם-כן, אם המדובר בכלל בפגם, ולכל היותר ניתן לאמר שהמדובר בפגם צורני ובוודאי שלא בפגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה {ראה ע"א 347/84 זימט נ' בנימין, פ"ד מ(4), 118}, וככזה אף ניתן לריפוי, באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה.

הנוטריון לא הוזמן להיחקר והמתנגדות ויתרו על העדתו. משכך, קבע בית-המשפט, לא נסתרה החזקה, כי לא נפל כל פגם בצוואה שנערכה בפניו.

ככל שסבורות היו הנתבעות, כי אכן המדובר בפגם, לא ברור איפוא מדוע ויתרו הן על העדתו.
בית-המשפט קבע, כי ככלל, מרגע שהוא השתכנע, כי המצווה אכן הצהירה שזו צוואתה לאחר שזוהוקראה בפניה ותוכנה הוסבר לה, ומשאין חולק, כי המצווה הבינה את השפה העברית ודיברה את השפה העברית, אין להטיל דופי בכשרותה של הצוואה כל עוד לא הובאה ראיה אובייקטיבית הסותרת מסקנה זו.על אחת כמה וכמה עת המדובר בצוואה בפני רשות.

כך או כך, קבע בית-המשפט , כי לא מדובר בפגם, ולא כל שכן בפגם ממשי שיש בו כדי לאייןאת הצוואה ולא נמצא, כי הפגם הנו כה מהותי באופן המצדיק את העברת נטל השכנוע לכתפי התובע.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם אם נטל הראיה היה מוטל על מבקש הקיום, הרי שהוא עמד בו, משעה שהוכח שהמצווה ידעה שזו צוואתה, בפןהמהותי, לאמור, שהמצווה ידעה את תוכנה והבינה את הוראותיה לאחר שזו הוקראה בפניה בשפה שהיא שומעת, די בכך איפוא כדי לקבוע, כי התובע עמד בנטל הראיה, כאשר מאידך, לא עמדו הנתבעות בנטל לסותרה.

באשר לפגם השני, אי-התייחסות מצד עורך הצוואה לכך שהמנוחה הדירה את שתי בנותיה מהצוואה, קבע בית-המשפט, כי הוא לא מצא כל חובה בדין שעל עורך הצוואה, כמו גם על המוריש, לציין בצוואה מדוע בחרה לכאורה, לקפח את בנותיה, היורשות על-פי דין.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין להוציא מכלל אפשרות, כי החשש של הנתבעות להשפעה בלתי-הוגנת, על כל צורותיה, אשר כאמור אינן מבוססות על אדנים אובייקטיבים, אינו אלא מסקנה סובייקטיבית הנובעת מהעובדה שהמנוחה בחרה לצוות את רכושה לתובע בלבד.
ברם, לא אחת עדים אנו לצוואות המעדיפות חלק מהיורשים הטבעיים על פני אחרים {ראה למשל ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז(4), 785}.

יש ואכן במקרה דנן, סברה המנוחה, כי יש לשפר את מעמדו של התובע לעומת אחיותיו המבוססות; יש שהעדיפה את בנה בהיותו "בן זקונים", כטענת התובע בעדותו, ויש והעדפתה נבעה מסיבה אחרת כלשהי.

הצוואה היא צוואה של המת ובבוא בית-המשפט לבחון צוואתו של מי שעבר מן העולם, מחוייב הוא בבחינה זהירה, שכן ביסוד דיני הצוואות עומדת התכלית העליונה של קיום רצון המת {ראה למשל ע"א 436/01 רבאב נ' רבאב, פ"ד נח(6), 913} וכל "פירוש המקיים דברי המת עדיף תמיד על-פירוש שלפיו הם בטלים" {ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2), 373, 381}.

בית-המשפט קבע, כי אם לא הובהר דיו מה היו מניעיה של המנוחה, ואף אם נראית הצוואה כבלתי-סבירה בעיני הנתבעות, הרי שחזקה שמשקפת היא את רצון המנוחה וכל טיעון בדבר אי-סבירות הצוואה חותר למעשה תחת אותו עקרון של "כיבוד רצון המת".

אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, ההתנגדות נדחתה, וניתן צו קיום צוואה כמבוקש.


6.2 משנקבע, כי הצוואה לא הוגשה לרשות על-ידי המצווה עצמו, אין תחולה לסעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה המאפשר לבית-המשפט לתקן פגם בצוואה
ב- תמ"ש (יר') 18211-04-13 {א. ג. נ' מ. ש., תק-מש 2015(1), 879 (2015)} נדונה בקשה לקיום צוואה נוטריונית בפני רשות שאושרה ב- 2010.

המתנגד טען, כי הצוואה אינה נכנסת בגדר צוואה כלל, או בגדר צוואה בפני רשות בפרט, עקב פגמים צורניים יסודיים היורדים לשורש ההגדרה של המסמך כ"צוואה בפני רשות". עוד טען המתנגד, שלא ניתן לרפא את הפגמים באמצעות הוראות סעיף 25(א) בחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

המנוח, נפטר בגיל 92. המנוח היה רווק ללא צאצאים. המנוח היה אח של אם המתנגד, היינו, דודו מדרגה ראשונה של המתנגד. המנוח ערך צוואה בעדים ב- 2008 {הצוואה הראשונה}.

בצוואה זו הוריש המנוח את כל עזבונו למתנגד. המנוח ערך צוואה נוספת בפני רשות בשנת 2010 {הצוואה השניה}. בצוואה זו הוריש המנוח את כל עזבונו למבקשת.

אין מחלוקת, כי הצוואה השניה נערכה על-ידי הנוטריון ועו"ד ב. א., ואושרה על-ידי הנוטריון ועו"ד נ.ח. המבקשת הגישה את הצוואה השניה לביצוע ומכאן ההתנגדות.

אמו של המתנגד אימצה את אחיה, המנוח, כחלק בלתי-נפרד ממשפחתה החל מראשית נישואיה ועד לפטירתה בשנת 1978.
בין המנוח למשפחתו של המתנגד שררו יחסי קרבה מיוחדים. יחסי המנוח ואמו של המתנגד היו יחסי קרבה, אהבה והוקרה לאורך כל השנים. המנוח התארח אצל משפחת המתנגד בכל חגי ישראל, אירועים משפחתיים ובכל הזדמנות. מסורת זו נמשכה גם לאחר פטירת אמו של המתנגד.

המנוח גם עבד עם אביו של המתנגד, י. ו., במשך 38 שנים בבית מלאכה דבר המסביר את יחסי הקרבה, שאופיינו באהבה, עזרה הדדית ומחוייבות. המתנגד נהג לארח את המנוח בביתו באופן תדיר והמשיך להיות בקשר חם והדוק עימו גם לאחר פטירת אביו. מקום עבודתו של המתנגד היה בסמוך למקום מגוריו של המנוח בת"א והמתנגד נהג לבקר את המנוח באופן קבוע פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע.

עד שלהי שנת 2007 היה המנוח עצמאי וגר בדירתו בתל אביב. בסביבות יולי 2008 לערך, בהיות המנוח כבן 88, פנה למתנגד והודיעו, כי בכוונתו למכור את דירתו וברצונו שהמתנגד יסייע לו ברישום לדיור מוגן ברמת אביב. כן הודיע המנוח למתנגד, כי עו"ד המטפל בכל ענייניו, עו"ד מ. מרח' לילינבלום 20 ת"א, מטפל במכר הדירה.

לטענת המתנגד, המנוח אמר שהוא חש ירידה ביכולותיו הפיזיות וכן ירידה בזכרונו שהעיבו על מצב רוחו. המנוח חשש שיאבד את כושרו המנטלי הדרוש בתחומו, שופט בינלאומי בתחום הברידג'.

המתנגד סייע למנוח בהכנות לקראת המעבר לדיור מוגן: סיוע פרוצדורלי ברישום, הסדרת התשלומים, פינוי הדירה והעברתו הפיזית לבית האבות.

כחלק מדרישת בית האבות אליו עבר המנוח, חתם המנוח על הסכם, לפיו, מייפה הוא את כוחם של המתנגד ואחותו של המתנגד לפנות את דירת המגורים מכל תכולתה לעת פינויה {עם מותו}.

בסמוך למעברו לבית האבות, בשנת 2008, ייפה המנוח את כוחו של המתנגד ביפוי-כוח נוטריוני כללי רחב להיות מורשה מטעמו ולפעול בכל ענייניו של המנוח.

כצעד אחרון המשלים את יתר פעולותיו, בטרם עבר לבית האבות, וכאות הכרת הטוב על עזרתו ותמיכתו של המתנגד וכחלק מהכרת הטוב למשפחת אחות המנוח, ערך המנוח צוואה בעדים, באמצעות עו"ד מצרי שטיפל בכל ענייניו. בצוואה הוריש המנוח את כל עזבונו למתנגד. תמורת עריכת הצוואה שולמה במלואה על-ידי המנוח.

בכל התקופה בה שהה המנוח בבית האבות המשיך הקשר הרצוף עם המתנגד ובני משפחתו, כולל ביקורים ושהות של המנוח בביתם בתקופת החגים ואירועים משפחתיים.

בסביבות דצמבר 2009, חלה המתנגד לפי דבריו, במחלה ממארת עליה לא סיפר למנוח כדי שלא לצערו יתר על המידה. בין היתר, עבר המתנגד ניתוחים וטיפולים כימותרפיים. עקב מחלתו נבצר מהמתנגד, באופן זמני, מלהגיע בתדירות בה הגיע בעבר, אם כי הקפיד לאורך תקופת מחלתו להיות עם המנוח בקשר, לכל הפחות, טלפוני.

בסמוך למעברו של המנוח לבית האבות, החל ליצור עם המנוח קשר מר ד.ג.. מר ד.ג. שקד על יצירת אילן יוחסין משפחתי. מידע חסר לעניין שורשי משפחת המנוח הביא להכרות ביניהם כאשר המנוח ערך בעצמו אילן יוחסין בסוף שנות ה- 90. מר ד. ג. החל לבקר את המנוח מדי חודש בידיעת המתנגד.

מר ד. ג. הוא זה שיזם פניה לעו"ד א. לעריכת הצוואה השניה והיה מעורב בעריכתה, קבע את תוכנה והשפיע על המנוח.

המבקשת טענה, כי בין המנוח לקרובי משפחתה של המבקשת, ובפרט סבתה והוריה, שררו יחסים משפחתיים רציפים במשך שנים רבות, ואלה אף התהדקו לאחר שהוריה וסבתה עלו ארצה בשנת 1977.

לטענת אבי המבקשת, הקשר בין משפחת המבקשת למנוח החל עוד בצעירותו של המנוח עת התגורר בחוץ-לארץ, ונמשך באופן רציף גם בארץ עד לפטירתו. עוד טרם עלה המנוח ארצה מפולין הוא התגורר חודשים רבים בבית סבתה של המבקשת. המנוח השתתף באירועים משפחתיים, כולל חגיגת הבר מצווה של אחיה של המבקשת.

נטען, שהקשר בין אבי המבקשת, מר ד.ג., למנוח התהדק במחצית שנות ה- 90, כאשר מר ד.ג. החל להרכיב אילן יוחסין משפחתי. על רקע זה נפגש עם המנוח מספר פעמים על-מנת לשוחח על זיכרונותיו מילדותו בפולין.

לטענת אבי המבקשת, בעקבות התהדקות היחסים בין המנוח לבינו, החל המנוח לבקש את עזרתו מעת לעת בעניינים שונים. עם הזמן, התפתח קשר שגרתי שכלל ביקורים מעת לעת.
סמוך לאחר מעברו של המנוח לבית האבות, התקשר המנוח לאבי המבקשת וביקש מהאחרון שיבקרו. באותה עת חדל אחיינו של המנוח, המתנגד, לבקרו והקשר עימו ניתק.

המנוח שהיה ערירי מסר, כי הוא חש עזוב ונטוש וביקש מאבי המבקשת שיפנה למתנגד להשיב חפצים ורכוש שנטל מדירת המנוח עם מעברו לבית האבות. הפניות החוזרות של אבי המבקשת לא נענו בחיוב, ולעיתים לא נענו כלל.

לטענת אבי המבקשת, הוא ואשתו השקיעו שנים מזמנם וממרצם לסייע למנוח, קרוב משפחתם, אשר נצרך לסיוע בשנותיו האחרונות לאחר שנעזב על-ידי המתנגד.

לטענת אבי המבקשת, כאשר ביקר את המנוח לראשונה לאחר מעברו לבית האבות התברר, כי חסר לו ציוד בסיסי רב, כגון כלי אכילה ראויים, סירים, מחבתות, סכו"ם וציוד רפואי.

בביקוריו אצל המנוח הביא אבי המבקשת את הציוד החסר וסייע למנוח בכל ענייניו האישיים, הכספיים, הרפואיים והמשפטיים.

אבי המבקשת ביקר את המנוח עם אשתו מידי שבוע ובהמשך כמעט באופן יומיומי. הם ארחו למנוח חברה, סייעו בהסדרת ענייניו השונים ודאגו לכל צרכיו הגופניים והרפואיים, לרבות, רכישת מזון ותרופות, טיפול בצרכי הכביסה, השאלת ציוד רפואי וליווי לרופאים. כן נהג אבי המבקשת להסב עם המנוח לארוחה או לטייל עימו מחוץ לבית האבות.

מלוא הטיפול במנוח עד לפטירתו היה על אבי המבקשת ואשתו שכן בני משפחה אחרים של המנוח, כולל המתנגד, לא העניקו למנוח כל סיוע או תמיכה בשנות חייו האחרונות.

לטענת אבי המבקשת, בראשית שנת 2010 מינה אותו המנוח כמיופה כוחו בפני רשויות בית האבות בו התגורר, והוא ואשתו עמדו בקשר עם הצוות הטיפולי בבית האבות.

כאשר חלה הרעה במצבו של המנוח פעל אבי המבקשת ביחד עם אשתו כדי לנסות להגדיל את זכאות המנוח מהמוסד לביטוח לאומי וכאשר המאמצים לא צלחו, הסדיר עבור המנוח באופן פרטי סיוע נוסף במימון המנוח.

עוד טען אבי המבקשת, כי הסיוע שניתן למנוח היה לפי רצונו ובקשתו המפורשים של המנוח, ונעשו בהתנדבות וחרף העובדה, כי המנוח התגורר בתל אביב ואבי המבקשת ואשתו התגוררו בירושלים.

לאחר שחלה התדרדרות במצבו הבריאותי של המנוח, ומשלא יכול היה להמשיך ולהתגורר בבית האבות, העבירו אבי המבקשת לדיור מוגן באזור ירושלים.

לפיכך, לטענת אבי המבקשת, המנוח ביקש לגמול תודה לו ולאשתו על מסירותם אליו, ועשה זאת בכך שהוריש את עזבונו לבתם, המבקשת. המנוח עשה כן ביוזמתו שלו, מרצונו החופשי ובהכרה מלאה של משמעות מעשיו. המנוח ביקש לגמול לאבי המבקשת ולאשתו, אך אבי המבקשת סרב באופן נחרץ. לכן החליט המנוח לצוות את עזבונו לבתו, המבקשת, דבר שאבי המבקשת לא התנגד לו.

לטענת אבי המבקשת, בשנת 2010 פנה אליו המנוח מיוזמתו, במספר הזדמנויות ומסר, כי ברצונו לערוך צוואה חדשה. הוא תיאר את תוכן הצוואה שביקש לערוך וביקש סיוע בהסדרת העניין מול עורך-דין.

אבי המבקשת סייע למנוח בעניין בכך שפנה לעו"ד א. ופרש בפניו את בקשת המנוח. הצוואה נערכה על-ידי עו"ד א. ואושרה על-ידי הנוטריון נ.מ.

אבי המבקשת שלל את הטענה, כי יזם את עריכת הצוואה, קבע את תוכנה או השפיע על המנוח בצורה כלשהיא, או דרש מהמנוח לחתום על הצוואה. כל הפעולות שנעשו על-ידי אבי המבקשת, בהקשר לצוואת המנוח, נעשו לבקשתו המפורשת של המנוח.

בית-המשפט קבע, כי אין לבחון את שאלת קיומה של רשות לפי עמדתו הסובייקטיבית של הנוטריון. מעצם היותו נוטריון, מורה חוק הירושה שמדובר ברשות. השאלה אם יש תוקף לצוואה אינה תלויה באופן שבו הנוטריון תפס את עצמו במעמד אישור הצוואה, אלא מהתקיימותם או אי-התקיימותם של התנאים שקבע המחוקק לעריכת צוואה בפני רשות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בצוואה בפני רשות, חוק הירושה אינו דורש את חתימת המצווה או אישורה, ואין גם כל דרישה לחתימת הרשות שבפניה נערכה הצוואה. המחוקק מסתפק באישורה של הרשות על הקראתה של הצוואה והצהרת המצווה, כערובה פורמלית לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המצווה. הצהרת המצווה שבאה לאחר ההקראה הנה תחליף לחתימת המצווה הנדרשת בצוואה בכתב או בצוואה בעל-פה.

המתנגד טען, כי חסרים התנאים הדרושים לעריכת צוואה בפני רשות, שהצוואה נעשתה על-ידי המצווה, שהמצווה עצמו הגיש את דברי הצוואה לרשות והתנאי של הקראת הצוואה.

המבקשת טענה, כי המתנגד העלה שורה של האשמות חמורות הנוגעות לפעולות בהן נקט לכאורה אביה, מר ד.ג.. לטענתה מדובר בניסיון להשחירו באמצעות טענות חמורות שלא הובא בגינן ולו שמץ של ראיה, מן הטעם שאין בהן שמץ של אמת.

בית-המשפט קבע, כי מסקנתו מהראיות שהוצגו בפניו, היא שקיים חשש של ממש, שהמצווה עצמו לא עשה בכתב את דברי הצוואה.

אין המשמעות שהמצווה חייב לכתוב בכתב ידו את דברי הצוואה, אלא שבית-המשפט צריך להתרשם, כי המצווה עצמו עשה בכתב, או דאג שיעשה בכתב, דבר צוואתו, כערובה לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המצווה.

המבחן למעורבות בעריכת הצוואה הוא מידת המעורבות ואופייה: ככל שיהיו מעורבות הנהנה ופעולותיו רבות יותר, גסות יותר ועמוקות יותר, תגדל הנטייה לפסול את הצוואה, גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שאינם בגדר שלבי העריכה של הצוואה על-פי הפרשנות המצמצמת שניתנה למונח זה.

במקרה דנן עסקינן במנוח, שלפי דבריו של מר ד.ג., היה במועד עריכת הצוואה ואף בשנים שלאחר מכן עצמאי, פעיל ואוטונומי וודאי לא דמנטי. לטענת מר ד.ג., רק בחודשים שקדמו לפטירתו ולאחר עריכת הצוואה השניה חדל להתנהל עצמאית.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי לא ברור מדוע בכלל היה צריך מר ד.ג. "לעזור" למנוח באופן כה אינטנסיבי העולה כדי מסה קריטית של מעורבות בעשיית הצוואה.

גם לא ברור מדוע היה צריך לפצל את הליך עריכת הצוואה ואישורה בנסיבות אלה.

שאלות אלו לא קיבלו מענה מספק, ובית-המשפט לא קיבל את ההסבר שניתן על-ידי מר ד. ג., כי הפיצול נעשה מטעמי נוחות ולאור גילו של המנוח, במיוחד בנסיבות בהן הוכח, כי המנוח ידע ליצור קשר עם עו"ד, ואף עשה כן כשנה וחצי לפני מועד הצוואה השניה, בשנת 2008.

כמו-כן, בית-המשפט קבע, כי לא ברור מה הפיצול "חסך" למנוח שעה שהמנוח התייצב בסופו-של-יום אצל הנוטריון נ.מ., שהיה יכול גם לערוך את הצוואה ולאשרה באותו מעמד.

אין מחלוקת שמר ד.ג. הוא אשר נתן לעו"ד א. הנחיות לעריכת הצוואה, אך מנגד, בית-המשפט לא השתכנע, כי הנחיות ורצון המנוח הועברו על-ידי המנוח באופן עצמי, וללא פיקוח של מר ד.ג., שהיה לטענתו נוכח במהלך השיחה הטלפונית בין המנוח לעו"ד א.. לא הוכח באופן המניח את הדעת, כי עו"ד א. פעל על-פי הנחיותיו של המנוח בלבד.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי בשום שלב המנוח לא נפגש עם עורך-הדין א. שערך את הצוואה. לא נוצר קשר ישיר בין המנוח לבין עורך-הדין שיש בו כדי להסיר את הספק שנוצר בעקבות מעורבותו של מר ד.ג.

בית-המשפט קבע, כי לא נותק הקשר בין אירועי ההתערבות מצד מר ד.ג. לבין פעולותיהם של עו"ד א. והנוטריון נ.מ. כמו-כן נקבע, כי אין בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה {ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3), 101; ע"א 7505/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2), 215}.

במקרה דנן, קבע בית-המשפט, כי עו"ד א. לא קיבל את פרטי הצוואה מפי המנוח, וכיוון שלא אישר את הצוואה, אלא רק ערך אותה לפי דבריו, לא בירר באופן עצמאי את רצונו של המצווה.

בסתירה בין הגרסאות העדיף בית-המשפט את גרסתו של עו"ד א. לגבי הגורם שממנו קיבל את פרטי הצוואה.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות בהן אין מחלוקת, כי המנוח עשה צוואה ראשונה קודמת ביום 24.09.08, רק כשנה וחצי לפני כן, ניסוח הצוואה השניה מעורר קושי ותמיהה. לא רק שהמנוח לא נתן בצוואה השניה הסבר לשינוי כפי שלעיתים נעשה, אלא שלכאורה המנוח, לגביו נטען שהיה עצמאי ולא דמנטי "שכח" לכאורה שעשה צוואה קודמת.

עוד הוסיף בית-המשפט, שמר ד.ג. לא ידע בוודאות אם קיימת צוואה קודמת אם לאו ונוסח הצוואה משקף זאת. לכך יש להוסיף, כי מר ד.ג. לא סיפר לעו"ד א., כי המנוח ערך צוואה קודמת, דבר אשר יכול היה לעורר בירור מעמיק לגבי רצונו בשינוי הצוואה.

כמו-כן, להסברו של מר ד.ג. לגבי נסיבות שינוי הצוואה, שהמנוח חש עזוב ונטוש על-ידי המתנגד, אין תימוכין חיצונים, אם כי אין לשלול אפשרות זו בנסיבות בהן המתנגד טען שחלה במחלה קשה ומיעט בביקורים וחדל לטפל בענייניו של המנוח.

בסיכומו-של-דבר, בית-המשפט התרשם ממעורבות עמוקה של מר ד.ג. בעשיית הצוואה השניה תוך כדי מעורבות עורך-הדין א. ולאחריה, ולא השתכנע שהצוואה נעשתה על-ידי המנוח מרצונו החופשי, ושההחלטה להוריש למבקשת, בתו של מר ד.ג., היתה עצמאית ובלתי-תלויה של המנוח, ובמילים אחרות, בית-המשפט לא התרשם, כי הצוואה נעשתה על-ידי המנוח בעצמו כדרישת סעיף 22(א) לחוק הירושה.

בית-המשפט קבע, כי הדרישות הפורמאליות שבסעיף 22 לחוק הירושה, המתלוות לצוואה בפני רשות, פחותות מאלה הדרושות לצוואה בפני עדים.

הטעם לכך הוא, כי בעצם המעמד בפני הרשות יש מידה רבה יותר של טקסיות ורשמיות המדגישות את רצינות ההחלטה ואת גמירות הדעת הדרושים לצוואה, מאשר בצוואה בפני עדים, כשם שברישום על-ידי הרשות יש ערובה לכך שהוא נאמן לדברי המצווה שנאמרו בעל-פה, ולכך שאישור הרשות, שהצוואה נקראה ושהמצווה הצהיר, כי זו צוואתו, הוא אמין.

בית-המשפט קבע כממצא עובדתי, כי הצוואה לא הוקראה בקול על-ידי הנוטריון נ.מ. או על-ידי המנוח, ודחה את גרסתו של מר ד.ג., כי הנוטריון נ.מ. הקריא למנוח את הצוואה או חלקים ממנה. מעבר לכך, צוואה בפני רשות מחייבת את הקראת הצוואה כולה ולא חלקים ממנה.

כמ-כן, משלא הוקראה הצוואה בקול, גם לא יכולה היתה לבוא בעקבותיה הצהרה של המנוח, כי זו צוואתו כדרישת סעיף 22(ב) לחוק הירושה, וזאת חרף האמור באישור שערך הנוטריון נ.מ. על עשיית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה כי המנוח הצהיר כאמור.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי משאין מחלוקת שהמנוח לא הקריא את הצוואה בקולו בפני הנוטריון ויש גם ספק אם המנוח קרא את הצוואה לעצמו {ללא קול}, נפל פגם מהותי בצוואה דבר הפוסל אותה מהיות צוואה בפני רשות. אין מדובר בפגם פורמלי הניתן לתיקון באמצעות בית-המשפט, אלא בפגם מהותי השולל את עצם קיומה של הצוואה כהבעת רצונו האמיתי של המצווה.

ההקראה היא קונסטיטוטיבית לקיומה של צוואה תקפה. בית-המשפט גם דחה את הטענה של המבקשת, כי ניתן לרפא את הפגם של אי-הקראת הצוואה באמצעות החתימה, שעה שההקראה באה להחליף חתימה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות בהן הנוטריון נ.מ. לא הכיר את המנוח ולא ערך את צוואת המנוח, יש משנה חשיבות לוודא שהצוואה ביטאה את רצונו. לא כך ארע במקרה דנן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משנקבע שהצוואה לא הוגשה לרשות על-ידי המצווה עצמו, אין תחולה לסעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה המאפשר לבית-המשפט לתקן פגם בצוואה.
מרכיבי היסוד בצוואה בפני רשות הם שהצוואה נאמרה בפני הרשות או הוגשה לרשות על-ידי המצווה עצמו {סעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה}, ומשלא מתקיימים התנאים הללו במקרה דנן, ממילא לא ניתן לרפא את הפגם בצוואה באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה.

מעבר לנדרש, קבע בית-המשפט, כי תנאי מוקדם להפעלת שיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט בסעיף 25 לחוק הירושה הינו התקיימות האמור בסעיף 25(א) לחוק הירושה, דהיינו, היעדר ספק של בית-המשפט, כי הצוואה "משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה".

בית-המשפט נדרש לתנאי מוקדם זה, בהתייחס להוראות 25(א) בנוסחה טרם תיקון התשס"ד מיום 11.03.04, לפיה "לא היה לבית-המשפט ספק באמיתותה של הצוואה". בית-המשפט קבע ב- ע"א 130/77 {יצחק עוזרי נ' שמשון עוזרי, פ"ד לג(2), 346} כי "על בית-המשפט להיות נטול ספקות בדבר אמיתות הצוואה".

ב- ע"א 564/71 {הרטה (נשר) אדלר נ' מאיר נשר, פ"ד כו(2), 745} קבע בית-המשפט כי נדרשים "בטחון מלא" ו"וודאות מוחלטת, ללא שום ספק, באמיתותה של הצוואה".

בית-המשפט עמד על כך שהפסיקה העמידה את דרגת השכנוע ברמה גבוהה אף יותר מזו הנדרשת במשפט הפלילי, דהיינו, שלבית-המשפט לא יהיה כלל ספק באמיתות הצוואה ובכך שהיא מבטאת נכונה את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה {ע"א 430/72 לאה ודוד אקשטיין נ' אפריים כהן, פ"ד כח(2), 432}.

כלומר, אם היה מקום לעשות שימוש בסעיף 25 לחוק הירושה ואין מקום לכך במקרה דנן, נטל השכנוע עבר למבקשת להוכיח, כי הצוואה השניה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, ללא שום ספק, שלא ישאר ספק קל בלב בית-המשפט בעניין זה.

בית-המשפט קבע, כי תיק זה הינו דוגמא לכלל האומר, כל מי שאינו מבין בנושאי ירושה ועזבונות שלא יהיה לו עסק עימהם. אפשר ללמוד מתיק זה רבות על דיני העשה והלא תעשה באשר לאופן עריכת צוואה בפני רשות.

לאור האמור, בית-המשפט קיבל את ההתנגדות ודחה את הבקשה לצו קיום הצוואה השניה מיום 10.03.10. בית-המשפט קיבל את הבקשה לצו קיום הצוואה הראשונה, והורה על קיום הצוואה הראשונה מיום 24.09.08.

6.3 האישור הנוטריוני נעשה רק כחצי שנה לאחר שהצוואה נערכה ולאחר פטירת המנוחה
ב- ת"ע (ת"א) 55650-05-13 {התובעת נ' הנתבעים המתנגדים, תק-מש 2014(3), 290 (2014)}נדונה השאלה האם יש לקיים את צוואתה האחרונה של המנוחה או שיש לקבוע, כי היא בטלה מאחר והמנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה ומאחר והתובעת השפיעה עליה בהשפעה בלתי-הוגנת ונטלה חלק בעריכת הצוואה.

למנוחה היו שבעה ילדים. התובעת ר' היא ביתה הבכורה של המנוחה והמתנגדות הן ארבע בנות נוספות של המנוחה.

באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, נפרדה המנוחה מבעלה ובמשך כמה שנים לאחר מכן, התנהלו הליכי גירושין בין המנוחה לבין בעלה.

בשנת 1994, ערכה המנוחה צוואה ובה הורישה את כל עזבונה לשבעת ילדיה בחלקים שווים. הצוואה הוכנה על-ידי עורכת-דין לאה פורת, שייצגה אותה בהליך הגירושין ומאז סייעה לה בנושאים משפטיים שונים.

בשנת 1996, משהמנוחה קיבלה את חלקה בדירה המשותפת שהיתה לה עם בעלה, היא החליטה לעבור ולהתגורר ב- XXX ליד ביתה א'. המנוחה רכשה דירה יחד עם בעלה של א' והתגוררה שנים רבות ב- XXX, ביחידת דיור הצמודה לביתה של א'.

בשנת 2007 נפגעה המנוחה בראישה בתאונת דרכים קשה. המנוחה אושפזה ולאחר שחרורה מבית-החולים, היא חזרה להתגורר בדירתה ב- XXX.

בשנת 2008, החליטה המנוחה לעבור ולהתגורר עם התובעת בביתה ב- YYY. מאז ועד לפטירתה, המנוחה התגוררה בביתה של ר'.

בשנת 2012, חתמה המנוחה על צוואה ולפיה היא מעניקה את כל עזבונה לר' בלבד.

הצוואה נחתמה על-ידי המנוחה בביתה של ר', בפני עורכת-דין פורת.

המנוחה נפטרה בשנת 2012.
עורכת-דין פורת חתמה על אישור עשיית צוואה נוטריונית של הצוואה, רק כחודשיים לאחר מות המנוחה.

ר' הגישה את הצוואה לקיום והנתבעות הגישו התנגדות לקיום הצוואה. לטענתן, נפלו שני פגמים באישור הנוטריוני של הצוואה.

הפגם הראשון: לא הוצגה בפני הנוטריונית עורכת-דין פורת תעודה רפואית כנדרש בהוראות חוק הנוטריונים ותקנותיו, מאחר והמנוחה היתה מרותקת למיטתה.

הפגם השני: האישור הנוטריוני נעשה רק לאחר פטירת המנוחה וכחצי שנה לאחר שהצוואה נערכה.

המתנגדות טענו, כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך את הצוואה. לטענתן, ר' השפיעה על המנוחה באופן בלתי-הוגן לערוך את הצוואה, מאחר והמנוחה היתה תלויה בה בתלות מוחלטת, ומאחר שהיא בודדה את המנוחה ומנעה מהן קשר עמה. כמו-כן לטענתן, ר' נטלה חלק בעריכת הצוואה.

ר' טענה, כי כלל לא היה צורך באישור רפואי מאחר והמנוחה לא היתה מרותקת למיטתה. כמו-כן, הפגם שבאיחור עריכת האישור הנוטריוני הוא פגם טכני שניתן להכשירו. לטענתה, המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה, היא לא נטלה כל חלק בעריכת הצוואה ולא השפיעה על המנוחה בהשפעה בלתי-הוגנת. ר' אף צירפה הקלטה של השיחה שנערכה בין עורכת-דין פורת לבין המנוחה ביום עריכת הצוואה וכן בפגישה מקדימה, שממנה עולה לטענתה, שהמנוחה היתה צלולה לחלוטין והצוואה ביטאה את רצונה האמיתי.
באשר לשאלה האם היה צורך לקבל תעודה רפואית לפני עריכת הצוואה, קבע בית-המשפט, כי כאשר אדם מאושפז בבית-חולים, יש צורך בקבלת תעודה רפואית אודות מצבו, אף אם הוא יכול ללכת בעצמו ללא כל סיוע, לצורך אישור פעולה נוטריונית.

עצם היותו מאושפז, מחייב את הצגת התעודה הרפואית בפני הנוטריון. לא נעשית אבחנה האם המאושפז יכול ללכת בעצמו אם לאו. העובדה שהוא מאושפז בבית-החולים מחייבת את הנוטריון בקבלת תעודה רפואית, מאחר ויש צורך לוודא, כי האדם מבין את משמעות הפעולה ועושה אותה ברצון חופשי.

דרישה זו מלמדת, כי יש ליתן פרשנות מרחיבה, אף ביחס למונח "מרותק למיטתו". לכן, אדם הנמצא בביתו, והוא אינו יכול ללכת ללא עזרה והנוטריון יודע, כי הוא לא מסוגל להגיע למשרדו, יש צורך, כי הנוטריון ידרוש תעודה רפואית אודות מצבו בטרם שיבצע את הפעולה.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי אין לקבל את טענתה של ר' בסיכומיה, כי לא הוכח שהמנוחה היתה מרותקת למיטתה. עצם העובדה שעורכת-דין פורת נאלצה להגיע לביתה של המנוחה, היות והמנוחה לא יכולה היתה להגיע למשרדה, מלמדת, כי המנוחה היתה בגדר "מרותקת למיטתה".

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על הצורך במתן פרשנות מרחיבה לדרישה של הצגת תעודה רפואית, ניתן ללמוד מדברי כב' השופט דנציגר ב- ע"מ 3777/12 {פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} שקבע, כי:

"סבורני שצדק השופט י' שנלר כאשר ציין, כי מוטב יעשו עורכי-דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות... בדיקה רפואית מוקדמת כאמור, תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות... עם-זאת יודגש, כי כפי שציין השופט י' שנלר, המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי למצווה בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו".

ב- ע"א 36/88 {זלוף נ' זלוף, פ"ד מו(3), 184} קבע בית-המשפט:

"על חשיבותה של תעודת רופא... אין צורך להרבות מילים... פגם זה העביר את הנטל על המשיב להוכיח את גמירות דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה."

לפיכך, בית-המשפט בחן, האם התובעת עמדה בנטל להוכחת גמירות דעתה של המנוחה בעת שחתמה על הצוואה ומה המשמעות המשפטית של עריכת האישור הנוטריוני לאחר מות המנוחה.

ב- ת"ע 109060/09 {פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} דן בית-המשפט בשאלת המשמעות של אישור נוטריוני שנעשה לאחר פטירת המצווה. בית-המשפט קבע באותו עניין, כי הצוואה שמתבקש קיומה היא צוואה בפני רשות לפי סעיף 22 לחוק הירושה. אחת הדרישות שנקבעו בסעיף 22 לחוק הירושה, היא שהשופט או הנוטריון "יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור".אין מחלוקת, כי במקרה דנן, האישור הנוטריוני נעשה רק כחצי שנה לאחר שהצוואה נערכה ולאחר פטירת המנוחה.

בית-המשפט בחן, האם איחור זה בעריכת האישור הנוטריוני של הצוואה מהווה פגם או חסר בצוואה. ב- ע"מ 729/05 {ד"ר יעל סובול נ' רם לויטין ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)} דן בית-המשפט המחוזי בירושלים במקרה שבו האישור הנוטריוני של הצוואה נעשה כמה שנים לאחר עריכת הצוואה וכשנה לאחר מות המנוחה.

בית-המשפט לענייני משפחה פסק באותו מקרה, כי מדובר בפגם ואולם ניתן להכשירו בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה.

דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי, אישרה את פסק-דינו של בית-משפט לענייני משפחה. בדונו באופי הפגם אמר כב' השופט רביד, כי:

"אינני בטוח שמחדלה של עו"ד ה., שלא אישרה את הצוואה במועד עריכתה או בסמוך לכך, בהתאם לחוק הנוטריונים והתקנות שהותקנו מתוכו, ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק, מפני שההוראה הזו אינה מצויה בחוק ולפי סעיף 25 לחוק ניתן להתגבר רק על פגמים שמפורטים בחוק... ההלכה היא, כי בדרך-כלל שיהוי בעשיית המעשה המנהלי אינו עילה לביטול ההחלטה... לפיכך, לעניינו, גם אם נפל פגם בכך שעו"ד הרפז לא אישרה את הצוואה תוך זמן סביר בדרך האמורה, הרי תיקון הפגם באיחור מרפא את הפגם שנפל בעבר."


מאידך, כב' השופט שפירא בדעת המיעוט בפסק-דין סובול אמר, כי:

"אף בית-המשפט קמא קובע, כי מדובר בפגם בצוואה... בסעיף 20 לחוק נוקט המחוקק בלשון "באותו מעמד" ואף בסעיף 22(ב) לחוק נאמר "... יאשר על פני הצוואה כי היא נקראה..." אין להבין מילים אלה, אלא באופן שהאישור אמור להיות בזמן עריכת הצוואה... ועוד, סעיף 22(ז) קובע, כי דין נוטריון, לעניין עריכת צוואה בפני רשות, כדין שופט. עיננו הרואות, כי מעמדו של נוטריון משול למעמד של שופט. האם יעלה על הדעת ששופט יאשר צוואה חמש שנים לאחר עשייתה, וזאת עוד לאחר מותו של המצווה?... לסיכום, גם מלשון סעיף 22 לחוק משתמע, כי הרשות אמורה לאשר על "פני הצוואה" שהיא נקראה בפני המצווה. משלא נעשה הדבר, הרי לפנינו פגם היורד לשורשו של עניין, ולא ניתן לריפוי."

כאמור לעיל, כב' השופט רביד השאיר ב"צריך עיון" את השאלה האם אישור מאוחר מהווה פגם, מאחר ובחוק הירושה לא נאמר, כי האישור צריך להיעשות "באותו מעמד" כמו שנקבע ביחס לצוואה בעדים.

בכל מקרה, לדעת הרוב היה ברור, כי אף אם מדובר בפגם, ניתן לתקנו לכל הפחות באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה.

מדברי כב' השופט דרורי שהצטרף לעמדתו של כב' השופט רביד עלה, כי הוא אימץ את עמדת בית-המשפט לענייני משפחה שראה באיחור בהכנת האישור הנוטריוני פגם צורני. כב' השופט דרורי אמר, כי:

"ככל שמדובר בדרישות הצורניות, אכן היו פגמים, כפי שפורטו בפסק-דינו של בית-המשפט קמא."

בפסיקת בתי-המשפט נקבע, כי לעיתים, אי-עמידה בדרישות תקנות הנוטריונים, מהווה פגם הגורם להעברת הנטל לכתפי מבקש קיום הצוואה. לדוגמא: כאשר הנוטריון ערך צוואה מבלי שהוצגה בפניו תעודה רפואית כנדרש בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, עובר הנטל לכתפי המבקש {ראה גם ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף, פ"ד מו(3), 184; ע"א 1395/02 נסקה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5), 61; ת"ע 41070-08-10 גשוק נ' וייסמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.11)}.

כמו-כן נקבע, כי פגמים כגון אי-חיבור דפי הצוואה והאישור בסרט כמצוות תקנות הנוטריונים מהווה פגם צורני שולי הניתן לתיקון לפי סעיף 25 לחוק הירושה {ת"ע 40220/05 א.ז. נ' י', פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} והעובדה שנוטריון ערך צוואה לקרוב משפחה בניגוד לחוק הנוטריונים מהווה אף הוא פגם הניתן לתיקון {תמ"ש 16713-06-11 י.ב. נ' נ.י, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

כמו-כן נפסק, כי העובדה שרישיונו של הנוטריון פג עקב אי-תשלום האגרה בעת שערך את הצוואה, מהווה פגם הניתן לתיקון על-פי סעיף 25 לחוק הירושה {תמ"ש 44080/09 א.א נ' מ.א. ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

כאמור, בית-המשפט קבע, כי האיחור בביצוע האישור הנוטריוני, מהווה פגם הניתן לתיקון לפי סעיף 25 לחוק הירושה.
כב' השופט רובינשטיין ב- בע"מ 1511/05 {פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)} דן במקרה שבו לא צויין באישור העדים, כי המנוחה הצהירה שזו צוואתה, כפי שנקבע בסעיף 20 לחוק הירושה.

בית-המשפט העליון אישר את קביעותיהם של בית-המשפט לענייני משפחה ובית-המשפט המחוזי, אשר קבעו, כי לא מדובר בפגם המעביר את הנטל. בית-המשפט העליון קבע, כי:

"קשה להלום, כי בצוואה שבפנינו, שבה נאמר מפורשות, כי החותמת מצהירה, כי זו צוואתה, ובהמשך אותו עמוד עצמו מצהירים עורך הצוואה ועדה נוספת באשר לחתימה, נפל פגם ברמה ובמשקל המעבירים את הנטל. יש לראות דברים במהותם. אכן, עדיף היה אילו גם באישור העדים ניתן ביטוי מלא לדרישות סעיף 20. אך יהא זה מנוגד לשכל הישר ומלאכותי לסבור, כי במקרה דנן, אכן עבר הנטל.

לפחות לעניין נטל השכנוע, יש בעיני כשלעצמי, ואיני קובע מסמרות בהחלטה זו, חשיבות לעוצמת הפגם שנפל. אכן ישנם בהחלט פגמים, שהיו מהווים עילה להעברת הנטל... הפגם הנטען במקרה דנא על פניו, עוצמתו איננה כזאת המצדיקה את הדבר."

בית-המשפט קבע, כי סעיף 25 לחוק הירושה קובע, כי "אם התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה", ובמקרה דנן התקיימו מרכיבי היסוד, רשאי בית-המשפט לקיים את הצוואה אם לא היה לו ספק "כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה".

פסיקת בתי-המשפט משתמשת במונחים של "בטחון מלא", "וודאות מוחלטת", "ללא שום ספק", כשהיא מפרשת את הדרישה הקבועה בסעיף 25 לחוק הירושה.

היו שסברו אף, כי נדרשת דרגת שכנוע גבוהה יותר מהנדרש במשפט פלילי- "למעלה מכל ספק". לדוגמא, ב- ע"א 564/71 {אדלר נ'נשר, פ"ד כו(2), 745} קבע בית-המשפט כי מדובר ב"ודאות מוחלטת, ללא שום ספק, באמיתותה של הצוואה... וכל ספק בעניין זה פועל לרעתו ומונע את קיום המסמך כצוואה".

ב- ע"מ 111116/08 {פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע כב' השופט מלצר כי "מוטל להוכיח ברמת הסתברות גבוהה מאוד".

ב- עמ"ש 38139-09-11 {א.ש. נ' א.מ., פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} דן בית-המשפט בשאלת העברת נטל השכנוע במקרה של פגם צורני וכן ברמת השכנוע הנדרשת לפי סעיף 25 לחוק. לדבריו:

"אם דעתי תשמע, ראוי שבתי-המשפט יאמצו מגמה זו עת מפעילים הם את שיקול-הדעת שנמסר להם בסעיף 25(א) לחוק הירושה חרף פגם או חסר צורני שנפל בה... פרשנות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה בהתייחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם, בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק... - הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון."

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי כשקיים פגם צורני ואפילו קל, עובר נטל השכנוע למבקש הקיום.

ואולם, ככל שהפגם קל יותר, תהיה נדרשת מידה פחותה יותר של שכנוע להוכחת אמיתות הצוואה.

לפי גישה זאת, נראה, כי במקרה דנן עבר נטל השכנוע להוכיח, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה לכתפי התובעת, עקב הפגם הצורני שנפל בצוואה.

ואולם, מידת השכנוע הנדרשת תהיה פחותה יותר, מאחר ולא מדובר בפגם כה חמור למרות שבעניינו, נפל אף פגם נוסף בכך שלא הוצג אישור רפואי כמתחייב על-פי תקנות הנוטריונים.

על-פי עדות עורכת-דין פורת, המנוחה ביקשה ממנה שלא לערוך את האישור הנוטריוני.

עורכת-דין פורת העידה, כי כשהמנוחה הגיעה למשרדה לצורך טיפול בנושא אחר, היא ביקשה ממנה לערוך צוואה חדשה שלפיה רק ר' יורשת את עזבונה וכל אחת מיתר הבנות תקבלנה רק 100 ש"ח. המנוחה לא רצתה לחתום באותו מועד על צוואה חדשה ואמרה לה, כי היא תחשוב על כך ותודיע לה.

עוד העידה עורכת-דין פורת, כי היא ביקרה בביתה של המנוחה והביאה עמה לבקשתה, את נוסח הצוואה שהיא הכינה עבורה. המנוחה אישרה בפניה, כי עדיין רצונה שרק ר' תירש את עזבונה ואולם היא ביקשה לבטל את ההוראה, כי כל אחת מבנותיה תקבל 100 ש"ח.

לדבריה, היא ביקשה ממנה שתכין נוסח מתוקן ואמרה לה, כי "עוד לא הגיע הזמן" וכי היא תודיע לה מה רצונה.

לדברי עורכת-דין פורת, הגיעה שוב המנוחה למשרדה והיא הקריאה בפניה את הצוואה המתוקנת והמנוחה אישרה שזה רצונה.

לדבריה, היא הסבירה למנוחה, כי ניתן לערוך את הצוואה בפני שני עדים ואז לא תהיה עלות של אגרת נוטריון.

לפיכך, קראה עורכת-דין פורת לעורכת-דין שריד ממשרדה על-מנת שתהיה עדה, ושוב הוקראה בפניה הצוואה והיא אישרה שזה רצונה.

למרות זאת, המנוחה אמרה, כי היא "אינה רוצה שהצוואה תאושר על-ידינו, רק שאשמור על עותק נוסח הצוואה במשרד".

עורכת-דין פורת העידה, כי לאחר מכן היא ביקרה את המנוחה בבית-חולים כשאושפזה והמנוחה המשיכה להתקשר אליה מידי פעם. ביום 09.05.12 היא הגיעה לביקור בבית המנוחה.

לדבריה, המנוחה עדכנה אותה, כי עורך-דינה המטפל בתביעת הנזיקין שהגישה עקב תאונת הדרכים שעברה, נמצא במשא-ומתן מתקדם להסכם פשרה שאמור להיחתם בקרוב.

עורכת-דין פורת העידה שהמנוחה ביקשה ממנה להביא לה את עותק הצוואה שנשאר במשרדה לאחר הפגישה הקודמת. המנוחה אמרה לה לדבריה, כי כשתקבל כסף מהפיצויים, היא רוצה לתת סכום כסף לכל אחת מבנותיה וכן לנכדתה, בתה של בנה ש' ז"ל.

לדברי עורכת-דין פורת, המנוחה התקשרה אליה וביקשה ממנה לסור לביתה והיא נפגשה עמה בביתה ביום 2012. באותה פגישה בקשה ממנה המנוחה שתכין צוואה שבה כל עזבונה יועבר לר' וייכתב בה, כי היא נתנה כספים ליתר בנותיה במהלך חייה. את סיומה של אותה פגישה הקליטה עורכת-דין פורת.

עורכת-דין פורת הגיעה שוב לביתה של המנוחה ובאמתחתה הצוואה המתוקנת. היא הקריאה לה את הצוואה, ולדבריה היא השתכנעה שהבינה אותה וחתמה על הצוואה.

עורכת-דין פורת העידה, כי היא התרשמה שהצוואה נחתמה מרצון חופשי ללא לחץ וכפייה ולאחר שהמנוחה הבינה היטב את משמעותה. לטענתה, המנוחה הסבירה לה, כי הסיבה לעריכת הצוואה היא אכזבתה של המנוחה מבנותיה. המנוחה חתמה בשמה וגם בטביעת אצבע.

לדברי עורכת-דין פורת:

"הסברתי שוב למנוחה שאין עד נוסף לצוואה, היינו לבדנו, אני אצטרך לאשר את הצוואה באישור כנוטריון ושאפשר לעשות זאת רק במשרד ויש לזה שכר-טרחה מיוחד. המנוחה צחקה שאין לה כסף אצלה ושהיא לא רוצה להגיד שום דבר לר'. המנוחה אמרה שאשמור את הצוואה שחתמה עליה רק אצלי, ושהיא בכלל לא רוצה שיתגלה שעשתה צוואה. המנוחה אמרה שהיא רוצה שרק אחרי ה- 30 אקריא את הצוואה לכל בנותיה ושהיא לא רוצה שאעשה אישור לצוואה, אלא רק שאקריא את הצוואה לכל בנותיה. הסברתי למנוחה שזה לא מקובל, אבל זה מה שהיא רצתה."

עורכת-דין פורת העידה, כי לאחר חתימת הצוואה, היא שוחחה עם המנוחה עוד מספר פעמים ואולם היא לא אמרה לה דבר נוסף ביחס לצוואה.

בתום השלושים, זימנה עורכת-דין פורת את כל הבנות לצורך הקראת הצוואה. לטענתה, עוד בטרם סיימה להקריא את הצוואה ומשהבינו, כי הנהנית היחידה היא ר', המתנגדות חרפו וגידפו אותה ואת ר' ועזבו את משרדה. היא העניקה עותק של הצוואה לר' בסיום הפגישה.

עוד הוסיפה עורכת-דין פורת, כי המנוחה ביקשה שהיא תשים את "הסרט האדום" של האישור הנוטריוני רק לאחר השלושים שלה. כמו-כן עורכת-דין פורת העידה, כי אם המניע של המנוחה לבקשתה שלא לבצע את האישור הנוטריוני היה כספי בלבד, היא היתה מבצעת את האישור הנוטריוני ללא תשלום.

לדבריה, היא לא ביצעה את האישור הנוטריוני לאור בקשתה המפורשת של המנוחה.

עורכת-דין פורת לא נתנה הסבר לדרישתה של המנוחה לא לערוך אישור נוטריוני עד לאחר השלושים לפטירתה.
בית-המשפט קבע, כי טענתה, כי היא לא הקליטה את דבריה אלו מאחר שלא ייחסה חשיבות להקלטה, איננה משכנעת. מדובר בנושא חשוב ביותר שהיה מצופה, כי יוקלט.

היה גם מצופה, כי הקראת הצוואה תוקלט ואולם פרטים מהותיים אלו, שהם החשובים ביותר, לא הוקלטו משום מה והדבר מעורר תהיות לגבי אמינות גרסה זו.

משנשאלה עורכת-דין פורת מדוע לדעתה המנוחה ביקשה ממנה לא לערוך את האישור הנוטריוני בחייה היא השיבה, כי "נראה לי, כי באיזה שהיא דרך רצתה להעמידם במבחן".

בית-המשפט קבע, כי מתשובה זו ניתן ללמוד, כי כנראה המנוחה לא היתה שלמה לחלוטין עם הצוואה ועדיין התלבטה.

כלומר, המנוחה בעצם לא רצתה שהצוואה "תיכנס לתוקף", אלא רצתה פרק זמן נוסף על-מנת לבחון האם באמת היא מעוניינת לנשל את כל יתר בנותיה.

עורכת-דין פורת אישרה, כי היא שוחחה עם המנוחה לאחר יום עריכת הצוואה ושאלה אותה האם היא עדיין עומדת על דעתה שלא להכין את האישור הנוטריוני והמנוחה אמרה לה שהיא לא שינתה את דעתה.

בית-המשפט קבע, כי בצדק טענו המתנגדים בסיכומיהם, כי "אישור מאוחר זה לא נעשה מחמת שכחה או נסיבות שלא היו בשליטתה של עורכת-דין פורת, אלא באופן מודע".
עורכת-דין פורת אישרה, כי לא ידעה שיום לפני מועד חתימת הצוואה, שוחררה המנוחה מאשפוז בבית-החולים שהתקיים מיום 10 עד ליום 12 באוגוסט. היא גם אישרה שהמנוחה לא ידעה מה סכום הפיצויים שהיא קיבלה סמוך לפני חתימת הצוואה, מחברת הביטוח בגין תאונת הדרכים.

בית-המשפט קבע, כי מעדות עורכת-דין פורת, עולה ספק משמעותי, האם המנוחה גמרה בדעתה באופן מוחלט לערוך צוואה.

העובדה שלמרות שהוסבר לה, כי יש צורך בעריכת האישור הנוטריוני כדי שיהיה תוקף לצוואה, היא סירבה שעורכת-דין פורת תערוך את האישור, מעוררת חשש כבר, כי המנוחה עדיין התלבטה.

עורכת-דין פורת אישרה, כי המנוחה גם לאחר מכן, ביקשה שלא להכין אישור נוטריוני.

אכן, כפי שמציינת ר' בסיכומיה, קדמו למועד החתימה על הצוואה, שבע פגישות עם עורכת-דין פורת, במשך תקופה של כשלוש שנים. עובדה זו מלמדת עד כמה המנוחה התלבטה ביחס לצוואתה ועד כמה היא לא היתה בטוחה ברצונה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין להסביר את דרישת המנוחה לאי-עריכת האישור הנוטריוני מחמת חסרון כיס של המנוחה ואי-רצונה לשלם עבור האישור הנוטריוני.

עורכת-דין פורת הסבירה, כי את רוב הטיפול עבורה היא העניקה בחינם וללא שכר. כמו-כן, באותו מועד, קיבלה המנוחה פיצויים בסך של 420,000 ש"ח וברור, כי היא היתה יכולה לשלם כמה מאות שקלים עבור האישור הנוטריוני.

המתנגדות אף טענו בצדק בסיכומי התשובה, כי העובדה שר' נמנעה מלהביא לעדות את עורכת-דין שריד, שלטענת עורכת-דין פורת שמעה מהמנוחה עוד בשנת 2010, כי רצונה להוריש את כל עזבונה לר' והיא היתה אמורה להיות עדה לצוואה, וכן העובדה, כי נוסח הצוואה שהוכן באותו יום ושהמנוחה היתה אמורה לחתום עליו, לא הוגש, פועלות לחובתה של ר'.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי המסקנה היא שכלל לא בטוח שהמנוחה גמרה בדעתה להוריש את עזבונה רק לר' ונראה, כי היא בכוונה, רצתה להשאיר לה פתח לשנות את הצוואה ולכן היא לא רצתה שעורכת-דין פורת תכין את האישור הנוטריוני. קיים אם-כן ספק האם המנוחה גמרה בדעתה לערוך צוואה בת תוקף.

בית-המשפט בחן האם המנוחה היתה כשירה לצוות, וקבע, כי הן עורכת-דין פורת, הן ר' והן העדים מטעמה של ר', אחי המנוחה מ', אחות המנוחה נ', בת המנוחה צ' והרופא שטיפל במנוחה ד"ר פייגין, העידו, כי לדעתם המנוחה היתה צלולה וידעה היטב מה שהיא רוצה.

לדעתם, המנוחה התאכזבה מיחסן של הבנות אליה בשנים האחרונות לחייה והיא רצתה לגמול לר' שטיפלה בה במסירות רבה, בשנים האחרונות לחייה.

מאידך, המתנגדות טענו, כי המנוחה לא היתה צלולה בדעתה בעת שערכה את הצוואה.

מסקנתו של פרופ' נ. היתה, כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה. המומחה העריך, כי בשנת 2012 המנוחה היתה בדמנציה בדרגת חומרה בינונית. משהמומחה נשאל כיצד ייתכן שאם המנוחה לא היתה צלולה, היא הוחתמה על הסכמה לפרוצדורות רפואיות, הוא השיב, כי מניסיונו "לא מבוצעת הערכה קוגניטיבית מקיפה במילוי טפסי ההסכמה מדעת".

המומחה נשאל בסיום חקירתו מה הסבירות שהמנוחה לא היתה כשירה במועד עריכת הצוואה והוא השיב, כי ההסתברות היא בין 75% ל- 80% שהיא לא היתה כשירה.

בית-המשפט קבע, כי ככלל, יש ליתן משקל משמעותי לחוות-דעת מומחה ורק אם קיים נימוק כבד משקל ובולט, יש לדחות את מסקנות המומחה שמונה על-ידי בית-המשפט {ע"א 1240/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב(4), 563}.

במקרה דנן, קבע בית-המשפט, כי ניתן למצוא חיזוק משמעותי לעמדת המומחה, בהקלטה ותמליל השיחה שערכה עורכת-דין פורת עם המנוחה, בפגישה המקדימה מיום 01.08.12 וביום חתימתה על הצוואה ושצורף לתצהירה.

מהתמליל עלה, כי ידיעותיה והבנתה של המנוחה היו לקויים ביותר. בין היתר, המנוחה לא ידעה את היקף רכושה. משהיא נשאלה ביום חתימתה על הצוואה, כמה כסף יש לה היא ענתה שהיא לא יודעת. משהיא נשאלה "מה חתמת?" היא ענתה ""הכל לאה פורת מסדר". משהיא נשאלה "מה לסדר? היא ענתה "מה שצריך". את המילה "הצוואה" לא אמרה המנוחה אלא עורכת-דין פורת ורק אז, חזרה המנוחה על מילה זו.

משנשאלה המנוחה על-ידי עורכת-דין פורת אם יש לה את מספר הטלפון שלה היא ענתה "אני אקח מר', לי אין כלום". משאמרה לה עורכת-דין פורת שהיא יוצאת לחופש עוד יומיים היא ענתה לה "עד 120" שזה משפט שלא קשור כלל להקשר השיחה.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי קיים חשש ממשי ביותר שהמנוחה לא היתה כשירה במועד עריכת הצוואה, כפי שקבע המומחה וכפי שטענו המתנגדות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מאחר וכאמור על-פי סעיף 25 לחוק הירושה ניתן לקיים צוואה על-אף פגם בצורתה רק אם "לא היה לבית-המשפט ספק, כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה", הרי שבמקרה דנן קיים ספק רציני ביותר ביחס לרצון המנוחה ולכשירותה.

העובדה שהמנוחה לא הסכימה, כי עורכת-דין פורת תכין את האישור הנוטריוני, למרות שהוסבר לה לטענת עורכת-דין פורת, כי מדובר במרכיב חיוני, מעלה חשש כבד, כי היא לא היתה שלמה עם עריכת צוואה ובקשה להמתין עד שתחליט סופית, כי זה רצונה. כמו-כן, לאור חוות-הדעת ודבריה בהקלטה, קיים חשש מהותי ביותר, כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה.

ייתכן שהמנוחה היתה מאוכזבת מהמתנגדות שלא ביקרו אותה מספיק ולא העניקו לה את תשומת-הלב הראויה, כפי שהעיד אחיה מ'. ייתכן, כי היא אף קיללה את בנותיה מידי פעם, כי הן לא טיפלו בה כפי שהעידה אחות המנוחה נ'. הבת א' העידה, כי היא כעסה עליה מאחר והיא הרגישה שהיא לא מקבלת ממנה את העזרה שהיא זקוקה לה ולכן עזבה את דירתה לידה ב- XXX ועברה לר'. ברם אין הדבר מרפא את העובדה שבעת שהצוואה נערכה, המנוחה כנראה כבר לא היתה כשירה.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי קיים ספק ממשי ביותר האם הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה ולפיכך יש לקיים את הצוואה הראשונה.