botox
הספריה המשפטית
התנגדות לצוואה וביטולה - עילות ופגמים

הפרקים שבספר:

כשרות לצוות (סעיף 26 לחוק הירושה)

1. כללי
סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"26. כשרות לצוות
צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה."

סימן ב' לפרק שלישי עוסק בפגמים שבתוקף הצוואה, כלומר, הפגמים המהותיים. פגמים אלה, בהתאם להוראות שבחוק הירושה עשויים להביא לבטלותה של הצוואה.

כל אדם רשאי לערוך צוואה אלא-אם-כן נשללה או הוגבלה כשרות זו כדין. קטין, פסול-דין ואדם שאינו יודע להבחין בטיבה של צוואה, אינם כשירים לעשות צוואה ולכן צוואתם תהיה בטלה.

סעיף 26 לחוק הירושה קובע שצוואה שנעשתה על-ידי קטין, פסול-דין או "שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה - בטלה".

ההגבלה שבסיפא לסעיף 6(ג) לחוק הירושה עניינה מצבו הנפשי, המנטאלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הינה מועד החתימה על הצוואה {ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי, דינים עליון מ 648; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, מז(4), 785 (1993)}.

לפיכך, צוואה היא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן בה ידע המצווה להבחין בטיבה, אף אם לפני או אחרי כן השתנה מצבו, כאשר הנטל להוכחת קיומה של ההגבלה מוטל על מי שטוען לקיומה.

כלומר, נטל ההוכחה רובץ על הנתבע הטוען לאי-כשירותה של המנוחה בעת החתימה על הצוואה {ת"ע (משפחה יר') 43220/09 נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472, 474 (2011)}.

להוכחת טענה בדבר אי-כשרות המצווה ניתן להסתייע בעדות רפואית בדבר מצבו של המצווה בעת עריכת הצוואה, אולם בית-המשפט רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס לאותה התקופה ולהעדיפו על פני חוות-הדעת הרפואית.

כמות ההוכחה הנדרשת כדי לקבוע כי המגבלה ממנה סבל המנוח הינה כזו אשר עלולה לשלול את כשרותו לצוות, אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות גרידא {ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, לה(3), 101 (1981); ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, מג(1), 760 (1989)}.

2. קטין
סעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע מיהו קטין:

"3. קטינות ובגירות
אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר.".

סעיף 11 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע המחוקק את אופן חישוב הגיל:

"11. חישוב גיל
כל מקום שמדובר בו, בניב כל שהוא, באדם בגיל פלוני, ייחשב גילו מתחילת היום בו הוא נולד, והוא כשאין כוונה אחרת מפורשת או משתמעת; יום מתחיל עם שקיעת החמה של היום שלפניו ונגמר עם שקיעת החמה של אותו יום."

המחוקק הגביל את הקטין מלעשות צוואה. הגבלה זו אינה עוסקת במצבו הנפשי או הגופני של הקטין בשעת עריכת צוואתו אלא המחוקק קבע כי במצב שאדם הוא קטין הוא אינו רשאי לערוך צוואה.

גם אם קטין יודע להבחין בטיבה של צוואה, קרי, לקטין גמירת-דעת, וגם אם הצוואה אמיתית הוא אינו יכול לערוך צוואה.

ההגבלה של המחוקק כי הקטין אינו רשאי לערוך צוואה, היא ללא סייגים.
פעולה משפטית של קטין תהיה תקפה אם ניתנה הסכמה של נציגו מראש או למפרע {ראה סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית}, אך הכרה זו של המחוקק לא תינתן במקרה שקטין עשה פעולה משפטית של עריכת צוואה.

3. פסול-דין
סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע מתי אדם יוכרז פסול-דין:

"8. הכרזת פסלות
אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייננו, רשאי בית-המשפט, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין."

אדם שהוכרז פסול-דין אינו כשיר משפטית ולכן אינו כשיר לערוך צוואה.

כאשר עסקינן בצוואה, גמירת-הדעת של המצווה היא דרישה מהותית, ובמקרה של פסול-דין קובע המחוקק כי פסול-דין אינו כשיר לערוך צוואה גם אם יש לו גמירת-דעת וגם אם ידע להבחין בטיבה של צוואה.

המחוקק לא השאיר מקום לספק בדבר השאלה, האם ניתן לאשר צוואה של פסול-דין. המחוקק נקט בגישה מחמירה ששוללת לחלוטין את היכולת של פסול-דין לערוך צוואה.

צוואה של פסול-דין תיפסל רק אם בשעת עריכת הצוואה, היה המצווה פסול-דין. אם פסול-דין ערך צוואה בטרם שהוכרז פסול-דין צוואתו תהיה כשירה בהתאם להוראות שבחוק הירושה.

נדגיש כי מינוי אפוטרופוס לאדם אינו הופך אותו אוטומטית לפסול-דין שכן, קיימים מצבים שונים שבהם ימונה אפוטרופוס לאדם גם אם הוא לא פסול-דין {עז' (חי') 3990/02 עזבון המנוחה ס. ש. ז"ל נ' מ. פ. ואח', תק-מש 2007(3), 232 (2007)}.

אם-כן, ראוי להדגיש כי רק אדם שמינוי לו אפוטרופוס והוא הוכרז פסול-דין, הוא אינו כשיר לערוך צוואה. במקרים אחרים המנויים בסעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית, כשרות המצווה תיבחן לפי המבחנים הרגילים בהתאם להוראות חוק הירושה.

בהתאם לסעיף 6 לחוק הירושה, צוואה בטלה בשלמותה אם נעשתה על-ידי מי שהיה "פסול-דין" בשעת עשייתה.

משהוכרז אדם "פסול-דין" נשללת כשרותו המשפטית, וככזה חסר הוא את הכושר לצוות.

הוראת סעיף 6 לחוק הירושה נועדה להגן על פסול-הדין מפני שיקולים מוטעים אותם עשוי הוא לשקול ומפני לחץ והשפעה, לעיתים בלתי נראים לעין ושאינם עולים כדי השפעה בלתי-הוגנת, מצד הסובבים אותו {תמ"ש (ראשל"צ) 46330/07 פלונית נ' האפוטרופוס הכללי, טרם פורסם (2008)}.

יש להדגיש, כי אף אם נפלו פגמים בהכרזה על אדם כ"פסול-דין" ובוטלה הכרזת הפסלות בשלב מאוחר יותר, הצוואה שנערכה בתקופת "הפסלות" בטלה {ראה גם ת"ע (משפחה טב') 4793-02-10 א.ז. ז"ל נ' א.ז., תק-מש 2011(3), 639, 645 (2011)}.

4. צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה

4.1 כללי
פסיקת בתי-המשפט עסקה רבות בשאלה מה פירוש "להבין בטיבה של צוואה". הכללים סוכמו בפסיקה על-פי שלושה רכיבים עיקריים {ראה גם ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לט(3), 101 (1981); ע"א 15/85 מזרחי נ' רז, פ"ד מא(4), 454 (1987); ת"ע (משפחה ת"א) 106650/09 י.ע. נ' י.ע., תק-מש 2011(2), 700, 703 (2011); ת"ע (משפחה ת"א) 104020-08 ע.ו. נ' ר.ע., תק-מש 2011(2), 636, 639 (2011); ת"ע (משפחה ת"א) 104810/09 ש.מ. נ' א.י., תק-מש 2010(4), 295, 297 (2010); ת"ע (משפחה ת"א) 102161-08 א. ק. נ' המנוח ---, תק-מש 2010(1), 553, 556 (2010)}:

הראשון, מודעות המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה.

השני, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו.

השלישי, מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא {ע"א 1212/91 קרן ליבי נ' בינשטוק, פ"ד מח(3), 723 (1994); ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1), 318 (1994); דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(1), 331 (1995)}.

מבחינת נטל ההוכחה, על המתנגד לעמוד בנטל השכנוע להוכיח שהמנוח לא ידע "להבחין בטיבה של צוואה" או שחתם עליה תחת השפעה בלתי-הוגנת, ומשנה-תוקף יש לדברים אלה, משמילאה הצוואה אחרי הדרישות הצורניות הנדרשות בחוק הירושה {ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1), 318 (1994); ת"ע (משפחה ת"א) 102160-09 עזבון המנוח א.ג. ז"ל נ' ר.ג.ג, תק-מש 2011(3), 451, 453 (2011)}.

כנגד הגבלת המחוקק בדבר אי-הכשירות של קטין או פסול-דין לערוך צוואה, הגבלת כשירותו של מצווה שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה בעת שערך אותה, עוסקת במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה.

ב- ע"א 160/80, 851/79 {שולמית בנדל ואח' נ' דורון בנדל, פ"ד לה(3), 101 (1981)} המנוח היה בגיר, שלא הוכרז כפסול-דין, אך טענת המערערים היתה, כי המנוח "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה". כב' השופט א' ברק קבע:

"הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול-הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו (ראה: ע"א 190/68 סטוצ'יקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2), 138 (1968)). חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על-כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר-מכן השתנה המצב... לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו... המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."

ב- ע"א 1212/91 {קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח(3), 705 (1994)} קבע כב' השופט מ' חשין כי "חזקה היא שאדם כשר לפעולות משפטיות - בהן עשיית צוואה - והכופר בכשרות זו עליו הראיה".

אם-כן, חזקה על אדם שהוא כשר לעשיית פעולה משפטית בכלל, ועריכת צוואתו בפרט. על-כן, חזקה על אדם כי בעת עריכת הצוואה ידע להבחין בטיבה של הצוואה והטוען אחרת עליו נטל הראיה. אך אין די בהעלאת ספיקות בלבד, כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשירות לצוות, וזאת לאור חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, שלילת הכושר לצוות מאדם, וברוב המקרים שלילת הכושר נעשית בדיעבד, לאחר מותו של המצווה, אינה פעולה סתמית, ולכן הנטל שיוטל על כתפו של הטוען לחוסר כשירות לצוות יהיה כבד ביותר {ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22 (1989)}.

בחינת השאלה האם ידע המצווה שהלך לעולמו להבחין בטיבה של צוואה הינה רלבנטית למועד חתימת הצוואה וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה.

יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ע"א 1099/90 {שילה שרוני ואח' נ' שאול שרוני, פ"ד מז(4), 785 (1993)} לפיהם "החשוב הוא שנבחן היבט זה לשעת עריכת הצוואה, כלומר, לנקודת זמן מסויימת. השאלה היא האם בעת שנערכה הצוואה ונחתמה על-ידי המנוח, היה צלול בדעתו וידע את שהוא עושה" {ראה גם ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.

המבחן לבחינת השאלה, האם המצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה, הוא גמיש. המבחן הקובע הוא אם היה המצווה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם.

ניתן להתחשב במסגרת בחינה זו במודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, בידיעתו על היקף רכושו וזהות יורשיו ובמודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו, המשקל אשר יינתן לכל שיקול תלוי בנסיבות המקרה הספציפי ומשתנה מעניין לעניין {עז' (חי') 4720/04 עזבון המנוח ---- ז"ל נ' ----ואח', תק-מש 2007(4), 548 (2007)}.

חשוב להדגיש שבית-המשפט אינו בוחן את תבונת הצוואה או סבירותה, רצונותיו של המצווה הם עניינו בלבד.

בית-המשפט צריך להשתכנע כי המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה, ואם המצווה בהתנהגותו הכללית ידע להבחין בטיבה של צוואה, אין לשלול את כושרו המשפטי לערוך צוואה.

4.2 למרות מצבו הבריאותי הירוד של המנוח, בהעדר ראיה רפואית נכון למועד עריכת הצוואה - לא עלה בידי התובעים להוכיח כי המנוח לא היה כשיר מבחינה קוגניטיבית לערוך צוואה
ב- ת"ע (ת"א) 47214-07-12 {א' ל' נ' ש' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.16)} נדונה השאלה האם היה המנוח כשיר מבחינה קוגנטיבית לערוך צוואה.

במקרה הנדון היה מדובר במנוח אשר הלך לעולמו ביום 02.02.12, בהיותו בן 90 שנים, אלמן.

למנוח נולדו חמישה ילדים, הם בעלי הדין במקרה הנדון כאשר התובעת אשר עתרה לקיום הצוואה היא בתו הצעירה של המנוח.

בעשור האחרון לחייו חלה התדרדרות במצבו הבריאותי והפיזי של המנוח.

המנוח אובחן כחולה בסרטן הערמונית וקיבל טיפול תרופתי וכן סבל מבעיות רפואיות שונות בגינן נאלץ להסתייע בעובדת זרה סיעודית במשך 24 שעות ביממה.

התובעת ושלושת ילדיה התגוררו בדירה סמוכה לבית המגורים של המנוח.

דירה זו שהיתה במקור בבעלות משותפת של התובעת ובעלה דאז, נמכרה בשלב מסוים למנוח ולאחר מכן הועברה במתנה לתובעת.
בחודש יולי 2009 עברה הנתבעת 3 להתגורר בדירת המגורים ביחד עם המנוח וזאת עד למועד פטירתו.

בין המנוח לבין אחת מבנותיו, היא הנתבעת 1, התנהלו הליכים משפטיים רבים וממושכים עוד בחייו של המנוח ועד לסמוך למועד פטירתו.

תחילתם של ההליכים המשפטיים בסכסוך שנתגלע בין המנוח לבין הנתבעת 1 ובנה ז"ל היו בנוגע להשבת כספי הלוואה שנתן המנוח לבנה של הנתבעת 1 בגינה נאלצה הנתבעת 1 לשעבד נכסיה.

המנוח פתח תיק הוצאה לפועל כנגד הנתבעת 1 ובנה.

עקב סכסוך כספי זה הגישה הנתבעת 1 כנגד המנוח ושאר אחיה תובענה בבית-המשפט לענייני משפחה למינויה כאפוטרופוסית על גופה ורכושה של המנוחה {אשת המנוח}.

בתביעתה טענה הנתבעת 1, כי בשל הסכסוך בינה לבין אביה מונע האב ממנה לבקר את אמה בביתה.

כן נטען כי קיים חשש ממשי לקיפוח זכויותיה של האם בנכסיה הרבים הואיל ונכסי המנוחים נרשמו על שם האב בלבד.

בסופו של ההליך, מונה המנוח כאפוטרופוס על גופה ורכושה של המנוחה חרף התנגדותה של הנתבעת 1.

ביום 02.02.12 הלך המנוח לבית עולמו.
במהלך חייו ערך המנוח ארבע צוואות, כולן צוואות בעדים. הצוואה נשוא המחלוקת היתה הצוואה המאוחרת בזמן, כאשר שלוש הצוואות הקודמות לא הוגשו לקיום.

כשבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה משנת 2010, ביום 22.03.11, ערך המנוח צוואה רביעית בזמן, היא הצוואה נשוא המחלוקת, כאשר צוואה זו נחתמה בפני עורך-דין ח' וכן בפני מזכירתו גב' ש' כהן אשר היו עדים לצוואה.

הצוואה נשוא המחלוקת דמתה בנוסחה לצוואה מיום 04.08.10, באופן שמפרטת כל נכס ונכס.

בצוואה זו ציווה המנוח את מלוא עזבונו תוך פירוט מלוא הנכסים והזכויות על-פי הצוואה משנת 2010 - לתובעת, למעט הזכויות בבית המגורים אשר לנתבעת 3 {3/4 מהזכויות} ולבנה ח' ל' {1/4 מהזכויות}.

בסעיף 11 לצוואתו מינה המנוח את התובעת {א' ל'} כמנהלת עזבונו תוך שקבע כי התובעת תדאג לביצוע הוראותיו ותדאג לתשלום החלק המגיע ליורשים מאמם, גב' ח' ל' ז"ל.

בסעיף 16 לצוואה הנ"ל נימק המנוח את החלטתו להוריש לתובעת מאחר והיא היחידה מכל בני המשפחה שדואגת לו ומופיעה בכל פעם שאני זקוק ודואגת לכל מחסורו ובריאותו.

עוד צויין כי על כל אחד מעמודי הצוואה התנוססה חתימתו של המנוח {בעמ' הראשון לצוואה - בצד העמוד ובעמ' השני לצוואה - במקום המיועד לחתימת המצווה}.
הנתבעים טענו כי יש לפסול את הצוואה נשוא המחלוקת בשל היעדר כשרותו ויכולתו של המנוח להבין בטיבה של צוואה לפי סעיף 26 לחוק הירושה.

התובעת טענה כי המנוח לא נטל תרופות שפגעו ביכולותיו הקוגניטיביות וגם אם ניתנו לו מרשמים, לא הוכח כי המנוח נטל את התרופות בפועל.

בית-המשפט קיבל את ההתנגדות לקיום הצוואה לאחר שמצא כי טענת הנתבעים בנוגע לאי-כשרות המנוח לערוך את הצוואה נטענה באופן מפורש בכתב ההתנגדות המתוקן ולכן אין לקבל את דברי התובעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.

בית-המשפט מצא, כי הטענה בנוגע לאי-כשרותו ויכולתו של המנוח להבין בטיבה של צוואה צריכה לבחון את מצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה.

בית-המשפט סבר, כי צוואה תהיה תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו.

בית-המשפט הוסיף, כי מן המצווה "היודע להבחין בטיבה של צוואה" נדרשת מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים על-פי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן הירושה וכן מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

בית-המשפט קבע, כי על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי, כאשר לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד.

להוכחת הטענה קבע בית-המשפט, כי ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות-דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה, ובעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה ובעדויות אחרות.

במקרה הנדון הנתבעים לא עתרו למינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט להוכחת עילת העדר כשרות והדבר נזקף לחובתם.

סיכומו-של-דבר, לאור המסמכים הרפואים שהוגשו והעדויות, בית-המשפט קבע כי חרף מצבו הבריאותי הלקוי של המנוח {המנוח לא היה עצמאי פיזית, סבל ממחלת סרטן, נטל תרופות רבות ולא ראה בעין שמאל}, לא הוכח כי מצבו הקוגניטיבי של המנוח לעת עריכת הצוואה לא היה תקין ולכן נדחתה טענה זו.

4.3 צוואה בעדים
4.3.1 לעת עריכת הצוואה המנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית קלה, אולם הדבר לא פגם ביכולותיה של המנוחה ליצור קשר עם הסביבה, להביע את רצונותיה ולהבין את משמעות עריכת הצוואה
ב-ת"ע (ת"א) 8541-02-13 {עזבון המנוחה נ' ת' ז"ל נ' ד' מ', פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.15)} נדונה השאלה האם הירידה הקוגנטיבית הקלה אצל המנוחה השפיעה על יכולותיה ליצור קשר עם הסביבה, להביע את רצונותיה ולהבין את משמעות עריכת הצוואה?

הונחה לפני בית-המשפט תובענה לקיום צוואת המנוחה נ' ת' ז"ל {להלן: "המנוחה"}, צוואה בעדים מיום 06.09.09 {להלן: "הצוואה"} וכתב התנגדות לה.

ברקע המקרה, המנוחה הלכה לעולמה בשנת 2012 ובעלה של המנוחה י' ת' ז"ל {להלן: "המנוח"}הלך לעולמו לפניה בשנת 1998.

למנוחה ובעלה ז"ל {להלן: "המנוחים"} נולדו חמישה ילדיה, הם בעלי הדין בתביעה הנדונה לעיל.

ביום 09.05.94 ערכה המנוחה צוואה בעדים {להלן: "הצוואה הראשונה"} במסגרתה ציוותה את כל רכושה לבעלה וככל שבעלה לא יהיה בין החיים - לחמשת ילדיה, התובעים והנתבע, בחלקים שווים.

כן ציוותה המנוחה כי לנתבע תהיה זכות קדימה לרכוש את בית המגורים של המנוחים וכי הנתבע ישלם לשאר אחיו את שוויו של בית המגורים בהתאם לחוות-דעת של שמאי שימונה על-ידי התובעת 2.

כן ציוותה המנוחה את התכשיטים והספרים לתובעת 2 ואף קבעה כי התובעת 2 תהיה אחראית על ספרי התורה.

בנוסף, ציוותה המנוחה סך של 40,000 ש"ח מתוך הכספים המצויים בחשבון הבנק שלה לתובע 4 ואת יתרת הכספים לשאר ילדיה בחלקים שווים ביניהם. כן קבעה המנוחה כי התובעת 2 תמונה כמנהלת עזבונה ולא תידרש לתת ערובה לפיצוי במסגרת תפקידה.

הנתבע טען כי ביום 09.05.94 חתם גם המנוח על נוסח דומה של צוואת המנוחה, אולם, הנתבע לא צירף עותק של הצוואה הנטענת כך שלא ניתן היה לאמת טענה זו.

כשלוש שנים לאחר מועד עריכת הצוואה הראשונה, ביום 08.06.97, ערכה המנוחה ביחד עם המנוח צוואה הדדית בעדים {להלן: "הצוואה השניה"; "הצוואה השניה ההדדית"; "הצוואה ההדדית של המנוחים"}.

במסגרתה צוואה זו ציוותה המנוחה את כל רכושה לבעלה וככל שבעלה לא יהיה בין החיים ציוותה המנוחה כי בית המגורים יעבור לנתבע.

הטעם לכך היה על-מנת שהנתבע ימשיך את המסורת המשפחתית בתפילה וטיפול בספרי התורה בבית הכנסת וכן את מסורת אירוח כל בני המשפחה בבית המגורים.

בד-בבד, הורתה המנוחה לנתבע למכור את דירתו הנוכחית בהרצליה ולחלק את תמורת הדירה בין יתר אחיו ואחותו בחלקים שווים.

כמו-כן, ציוותה המנוחה כי כל ספרי הקודש יישארו באחריות הנתבע וכי הלה יאפשר למי מבני המשפחה לעיין בספרים אלו.

את יתרת רכושה ציוותה המנוחה לארבעת ילדיה, התובעים, בחלקים שווים.

ביום 08.06.97 ערכו הנתבע ואשת הנתבע גב' א' מ' כתב התחייבות כלפי ארבעת התובעים במסגרתו התחייבו כי היה וחו"ח ילכו המנוחים לעולמם, ימכרו את דירתם בהרצליה וכספי התמורה יחולקו בין ארבעת התובעים בחלקים שווים.

בנוסף, ייפו הנתבע ואשתו את כוחם של התובעים לטפל במכירת דירתם בהרצליה ולקבוע את שוויה של הדירה לרבות את תנאיי התשלום.

בשנת 1998 הלך המנוח לעולמו.

ביום 27.07.03 ניתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 08.06.97 על-ידי הרשם לענייני ירושה.

בהתאם לצו קיום הצוואה שניתן אחר המנוח, הועברו זכויותיו של המנוח בבית המגורים לידי המנוחה.

הצוואה נשוא המחלוקת "נולדה" מספר שנים לאחר פטירת המנוח, ביום 06.09.09, כאשר ערכה המנוחה צוואה חדשה בעדים {להלן: "הצוואה"; "הצוואה נשוא המחלוקת"}.

במסגרת צוואה זו ציוותה המנוחה את כל רכושה לרבות זכויותיה בבית המגורים לחמשת ילדיה, התובעים והנתבע, בחלקים שווים.

הצוואה נערכה על-ידי רשם בכיר {להלן: "עורך הצוואה"} ששימש באותה העת עורך-דין עצמאי.

לצוואה זו צורפה תעודה רפואית שנערכה על-ידי פרופ' אדונסקי, מנהל המערך הגריאטרי מהמרכז הרפואי "שיבא" תל השומר, אשר בדק את המנוחה במועד עריכת הצוואה בבית האבות "אחוזת בית" ברעננה בו עבד באותה העת ואף שימש כעד לחתימת המנוחה על הצוואה.

פרופ' אדונסקי כתב בתעודה הרפואית לאחר שבדק את המנוחה, כי האשה כבת 90, ילידת תימן אנאלפבטית היתה מעוניינת בשינוי צוואתה הקודמת.

לא ניתן להעביר תבחינים קוגניטיבים בגין השכלה וסטטוס אתני-תרבותי אך האישה נמצאה כמי שבעלת תובנה מלאה, אשר מעוניינת לחתום על צוואה שמחלקת את רכושה באופן שווה בין חמשת ילדיה.

פרופסור אדונסקי ציין כי האישה הבינה את תוכן הצוואה ואת משמעותה, כמו גם את משמעות החתימה עליה. על הצוואה חתמה המנוחה בטביעת אצבע.

התובעים את קיום הצוואה טענו כי מדובר בצוואה בעדים אשר לא נפל בה כל פגם פורמלי.

לפיכך, חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא ועל הנתבע מוטל נטל השכנוע בדבר התקיימותם של אחד או יותר הפגמים המהותיים המפורטים בכתב התנגדותו.

כמו-כן, התובעים טענו כי על הנתבע מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת עילות התנגדותו.

הנתבע עתר לפסלות הצוואה וטען כי המנוחה לא היתה בעלת כשרות ויכולת להבין בטיבה של צוואה לפי סעיף 26 לחוק הירושה.
בית-המשפט קבע לעניין כשרותה ויכולתה של המנוחה להבין בטיבה של צוואה, כי הכלל הוא כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט.

בית-המשפט קבע כי כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא-אם-כן כשרות זו נשללה ממנו כדין {ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3), 101, 104}.

בית-המשפט מצא, כי מהותה של הטענה בדבר אי-כשרות המצווה לפי סעיף 26 לחוק הירושה היא במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה.

שעת עשייתה של הצוואה, זוהי נקודת הזמן המסויימת הרלבנטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה, אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבה.

לעניין זה נדרשת מודעות מהמצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים על-פי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן הירושה וכן מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי. לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד.

בית-המשפט קבע כי להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות-דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה, בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה ובעדויות אחרות.

בחינת הראיות בעניין הנדון הובילה למסקנה כי לעת עריכת הצוואה המנוחה היתה בעלת כשרות קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה לרבות להבין את מהות השינוי שערכה בצוואה אל מול הצוואה הקודמת.

בניגוד לטענת הנתבע, בית-המשפט לא מצא בעדותה של התובעת 2 כדי לתמוך בטענה כי המנוחה לא היתה כשירה בעת עריכת הצוואה.

סיכומו-של-דבר, לעת עריכת הצוואה המנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית קלה, אולם הדבר לא פגם ביכולותיה של המנוחה ליצור קשר עם הסביבה, להביע את רצונותיה ולהבין את משמעות עריכת הצוואה.

חרף היות המנוחה לקוית שמיעה אשר נזקקה למכשיר שמיעה הצליחה המנוחה לנהל שיחה עם הסובבים אותה.

הן פרופ' א שבדק את המנוחה לפני החתימה על הצוואה לצורך בחינת כשרותה לערוך צוואה והיה עד לעריכתה והן המומחה הרפואי העידו כי המנוחה היתה בעלת שיפוט תקין, בעלת תובנה למצבה ובעלת כשרות קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה לרבות להבין את מהות השינוי שערכה בצוואה אל מול הצוואה הקודמת.

עדות עורך הצוואה תמכה וחיזקה את הממצאים הנ"ל בנוגע ליכולתה הקוגניטיבית ורצונה של המנוחה לשנות את צוואתה הקודמת.

בית-המשפט לא מצא בעדויות הנתבע והעדים מטעמו כדי לסתור לממצאים אלו וגם לא בעדות התובעת 2 כדי לתמוך בטענת הנתבע בנוגע לאי-כשרות המנוחה, כך שהמסקנה היא כי במועד עריכת הצוואה המנוחה היתה בעלת כשרות משפטית מלאה לערוך צוואה.

4.3.2 המנוח סבל מכאבים עזים ומצבו הגופני היה ירוד בשל מחלתו, אולם נתונים אלו לא בהכרח מצביעים על מצבו הקוגניטיבי וצלילותו של המנוח לחתום על צוואתו
ב- ת"ע (חי') 33540-02-13 {עזבון המנוח צ' א' ז"ל נ' ר' א, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.05.15)} נדונה השאלה האם מעצם העובדה כי המנוח סבל מכאבים עזים ומצבו הגופני היה ירוד בשל מחלתו, היה בכך להצביע על מצבו הקוגניטיבי וצלילותו של המנוח לחתום על צוואתו?

במקרה הנדון היה מדובר בסכסוך בין יורשי מנוח לעניין תוקף צוואתו, היקף עזבונו ואופן חלוקתו בין היורשים. המנוח נפטר בגיל 49 לאחר מאבק במחלת הסרטן.

ביום 11.10.12 ערך המנוח צוואה בעדים {להלן: "הצוואה"}.

בצוואה ציווה המנוח סך של 220,000 ש"ח לבנו מנישואיו הראשונים {קטין כבן 13.5 ולהלן: "המתנגד"} ואת יתרת רכושו לאלמנתו {להלן: "התובעת"}, ממנה נולדו למנוח תאומים {להלן: "הקטינים"}.

המנוח מינה את אחיו, א' א' וג' א' כנאמנים להפקיד כספים אלו בבנק בתוכנית נושאת פירות, כאשר הכספים יועברו לר' עם הגיעו לגיל 21.
המנוח ציווה בצוואה לאשתו ל' את כל יתרת רכושו ובכלל זה את הדירה והרכב, חשבונות הבנק וכל יתרת רכושו במיטלטלין, כספים, פיקדונות וחסכונות בבנקים, הן במטבע ישראלי והן במטבע זר, ניירות ערך, אגרות חוב, חובות שחייבים למנוח הן בעל-פה והן בשטר, זכויות וכל רכוש אחר שיהיה בבעלות המנוח.

המתנגד טען, כי על הצוואה להתבטל מאחר והמנוח היה חסר עצמאות, כאשר היה מצוי במצב גופני ונפשי שלא אפשר לו להבין טיבה של הצוואה ועל-כן לאור סעיף 26 לחוק הירושה דינה להתבטל.

התובעת טענה כי המנוח הותיר אחריו צוואה חוקית וכשרה שנחתמה בנוכחות שני עדים, אחיו של המנוח, כאשר בצוואה קבע המנוח את המתנגד והתובעת כמוטבים של עזבונו.

התובעת טענה, כי המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה, הוא חתם עליה מרצון חופשי, בדעה צלולה, בהכרה מלאה ובהבנה מלאה של כל האמור בה.

התובעת הדגישה כי בכל התקופה מעת השחרור האחרון מבית חולים באמצע חודש 09/12 ועד יומיים טרם פטירת המנוח, הוא שהה בביתו עם אשתו וילדיו.

עוד הוסיפה התובעת לעניין זה, כי בתקופה זו ביקש המנוח למצות כל רגע אפשרי והשתדל לעסוק בפעילות בכל שעות היום, הוא יצא מן הבית לטיולים, הליכות, נהג בעצמו, השתתף בארוחות משפחתיות ומפגשים חברתיים. חרף חולשתו הגופנית, היה המנוח במצב נפשי ותודעתי צלול ובהיר לחלוטין.

בית-המשפט קבע כי בנוגע לטענת העדר כשירות לפי סעיף 26 לחוק הירושה, צוואה שנערכה, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה.

בית-המשפט גרס כי פרשנות המילים "להבחין בטיבה של צוואה" נבחן רבות בפסיקה ונקבע כי תיעשה על-פי שלושה רכיבים עיקריים:

האחד, מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה.

השני, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו.

השלישי, מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר נטל השכנוע להיעדר כשירות, מוטל על המתנגד.

במקרה דנן, המתנגד נמנע מלבסס את טענותיו בחוות-דעת רפואית וסבר כי די בעדויות חברי המנוח ואחיו לביסוס טענתו.

בית-המשפט דחה את הטענה, מאחר ודווקא מעדויותיהם של העדים הצטיירה תמונה ברורה לפיה המנוח היה צלול בחודש האחרון לחייו.

לא הונחו עדויות המלמדות על פגיעה בכשרות, ועל-מנת להטיל ספק ולקעקע את העדויות שכן נוגעות לכשירות המנוח, היה מקום להציג חוות-דעת רפואית.

בהעדר ראיות לסתור, בית-המשפט קבע כי בעת עריכת הצוואה, המנוח הבחין בטיבה ועומדת לצוואה חזקת הכשירות.

4.3.3 בהתאם לחוות-דעת מומחה מטעם בית-המשפט, ולכלל המסמכים הרפואיים שהוגשו ולעדויות שנשמעו, קבע בית-המשפט כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה במועד עריכתה
ב- ת"ע (ת"א) 6840-07-12 {עזבון המנוחה ש.ר. ז"ל נ' ע.ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.03.15)} נדונה הסוגיה האם המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה במועד עריכתה לפי סעיף 26 לחוק הירושה.

הצדדים היו מבקשת צו קיום הצוואה ואחת הזוכות על-פי צוואת המנוחה, הגב' ת.נ., שכנתה וחברתה של המנוחה {להלן: "המבקשת"}, המתנגדת, בתה היחידה של המנוחה, ע.ר. {להלן: "הבת" או "המתנגדת"}.

ביום 15.05.09 חתמה המנוחה על צוואה בפני עדים - עו"ד ק.ש., ד"ר ע.ג.- היא הצוואה נשוא פסק-הדין.

בצוואתה המנוחה ציוותה סך של 40,000 ש"ח לא.ש., סך של 30,000 ש"ח לד"ר ס.ב., דירתה בתל אביב לבתה, דירתה ברמת גן תימכר ותמורתה תועבר כתרומה לרווחת נשים מוכות, כלל החסכונות והכספים של המנוחה למבקשת.

כשבועיים וחצי לאחר חתימתה על הצוואה, ביום 03.06.09 איבדה המנוחה את הכרתה ולא שבה אליה עד ליום פטירתה.
ביום 15.06.09 מונתה הבת כאפוטרופוס זמנית לגופה של המנוחה.

ביום 10.01.10 מונתה הבת כאפוטרופוס קבועה לגופה של אימה המנוחה, ומונתה "שי אפוטרופסות" כאפוטרופוס קבועה לרכושה של המנוחה.

ביום 25.11.11 המנוחה הלכה לעולמה.

המתנגדת עתרה לביטול צוואת המנוחה מיום 15.05.09 בשל מספר עילות מרכזיות, אשר כללו - היעדר כשרות לצוות במועד עריכת הצוואה.

המתנגדת טענה, כי במצבה הבריאותי של המנוחה היא לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. המתנגדת טענה כי המנוחה סבלה, למעלה משנה טרם עריכת הצוואה, מבעיות רפואיות גופניות וקוגניטיביות שונות וחמורות, אשר היו פועל יוצא של התמכרות המנוחה לעישון סיגריות מאסיבי.

המנוחה המשיכה לעשן, חרף הפצרות חוזרות ונשנות מצד רופאיה ובתה כי תחדל לעשות כן. המנוחה סבלה מבעיות פסיכיאטריות והדבר בא לידי ביטוי בפרנויות, הזיות וכדומה.
סמוך למועד עריכת הצוואה, נבדקה המנוחה על-ידי פסיכיאטרית מטעם בית החולים אשר קבעה כי היא סובלת מפרנויות. כמו-כן, אובחנה כדיכאונית ולא הפסיקה להביע באוזני קרוביה את רצונה לסיים את חייה, תוך שהיא מסרבת ליטול תרופות נוגדות דיכאון.

המתנגדת הוסיפה כי מצב המנוחה התדרדר במהלך השנים 2009-2008, והיא אושפזה תכופות בבתי חולים, ולעיתים אף הורדמה והונשמה.
החל מיום 25.03.09, לאחר שלא היה ביכולתה להתגורר עוד לבדה, עברה להתגורר עמה מטפלת זרה שסעדה אותה. קודם לכן נעזרה במטפלות ללא לינה בביתה.

המתנגדת ביקשה להסתמך על חוות-הדעת של המומחה שמונה מטעם בית-המשפט, פרופ' נוי, שמונה לבחינת מצבה של המנוחה וקבע כי לא היתה בעלת כשרות לצוות במועד עריכת הצוואה.

המתנגדת טענה כי יש בידיה את כל הראיות המעידות כי המנוחה לא יכלה במועד עריכת הצוואה להבחין בטיבה של צוואה ועל-כן יש להורות על ביטול הצוואה.

המבקשת עתרה למתן צו קיום צוואה לצוואת המנוחה בעדים מיום 15.05.09, וזאת כאשר לטענת המבקשת היה מדובר בצוואה ובצוואה בחיים אשר ניתנו על-ידי המנוחה באוזני עו"ד ק.ש. שדאגה להעלות את דבריה של המנוחה על הכתב וביום 15.05.09 נחתמו הצוואות על-ידי המנוחה בפני שני עדים כדין.

המבקשת טענה, כי הצוואה נכתבה ונערכה על-ידי המנוחה, שעל-פי כל העדויות, היתה כשירה למתן צוואה.

המבקשת טענה כי המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה במועד בו נערכה.

המבקשת טענה כי קיימות ראיות ועדויות רפואיות אשר חיזקו את טענותיה וכי על בית-המשפט לדחות את חוות-דעתו של המומחה שמונה על ידו, פרופ' נוי.

המבקשת טענה כי עורכת הצוואה, עו"ד ק.ש. תיאמה פגישה עם פרופ' לוין בבית המנוחה ביום 10.05.09, וזאת על-אף שהוצגה בפניה תעודה רפואית מיום 09.03.09 על-פיה המנוחה צלולה.

על-פי התרשמותו של פרופ' לוין, המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה.

המבקשת טענה כי תעודה רפואית זו לא נסתרה, כאשר חיזוק לעניין הכשירות הרפואית ניתן למצוא בסיכומים הרפואיים של ביקורי בית שנערכו על-ידי ד"ר גריגורי גלצר, רופא המשפחה הקבוע של המנוחה.

חוות-דעתו של פרופ' נוי ניתנה בדיעבד בהתבסס על מסמכים רפואיים בלבד וללא התרשמות בזמן אמת וללא בדיקתה של המנוחה, כפי שעשה פרופ' לוין.

עוד טענה המבקשת, כי העובדה כי במעמד החתימה על הצוואה נעשה תיקון על-ידי המנוחה לגבי הסכום שניתן למבקשת מעידה כי המנוחה ידעה בדיוק מה היא עושה ומכאן שהיתה כשירה.

בית-המשפט ציין בטרם קביעתו כי בחינת כשרותה של המנוחה לצוות, צריכה להיעשות נכון למועד עריכת הצוואה, ועל הראיות להתייחס למועד זה.

צוואת המנוחה נערכה ביום 15.05.09. בהתאם לכך, יש לבחון את מצבה של המנוחה עת ערכה את הצוואה, קרי בתקופה הסמוכה טרם, בזמן ובטווח הזמן הקרוב לאחר חתימת הצוואה על ידה.

בית-המשפט הורה על מינויו של מומחה מטעם בית-המשפט, פרופ' שלמה נוי, אשר התבקש לבחון את כשרותה של המנוחה לצוות בעת עריכת הצוואה {להלן: "המומחה"} כדי לסייע בהכרעה בסוגיית כשרותה של המנוחה לעשיית צוואתה.

בית-המשפט קיבל את ההתנגדות ונתן צו ירושה, כאשר מבחינת עילת אי-כשרות לצוות, במקרה דנן, הובאו בפני בית-המשפט שורה של מסמכים ואבחנות רפואיות, לרבות חוות-דעתו האובייקטיבית של המומחה שמונה על-ידי בית-המשפט, שהיה בהצטברותם, ובחלקם גם רק בנפרד, על-מנת להביא למסקנה בלתי-נמנעת כי המנוחה לא היתה יכולה להבחין בטיבה של צוואה בעת עריכתה וכי מטעם זה על צוואתה להתבטל.

4.3.4 הנתבעת נמנעה מלהציג חוות-דעת רפואית מטעמה ומשוויתרה הנתבעת על הגשת חוות-דעת רפואית, למעשה אין ביכולתה להוכיח עניין שברפואה, ובכלל זה כשירותה של המנוחה
ב- ת"ע (ת"א) 1935-07-12 {עזבון המנוחה נ.ש ז"ל נ' ט.ב, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.02.2015)} נדונה סוגיה בה הנתבעת נמנעה מלהציג חוות-דעת רפואית מטעמה ובשל כך בית-המשפט קבע כי משוויתרה הנתבעת על הגשת חוות-דעת רפואית, למעשה אין ביכולתה להוכיח עניין שברפואה, ובכלל זה כשירותה של המנוחה.

המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 04.02.11, כשהיא אלמנה, כאשר במותה השאירה אחריה המנוחה צוואה בעדים מיום 03.05.10, ובה ציוותה רכושה לבתה - היא התובעת.

בתה של המנוחה של גב' ט.ב הגישה התנגדות לבקשה לקיום צוואת המנוחה, כאשר טעמי התנגדותה של גב' ט.ב {להלן: "הנתבעת"}, היו כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, וכי בעת החתימה על הצוואה לא היתה המנוחה צלולה בדעתה.

הנתבעת טענה כי יש לבטל את צוואת המנוחה.

התובעת בתגובתה כפרה בטענות הנתבעת בהתנגדותה, כאשר התובעת טענה כי בעלה המנוח של המנוחה הלך לעולמו בשנת 2000 ומאז סייעה התובעת בהכל לאמה, וטיפלה בה באהבה ובמסירות אין קץ, בעוד הנתבעת לא באה לבקרה כמעט, וכך גם ילדיו של אחיהן המנוח של התובעת והנתבעת.

התובעת טענה, כי המנוחה היתה צלולה עד יומה האחרון, היא אמנם סבלה ממחלות שונות, אך כאמור היתה צלולה.

עוד טענה התובעת, כי בזמן כתיבת הצוואה, היתה המנוחה שרויה במצב נפשי טוב ובצלילות דעת מלאה, ואף היתה בהכרה מלאה עד ליומיים לפני מועד פטירתה.

התובעת טענה, כי הצוואה שבחרה המנוחה לכתוב, היתה רציונלית לחלוטין, והתבססה על נסיבות העניין ומציאות חייה המורכבים של המנוחה, ומתוך גמירות דעת.

בית-המשפט הורה על קיום הצוואה מהטעם כי סעיף 26 לחוק הירושה, קובע כי צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה.

פירוש המונחים "להבחין בטיבה של צוואה" כולל שלושה רכיבים עיקריים: מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו, מודעתו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא.

מבחינת נטל ההוכחה, יש על המתנגד לעמוד בנטל השכנוע להוכיח שהמנוח לא ידע "להבחין בטיבה של צוואה".

בית-המשפט מצא, כי הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

הנתבעת נמנעה מלהציג חוות-דעת רפואית מטעמה ומשוויתרה הנתבעת על הגשת חוות-דעת רפואית, למעשה לא יכלה להוכיח עניין שברפואה, ובכלל זה כשירותה של המנוחה.

עוד מצא בית-המשפט כי לא רק שהנתבעת לא הרימה את הנטל הראייתי המושת עליה בעניין כשירות המנוחה, אלא שהתובעת הוכיחה באופן פוזיטיבי כי המנוחה היתה צלולה לחלוטין בעת עריכת הצוואה וידעה להבחין בטיבה של צוואה.

4.4 צוואה בפני נוטריון
4.4.1 במועד עריכת הצוואה, האפשרות לפיה היתה המנוחה חסרת כשרות לצוות בעטיו של מצבה הקוגניטיבי ומשכך "לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה", מסתברת יותר מהאפשרות שהיתה לה כשרות לצוות
ב- ת"ע (ב"ש) 52921-12-11 {פלונית נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.03.15)} נדונה הסוגיה - האם במועד עריכת הצוואה, האפשרות לפיה היתה המנוחה חסרת כשרות לצוות בעטיו של מצבה הקוגנטיבי ומשכך "לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה", מסתברת יותר מהאפשרות שהיתה לה כשרות לצוות?

נשאלה השאלה האם יש לקיים את צוואתה המאוחרת של המנוחה מיום 19.01.10 או שמא את צוואתה המוקדמת מיום 12.05.02.

הצדדים במקרה הנדון הינן אחיות ובנותיה היחידות של המנוחה אשר נפטרה ביום 05.11.11.

המנוחה הותירה אחריה 3 צוואות כמפורט להלן:

צוואה בפני עדים מיום 12.05.02 - אותה ביקשה גב' נ {להלן גם: "המתנגדת"} לקיים.

צוואה בפני עדים מיום 04.01.06 - אשר ביחס אליה לא הוגשה בקשה לקיימה.

צוואה בפני נוטריון מיום 19.01.10- אותה ביקשה גב' ר {להלן גם: "המבקשת"} לקיים.

המנוחה הינה ילידת 1922, ובעת עריכת הצוואה שנערכה בשנת 2002 היתה כבת 80 שנים, ובעת עריכת הצוואה בשנת 2010 היתה כבת 88 שנים.

המנוחה נפטרה ביום 05.11.11.

חרף עמדתה של המבקשת כי אמה אינה זקוקה לאפוטרופוס ומסוגלת לדאוג לענייניה, וחרף התנגדותה של המנוחה עצמה לבקשה, הורה כבוד השופט טישלר ביום 30.05.10 על מינוי אפוטרופוס זמני למנוחה למשך 45 ימים.

בהחלטתו מיום 22.07.10 קבע כב' השופט טישלר כי המינוי הזמני יהא מינוי קבוע ואף הכריז על המנוחה כפסולת דין, מאחר ולא ניתן להתעלם מהבדיקות האוביקטיביות שנעשו על-ידי מספר מומחים לדבר.

המנוחה ואף המבקשת אשר לקחה חלק פעיל בהליך, לא ערערו על החלטותיו של כב' השופט טישלר.

ב- תמ"ש 6060-11-10 {טרם פורסם; הליך משפטי נוסף שהתקיים בעניינם של הצדדים והמנוחה} נדונה תביעה שהוגשה בחודש 11/10 שבמסגרתה עתרו האפוטרופוסים של המנוחה נגד המבקשת לביטול העברת הזכויות שנעשתה בדירת המנוחה לטובתה של המבקשת מכוח עסקת מתנה מיום 25.05.10.

בפסק-דינו מיום 21.05.14 נעתר כב' השופט טישלר לסעד המבוקש בתביעה וציין כי ניתן למצוא באסופה של מסמכים רפואיים שהוגשה לו ושממנה ניתן ללמוד באופן חד-משמעי, שהמנוחה לא היתה מסוגלת לגמירות דעת, עת שחתמה על המסמכים להעברת הדירה לשמה של הנתבעת, המבקשת.

המבקשת ביקשה לבצע מחטף ולהעביר את דירת האם על שמה, וכל זה, ימים אחדים קודם הכרזתה הצפויה של האם כפסולת דין.

בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתה של המבקשת למתן אורכה להגשת ערעור, ופסק דינו של כבוד השופט טישלר הפך חלוט.

המבקשת טענה כי יש לקיים את צוואת המנוחה מיום 19.01.10 בהיותה צוואתה האחרונה ומאחר וצוואתה זו שיקפה את רצונה של המנוחה ואת דאגתה לה.

המתנגדת לצוואה משנת 2010 טענה כי אין לקיים את צוואת המנוחה שנערכה בשנת 2010 בשל חוסר כשרותה של המנוחה לצוות במועד החתימה על צוואתה זו, ובשל השפעה בלתי-הוגנת של המבקשת על המנוחה אשר בעטיה נחתמה הצוואה בשנת 2010.

על-כן עתרה המתנגדת לקיים את צוואתה המוקדמת של המנוחה משנת 2002.
המבקשת דחתה את טענות המתנגדת בדבר היעדר כשרותה של המנוחה ובדבר השפעה בלתי-הוגנת עליה.

בהחלטה מיום 02.12.12 ובהסכמת באי כוח הצדדים בית-המשפט מינה את פרופ' נוי כמומחה רפואי מטעם בית-המשפט אשר יחווה דעתו ביחס למצב בריאותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה {19.01.10}, כאשר מונה לצורך בדיקה - האם סבלה המנוחה מליקוי גופני, שכלי או נפשי במועד בו נערכה צוואתה, ואם כן-האם אותו ליקוי מנע את גמירות הדעת שלה או את היכולת שלה להבחין בטיבה של הצוואה, או את יכולתה הפיזית ו/או הנפשית לחתום על צוואה.

במקרה הנדון סבר המומחה - פרופ' נוי כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך את צוואתה.

בית-המשפט לענייני משפחה {להלן: "בית-המשפט"} הורה על קיום הצוואה משנת 2002 מאחר וסעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנערכה על-ידי מי ש"לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" בטלה ולכן קבע כי אין תוקף לצוואה משנת 2010.

משמעות הדרישה "ידע להבין בטיבה של צוואה" היא, שעל המצווה להיות מודע לעובדה שהוא עורך צוואה, מודע להיקף רכושו וליורשיו ומודע לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו {ראה גם ע"א 851/79 שולמית בנדל נ' דורון בנדל, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.04.81);ע"א 15/85 רחל מזרחי נ' מנשה רז, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.11.87)}.

בית-המשפט קבע, כי מי שטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה, עליו הנטל להוכיח טענתו.

מאחר שמדובר בעניין שברפואה, יש להתבסס בהוכחת הטענה על מומחים ברפואה ועל מסמכים רפואיים, ואין לתת משקל רב להתרשמותם של אנשים שאינם בקיאים בנושא זה.

עוד הבהיר בית-המשפט כי שאלת הכשרות נבחנת נכון למועד עריכת הצוואה, אולם מצבו הרפואי של המצווה לפני מועד עריכת הצוואה, כמו מצבו אחרי מועד עריכת הצוואה, יכולים לשפוך אור על מצבו וכשרותו לצוות במועד הרלוונטי- מועד עריכת הצוואה.

בית-המשפט הוסיף כי בפסיקה נקבעה ההלכה כי בית-המשפט יאמץ בדרך-כלל את חוות-הדעת של המומחה מטעמו אלא אם כן קיימת בחוות-הדעת טעות מהותית {ת"ע (ת"א) 52816-10-10 א' נ' י', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.05.12)}.

בית-המשפט סבר, כי עליו לקחת בחשבון את המגבלות של חוות-דעת מסוג זה עת מבסס המומחה את חוות-דעתו על מסמכים רפואיים מבלי שבדק בעצמו את המצווה בבחינת "ניתוח לאחר המוות".

ואולם כאשר קיים תיעוד רפואי מקיף, יש לתת משקל רב לניתוח הממצאים והמסמכים הכתובים, על-ידי המומחה.

בית-המשפט הוסיף, כי כאשר קיימת סתירה בין עדותו של מומחה רפואי מטעם בית-המשפט לבין עדות הנוטריון עורך הצוואה, יש לתת עדיפות למומחה הרפואי בפרט ככל שחוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט מבוססת על מסמכים רפואיים רבים יותר הרלוונטיים למועד עריכת הצוואה, וככל שמסקנתו משתלבת במארג הראיות, שכן האחרון אינו בעל עניין, להבדיל מהנוטריון אשר ערך את הצוואה ולו אינטרס להגן על כשרות הפעולה המשפטית שביצע, וכן מאחר ובסופו של יום הנוטריון הינו משפטן ולא מומחה רפואי.

במקרה דנן, בית-המשפט אימץ את מסקנת המומחה שמינה לפיה, המנוחה לא היתה כשירה לערוך את צוואתה האחרונה.

מסקנה זו, השתלבה במארג הראיות שהוצגו לרבות בהחלטות קודמות בעניין מינוי אפוטרופוס למנוחה וזאת על-אף שהמנוחה הוכרזה כחסויה וכפסולת דין רק מספר חודשים לאחר עריכת הצוואה וזאת מהטעם שהחלטותיו של בית-המשפט באותו עניין נשענו, בין היתר, על מסמכים רפואיים בעניינה של המנוחה אשר קדמו למועד עריכת הצוואה המאוחרת.

נוכח מסקנה זו קבע בית-המשפט כי צוואת המנוחה מ- 2010 בטלה מכוח סעיף 26 לחוק הירושה, ומשלא הוגשה בקשה לקיים את צוואת המנוחה מ- 2006 הרי שיש לקיים צוואתה המוקדמת מ- 2002.

5. חולה נפש
הבעיה לגבי חולה נפש מתעוררת דווקא כאשר החולה יודע בטיבה של צוואה ומסיבה זאת החליט לערוך צוואה, אלא שמחמת מחלתו הוא חסר כוח שיפוט והוא עלול לצוות את ירושתו או להדיר מירושתו על-פי שיקולים בלתי-הגיוניים או מוטעים המוכתבים לו על-פי תעתועי מחלת הנפש שבה הוא לוקה.

ברור הדבר שיש לפסול צוואה או חלק ממנה כאשר יוכח בברור כי מחלת הנפש גרמה לכך שהמצווה לא היה בעל יכולת לשקול כראוי את השיקולים שהיה מביאם בחשבון אלמלא נטרפה דעתו והכל בכפוף לעיקרון היסוד כי המבקש לפסול צוואה, עליו הראיה וכי כל ספק יפעל לקיומה של הצוואה ולא לביטולה {ראה עז' (יר') 379/89 פליציה בינשטוק נ' האוניברסיטה, תק-מח 91(1), 472 (1991); ע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח(3), 705 (1994)}.

אין התייחסות של המחוקק בחוק הירושה בכלל ובסעיף 26 לחוק הירושה בפרט, בדבר הסוגיה לגבי מצווה שערך צוואתו, שהוא חולה נפש.

משכך, עולה השאלה מה דין צוואה, במצב שאדם שכתב צוואה, והוא חולה נפש, אך לא הוכרז כפסול-דין?

ב- עז' (יר') 379/89 {פליציה בינשטוק נ' האוניברסיטה, תק-מח 91(1), 472 (1991)} קבע בית-המשפט כי "אין ספק שבאוכלוסיה מצויים חולי נפש לא מועטים אשר לא הוכרזו כפסולי דין מפני שאיש לא ראה צורך בכך או מפני שקרוביהם של אותם חולי נפש לא רצו לצערם או לעורר את חמתם, ואף-על-פי-כן כושרם לערוך צוואה נפגם מחמת מחלת הנפש".

סוגיה זו נדונה בשורה של פסקי-דין בהם נקבע כי עצם העובדה כי מצווה סבל ממחלת נפש או הפרעה נפשית כלשהי בעת עריכת צוואה אינה כשלעצמה פוסלת את הצוואה. בתי-המשפט יבחנו האם המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה על-אף אפשרות היותו סובל מהפרעה נפשית וזאת על-פי המבחנים שהוזכרו כאמור לעיל.

ב- ע"א 724/87 {ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22 (1989)} קבע כב' השופט י' מלץ כי "גם אם אדם סובל מהפרעות נפשיות, אי-יציבות וכיו"ב, אין בכך כדי לשלול את כושרו לבצע פעולות משפטיות וביניהן צוואה, כל עוד, כאמור, עומד הוא בתנאי סעיף 26 סיפא קרי, יודע להבחין בטיבה של צוואה".

ב- ת"ע (חי') 1088/82 {רז נ' מזרחי, פ"מ, התשמ"ה(ב), 169 (1985)} קבע כב' השופט ח' פיזם כי "אין עצם העובדה שהמצווה סבל ממחלת נפש זו או אחרת בעת עריכת הצוואה פוסל כשלעצמו את הצוואה. זאת אני אומר אפילו אם ברור שמחלת הנפש היא פסיכוזה המעוותת או מסלפת את התייחסותו של המצווה אל המציאות. מצד שני נכון שאם ידוע כי בעת עריכת הצוואה סבל המצווה מפסיכוזה או ממחלת נפש אחרת או מליקוי בשכל, זה עשוי לסייע לבית-המשפט בהערכתו אם אכן ידע המצווה להבחין בטיבה של הצוואה" {ראה גם ת"ע (יר') 514/76 עזבון המנוחה פליציה הירש ז"ל, פ"מ התשמ"א(א), 419 (1980)}.

כאשר אדם מגיש צוואה לאישור בית-המשפט, הוא איננו חייב להוכיח היעדר מחלת נפש אצל המצווה, אלא להיפך, חזקה שהמצווה היה בריא בנפשו בעת עריכת הצוואה, אלא-אם-כן יוכח אחרת.

נטל השכנוע מוטל תמיד על הטוען לפסלות הצוואה. גם אם המצווה נטל תרופות בשל היותו חולה נפש אין בעובדה זו כדי לשנות את נטל השכנוע המוטל כאמור ועל הטוען לפסלות הצוואה להוכיח כי בשעת עריכת הצוואה היה המנוח נתון למחשבות שווא ותעתועי הזיה וגם אין בעובדה לגרום להעברת נטל השכנוע למבקש את קיום הצוואה להוכיח כי המצווה לא היה במחשבות שווא ותעתועי הזיה.

גם אם יוכח כי המצווה חולה נפש אין די בכך כדי לפסול צוואתו - על בית-המשפט להשתכנע כי ההפרעה הנפשית פגעה בכושרו של המצווה לגבש רצון חופשי ולהבחין בטיבה של צוואה בשעת עשייתה.

נעיר כי להוכחת הטענה יש להסתייע בעדות רפואית אך בית-המשפט רשאי להעדיף עדות אחרת, כמו למשל, עדותו של נוטריון בדבר מסוגלותו של המנוח, במועד החתימה על הצוואה, להבין את טיבה של הצוואה, ולבסס על עדות זו את מסקנותיו {ראה גם ע"א 160/80, 851/79 שולמית בנדל ואח' נ' דורון בנדל, פ"ד לה(3), 101 (1981); ע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2), 215 (1999); ת"ע (משפחה ר"ל) 5420/08 ר.מ. נ' כ.ז., תק-מש 2011(3), 65, 66 (2011)}.