botox
הספריה המשפטית
מוניטין (GoodWill) מהותו, הוכחתו, חישובו ומיסויו בעניינים שונים

הפרקים שבספר:

נכסי קריירה - המוניטין

1. נכסי קריירה מהם?
מבלי להציב רשימה סגורה, יש לעסוק בכושרו של האדם להשתכר, קרי: בשיפור הכושר להשתכר במהלך הנישואין.

כושר זה מורכב, על דרך-הכלל, פרט לכישוריו של האדם, גם מיסודות נוספים ובעיקר השכלה, ניסיון ומוניטין שנרכשו לאורך תקופת הקשר הזוגי.

ברי כי אלה קשורים זה לזה ועשויה להיות ביניהם חפיפה, כך למשל, המוניטין שאדם רוכש, השכלתו וניסיונו, אינם בהכרח מרכיבים נפרדים.

"נכסי הקריירה", הם נכסים אישיים והינם טבועים באדם. להבדיל מנכסים אחרים שצוברים בני הזוג, אין זו שותפות הצריכה פירוק.
התפישה המתאימה לחלוקת "נכסי הקריירה", גם בגדר הלכת השיתוף, דומה לזו הגלומה בהסדר איזון המשאבים. יש לבחון את הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין, ולאזן אותו בכסף או בשווה כסף. ודוק: מדובר אך ורק בפער שנוצר במהלך הנישואין, עקב הנישואין.

יש לגרוע מן הפער הזה את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שפורק.

יובהר, כי כאשר מדובר על כושר השתכרות אין לעסוק ב"נכס עתידי" כי אם בנכס בר-קיימא, שפירותיו יצמחו ויבשילו ברבות השנים. כושר ההשתכרות נוצר וקיים. הוצאתו אל הפועל היא שתעשה בעתיד. במובן זה, אין הוא שונה מכל נכס, שמחירו משקף את האפשרות להפיק ממנו רווחים בעתיד {בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, תק-על 2007(3), 3215 (2007)}.

פנסיה, קופות גמל, נכסי פרישה ומוניטין הינם חלק מ"נכסי העתודה הכלכלית של המשפחה", ועל-כן דין אחד לכולם. לאמור, בן הזוג האחר זכאי למחצית מן הנכסים הללו.

עוד בשנות ה- 90 של המאה ה- 20, כאשר הוגשה תביעה למוניטין, הועלו בפסיקות בתי-המשפט, ספקות לגבי עצם הזכאות של בן זוג למוניטין של בן הזוג האחר, ולא פחות מכך הצביעו על הקושי בדרך לחישוב המוניטין, ולהצדקה לחייב אדם לעבוד ולהשתעבד כדי לשלם לבן הזוג את המוניטין האישי שהוא צבר בעצמו {ת"א (ת"א) 257/90 גוזנר נ' גוזנר, פ"מ תשנ"ז(ב), 399 (1997); ת"א 701/95 ברגר מירה נ' ברגר אריאל מריוס ד"ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.00)}.

ב- ע"מ 4623/04 {פלוני נ' פלונית, תק-על 2007(3), 3215 (2007)} נפסק מפי כב' השופט רובינשטיין בהתייחסו לפסיקה קודמת שלו ותוך התייחסות לפסיקתו של כב' השופט ריבלין כדלקמן:

"לפני שנים אחדות נזדמן לי {בע"מ 5879/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 193 (2004)}, להביע את הדעה כי "ככיוון חשיבה ראוי - עם כל הקושי המעשי שבדבר ניתנים מוניטין אישיים שרכש לו אדם במהלך הנישואין להערכה במקרים המתאימים. בעולם דהאידנא נקל לחשוב על בעלי מקצועות שונים ששמם יצאו לפניהם בחוגי המקצוע ובקרב לקוחות, ולעיתים מעבר להם, כי ניתן להביא לאומדן כלכלי של פוטנציאל זה. זאת, גם אם אין המדובר ב'פתרון מחשב'. כך, תוך "חשיבה יצירתית" המושתתת גם על הגינות והרמוניה שיש לשאוף אליהם כחלק מיסודות הצדק שעליהם - בין השאר - מושתתת מדינת ישראל פי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל"..."

יש יסוד מוסרי לרעיון השיתוף במוניטין, שכונה "נכסי קריירה". יסוד זה מעוגן מראשיתו בעולם הישן, עד לפני דור או דורותיים, שבו מיעטו בנות זוג לעבוד מחוץ לבית, והשקיעו את מעייניהן בטיפול בילדים ובבית.

במישור הכלכלי, למצער, נותרו איפוא מאחור שעה שהבעל יכול היה לפתח פוטנציאל מסוגים שונים. כשהמדובר בעם היהודי, היו אמנם חריגים, בראש וראשונה, למשל, נשים שהחזיקו בחנויות בשעה שהבעלים עסקו בלימוד תורה.

אמנם, לעיתים היו שני בני הזוג, בעמים ובעם היהודי, מנהלים יחדיו עסק. בחברות חקלאיות היו הנשים והגברים שותפים בעבודות השדה. אך, בסופו של יום, האשה היא שנשאה בראש וראשונה בעול הבית והבעל יכול היה להתפתח בעיסוקיו.

יתר-על-כן, לא אחת עזרה האשה בעת לימודי הבעל למקצוע חופשי או אחר, בכך שנטלה עליה את עול הפרנסה, והיא עצמה נשארה על עמדה במידה לא מעטה.

אמנם, אלבום התמונות המשפחתי משתנה והולך, ונשים ממלאות יותר ויותר תפקידים מקבילים לגברים. במיוחד בדורות צעירים דהאידנא, שותפים בני הזוג גם בגידול הילדים באופן כמעט שוויוני.

אך, אף כי חלה התקדמות גדולה מאוד בעשורים האחרונים לקראת מיצוי הפוטנציאל ההשתכרותי של נשים, עדיין עולה אחוז הגברים המגיעים למימוש פוטנציאל זה על אחוז הנשים, לרבות ביצירת מוניטין, וזאת מטעמים הנעוצים בעולם המושגים הישן. יש להניח כי ככל שיחלפו השנים, יתאזן המצב וילך.

עסקינן בנושא בלתי-מוחשי, קרי, הערכת שוויו של כוחו האינטלקטואלי של אדם כמרכיב בכושר השתכרותו. אך, הדילמות דומות לאלה המלוות את סוגיית המוניטין בכלל {ע"א 7493/98 שרון נ' פקיד שומה - יחידה ארצית לשומה, פ"ד נח(2), 241 (2003)} והמבחנים שנקבעו שם.

2. כללי החלוקה משתנים ממקרה למקרה
נדמה כי מגוון המקרים השונים שיכולים להתעורר הוא בלתי-מוגבל. כללי החלוקה והאיזון ייקבעו ממקרה למקרה. טוב לה להלכה שתתפתח עקב בצד אגודל. אין דומה המקרה של בני זוג שהתגרשו מספר שנים לאחר שנישאו למקרה של שניים שהתגרשו כעבור שני עשורים.

אין דומה המקרה של בני זוג שפיתחו לעצמם קריירה במקביל, למקרה של בן זוג שוויתר על התפתחותו המקצועית על-מנת לאפשר לשותפו-לחיים לקדם את כושר השתכרותו לרווחת המשפחה.

אין ספק, כי הערכה אקטוארית של שווי "נכסי הקריירה", אשר נצברו על-ידי בני הזוג במהלך הנישואין, עלולה להיות קשה ואף בלתי-אפשרית. היו מי שסברו כי הקושי בהערכה זו מצדיק את שלילת ההכרה ב"נכסי הקריירה" כ"נכס" מנכסי בני הזוג.

בירור הפער בכושר ההשתכרות שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין מבוסס תכופות על אמדן והשערה המביאים בחשבון מודדים רלבנטיים. אין זה מדע מדוייק. אכן, תרומתם של בני זוג זה לזו וזו לזה, במישורים רבים וגם במישור המקצועי, היא תרומה בלתי-מוחשית וקשה לכמת אותה.

בדומה לקושי בהערכת נזק שאינו נזק ממון - בדיני הנזיקין - כך גם אין מתקיימת נוסחה אקטוארית לזיהוי אותו חלק מנכסי הקריירה שהוא פועל יוצא של השיתוף הזוגי.

אולם, הקושי בהערכת חלקם של בני הזוג אינו מאיין את הזכאות. שומת תשלומי האיזון תעשה, ממקרה למקרה, וניתן להניח כי תתגבשנה במהלך הזמן אמות מידה שתסייענה בהערכת התשלום.
כעיקרון, ישנם מספר מודדים לחישוב. נקודת המוצא עשויה להימצא בפוטנציאל ההשתכרות של בן הזוג, המבטא את מימוש נכסי הקריירה שנצברו.

אולם, פוטנציאל זה, יש לזכור ולהדגיש, מורכב לא רק מפרי המאמץ המשותף של בני הזוג, אלא גם, ולעיתים בעיקר, מכישרון אישי, מיכולת הטבועה באדם וממרכיבים נוספים שאין להם תלות בקשר הזוגי.

את אלה, וכן את אותו חלק מנכסי הקריירה שיש לייחס לתקופה שלפני תחילת הקשר הזוגי ולתקופה שלאחר סיומו, יש להוציא מגדר חשבון האיזון.

החלק שנותר הוא התוצר של המאמץ המשותף, ואותו יש לחלק ברגיל בין בני הזוג בחלקים שווים. עם-זאת, יש להתחשב גם בנתונים נוספים, ובכללם: משך תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני הזוג ואופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות של בני הזוג - בין ראשית הקשר הזוגי לבין סופו - נתונים על רכישת השכלה ועל צבירת ניסיון ומוניטין, וכן מרכיב הויתור שעשה כל אחד מבני הזוג עבור העזר שכנגד - ככל שניתן לאתר מרכיב זה {בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, תק-על 2007(3), 3215 (2007)}.

3. דרך התשלום של החלק במוניטין
יש לזכור כי התרומה של בני הזוג לפיתוח כושר ההשתכרות עשויה להיות הדדית. במציאות חיינו התמונה של בני זוג שאחד מהם יושב אהלים שתרומתו פנימה כל כולה והאחר יוצא חוץ כל כולו, היא תמונה ששכיחותה מתמעטת באלבומים המשפחתיים.
ממילא, ניתן להניח שהצורך בגישור על פערים בכושר ההשתכרות, שנוצרו בזמן הנישואים ובעטיים, ילך ויקטן.

זאת ועוד: החלת חזקת השיתוף על "נכסי הקריירה" לא באה להכניס את בית-המשפט לביתם של בעלי הדין ולערבו יתר-על-המידה בשיקוליהם ובבחירותיהם לאורך חייהם המשותפים.

הצורך להיזקק לחלוקה של נכסי הקריירה יתעורר בעיקר במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם.
פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו.

במקרים כאלה, העיקר אינו בצורך לשמר את המצב הקיים מבחינת מסלולו המקצועי של בן הזוג האחד ומבחינת תנאי חייו של בן הזוג האחר. שימור כזה עלול לחתור תחת רצונם של הצדדים להיפרד ולפגוע ביכולתם לנתב את חייהם, מכאן והלאה, כראות עיניהם.

חרף זאת, על בתי-המשפט, במלאכת השומה, לחתור לכך שעמדת המוצא של "בן הזוג הביתי", בצאתו לחיים חדשים, תשתפר, כפי שהוא עצמו סייע לשיפור עמדת המוצא של בן זוגו. שיקולים אלה משליכים גם על דרך התשלום.

תשלומים עיתיים או תשלום חד-פעמי? שאלת אופן התשלום היא שאלה כבדת משקל.
הטעמים העיקריים התומכים בשיטת התשלום העיתי הינם, ראשית, האפשרות להתאים את התשלום לשינויים בחייו המקצועיים של בן הזוג החיצוני.

אם חפץ הוא לחדול מעבודה או להסב את מקצועו, ניתן יהיה ליתן לכך ביטוי בתשלומים. כך, יש הטוענים, מתפוגג החשש מפני "כפיית" עבודה על בן הזוג החיצוני, להבדיל מן השיטה של תשלום חד-פעמי, שבה צריך היה לכאורה להמשיך ולעבוד כפי שנקבע מראש, כדי לעמוד בדיעבד בתשלום שנקבע.

שנית, שיטה זו מקלה על בן הזוג המשלם את עול התשלום, שכן היא אינה כופה עליו תשלום אחד משמעותי ופורשת את התשלומים לאורך זמן.
חסרונה של שיטת התשלומים העיתיים הוא יתרונה של שיטת התשלום החד-פעמי. בנסיבות של גירושין, קיימת חשיבות רבה להפרדה הסופית בין בני הזוג.

התשלום החד-פעמי מקל על הפרוד. חסרון נוסף של שיטת התשלומים העיתיים הוא הצורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע התשלומים, והצורך - או הכורח - בהתדיינויות חוזרות ונשנות לויסות גובה התשלום {ע"א 1819/03 אבישג אברהם נ' ש.ר.ב. (בי"ח מעיני הישועה), תק-על 2006(1), 3431 (2006)}.

לצד היתרון הגלום בשיטת התשלום העיתי מבחינת האפשרות לווסת את סכום התשלום, מתעורר חשש שבן הזוג החיצוני ימצא עצמו בקשיים כלכליים, ויתקשה לעמוד בתשלומים העיתיים.

יצויין עוד, כי החשש המתעורר בדיני הנזיקין, לפיו הניזוק עלול לנהל סכום כסף גדול בצורה שגויה ולאבד ממנו, או לבזבז את כולו בפיזור הדעת, אינו מתעורר בנסיבות של גירושין. אין להניח שלבן הזוג המשלם יתרון ממשי בניהול סכום כסף גדול {להבדיל מחברת ביטוח} ואין לנהוג עם בן הזוג הביתי מנהג פטרנליסטי ולהגן עליו מפני החשש שיבזבז את כספו לריק.

וחשוב לא פחות, בשל אופיה הבלתי-מוחשי של תרומת כל אחד מבני הזוג לנכסי הקריירה מתאים יותר, בדרך-כלל, להעריכה באורח חד-פעמי ובסכום גלובלי, כדרך שבה מוערך ומשולם ברגיל הנזק הלא-ממוני {בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, תק-על 2007(3), 3215 (2007)}.

4. המוניטין האישי - הלכת בע"מ 5879/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1), 193 (2004), והלכת בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד סב(3), 66 (2007)
ב- בע"מ (יר') 222/08 {ש' א' נ' ש' ד', תק-מח 2010(1), 6958 (2010)} מנתח כב' השופט דרורי משה את שתי ההלכות דלעיל וכדבריו:

"אציג, עתה, שני פסקי-דין של בית-המשפט העליון, אשר, לפי הבנתי, הם התקדימים המחייבים, במשפט הפוזיטיבי, כיום.

כב' השופט אליקים רובינשטיין, ב- בע"מ 5879/04 {פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1), 193 (2004)}, ניתח את סוגיית המוניטין של בני זוג, כאשר התיק שהגיע לפניו היה "גלגול שלישי" של הליך שבו הבעל ביקש להתחשב, במסגרת איזון המשאבים, במוניטין האישי של בת זוגו, וזאת בעקבות תארים שקיבלה בכלכלה ובמשפטים, אשר מקנים לה פוטנציאל, "כבעלת יכולת להניב הכנסות, ואלה - לשיטת המבקש - מולידים מוניטין שיבוא בחשבון איזון המשאבים, כשם שבאות בחשבון זה הכנסותיו של המבקש.

כב' השופט רובינשטיין, קובע - לאחר עיון בפסק-הדין של בית-המשפט לענייני משפחה בחיפה (סגנית הנשיא, כב' השופטת ד' קינן), ובפסק-הדין של הערעור, שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא, כב' השופט י' יעקבי-שווילי) - כי לא הוכח על-ידי האישה, כי יש לה בסיס למוניטין, שכן כל אשר אירע במהלך הנישואין הוא שהאישה קיבלה תארים אקדמיים במשפטים ובכלכלה והתחילה לעבוד כעורכת-דין.
בית-המשפט העליון אימץ את עמדת שתי הערכאות הקודמות ואמר: לא הצטברה במקרה דנן "המסה הקריטית" הנחוצה כדי להצביע על מוניטין שנוצר.

בעיניו של השופט רובינשטיין, המצב העובדתי כפי שהוכח בתיק, דומה למקרים שבו בית-המשפט לא נותן פסק-דין הצהרתי בשאלות בעלות אופי אקדמי, מבלי שהתובע הוכיח כי תצמח לו תועלת מקבלת הסעד.

אולם, כב' השופט רובינשטיין התייחס לסוגיית המוניטין, כחלק מרכושם של בני זוג, וזאת, בהקדימו כי עושה כן "מעבר לצורך".

עמדת השופט רובינשטיין, אותה הציג באותה החלטה, על פני הדברים ובלא קביעת מסמרות לעת הזאת, היא כי יש מקום, במקרה המתאים, לחייב בן זוג אשר רכש מוניטין אישי במהלך הנישואין, לשתף בעניין את בן זוגו, וזאת לאחר שלהערכתו של השופט רובינשטיין "ניתן להביא לאומדן כלכלי של פוטנציאל זה שלהם".

השופט רובינשטיין מסביר, כי לטעמו, יישום הכללת המוניטין במסגרת חלקת הנכסים בין בני הזוג, מהווה תפיסה שיש בה "משום הגינות והרמוניה, שיש לשאוף אליהן, כוחלק מיסודות הצדק, שעליהם - בין השאר - מושתת מדינת ישראל, לפי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל".

בהמשך החלטתו, מציין השופט רובינשטיין, בעקבות בית-משפט למשפחה, כי מוניטין מוכר בדיני מס הכנסה. לעניין זה מפנה השופט רובינשטיין את תשומת-הלב לפסק-דינו של כב' השופט - כתוארו אז - אליעזר ריבלין, ב- ע"א 5321/98 {אינווסט אימפקס בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1, פ"ד נח(2), 241 (2003)}, ומזכיר, כי המוניטין הוא מוצר שניתן להעבירו או למכור אותו ולכן, נדרש בית-המשפט להערכת מוניטין עסקי.

הוא הדין, אומר השופט רובינשטיין, כי ניתן לערוך חישוב דומה גם בהקשר של המוניטין האישי, ולעניין זה, מביא הוא פסיקה אמריקאית בנושא זה, ומסיים את הדיון בעניין זה באומרו: "האתגר בנושא דנן הוא כפול רובד: תחילה הגישה העקרונית ואחר כך תרגומה הלכה למעשה לשיטת חישוב הוגנת, ואלה טעונים כאמור חשיבה נוספת, שהדעת נותנת כי שעתה תבוא.

בסיום החלטתו, כותב כב' השופט רובינשטיין, כי "במישור העיוני איפוא יש לדידי לכאורה למי שיבקש לראות בשם מקצועי טוב - למשל - כמוניטין בעל ערך כלכלי על מה שיסמוך. קשה לדעתי לאבחן ולומר כי ייגרע מקומו של המוניטין בהקשר של איזון המשאבים אף שהדברים עודם טעונים ליבון במקרה הראוי.

דא עקא, נוכח האמור לעיל באשר לתיק דנן אין בידי להיעתר לבקשה הנוכחית."

בתיק אחר, שהגיע לבית-המשפט העליון, נידונה, לגופה, סוגיית המוניטין, כאשר בית-המשפט מתמודד עם הטענות כנגד הפעלתה ביחסים שבין בני זוג.

כמו-כן, נקבעו, באותה פרשה, על-ידי בית-המשפט העליון, אמות-מידה, שכתוצאה מהן, התקבל הערעור בחלקו והסכום שעל המבקש לשלם למשיבה, השתנה {ראה: בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, סב(3), 66 (2007)}.

באותה פרשה לעיל, בית-המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כב' השופט י' גרניט), קבע, כי הלכת השיתוף חלה על בני הזוג שהתדיינו בפניו, אשר נישאו בשנת 1971, הקימו משפחה ובה חמישה ילדים, ובשנת 1998 נפרדו, כאשר המבקש הינו רו"ח ובבעלותו משרד עצמאי, והמשיבה הינה יועצת חינוכית.

בית-המשפט לענייני משפחה חילק את רכושם של בני הזוג, נדל"ן וכספים, לאחר שקבע שרובם משותפים {פרט לחלק מהם, 1/3, אשר שייך לאביו של המבקש}.

לעניין נכסי הקריירה של המבקש, נקבע בבית-המשפט למשפחה, כי הלכת השיתוף חלה עליהם, ולכן חוייב המבקש לשלם למשיבה תשלום חודשי של 3,000 ש"ח לחודש {עד הגיעה הבת הקטינה לגיל 18}, ו- 4,500 ש"ח לחודש לאחר מכן.

בערעור {שנשמע בפני כב' השופטת יהודית שטופמן}, בבית-המשפט המחוזי בתל אביב, התקבל הערעור באופן חלקי, ובעקבות זאת, חלו שינויים ביחס לפרטים שונים של חלוקת הנדל"ן {שקבעה הערכאה הראשונה}.

אולם, כלשון כב' השופט ריבלין, "בית-המשפט המחוזי הותיר על כנן את קביעותיו של בית-המשפט לענייני משפחה בנוגע ל'נכסי הקריירה' והמוניטין" {פרשת פלוני}.

בבקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידי המבקש לבית-המשפט העליון, טענתו המרכזית של המבקש היתה כנגד חיובו בתשלומים עיתיים, בגין כושר השתכרותו והמוניטין האישי שלו.

בית-המשפט העליון החליט לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש הערעור כאשר הערעור הוגבל אך ורק לסוגיית תחולת הלכת השיתוף על "נכסי קריירה".

בית-המשפט בפרשת פלוני סוקר את הלכת שיתוף הנכסים, מתחילתה, ומסביר את טעמיה, בנימוקים אלה:

הראשון, אוטונומית הרצון של בני הזוג, שבאה לידי ביטוי ב"הסכם מכללא" ביניהם הנלמד מחיי הנישואין, לפיו נכסיהם יהיו משותפים.
השני, עקרון שוויון, אשר טמון בדיני היושר, ומשקף את הצדק החברתי, אשר על פיו כל אחד מבני הזוג, תורם, לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה.

השלישי, ערך העבודה של הקניין, אשר מורה כי ראוי לתת גמול לשני בני הזוג על נכסים שצברו במאמץ משותף.

המשמעות של "נכסי הקריירה", על רקע פסיקה של בית-המשפט העליון היא, הענקת משקל ומשמעות להתפתחותו המקצועית של האדם, אשר מהווה פרק מרכזי בסיפור חייו, ובני זוג, לא אחת, מוותרים האחד לרעהו על השכלה או משרה, וזאת לצורך קידום הפוטנציאל של בן הזוג האחר, כאשר ההנחה היא שהפיתוח של הקריירה של אותו בן זוג, תהיה "למען טובתו של הקשר הזוגי ולמען טובתה של המשפחה".

במשולב עם-זאת, בית-המשפט מזכיר כי, "כושר השתכרות הוא נכס השייך לאדם" {ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4), 486, 519-518, (2004)}.

מאחר ורכישת השכלה ופיתוח כושר השתכרות מצריך זמן וכסף, כל זוג מחליט כיצד להשקיע באותו נושא. לכן, כאשר עולה כושר השתכרות של מי מהם עולה, הדבר נובע מעמל משותף של שניהם, שכן, "הקריירה" של אותו פרט לא נועדה אך לשם הערך האינדיווידואלי הטמון בה, אלא גם לשם הערך הקולקטיבי - פרנסתו של בן הזוג השני ופרנסתה של המשפחה כולה.

אכן, הזמן ה"משפחתי" הוא אחד, והוא נוצר בשניים. היכולת של כל אחד מבני הזוג להשיא את יכולת ההשתכרות שלו תלויה לא מעט בתרומת-זמן
{ומשאבים אחרים} מצידו של בן הזוג האחר.

הלכת השיתוף מורה כי בני זוג המקיימים חיי-זוגיות תקינים, כלומר, נכס שרכשו במאמץ משותף חזקה שהוא שייך לשניהם בחלקים שווים.

לאור הדברים אלו, אין טעם של ממש מדוע, על דרך-הכלל, לא להחיל את ההיגיון הגלום בחזקה זו גם על ההנאה מ"נכסי קריירה".

ברי, כי המונחים "שיתוף" ו"בעלות" אינם חלים במלוא היקפם על "נכסי קריירה".

אין בן הזוג האחד בבחינת "בעלים" של מקצת מכושר ההשתכרות של בן הזוג האחר. לפי דרכה של הלכת השיתוף, אין לשלול מבן הזוג האחד את חלקו בפירות נכסי הקריירה של בן הזוג האחר, זאת בעבור התמיכה והעזרה שהוא העניק לו, לאמור: בעבור חלקו של הקשר הזוגי בשיפור כושר השתכרותו.

גם את "הקריירה" עשויים בני הזוג לרכוש יחד. בייסודה של חזקת השיתוף מונחת הסכמה מכללא בין בני הזוג, אזי כפי שמנסיבות חיי הנישואין - אורח הנישואין התקין והמאמץ המשותף - ניתן לאתר הסכמה לשיתוף בדירת המגורים או בעסק, כך הוא גם באשר לפירות הצומחים מכושר ההשתכרות שנרכש בצוותא.

בעניין פלוני, נקבע כי החלת הלכת השיתוף על כושר השתכרות מוגבר ראויה גם בראי עקרון השוויון. אי-הכללתה של יכולת ההשתכרות המוגברת של בן הזוג שההון האנושי שלו פותח בתקופת הנישואים מהווה ניצול של בן הזוג האחר, שכן במצב זה הסכמתו ליטול על עצמו נטלים עודפים עולה כדי הקרבה עצמית.

ברוב המקרים, בן זוג זה הוא אישה, ועל-כן אי-הכללת הרכיב של יכולת ההשתכרות מביאה לידי מיסודו של היעדר השוויון המגדרי {ח' דגן קניין על פרשת דרכים (תשס"ה, 477), ראה גם א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) 19-18}.

בספרות הזרה מתוארת תופעה של הרעה במצבן הכלכלי של נשים לאחר גירושין והיווצרות פער משמעותי בינן לבין גברים {ראה שחר ליפשיץ, "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף", משפטים, כרך לד' (תשס"ה), 627, 729-728)}.

יש שקושרים תופעה זו לכך שנשים מקבלות אמנם מחצית מהנכסים המוחשיים במסגרת הגירושין, אך הן נותרות עם מקורות פרנסה עתידיים פחותים מאלה של בני זוגן, אשר פתחו את כושר השתכרותם במהלך הנישואין.

ברי כי שיפור כושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג במהלך הנישואין עשוי ליצור פער מבחינת היכולת הכלכלית של בני הזוג. מסגרת הנישואין, על דרך הכלל, היא מסגרת שוויונית. בני הזוג פועלים יחד כשווים, במאמץ משותף.

שוויון זה, לפחות בחלקו, צריך להישמר גם כאשר ניתק הקשר הזוגי. היגיון זה עמד ביסוד החלת הלכת השיתוף גם על נכסים עסקיים {ע"א 3563/92 גיטלר נ' גיטלר, פ"ד מח(5), 489, 498-496 (1994)}.
השופט ריבלין בפרשת פלוני, מציג את טיעוני הנגד להחלת הלכת שיתוף הנכסים על "נכסי קריירה", מתמודד עם כל טענה, ומשיב לה.

כנגד הטוענים כי "נכסי קריירה", אינם בגדר "נכס", בשל היותם נכסים עתידיים שטרם צמחו ובאו לעולם, עונה השופט ריבלין, כי "נכסי הקריירה" הם יתרון כלכלי ממשי שניתן לכמתו בכסף, כפי שכושר ההשתכרות ניתן להערכה בכסף, כמוסבר בפסק-הדין שבפרשת אטינגר.

טענה נוספת, שנשמעה גם מפי המבקש, היא זו: אם יכיר המשפט בתחולת דוקטרינת שיתוף הנכסים על "נכסי קריירה", כי אז, תוענק לבן הזוג השני "זכות" באדם אחר, דבר שיפגע באוטונומיה או בחירות שלו, שכן זה האחרון עלול למצוא עצמו במצב שבו עליו לעבוד קשה כדי לפרוע את חובו לבן הזוג, וכך לא יוכל לממש את הפוטנציאל שלו בשל אותו שיעבוד אישי.

על-כך תשובת השופט ריבלין, כי אין מדובר בזכות אדם על גופו של אחר אלא, רק בזכות של בן הזוג, לקבל את השווי הכלכלי של אותו מוניטין או אותם "נכסי קריירה", של בן הזוג, אשר הצטברו במהלך החיים המשותפים.

דוגמה לכך: מי שקיבל הלוואה למימון לימודיו, חייב להחזירה, מבלי שבכך ניטלה חירותו. חובת בן הזוג שיש לו מוניטין לשלם מחצית משווי זה לבין הזוג האחר, משקף את הצדק בכך שאותו בן זוג אחר יהנה מקצת מן הפירות של התועלת הכלכלית שמפיק בן הזוג מאותו מוניטין שנרכש במהלך הנישואין.

כנגד טענת המבקש, כי הישגיו משקפים את כישרונותיו ומאמציו שלו, ולכן, יש לזקוף אותם לזכותו ולא לזכותה של אשתו, המשיבה, עונה כב' השופט ריבלין, כי הצלחתו של המבקש מביאה בחשבון את כישרונו והיכולת האישית שלו, אבל "התמיכה לה הוא זוכה מבן זוגו וממשפחתו, מאפשרת לו לתעל יותר משאבים אל האפיק המקצועי ולהוציא ביתר קלות את הפוטנציאל שגלום בו אל הפועל. לאלה כמו גם לאלה יש ליתן ביטוי מתאים עת מפורק הקשר הזוגי.

בן הזוג התומך ראוי שייהנה מן הפירות מכוח תרומתו וכפי תרומתו בלבד. בהתאם להלכת השיתוף החלה על נכסים רגילים, לא יהנה בן הזוג מן הנכסים שנוצרו בלעדיו, לאחר פירוק הקשר הזוגי.

הוא גם לא יזכה, למשל, לזכוּת המוסרית (ה-Droit Moral), היא זכותו של היוצר לזקוף על שמו את תוצרי עבודתו.

הטענה האחרונה עימה מתמודד כב' השופט ריבלין היא, כי אם נחיל את חזקת השיתוף על "נכסי קריירה", ואלה יהיו שווים ממון רב, יהווה הדבר מכשול לעצם הגירושין, ואם התשלום יבוצע באופן עיתי, כי אז תסוכל מטרת הגירושין, שכן הצדדים יהיו צריכים להיות בקשר תמידי.

השופט ריבלין אינו מקל ראש בטענה זו. הוא מתייחס אליה ברצינות, ואומר את הדברים הבאים:

"טענה זו אינה נטולת יסוד. אכן, בכל הקשור ביחסים הכלכליים, על המשפט לאפשר, ככל הניתן, לבני זוג שמתגרשים להיפרד זה מזה באופן מלא. אין לכפות על בני הזוג קשר בעל כורחם.

יש לשאוף לכך שהסדר השיתוף לא ישפיע על הבחירה אם לקיים קשר מתמשך אם לאו. אולם, הקושי בהקשר זה נוגע בעיקרו לשיטת השיפוי ולא לעצם הזכאות. תמימי דעים אנו עם המשיבה כי אין לשלול זכות בשל קשיים שמתעוררים במימושה.

פרימת קשר הנישואין ההדוק מעוררת שלל קשיים ואתגרים הצריכים פתרון. באופן דומה, אין גם בקשיי השומה וההערכה הכרוכים בכימות "נכסי הקריירה" לערכים כספיים כדי להשפיע על הזכאות. גם ההתמודדות עם אלה תעשה במישור היקף השיפוי."

הגישה אותה מאמץ השופט ריבלין, עולה בקנה אחד עם החלטת כב' השופט אליקים רובינשטיין.

בנסיבות מסויימות, עשויים בני זוג לעמול יחד, תוך מאמץ משותף, על הגברת כושר השתכרותו של אחד מהם. להשקעה זו פוטנציאל כלכלי ניכר. אם יפורק הקשר הזוגי מבלי שהיא תובא בחשבון, ייוצר פער בין שני בני הזוג, ההולכים כל אחד לדרכו.

"נכסי הקריירה" שנצברו אצל אחד מבני הזוג הינם פרי השילוב בין מקורות שונים, שתמיכתו של קשר הנישואין הוא אך אחד מהם. חלק זה ראוי להביא בחשבון המשאבים העומדים לרשותם של בני הזוג, עת מפורק הקשר הזוגי.

מהם "נכסי הקריירה"? מבלי להציב רשימה סגורה, מדובר בכושרו של האדם להשתכר, קרי: בשיפור הכושר להשתכר, ובשיפור הכושר להשתכר במהלך הנישואין.

כושר זה מורכב, על דרך-הכלל, פרט לכישוריו של האדם, גם מיסודות נוספים ובעיקר השכלה, ניסיון ומוניטין שנרכשו לאורך תקופת הקשר הזוגי.
ברי, כי אלה קשורים זה לזה ועשויה להיות ביניהם חפיפה, כך למשל, המוניטין שאדם רוכש, השכלתו וניסיונו, אינם בהכרח מרכיבים נפרדים.

"נכסי הקריירה", כפי שראינו, הם נכסים אישיים. הם טבועים באדם. להבדיל מנכסים אחרים שצוברים בני הזוג, אין זו שותפות הצריכה פירוק.

התפישה המתאימה לחלוקת "נכסי הקריירה", גם בגדר הלכת השיתוף, דומה לזו הגלומה בהסדר איזון המשאבים. יש לבחון את הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין, ולאזן אותו בכסף או בשווה כסף.

ודוק: מדובר אך ורק בפער שנוצר במהלך הנישואין, עקב הנישואין. יש לגרוע מן הפער הזה את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שפורק.
יובהר, כי בדברנו על כושר השתכרות אין אנו עוסקים ב"נכס עתידי" כי אם בנכס בר-קיימא, שפירותיו יצמחו ויבשילו ברבות השנים. כושר ההשתכרות נוצר וקיים. הוצאתו אל הפועל היא שתעשה בעתיד. במובן זה, אין הוא שונה מכל נכס, שמחירו משקף את האפשרות להפיק ממנו רווחים בעתיד.

נדמה כי מגוון המקרים השונים שיכולים להתעורר הוא בלתי-מוגבל. כללי החלוקה והאיזון ייקבעו ממקרה למקרה. טוב לה להלכה שתתפתח עקב בצד אגודל. שומת תשלומי האיזון תעשה, ממקרה למקרה, וניתן להניח כי תתגבשנה במהלך הזמן אמות מידה שתסייענה בהערכת התשלום.

יש להתחשב גם בנתונים נוספים, ובכללם: משך תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני הזוג ואופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות של בני הזוג - בין ראשית הקשר הזוגי לבין סופו - נתונים על רכישת השכלה ועל צבירת ניסיון ומוניטין, וכן מרכיב הויתור שעשה כל אחד מבני הזוג עבור העזר שכנגד - ככל שניתן לאתר מרכיב זה.

בניגוד לשיטת פרופ' רוזן-צבי שהתמקד בבן הזוג החזק (הבעל) לעומת בן הזוג החלש (האישה), שהדין צריך להעצים את זכויותיה - מתייחס בית-המשפט לשני בני הזוג באופן שוויוני, גם כאשר מדובר בתביעות הדדיות, בין בני הזוג, בתחום המוניטין ונכסי הקריירה.

במקרה בו שכרם של הצדדים במועד הקובע היה שווה בית-המשפט לא מצא לנכון לדבר על נכסי קריירה. כאשר האישה התפתחה במקום עבודתה. אף אם, בעבר שכרו של הבעל עלה על שכרה של האישה הרי שהדבר התהפך ושכרה במועד הקבוע היה גבוה משלו {תמ"ש (חי') 5848-07-08 א.פ נ' י.פ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.13)}.
לאור שיעור ההשתכרות הכמעט זהה של הצדדים נכון לאותו מועד, אין מקום לקבוע מוניטין או נכסי קריירה בעבור האישה {שם, 6}.

ב- תמ"ש (יר') 1933/09 {א. ג. א נ' י. ג. א, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.10)} הנתבע הגיע לנישואים כסטודנט חסר מקצוע, אשר רכש במהלך הנישואים, על חשבון זמנה והשקעתה של התובעת מקצוע ובעידודה ובהשקעה מאומצת מצידה וכן בעזרת הוריה ובהמלצותיהם, התקבל לעבודה רווחית ביותר.

התובעת, לטענתה, משתכרת כרבע מהכנסות הנתבע ואין היא יכולה להקצות מאמצים להתפתחות ולהתקדמות עקב הצורך לטפל בילדיהם.
בהלכות חדשות שהוצאו לאחרונה התייחס בית-המשפט העליון בחיוב להכרה בזכויות של בן הזוג במוניטין האישי של בן זוג.

התפתחותו המקצועית של האדם מהווה פרק מרכזי בסיפור חייו. תכופות, שלובה ההתפתחות המקצועית של כל אחד מבני זוג בזו של האחר, עד כדי שהשתיים מספרות יחד סיפור אחד.

בנייתן המשותפת של קריירות היא לרוב אחד המיזמים החשובים ביותר בנישואים, ויכולת ההשתכרות המוגברת היא הנכס המשמעותי היחיד, או למצער המשמעותי ביותר, מן הבחינה הכלכלית בנישואים רבים.

בני זוג עשויים לוותר על השכלה או על משרה, לעבוד או ללמוד שעות מעטות יותר, להקריב פוטנציאל לקידום ואף לוותר לחלוטין על קריירה, כל זאת כדי שיוכל בן הזוג האחר להתפתח בעצמו, למען טובתו-שלו, למען טובתו של הקשר הזוגי ולמען טובתה של המשפחה.
לעיתים, נוטל על עצמו אחד מבני הזוג את עיקר עבודות הבית והטיפול בילדים, בעוד שבן הזוג האחר יוצא לעבודה מחוץ לבית לשם פרנסת המשפחה.

בחינה לעומקם של פסקי-הדין אשר דנו במוניטין אישי - כושר השתכרות, הן בעבר והן פסקי-הדין האחרונים, מעלה, שמדובר לכאורה בפיצוי בגין תרומת בן זוג לפיתוח הקריירה, ההשתכרות וכושר ההשתכרות של בן הזוג האחר, וכן בעקרון של "צדק חלוקתי" כך שבן זוג אחד לא יצא מקופח מהנישואין ולא יווצר מצב של פער כלכלי משמעותי בין בני הזוג לקראת החיים שלאחר הגירושין.
מעבר לדברים העקרוניים, שזכו לגושפנקא של בית-המשפט העליון, ובכך נרשם צעד נוסף לקראת יישום הלכת השיתוף בין בני הזוג ביחס לכל הרכיבים הכלכליים, הגלויים והסמויים של הרכוש המשפחתי, חשיבותו של פסק-הדין בפרשת פלוני, הוא גם בקביעת הדרך ל"תרגום" או "יישום" של העקרונות הללו, והורדתם לשפת המציאות של שקלים ואגורות.

לאחר הקביע אם יש לשלם עבור נכסי קריירה עולה השאלה, כיצד יש לשלם עבורם כלומר, ב- "תשלומים עיתיים או תשלום חד-פעמי?"

ההנחיה שניתנה מטעם בית-המשפט העליון, היא רחבה דיה, כדי שבכל תיק ותיק יוכל בית-המשפט (הערכאה המבררת), להתאים את הפתרון לאותם נתונים ספציפיים של בני הזוג הניצבים בפני בית-המשפט.

על דרך-הכלל, וככל שהדבר אפשרי ומועיל, עדיפה שיטת התשלום החד-פעמי. הטעם המרכזי לכך הוא הימנעות משימור קשר כלכלי בין הצדדים אם אין הם רוצים בכך.
בדרך זו יכול גם בן הזוג מקבל התשלום לתכנן את עתידו על סמך הסכום שקיבל באופן ודאי {ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4), 250, 254 (1997), בעמ' 258-257; בע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(4), 614 (2005)}.

אולם, אין לקבוע מסמרות. ראוי לה להלכה שתתפתח ממקרה למקרה, ויהיו בוודאי נסיבות בהם יתאימו יותר תשלומים עיתיים. יש לזכור כי כאשר לבני הזוג ילדים קטינים, נאלצים הם בדרך-כלל ממילא לשמור על קשר ביניהם, עד אשר הופכים הילדים בגירים.

הערכאה המבררת היא זו שתתאים את הסדר התשלום הראוי לפי מידותיהם של בני-הזוג שבפניה. מקום בו נקבע תשלום החד-פעמי, ניתן לרכך את החשש מפני הטלת נטל כבד מידי על המשלם בדרך של חלוקת הסכום למספר תשלומים שישולמו במועדים ובסכומים קבועים מראש.

עם כל הקושי המעשי שבדבר ניתנים מוניטין אישיים שרכש לו אדם במהלך הנישואין להערכה במקרים המתאימים. בעולם דהאידנא נקל לחשוב על בעלי מקצועות שונים ששמם יצא לפניהם בחוגי המקצוע ובקרב לקוחות, ולעיתים מעבר להם, כי ניתן להביא לאומדן כלכלי של פוטנציאל זה.

זאת, גם אם אין המדובר ב"פתרון מחשב" אלא באומדנה, ובהקשר זה ראה סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") למשל, שעניינו איזון לאו דווקא לפי יחס של מחצה על מחצה.

איזון כזה מאפשר גמישות לכיוונים שונים, וטעון חשיבה יצירתית. אין - בכל הכבוד - צורך להגיע לעניין זה לאמירה שמתן חלק במוניטין יצדיק אולי כי על בעל המוניטין להעמיד עצמו וכישוריו למכירה למרבה במחיר ולהשתעבד לו.
יש בתפיסה שלעיל משום הגינות והרמוניה שיש לשאוף אליהם כחלק מיסודות הצדק שעליהם, בין השאר, מושתתת מדינת ישראל לפי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

5. הכללת המוניטין האישי בנכסי איזון, רק במקרים מובהקים של פער ממשי וברור בכושר ההשתכרות של מי מהצדדים הנובע מויתור או הקרבה מצד בן הזוג התובע
נפסק מפי כב' השופטת ארבל ב- בע"מ 3664/07 {פלוני נ' פלונית, תק-על 2007(4), 4041, 4042 (2007)} בהתבסס על בע"מ 4623/04 {פלוני נ' פלונית, פ"ד סב(3), 66 (2007)}, כי מוניטין הינו נכס בר-שיתוף .

לפי דרכה של הלכת השיתוף, אין לשלול מבן הזוג האחד את חלקו בפירות נכסי הקריירה של בן הזוג האחר, זאת בעבור התמיכה והעזרה שהוא העניק לו, לאמור: בעבור חלקו של הקשר הזוגי בשיפור כושר השתכרותו.

כאשר נכסי קריירה, שהם כושרו של האדם להשתכר, מורכבים, על דרך-הכלל, פרט לכישוריו של האדם, גם ביסודות נוספים ובעיקר השכלה, ניסיון ומוניטין שנרכשו לאורך תקופת הקשר הזוגי.

הצורך להיזקק לחלוקה של נכסי הקריירה יתעורר בעיקר במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם, פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו.

בפסיקה הוכרה האפשרות להחיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון גם בנסיבות בהם חוק יחסי ממון אינו חל על רכושם של בני הזוג, כגון במקרה בו על יחסי בני הזוג חלה חזקת השיתוף.

גישה זו, הובעה על-ידי כב' השופט י' עמית בשבתו בבית-המשפט המחוזי ב- בע"מ (מחוזי חי') 363/06 {פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.07)}:

"כשלעצמי, איני רואה מניעה מלהשתמש בכלי של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, על-מנת להשיג תוצאה ראויה המתחשבת בנכסי עתיד ובשוויון ההזדמנויות לכל אחד מבני הזוג. יש להישמר מפני החלה נוקשה אוטומטית וגורפת של חזקת השיתוף. השורה התחתונה במסקנה אליה הגעתי לעיל, אינה משתנה איפוא בשל כך שהצדדים נישאו לפני תחולתו של חוק יחסי ממון. איני רואה כל מניעה להקיש מההסדר שבחוק יחסי ממון בנסיבות המתאימות כפי שהדבר נעשה ביחס לרכוש אחר השייך לצדדים."
{תמ"ש (משפחה יר') 11849-07-10 ט. א. נ' מ. א., פורסם באתר האינטרנט נבו, (06.04.11); תמ"ש (משפחה ת"א) 37181/97 ל' ט' נ' ע' ט', פורסם באתר האינטרנט נבו (26.11.02); תמ"ש (משפחה נצ') 4430/00 פלונית נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.06.05)}

בעניין פלונית ופלוני, לטענת התובעת, מיטב שנות נישואי הצדדים הוקדשו לפיתוח עתידו המקצועי של הנתבע בלבד, בעוד שהיא נאלצה לזנוח פיתוח הקריירה שלה.

לטענת הנתבע, עוד לפני הנישואין הוא סיים את לימודיו לתואר השני אותם מימן באמצעות מלגות שונות. כבעל תואר שני בלבד יכול היה להשתכר שכר בשיעור שהוא משתכר כיום שכן משכורתו נמוכה באופן יחסי.

התובעת למדה במהלך הנישואין לימודי תואר שני בפסיכולוגיה התפתחותית עד היום לא השלימה את כתיבת הטזה מטעמי עצלנות. ארבעת טיפולי הפוריות שלה הצריכו 4 ימי אשפוז יום בלבד. תרומתו למשק הבית לא נפלה משלה.

שכרו שלו איננו עולה באופן משמעותי על השכר הממוצע במשק ולכן אין לו כל נכסי קריירה.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות טענות התובעת בעניין מוניטין התובע.

עצם העובדה שהנתבע למד והשיג תארים אקדמיים, אין בה כשלעצמה להביא להכרה במוניטין שלו, ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט רובינשטיין ב-בע"מ 5879/04 {פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1), 193 (2004)}:

"טענת המבקש מופנית כלפי המשיבה באשר לתארים שקיבלה בכלכלה ובמשפטים ולפוטנציאל שלה כבעלת יכולת להניב הכנסות, ואלה - לשיטת המבקש - מולידים מוניטין שיבוא בחשבון איזון הנכסים כשם שבאות בחשבון זה הכנסותיו של המבקש. עיינתי בפסקי-הדין בשתי הערכאות ובטענות, ולא מצאתי כי מה שפיתחה המשיבה במהלך החיים המשותפים יוצר בסיס לטענת מוניטין. המשיבה אמנם למדה, קיבלה תארים אקדמיים והחלה זה לא כבר לעבוד כעורכת-דין, אך מכאן ועד הגדרת כל אלה כמוניטין שניתן לראותו כנכס וכפוטנציאל להכנסה אף אם טרם בא למימוש בתקופת הנישואין, רחוקה הדרך. מקובלת עליי בעניין זה מסקנתן של שתי הערכאות שקדמו, וסבורני כי לא הצטברה במקרה דנן "המסה הקריטית" הנחוצה כדי להצביע על מוניטין שנוצר."

לענייננו, לא הוצבע על בסיס עובדתי שלפיו גם אם תוכרע השאלה המשפטית בחיוב, קרי מוניטין אישי יוכר כנכס בר-חלוקה, ישנו במקרה דנן מוניטין הנכנס לגדר זה. בית-המשפט לא נעתר לבקשתה של התובעת.

הצורך להיזקק לחלוקה של נכסי הקריירה מתעורר בעיקר במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין הכנסות בני הזוג, פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו.

כיום, לאחר שתוקן חוק יחסי ממון (תיקון מס' 4, התשס"ט-2008), במסגרתו תוקנו בין-היתר סעיפים 5 ו- 8 לחוק זה, הדעה הרווחת בפסיקת בית-המשפט לענייני משפחה הינה כי נכסי הקריירה (מוניטין, פוטנציאל ההשתכרות) הוחרגו מסעיף 5 לחוק יחסי ממון וההתחשבות בהם תיעשה מתוקפו של סעיף 8 בלבד.

דהיינו: כושר השתכרות ומוניטין הינם נכסים המשפיעים על אופן ביצוע האיזון ומהווים שיקול נוסף ביחס לאיזון המשאבים העשוי להצדיק סטיה מחלוקת יתר הנכסי בני האיזון מחצה על מחצה, אולם נכסי הקריירה כשלעצמם לא יאוזנו מחצה ומחצה במסגרת איזון המשאבים {תמ"ש (משפחה יר') 1550/09 ע. נ. נ' א. נ., פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.12); תמ"ש (משפחה יר') 3640/10 א. ב נ' צ. ב., פורסם באתר האינטרנט נבו (15.05.12); תמ"ש (משפחה ת"א) 9926-04-10 ע.ב נ' א.ב., פורסם באתר האינטרנט נבו (22.11.12)}.

סעיף 8 לחוק מובא גם בנסיבות הקשורות ביכולות הכלכליות של כל אחד מהצדדים לאחר גירושיהם (יכולת הכנסה, נכסי קריירה וכיו"ב), המגיעות לכדי חוסר איזון בולט באופן מיוחד מבחינה כלכלית {בע"מ (מחוזי חי') 363/06 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.07)}.

עם-זאת, הובהר בפסיקה כי לצורך הפעלת הסעיף במקרים מעין אלה יש צורך באי שוויון המגיע כדי עוול ברור, ולא די בהפרש של כמה אלפי שקלים בין הכנסות בני הזוג כדי להביא לאיזון לא שוויוני של זכויותיהם הסוציאליות {ע"מ (מחוזי יר') 485/09 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.05.10)}.

ואף בנסיבות מיוחדות הקשורות בצבירות הנכסים על שם מי מבני הזוג מקרה בו לאחד מהצדדים נכסים "חיצוניים" רבים (מירושה או ממתנות), מקרה בו אחד הצדדים בחר להכניס את זכויותיו החיצוניות לתוך הקופה המשותפת בעוד השני מסרב לעשות כן וכיו"ב.

ובנסיבות נוספות הקשורות בהתנהגות מי מהצדדים - מקרים בהם התנהגות הצדדים מביאה לכך שתחושת הצדק מתקוממת כנגד יישום פשטני של הוראות חוק יחסי ממון (כגון הפסדי הימורים של אחד מבני הזוג, הברחת רכוש, התנהגות אלימה וכו.

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 52231/09 {מ.ב נ' ע.ב, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.11.11)}, נקבע כי: "ההלכה המשפטית גורסת כי הכללת כושר ההשתכרות ב"נכסי הנישואין" תיעשה בכפוף לתנאים מסויימים ובהם ניתן למנות מ"מעוף הציפור", שלושה יסודות (כאשר בד"כ הטענה היא כי בן הזוג הביתי הוא שאפשר לבן הזוג האחר לפתח את הקריירה שלו):

היסוד הראשן הוא, בן זוג "ביתי" מחד גיסא ובן זוג "קרייריסטי" מאידך גיסא.

היסוד השני הוא, קיים "פער דרמטי" בכושר ההשתכרות של בני הזוג.

היסוד השלישי הוא, נישואים לאורך זמן {תמ"ש (משפחה ת"א) 17359-01-10 פלוני נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.04.12); תמ"ש (משפחה ת"א) 35944-02-11 פלונית נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו, (14.03.13)}.

המסגרת הנורמטיבית
מוניטין אישי - מוגדר כאשר אדם הינו בעל כישורים יוצאי דופן, הכנסתו גבוהה מהשכר הממוצע במשק ומי שצבר במהלך שנות הנישואים מומחיות או מיומנות {תמ"ש (קריות) 10340/04 פלוני נ' אלמוני, תק-מש 2010(2), 486, 493 (2010)}.

מוניטין אישי - האם נכלל במסגרת השיתוף?
טרם בחינת קיומו של מוניטין ושאלת דרך החישוב, יש לבחון האם המוניטין האישי של אדם נכלל במסגרת החישוב האקטוארי בפירוק השיתוף, כנכס לכל דבר ועניין, או שמא יכלל באיזון רק מטעמי צדק לצורך צמצום פערים במקרה של חוסר צדק {תמ"ש 5704/01 ר.א. נ' א.א., תק-מש 2003(4), 534 (2003)}.

בעבר רווחה הגישה שאין לאזן מוניטין אישי, הן בגלל שמדובר בכישורים אישיים {תמ"ש 24981/04 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2007(4), 522 (2007)}, בין מהטעם שאין לשעבד את הבעל לאישה ובין מהטעם שהאישה נהנתה מהמוניטין בחיי הנישואין {ת"א (יר') 415/94 פלונית נ' פלוני, תק-מח 99(1), 33364 (1999)}.

בדוגמה למשל, לעניין רופא בכיר בבית חולים, נקבע כי כאשר רכישת המקצוע וסיום הלימודים היו טרם הנישואים, או כאשר לא מוכח כי האישה היתה מנועה מלפתח קריירה משל עצמה, או שנכפה עליה ויתור משמעותי מבחינה מקצועית, הרי שגם אם הוטלו משימות הבית על כתפי בת הזוג - לא יקבע המוניטין כבר איזון {תמ"ש (משפחה יר') 21342/04 א. ש. נ' ד. ש., תק-מש 2008(2), 960, 991 (2008)} בו נקבע:

"אכן, מרכיב הויתור שעשה כל אחד מבני הזוג עבור העזר שכנגד הוא מרכיב משמעותי. בעבר חיוויתי אף אני את הדעה כי אם יהיה מקום להכיר במוניטין או בכושר השתכרות כנכס משותף ולחלקו בין בני הזוג, יהיה זה בנסיבות בהן נוצר אי-שוויון ופגיעה באחד מבני הזוג, שכן אותו בן זוג אשר תמך כלכלית בבן הזוג רוכש המוניטין או כושר השתכרות, דאג לצרכי הבית והילדים - לא רכש מקצוע לעצמו, ולאחר שבן הזוג האחר רכש את המוניטין או כושר ההשתכרות נטש אותו בן זוג את בן הזוג התומך."

מכל המקובץ עולה כי הפסיקה רואה במוניטין רכיב למתן פיצוי, שוויון הזדמנויות, צדק כלכלי ולא כראיה דווקנית של המוניטין האישי כנכס. רק במקרים מובהקים של פער ממשי וברור, בכושר ההשתכרות, של מי מהצדדים, הנובע מויתור או הקרבה מצד בן הזוג התובע, ייקבע המוניטין כנכס בר איזון.

השיטה לחישוב מוניטין
באשר לשיטת חישוב המוניטין, נקבע כי קושי בחישוב המוניטין אינו צריך לשלול ההכרה במוניטין כנכס. כפי שיובא להלן הוצעו דרכים שונות לחישוב מוניטין, אם כי קיימת ביקורת על דרך החישוב המוצעת, באופן ששוב בית-המשפט נדרש לחישוב על דרך האומדנא {בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, תק-על 2007(3), 3215, 3223 (2007)} בו נקבע:

"אין ספק, כי הערכה אקטוארית של שווי "נכסי הקריירה", אשר נצברו על-ידי בני הזוג במהלך הנישואין, עלולה להיות קשה ואף בלתי-אפשרית. היו מי שסברו כי הקושי בהערכה זו מצדיק את שלילת ההכרה ב"נכסי הקריירה" כ"נכס" מנכסי בני הזוג.

יש לבחון את הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין, ולאזן אותו בכסף או בשווה כסף. ודוק: מדובר אך ורק בפער שנוצר במהלך הנישואין, עקב הנישואין. יש לגרוע מן הפער הזה את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שפורק."

לאור האמור לעיל, וכפי שנקבע ב- בע"מ 4623/04, שצויין לעיל, על-מנת להעריך את שווי כושר ההשתכרות שנרכש בתוך תקופת הנישואין, יש לבודד אותו מנתונים סובייקטיבים התלוים בכשרונו וטבעו האישי של בן הזוג, כל מקרה לגופו ונוכח הנסיבות.

אם נבודד את מאפייניו האישיים של הנתבע בענייננו, וככל שניתן לעשות כן, הרי הנתון המבודד שנותר לאיזון הוא ההשכלה והנסיון אותם רכש הנתבע במסגרת לימודיו ועבודתו, בתקופת הנישואין ובשעה שהתובעת לא יכלה לעשות כן, שכן הקדישה משאביה לניהול הבית, גידול הילדים ופינוי זמן לנתבע על-מנת שיוכל לרכוש את ההשכלה והניסיון שהם מנת חלקו היום.

נקודת המוצא עשויה להימצא בפוטנציאל ההשתכרות של בן הזוג, המבטא את מימוש נכסי הקריירה שנצברו. אולם פוטנציאל זה - יש לזכור ולהדגיש - מורכב לא רק מפרי המאמץ המשותף של בני הזוג, אלא גם, ולעיתים בעיקר, מכישרון אישי, מיכולת הטבועה באדם וממרכיבים נוספים שאין להם תלות בקשר הזוגי.

את אלה, וכן את אותו חלק מנכסי הקריירה שיש לייחס לתקופה שלפני תחילת הקשר הזוגי ולתקופה שלאחר סיומו, יש להוציא מגדר חשבון האיזון.

החלק שנותר הוא התוצר של המאמץ המשותף, ואותו יש לחלק ברגיל בין בני הזוג בחלקים שווים. עם-זאת, יש להתחשב גם בנתונים נוספים, ובכללם: משך תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני הזוג ואופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות של בני הזוג - בין ראשית הקשר הזוגי לבין סופו - נתונים על רכישת השכלה ועל צבירת ניסיון ומוניטין, וכן מרכיב הויתור שעשה כל אחד מבני הזוג עבור העזר שכנגד - ככל שניתן לאתר מרכיב זה.

ב- תמ"ש (משפחה יר') 610/07 {א. א. נ' א.י.ק., תק-מש 2009(3), 361, 369 (2009)} דובר על רופא, מנהל חדר מיון, בעל חברה למתן חוות-דעת ואישה חסרת השכלה. דרך החישוב שהוצעה בפסק-הדין היא:

"לאחר שקבעתי כי התובעת זכאית לחלק מכושר ההשתכרות של הנתבע, יש לבחון את חלקה של תרומת התובעת לכושר ההשתכרות של הנתבע. לטעמי יש לשאול: אם, באופן תיאורטי, היתה התובעת "נעלמת" מחיי הנתבע, מה היתה ההשפעה על הקריירה של הנתבע. ב"משוואה" זו יש להשאיר את התא המשפחתי, שהוקם בהסכמה ומרצון, ולהותירה כ"משוואה" עם נעלם אחד, וכן:

אין ספק, וכך קבעה אף הפסיקה, כי יש להוציא ממשוואה זו את היכולות והכישרון של הנתבע (ובעניין שבפני כשרונו של הנתבע אינו מוטל בספק).

השאלה מהי מידת הכישרון האישי ומה מידת התרומה החיצונית היא שאלה היפוטתית, אך אני סבור כי במקרה שבפני יש לקחת בחשבון מספר נתונים, ביניהם: מספר שנות הנישואין, ההקרבה של התובעת והקריירה של הנתבע שלא היתה מתאפשרת כפי שהיא ללא הסיוע של התובעת, ומצבה של התובעת כיום (חולה מאוד וללא כושר השתכרות כלל) לעומת מצבו של הנתבע (בעל השתכרות גבוהה ואופק כלכלי).

שומה על כל אלה להנחות את בית-המשפט בבואו לקבוע את חלקה של התובעת בהון האנושי של הנתבע."

השיטה הינה שובת עין ולב. יחד-עם-זאת, מהווה היא כלל מתמטי קר, שמתעלם מהיבטים רבים. כך, מתעלמת השיטה מנטל גידול ילדים, והשפעתו על יכולות שיקום.

השיטה מתייחסת להפרשי הכנסה, אך מתעלמת מהפרשי צבירה בתקופה שעד יציאה לגמלאות. השיטה מתעלמת ממקורות חיצוניים אשר יכולים להשפיע על יכולת השיקום (ירושות למשל), וממידת ה"הקרבה" אשר הביאה למציאות של פערי ההכנסה.

6. יישום הלכות בית-המשפט העליון בפסיקת בתי-המשפט
ב- תמ"ש (ת"א) 17359-01-10 {פלוני נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.04.12)} משכורתה של הנתבעת על-פי תצהירה עומדת על סך של 7,000 ש"ח נטו לחודש.

התובע הוא גמלאי המקבל קצבה חודשית בסך של 5,200 ש"ח לחודש וכן קצבת זקנה מהמל"ל בסך של 1,400 ש"ח לחודש.

הנתבעת טוענת כי עם יציאתה לפנסיה בעוד כשלוש שנים, תשלומי הפנסיה שלה יעמדו על סך של כ - 4,500 ש"ח לחודש בלבד.

ברור אם-כן, כי משתפרוש האישה לגמלאות, הכנסות שני הצדדים מגמלאות, יהיו דומות.

בעוד שהתובע טוען כי אין לו כל מוניטין אישי והוא צייר חובב שלא מוכר כמעט את תמונותיו, הוא טוען מאידך, שלנתבעת מוניטין אישי רב ולאחר פרישתה היא תוכל לתת יעוץ בתחום מומחיותה ביודאיקה, ולהשתכר היטב.

לדבריו: "לאחר יציאתה לפנסיה היא תוכל ליהנות מהמוניטין הרב שצברה כאוצרת יודאיקה ואתנוגרפיה העוסקת בחקר האמנות היהודית ולהמשיך לעסוק בתחום באופן עצמאי".

הנתבעת טוענת כי בעלה "בעל מוניטין עשיר כצייר, בהיותו אומן מפורסם ומצליח" ולכן, כאשר מאזנים את הרכוש בין בני הזוג יש לחלק אותו לפי יחס אחר שיבטא את פערי ההשתכרות בין הצדדים ואת המוניטין האישי והעסקי של התובע.

כפי שכבר נאמר בחיבור זה לעיל, מוניטין אישי ניתן לשייך לבעלי המקצועות החופשיים כגון: עורכי-הדין, רואי החשבון ורופאים. במקרה של חלוקת רכוש בין צדדים, הסוגיה הינה הפער בין המוניטין האישי שקיים לשני הצדדים (פער ההשתכרות). לפיכך, נהוג לחשב ההפרש בין השכר של הצדדים ולהוונו למועד הקובע.

"נכסי הקריירה", כפי שראינו, הם נכסים אישיים. הם טבועים באדם. להבדיל מנכסים אחרים שצוברים בני הזוג, אין זו שותפות הצריכה פירוק.

התפישה המתאימה לחלוקת "נכסי הקריירה", גם בגדר הלכת השיתוף, דומה לזו הגלומה בהסדר איזון המשאבים. יש לבחון את הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין, ולאזן אותו בכסף או בשווה כסף. ודוק: מדובר אך ורק בפער שנוצר במהלך הנישואין, עקב הנישואין.
יש לגרוע מן הפער הזה את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שפורק.

מדובר אם-כן, בתוצר של המאמץ המשותף בין בני הזוג, ואותו יש לחלק בחלקים שווים. אך, יש להתחשב בנתונים נוספים, כגון: משך תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני הזוג ואופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות של בני הזוג, בתחילת הקשר ובסופו, על רכישת השכלה ועל צבירת ניסיון ומוניטין, וכן מרכיב הויתור שעשה כל אחד מבני הזוג עבור בן הזוג האחר כלל שניתן לאמוד נתון זה.

בית-המשפט לא התייחס על-פי רוב לנכסי קריירה כנכסים רגילים, אשר יש להעריכם ולאומדם בכלים חשבונאיים מדוייקים ולאזנם בין בני הזוג מחצה על מחצה, אלא כנכסים אשר יש לשקלל את עצם קיומם ולקחת בחשבון בעת עריכת איזון המשאבים {תמ"ש 22190/09 ט.מ ואח' נ' א.מ. פורסם באתר האינטרנט נבו (09.10.11)}.

בית-המשפט לא קבע כי כושר השתכרות יחשב כנכס רק כאשר מדובר ב"בעלי מקצועות חופשיים". במקרים מתאימים, בהם פערי ההשתכרות בין בני הזוג גדולים, ואחד מבני הזוג רתם את עצמו למען הקריירה של בן הזוג השני ואילו בן הזוג השני הגדיל את כושר השתכרותו במהלך חיי הנישואין, הרי שיש לחשב את שווי כושר ההשתכרות שנוצר בחיים המשותפים, ולהעניק לבן הזוג שנותר בבית, את החלק המגיע לו מנכס זה.

אין הבדל אם כושר השתכרות זה נרכש בעת שבן או בת הזוג רכשו אותו בהיותם עצמאיים או בהיותם במעמד של שכירים. גם אדם שעבד כשכיר בתפקיד בכיר מאוד במהלך הנישואין והשתכר משכורת גבוהה, בעוד אשתו טיפלה בבית ובילדים או עבדה מחוץ לבית במשרה שהכנסתה נמוכה מאופן משמעותי מהכנסת בן הזוג, זכאית לקבל חלק מאותו נכס, שהוא היכולת להשתכר שכר משמעותי הרבה יותר.

אין הבדל אם מדובר בעורך-דין עצמאי או במהנדס שכיר בחברה גדולה. הנכס הוא כושר ההשתכרות העודף ופערי ההשתכרות. המעמד מבחינת דיני העבודה אינו צריך לשנות את עצם קיומו של נכס זה.
אין להפוך את חלוקת כושר ההשתכרות לתרופה הניתנת בכל תיק ותיק, יש לשמר אותה למקרים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם וניתן לייחס פער זה לחלוקת תפקידים לא שוויונית בעת הנישואים {פרופ' שחר ליפשיץ במאמרו "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון", חוקים א' (2009), 227, 298}.

ההלכה המשפטית גורסת כי הכללת כושר השתכרות ב"נכסי הנישואין" תיעשה בכפוף לתנאים מסויימים.

ב- תמ"ש (ת"א) 17359-01-10, שני הצדדים פיתחו קריירה בתחומם ואין כל "פער דרמטי" בכושר השתכרות.

בית-המשפט קבע כי התובע לא הביא כל ראיה לסתור את עמדתה של הנתבעת ולפיכך קבע כי לאישה אין מוניטין אישי.

לגבי מוניטין האיש, לא הוכח כי נוסף לו במהלך הנישואין, רכיב של כושר ההשתכרות. בעדותה הודתה הנתבעת במפורש כי בזמן שהיא הכירה אותו, היה התובע כבר "אומן מוכר ומוערך, בעל שם" וכי הוא "עשה תערוכות עוד לפני שהכרתי אותו".

לא הוכחה כל "פריצה" או התפתחות משמעותית בקריירה של הבעל במהלך חיי הנישואין או תוספת כלשהי בכושר ההשתכרות.

יתר-על-כן, במקרה דנן, לשני הצדדים הכנסה דומה ואין כל צורך להשתמש בכלי של "כושר ההשתכרות" על-מנת לתקן "אי-שוויון" ולרפא פער שיוצר אי-צדק בין הצדדים.

סיכומו-של-דבר, לא הוכח כלל כי התובע משתכר סכומים משמעותיים ממכירת ציוריו והנתבעת לא הוכיחה כלל מה היקף המכירות שלו.

יש לזכור כי מדובר באדם בן כשבעים הנמצא בגמלאות, מצבו הרפואי אינו משופר ועבודת הציור היתה אצלו תחביב כל חייו. אין מחלוקת כי ציוריו לא נמכרו מעולם במכירות פומביות ולמרות שהוא הקים אתר אינטרנט למכירת ציוריו וערך כמה תערוכות לרבות בגלריות שהציגו מיצירותיו, לא הוכחו על-ידי הנתבעת מכירות משמעותיות אלא מכירות בודדות בלבד.

דהיינו, כישרון הציור וכן ההשכלה באומנות נרכשו על-ידי האיש עוד לפני נישואיו. האישה עזרה לקדם כישרון זה וסייעה לו בהצגת התערוכות ואולם, המרכיב המרכזי של "המוניטין האישי", היה קיים עוד לפני הנישואין.

לפיכך סבור בית-המשפט כי לא הוכח שיש לאיש מוניטין אישי, כשם שלא הוכוח כי לאישה יש מוניטין אישי.

7. שוויון בהשתכרות היעדר מוניטין ואי-פסיקתו
קביעת פיצויי מוניטין באים לידי ביטוי בעיקר במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם, פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי.
מנגד, פסק בית-המשפט כאשר שיעור ההשתכרות של הצדדים כמעט זהה, אין מקום לקבוע מוניטין או נכסי קריירה לנתבע {תמ"ש (חי') 5848-07-08 א.פ נ' י.פ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.13)}.

8. מוניטין כנכס בר-חלוקה גם לאחר תיקון חוק יחסי ממון
מגמה זו המשנה את השיח המשפטי משיח על נכסים עתידיים אותם יש לאזן בין בני הזוג, לשיח על נכסים עתידיים בהם יש להתחשב בכל הקשור לאופן ביצוע האיזון, התחזקה במיוחד לאחר תיקונו האחרון של חוק יחסי ממון {תיקון מס' 4 - התשס"ט-2008} {תמ"ש 22190/09 ט.מ ואח' נ' א.מ., פורסם באתר האינטרנט נבו (09.10.11)}.

ובמה דברים אמורים? - אחר שנפסקה הלכת פלוני {בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד סב(3), 66 (2007)}, המכירה בנכסי קריירה ובנכסי מוניטין כנכס בר-חלוקה לגבי זוגות אשר חלה עליהם חזקת השיתוף, תוקן חוק יחסי ממון.

ואולם על-אף שהמחוקק בתיקונו ביקש להגדיר, בין השאר, את מהותם וטיבם של הנכסים אותם יש לאזן בין בני זוג, בחר הוא שלא להכליל במסגרת הנכסים ברי החלוקה את נכסי הקריירה המוניטין וכושר ההשתכרות, כך צויין בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון כי:
"(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה: "פקיעת הנישואין") זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג."

ואולם בסעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון המבקש להבהיר מה הם אותם נכסים ברי- איזון צויין כי בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג", לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.

המחוקק מָנה בכלל הנכסים ברי-איזון דווקא נכסים כספיים מוחשיים הניתנים לאומדן והערכה בתחשיב חשבונאי או אקטוארי פשוט יחסית ולא הכליל במסגרת נכסים אלו נכסים בלתי-מוחשיים דוגמת מוניטין, נכסי קריירה וכושר השתכרות.

אומנם ניסוחו של סעיף 5(ג) לחוק אינו ממעט במפורש את נכסי המוניטין והקריירה ואולם דומה כי הגיונו של הקורא הסביר יכול ללמוד הלאו מתוך ההן, שהרי מתוך שטרח המחוקק להדגיש להבהיר דבר הפשוט לכאורה והוא, שיש לאזן נכסים רכושיים מוחשיים מסוגים שונים ולא הכליל בריבויו נכסים שאינם מוחשיים, ניתן ללמוד על הסתייגותו מהכללתם של אלו במסגרתם של הנכסים הניתנים לאיזון.

ודוק, המחוקק לא התעלם כליל מקיומם של הנכסים העתידיים והכלילם במסגרתו של סעיף 8(2) לחוק העוסק בסמכותו של בית-המשפט לסטות מחלוקה של מחצה על מחצה של נכסי האיזון ולקבוע איזון על-פי יחס אחר וזאת בהתחשב בין היתר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.

מכאן יש ללמוד כי הנכס העתידי, דוגמת כושר השתכרות, הינו נכס המשפיע על אופן ביצוע האיזון להבדיל מהיותו נכס אשר יש לאזן אותו עצמו באופן חשבונאי.

לא בכדי מצא המחוקק להחריג את נכסי הקריירה וכושר ההשתכרות מהיותם נכסים ברי-איזון ככל נכס אחר, שכן מתוך פסיקותיהם הרבות של בתי-המשפט לענייני משפחה שניתנו לאחר הלכת פלוני, ניתן היה ללמוד על הקושי העצום בהערכת הנכס האמורפי שכונה "מוניטין" או "נכסי קריירה".

דומה, כי לא נמצא אפילו פסק-דין אחד החוזר על אותה נוסחה שמצא חברו לחישוב ערכו של נכס זה והתחושה שנוצרה היתה כי לא עסקינן בחישוב חשבונאי המצוי בתחום התמחותם של רואי חשבון וכלכלנים אלא בסוג של הערכה שרב בה הניחוש וחיזוי העתיד על אומדן ריאלי ראוי {פרופ' שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון", (חוקים א', 209, 36-7) (להלן: "פרופ' ש' ליפשיץ"}.

אם לא די בזה, ההכרה בנכסי מוניטין וקריירה כנכס בר איזון מציבה את המשפט הישראלי בעמדה יחידאית וחריגה בהשוואה לשיטות משפט זרות.

דומה כי אין במדינה במרחב המשפט הקונטיננטלי המאמצת גישה זו במלואה ואף במשפט האמריקאי נמצא כי אך ורק מדינת ניו יורק מאמצת את ההכרה המוחלטת במוניטין כנכס הניתן לאיזון בין בני זוג.

פירוש כוונת המחוקק כפי שפורטה לעיל אינה קלוטה מהאויר ואינה עומדת בחלל ריק. עיון בפרוטוקול דיוני ועדת חוקה חוק ומשפט שקדמו לתיקון הנזכר יש בו ללמד כי אכן היתה כוונת מכוון בניסוחו של סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון.
נראה שאופן תיקון החוק והכללת "כושר השתכרות עתידי" דווקא בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, קרי, במסגרת שיקול-דעתו של בית-המשפט לחלוקה ביחס אחר ולא שוויוני של הנכסים בין בני הזוג, ואי-הכללתו במסגרת סעיף 5 הקובע את נכסי האיזון כשהתיקון מוסיף פירוט של נכסים ספציפיים לסעיף 5 לנכסי האיזון בהם לא נכלל "כושר השתכרות עתידי", נעשתה לאחר שיקול ודיון ובמכוון {כלשונה של כב' השופטת נילי מימון ב- תמ"ש (משפחה יר') 1933/09 א. ג. א. נ' י. ג. א., תק-מש 2010(1), 144, 159 (2010)}.

לעניין זה ראוי להביא מקצת מדבריו של פרופ' ש' ליפשיץ מתוך פרוטוקול הוועדה ובהם הסתייגותו הברורה מסיווג מוניטין וכושר השתכרות בנכס רגיל בר-איזון להבדיל מנכס אשר יש להתחשב בו לצורך חלוקה צודקת:

"כאשר זה מופיע בהגדרת נכס, וזה תיקון להגדרת נכס, אני רוצה להסב את תשומת-ליבנו שאנחנו לא מדברים על פנסיות, שזה משהו שקל מאוד לחשב אותו בחישוב אקטוארי אלא אנחנו מדברים על משהו שהוא מאוד חדשני, שזאת היכולת לבדוק כיצד גדל כושר ההשתכרות של צד לנישואין.

למרות שבאופן עקרוני, כמו שאמרנו, כולנו מסכימים לזה שהמשפט צריך לתת ביטוי לעובדה שכושר ההשתכרות גדל במהלך הנישואין, יש בעיות קשות ביישום של זה מכיוון שבניגוד לנכס רגיל שאתה יכול למכור ולחלק, כאשר מדברים על כושר השתכרות אתה לא יכול למכור תעודת רופא, ניסיון בעבודה או יכולת השתכרות."

לכן, יש שאלות קשות לגבי איך בדיוק מחלקים את זה, איך מחשבים את זה ואיך אתה גורם לכך שלמרות שאתה מחלק את זה אתה נותן לבני הזוג להתגרש, כי אם אתה מחלק את זה באמצעות תשלום מהמשכורת גם אחרי שבני הזוג מתגרשים, אז בעצם לא נתת להם להתגרש.

כל זה לא בא לומר שצריך לוותר על זה אבל זאת כן תמיכה בכך להכניס את זה בצורה יותר רכה דרך שיקול-דעת של בית-משפט.

כאמור, המחוקק הישראלי לא נשאר אדיש לאפשרות לפיה קיים חוסר איזון ביכולות הכלכליות של בני הזוג אשר עשוי בסופו-של-יום גם לאחר איזון המשאבים להותיר צד כאשר הוא חלש מהבחינה הכלכלית באופן ניכר מבן זוגו.

לשם כך תוקן סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון הנותן בידי בית-המשפט סמכות לחרוג מכללי האיזון הרגילים בדרך של גריעת נכסים מכלל האיזון.

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט בן ציון גרינברגר ב- תמ"ש (יר') 209964/02 {פלונית נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.11.09)} וכך הוא כותב:

"בהתחשב בדומיננטיות של הגישה הנורמטיבית הממוקדת במאמץ המשותף של הצדדים (שעמדה) בעיצוב המקורי של חוק יחסי ממון ובהתחשב בהקשר שבו ניתן לבית-המשפט שיקול דעת זה, ניתן להסיק כי על בית-המשפט לשאוף לעשיית צדק כלכלי בחלוקת משאבי הזוג, וכי בתיקון לחוק העניק המחוקק לבית-המשפט הסמכות האקוויטבילית לסטות מחלוקת שווה כשנסיבות המקרה מחייבות את המסקנה כי לא יהיה זה צודק מבחינה כלכלית לבצע את איזון המשאבים שווה בשווה."
ואף בית-המשפט העליון נותן דעתו לאותו צדק חלוקתי מתבקש בהצביעו על "ארגז הכלים" המצוי ברשותו של היושב בדין נוכח תיקונו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע כי על דרך-הכלל, כל אחד מבני הזוג יהיה זכאי למחצית שוויים של הנכסים בני-האיזון בין בני הזוג.

סעיף 8(2) לחוק מוסיף וקובע כי ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת", רשאי בית-המשפט או בית-הדין לקבוע כי איזון שווים של הנכסים בני-האיזון לא ייעשה באופן שווה, אלא לפי יחס אחר שיקבע.

כבר נאמר בפסיקתו של בית-משפט כי, סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר גמישות רבה אשר נותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים {ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3), 529, 614 (1995)}.

דומה, איפוא, כי על-פי-רוב, שימוש מושכל בכלים שנתן המחוקק לבית-המשפט בסעיף 8 לחוק יחסי ממון יש בו למנוע מצב בו יקופח צד יתר-על-מידה כתוצאה מתחשיב האיזון הרגיל הקבוע בחוק. שהרי ידועה ומפורסמת אמירת לשון הזהב של כב' השופט משה זילברג:

"המשפט הוא דבר השווה לכל נפש, לבוש מוכן, סטנדרטי, ההולם בערך את שיעור קומתו המומצע של הכלל, אך איננו הולם, בדיוק נמרץ, את רישומי אבריו של הפרט.

מכאן, השוועה הניצחית אל היושר המווסת, לאותו "תבלין" גמיש העשוי לכפר וליישר את ההדורין, מחוייבי המציאות של החוק"
{מ' זילברג כך דרכו של תלמוד, 134}.

9. עצם העובדה שהנתבע למד והשיג תארים אקדמיים, אין בה כשלעצמה להביא להכרה במוניטין שלו
ב- תמ"ש (ראשל"צ) 19390-09 {ט. ק. ס נ' פ. ט, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.12.13)} טענה התובעת כי מיטב שנות נישואי הצדדים הוקדשו לפיתוח עתידו המקצועי של הנתבע בלבד, בעוד שהיא נאלצה לזנוח פיתוח הקריירה שלה.

לטענת הנתבע, עוד לפני הנישואין הוא סיים את לימודיו לתואר השני אותם מימן באמצעות מלגות שונות. כבעל תואר שני בלבד יכול היה להשתכר שכר בשיעור שהוא משתכר כיום שכן משכורתו נמוכה באופן יחסי.

התובעת למדה במהלך הנישואין לימודי תואר שני בפסיכולוגיה התפתחותית עד היום לא השלימה את כתיבת הטזה מטעמי עצלנות. ארבעת טיפולי הפוריות שלה הצריכו 4 ימי אשפוז יום בלבד. תרומתו למשק הבית לא נפלה משלה.

שכרו שלו איננו עולה באופן משמעותי על השכר הממוצע במשק ולכן אין לו כל נכסי קריירה.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי, יש לדחות את טענות התובעת בעניין מוניטין התובע.
עצם העובדה שהנתבע למד והשיג תארים אקדמיים, אין בה כשלעצמה להביא להכרה במוניטין שלו, ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט רובינשטיין ב- בע"מ 5879/04 {פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1), 193 (2004)}:

"טענת המבקש מופנית כלפי המשיבה באשר לתארים שקיבלה בכלכלה ובמשפטים ולפוטנציאל שלה כבעלת יכולת להניב הכנסות, ואלה - לשיטת המבקש - מולידים מוניטין שיבוא בחשבון איזון הנכסים כשם שבאות בחשבון זה הכנסותיו של המבקש.

עיינתי בפסקי-הדין בשתי הערכאות ובטענות, ולא מצאתי כי מה שפיתחה המשיבה במהלך החיים המשותפים יוצר בסיס לטענת מוניטין.

המשיבה אמנם למדה, קיבלה תארים אקדמיים והחלה זה לא כבר לעבוד כעורכת-דין, אך מכאן ועד הגדרת כל אלה כמוניטין שניתן לראותו כנכס וכפוטנציאל להכנסה אף אם טרם בא למימוש בתקופת הנישואין, רחוקה הדרך.

מקובלת עליי בעניין זה מסקנתן של שתי הערכאות שקדמו, וסבורני כי לא הצטברה במקרה דנן "המסה הקריטית" הנחוצה כדי להצביע על מוניטין שנוצר.

לענייננו, לא הוצבע על בסיס עובדתי שלפיו גם אם תוכרע השאלה המשפטית בחיוב, קרי מוניטין אישי יוכר כנכס בר-חלוקה, ישנו במקרה דנן מוניטין הנכנס לגדר זה. די בכך כדי שלא להיעתר לבקשה."
הצורך להיזקק לחלוקה של נכסי הקריירה מתעורר בעיקר במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין הכנסות בני הזוג.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע נסיבות לחלוקה שאינה חלוקה שווה בין בני זוג:

נסיבות הקשורות ביכולות הכלכליות של כל אחד מהצדדים לאחר גירושיהם (יכולת הכנסה, נכסי קריירה וכיו"ב), המגיעות לכדי חוסר איזון בולט באופן מיוחד מבחינה כלכלית {בע"מ (מחוזי חי') 363/06 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.07)}.

עם-זאת, הובהר בפסיקה כי לצורך הפעלת הסעיף במקרים מעין אלה יש צורך באי שוויון המגיע כדי עוול ברור, ולא די בהפרש של כמה אלפי שקלים בין הכנסות בני הזוג בכדי להביא לאיזון לא שוויוני של זכויותיהם הסוציאליות.

ישנן נסיבות מיוחדות הקשורות בצבירות הנכסים על שם מי מבני הזוג, מקרה בו לאחד מהצדדים נכסים "חיצוניים" רבים (מירושה או ממתנות), מקרה בו אחד הצדדים בחר להכניס את זכויותיו החיצוניות לתוך הקופה המשותפת בעוד השני מסרב לעשות כן וכיוצא בזה.

ונסיבות הקשורות בהתנהגות מי מהצדדים - מקרים בהם התנהגות הצדדים מביאה לכך שתחושת הצדק מתקוממת כנגד יישום פשטני של הוראות חוק יחסי ממון (כגון הפסדי הימורים של אחד מבני הזוג, הברחת רכוש, התנהגות אלימה וכו').

ההלכה המשפטית גורסת כי הכללת כושר ההשתכרות ב"נכסי הנישואין" תיעשה בכפוף לתנאים מסויימים ובהם ניתן למנות שלושה יסודות והם, בן זוג "ביתי" מחד גיסא ובן זוג "קרייריסטי" מאידך גיסא, כאשר קיים "פער דרמטי" בכושר ההשתכרות של בני הזוג ונישואים לאורך זמן {תמ"ש (משפחה ת"א) 52231/09 מ.ב נ' ע.ב, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.11.11)}.

ב- תמ"ש (ראשל"צ) 19390-09 {ט. ק. ס נ' פ. ט, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.12.13)} לא עולה מהעדויות של בני הזוג מצב של חוסר איזון בולט ביניהם, דהיינו שהנתבע איש קריירה בעוד התובעת הקדישה עצמה לבית בלבד. גם פערי השכר ביניהם אינם משמעותיים.

מסקנת בית-המשפט במקרה זה היא, שיש לדחות הדרישה של התובעת לחלוקה בלתי-מאוזנת של המשאבים בגין נכסי הקריירה של הנתבע , כמו גם עתירתה לחלוקה בלתי-שוויונית של כספי תמורת דירת המגורים.

10. פסיקת תשלום בגין מוניטין אישי (ולא מוניטין עסקי של החברה)
ב- תמ"ש 3640/10 {א. ב נ' צ. ב, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.05.12)} נפסק מפי כב' השופט נמרוד פלקס כדלקמן:

"מוניטין עסקי:
הצדדים ערבבו במידת מה את הדיון בסוגיות המוניטין העסקי ונכסי הקריירה של האיש. באשר למוניטין העסקי, הרי, שלמעשה טוענים הצדדים, כי עסקינן במוניטין החברה.

משדחיתי את טענת האישה בדבר בעלות במניות ובהשבחתן מתייתר הצורך לדון בסוגיית המוניטין העסקי. הדעת נותנת שמוניטין עסקי של חברה בא לידי ביטוי בשוויי מניותיה.

כאשר מאוזנים משאבי בני זוג, מאוזן שווי נכסיהם, ככל שהללו לא הוחרגו מגדר האיזון. הואיל וקבעתי, כי אין להביא את המניות בגדר איזון המשאבים, הרי, שאין כל צורך לדון בהשפעת המוניטין העסקי של החברה על המניות."

מוניטין אישי ונכסי קריירה
"נכסי הקריירה", או "כושר ההשתכרות", הוכרו בפסק-דינו המנחה של כב' השופט ריבלין ב- בע"מ 4623/04 {פלוני נ' פלונית תק-על 2007(3), 3215 (2007)}.

כפי שהגדיר זאת כב' השופט ריבלין בפרשת פלוני, נכס זה המכונה בפסיקה פעם כ"נכסי קריירה", פעם כ"מוניטין אישי" ופעם "ככושר השתכרות", הינו למעשה "כושרו של אדם להשתכר", או ליתר דיוק "בשיפור הכושר להשתכר במהלך הנישואין".

כושר המורכב מכישוריו האישיים של האדם, המקצוע בו בחר, השכלתו, ניסיונו והמוניטין האישי שרכש. חלקו טבוע בכישוריו הטבעיים של האדם, וחלקו פרי שקידה ומאמץ, למידה והתנסות. מרכיבים אשר רכישתם מצריכה זמן, מאמץ וממון.

היכולת של אחד מבני הזוג להשיא את כושר ההשתכרות שלו תלויה לא מעט בתרומת זמן (ומשאבים אחרים) מצידו של בן הזוג האחר, כאשר השיפור בכושר השתכרותו של אחד מבני הזוג עשוי ליצור פער מבחינת היכולת הכלכלית של בני הזוג, פער שלולא נתחשב בו בעת הפירוד, הדבר יעלה כדי ניצול של אותו בן זוג שהסכים ליטול על עצמו נטלים עודפים תוך הקרבה עצמית, ויביא לאי-שוויון מגדרי.

לעניין חלוקת הנכס בפרשת פלוני, קבע כב' השופט ריבלין כי באופן דומה להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, יש לבחון את הפער שנוצר בין בני הזוג במהלך הנישואין, עקב הנישואין, בניכוי התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי והתרומה שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שפורק, ואת הפער הזה יש לאזן בכסף או בשווה כסף.

השופט ריבלין הדגיש, כי אין מדובר ב"נכס עתידי", כי אם בנכס בר קיימא, אשר הוצאתו אל הפועל היא שתעשה בעתיד, ואשר פירותיו יצמחו ויבשילו בחלוף השנים.

משמע, לכאורה, נכס זה אינו שונה מכל נכס שמחירו משקף את האפשרות להפיק ממנו רווחים בעתיד.

יחד-עם-זאת, השופט ריבלין נמנע מלקבוע כללי חלוקה ואיזון ברורים, לנוכח המספר הבלתי-מוגבל של המקרים השונים העשויים להתעורר בסוגיה זו, תוך שהכיר בכך ש"אין זה מדע מדוייק", ותוך שהביע חוסר אמון בהערכה אקטוארית-מדעית של כושר ההשתכרות, ונטה להעדיף כללי חלוקה ואיזון ש"ייקבעו ממקרה למקרה", תוך התחשבות במספר מדדים לחישוב, עליהם עמד בפסק-דינו:

"בכללם: משך תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני הזוג ואופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות של בני הזוג - בין ראשית הקשר הזוגי לבין סופו - נתונים על רכישת השכלה ועל צבירת ניסיון ומוניטין, וכן מרכיב הויתור שעשה כל אחד מבני הזוג עבור העזר שכנגד - ככל שניתן לאתר מרכיב זה."

כפי שכבר הוזכר בחיבור זה, ההכרה בצורך לאזן את כושר ההשתכרות בין בני הזוג, באה לידי ביטוי גם בתיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון, עם הכללת "פער השתכרות" כאחת הנסיבות לתחולתו של סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, אם כי הדעות בפסיקה ובקרב המלומדים חלוקות, באשר למסגרת המשפטית במסגרתה יש לאזן נכס זה, סעיף 5 או סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

ראוי אף להביא את עמדתו של פרופ' שחר ליפשיץ {כפי שהובעה במאמרו "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א' (2009), 227}, ולפיה:

"הכללה מפורשת של נכסי העתיד בסעיף 5, ללא הסדר ייחודי הנותן מענה לטיבם המיוחד, היתה מאלצת את בית-המשפט לאזן את שווי התוספת הנצברת לנכסי העתיד של שני בני הזוג כמעט בכל מקרה ומקרה המובא לפניו בדרך קניינית קונבנציונאלית.

לעומת-זאת, ההתייחסות אליהם בסעיף 8 רגישה יותר לטבעם המיוחד של נכסי העתיד והיא מקנה לבית-משפט שיקול-דעת רחב יותר אם וכיצד לחלק את נכסי העתיד."

יחד-עם-זאת, המבנה של סעיף 5 לחוק, גם לאחר תיקונו, אינו רשימה סגורה של נכסים ברי-איזון אלא בדיוק להפך: הכלל הוא שנכסים הם ברי-איזון והחריג הוא שנכסים מסויימים המופיעים במפורש בסעיף 5(א) לחוק אינם ברי-איזון.

סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון שהוסף לחוק המתקן, קובע במפורש שמטרתו לרבות את הפנסיה לסוגיה אך, אין ללמוד ממנו כוונה למעט את נכסי העתיד.

על-אף קביעתו הנזכרת של בית-המשפט העליון בפרשת פלוני, בתי-המשפט בפסיקות המאוחרות לה לא התייחסו על-פי-רוב לנכסי הקריירה כנכסים רגילים, אשר יש להעריכם ולאומדם בכלים חשבונאיים מדוייקים ולאזנם בין בני הזוג מחצה על מחצה, אלא כנכסים אשר יש לשקלל את עצם קיומם ולקחתו בחשבון בעת עריכת איזון המשאבים {תמ"ש (משפחה ב"ש) 15485/03 צ.א. נ' צ. אל. פורסם באתר האינטרנט נבו (06.01.08); תמ"ש (משפחה יר') 1933/09 א. ג. א. נ' י. ג. א., פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.10)}.

למעשה, גישה זו מקורה בפרשת פלוני עצמה, ובלשונו של כב' השופט ריבלין:

"ברי, כי המונחים "שיתוף" ו"בעלות" אינם חלים במלוא היקפם על "נכסי קריירה", אין בן הזוג האחד בבחינת "בעלים" של מקצת מכושר ההשתכרות של בן הזוג האחר.

ענייננו אינו בהחלת חזקת השיתוף כפשוטה, אלא בבחינת התוצאות הנובעות מן ההיגיון הגלום בה ביחס ל'נכסי הקריירה."

מגמה זו, המשנה את השיח המשפטי משיח על נכסים עתידיים אותם יש לאזן בין בני הזוג, לשיח על נכסים עתידיים בהם יש להתחשב בכל הקשור לאופן ביצוע האיזון, התחזקה במיוחד לאחר תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון.

אחר פרשת פלוני תוקן חוק יחסי ממון. ואולם על-אף שהמחוקק בתיקונו ביקש להגדיר, בין השאר, את מהותם וטיבם של הנכסים אותם יש לאזן בין בני זוג, בחר הוא שלא לכלול במסגרת הנכסים ברי-החלוקה את נכסי הקריירה, המוניטין וכושר ההשתכרות.

שהרי, בסעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון נקבע: "בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" - לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".

המחוקק מנה איפוא בכלל הנכסים ברי-איזון דווקא נכסים כספיים מוחשיים, הניתנים לאומדן והערכה בתחשיב חשבונאי או אקטוארי פשוט יחסית ולא כלל נכסים לא מוחשיים דוגמת - מוניטין, נכסי קריירה וכושר השתכרות.

אומנם ניסוחו של סעיף 5(ג) אינו ממעט במפורש את נכסי המוניטין והקריירה ואולם דומה כי הגיונו יכול ללמוד הלאו מתוך ההן, שהרי מתוך שטרח המחוקק להדגיש להבהיר דבר הפשוט לכאורה והוא, שיש לאזן נכסים מוחשיים מסוגים שונים ולא כלל בריבויו נכסים שאינם מוחשיים, ניתן ללמוד על הסתייגותו מהכללתם של אלו בגדר הנכסים הניתנים לאיזון.

המחוקק לא התעלם כליל מקיומם של הנכסים העתידיים והכלילם במסגרת סעיף 8(2) לחוק העוסק בסמכות בית-המשפט לסטות מחלוקת נכסי האיזון מחצה על מחצה ולקבוע איזון על-פי יחס אחר וזאת, "בהתחשב בין היתר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".

כלומר, הנכס העתידי, דוגמת כושר ההשתכרות, הינו נכס המשפיע על אופן ביצוע האיזון להבדיל מהיותו נכס אשר יש לאזן אותו עצמו באופן חשבונאי.

לא בכדי מצא המחוקק להחריג את נכסי הקריירה וכושר ההשתכרות מהיותם נכסים ברי-איזון ככל נכס אחר, שכן מתוך פסיקותיהם הרבות של בתי-המשפט לענייני משפחה, שניתנו לאחר פרשת פלוני, ניתן היה ללמוד על הקושי העצום בהערכת הנכס האמורפי שכונה "מוניטין" או "נכסי קריירה".

דומה כי לא נמצא אפילו פסק-דין אחד החוזר על אותה נוסחה שמצא חברו לחישוב ערכו של נכס זה והתחושה שנוצרה היתה כי לא עסקינן בחישוב חשבונאי המצוי בתחום התמחותם של רואי חשבון וכלכלנים אלא בסוג של הערכה שרב בה הניחוש וחיזוי העתיד על אומדן ריאלי ראוי.

מגמה זו עולה גם מהאמור בדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת ומלומדים שהופיעו בפניה, ונראה שאופן תיקון החוק והכללת "כושר השתכרות עתידי" דווקא בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, קרי במסגרת שיקול-דעתו של בית-המשפט לחלוקה ביחס אחר ולא שוויוני של הנכסים בין בני הזוג - ואי-הכללתו במסגרת סעיף 5 הקובע את נכסי האיזון כשהתיקון מוסיף פירוט של נכסים ספציפיים לסעיף 5 לנכסי האיזון בהם לא נכלל "כושר השתכרות עתידי" - נעשתה לאחר שיקול ודיון ובמכוון.

כאמור, המחוקק לא נשאר אדיש לאפשרות לפיה קיים חוסר איזון ביכולות הכלכליות של בני הזוג אשר עלול בסופו-של-יום, גם לאחר איזון המשאבים, להותיר צד חלש מהבחינה הכלכלית באופן ניכר מבן זוגו.

לשם כך תוקן סע' 8 לחוק יחסי ממון הנותן בידי בית-המשפט סמכות לחרוג מכללי האיזון הרגילים בדרך של גריעת נכסים מכלל האיזון {סעיף 8(1) לחוק} שינוי המועד לתחשיב האיזון {סעיף 8(3) לחוק} ובעיקר האפשרות שלא לאזן את הנכסים מחצה על מחצה וזאת תוך התחשבות בנכסים עתידיים בכושר השתכרותם של הצדדים וכיוצא בזה.

על בית-המשפט לשאוף לעשיית צדק כלכלי בחלוקת משאבי הזוג, וכי בתיקון לחוק העניק המחוקק לבית-המשפט הסמכות האקוויטבילית לסטות מחלוקה שווה כשנסיבות המקרה מחייבות את המסקנה כי לא יהיה זה צודק מבחינה כלכלית לבצע את איזון המשאבים שווה בשווה.

דומה, איפוא, כי על-פי-רוב, שימוש מושכל בכלים שנתן המחוקק לבית-המשפט בסעיף 8 לחוק יחסי ממון יש בו למנוע מצב בו יקופח צד יתר על מידה, כתוצאה מתחשיב האיזון הרגיל הקבוע בחוק.

יש לגרוע מן הפער הנוצר בין בני הזוג את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שתם, וכן מרכיבים נוספים שאין להם תלות בקשר הזוגי. רק החלק שנותר הוא התוצר של המאמץ המשותף.

בפרשת פלוני, ישנו מצב בו כושר השתכרותו של האיש עולה לכדי פי ארבעה מכושר השתכרות האישה. בנסיבות אלה, יש מקום לחלק אף את נכסי הקריירה של האיש.

ברם, כאמור, בהתאם לדין הקיים יש לראות בנכסי הקריירה כנסיבה בעת איזון המשאבים, על רקע יתר הנסיבות. אותן נסיבות הרלבנטיות לענייננו הן: האישה באה אל חיי הנישואין למעשה ללא כל מקורות כלכליים ויוצאת ובידיה מחצית משווי בית המגורים ומחצית מיתר הנכסים אותם צבר האיש במהלך החיים המשותפים (למעט המניות).

מאידך גיסא, הצדדים היו נשואים 16 שנה עד למועד הקרע, הביאו לעולם וגידלו יחדיו ארבעה ילדים.

לאיש קיימת האפשרות להמשיך ולעבוד בחברה והדעת נותנת שיוכל להמשיך להשתכר בדומה לשיעור השתכרותו בעת החיים המשותפים. האישה חסרת הכשרה וניסיון מקצועיים ויש בכך משום השלכה על אפשרויות התעסוקה העומדים בפניה וביטחונה התעסוקתי.

לאמור יש להוסיף, כי האישה בת 43 שנה לערך ובגיל זה, בהעדר הכשרה וניסיון מקצועי כאשר היא מטופלת בארבעה ילדים, יש להניח, שאפשרויות התעסוקה הפתוחות בפניה מצומצמות.

בית-המשפט פסק על רקע הנסיבות שבמקרה שבפניו כי, יש לחייב את האיש לשלם לאישה, בגין נכסי הקריירה, סך 160,000 ש"ח.


11. חישוב מוניטין של איש עסקים בן 60 - פסיקת סכום חד-פעמי
ב- תמ"ש (קריות) 6990/07 {ס.ש נ' י. ש, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.05.09)}, נקבע מפי כב' הש' אספרנצה אלון כדלקמן:

"בענייננו, נוכח מערכת היחסים המיוחדת בין .ס. לבין הבעל, הרי שגם אם הייתי מקבלת טענת הבעל כאילו אינו בעל שליטה בפועל בחברת מ.ס. ואינו מצליח למצוא מקום עבודה, ברור שהיה יכול למצות פוטנציאל השתכרותו בחברת מ.ס. אצל בן טיפוחיו, שרואה בו כאביו."

לעניין שווי המוניטין ושווי החברה - הבעל, כבן 60, לאורך 37 שנות נישואין, פיתח את יכולת ההשתכרות שלו, הקים חברות וצבר ניסיון רב ומוניטין לעצמו ולחברת ב.ח..

על-מנת להעריך את שווי החברה או המוניטין של הבעל, מונה, בהסכמה, רו"ח מר נ. שטרנפלד, אשר הגיש לבית-המשפט שלוש חוות-דעת בעניין החברה.

הראשונה היא, שווי ההון העצמי של החברה הוערך בסך של 92,005 ש"ח, שווי המוניטין הוערך בסך של 339,184 ש"ח, שווי הפיצויים להם זכאי הבעל מהחברה הוערך בסך של 174,492 ש"ח נטו וביטוחים וקרנות ההשתלמות הוערכו בסך של 195,513 ש"ח.

בסיכום חוות-הדעת, באיזון מיידי על הבעל להעביר לאישה סך של 328,879 ש"ח, ובתשלום עיתי, בהתאם למועד גמלת הזכויות.
כן נקבע בחוות-דעת זו כי, במידה ויחוייב הבעל לשאת בחובות החברה הראשונה, על האישה להחזיר לו 50% מהחובות ששולמו.

השניה היא, בעקבות המידע כי החברה הפסיקה את פעילותה העסקית הוגשה חוות-דעת מתוקנת. בדיעבד, התברר, כי נפלה טעות במועד הקובע וכן נתקבלו נתונים נוספים ולפיכך תוקנה חוות-דעת זו ומפאת העדר רלוונטיות, היא לא פורטה בפסק-הדין.

השלישית היא, במועד הקובע (05.06.07) היתה החברה בהפסד בסך של כ-29,670 ש"ח.

בסיכום חוות-הדעת, באיזון מיידי, על הבעל להעביר לידי האישה סך של 99,529 ובתשלום עיתי, הבעל יעביר לאישה סך של 61,767 ש"ח כיום וסך של 38,488 ש"ח צמוד לתשואת פוליסת ביטוחי החיים, עם הגיעו לגיל 60 (מועד בו ניתן לממש הזכויות מבלי לשלם קנסות).

המשך העובדות הן, שכרו החודשי של הבעל בחברת ב.ח. אשר עמד על סך של 12,000 ברוטו, שהנם 10,300 ש"ח נטו. בנוסף לשכר זה, הוכח כי לאורך השנים, הבעל מימן את הוצאותיו האישיות {וכן את הוצאות האישה}, בסכומים של אלפי שקלים בחודש, מחשבון החברה.

לעניין סכום הפיצוי שיש לפסוק לאישה - על-מנת לאמוד את חלקה של האישה בנכסי הקריירה שצבר הבעל בית-המשפט בחן את המדדים הבאים:

האישה, כבת 57, עבדה בעבודות מזדמנות ובעבודתה האחרונה, השתכרה בממוצע כ- 2,145 ש"ח לחודש.
המוניטין ופוטנציאל ההשתכרות שצבר הבעל אינם תוצאה של מאמץ משותף בלבד אלא, נובעים הם גם מכישרונו האישי, אישיותו ויכולותיו הטבועו.

הבעל כבן 60, ורוב רובן המכריע של שנות עבודתו, מאחוריו.

הבעל הצהיר שיש חובות למעלה מ- 600,000 ש"ח לחברה אחרת שנוהלה על ידו. חובות אלה כלפי מס הכנסה, כטענתו. בריחתו מהארץ תביא לכך שרשויות המס יבקשו להרים את המסך ולהיפרע מהצדדים מאחר וזה חוב משותף.

נוכח כל הנסיבות והמדדים שפורטו לעיל, קבעה כב' השופטת אספרנצה אלון כי, הפיצוי בגין חלקה של האישה בנכסי הקריירה של הבעל אומד בסך של 2,000 ש"ח לחודש, החל מיום פסק-הדין ועד הגיע הבעל לגיל - 67, תקופה של כ- 85 חודשים, ובסך כולל של 170,000 ש"ח.

עוד קבעה כב' השופט בעניינו כי, בשל מערכת היחסים העכורה, בין הצדדים, היעדר האמון ביניהם, העובדה שילדיהם בגרו, שווי הבית המשותף, והשאיפה לבצע הפרדה סופית ביניהם, היא הורתה על תשלום חד-פעמי בסך של 170,000 ש"ח.