botox
הספריה המשפטית
שאלות ותשובות בענייני עבודה

הפרקים שבספר:

פיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי ומכוח פסק-דין ואישורו של שר העבודה

שאלה: מה דינם של סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים לעניין פיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי ומכוח פסק-דין?

תשובה: חוק פיצויי פיטורים, יצר מסגרת מוגדרת של הזכאות לפיצויי הפיטורים, לשלילתם ולדרכי שלילתם. הכלל בהקשר זה קובע, כי עצם הפיטורים מחייבים מעביד לשלם לעובד שפוטר פיצויי פיטורים וכי שלילתם או הפחתתם של הפיצויים יכול שתבוא רק מכוח סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים {דב"ע מב/3-73 רחל ג'רבי נ' מרגלית טוכשניידר, פד"ע יד 16; דב"ע נד/3-19 פרחי השרון סדרס חיים בע"מ נ' יוסף גאנם, פד"ע כח 46; עב' (ת"א-יפו) 3952/03 נקיס אייל נ' המאפיה המזרחית בע"מ ואח', תק-עב 2008(1), 10318 (2008)}.
לעניין שלילת פיצויי הפיטורים יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, חומרת הנזק שנגרם למעביד, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במרוצת השנים, מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל, תוך הבאה בחשבון של העובדה שפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור {ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון, תק-אר 2001(2), 2225 (2001)}.
במקרה והעובד פוטר לאחר שנת עבודה, זכאי הוא לקבל פיצויי פיטורים, אלא אם יעמוד המעביד בנטל להוכיח כי מוצדק לשללם וכאמור בסעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים {עב' (ת"א-יפו) 7149/04 בסיה בע"מ נ' גדי בר, תק-עב 2008(3), 9346 (2008); דב"ע מב/3-73 ג'רבי רחל נ' מרגלית טוכשניידר, פד"ע יד 16; דב"ע נד/3-19 פרחי השרון סדרס חיים בע"מ נ' יוסף גאנם, פד"ע כח 46; דב"ע מט/3-104 נתור, איחוד סוכני נסיעות נ' גילה פרט, פד"ע כא 387}.
שלילת פיצויי פיטורים איננה זרה למשפט העבודה. סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים מאפשרים לשלול פיצויי פיטורים מעובד, באופן מלא או חלקי:
- "אם פוטר בנסיבות, שעל-פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על-פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד" כאמור בסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים;
- אם קבע בית-הדין האיזורי לעבודה "שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע" כאמור בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.
הרציונאל העומד מאחורי חקיקת סעיפים אלו, הוא הרצון להרתיע עובדים מפני מעילה באמון מעבידיהם והצורך המוסרי להעניש עובדים שסרחו באופן חמור, באמצעות שלילת הפיצויים.
כך, לדוגמה, שלילת רכיב הפיצויים במלואו מהווה סנקציה חמורה, אשר פוגעת קשה בעובד, אולם גניבת עובד ממעבידו מהווה מעשה חמור ביותר, לאור האמון הרב אשר המעביד נותן בעובד ובמיוחד בעובד אשר כספי המעביד מופקדים בידיו {ת"א (חי') 4908/05 גנון שמעון נ' אגד נ' אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח', תק-של 2008(1), 30356 (2008); דב"ע לה/3-50 חברת מלון המלך שאול נ' אסתר לוי, פד"ע כה 29; דב"ע לז/3-33 חברת נוימן, ברזל לבניה 1974 בע"מ נ' עמד מסראווה, פד"ע ח 315; דב"ע מו/3-60 "אסם" בע"מ נ' משה מאיר, פד"ע יח 136}.
שאלה: על מי רובץ נטל ההוכחה להוכיח כי בנסיבות המקרה יש לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם מחמת מעשה פלילי, גניבה או מרמה של העובד?

תשובה: מעביד הטוען כי בנסיבות פיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם, חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים או לבקש את בית-הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים {ד"מ (ת"א-יפו) 5451/06 רובין יגאל נ' גושן שירותי ביטחון פרטיים ומסחריים בע"מ, תק-עב 2007(3), 6846 (2007)}.
אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו התנאים לשלילת זכותו {דב"ע ל/3-6 שמואלי ואח' נ' שרייר, פד"ע א 69}. לפיכך, נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבע-המעביד כי בנסיבות יש לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם. רוצה לומר כי זכותו של מעביד לשלול פיצויי פיטורים המגיעים לעובד על-פי חוק או להפחית מהם, מקורה בסעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 ועל הטוען לקיומן של נסיבות המצדיקות שלילת פיצויים או הפחתתם מוטלת החובה להוכיח טענתו {עב' (ת"א-יפו) 4880/04 שאול ורנר נ' EURICA MARKETING S.R.L (BUCHAREST, ROMANIA) ואח', תק-עב 2005(4), 8177 (2005); דב"ע לג/3-8 טוטנאור בע"מ נ' לפידות, פד"ע ד 321}.
מעשה גניבה ומרמה הוכרו בפסיקה כנסיבה להפחתת פיצויי פיטורים {ד"מ (י-ם) 2180/02 לבאן גאלב נ' יניב חניונים, תק-עב 2003(3), 223 (2003)}. הנטל להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה {דב"ע נה/3-60 אנואר חמיד נ' יעקב הלמן, עבודה ארצי כח(2), 197; דב"ע ל/3-6 אליהו שמואלי ויעקב פורר נ' שושנה שרייר, פד"ע א 69; דב"ע תש"ן/3-119 עיתונות מקומית בע"מ נ' אשר בן עמי, פד"ע כב 303; דב"ע נה/3-60 אנואר חמיד נ' יעקב הלמן, עבודה ארצי כח(2), 197}.
זאת ועוד. "מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה" {דב"ע לו/3-1 יגאל הלמן נ' יוסף וישנגרד, עבודה ארצי ט(2), 131}.


שאלה: מהי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת אותם מעשים פליליים?

תשובה: מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשים פליליים במסגרת הליך אזרחי, הינה חובת ראיה מוגברת וכבדה מהרגיל, אך קלה מזו המשמשת בהליך הפלילי. ככל שהמעשה הנטען חמור יותר, "משקלן הסגולי" של הראיות יהא צריך להיות כבד יותר על-מנת לעמוד במידת ההוכחה, אולם מידת ההוכחה כשלעצמה אינה משתנה.
ובמילים אחרות, אשר למידת ההוכחה הנדרשת, נשאלה השאלה האם יש להסתפק במידת ההוכחה הנדרשת בדין האזרחי, כלומר, מאזן ההסתברויות, או שמא מאחר שמדובר במעשה פלילי, נדרשת מידת הוכחה הנדרשת בדין הפלילי, כלומר, הוכחה מעבר לכל ספק.
בית-הדין הארצי בחר בדרך ביניים. מעביד הטוען כי יש לשלול מן העובד את פיצויי פיטורים שלהם הוא זכאי בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה.
מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי במסגרת הליך אזרחי, היא מוגברת וכבדה ממידת ההוכחה הרגילה, הנדרשת בהליך אזרחי רגיל שהיא הטיית מאזן ההסתברויות, הגם שאינה מגיעה כדי זו הנדרשת בהליך פלילי רגיל, של "מעל לכל ספק סביר".
מעילה באמונו של מעביד, ובוודאי גניבה ממעביד, הם חמורים ביותר שכן, הם פוגעים באושיות יחסי העבודה. לעומת זאת, עומדת העובדה, כי מדובר בפגיעה בזכויות מוקנות של עובד בגין האשמה שעבר עבירה פלילית ומעל באמונו של מעבידו ולכן, הנטל על המעביד להוכיח זאת {ד"מ (י-ם) 6040/07 מחמוד אבו רמוז נ' לב גן (1991) בע"מ, תק-עב 2008(3), 8678 (2008); עב' (ב"ש) 1839/99 אלקשעלה סמי נ' הגביע-מוצרי, תק-עב 2002(3), 272 (2002)}.


שאלה: מהי ההלכה לעניין פיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי על-פי סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים?

תשובה: 1. ב- תב"ע (ב"ש) נד/3-239 {שלמה אבוטבול נ' אור און בע"מ, תק-עב 96(2), 1297 (1996)} קבע בית-הדין כי "במקרה הנדון לא הופנה בית-הדין לכל הסכם קיבוצי החל על הנתבעת אולם בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים בית-הדין מונחה, בבואו לפסוק באשר לזכאות עובד לקבלת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, על-פי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף".
2. ב- תב"ע (ב"ש) נא/35-358 {בכר חיים נ' ת.א.מ אילת בע"מ, תק-עב 92(3), 87 (1992)} קבע בית-הדין כי "יש לראות את התובע כמי שהתפטר או כמי שפוטר עקב הפרת משמעת האמורה מצדיקה אי-תשלום פיצויי פיטורים על-פי סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, ולאור סעיף 53 לתקנון העבודה, המהווה הסכם קיבוצי כללי בין התאחדות התעשיינים ובין ההסתדרות הכללית, המנחה את בית-הדין לעניין הפעלת סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים."
3. ב- תב"ע (נצ') נו/35-340 {עארף סולימאני נ' מניה רוזמן, תק-עב 97(2), 348 (1997)} קבע בית-הדין כי לא הוכח כי "התקנון אליו הפנה בא-כוח הנתבעת אכן חל על הצדדים או על המספר הגדול ביותר של המועסקים בענף החקלאות בישראל (לפי סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים). אולם גם אם היה מוכח שאכן כך, הרי שלא היינו קובעים כלל שניתן היה לפטר את התובע תוך שלילת פיצויי הפיטורים, שכן לצורך כך היה צריך לקבוע שהתובע 'גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה', ואילו אנו קבענו, כאמור לעיל, שהתובע לא עשה אחת מאלה. אדרבא, התובע אמנם נכנס בלא רשות לביתה של הנתבעת, אלא שעשה זאת כדי למלא את חובתו כלפיה - לשטוף את מכוניתה כפי שהורתה לו."
4. ב- תב"ע (ב"ש) נד/3-229 {ג'האד שחאתית נ' בית ר.י., תק-עב 98(2), 754 (1998)} קבע בית-הדין כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי יש לשלול מאת התובע מלוא זכויותיו בגין פיטוריו בנסיבות המקרה הנדון. אין להטיל על התובע העונש החמור ביותר המפורט בתקנון העבודה, ההפך הוא הנכון, התובע פוטר מעבודתו ודי בעצם הפיטורים עצמם כדי להוות עונש בגין התנהגותו. עולה, כי מדובר בהתנהגות חד-פעמית, אולם התובע פוטר בסופו של דבר ובגין פיטוריו בנסיבות שהוכחו בפניי, יש לזכותו במלוא זכויותיו, היינו, בתמורת הודעה מוקדמת ובפיצויי פיטורים.
5. ב- תב"ע (י-ם) 3/3122897 {אסמעיל שוויקי נ' דוד ימין, תק-עב 2000(3), 255 (2000)} קבע בית-הדין כי במקרה זה לא הציגה הנתבעת כל הסכם קיבוצי החל בינה לבין עובדיה בעניין נסיבות המצדיקות שלילה או הפחתת פצויי פיטורים. ואולם על-פי פרק י"ב סעיף 1(ד)(3)(1) להסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות, פטור המעביד מכל תשלום בקשר לעבודת העובד במידה והוכחה אשמתו של העובד בגין גניבה.
כבר נפסק על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה כי במקרה של גניבה שיש להחמיר עם עובד עד כדי הטלת העונש המירבי. כמו-כן יש להתחשב לעניין זה במעמדו של התובע ובנסיבות בהן נעברה העבידה.
התוצאה היא כי בית-הדין קובע כי יש לשלול מהתובע את מלוא פיצויי הפיטורים בשל מעשה הגניבה.
6. ב- עב' (ת"א-יפו) 912684/99 {בלקין דמיטרי נ' נ.י.א, תק-עב 2003(1), 84 (2003)} קבע בית-הדין כי בהתאם לפסקה השניה של סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, כאשר לא חל על הצדדים הסכם קיבוצי, יש לבחון את זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים על-פי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים באותו ענף. לפיכך, ממילא, הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת הן שינחו את בית-הדין בנושא זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת.
7. ב- ד"מ (י-ם) 5846/07 {מיכאל סוקולסקי נ' טווס שמירה אבטחה ושירותי ניקיון בע"מ, תק-עב 2008(2), 7409 (2008)} קבע בית-הדין כי אמנם בענף השמירה קיים הסכם קיבוצי, אולם לא הובאה בפני בית-הדין כל ראיה כי הסכם זה חל על הנתבעת. משכך, יש לנהוג על-פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.


שאלה: מהן הדוגמאות מהפסיקה לעניין פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק-דין על-פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים?

תשובה: 1. ב- עב' (ת"א-יפו) 9509/06 {קלינצקי רוזה נ' מוריה מפעלי רווחה, ע"ר, תק-עב 2008(3), 9330 (2008)} קבע בית-הדין כי הנתבעת לא עמדה בנטל, להוכיח "הפרת משמעת חמורה" מצד התובעת. קל וחומר, בהתחשב בחומרת המעשים כפי שנטענה על-ידי הנתבעת – "סיכון חייהם של חסרי ישע" על-ידי אחות אשר זהו מקצועה - חומרה בשלה אנו מצפים כי המעשים המיוחסים לתובעת יוכחו במידת הוכחה גבוהה.
2. ב- ד"מ (חי') 3218/07 {קופילוב מיכאל נ' אינדורסקי אריה (ליטא - עבודות חשמל), תק-עב 2008(3), 6710 (2008)} קבע בית-הדין כי "משלא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכיח את עצם ביצועה של עבירת המשמעת הנטענת, מתייתר מניה וביה הצורך לבחון את השאלה האם עבירה זו (שכאמור לא הוכחה) היתה מצדיקה על רקע שאר נסיבות העניין, שלילת פיצויי פיטורים מן התובע ולו באופן חלקי, אילו הוכחה... משלא היה חולק על כך שהתובע פוטר מעבודתו, ומשלא שוכנענו כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את עבירת המשמעת הנטענת שביסוד החריג לכלל הנקוב בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים - התוצאה היא שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים עקב פיטוריו מעבודתו בנתבע."
3. ב- עב' (נצ') 1860/06 {מרואן חליחל נ' חוות בת יער (1987) בע"מ, תק-עב 2008(3), 3111 (2008)} קבע בית-הדין כי אפשרות פיטורים תוך שלילה (מלאה או חלקית) של פיצויי הפיטורים, יכולה להיות רק על-פי סעיף 16 או על-פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים. בענייננו, משלא הוכח כי על יחסי העבודה בין הצדדים חל הסכם קיבוצי כלשהו, ומשלא ידוע לנו על הסכם קיבוצי כללי בענף ההסעדה או המסעדות (להבדיל מענף ייצור המזון ולהבדיל מענף המלונאות והאירוח), חל האמור בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.
אף שנמצא כי התובע נהג שלא כשורה, סמוך לפני פיטוריו, לא הוכח (במידת ההוכחה הנדרשת) שהוא אכן ניסה לגנוב מהנתבעת. בנסיבות אלה - נמצא לנכון להטיל עליו סנקציה מסויימת, אך לא חמורה כפי שהנתבעת סברה שיש להטיל עליו. הסנקציה שנראתה מתאימה בעינינו, כפי שהסברנו לעיל וכשהנחינו את עצמנו על-פי התקנון, היתה של שלילת 7.5% מפיצויי הפיטורים ושלילת שיעור דומה מתמורת ההודעה המוקדמת.
4. ב- ד"מ (ב"ש) 2287/07 {זוביציק אלכס נ' ערד תעשיות טכסטיל בע"מ, תק-עב 2008(2), 6958 (2008)} קבע בית-הדין כי מקום בו מבקש מעביד לפטר אדם מעבודתו ולהותירו ללא מקור פרנסה, כאשר מבקש הוא לשלול את זכויותיו מכוח חוקי המגן, יש צורך שהסיבה בגינה הוא עושה כן תהא מבוססת.
התובע הודה, כי הינו חברו של מר איגור, אך בכך אין די כדי לקבוע באופן חד-משמעי, כי התובע היה שותף למר איגור וחברו לשתיה ולא שוכנעתי כי התובע נמצא שתוי.
משלא נמצא כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח, כי היתה רשאית לפטר את התובע ללא מתן הודעה מוקדמת - אין הצדקה לפטור אותה מתשלום זה {עב' (נצ') 1887/05 שוורצמן שמטניק סוכנויות נ' בועז רז, תק-עב 2008(2), 1923 (2008)}.


שאלה: מה דינו של אישור שר העבודה על-פי סעיף 18 לחוק פיצויי פיטורים?

תשובה: ב- תב"ע (נצ') נד/3-60 {ישראל שלו נ' אי. אי. אס. בע"מ, תק-עב 97(3), 221 (1997)} קבע בית-הדין כי "לא הוכח הסכם קיבוצי כלשהו החל על יחסי העבודה בין הצדדים או על המספר הגדול ביותר של עובדים בענף האלקטרוניקה. כיוון שכך, עלי לנהוג בעניינו של התובע כאילו אין הסכם קיבוצי בענף העבודה, כך שחל סעיף 17 לחוק, והסמכות לקבוע אם התובע זכאי לפיצויי פיטורים, אם לאו, נתונה בידי בית-הדין לעבודה, תוך שבהפעלת הסמכות עלי להיות מונחה על-פי הוראות תקנון העבודה הכללי בתעשיה, שהוא הסכם קיבוצי אשר קיבל את אישורו של הממונה הראשי על יחסי עבודה, שהוסמך על-ידי שר העבודה והרווחה לפי סעיף 18 לחוק לאשר כי הוא חל על המספר הגדול ביותר של עובדים" {תב"ע (נצ') נד/3-4 יעקב דהן נ' משה כהן, תק-עב 97(3), 160 (1997)}.