הפסקה וסטיה

שאלה: האם הפסקה ו/או סטיה מנתקת את הקשר לעבודה?

תשובה: סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי, מלמדנו כי הפסקה שאין בה ממש איננה מנתקת את הקשר לעבודה, וכי לשם הכרעה בכך על בית-הדין לבדוק את מהות ההפסקה ותכליתה. כמו-כן, על בית-הדין לבחון את התשובה לשאלה האם העובד עשה את דרכו לעבודה או עשה אותה ביסודה, למקום אחר או למטרה אחרת {ראה גם דב"ע לב/0-91 עמרם מדינה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 3}.
על בית-הדין בבואו לדון מהי הפסקה שיש בה ממש, ליתן דעתו לשני גורמים. האחד, מהות ההפסקה. השני, אורכה של ההפסקה. כמובן שעל בית-הדין לדון בכל מקרה לגופו וליתן את המשקל הראוי לכל אחד משני הגורמים שלעיל {דב"ע שן/0-74 אהרנפלד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 98}.
ב- ב"ל (ת"א-יפו) 3236/04 {שליי הדי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(3), 10021 (2006)} בדחותו את התביעה, קבע בית-הדין כי "סופרמרקט חצי חינם איננה חנות מכולת שכונתית אליה סטה התובע אך לדקות ספורות בדרכו לביצוע עבודתו. עסקינן ברשת מזון קמעונאית מהגדולות בישראל, המפעילה חנויות כל-בו גדולות מימדים, שהנכנס בשעריהן נבלע בהן פרקי זמן ממושכים, בשל הסיבוב שנדרש לבצע עם עגלת הקניות, ובשל התור העשוי להשתרך בקופות."
על-כן, "אין מנוס מלקבוע כי מהות ההפסקה (כניסה לרשת קמעונאית מצוייד בעגלת קניות) ותכליתה (קניות פרטיות גרידא) מלמדות שתיהן כי התאונה אירעה בעת שהתובע נטל הפסקה שאינה סבירה לעבודה - תהא הסיבה המקורית להגעתו אשר תהא."
בנוסף קבע בית-הדין כי "מרגע שנטל התובע לידיו את עגלת הקניות גילה דעתו מפורשות על הפסקה ארוכה לצורך עריכת מסע קניות בסופרמרקט, שאם לא כן לא היה נזקק כלל לעגלה. איתרע מזלו של התובע והוא נפגע בראשיתו של המסע, ואולם אין בעיתוי בו נפגע כדי למנוע את מסקנתי כי התובע היה באותה עת בהפסקה של ממש מעבודתו. על-פי הכללים שגובשו בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, הפסקה ממשית מנתקת את הקשר שבין המבוטח לבין הדרך מהעבודה או אליה. פגיעת התובע לא אירעה בדרך מהעבודה בהקשר אליו התכוון המחוקק, ואין היא יכולה להיחשב כ-'תאונת עבודה'."
ב- ב"ל (י-ם) 11399/06 {נחמיה חננאל-חני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2007(3), 8798 (2007)} קבע בית-הדין כי "כאשר נפל התובע, הוא לא היה כלל בדרכו מהעבודה לביתו, אלא בדרכו מן העבודה לסידורים בירושלים. לפיכך אין מדובר בתאונת עבודה כאמור בסעיף 1(81) לחוק הביטוח הלאומי."

שאלה: מה דינה של סטיה של ממש?

תשובה: ב- ב"ל (י-ם) 2115/00 {סעידיאן מנצור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(3), 4894 (2002)} נדונה השאלה האם התובע סטה סטיה של ממש בדרכו מן העבודה לביתו בעריכת הקניות, כך, שאין לראות את התאונה שאירעה בדרכו, כתאונה בעבודה. בדחותו את התביעה קבע בית-הדין כי "עניינו כאן לא היתה ההפסקה בדרכו של התובע הפסקה אינצידנטלית, כגון קניית עיתון או שתיית כוס מיץ. התובע ערך קניות לקראת השבת ומילא שקיות בפירות וירקות, ולצורך כך אף נעזר בנער רמי. הפסקה זו במהותה היתה, איפוא, הפסקה של ממש בדרך הביתה."

שאלה: האם הפסקה או סטיה "קלה" או "רגילה" הם בבחינת "סטיה של ממש מהדרך המקובלת" כמשמעותה בסעיף 81(א) לחוק ב"ל?

תשובה: ב- ע"א (חי') 2302/01 {"אריה" חברה לביטוח נ' לואי חמוד, תק-מח 2002(3), 11516 (2002)} קבע בית-המשפט כי השהות וההתארגנות של התובע בדירה באילת (מקלחת, החלפת בגדים, אריזת הדברים וכיוב' פעולות) בצירוף הנסיעה הארוכה, ההפסקה בתחנת הדלק בעין גדי והחלפת הנהגים - כל אלו יוצרים לטעמי מכלול של נסיבות המנתקות את הקשר בזמן ובסיבה למקום העבודה, גם אם כל נסיבה כשלעצמה אין בה כדי לנתק את הקשר.
אין בכל נסיבה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר ובית-משפט חולק עם הקביעה כי מכלול כל הנסיבות הוא זה שהביא לניתוקו.
אין לבחון את הסטיה על-פי זמנים אובייקטיביים כגון שעה, דקה או חמש דקות אלא בהתייחס לנסיעה הספציפית שהרי לא ניתן לבחון סטיה בדרך שאורכה חמישה ק"מ באותם פרמטרים של סטיה מדרך שאורכה 500 ק"מ. ברי לכל כי הנסיעה מאילת צפונה אורכת כשש שעות לפחות, על-פי כל קנה-מידה זוהי נסיעה ארוכה שעל כל אדם סביר להתכונן לקראתה בייחוד כשהוא אמור לנהוג את הדרך. בית-המשפט סבור כי מקלחת לאחר יום עבודה (עבודה פיזית), החלפת בגדים (כמתבקש, אחרי מקלחת), אריזת ביגוד ואף מנוחה מנתקים את הקשר בזמן ובמקום למקום העבודה. את השהות בדירת המגורים באילת לרבות כל ההתכוננות לנסיעה יש לבחון בשים-לב לטיב ולאורך הנסיעה, למטרת הנסיעה ולמהותה. ככל שנסיעה ארוכה יותר ומורכבת, כך גם יש לראות פעולות שבוצעו במסגרת אותה נסיעה או כהכנה לאותה נסיעה, כפעולות שאינן מהוות סטיה המנתקת את הזיקה שבין העבודה לנסיעה עצמה. כך במקרה שבפנינו.
אין לקבוע מבחן כללי לפיו תסווג "הפסקה" או "סטיה" כקלה או כרגילה ומתי תסווג כ-"הפסקה או סטיה של ממש", הכל תלוי בנסיבות.
לגבי "הפסקה", כאשר נדרש בית-הדין לעבודה להעריך את משקלם היחסי של שני הגורמים - מהותה של ההפסקה ואורכה - פסק כי משך ההפסקה הוא משני ותפל לגורם העיקרי שהוא מהותי: המטרה למענה הפסיקו את ההליכה או הנסיעה.
לגבי "סטיה של ממש מהדרך המקובלת", זוהי שאלה של הערכה, אומדן ויחסיות.
יתכנו אף מקרים שבהם סטיה של קילומטרים לא תיחשב לסטיה של ממש - הכל לפי הנסיבות. שהרי בקביעת השאלה אם הסטיה היתה 'סטיה של ממש' יכול ותובא בחשבון מידת הסטיה יחסית לדרך, אך תמיד תשקול מהות הסטיה ומטרתה.
תדלוק בתחנת הדלק הינו סטיה לא רצונית ואכן כך נקבע ב-דב"ע לד/0-89 {אהרון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע 347} כי נסיעה של כמה מאות מטרים, על-מנת למלא את מיכל הדלק של קטנוע פרטי ששימש את המבוטח בעבודתו אינה עולה כדי סטיה של ממש מן הדרך המקובלת.

שאלה: מהו מבחן האלימנציה לצורך קביעה כי המבוטח היה בדרך "מן העבודה"?

תשובה: מבחן האלימינציה הוגדר ב- דב"ע לו/0-27 {המוסד לביטוח לאומי נ' יהושע יחזקאל, פד"ע ח 328}. לעניין זה נשאלת השאלה מתי מתקיים התנאי העונה על הדרישה שהתאונה אירעה בהיות המבוטח בדרך "מן העבודה" - התשובות לשאלה זו יכולות להיות שתיים מתוך שתי גרסות שונות. האחת, המייחסת עיקר המשקל לקשר שבין העבודה לבין הרגע שבו החל המבוטח את דרכו למענו, השניה, הרואה בדיבור "מן העבודה" תנאי מורכב, העומד בפני עצמו לעניין תאונה בדרך לעבודה ומהעבודה, במקום התנאי לתאונת עבודה במשמעות הרגילה, היינו "תוך כדי ועקב העבודה".
לפי גרסה ראשונה, יש להשיב על השאלה: מתי הסתיים קשר הזמן שבין עבודתו של המבוטח לבין צאתו את מקום העבודה, בדרך למעונו. הכל תלוי במידה ולא במהות.
לפי גרסה שניה, המבחן הטוב הוא זה של דרך האלימינציה לפי מבחן זה, יש להציג את השאלה, אם לולא עבודתו של המבוטח היה מצוי במקום התאונה ברגע שבו אירעה התאונה. אם התשובה היא חיובית - הרי היה "בדרכו מן העבודה", ואם התשובה היא שלילית - לא היה בדרכו מן העבודה.
בהתאם לרציונל העומד בבסיס פסק-הדין, נראה כי נפלה טעות לוגית בתוצאות התשובה למבחן וההיפך הוא הנכון. השאלה אותה יש להציג הינה כאמור: האם היה המבוטח מצוי במקום התאונה ברגע שבו אירעה גם אלמלא העבודה. אם התשובה חיובית, כלומר, המבוטח היה נמצא במקום ובזמן שבו אירעה התאונה גם בלי הקשר לעבודה אזי זו אינה תאונת עבודה ואם התשובה היא שלילית דהיינו, אלמלא הקשר לעבודה לא היה נמצא המבוטח במקום ובזמן שבו אירעה התאונה אזי זוהי תאונת עבודה שהרי בילתה לא היה נמצא הנאשם במקום ובזמן אירוע התאונה והתאונה כלל לא היתה מתרחשת {ע"א (חי') 2302/01 "אריה" חברה לביטוח נ' לואי חמוד, תק-מח 2002(3), 11516 (2002); ב"ל (נצ') 1358/99 קופילנקו אליזבטה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 382 (2000)}.

שאלה: מה דינה של נסיעה דו-תכליתית לעניין נסיעה לעבודה?

תשובה: ב- ת"א (ת"א) 56117/91 {אריה יחיא נ' "הסנה" חברה לביטוח, תק-של 97(1), 4256 (1997)} קבע בית-הדין כי אין חולק כי התאונה נשוא התביעה אירעה בשעה 20:15 בערב, כאשר התובע נהג במכונית השייכת למעבידו, הנמצאת ברשות התובע. ניתן לראות את נסיעתו של התובע כנסיעה לתכלית כפולה, בה משולבות מטרה פרטית של העובד המבוטח ומטרה הקשורה בעבודתו.
על-מנת שנסיעה דו-תכליתית תחשב לנסיעה בתפקיד, אין צורך שהמטרה הקשורה בעבודה תהא העיקרית, ודי בכך שהמטרה העסקית תשמש סיבה מקבילה. סיבה מקבילה היא סיבה המצדיקה לכשלעצמה, שהנסיעה תצא לפועל, אף אם סוכלה המטרה הפרטית.
יתרה מזו: צריך שהמטרה העסקית תהא חשובה למעביד כך, שלו העובד היה מאבד עניין במטרה הפרטית לנסיעה, היו בכל זאת שולחים אותו או עובד אחר, למען השליחות העסקית, ואפילו במועד אחר.'
לפיכך, ניתן להניח כי גם אם המטרה הפרטית היתה מסוכלת היה התובע מממש הנסיעה העסקית {ראו גם תב"ע (ת"א-יפו) נז/40-0 שושנה לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 97(1), 1058 (1997); דב"ע נו/198-0 ארנון גוטמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 93(3), 115 (1996); ת"א (י-ם) 755/93 צדוק יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-של 95(3), 378 (1995)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הפסקה וסטיה