עבירות מס ערך מוסף ומס הכנסה
הפרקים שבספר:
- מס הכנסה - אי-קיום דרישות מסויימות (סעיף 216 לפקודה)
- דו"ח וידיעות לא נכונים (סעיף 217 לפקודה)
- אי-ניכוי מס (סעיף 218 לפקודה)
- אי-העברת מס שנוכה (סעיף 219 לפקודה)
- מרמה (סעיף 220 לפקודה)
- הצמדת הסכום שעליו מוטל הקנס (סעיף 220א לפקודה)
- תשלום קנס או כופר שהוטל על הזולת (סעיף 220ב לפקודה)
- כופר כסף (סעיף 221 לפקודה)
- חובת הראיה (סעיף 222 לפקודה)
- חזקת אשמה (סעיף 223 לפקודה)
- אחריות המסייע לעריכת דו"ח (סעיף 224 לפקודה)
- אחריות מנהל (סעיף 224א לפקודה)
- התיישנות (סעיף 225 לפקודה)
- חוק מס ערך מוסף - עבירות (סעיף 117 לחוק)
- עבירה שלא נקבע לה עונש (סעיף 118 לחוק)
- עבירה של חבר-בני-אדם (סעיף 119 לחוק)
- אחריות למעשי עובד (סעיף 120 לחוק)
- כופר כסף (סעיף 121 לחוק)
- האם עבירת מס הינה עבירה אחת או יותר?
- עבירה נמשכת - מהי?
- חובותיו של יועץ המס
- הסדרי טיעון
- התערבותה של ערכאת הערעור
- מעצר עד תום ההליכים בעבירות כלכליות
- האם ישנה חובה על עוסק לדווח למע"מ על עסקאותיו בתקופה שבין יום הגשת בקשה לפשיטת רגל ועד יום מתן צו כינוס?
- שיקולי ענישה
- רע"פ 26/97 חיים לקס נ' מדינת ישראל
- ר"ע 122/82 מרדכי עלפי נ' מדינת ישראל
- ע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל
- ע"פ (מחוזי ת"א) 70796/04 יגאל שגיא נ' מדינת ישראל
אי-העברת מס שנוכה (סעיף 219 לפקודה)
סעיף 219 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) קובע כדלקמן:"219. אי-העברת מס שנוכה (תיקונים: התשל"ה, התשל"ח (מס' 5), התשס"ג (מס' 2))
נוכה מס על-פי סעיפים 161, 164 או 170, ובלי הצדק סביר לא שולם לפקיד השומה כאמור בסעיפים 161, 166 או 171, דינו של החייב לנכות - מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין ופי שניים מסך כל הניכויים האמורים או שני העונשים כאחד; הטוען כי היה לו הצדק סביר - עליו הראיה."
מלשון סעיף 219 לפקודה עולה כי העבירה נסמכת על קיומה של החובה לשלם לפקיד השומה מס שנוכה וכל עוד לא שולם המס נמשכת חובת התשלום ועמה גם העבירה שבגין אי-מילוי החובה.
רכיבי העבירה שנקבעו בסעיף 219 לפקודה, הם שנישום חייב לשלם לפקיד השומה מס שנוכה והסכום לא שולם בלי הצדק סביר.
המעשה {או המחדל} שהביא להתגבשות העבירה מלכתחילה, ממשיך להתקיים גם לאחר התגבשות העבירה. האלמנט של ההתמדה בהתנהגות שהביאה לקיום העבירה מלכתחילה, היא גם האלמנט המרכזי בעבירה הנמשכת.
ההימנעות מהעברת כספי מיסים לרשויות המס, בהקשר לסעיף 219 לפקודה, הינה עבירה ככל העבירות הנמשכות. אין כל הבדל בין העבירה לפי סעיף 219 לפקודה לבין עבירות של החזקת סמים מסוכנים, החזקת נשק ללא רישיון או החזקת רכוש שהושג בעבירה.
העובר על סעיף 219 לפקודה אינו מחזיק בכסף במהלך סכסוך לגיטימי בינו לבין רשויות המס, אלא מחזיק שלא כדין בכספים שאינם שייכים לו ואין לו כל זכות לגביהם, זולת זכות החזקה הפיזית בכספים עד להעברתם, כדין, לפקיד השומה.
היוצא מן האמור הוא שהעבירה לפי סעיף 219 לפקודה היא עבירה נמשכת.
מס שנוכה במקור מצוי איפוא עובדתית בידי המעסיק, אך משפטית מדובר בכסף ששולם לעובד, והמעסיק משמש אך כצינור להבטחת העברתו מהעובד לרשויות המס. מבחינה מושגית אין המעביד קונה בעלות בכספי הניכוי אלא מחזיק הוא בהם כמעין נאמן של האוצר.
למעסיק איפוא נאמנות כפולה במשולש היחסים: הוא נאמן של העובד, בכך שהוא מבטיח לו שיעביר לפקיד השומה את כספי המס שבהם חב העובד ואשר נוכו משכרו; הוא נאמן של המדינה, באשר היא מסמיכה אותו, הלכה למעשה, לגבות עבורו את המס {ת"פ (שלום ר"ל) 4929-08 מדינת ישראל - מדור תביעות מס הכנסה ת"א נ' גאנש ר.מ. שיווק בע"מ, תק-של 2012(1), 33587, 33589 (2012)}.
אי-העברת כספי הניכויים במקור לשלטונות המס, נתפסת איפוא למעשה, כשליחת יד לקופה הציבורית וגניבה ממנה {ע"פ (חי') 332/95 אייזנקוט נ' מדינת ישראל, תק-מח 95(3), 1107 (1995)}.
הוראת החיקוק העונשית שבסעיף 219 לפקודה, נועדה לחיזוקו של כלי המיסוי האמור של ניכוי במקור, לאכיפתו האפקטיבית ולהגנה על רכוש הציבור מפני עיכוב שלא כדין של כספים המגיעים לאוצר המדינה {ראה והשווה רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, תק-על 92(2), 1323 (1992); ע"פ (יר') 9902/05 מדינת ישראל נ' עץ בן אבו בע"מ, פ"מ תשס"ד(2), 385, 393 (2006)}.
הצדק סביר, אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה של סעיף 219 לפקודת מס הכנסה, אלא עניינו טענת הגנה ועל הנאשם להוכיח במידה הנהוגה במישור האזרחי, כי היה לו הצדק סביר לביצוע העבירה {ת"פ (שלום חי') 1066-05 מדינת ישראל - פקיד שומה חקירות חיפה והצפון נ' 1 אברהם מנחם ארמקו התקנות חשמל ומיכשור בע"מ - נשפטה, תק-של 2009(1), 740, 742 (2009); ת"פ (שלום חי') 1085/04 מדינת ישראל נ' א.א. משה יצחק קבלנים בע"מ - בפירוק, תק-של 2007(3), 4025, 4028 (2007)}.
מבחנו של הצדק סביר, הינו מבחן אובייקטיבי של אדם סביר בנעליו של הנאשם. מכאן, שמשמעות קיומו של הצדק סביר, היא בסופו-של-דבר, העדר רשלנות שהרי מדובר במבחן התנהגותו של האדם הסביר בנעלי הנאשם ומכאן השאלה אותה יש לשאול הינה - האם נישום סביר היה פועל בנסיבות העניין כפי שפעל הנאשם? {רע"פ 26/97, 608/97 חיים לקס ויורם קליין נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 1323 (1998)}.
היסודות של סעיף 219 לפקודה הם כדלהלן: האחד, נוכה מס. השני, המס שנוכה לא הועבר לפקיד השומה {ת"פ (שלום יר') 5526/03 מדינת ישראל נ' מצפה תחכמוני בע"מ, תק-של 2007(3), 21587, 21589 (2007)}.
כלומר, רכיבי העבירה שנקבעו בסעיף 219 לפקודה הם שנישום חייב לנכות מס ולשלמו לפקיד השומה והסכום לא שולם בלי הצדק סביר המהווה טענת הגנה כאמור {ע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 766 (1998); ע"פ (מחוזי ת"א) 70949/02 מדינת ישראל נ' יוסף יהונתן (ג'ון) בן שמואל בוק, תק-מח 2004(4), 1634, 1650 (2004)}.
לאחר שמוכיחים שני היסודות הנ"ל, יכול הנאשם להעלות טענה שעניינה "הצדק סביר" לאי-תשלום המס שנוכה לפקיד השומה {הנטל להוכחת הצדק סביר מוטל על כתפי הנאשם} וכן שתי הגנות נוספות שעולות מהאמור בסעיף 224(א) לפקודה {שיידון להלן} שהן: האחת, העבירה נעברה שלא בידיעתו. השניה, שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה {ראה למשל ת"פ 2541-05 מדינת ישראל פקיד שומה חקירות חיפה והצפון נ' דקו-ראז בע"מ ואח', מיסים כה/5 (אוקטובר 2011) ה-54 שם זיכה בית-המשפט את הנאשם מעבירה של אי-העברת ניכויים למס הכנסה תוך שהוא מקבל את טענות ההגנה - "הצדק סביר" ו- "סיבה מספקת" – שהעלה הנאשם}.