שיקולי ענישה

בהטלת עונשי מאסר מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות של קלון.

ידעו נא עברייני הצווארון הלבן, כי צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן", והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט.

ידעו נא חבריו וידידיו של העבריין, וידעו נא אנשי המסחר, המלאכה והתעשיה, אנשי מקצועות חופשיים וכיוצא בהם, כי בתי-המשפט מתייחסים בחומרה יתרה למעלימי המס, ועם כל הצורך להתחשב בנסיבות אישיות, מי שעובר עבירות מס בנסיבות כה חמורות צפוי לא רק לעונשי קנס אלא אף לעונשי מאסר, שאינם קלים כלל ועיקר.

לעיתים, הקלה בעניינו של נאשם, לא רק שאינה מוצדקת כשלעצמה, אלא עשויה היא, חלילה, לעודד עבריינים פוטנציאלים ליטול סיכונים, לאור גודל הסכומים הכספיים המעורבים {ת"פ (שלום קר') 921/04 מדינת ישראל נ' שמואל עבודות מתכת בע"מ, תק-של 2007(4), 20837, 20843 (2007); ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 212 (1981)}.

חומרתן של עבירות המס נובעת מן ההחצנות השליליות הנודעת להן בתחומים הפיסקאליים והחברתיים ומחומרת תוצאותיהן ההרסניות הן ברמה הלאומית הכללית, הן ברמה של הקהיליה הכלכלית והן ברמה הפרטנית.

הגזל של הקופה הציבורית והפגיעה במאזן התשלומים וקביעת תקציב המדינה ברמה הלאומית, מושתתת, בין השאר, על תחזית הכנסות המדינה ממיסים, כך שכל העלמת מס פוגעת בעמידה במאזן התשלומים בסדרי גודל כפולים ומכופלים מן הסכומים המועלמים.

אי-הזרמת כספי המיסים הצפויים ובכללם מע"מ, לקופת האוצר במועד, כקבוע בחוק מע"מ, יוצר מצב גירעוני, שאינו מאפשר למדינה לעמוד בתוכניות התקציב לצרכים החשובים והחיוניים בתחומים השונים, לא כל שכן, שעה שלא מדובר באיחור בתשלום, אלא מדובר באי-תשלום סכומים משמעותיים ביותר {ת"פ (שלום קר') 283-06 מדינת ישראל - מע"מ ומס קניה חיפה נ' חברת להב אריזות בע"מ, תק-של 2012(2), 34213, 34215 (2012)}.

אין בין גוזל כספי הפרט וגוזל כספי הציבור ולא כלום. אלה גם אלה חטאם רב הוא ואלה גם אלה ראויים, בנסיבות המתאימות, למיצוי הדין הן בענשי מאסר ממשיים והן בקנסות כספיים מכבידים {ת"פ (שלום קר') 921/04 מדינת ישראל נ' שמואל עבודות מתכת בע"מ, תק-של 2007(4), 20837 (2007)}.

יתרה-מזאת, הודגש, כי עברייני מס ראוי שיוקיעו אותם אל עמוד הקלון לא פחות מאותם עבריינים החוטאים לחברה בפגיעה ברכוש הזולת וגזילתו, שאותה הכל מגנים.

כיוון שהמניע למעשים כאמור הוא הרצון להפיק רווחים קלים על חשבון קופת המדינה, ובצע הכסף הוא ברקע המעשה, ראוי הוא כי מי שהורשע בעבירות מס לא יצא נשכר מפרי מעלליו {ע"פ 522/82 עזאם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 411 (1982)}.

כך למשל, איחור ברישום, משמעותו אי-תשלום מס ערך מוסף על העסקאות ומשמעותו, ניכוי מס תשומות על-פי החשבוניות המוצאות. שני אלה הם מהקופה הציבורית. ההפסד הציבורי עלול להיות משמעותי מאוד, גם באיחור של יומיים, ואף בפחות מכך {ע"פ 1875/98 אורן בנגב מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך נח, 593}.

כשבמס ערך מוסף עסקינן, המדובר הוא בכספים שלמעשה קיבל הנישום והוא מחזיקם בידו על-מנת להעבירם לשלטונות המס. מי אשר נוטל, למעשה, מכספים אלה, המגיעים לאוצר המדינה, ובעזרת דיווחים שאינם אמת מחזיקם בידו ומשתמש בהם לתועלתו - מן הראוי שהעונש לגביו יביע את הפסול שבמעשהו ויהיה בו כדי להרתיע אחרים בפני מעשים דומים.

לפכך, קם הצורך, להטיל עונשים של ממש לרבות עונשי מאסר לגבי עברייני מס, אשר ביסוד עבירותיהם עומדת הכוונה להתחמק מתשלום מיסים {ע"פ 519/89 אשר נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך יד, 79}.

שיטת המע"מ, כפי שהותוותה בחוק מע"מ מבוססת על-כך, שכל עסקה החייבת במס, ישולם עליה המס בגין הערך המוסף, בגובה שנקבע לפי החוק ומותר לקזז את מס התשומות, כנגד חשבוניות, כפי שנקבע בחוק.

אי-דיווח ואי-העברת המס בחוליה זו או אחרת בעסקאות, שוברת את השיטה, מסכלת את המשכיותה, וממילא, את המשך תשלומי הערך המוסף.

פגיעה בקהיליה הכלכלית ובעיקרון התחרות השוויונית; אי-דיווח והעלמת הכנסות, עובר לאי-העברת תשלומי המע"מ לאוצר המדינה, כמו גם אי-דיווח על הכנסות, מהווים קרקע פוריה לתחרות בלתי-הוגנת בין חוגי הקהיליה הכלכלית השונים.

מעלימי המס ירשו לעצמם להוזיל מחירים, כך ששומרי החוק הנושאים בנטל המוטל על כתפיהם, לא יוכלו להרשות לעצמם, כך שבסופו-של-דבר, המשלמים כחוק נושאים גם בנטל הגרעון הנוצר ב"זכות" אלה המעלימים.

תופעה זו של העלמות מס מביאה לידי ביטוי את ההחצנה השלילית של תחרות בלתי-הוגנת. לכן, יש להעביר מסר ענישה מרתיע נוכח ההרסניות למשק, לכלכלה, לחברה, ולערך השוויון בעמידה בנטל המס שהוא אבן יסוד במערכת אכיפת חוק תקינה {רע"פ 3757/04 זידאן נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך סח, 97}.

העבריינות הכלכלית ועבריינות המס בכללה, איננה מסתכמת אך בגריעת כספים מקופת המדינה. היא פוגעת בתודעת האחריות המשותפת של אזרחי המדינה לנשיאה שוויונית בעול הכספי הנדרש לסיפוק צורכי החברה, ובתשתית האימון הנדרשת בין הציבור לבין השלטון האחראי לאכיפה שוויונית של גביית המס - פגיעה הנעשית לרוב באמצעי מרמה מתוחכמים, קשים לאיתור ועל-כן, על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הטמונה בעבריינות הכלכלית לפרט ולציבור כאחד, ואת יסוד ההרתעה הנדרש ביחס לביצועה {רע"פ 512/04 אבו עביד ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

המאמץ שהמעלימים נדרשים להשקיע בהעלמת המס הינו קל ביותר, מאידך המאמץ הנדרש ממערכות האכיפה, היינו גילויין של העלמות מס הינו רב, רב למדי ויקר למדי.

משאבי המודיעין, החקירה, איסוף הראיות וההבאה לדין, בשים-לב לכך, שמדובר בעבירות חשיפה, שבדרך-כלל אין בהן מתלונן קלאסי, דורשים הוצאה כספית ניכרת מצד אוצר המדינה, כך שאת הסכום הממוני הנדרש לכך, יש להוסיף לסכומי ההעלמות, דבר המעצים את גודל הגרעון בקופת הציבור.

רוצה לומר כי גילויים של עבירות מס הוא קשה ומחייב השקעת מאמצים ומשאבים רבים על-ידי המדינה, בפיקוח, בבדיקות ובביקורת וגם אז ההצלחה היא חלקית בלבד. אם אין מעוניינים להפוך את המדינה למדינה של פקחים ומבקרים, יש לחנך את הציבור, בין היתר, גם על-ידי ענישה מחמירה, לכיבוד החוק ולכיבוד הנורמה לפיה אין לשלוח יד בקופת הציבור {ראה גם ת"פ 2105/01 (שלום קריות) מדינת ישראל נ' הר הגליל בניה בע"מ תק-על 2004(4), 20895 (2004); ע"פ 2407/05, 2413/05, 2414/05 רונן מן ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו}.

העלמת הכנסות מידיעתם של שלטונות המס, נתפסת כמעשה אשר מותר לחטוא בו, הואיל והוא בבחינת הכרח בל-יגונה. תפישה זו יש לעקור מהשורש. כך בדרך-כלל, ובמיוחד במדינה שצרכיה כה רבים ואמצעיה כה דלים, והמתחבטת מזה שנים במצוקות תקציביות של ממש, ובממדי עוני ההולכים וגדלים.
התמודדות זו קשה היא, הואיל ועבירות המס נעשות הרחק מעינו השוזפת של החוק, ובדרך-כלל הן נעשות תוך שיתוף פעולה של גורמים אחדים בעלי עניין.

יתר-על-כן, גם מספרם של העושים במלאכת החקירה אינו רב, ועל-כן כאשר נחשפת תופעה בהיקף כה חמור, מצווה בית-המשפט להרים את תרומתו לצמצום ממדיהן של עבירות המס על-ידי החמרה בענישה.

המסר לכלל בעניין זה הוא פשוט וברור - הכל מצווים לדווח דיווח אמת על היקף עסקיהם, ואם כך יהיה, מותר להניח שהנטל על כלל אזרחי המדינה יהיה שוויוני יותר. ולהיפך, מי שיעמוד במריו ויוסיף לנהוג בדרכי רמיה כדי להשמיט מהכנסותיו, שוב אין מנוס מלהבהיר לו כי במקרים הראויים, הוא עלול לשלם על-כך לא רק בממונו, אלא גם בחירותו.

נעיר כי פעילות עסקית במסגרת של תאגיד - אינה מקימה מחסה לבכירי התאגיד מפני עונשי מאסר במקום שכאלה מתחייבים ובמיוחד אמורים הדברים, במקום שאותם "בכירים" הם הנהנים הישירים מביצוען של העבירות שהם נושאים באחריות לביצוען. האחריות לניהול עסקיו של תאגיד, כוללת בחובה גם אחריות למילוי חובותיו של התאגיד כלפי המדינה, לרבות ובמיוחד בתחום המיסוי {רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נ"ד 488}.

אין איפוא להתפלא, שלאור ההחצנות השליליות, הנגרמות מתופעת גזילת כספי הציבור בביצוען של עבירות המס, עבירות היונקות את חיותן מיצר החמדנות בכספי הציבור והרצון להתעשר על חשבון הקופה הציבורית, נקבע בהלכה הפסוקה, שיש להחמיר בעונשם של מעלימי מס החמרה שצריכה לבוא לידי ביטוי הן בכיסם והן בחירותם האישית.
ראוי לגזור על נאשמים בעבירות מס עונשים חמורים, שרכיביהם העיקריים מאסר מאחורי סורג ובריח וקנסות כספיים משמעותיים, שבכוחם, בין היתר, להעמיד את הנאשמים על מלוא חומרת המעשים ותוצאותיהם, להוקיע עבריינים שמעלו מעילה בוטה באמון שניתן בהם על-ידי רשויות המס ולהגן על הציבור מפני פגיעתם הרעה {רע"פ 6095/06 לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 2016 (2006); רע"פ 3137/04 חג'ג' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 617 (2004); ת"פ (שלום רח') 17813-01-10 מדינת ישראל נ' אברהם לוי, תק-של 2012(4), 197, 200 (2012)}.

בית-המשפט מחוייב אף הוא לסייע לעקירה מן השורש של עבירות המס, שהפכו לרעה חולה במחוזותינו, באמצעות החמרת הענישה בגין בביצוע עבירות אלו.

יתרה-מזאת, בעבירות כלכליות, גובר משקלו של השיקול ההרתעתי על משקלן של נסיבותיו האישיות של האדם שדינו נגזר {ת"פ (שלום פ"ת) 28046-12-10 מע"מ פתח תקווה נ' ברוך שכטר, תק-של 2012(2), 65374 (2012)}.

כך למשל, יש להחמיר עם נאשם שבאופן שיטתי, במשך פרק זמן שעלה על שנה, הגיש דו"חות ובהם נמנע מלדווח על כלל הכנסותיו וגרע מהקופה הציבורית סכומים בלתי-מבוטלים ובפרט כאשר נאשם זה לא פעל כלל להסרת המחדלים, חרף הזדמנויות שניתנו לו לעשות כן ונזקה של הקופה הציבורית, לא הוטב.

כך גם נפסק ב- ת"פ (שלום חד') 1598/01 {מע"מ חדרה נ' מכללת המשולש בע"מ, תק-של 2006(3), 11073, 11074 (2006)}. באותו עניין קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה דנן אי-הסרת המחדלים הינו שיקול להחמרה בעונש.
ב- ת"פ (שלום רח') 1935/05 {מדינת ישראל - מס הכנסה נ' אפרת מערכות זיווד אלקטרוני בע"מ, תק-של 2008(3), 1408, 1410 (2008)} קבע בית-המשפט כי באשר לחומרת הנאשמים יש לזקוף התמשכות העבירות - הן בניגוד לחוק המע"מ והן בניגוד לפקודה - משך תקופה של למעלה מ- 4 שנים; מחזורי העסקאות המשמעותיים, בגובה מליוני ש"ח מדי שנה; סכומי המס הגבוהים; כמות העבירות והישנותן.

אין מקום לתת משקל משמעותי לעובדה שהנאשם היה זכאי לקיזוז תשומות, וכי ראה בכך, מבחינתו, נימוק שמצדיק הגשת דיווחים שאינם נכונים לשלטונות מע"מ ואי-דיווח על עסקאות שביצע. אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו ו"לעקוף" את הוראות החוק בדרך הנראית לו נוחה יותר. אם נוצר קושי לנאשם בעקבות בעיה כספית שנקלע אליה בשל אי-קבלת תמורה אשר הגיעה לו מאחרים, היה עליו לפנות לשלטונות מע"מ ולנסות להגיע להסדר כספי עמם, תחת אי-דיווח על עסקאות בהיקף שאינו מבוטל {ת"פ (שלום ק"ג) 42835-05-10 מדינת ישראל - מע"מ אשדוד נ' ראובן מדר, תק-של 2012(2), 69069 (2012)}.

עבירות המס נעשות הרחק מעינו השוזפת של החוק. לכן, המסר לכלל בעניין זה הוא פשוט וברור - הכל מצווים לדווח דיווח אמת על היקף עסקיהם, ואם כך יהיה, מותר להניח שהנטל על כלל אזרחי המדינה יהיה שוויוני יותר {ע"פ 2407/05 מן נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו (2005)}.

העבריינות הכלכלית, ועבריינות המס בכללה, איננה מסתכמת אך בגריעת כספים מקופת המדינה. היא פוגעת בתודעת האחריות המשותפת של אזרחי המדינה לנשיאה שוויונית בעול הכספי הנדרש לסיפוק צורכי החברה, ובתשתית האמון הנדרשת בין הציבור לבין השלטון האחראי לאכיפה שוויונית של גביית המס. ב- רע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 209):

בהתאם, וכפי שנראה להלן, ניכרת בשנים האחרונות מגמת החמרה בכל הנוגע למדיניות הענישה בעבירות המס, הן על-ידי רשויות המס והן על-ידי בתי-המשפט וזאת בעיקר משום הצורך בהרתעה.

כאשר עסקינן בעברייני מס, אשר תקוותם היא להפיק רווח כספי, חשוב להטיל לצד הקנס, גם עונש של מאסר בפועל למען יידע העבריין שאין החוטא יוצא נשכר {ת"פ (מחוזי ב"ש) 8292-06 מדינת ישראל נ' נסים גלם ואח', תק-מח 2012(2), 8430, 8433 (2012)}.

עבירות מס הן עבירות חמורות, כאשר הגשת דו"חות תקופתיים לפקיד השומה מהווה בסיס למערכת גביית מיסים מסודרת, ואי-הגשת הדו"חות מונעת את בחינת חבות המס של הנישום ובמידת הצורך חישובו וקביעתו. כמו-כן, יש ליתן משקל כי מדובר בהיקף עסקאות וסכומי מס גבוהים.

ככלל נקבע כי אי-הסרת מחדלים הינו שיקול לחומרה שיש להתחשב בו בעת גזירת עונשו של הנאשם {רע"פ 10699/07 קובן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

יש להדגיש כי על-פי פסיקת בית-המשפט, ככל שהחסר בקופה הציבורית נותר אין נפקות לסיבה בגינה לא ניתן לגבותו {רע"פ 5557/09 שוסטמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} וכן כי קשייו הכלכליים של הנאשם בעבירות מס אינם מהווים שיקול משמעותי להימנעות מהטלת מאסר בפועל {רע"פ 1546/05 שמחוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); ת"פ (שלום רח') 22115-11-10 מע"מ רחובות נ' טופז - תעשיות מטבחים (1990) בע"מ, תק-של 2012(2), 1756, 1757 (2012)}.

עבירות מע"מ, למשל, הינן עבירות חמורות, ובית-המשפט הגדירם לא אחת כהכנסת יד לכיסה של המדינה, שהרי עברייני המס "בוחרים" להשאיר בידם כסף שהופקד אצלם במעין נאמנות עבור המדינה. על-כן, נקבע שיש להחמיר עם נאשמים אשר עושים רווח לעצמם על-ידי אי-העברת הכספים.

הפסיקה בעבירות מיסים היא חד-משמעית. כל הגורע כספים מקופת הציבור - לא יינקה, שכן, דינו כדין מי ששולח ידו אליה וגוזל ממנה כספים לא לו. כשהשיקול המכריע הוא הצורך לתקוף את התופעה הציבורית על-ידי ענישה מרתיעה וכואבת, שרק כך, יש סיכוי לצמצום התופעה {ע"פ 857/84 סניורה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1), 550 (1985)}.

דינו של עבריין "הצווארון הלבן" אינו שונה, ולעיתים חמור יותר, מדינו של עבריין המשתמש בכלים מסוג אחר - כלי פריצה או נשק - להשגת מטרותיו שכן, אלה גם אלה - מעשיהם מפרים את תקנת הציבור, ופגיעתם בציבור בקרבו הם פועלים – רעה {ת"פ (שלום חד') 3414-09-09 מע"מ חדרה נ' מוצרי חשמל 2008 בע"מ, תק-של 2011(3), 10320, 10321 (2011)}.

על בית-המשפט לשלוח מסר תקיף, חד וברור כי מי אשר שלח ידו לקופת המדינה, במיוחד בהיקף כזה ובתחכום כזה, צפוי לעונש קשה ומכביד. הכלל הוא כי "המדיניות השיפוטית בכגון דא צריך שתהא הרתעתית ומעוגנת כשיקול בכורה באינטרס הציבורי" {רע"פ 3008/11 אביטבול נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

לפיכך, המודל ההרתעתי אותו ראוי לאמץ צריך להיות כזה שבו הסיכון הטמון בגילוי המעשה לא יצדיק את הסיכוי האפשרי בביצוע מעשים מסוג זה.
על שיעור הקנס להיגזר, בין היתר, בהתאם לסכומי ההכנסה אותם העלים הנישום {ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 211 (1981)}, כך, שהרווח האסור שהופק יהפוך להפסד {ע"פ 1601/03 מאיר עייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 949 (2005)}.

על הקנס לבטא את חומרת מעשי הנאשמים ובכלל זה גם את היקפם ומשכם הרב, ואת התחכום הרב בו בוצעו. קנס ראוי הוא זה שיבטא מסר הרתעתי לכלל הציבור, ובפרט לנושאי משרות המכהנים בתפקידים בהם האמון צריך להיות נר לרגליהם.

מי אשר נוטל, למעשה, מכספים אלה, המגיעים לאוצר המדינה, ובעזרת דיווחים שאינם אמת, מחזיקם בידו ומשתמש בהם לתועלתו - מן הראוי שהעונש לגביו יביע את הפסול שבמעשו ויהיה בו כדי להרתיע אחרים בפני מעשים דומים. הצורך להטיל עונשים של ממש לרבות עונשי מאסר לגבי עברייני מס, אשר ביסוד עבירותיהם עומדת הכוונה להתחמק עברייני מס, אשר ביסוד עבירותיהם עומדת הכוונה להתחמק מתשלום מיסים {ת"פ (שלום חד') 1244/04 מע"מ חדרה נ' האורז יצוא ושיווק בע"מ, תק-של 2008(1), 1698, 1699 (2008); ע"פ 519/89 משה אשר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

זאת ועוד. ההחמרה בענישה על עבירות מס נועדה בראש ובראשונה לשמש כאמצעי הרתעתי כלפי כולי עלמא מפני ביצוע עבירות אלו בעתיד. כמו-כן, מטרתה לבטא את הגמול ההולם על הנזק הרב שמסיבות העבירות האמורות לקופת הציבור {רע"פ 254/06 קעדאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

בתוך כך הובהר ברחל בתך הקטנה כי בעבירות מס ייסוגו נסיבות אישיות ומצוקה כלכלית מפני אינטרס הציבור. כלומר, בבואו של בית-המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מס, לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית {ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 721 (2004); רע"פ 9635/09 סכאפי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ת"פ (שלום נצ') 11340-05-09 אגף המכס והמע"מ - נצרת נ' גרורים ומרכבים ריינה בע"מ, תק-של 2012(2), 51680, 51682 (2012)}.

כך למשל, ב- ת"פ (שלום כ"ס) 2695-08 מדינת ישראל - מע"מ פ"ת נ' אייל שירותי ניקיון בע"מ, תק-של 2012(2), 21879, 21881 (2012)} קבע בית-המשפט כי "קשה היא גזירתו של עונש מאסר, אך קשה היא שבעתיים כאשר שומע אני את דברי הסנגורית והנאשם 2, על אשר פקד את הנאשם עם בנו אשר עבד עימו בעסק, ואשר תוצאת מחלתו הביאה לקריסה הכלכלית והאישית של הנאשם. יחד-עם-זאת, כאשר מדובר בעבירות על חוקי המס, הרי שהשיקול הציבורי גובר הוא על השיקול האישי".

כך גם ב- ת"פ (שלום כ"ס) 38526-02-10 מדינת ישראל נ' א. וס. פ. וג. בע"מ, תק-של 2012(2), 22174, 22175 (2012)} קבע בית-המשפט כי "קשה מלאכת גזירת עונשו של נאשם וקשה שבעתיים המלאכה כאשר עניינו של ילד נכה מצוי הוא ותלוי באביו אשר סועדו שנים רבות. אך יחד-עם-זאת, בבוא בית-המשפט לגזור עונשו של הנאשם, אין זה השיקול היחידי המונח בפני בית-המשפט, שהרי מדובר במשפחה התומכת בוודאי באותה קטינה ומשפחה זו יכולה למלא את מקומו של האב בתקופה בה ירצה את עונשו".
ביום 2.1.12 התקבל בכנסת תיקון מספר 113 לחוק העונשין, שעניינו "הבניית שיקול-הדעת השיפוטי בענישה".

תיקון זה התקבל בעקבות דו"ח שהגישה הוועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול-הדעת השיפוטי בעת גזירת-הדין, בראשותו של כב' השופט אליעזר גולדברג {כתוארו אז}.

בהצעת החוק נאמר, כי מטרת התיקון להבנות ולכוון את שיקול-דעתו של בית-המשפט בגזירת הדין, ולהביא לכך שבתי-המשפט יגזרו את הדין בהתאם לאותם עקרונות, ותוך קביעת מדיניות עקבית, דבר שצפוי להביא לביטול הפערים הניכרים בעונשים המוטלים, בגין אותה עבירה.

יחד-עם-זאת, נותר בידי בית-המשפט שיקול-הדעת בקביעת העונש, תוך שמירה על עיקרון הענישה האינדיווידואלית, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

יוער כי בהתאם לתיקון הנ"ל, עיקרון-העל שבענישה הינו עיקרון ההלימה, לפיו נדרש "יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" {סעיף 40ב לחוק העונשין}.

קביעת העונש בהתאם לתיקון הנ"ל מחייבת צעידה במספר שלבים.

בשלב הראשון, ובטרם ייקבע מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם, יש לקבוע האם מדובר באירוע אחד, שבגינו יש לקבוע מתחם עונש הולם לפרשה כולה, או שמא מדובר במספר אירועים, לגביהם ייקבע מתחם עונש הולם לכל אירוע בנפרד.
זאת ועוד, "יש לשים-לב כי כאשר מדובר בריבוי עבירות באירוע אחד, הרי שיש לקבוע את מתחם העונש ההולם לאירוע כולו, ולגזור עונש אחד כולל לכל העבירות, מבלי לפצל, בהתאם למצב הנוהג עובר לחקיקת החוק. לאור הנפקות המעשית של סיווג האירוע כ"אירוע אחד" או כ"כמה אירועים", נדמה שבמקרים לא מעטים יהיה על בית-המשפט לתת דעתו לשאלה אם המקרה שלפניו שיש בו מספר עבירות הינו בגדר אירוע אחד או מספר אירועים, וזאת בהתאם למבחנים של זמן, מקום ומהות" {כב' השופט קובו, במאמר שפורסם בגיליון מס' 14 של עלון השופטים מחודש ינואר 2012, שעניינו "פירוש לתיקון מס' 113 לחוק העונשין לעניין הבניית שיקול-הדעת בענישה"}.

בשלב השני, לאחר קביעת מספר האירועים, על בית-המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם בגין האירועים השונים {סעיף 40ג(א) לחוק העונשין; ת"פ (מחוזי ת"א) 40183-02 מדינת ישראל - פרקליטות מחוז ת"א - מיסוי וכלכלה נ' בנימין רביזדה, תק-מח 2012(2), 10501, 10511 (2012)}.

בשקילת עונשו של הנאשם, שאמור להיגזר מצרכים של מניעה, הרתעה, גמול והוקעה, ייבחנו חומרת המעשים וחומרת הנסיבות בהן בוצעו, לרבות, חומרת התוצאות, מצד אחד, ומן הצד האחר, ייבחנו שיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות, הרקע האישי, הנסיבות המשפחתיות, ונסיבות אחרות שהביאו את הנאשם לאן שהביאו לרבות הסיכוי להישנות המעשים {ת"פ (שלום ת"א) 4757/06 מדינת ישראל נ' נפתלי יוספאשווילי, תק-של 2009(3), 18623, 18624 (2009)}.

בית-המשפט אמור ליתן את המשקל הראוי לכל אחד ואחד מן השיקולים שמנינו לעיל, ולאזן בין השיקולים השונים, תוך התחשבות במדיניות הענישה הכללית הנוהגת בעבירות מס וכפי שהיא מיושמת על-ידי בתי-המשפט {ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2), 421 (1979)}.

אף באי-הסרת המחדלים יש משום נסיבה משמעותית לחומרה, המצדיקה החמרת ענישת הנאשם והטלת מאסר מאחורי סורג ובריח {ע"פ (מחוזי ת"א) 1726/97 גבריאל נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (1998)}.

לעיתים תכופות עולה טענה מפי הנאשם לפיה הרקע לביצוע העבירות נעוץ באי-תשלום של המע"מ לידיהם ובאי-כיבוד שיקים שקיבלו. בית-המשפט דחה טענה זו שכן טענה כגון דא צריכה הייתה להיות מטופלת במועד, מול רשויות המס, שם היה נמצא לה הפתרון החוקי.

כלומר, החוק קובע כי על כל חייב במס להגיש את דו"חותיו התקופתיים במועד, ואם יש לו עילה מוצדקת לדחיית המועד, רשאי הוא לפנות לרשויות המס בבקשה לדחיית מועד להגשת דו"ח תקופתי {רע"פ 7917/04 בסרגליק נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 1148, 1150 (2004)}.

רואים אנו כי נישום אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהתלות את קיום חובת הדיווח המוטלת עליו בחוב כלפיו של מי מלקוחותיו. על הנישום להראות כי נמנע ממנו להגיש את הדו"ח במועד ואין בדעתו להתחמק מתשלום מס שאין ביכולתו לשלם במועד. במקרה שכזה, חייב הנישום להגיש למנהל, עוד לפני המועד הקבוע להגשת הדו"ח, בקשה מתאימה לדחות את מועד הגשת הדו"ח {ראה גם ע"פ (מחוזי חי') 1409/06 קילים אלקטרוניקה בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

ב- ת"פ (שלום נצ') 2519/05 מע"מ נצרת נ' מזוראל שירותי רפואה בע"מ, תק-של 2008(1), 4729, 4730 (2008)} דחה בית-המשפט בשתי ידיים טענותיו המגוחכות של הנאשם על-כך שהבנק אינו מאפשר לו להעביר כספי מע"מ שהוא מקבל מלקוחות, ועל-כך שלעסקו תכנית הבראה.

בית-המשפט קבע כי כספים אלה אינם שייכים לנאשמים ואין אפשרות לעקל אותם או לעכבם.

כלומר, לפרט אין זכות לבסס את המשך פעילותו העסקית על כספים שאינם שייכים לו. על-כן יש לקבוע כי ההגנות של "הצדק סביר" ונקיטת האמצעים הסבירים או הנאותים למניעת העבירה אינן חלות אף אם העיכוב בהעברת כספי המיסים נבע ממצוקה כלכלית קשה שהותירה בפני הפרט אך בחירה בין העברת כספי המיסים, שאינם שייכים לו, לבין קריסתו הכלכלית {רע"פ 4844/00 ברקאי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

חוק מס ערך מוסף קובע מנגנון המבוסס על אמון בעוסק המורשה, כי יגיש דו"חות אמת ויערוך את קיזוז התשומות כחוק. למעשה חוק מס ערך מוסף מפקיד בידיו של העוסק המורשה שטר פתוח מאת המדינה למלא בו סכומים כמתחייב מהתשומות עליהן דיווח העוסק. אי-הגשת הדו"חות במועד ואי-תשלום המע"מ, יש בכך משום פגיעה באמון הבסיסי הניתן בידי העוסקים {ת"פ (שלום טב') 17587-08-09 מדינת ישראל נ' ס.ס. המעסיקים (קאסם) 2004 בע"מ, תק-של 2011(3), 22168, 22169 (2011)}.

בתי-המשפט קבעו לא אחת כי העונש הראוי בגין עבירות מס, אשר נלווה להן יסוד נפשי של כוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, הינו מאסר בפועל. מדובר בעבירות אשר קל לבצען וקשה לגלותן, והן פוגעות באופן ממשי במשק ובכלכלה {ת"פ (שלום רמ') 49485-05-10 אגף מס קניה ומע"מ - תל אביב נ' מ.ש., תק-של 2012(2), 63659, 63663 (2012)}.

ב- ת"פ (ב"ש) 3780/97 {מדינת ישראל נ' סולטאן אבו מדיעם, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} הנאשם הורשע ב- 26 עבירות של ניכוי תשומות שלא כדין, 25 עבירות של מסירת דיווח כוזב מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, 3 עבירות של הוצאת חשבוניות מס מבלי לבצע עסקאות ו- 13 עבירות של הוצאת חשבוניות מס מבלי שהיה זכאי להוציאן מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. סכום קרן המס עמדה על 752,923 ₪. המחדלים לא הוסרו למעט סכום זניח. על הנאשם הושתו 24 חודשים מאסר בפועל, מאסר על-תנאי וקנס מכביד.

ב- ת"פ (ת"א) 8205/04 {מדינת ישראל נ' יגדל אילן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} הנאשם הורשע בעבירה של אי-ניהול ספרים לפי סעיף 117(א)(6) לחוק המע"מ, 16 עבירות של אי-הגשת דו"חות במועד, לפי סעיף 117(א)(7) לחוק המע"מ, דיווחים כוזבים לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ ועבירה של שימוש במרמה ובתחבולה כדי להתחמק או להשתמט מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ. על הנאשם הושתו 9 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי וקנס.

ב- ת"פ (נצ') 4008/03 {מדינת ישראל נ' עפיפי עלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)} הנאשם הורשע בעבירות של מסירת ידיעה כוזבת או מסירת דו"ח או מסמך הכוללים ידיעה כאמור, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק המע"מ, עבירה של שימוש בכל מרמה או תחבולה או הרשאה לאחר להשתמש בהן או עשיית מעשה אחר במטרה להתחמק או להשתמט ממס, עבירה לפי סעיף 117(ב)(8) ובעבירות לפי סעיף 117(ב)(5) ו- 117(ב)(6). קרן המס עמדה על 451,000 ₪, כל המחדלים הוסרו והושג הסדר תשלומים עם הנאשם בטרם הגשת כתב האישום. על הנאשם הושתו 6 חודשי מאסר על-תנאי וקנס.

ב- ת"פ 2540/05 (שלום טב') {מדינת ישראל נ' זועבי עבד אלבאסט, פורסם באתר האינטרנט נבו} הנאשם הודה והורשע בעשר עבירות של אי-הגשת דו"חות מע"מ תקופתיים במועד וכן הוצאת חשבונית מס ללא תשלום. נגזרו על הנאשם העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה 18 חודשים, מאסר על-תנאי של 12 חודשים ותשלום קנס כספי בשיעור של 60,000 ₪.

ב- ת"פ 1894/05 (שלום חד') {מדינת ישראל נ' ג'בארין מוחמד מוטיע בן חדר, פורסם באתר האינטרנט נבו} הנאשם הודה והורשע במספר עבירות של אי-הגשת דו"חות מע"מ תקופתיים במועד. נגזרו על הנאשם העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים, מאסר על-תנאי של 12 חודשים ותשלום קנס כספי בשיעור של 70,000 ₪.

ב- ת"פ 4998/04 (שלום ת"א) {מדינת שיראל נ' הגונן בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו} הנאשמים הודו והורשעו במספר עבירות של אי-הגשת דו"חות מע"מ תקופתיים במועד, נגזרו על נאשם 2 עונשים הבאים: מאסר בפועל של 5 חודשים, מאסר על-תנאי של 12 חודשים ותשלום קנס כספי בשיעור של 30,000 ₪.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שיקולי ענישה