סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• מהותה של משכנתה
• הדרכים למימושו של מישכון בנכסי מקרקעי
• חוקים מיוחדים הנוגעים להליכי מימוש נכסי מקרקעין
• חוקי החוזים הכלליים
• חוק החוזים האחידים
• חוקי הבנקאות, מאיר זנטי
• חוק הגנת הצרכן
• החובות החלות ביחסי בנק-לקוח - פרי ההלכה
• כללי
• מימוש משכנתה כביצועו של פסק-דין בהוצאה לפועל
• הליכי המימוש על-פי הוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו
• מבוא
• מינוי כונס נכסים
• סמכויות וחובות כונס הנכסים
• זכויות צד שלישי
• אחריותו של כונס הנכסים
• שכרו של כונס הנכסים
• סיום תפקידו של כונס הנכסים
• מבט לפסיקת בתי-המשפט - כונס הנכסים
• מימוש המשכנתה באמצעות כונס הנכסים - דרכי מכירה
• ההליכים במסגרת בית-המשפט נגד הליכי מימוש המקרקעין
• עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור
• זכות אישה למחצית הדירה מול בעל המשכנתה
• משכון להבטחת חיובו של אחר
• הגבלת העבירות והמשכנתה
• נושה מובטח שעשה יד אחת עם חייב כדי שלא לממש נכס
• אחריות עורך-הדין
• אחריות בנק בגין אי-רישום משכון
• רשלנות המדינה במרשם
• תשלום על חשבון פירעון ההלוואה באמצעות חשבון עו"ש אשר נמצא ביתרת חובה - משמעותו
• והמרת משכנתה לנכס אחר - כפיית הנושה להמרה כז

עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור

1. מהו עיכוב ביצוע?
תקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי נושאת את הכותרת "עיכוב ביצוע מהו?" על-פי תקנה זו:

"עיכוב ביצוע לעניין סימן זה הוא:
(1) עיכוב הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;
(2) עיכוב ביצוע בכל דרך אחרת;
(3) התליית פעולתה של ההחלטה."

התקנה יצרה הרחבה של המונח "עיכוב ביצוע" ככולל כל דרך לביצועם של פסק-דין או החלטה.

עיכוב ביצוע כולל למעשה כל דרך של ההוצאה של ההחלטה, עליה הוגש ערעור, מן הכוח אל הפועל. עיכוב ביצוע פירושו עיכוב השימוש בפסק-הדין באיזו דרך שהיא. כותרתה של הבקשה לא היא הקובעת את המהות של הבקשה {בש"א 6801/95 הליליס בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד מט(3) 258} .

ד"ר י' זוסמן, בספרו { ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 864} אומר:

"בקיצור ניתן, איפוא, לומר, כי עיכוב ביצוע פירושו - עיכוב השימוש בפסק-הדין באיזו דרך שהיא. בקבען כי גם עיכוב ביצוע "בכל דרך אחרת" הוא בכלל עיכוב ביצוע, התכוונו התקנות להסמיך את בית-המשפט לעכב גם ביצועם של פסקי-דין כאלה שאינם מבוצעים על-ידי משרד ההוצאה לפועל, כי אם על דרך של כפיה בהתאם לפקודת בזיון בית-משפט, כגון צווי מניעה וצווי ביצוע בעין, וכן צו ירושה וצו פירוק, ואף "ביצועה" של החלטה שאינה מבוצעת כלל, כגון פסק-דין של הצהרה, אפשר לעכב עד לבירור הערעור, כי הרי זו 'התליית פעולתה של החלטה', כאמור בתקנה 470(3)."

תקנה 470 לתקסד"א מגדירה את מהותו של צו עיכוב ביצוע לעניין "סימן זה" של התקנות. הגבלת חלות צו העיכוב לא באה אלא להדגיש כי מדובר בעיכוב ביצוע אגב ערעור בלבד. אין התקנות מכסות את כל אותם מקרים, בהם גם נדון להלן, בהם סמכות עיכוב הביצוע הורתה בדין עצמו או ששיקול-הדעת של בית-המשפט יונק סמכותו מדינים אחרים ומעקרונות אחרים אשר מצמצמים או מרחיבים את שיקול-דעת בית-המשפט ליתן צווי עיכוב ביצוע. כך למשל, קיימות הוראות דין בהן העיכוב ביצוע הינו אוטומטי ומוחלט ומיידי ללא צורך בכל פניה כלשהיא מצד המערער לבית-המשפט.

ב- ע"א (ת"א) 36543-07-15 {בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' איריס חצרוני, תק-מח 2015(3), 12786 (2015)} מר :

"עיכוב ביצוע משמעו, אם-כן, כל דרך שימוש בפסק-הדין או בהחלטה המעוכבים. פרסום פסק-דין או החלטה, ללא הודעה על דבר עיכובם, משמעו שימוש שלא כדין ובחוסר תום-לב בהליך השיפוטי. שימוש בלתי-ראוי כזה יכול להוות בסיס לתביעת נזיקין לכל צורותיה נגד המפרסם, ויש בה גם משום מעשה של שיבוש הליכי משפט על כל המשמעות החמורה שבכך.
עיכוב ביצוע של פסק-דין אינו מתבטא רק בביצוע או מימושו של סעד אופרטיבי שניתן בו, והוא כולל גם 'התליית פעולתה של ההחלטה'."

ב- בש"א (חד') 3437/00{ יעקב אברג'יל ואח' נ' צבי הופנר, תק-של 2000(3) 3424} נדונה בקשה ל"עיכוב דיון".

בבקשה נטען כי יש מקום להורות על "עיכוב הדיון" (מושג שאינו מוגדר בסדר הדין בהקשר זה, להבדיל ממושגים כגון עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968) וכן - או לחילופין - להאריך המועד להגשת הגנה עד להכרעה בערעורים (המאוחדים) שיקראו להלן "הערעור".

זאת משום שאם הערעור יתקבל "תיפול" התביעה, ומכל מקום תוכן ההגנה יהיה "שונה לחלוטין" אם הערעור יתקבל או ידחה. המבקשים לא ציינו ולו ברמז מהן טענות ההגנה (שזכו לציון עצמי של "טענות הגנה טובות"). שיש להם כנגד התביעה למקרה שהערעור יידחה, וכן לא טרחו לציין מהן טענות ההגנה שתהיינה להם אם הערעור יתקבל. לא רק שתוכנן של טענות הגנה כאלה (בכל אחד משני המצבים) לא נתמך בתצהיר, אלא שאף לא נזכר בבקשה כלל.

בדחותו את בקשת העיכוב קבע בית-המשפט כי:

"10. עיכוב ביצוע של פסק-דין איננו מתבטא רק בעיכוב בביצוע או מימושו של סעד אופרטיבי שניתן בו, והוא כולל גם "התליית פעולתה של ההחלטה" (תקנה 470(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בפסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה נקבע כי למבקש 1 לא היו ואין זכויות במקרקעין, מפני שהחוזה שמכוחו נרכשו הזכויות בטל ונעשה רק למראית עין. ככל שחזקתם של המבקשים (או של הנתבעים האחרים) במקרקעין בתקופה כזו או אחרת נובעת מאותן זכויות שהמבקש 1 טען כי רכש מכוח אותו חוזה, הרי "פעולתה" של ההחלטה שבפסקי-הדין הנ"ל כוללת גם את המסקנה כי מדובר בחזקה ללא בסיס בדין.
המבקש 1 לא עתר, כאשר ביקש עיכוב ביצועם של פסקי-הדין הללו, אלא לעיכוב מחיקתה של הערת האזהרה שלטובתו (וכך כתב במפורש בבקשתו לעיכוב ביצוע).
הוא יכול היה לעתור לעיכוב ביצוע לפי תקנה 470(3), עיכוב שיחול על כל הנפקויות של פסקי-הדין, אך במפורש לא עשה כן."

עיכוב ביצועו של פסק-דין הצהרתי הינו בעייתי שכן בפועל אין סעד אופרטיבי אותו ניתן לעכב. בעייתיות זו נדונה במספר מקרים בהם עלתה שאלת עיכוב ביצועו של פסק-דין הצהרתי. ב- ע"א 1385/98 {אליאס סינאי ואח' נ' רבקה דרור ואח', תק-על 98(1) 107} נדחתה בקשה לעיכוב ונפסק כי:

"ההכרעה קשתה עלי. אצא מהנחה כי יש להם למבקשים טענות הראויות להישמע בערעור. לא אומר כי טענות אלו בכוחן להפוך את פסק-דינו של בית-משפט קמא על-פיו. אכן, פסק-הדין נושא הערעור בנוי היטב ומיוסד כראוי (לכאורה), על הראיות שבאו לפני בית-המשפט. יחד-עם-זאת, הנחתי היא כי ניתן להעלות טרוניות משפטיות על פסק-הדין. עיקר הקושי שנתקלתי בו הוא לעניין מאזן הנוחות.
המערכת העובדתית הניצבת לפנינו מעלה קושי מובנה של 'אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי'. אין המדובר בחיוב לתשלום כסף, שאומרים לו לנתבע לך אל השוק, לווה כספים ושלם לנושה. ענייננו בנכס שיכול להיות בה-בעת רק בידי אדם אחד, בידי המבקשים או בידי המשיבה, ומכאן הקושי בהכרעה.
לאחר שיקול אני מחליט לדחות את הבקשה, ומטעמים אלה: ראשית לכל, אין המדובר בעיכוב ביצועו של פסק-דין במשמעותה הרגילה של התיבה "עיכוב". תביעתם של המבקשים היתה זו, שבית-המשפט יצהיר כי הסכם-מכר שנערך בין המשיבה (המוכרת) לביניהם (הקונים) הינו שריר ותקף; כי למשיבה אין כל זכות לבטלו; וכי יש לאכוף את קיומו עליה. תביעתם של המבקשים נדחתה, וממילא לא ניתן "לעכב" ביצועו של פסק-הדין... אכן, מוסמך הוא בית-המשפט לאחוז באמצעים כדי למנוע סיכולו של הערעור (ראו תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984... אך בתתנו דעתנו לפסק-הדין נושא הערעור - אשר קבע כי אין להם למבקשים זכויות כלפי המשיבה - לא ימהר בית-משפט שלערעור לנקוט אמצעים שמשמעותם היא, למעשה, צו עשה... בענייננו-שלנו לא מצאתי צידוק להוצאתו של צו מעין-זה. אם כך ביחסים שבין המבקשים-לבין המשיבה, לא כל שכן בשים-לב למעמדו הנפרד והעצמאי של מושב משמר השבעה."

2. סמכותם ושיקול-הדעת של בתי-המשפט מכוח תקנות סדר הדין האזרחי
2.1 הדין
תקנות 471-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כדלקמן:

"466. הביצוע לא יעוכב
הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.

467. עיכוב ביצוע וסעד זמני (תיקונים: התשע"ג (מס' 2), התשע"ד, התשע"ו (מס' 3))
(א) בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הו גשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.
(ב) הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית-המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו.
(ג) הוראות תקנה 364(א) עד (ד) יחולו על בקשה למתן סעד או עיכוב ביצוע שיוגשו לפי תקנה זו, בשינויים המחוייבים לפי העניין.

468. עיכוב ביצוע על-פי בית-המשפט שלערעור (תיקון התשע"ג (מס' 2))
(בוטלה).

469. דרך החלטה על עיכוב ביצוע (תיקון התשע"ג (מס' 2))
(בוטלה).

470. עיכוב ביצוע מהו
עיכוב ביצוע, לענין סימן זה הוא:
(1) עיכוב הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;
(2) עיכוב ביצוע בכל דרך אחרת;
(3) התליית פעולתה של החלטה.

471. סעד זמני לתקופת הערעור (תיקון התשע"ג (מס' 2))
(בוטלה)."

תקנה 364 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"364. ערבות וערבון (תיקון התשס"א (מס' 7))
(א) בית-המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב), וכן ערבות מספקת, להנחת דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית-המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) בית-המשפט רשאי לצוות על הפקדת ערבון בנוסף לאמור בתקנת-משנה (א), אם שוכנע כי הדבר צודק וראוי בנסיבות העניין; בית-המשפט לא ייתן סעד זמני במעמד צד אחד אלא בכפוף להפקדת ערבון בנוסף לאמור בתקנת-משנה (א), זולת אם שוכנע כי בנסיבות העניין צודק וראוי לפטור מהפקדת הערבון.
(ג) סכום הערבון לא יעלה על 50,000 שקלים חדשים; בית-המשפט רשאי, אם ראה שהדבר מוצדק מטעמים מיוחדים שיירשמו, להגדיל את סכום הערבון מעבר לסכום האמור או להתנות את מתן הצו במתן ערבון אחר.
(ד) הסכום הנקוב בתקנת-משנה (ג) יעודכן ב- 1 בינואר של כל שנה (להלן: "יום העדכון") לפי שיעור עליית מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: "המדד") שפורסם בחודש נובמבר שלפני יום העדכון, לעומת המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם לו; סכום שעודכן כאמור יעוגל לשקל החדש השלם הקרוב, וסכום של חצי שקל חדש יעוגל כלפי מעלה."

2.2 בית-המשפט המוסמך (תיקון תשע"ג)
בעבר, היה על המבקש לפנות קודם כל לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין או ההחלטה שאת עיכובה מבקשים, בין שמדובר בבקשה בעל פה ובין שמדובר בבקשה בכתב.

בית-משפט של ערעור לא יזקק לבקשה לעיכוב ביצוע, אלא אם הצביע המבקש באורח ברור בבקשתו בפני בית-משפט של ערעור על קיומה של פניה קודמת לבית-המשפט שעל פסקו מערערים.

כלומר, פניה קודמת כאמור הינה תנאי בל יעבור וחלק מעילת הבקשה לעיכוב ביצוע {ראה למשל, ע"א 6197/00 אביגדור פלדמן נ' אהרון אמינוף-שופט, תק-על 2000(3), 2011 (2000); בש"א 3755/96 גוראב עקיבא נ' אסתר פינקל, תק-על 96(2), 916 (1996)}.

ביום 11.04.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי באופן ששינה, בין היתר, את המסגרת הדיונית להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. במסגרת התיקון, בוטלו תקנות 468, 469 ו- 471 לתקסד"א תוך שנוסח תקנה 467 שונתה כדלקמן:

"467. עיכוב ביצוע וסעד זמני (תיקונים: התשע"ג (מס' 2), התשע"ד, התשע"ו (מס' 3))
(א) בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מייד לאחר שימוע ההחלטה.
(ב) הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית-המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו.
(ג) הוראות תקנה 364(א) עד (ד) יחולו על בקשה למתן סעד או עיכוב ביצוע שיוגשו לפי תקנה זו, בשינויים המחויבים לפי העניין."

במסגרת התיקון נקבע כלל שונה מזה שנקבע בעבר לפיו עד להגשת ערעור או בקשת רשות לערער על פסק-הדין נתונה הסמכות לעכב את ביצועו לערכאה הדיונית, ואילו לאחר הגשתם עוברת סמכות זו לידי ערכאת הערעור.

מעת התיקון ובניגוד למצב ששרר בעבר, לא רשאי צד להגיש בקשות לעיכוב ביצוע, באופן ששתיהן תיחשבנה כבקשה ראשונה של בקשה לעיכוב ביצוע, כמצב ששרר טרם תיקון התקנות.

כל עוד ולא הוגש ערעור, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע מוקנית לערכאה הדיונית, וככל שהוגש ערעור, הסמכות מוקנית לערכאת הערעור {ע"א (ירושלים) 14077-08-13 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' גמאל מוסטפא מוחמד, פורסם בתקדין (10.9.13); ת"א (צפת) 23830-01-12 רבקה סמגי נ' מרגליות מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, פורסם בתקדין (16.10.13); ס"ע (נצרת) 27869-04-11 עלי מוסא נ' אחמד מוסא, פורסם בתקדין (15.10.13); ע"א (תל-אביב-יפו) 14005-06-13 מרדכי לוסיאן קריאף ואח' נ' מרדכי פלד, פורסם בתקדין (10.6.13)}.

משכך, ככל שבחר מבקש עיכוב ביצוע לפנות בבקשתו לערכאה הדיונית, טרם הגשת הערעור, ובקשתו סורבה, אין הוא רשאי לפנות - כבעבר - לערכאת הערעור לאחר הגשת הערעור, ולהגיש בקשה כבקשה ראשונה, אלא הדרך הפתוחה בפניו, להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הערכאה הדיונית.

הנה-כי-כן, תנאי להגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור, כבקשה ראשונה, שהמבקש לא הגיש בקשה שכזו טרם לכן, לערכאה הדיונית {ע"א (מחוזי-ת"א) 14005-06-13 קראיף נ' פלד, טרם פורסם (10.06.13; רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל-אביב יפו, פורסם בתקדין (05.05.13)}.

לפיכך, מעת שהוגשה הבקשה כבקשה ראשונה, ולא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט קמא, אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, דין הבקשה, שהוגשה לערכאת הערעור, להידחות על-הסף {דברי בית-המשפט ב- עמ"ש (מחוזי-ת"א) 39025-08-13 פלוני נ' פלונית, טרם פורסם (12.09.13)}.

רואים אנו, כי לאחר תיקונה של תקנה 467 לתקסד"א תכליתה של התקנה אינה עיכוב ביצוע לכל מטרה, אלא למטרה ברורה והיא עד יתברר הליך הערעור על פסק-הדין. לעניין זה, בית-המשפט ב- תא"ח (פ"ת) 35306-04-13 {מאיר שמעון בניסטי נ' אפריים דור, פורסם בתקדין (11.09.13)} קבע כי היותה ובמקרה הנדון חלף המועד להגשת ערעור, והנתבע בחר שלא להגיש ערעור על פסק-הדין שניתן בין הצדדים, אין עוד מקום להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין.

ב- ת"א (קריות) 46120-04-13 {טל קריידמן ואח' נ' חיה ישינסקי ואח', פורסם בתקדין (09.09.13)} הוגש ערעור על פסק-הדין. בית-המשפט, בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, קבע כי הסמכות ליתן סעד זמני לתקופת הערעור נתונה לבית-המשפט המחוזי - לו הוגש הערעור.

2.3 סעד זמני בתקופת הערעור (ביטול תקנה 471 לתקסד"א, תיקון תשע"ג) והאם ההלכות ואמות-המידה הנוגעות למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שחלו ערב תיקון התקנות, ממשיכות לחול גם לאחריו?
בעבר, נוסחה של תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קבעה כדלקמן:

"471. סעד זמני בתקופת הערעור (432)
(א) בית-המשפט שנתן החלטה המבטלת, במפורש או מכללא, החלטה אחרת של בית-המשפט, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכל עוד לא הוגש ערעור או לא הוגשה בקשת רשות לערער, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתקפה, בלי שינויים או בשינויים, הכול עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערער, או לתקופה קצרה מזו, או לתת כאמור סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח.
(ב) בקשה למתן סעד על-פי תקנה זו אפשר שתידון ללא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת.
(ג) הוגש ערעור או הוגשה בקשת רשות לערער, יהיו הסמכויות על-פי תקנת-משנה (א) נתונות לבית-המשפט שלערעור.
(ד) בית-המשפט רשאי לצוות על מתן סעד על-פי תקנה זו בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם על-ידי הצו וקביעת מועד להגשת הערעור או בקשת הרשות לערער."

ביום 11.04.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי במסגרתם בוטלה תקנה 471 לתקסד"א.

אם כן, הסמכות להורות על עיכוב ביצועה של החלטה וכן על מתן סעד זמני לתקופת הערעור, מוסדרות כיום - לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון תשע"ג) - בהוראות תקנות 467(ב) ו- 467(ג) לתקסד"א.

תקנות אלה החליפו, בין היתר, את תקנה 471(א) לתקסד"א, אשר קבעה {ערב התיקון כאמור}, כי סעד זמני לתקופת הערעור יינתן "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הכלל שלפיו סעד זמני לתקופת הערעור יינתן, בעיקרון, אך "מטעמים מיוחדים", הניח כי לאחר שטענותיו של מבקש הסעד הזמני התבררו ותביעתו נדחתה בערכאה הדיונית, בעקרון אין בנמצא תשתית מוצקה להיענות לבקשתו.

גישת הפסיקה היתה משנדחתה תביעתו של מבקש הסעד הזמני, פוחתת ההצדקה למתן הסעד הזמני ונקודת האיזון משתנה, ככלל, לטובת המשיב {ראה למשל ע"א 361/11 עזאם נ' המועצה המקומית גוש חלב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

לפיכך, בהלכה נקבע כי על מי שמבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, סיכויים טובים לקבלת הערעור. השני, נטיה של "מאזן הנוחות" באופן ברור לטובתו.

שני התנאים הללו שלובים זה בזה, כך שככל שהמבקש מצביע על סיכויי ערעור טובים יותר, כך יפחת משקלו של התנאי בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך. נוסחת איזונים זו מוכרת בפסקיה כ"מקבילית כוחות" {ראה למשל ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

נעיר כי, ככלל, נטל השכנוע להראות שחל אחד החריגים בגינו יש לעכב ביצוע, מוטל על המבקש {ראה למשל ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1), 668, 672 (1996); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403 (1997)}.

ביטולה של תקנה 471 לתקסד"א והיעדר דרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" בהוראת תקנה 467 לתקסד"א בנוסחה כיום, עשויים לעורר את השאלה אם ההלכות ואמות המידה הנוגעות למתן סעד זמני לתקופת הערער, שחלו ערב תיקון תקנות תקסד"א, ממשיכות לחול גם לאחריו?

אנו סבורים, כי לא חל שינוי מהותי בקריטריונים, אף כי ייתכן שמותנה במקצת הדרישה ל"טעמים מיוחדים". ונבהיר.

התיקון שבוצע בתקנות סדר הדין האזרחי הינו "דיוני" במהותו.
התיקון נועד ליצור הסדר אחיד ולהבהיר את חלוקת הסמכותיו בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור, בנושאים של מתן סעד זמני ועיכוב ביצוע.

זאת ועוד. אין בדברי ההסבר לתיקון התקנות אינצידקציה לכך שמחוקק-המשנה התכוון לשנות מהמצב המשפטי שנהג בכל הנוגע לאופן הפעלת שיקול הדעת ולאמות המידה שצריכות להנחות את ערכאת הערעור בבואה להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע המונחות לפתחה {ראה לעניין זה גם ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג הנאמן על נכסי אברהם וייס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ע"א 8488/12 יורשי המנוח ח'טיב נ' יורשי המנוח יאסין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

משכך, אנו סבורים כי הקריטריונים באשר לאופן שיקול הדעת ואמות המידה, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקת בתי-המשפט ערב התיקון, נשארו על כנם {ראה גם ע"א 427/13 אבי דעוס נ' נפתלי דופני, פורסם בתקדין (28.08.13)}.

3. סיכויי הערעור
הכלים העומדים לרשות בית-משפט של ערעור או בית-משפט שנתן את פסק-הדין נשוא הערעור, בבואו לבחון אם נתקיים התנאי הראשון של קיום "סיכוי ערעור" הינם אחד משנים:

האחד, כתב הערעור - אם הוגש ונספח הוא לבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין או ההחלטה.

השני, אם טרם הוגש ערעור עומדת בפני בית-המשפט בקשה לעיכוב הביצוע, העובדות המפורטות בה, והנימוקים בשלהם צד עותר לעיכוב ביצועו של פסק-הדין או ההחלטה, והטענות בעטיין סבור הצד העותר כי יש לו אכן סיכויי בערעור.

בהיות נטל השכנוע וההוכחה רובץ על העותר לעיכוב הביצוע נגזרת מכך חובתו לפרט ולהסביר הסבר היטב את טיעוניו נגד פסק-הדין של בית-משפט קמא. יש לציין כי כאשר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע מתבררת בשלבה הראשון, דהיינו, בפני בית-משפט שנתן את פסק-הדין שאת עיכובו מבקשים, גדר השיקולים בדבר "סיכויי הערעור" הינו שונה.

מהי רמת ההוכחה או מהו היקף השכנוע בו נושא צד בבואו לשכנע את בית-המשפט כי יש סיכוי לערעור? בתי-המשפט לכל דרגותיהם הטביעו מספר צורות של התייחסות לממדי הנטל ודרכי הוכחתו:

"סיכוי ערעור" משמעו כי המבקש יצביע על סיכוי כלשהו להצלחת ערעורו {ע"א 1828/01 יצחק מונטיליו ואח נ' יעקב דילו ואח, תק-על 2001(1) 1275; ע"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מג(1) 334}.
"סיכוי ערעור" משמעו קיומן של טעויות יסודיות היוצרות הסתברות גבוהה כי הערעור יתקבל {בש"א 515/89 לנפלסט (1974) בע"מ נ' אליעזר ברקמן, תק-על 90(1) 178}.

מסקירת הלכות בתי-המשפט בסוגיה זו ניתן לדלות וריאציות שונות בדרכי יישומו של תנאי זה במערכת השיקולים של בתי-המשפט בבואם להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע.

א. בהיעדר טעם ראוי על שום מה מתבקש עיכוב הביצוע תידחה בקשה לעיכוב ביצוע. ב- ע"א 1828/01 {יצחק (צדוק) מונטיליו ואח' נ' יעקב דיל ואח', תק-על 2001(1) 1275} נפסק כי הבקשה לעיכוב ביצוע אינה מגלה על פניה כל טעם ראוי להיעתר לה.

טענתם היחידה של המבקשים היא כי אם לא יינתן צו לעיכוב ביצוע פסק-הדין ייגרם נזק בלתי-הפיך להרייט שרכשה, לטענתה, את הזכויות בדירה מיצחק. בית-המשפט דחה הבקשה בקובעו כי הבקשה אינה מגלה טעם על שום מה סבורים המבקשים כי יש סיכוי כלשהו לערעורם.

ב. כאשר הערעור מושתת על השגות עובדתיות בלבד ייטה בית-המשפט לקבוע כי צד לא עמד בדרישה של קיומו של התנאי של "סיכויי ערעור".

ג. בדיון בבקשת רשות ערעור, יבחן בית-המשפט את סיכויי הערעור אף לאור המבחנים המכבידים שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון לעניין מתן רשות ערעור בכלל {רע"א 8967/96 קופת החולים המאוחדת נ' נכסי סינדיאנה בע"מ, תק-על 79(2) 590; בר"ע 6996/96 יהודה זאב נ' זלמה פנינה, תק-על 97(2) 886; ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123}.

ד. לתנאי של "סיכויי ערעור" אין כל נפקות כאשר "ניתן להחזיר את המצב לקדמותו". ללמדנו, תנאי זה הינו תנאי משני לתנאי העיקרי בו נדון בהמשך, לאפשרות החזרת המצב לקדמותו. על-כן, גם אם סיכויי הערעור טובים לא יהא בכך כדי לעכב ביצוע מקום שניתן להשיב מצב לקדמותו {בש"א 4403/94 רחל ויצמן ואח' נ' מסודי דאודי, תק-על 94(3)2278}.

ה. קיימים מקרים בהם בית-המשפט ידחה בקשה לעיכוב ביצוע כאשר כלל לא חיווה-דעתו באשר לסיכויי הערעור. זאת כאשר בית-המשפט הסתפק בבחינת קיומו של התנאי העיקרי הוא "אפשרות השבת מצב לקדמותו" {בש"א 6401/96 קהא סעדיה נ' אביר בראל עורך-דין, תק-על 96(3) 87}.

ו. קביעת בית-משפט קמא, שנתן את פסק-הדין, המנתחת את סיכויי הערעור, קלה לתקיפה. בית-משפט של ערעור ינטה להתערב בשיקוליו של בית-משפט קמא בנדון זה {בש"א 6378/96 החברה העירונית לפיתוח נ' י' שיינר ושות', תק-על 96(3) 1264}.

ז. מקום שלבית-משפט ספקות ביחס לסיכויי הצלחה, נטייתו תהא, בדרך-כלל, אפילו כאשר מדובר בפינוי דירה, לחייב בתנאים נוספים כתנאי לעיכוב ביצוע {בר"ע (יר') 2282/96 עוזקזדו סימנטוב נ' בנק טפחות, תק-מח 96(3) 1476}.

ח. בבודקו את סיכויי ההצלחה בערעור אין בית-המשפט יושב במקומו של בית-משפט של ערעור. כל שעליו לבדוק הוא אם קיים סיכוי לכאורה להצלחת הערעור {בש"א 4460/95 סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ נ' ט' קרטין ושות בע"מ, תק-על 96(3) 1681}.

ט. משסיכויי ערעור "אינם מבוטלים" ינטה, אם כי לעיתים רחוקות, בית-המשפט להמעיט קמעה בבחינת התנאי השני של אפשרות החזרת המצב לקדמותו {בש"א 5914/95 אברהם יין ואח נ' יהודה פנחס ואח, תק-על 95(3) 951}.

י. גם במקרים בהם לא ניתן להשיב המצב לקדמותו יש משמעות לסיכויי הערעור, אם כי די לעיתים בשלב זה בסיכויים לכאורה {תב"ע (ת"א) נג-3084 אליהו סולטן נ' נסים, תק-עב 93(2) 769}.

יא. בבחינת סיכויי הערעור יש לבחון "היווצרות סבירות גבוהה" כי הערעור יתקבל {בש"א 515/89 לנפלסט (1974) בע"מ נ' אליעזר ברקמן, תק-על 90(1) 178}.

יב. כאשר תביעה נדחתה על יסוד עובדות ועדים מהימנים של הצד הזוכה (במקרה כזה בו הוכח כי לא נתקיים שיתוף בין בני זוג), ונכסים משותפים נפדו בתשלום כספים - יש לומר שסיכויי הערעור הינם קלושים {בש"א 2742/90 שושנה אהרונוב נ' עזבון המנוח אליהו אהרונוב ז"ל, תק-על 90(3) 80}.

יג. על צד המבקש עיכוב ביצוע לטעון ולהוכיח את סיכוייו בערעור. משלא עשה כן, בקשתו תידחה ולו מטעם זה בלבד {בש"א 5043/90 ביטון יוסף ומרסדס נ' שמחה ביטון, פ"ד מד(4) 873; ע"א 6053/99 אברהם ברמץ נ' דני גושן, תק-מח 99(2) 3619}.

יד. כאשר שוכנע בית-המשפט כי הגנת צד בבקשת רשות להתגונן הינה הגנת בדים, הרי בתנאים כאלה סיכויי הערעור הינם פרובלמטיים {ב"ש 429/86 בן שושן טלי נ' רפאל בנוליאל, תק-מח 97(1) 865}.

טו. רק כאשר לא ניתן להשיב מצב לקדמותו די יהיה בסיכוי קלוש לזכיה בערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע {ע"א 6824/97 יעקב בן שחר (המערער) נ' גיל סוחה ואח', תק-על 98(1) 127}.

טז. רק כאשר ברור מיניה וביה מתוך החומר המונח לפני השופט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע, שאין לערעור כל סיכוי של הצלחה, תידחה בקשה לעיכוב ביצוע מטעם זה בלבד {המ' 25/81 מיכאל גולדנברג נ' מיכאל בנט, פ"ד לה(2) 360}.

4. השבת המצב לקדמותו
העקרונות הנוגעים לשאלת שיקול-הדעת במתן סעדים זמניים יפים במרביתם אף לעניין הפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע אלא שבהבדל במהדיון בסעד הזמני, בו עדיין זכויות הצדדים אינן ברורות שכן מדובר בהליך טרם הכרעתו הסופית של בית-המשפט, הרי לעניין עיכוב הביצוע הדרישות הינן כבדות יותר שכן מדובר בהכרעה לאחר שבית-המשפט כבר נתן את פסיקתו בזכויות הצדדים, אם כי פסקו טרם הפך להיות חלוט. מכאן גם עולה ההתייחסות לסעד של עיכוב ביצוע כ"סעד זמני" באופיו שכן פסק-הדין של בית-המשפט או ההחלטה, טרם הפכו חלוטים.

העיקרון המנחה, אם-כן, הינו שוב שאלת הפעלת "מאזן הנוחות" שבין הזוכה למפסיד. לאמור, "להיכן תהא הכף נוטה אם נשקול זו כנגד זו, אי-נוחות שתיגרם לתובע אם הצו לא ינתן, ואי-הנוחות שתיגרם לנתבע או לאחרים, אם יינתן?" חובת ההוכחה מוטלת על המבקש את הצו שצריך להוכיח לשביעות רצונו של בית-המשפט שאי-הנוחות שתיגרם לו תעלה בהרבה על זו שתיגרם לצד המשיב.

הלכה פסוקה היא שבבוא בית-המשפט לבחון את מאזן הנוחות בהליך מסוג זה, עליו להשתכנע שעיכוב מימושה של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מן הבטוחה, באותה מידה גם אם יאושר המימוש {בש"א (יר') 8721/01 אייל פרידמן נ' בנק דיסקונט, תק-מח 2001(4) 1013}.

תמציתה של ההלכה נדונה באספקלריה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיה חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, הסב תשומת-הלב גם לשיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לתת צו זמני.

רוצה לומר. גברה ההכרה שבתי-המשפט נדרשים ליתר זהירות מאשר בעבר במתן צווים זמניים, וכמו בסוגיות אחרות נדרשים עתה בתי-המשפט לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק-הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי-מלאה.

מציאות זו מחייבת את בתי-המשפט לבחון בחינה מחודשת של סדר הדין, נטלי ההוכחה וכמות הראיות הנדרשים בסוגיה האמורה, הן כשבאים אנו לדון בחוקיותה של הוראת דין פלונית (חוק או תקנה) שחוקקו או הותקנו לאחר חקיקת חוק היסוד ובין שעניינה בפרשנות הראויה של הוראת דין קיימת.

ביושמם את ההלכה בדבר הדרך בה תתבצע מלאכת האיזון טבעו בתי-המשפט מספר עקרונות:

האחד, למן חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר במעמדה החוקתי של זכות הקניין שומה על בית-המשפט לייחס משקל רב מבעבר לאיכות הראיות שיש בהן כדי לתמוך בקשת העיקול וכמותן {המ' (חי) 26943/97 אבני בועז נ' נחום פרמינגר, תק-מח 97(4) 63}.

השני, תקנה 360 לתקסד"א אינה מאזנת כראוי בין האינטרס של התובע להגן על זכותו לגבות לכשינתן פסק-דין לטובתו, לבין האינטרס של הנתבע כי עד אשר יינתן פסק-דין לחובתו, יוכל להשתמש בנכסיו באופן שלא יפגע במוניטין שלו, בחופש העיסוק שלו, ובכבודו {ת"א 602/97 מ.ד.פ. תעשיות בע"מ נ' ברוך מקל בע"מ, תק-מח 97(2) 2569}.

זמניותו של הסעד של "עיכוב ביצוע" הביא צדדים, לא אחת, להלביש בקשה לעיכוב ביצוע בלבוש של בקשה לצו מניעה זמני.

שיקול-הדעת השיפוטי המופעל על-ידי בית-המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע שונה תכלית שינוי במהותו מזה שלמדנו לעיל לעניין הסעדים הזמניים. על-אף הדמיון הסמנטי שכן גם כאן מדובר במלאכת איזון בה נוקט בית-המשפט, הרי תוכנו של שיקול-הדעת נבחן באמות-מידה שונות. שורש השוני טמון בכך שכאן מדובר בבקשה שמוגשת לאחר שזכויותיו של צד לעימות המשפטי כבר הוכרעו. הצד כבר עשה את הדרך הארוכה של הוכחת עניינו. עיכוב ביצוע משמעו העמדת אבן נגף בפני הצד הזוכה למיצוי פסק-הדין שקבע כבר את זכותו המוחלטת, בכפוף לזכות הערעור.

על-כן גם מלאכתו של בית-המשפט במלאכת האיזון אינה פשוטה שכן מכלול השיקולים הינו מצומצם ביותר. מכאן גם נגזר העיקרון שכאשר קיום איזון מלא או דומה בין הנזקים של כל צד וצד תידחה הבקשה לעיכוב ביצוע. ידו של הצד שזכה בפסק-דין היא על העליונה.

תנאי זה של "אפשרות השבת המצב לקדמותו" הוא התנאי המרכזי והחשוב אותו ישקול בית-המשפט בבואו להכריע אם להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע אם לאו.

"העילה העיקרית העלולה להניע את בית-המשפט לעכב את הביצוע היא, שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד - להשיב המצב לקדמותו" {י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 6) 809 }.

כל אימת שקיים חשש סביר, שמא יהיה קשה או בלתי-אפשרי להחזיר המצב לקדמותו בדרך רגילה ומקובלת {המ' (יר') 5861/97 יוסף מושל נ' אליהו מלול, תק-מח 97(3) 2142}.

כאשר מדובר בנזק העולה בחומרתו או בהיקפו על הנזק שיגרם לצד האחר כתוצאה מאי-ביצועו של פסק-הדין יינתן עיכוב ביצוע.

זכות המבקש נדחית מפני זכות הצד האחר אם יש ביכולתו להצביע על נזק בלתי-הפיך, או לפחות נזק חמור במידה משמעותית שיגרם לו מעיכוב ביצועו של פסק-הדין {ע"א 4447/96 בניני ישראל נ' רדיו אלחוטי, תק-על 97(4) 664}.

בית-המשפט לא ייעתר לבקשת עיכוב, אם היה מעניק למבקש בדרך זו את כל הסעד אשר הוא עשוי לקבל בזכותו בערעור, שאילו עשה כן, היתה בקשת העיכוב משמשת תחליף לערעור עצמו {ע"א 5932/97 פולן בע"מ נ' צנה בע"מ, תק-על 97(3) 507}.

גם בהתקיים נזקים מיוחדים אין בית-משפט מעכב, אלא על המבקש להראות שמאזן הנזקים והנוחות נוטה בבירור לטובתו {ע"א 4765/97 יצחק כהן נ' יעקב רודיטי, תק-על 97(4) 645}.

בתצהיר המצורף לבקשתו חייב המבקש לפרט את הנסיבות המורות, כי ביצועו המיידי של פסק-הדין עלול להסב לו נזק שאין לו תקנה. בית-המשפט לא יסתפק בהצהרתו הסתמית, כי אמנם כך הוא הדבר, ללא פירוט וללא תיאור העובדות {י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 6) 667}.
כשכפות המאזנים מעויינות, כך שאין לשלול סיכוי לערעור ושלשני הצדדים עשוי להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, גובר העיקרון שהגשת ערעור אינה מעכבת פסק-דין {ב"ש 894/85 מלחי יריחו בע"מ ואח' נ' מפעלי ים המלח, פ"ד לט(3) 525} או בלשון אחר, הנזק העלול להיגרם הינו פחות או יותר דומה כי אז בית-משפט לא יעכב ביצועו של פסק-הדין {ב"ש 751/86 מ.ש.א.ב מחזור שאריות נ' אגריקו, פ"ד מ(3) 825}.

עיכוב ביצועו של פסק-דין, לא כל שכן בפסק-דין כספי, הוא אמצעי חריג, שיש להגביל את השימוש בו לנסיבות שבהן לא ניתן להבטיח את האינטרסים של הצדדים בדרך מתונה יותר.

טענה כי פסק-דין פוגע בזכויות קנייניות עדיין אינה עילה לעיכוב ביצוע. יש להצביע על נזק שאינו ניתן לתיקון העולה בחומרתו על זה של הצד שכנגד שזכה {ע"א 5932/97 פולן בע"מ ואח' נ' צנה בע"מ ואח', תק-על 97(3) 507}.

בהיעדר חיוב כספי בפסק-הדין, וכל שקיים הוא הוראה לפיה גובה החיוב ייקבע על-ידי רואה חשבון, לא יינתן עיכוב ביצוע, שכן ברור שלא ייגרם כל נזק בשלב המיידי {ע"א 1112/98 משה אלפן ואח' נ' גדעון דרמן ואח', תק-על 98(1) 251}.

5. הפעלת שיקול-דעת בית-המשפט הלכה למעשה
5.1 נסיבות האישיות
העיקרון המנחה הינו כי מצבו הכלכלי של מבקש הביצוע אינו נימוק מספיק כשלעצמו למתן עיכוב ביצוע. קריסה כלכלית של הצד המבקש בעקבות ביצוע פסק-הדין אינו נימוק מספיק לקבלת הסעד של עיכוב ביצוע. גם לא העובדה שינקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל, דבר שיכביד על עסקיו ויסב לו נזקים {ע"א 7390/00 האוכף המפרץ בע"מ נ' פקיד שומה חיפה, תק-על 2000(3) 2842; ב"ש 227/83 יעקב גולדברג נ' אביבה גולדברג, פ"ד לז(2) 778}.

בית-המשפט נעתר לעיכוב ביצוע מחמת מצבו הרפואי הקשה של המבקש אפילו באותו מקרה בו מדובר בחיוב כספי מובהק {ע"א 4583/01 ירחמיאל אבינועם נ' עמיגור חברה לניהול, תק-על 2001(3) 285}.

ב- בש"א 1678/00 {הרצל דיין נ' קופת חולים של ההסתדרות, תק-של 2000(2) 2725} קבע בית-משפט:

"קשיי הפרנסה של המבקש אינם ממין העניין ואין הם כשלעצמם מצדיקים עיכוב הביצוע אלא המפתח הוא בשאלה עד כמה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמתו אם הערעור יתקבל לאחר שפסק-הדין יבוצע."

אמת נכון, שמצבו הקשה של מי שמבקש עיכוב ביצוע של החלטה, ובכלל זה פסק-דין, או שידו אינה משגת תשלום ערובה או לפרוע את חובו על-פי ההחלטה - אינם עילה לעיכוב ביצוע. העילה העיקרית שעשויה להביא את בית-המשפט לעכב ביצוע היא - שאם המבקש יזכה בערעור, יהא זה מן הנמנע, או קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו {ת"א (יר') 264/94 אבריטקס תעשיות נ' בנק דיסקונט, תק-מח 97(1) 2498}.

ברור אם-כן כי קיים שוני מהותי בין שיקולי בית-המשפט בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע באשר לנסיבות האישיות של מבקש הביצוע לבין אלו של הזוכה. מצבו הכלכלי הרע של הזוכה בפסק-דין בהחלט משמש נימוק מספיק לעיכובו של פסק-דין. זאת אף נבחן אגב הדיון בסוגיות אחרות הנוגעות לעיכוב ביצוע בכלל.

5.2 פינויו של דייר מדירת מגורים
העילה המרכזית העלולה להניע את בית-המשפט לעכב את הביצוע היא שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין, יהא זה מן הנמנע או קשה - להשיב המצב לקדמותו.

מטעם זה נוהגים בתי-המשפט להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע של צו פינוי כמעט כדבר שבשגרה, שאם יפונה המבקש ולאחר מכן יזכה בערעורו, קרוב לוודאי שהנכס יהא כבר תפוס בידי אדם אחר, והוא לא יוכל לחזור אליו {ב"ש 633/82 רחל כהן נ' דני כוזהינוף, פ"ד לו(3) 678}.

אף הודגש כי כאשר דובר על מתן הצו כדבר שבשגרה ההתייחסות היתה בדרך-כלל לדייר מוגן בלבד {ב"ש 736/83 חנה אברהם נ' אליהו נזירי ואח', פ"ד לז(3) 496}.

ב- רע"א 3613/01 {מאיר מיארה ואח' נ' שלמה מרזים ואח', תק-על 2001(2) 313} הובעה גישה פרשנית שונה לגבי הקלות בה יינתן צו עיכוב ביצוע בעניין של פינוי, העולה בקנה אחד עם העיקרון הגורף שבכל עניין של פינוי דייר ניתן הצו כדבר שבשגרה, קל וחומר כאשר מדובר בדייר מוגן על-פי חוקי הגנת הדייר. כך נפסק מפי כב' השופט א' מצא:

"לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים הנני מחליט לדון בבקשה כבערעור שהוגש לאחר נטילת רשות כדין, ולקבל את הערעור. כאשר מדובר בהליכי פינוי של דירת מגורים, נוטה בית-המשפט, בדרך-כלל, לעכב את הליכי הפינוי עד לתום בירור הדיון בתיק (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, (1995) 859. קל וחומר כאשר מדובר בהליכי פינוי של דירת מגורים שהושכרה בשכירות מוגנת. לא מצאתי כי נתקיימו בענייננו נסיבות המצדיקות סטיה מכלל זה.
הערעור מתקבל. הליכי הפינוי במסגרת תיק הוצאה לפועל... מעוכבים בזה עד למתן פסק-דין ב- ע"א 1403/01 של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בנסיבות העניין החלטתי להימנע מעשיית צו להוצאות."

ב- רע"א 7544/97 {מיכאלה אסתר טאוב ואח' נ' "אפרוקי", תק-על 98(1) 392} נדחתה בקשת דייר לעיכוב ביצוע לאור התחייבות המשכיר שלא להשכיר את הנכס אלא בדיירות בלתי-מוגנת.

גם ב- רע"א 595/98 {חברת היכלי בידור בע"מ נ' יעקב נתח, תק-על 98(2) 1309} בית-המשפט קבע שעל-אף הכלל שבית-משפט נוטה לעכב את הביצוע בתביעות פינוי, הרי במקרה זה לאור התחייבות המשכיר כי לא תתבצע כל עסקה בדירה ובכך לא תימנע שיבתו של הדייר לדירה אם יזכה בערעור, נדחתה בקשת העיכוב.

5.3 פינוי דייר בבית עסק
ב- בר"ע 634/88 {משה הלל חבאני נ' חברת סטפניה בע"מ, תק-על 89(1) 98} נדונה בקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שלא לעכב ביצוע פסק-דין של פינוי בית קפה ומסעדה שניתן בבית-משפט השלום. הבקשה נדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. בקבלו חלקית את הערעור - אגב המצאת ערובה - פסק בית-המשפט כי:

"בית-משפט השלום עיכב ביצוע פסק הפינוי לתקופה של 60 ימים; בקשת המערער לעכב את הביצוע לאחר מועד זה נדחתה לאור הצהרת המשיבות שלא תהרוסנה את המושכר עד למתן פסק-דין בערעור ולא תשכרנה אותו אלא בשכירות בלתי-מוגנת לתקופה שאינה עולה על עשרה חודשים.
טוען המערער שהצהרת המשיבות אין די בה הואיל ואם יפונה מן המושכר, יאבד את המוניטין ואת חוג הלקוחות שרכש לו במושכר במשך 40 שנה, ויגרם לו נזק שאין לו תקנה. יתר-על-כן: בתיק הערעור אמור להתקיים בימים אלה דיון מקדמי ושמיעת הערעור אמורה להסתיים תוך זמן קצר.
טענות אלה נראות לי בחלקן, ולפיכך אני מקבל חלקית את הערעור ומורה שהליכי הפינוי ימשכו עד לשלב הסופי של סילוק ידו של המשיב מן המושכר, אך שלב סופי זה שיעוכב לתקופה של שלושה חודשים מהיום או עד למתן פסק-דין בבית-המשפט המחוזי, לפי התקופה הקצרה יותר. אם הדיון בערעור לא יסתיים בפסק-דין בתוך שלושה חודשים מהיום יוכל המערער לפנות שוב לבית-המשפט המחוזי בבקשה חדשה.
עיכוב השלב הסופי של ביצוע פסק-הדין, כאמור, מותנה בהמצאת ערבות בנקאית על-סך 10,000 ש"ח להבטחת כל נזק שיגרם למשיבות עקב העיכוב, בנוסח שיאושר על-ידי רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב."

ב- רע"א 3918/00 {יצחק עובדיה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000(2) 332} קיבל בית-המשפט ערעור על החלטת עיכוב שתנאי בה היה הפקדת כסף מזומן. בית-המשפט קבע כי החלטת הפקדת הכסף כמוה כדחיית הבקשה לעיכוב. כדברי בית-המשפט:

"5. לאחר שנתתי דעתי לתוכן הבקשות לסעד זמני ולרשות ערעור ולתשובת המשיבה, באתי לידי מסקנה כי יש להיענות לבקשת המבקש ולעכב את הליכי הפינוי של החנות בלא תנאי עד להכרעה בהליך העיקרי העומד בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
6. בין הצדדים מתנהלים זה מזה זמן רב הליכים אשר נסבו על דרך מימוש משכנתה שהוטלה על חנותו של המבקש להבטחת חוב הלוואה שלקח מהמשיבה.
במסגרת הליכים אלה הציע המבקש כי החנות תימכר לצד ג' בסכום של 111,000 דולר ופינויה על ידו ייחסך לאור הסדר שיושג בינו לבין הקונה. הצעה זו נדחתה על-ידי רשם ההוצאה לפועל וניתן צו לפינוי החנות והמבקש משיג על החלטה זו ועל צו פינוי שניתן נגדו במסגרת התובענה שהגיש לבית-המשפט המחוזי.
7. המבקש עתר לבית-המשפט המחוזי לעכב את פינויו מהחנות עד למתן הכרעה בתובענה שהגיש. בית-המשפט ניאות לעיכוב הפינוי בכפוף לתנאי כי המבקש ישלם את מלוא חובו למשיבה. הצבת תנאי זה בנסיבות העניין כמוהו כדחיית הבקשה לעיכוב הפינוי משברי כי אילו היו כספים בהישג ידו של המבקש לצורך תשלום חובו לא היה צורך להיזקק למימוש משכנתה על נכס מקרקעין בבעלותו.
8. בנסיבות העניין נראה לי כי יש להניח לצדדים ולבית-משפט קמא לברר את עילת התובענה בלא שיחול בין לבין שינוי דרסטי במצב הקיים - שינוי העשוי לייתר את עיקרה של התובענה שהוגשה על-ידי המבקש. מתבקש מכך לעכב את ביצוע הפינוי בלא להתנותו בתנאי השקול, למעשה, כדחיית בקשת העיכוב.
9. לאור דברים אלה, אני מחליטה לקבל את הבקשה ולעכב את ביצוע פינוייה של החנות בלא להתנות את העיכוב בהפקדת ערובה, וזאת עד למתן הכרעה בהליך העיקרי הנדון בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב."

ב- בש"א (חד') 1678/00 {הרצל דיין נ' קופ"ח של ההסתדרות, תק-של 2000(2) 2725} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע מחמת העובדה, כי:

"מדובר בפסק-דין פינוי בעל אופי מיוחד. אין המדובר בפינוי של מבנה שלאחר שיפונה הוא עלול להימכר או להימסר לחזקת אחרים או לההרס. מדובר בכך שהמבקש גם על-פי גרסתו מחזיק בשטח הנכס שאותו נצטווה לפנות ארגזים ובהם מצרכים שהוא נוהג לעמוד ולמכור בשעות הפעילות ואחר-כך לסלקם מהמקום כל יום בעצמו. היה והערעור יתקבל במלואו עד כדי ביטול פסק הפינוי כולו, יוכל המבקש מייד לחזור למקום ושוב להעמיד בו ארגזים ובהם מצרכים ולמוכרם שם. הנזק היחיד שייגרם לו במצב כזה יהיה אובדן הרווחים בתקופה שמאז ביצוע הפינוי ועד לקבלת פסק-הדין בערעור. זהו נזק כספי טהור שניתן יהיה בקלות יחסית לאמוד את סכומו ולא שמעתי כל טענה בפי המבקש שלפיה לא יוכל להיפרע כדי סכום כזה אם וכאשר ייפסק לזכותו."

ב- בש"א 1802/98 {מוסדות אבן חיים נ' דהן דוד ו-91 אחרים, תק-על 98(2) 326} דחה בית-המשפט בקשה לעיכוב ביצוע של אולפנא וקבע כי:

"4. עמדת המבקשים אינה יכולה להתקבל.
כידוע, בהתנגשות בין האינטרס של הזוכה להגשמת זכויותיו כפי שנקבעו בפסק-הדין, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור, שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה. שכן, ההנחה היא כי פסק-הדין בו נקבעו זכויותיו הוא נכון. על-כן, הכלל הוא כי פסק-דין מחייב מיום שימועו, וכי הזוכה זכאי לתבוע את ביצועו המידי גם אם המפסיד הגיש ערעור. ואילו הסמכות המסורה לבית-המשפט לעכב ביצועו של פסק-הדין תופעל, ככלל, אך כדי למנוע מצב דברים שבו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמתו אם פסק-הדין מושא הערעור יבוצע ולאחר מכן המערער יזכה בערעורו.
5. מתשובת המדינה עולה כי במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמתו אם יזכו המבקשים בערעורם, אלא גם כי מאזן הנוחות אינו מצדיק עיכוב הביצוע. שכן, מן הממצאים שנקבעו בפסק-הדין ואף מתשובת המינהל עולה כי עיכוב ביצועו של פסק-הדין עלול לגרום למשיבים שזכו במשפט נזק העולה, או למיצער השווה, לנזק שישאו בו המבקשים שהפסידו במשפט כתוצאה מביצוע פסק-הדין.
6. האמור לעיל הוא מעל לדרוש, שכן, ככלל, במקרה שבו ניתן להחזיר את המצב לקדמתו מאזן הנוחות אינו רלבנטי. אם יצליח המערער בערעורו יבוצע פסק-הדין של בית-המשפט לערעורים. ואילו קשיי המערער בתקופת הביניים הם תוצאה המתחייבת מפסק-הדין מושא הערעור, שכל עוד לא בוטל עומדת החזקה כי הוא נכון, וההכבדה עליו אינה כשלעצמה עילה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין. ראו בש"א 4403/94, ע"א 4232/94 רחל ויצמן נ' מסודי דאודי, תק-על 94(3) 2278.
אשר-על-כן אני דוחה את הבקשה."

5.4 עיכוב ביצוע של חיוב כספי
כאשר מדובר בפסק-דין המטיל חיוב כספי, הנטיה היא שלא לעכב את ביצועו, אלא אם יש בידי המבקש להראות שלא יוכל להיפרע מן המשיב אם יצליח בערעור {ע"א 6197/00 אביגדור פלדמן נ' שופט בית-המשפט המחוזי אהרון אמינוף, תק-על 2000(3) 2319}.

אין מעכבים חיוב כספי אלא במקרים החורגים מגדר הרגיל וכאשר קיימים טעמים טובים ומיוחדים המצדיקים זאת { ע"א 5328/00 עמי פרידמן נ' אבנר פרידמן, תק-על 2000(3) 2583}.

בתי-המשפט אף הקשיחו עמדתם זו כאשר מדובר בהוצאות המשפט {רע"א 6767/00 גולן ששי ואח' נ' רוזה ומרסל אזולאי, תק-על 2000(3) 1780}. כך גם נדחו בקשות לעכב ביצוע בטענת קיזוז בין הליכים שונים כאשר באחד מהם קיים חיוב כספי חלוט {פש"ר 2111/79 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל בע"מ, תק-מח 2001(2) 22556}. בענייני מזונות אפילו נסיבות מיוחדות ואי-יכולת להיפרע בחזרה מן האישה, אינם מהווים עילה לעיכוב {ב"ש 227/83 יעקב גולדברג נ' אביבה גולדברג, פ"ד לז(2) 778}.

לא יינתן עיכוב ביצוע כאשר המדינה היא זו שממנה צריך להיפרע. חזקה על המדינה כי תשיב למבקש עיכוב הביצוע את כספו אם אכן יזכה בערעור {ע"א 6197/00 אביגדור פלדמן נ' שופט בית-המשפט המחוזי בנצרת, תק-על 2000(3) 2319}.

סטיה מן הכלל הנ"ל יושמה רק במקרים מיוחדים. במקרה שבו הערעור אמור היה להידון תוך שלושה חודשים עיכב בית-המשפט ביצועו של חיוב כספי אגב חיוב בהפקדת ערובות מתאימות {רע"א 782/01 צבי גוטמן נ' רחמים שדה, תק-על 2001(2) 1593}.

ב- רע"א 214/88 {יוסף כהן טוויל נ' הרב יהושע דויטש, פ"ד מד(3) 752} הכיר בית-המשפט בנסיבות מיוחדות בהן ניתן ליתן עיכוב ביצוע כאשר מדובר בעיכוב חיוב כספי.

6. מימוש נכסים
ב- בר"ע (חי') 342/99{ דייפני רומיה נ' בנק טפחות לישראל, תק-מח 2000(3) 31852, 31853} נדחתה בקשה לעכב הליכי מימוש. בית-המשפט קבע כי:

"החלטתי לתת רשות ערעור כמבוקש ולדון בבקשה כבערעור לגופו.
לאחר עיון בבקשת המבקשת, בתגובת בא-כוח המשיב, בהחלטות רשם ההוצאה לפועל ובסיכומי טענות בא-כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.
כפי שעולה מהסכם המשכון, משכנו החייבים לטובת המשיב על-פי חוק המשכון, את כל הזכויות החוזיות והאחרות הקשורות בדירה, לרבות זכויות עתידיות. כמו-כן בכתב ההתחייבות הצהירה המבקשת כי החייבים זכאים, בין השאר, לחזקה בלעדית בדירה, והמבקשת אף התחייבה כי תעביר את הזכויות בדירה על-שם הקונים לא יאוחר מחודש 9/96 וכי לא תסכים לביצוע שינוי כלשהו בזכויותיהם של החייבים בדירה. זאת ועוד, המבקשת התחייבה כי אם לא תמלא בדייקנות אחר התחייבותה זו, היא תשלם למשיב מייד את סכום ההלוואה שנתן המשיב לחייבים על כל מרכיביו.
המבקשת הצהירה בכתב ההתחייבות כי:
'על-פי חוזה בינינו ובין הלווים, הלווים זכאים, בין השאר, לרישום על שמם בלשכת רישום המקרקעין או אצל החברה המשכנת ו/או המינהל, לפי העניין, של כל הזכויות בדירה וכן לחזקה הבלעדית בה'. (סעיף 4 לכתב ההתחייבות).
בנוסף, התחייבה המבקשת כלפי המשיב בכתב ההתחייבות, בין היתר, כי:
'אין התנגדות מצידנו שכל זכויות הלווים בדירה, לרבות על-פי החוזה הנ"ל, ישועבדו לטובתכם להבטחת מילוי התחייבויותיהם בגין ההלוואה.' (סעיף 5 לכתב ההתחייבות).
'מייד לכשתיווצר אפשרות לכך, ובכל מקרה לא יאוחר מתאריך 9/96 נעביר את כל הזכויות בדירה על-שם הלווים...' (סעיף 6 לכתב ההתחייבות)
'עד שתרשם המשכנתה, לא נבטל, לא נשנה, לא נשעבד ולא נעביר זכות כלשהי, שלנו או של הלווים, בגין הדירה, ולא ניתן הסכמתנו לפעולה כאמור.' (סעיף 10 לכתב ההתחייבות).
'אם לא נמלא בדייקנות אחר התחייבותנו זו, על כל סעיפיה, מכל סיבה שהיא, נשלם לכם, מייד עם דרישתכם הראשונה בכתב, את סכום ההלוואה הנ"ל על כל מרכיביו.' (סעיף 12 לכתב ההתחייבות)
לעניות דעתי, ניתן לראות מהסכם המשכון ומעצם התחייבויותיה של המבקשת כלפי המשיב בכתב ההתחייבות, את הסכמת המבקשת לכפיפות זכויותיה למשכון, וניתן לקבוע כי משכון זכויות החייבים לטובת המשיב כולל את זכויות הבעלות והחזקה בדירה, שאחרת, אם מדובר בשיעבוד זכויות חוזיות ערטילאיות של החייבים, נשאלת השאלה מדוע התחייבה המבקשת כפי שהתחייבה כלפי המשיב, והביאה לרישום המשכון על-סמך הסכמתה והתחייבותה זו?
ומכאן אני סבור, כי יש לראות את המשכון שנרשם על זכויות החייבים כמשכון שחל על זכויות החייבים לקבל בעלות מלאה על הדירה על כל הנגזר מזכות הבעלות לרבות חזקה, וממילא כל הסכמה בין המבקשת לחייבים בדבר ביטול החוזה כפופה לשיעבוד זכויותיהם של החייבים לטובת המשיב, ולכן זכויות המבקשת בדירה כפופות למשכון זה.
לכן, צדק רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו כי אין לעכב את הליכי המימוש וכי המשיב רשאי לתפוס חזקה בדירה ולפעול לפינוי המבקשת מהנכס.
בנוסף, היות שמצאתי כי צדק רשם ההוצאה לפועל משקבע כי במקרה זה אין לעכב את הליכי המימוש היות והדירה ממושכנת לטובת המשיב לפי שטר משכון, הרי שבלאו הכי אין במקרה זה כל חשיבות לשאלה האם לרשם ההוצאה לפועל ישנה סמכות להורות שלא לממש את המשכון או לעכב את הליכי המימוש.
אי-לזאת ולאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור."

ב- ע"א 1482/00 {יצחק שושן ואח' נ' משה שקדי ואח', תק-על 2000(1) 675} נעתר בית-המשפט לבקשה לעכב מימוש נכס וכן עיכב את פינוי הנכס. וכדבריו:

"המשיבים פנו ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למימוש משכנתה שהוטלה על דירתם של המבקשים 1 ו- 2 (להלן: "המבקשים"), כבטוחה להלוואה שקיבלו מהמשיבים.
המבקשים פנו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה להצהיר כי המשכנתה אינה תקפה, וכי אין הם חייבים למשיבים את הסכום הנטען על ידם.
בית-המשפט המחוזי (השופטת הניה שטיין) מחק את תביעתם של המבקשים, כיוון שלא הגישו תצהירי עדות ראשית, ולא שילמו הוצאות משפט בגין מחדל זה, כפי שציווה בית-המשפט. המבקשים הגישו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וביקשו לעכב את מימוש המשכנתה ואת צו הפינוי, שהוצא על-ידי רשם ההוצאה לפועל לצורך מימוש המשכנתה, וזאת עד למתן החלטה בערעורם.
לטענת המבקשים, דירת מגוריהם הינה רכושם היחיד, ופינויים ממנה לצורך מכירתה ומימוש המשכנתה יהיה בלתי-הפיך, היינו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמתו, אם וכאשר יתקבל ערעורם.
המשיבים, בתגובתם, התנגדו לעיכוב הביצוע, בטענה שתביעת המבקשים נמחקה כדין על-ידי בית-המשפט המחוזי, ועל-כן סיכויי הערעור אינם גבוהים.
דין הבקשה להתקבל.
הכלל הוא, כי אין לעכב ביצועו של פסק-דין, אלא אם יהיה זה בלתי-אפשרי, או למיצער, קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמתו, במקרה בו יתקבל ערעורו של החייב על-פי פסק-הדין. פינוי המבקשים מדירת מגוריהם ומכירתה לצורך מימוש המשכנתה אינם הפיכים, עובדה שיש בה, כשלעצמה, די כדי להצדיק את עיכוב הביצוע. המשיבים אף לא טענו, כי הנזק שייגרם להם, אם יעוכב מימוש המשכנתה, יהיה גדול מהנזק שייגרם למבקשים, אלמלא עיכוב המימוש.
בנסיבות אלו, אני מקבלת את הבקשה, ומורה על עיכוב מימוש שטר המשכנתה שהוגש ללשכת ההוצאה לפועל בבת-ים בתיק 18-01727-98-1, ועל עיכוב ביצוע צו הפינוי שהוצא בתיק זה, וזאת, עד למתן פסק-דין בערעור."

ב- ע"א 732/00 {אסתר רפאלוב נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(2) 423} נדחתה בקשה לעיכוב הליכי מימוש מן הטעם שהמבקשת לא הוכיחה כי נזקה גבוה מנזקו של הצד האחר. בית-המשפט קובע כי:

"בגדר הסכם לקבלת הלוואה מהמשיבה 1 (להלן: "המגן") מישכן המשיב 3 (להלן: "החייב"), לטובת "המגן", את הזכויות בדירה שנרכשה על-ידיו ואשר נרשמו אצל החברה המשכנת ("חלמיש") במלואן על שמו. המבקשת, אשתו של החייב, ערבה כלפי "המגן" להחזר ההלוואה. משלא עמד החייב בהתחייבותו להחזר ההלוואה נקטה "המגן" בהליכי הוצאה לפועל למימוש הדירה, והמשיב 2 מונה ככונס נכסים לביצוע הליכי פינויה ומכירתה. על רקע זה עתרה המבקשת, לפני בית-המשפט המחוזי, למתן פסק-דין בו יוצהר כי מחצית מן הזכויות בדירה הינן שלה. עם הגשת התובענה עיכב בית-המשפט את ההליכים למימושה של הדירה. ברם, לאחר שמיעת ראיות וטענות פסק בית-המשפט לדחות את תביעת המבקשת, ובכך הוסרה המניעה לחידוש ההליכים בהוצאה לפועל.
המבקשת הגישה ערעור על פסק-הדין. בקשתה להשאיר בעינו את הצו לעיכוב הליכי פינויה ומכירתה של הדירה, עד להכרעה בערעורה, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי. גם רשם ההוצאה לפועל, אליו פנתה המבקשת בבקשה דומה, דחה את בקשתה. מכאן בקשתה שלפניי, להתליית פועלו של פסק-הדין נשוא הערעור, ולעיכוב ההליכים למימוש הזכויות בדירה, עד להכרעה בערעור. יושם-אל-לב, כי אין המדובר בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין הדוחה תובענה - כנטען על-ידי בא-כוחה של "המגן" - אלא בבקשה למתן סעד ביניים בערעור. לפיכך ראויה הבקשה להידון לגופה, אף שבפסק-הדין נשוא הערעור לא הוענק ל"המגן" סעד בר-ביצוע, שבידי המבקשת לעתור לעיכוב ביצועו (ראו: זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין - עורך) סימנים 668-669).
בחנתי איפוא את הבקשה לגופה. תביעת המבקשת נסמכה, לחילופין, על שתי טענות:
האחת, כי רכשה את הדירה ביחד עם החייב ושמן הדין היה כי הזכויות אצל החברה המשכנת תירשמנה על שמות שניהם בחלקים שווים. והשניה, כי גם אם הדירה נרכשה על-ידי החייב לבדו, הרי שמכוח הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, הריהי זכאית שמחצית מן הזכויות בדירה תירשמנה בבעלותה. בית-המשפט המחוזי דחה כבלתי-מהימנה את טענתה הראשונה של המבקשת וקבע - כעולה מן האמור בחוזה הרכישה וברישומי החברה המשכנת - כי הזכויות בדירה נרכשו במלואן על-ידי החייב. בנוסף קבע בית-המשפט, שגם אילו נתקבלה גרסת המבקשת, כי השתתפה ברכישת הדירה, הריהי מנועה מלהעלות טענה זו כלפי "המגן", שכן בכל המסמכים הרבים עליהם חתמה כערבה להחזר ההלוואה ל"המגן", תואר החייב כבעלים יחידי של הדירה. ומשהוברר, כי המבקשת אינה גרה ביחד עם החייב אלא בנפרד ובמקום אחר, דחה בית-המשפט גם את טענתה השניה. בהקשר זה ציין השופט המלומד, כי 'עיניה של המבקשת אינן למחצית הדירה שלה היא טוענת, אלא שחברה היא יחד עם בעלה (קרי: החייב) כדי להציל את הדירה מידי הנושים'. העיון בנימוקי ערעורה של המבקשת הביאני לכלל מסקנה, כי סיכויה להביא לביטול קביעותיו של בית-המשפט המחוזי רחוקים מלהיות טובים.
המבקשת טענה, כי המשך הליכי ההוצאה לפועל יסב לה נזק בלתי-הפיך, בעוד שהיענות לבקשתה אך תעכב את מימוש זכותה של "המגן" להיפרע מן המשכון. אף טענה זו דינה להידחות. הלכה פסוקה היא, שבבוא בית-המשפט לבחון את מאזן הנוחות בהליך מסוג זה, לא די כי ישתכנע שמימוש הבטוחה לאלתר יגרום נזק לחייב, אלא עליו גם להשתכנע, 'שעיכוב מימושה של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מן הבטוחה, באותה מידה, גם אם יושעה המימוש' (בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 91(3) 232; והשווה: רע"א 4075/99 קצירי נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 99(2) 556; ו- רע"א 4694/99 סמיר נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, תק-על 99(3) 834). הלכה זו חלה גם כשהמבקש לעכב את מימוש הבטוחה אינו החייב אלא ערבו. והמבקשת לא שיכנעה אותי, כי עיכוב הליכי המימוש של הדירה לא יגרום נזק ל"המגן"."

ב- רע"א 5686/00 {אסתר מיסטריאל נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, תק-על 2000(4) 215} קיבל בית-המשפט ערעור המבקשת ופטר אותה מהפקדת סכום החוב כתנאי לעיכוב מימוש המשכון. בית-המשפט קובע כי:

"4. דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי מימוש המשכנתה כמוה כאמירה כי התובענה לסעד הצהרתי שהוגשה על-ידי המבקשת התייתרה, שהרי משתחוייב המבקשת לפנות את דירתה במסגרת הליכי המימוש שוב לא יהא טעם בניהול ההליך והוא יהפך במידה רבה תיאורטי. שאלה היא האם נכון וראוי לגופם של דברים להיענות במקרה זה לבקשת עיכוב הביצוע או שמא יש לסרב לה. מכל מקום, לא נראה בעיני להורות על עיכוב ובד-בבד עמו להתנותו בתנאי שמלכתחילה אינו ניתן לקיום.
5. בסוגיה זו פועלים השיקולים הבאים:
מחד - עומדת לבעל דין שהגיש תובענה הזכות ל'יומו בבית-המשפט'. זכות זו מהווה ביטוי חוקתי לזכותו של הפרט לגישה הוגנת ואמיתית לערכאות המשפט. (ש' לוין, תורת הפרוצידורה האזרחית, עמ' 6). הסעד הזמני הוא אחד האמצעים שנועדו להבטיח כי אם יזכה התובע בתביעתו לא תיהפך הזכיה חסרת משמעות עקב חוסר יכולת מימוש פסק-הדין, והוא הדין כאשר הסעד הזמני נועד להבטיח כי הדיון בתובענה גופה לא יתייתר על-ידי נקיטת פעולות על-ידי הנתבע שיש בהן כדי לאיין את ערכה של ההתדיינות.
מנגד - ניצב האינטרס המוגן של הנתבע, המתנגד למתן סעד זמני העלול להסב לו פגיעה בלתי-ראויה, והוא - כאשר במערך הסיכויים והסיכונים סיכויה של התביעה קלושים, ובמושגי מאזן-הנוחות, נזקו ממתן הצו עשוי להיות גדול לאין ערוך מנזקו של התובע אם הצו לא יינתן.
השיקלול בין הערכים השונים כאמור מצריך הערכת גורמי הסיכון והסיכוי הנילווים לתובענה ושקילת מאזן הנוחות היחסית בין הצדדים, כשברקע הערכה זו ניצבת זכות הגישה של בעל הדין לערכאה השיפוטית כזכות-על בעלת מימד חוקתי.
בענייננו, המבקשת השתיתה את תביעתה על עילה של חוסר נפקות חתימתה על מסמכי המשכנתה לטובת הבנק מחמת מצבה הרפואי-נפשי. היא תמכה את תביעתה בתצהיר ובחומר רפואי שיש בו, לכאורה, אישוש לטענותיה בדבר מצב בריאותה.
טענות הבנק לפיהן סיכויי המבקשת בתביעתה הינם קלושים בשל השיהוי שחל בהעלאת גרסתה, ולנוכח פעולות ומהלכים שונים שעשתה בשלבים שונים מהם ניתן להסיק הסכמה קודמת מצידה לפנות את הדירה הינן בעלות משקל, אולם אין הן מסוג הטענות המייתרות, מיניה וביה, את גרסתה בתביעתה וגרסה זו ראויה לבירור וליבון. גם אם אין לומר כיום במידת ודאות כלשהי מהם סיכויה של המבקשת בגרסתה, נראה כי אין מדובר בטענת סרק הראויה להידחות על פניה בלא דיון, ויש ליתן לה את יומה בערכאות המשפט לצורך הכרעה בה, בלא לייתר את התביעה באמצעות התרת המשך הליכי מימוש המשכנתה.
מנגד - הבנק מחזיק בבטוחה קניינית אשר תינתן למימוש גם לאחר סיומה של התובענה, באם תידחה, וכיום ערך הבטוחה גבוה באופן ניכר מסכום החוב.
בהינתן כל אלה יש לקבל את הערעור, להשאיר בעינו את צו עיכוב הליכי מימוש המשכנתה, ולבטל את תנאי ההפקדה של סכום החוב אשר הוטל על המבקשת בהחלטת בית-משפט קמא."

ב- רע"א 6942/00 {עמוס חזן ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 2001(2) 397} דחה בית-משפט את בקשת העיכוב מן הטעם שהמבקשת לא כללה בתביעתה העיקרית כל סעד הקשור למימוש הנכס. וכדבריו:

"3. לאחר ששקלתי בדבר, באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. אכן, נימוקיהן של הערכאות שקדמו בדבר היות המשכון והמשכנתה בגדר ערובה עצמאית-אוטונומית, שאין לתקפה אלא על דרך הטלת ספק בתוקפם המשפטי של המסמכים שביסודה נראים לי שגויים. אמנם, אין להמעיט בערכן של בטוחות מסוג זה שיתרונן בדרכי המימוש, אולם אין בכך כדי למנוע תובע מלטעון כי אין מקום למימוש המשכון או המשכנתה משום שלמעשה אין הוא חב בחוב המיוחס לו שאותו הם באו להבטיח. למרות האמור דין הבקשה להידחות, על יסוד נימוקו של בית-המשפט המחוזי שאוזכר לעיל, וזאת מבלי להידרש לטענותיהם הפרוצידורליות של המבקשים. עניינו של צו מניעה זמני, שבית-המשפט נתבקש לתתו, הוא הבטחת יעילותו של הסעד העיקרי שנתבע בתובענה. כזכור התובענה שהגישו המבקשים כנגד המשיב היא תובענה כספית ולא נדרש בה כל סעד הקשור במניעת הליכי מימוש המשכון והמשכנתה. לפיכך, מתן הסעד הזמני המבוקש לא יהא בו כדי להבטיח את מתן הסעד העיקרי. עם-זאת, יוכלו המבקשים, באם דרוש להם הדבר, לבקש לתקן את כתב תביעתם על-ידי הוספת סעד מתאים ולהגיש בשנית בקשה לעיכוב ביצוע הליכי מימוש המשכון והמשכנתה. בית-המשפט יידרש, בנסיבות אלה, לשקול את טענות המבקשים בדבר הקשר שבין המשכון והמשכנתה לבין החוב ולהחליט בעניין על יסוד החומר שלפניו.
4. בהחלטה זו אין כל הבעת דעה לגבי כל בקשה כזו אם תוגש, לא רק לגבי הפורום שלפניו יכולים המבקשים להעלות את הטענה, אלא גם לגופו של העניין.
בתובענתם המתוקנת (אם תתוקן) יהיה על המבקשים להראות שיש בטענותיהם מבחינה משפטית ועובדתית כדי להקטין את החוב ובבקשתם החוזרת יהיה עליהם להראות - לפי השיקולים המקובלים - לגבי צו זמני - שמשקל טענותיהם (אם בכלל יש בהן ממש) מספיק כדי להצדיק עיכוב ביצוע של המשכון ושל המשכנתה."

משנתן צד בהליך משפטי הצהרה כי זכויותיו כפופות למשכון הנכס, יהא מנוע מלטעון לעיכוב מימוש הנכס על בסיס טענות נגד המשכון גופו {בר"ע (חי') 238/99 כהן מרדכי נ' טפחות בנק משכנתאות, תק-מח 2000(1) 9823}.

בהתגלה חשד למעשה מרמה בתהליך משכונו של הנכס מן הראוי לשמור על המצב הקיים עד סיום בירור העניין {בש"א (יר') 2557/99 דוד לוי נ' בנק איגוד לישראל, תק-מח 99(2) 2684}.

ביצוע בלתי-תקין של ההליכים למימוש משכון או אי-קיומם של הליכים כקבוע בהסכם המשכון מהווים עילה לעיכוב הליכי משימוש של שטר המשכון {המ' (יר') 3433/97 סימנטוב ועדה עוזקזדו נ' בנק טפחות, תק-מח 97(1) 2166}.

ב- רע"א 4108/91 {לירי פינדלינג אנדי נ' הבנק הבינלאומי, תק-על 91(3) 203} ניתן צו עיכוב ביצוע בהיעדר תשתית ראייתית נגדית לזו של המבקשים.

על עיכוב מימושו של בית מלון נאמר על-ידי בית-המשפט { ב"ש 839/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי, פ"ד מ(4) 126} בהיעתרו לבקשת העיכוב, אם כי בתנאים, כי:

"2. העילה העיקרית לעיכוב ביצוע פסק-דין הכפוף לערעור היא מניעת שינוי במצב הקיים כאשר קיים חשש שלא ניתן יהיה להחזירו לקדמותו. המטרה היא שלא לסכל מראש את תוצאות הערעור, זו הסיבה שבתי-המשפט נוהגים להעתר לבקשות עיכוב ביצוע של צווי פינוי כמעט כדבר שבשיגרה (ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה ד' התשל"ד) 659). אם קיים חשש כזה די בדרך-כלל בסיכוי כלשהוא למערער, ולו גם קלוש, לזכות בערעורו (ראה המ' 103/81, ע"א 23/81 הרשקו נ' ארבוך ואח', פ"ד לה(2) 666 והאיזכורים שם, בעמ' 670).
כנגד זאת יש לשקול את תוצאות העיכוב, אם יינתן, על הזוכה בערעור ואם העיכוב לא יגרום לו נזק בל ניתן לתיקון בכך שיסכל את פרי זכייתו בתביעה באם הערעור ידחה ופסק-הדין ישאר על כנו.
3. לא יכול להיות מקום לספק כי אם ימכר המלון לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. די להם לכן למבקשים שיראו סיכוי כלשהוא לזכות בערעור ולוא אף קלוש. וכדי שהמבקשת תזכה בערעור על צו הכינוס די בכך שתזכה בערעור על פסק-הדין הכספי. הנשיאה המכובדת של בית-המשפט המחוזי סברה אמנם, בדחותה בקשה לעיכוב הביצוע (המ' 3613/86), כי אין כל קשר בין פסק-הדין הכספי לצו הכינוס וכי די בקיומן של איגרות החוב (הם השיעבודים) שנתנו לבנק כדי להצדיק את צו הכינוס. אין הדבר כך. אין די למימוש השיעבודים בכך שקיימות איגרות חוב, שניתנו ללא הגבלת סכום להבטחת תשלום לנושה של סכומים שהחייב יהיה חייב לשלם לו מידי פעם על-פי אשראי או הלוואות שיתן לו הנושה מידי פעם, כאמור באיגרות החוב הללו. איגרות החוב אינן עומדות למימוש אלא אם התגבש חוב מאת החייב לנושה, על-פי מצב החשבון ביניהם. מצב החשבון שבין הבנק למבקשת נקבע לאור ההוראות והתנאים של ההסכם הדביטורי שנעשה ביניהם. לפיכך אם יתברר כי אכן יש סיכוי למבקשים לזכות בטענתם בערעור על פסק-הדין הכספי כי לא מגיע לבנק חוב מהמבקשת, ואם בנסיבות יהיה זה מוצדק לעכב ביצועו של פסק-דין זה, יגרור הדבר גם עיכוב ביצועם של הליכי המכירה על-פי צו הכינוס. שני אלה תלויים זה בזה והחלטה צריכה להינתן על-פי השיקולים הרלבנטיים לגבי שניהם.
4. מבחינת סיכוייהם של המבקשים בערעור על פסק-הדין הכספי אין די בבחינת השאלה אם צדק השופט קמא כשסירב לתת להם רשות להתגונן בתביעה. אכן בבקשה לרשות להתגונן כמות שהיא, כשהיא נתמכת בתצהיר האחד בלבד, של מר גולדפרב, לא יצאו המבקשים ידי חובתם להיכבד ולהיכנס לפרטי טענתם כי החוב שהגיע לבנק סולק במלואו, וכי הסכום שהבנק תובע נובע מחיובי ריבית בשיעור העולה לאין ערוך על השיעור המוסכם...
6. ומשהגענו לכאן, נראה כי המבקשים הצליחו לעמוד בשתי דרישות חיוניות להצדקת העיכוב והן - נזק שלא ינתן לתיקון אם ימכר המלון וסיכוי, ולו גם קלוש, שיזכו בערעורם ותינתן להם רשות להתגונן לגופו של עניין כנגד פסק-הדין הכספי. והיה והתברר כי חוב אין, גם זכות לממש את הרכוש על-פי איגרת החוב אין.
מה הנזק העשוי להיגרם לעומת-זאת לבנק, באם ינתן העיכוב והערעור בסופו-של-דבר ידחה. שיעור הריבית שהבנק זוכה בה בפסק-הדין הכספי היא 15% לחודש בחישוב חודשי של ריבית דריבית. על-פי שיעור זה הולך החוב וגדל ככדור שלג. אך ככל הנראה מטענות באי-כוח הצדדים שיעור הריבית יירד באופן ניכר מאז מתן פסק-הדין, שבו כלולה הוראה כי השיעור יתאם לשינויים בשיעורי הריבית הנהוגים אצל הבנק. עתה מחייב הבנק את המבקשת בריבית בשיעור של %½4 לחודש בחישוב של ריבית דריבית אחת לשלושה חודשים. אך גם כך קיים חשש שאם לא ימומש השיעבוד על המלון בקרוב ילך החוב ויגדל באופן שלא יהיה די בנכסים המשועבדים לסילוקו. אין גם לדעת אם שיעור הריבית שהבנק רשאי לגבות לא ישוב ויעלה. קיים חשש שערך הנכסים המשועבדים יפחת כתוצאה מירידת מחירי השוק של נכסי דלא ניידי של המלון וכתוצאה מפחת של נכסי המיטלטלין שלו. קיים גם חשש כי הקונה הנוכחי יסתלק מן המכירה אם לא תתבצע תוך זמן סביר וכי לא נתן יהיה, בעבור הזמן הדרוש לבירור הערעור, למצוא קונה שהיה מוכן לשלם את המחיר שהקונה הנוכחי מוכן לשלמו. יש פער רב בהערכות שווי המלון על-ידי השמאים מטעם הצדדים. אך עובדה היא כי קיים עתה רק משקיע רציני אחד, המציע מחיר של 3.8 מליון דולר. יהיו גם חובות, שאף ללא הוכחה צריך ואפשר להביאם בחשבון, אשר יקטינו את התמורה שיקבל הכונס, כגון מס שבח (לפחות בשיעור המינימלי של המס האינפלציוני של 10%) והוצאות הכינוס. לעומת אלה, יש בידי הבנק גם בטחונות נזילים - ניירות ערך ומכוניות המוערכים בסכום של כמליון דולר. בא-כוח הבנק טוען אומנם כי מימושם לא ישיג סכום זה, אך עורך-דין שפאר מציע בשם המבקשים לשלם לבנק סכום של מליון דולר, תוך מימוש הבטחונות הנזילים, בתנאי שהמכירה תעוכב. בנוסף לכך קיימות גם ערבויות של המבקשים האחרים וכנגד שנים מהם לא שמעתי כל טענה.
מבחינת המבקשים, מכירת המלון הוא מעשה בלתי-הפיך. את השינוי שתביא במצב הקיים לא ניתן יהיה להחזיר לקדמותו באם יתקבל ערעורם. התוצאה לגביהם היא סיכול תוצאת הערעור אף בטרם נדונה גרסתם לגופה בערכאה הראשונה, וכשאין לשלול לחלוטין סיכוי כלשהוא לזכיה בערעור. מבחינת הבנק קיים חשש, לא בלתי-סביר, שאם הערעור ידחה והבנק יהיה זכאי לריבית בשיעור שהוא טוען לו, יגדל החוב במשך התקופה שעד לבירור הערעור לממדים כאלה שהבטחונות לא יספיקו לסילוקו. מבחינת המבקשים ברי שיגרם נזק שאינו נתן לתקון. מבחינת הבנק - חשש, אמנם סביר. במאזן זה מן הראוי להענות לבקשה ולעכב את ביצוע המכירה ויחד-עם-זאת, מאחר וסיכויי ההצלחה של הערעור על פסק-הדין הכספי (ועמו צו הכינוס) אינם איתנים, מן הראוי הוא להתנות את העיכוב בשני התנאים הבאים:
א. האחד, כהצעתו של בא-כוח המבקשים: המבקשים ישלמו לבנק על חשבון פסק-הדין, ולא יאוחר מ- 10.1.87, את הסך של מליון דולר ובלבד שהבנק יאפשר להם לממש לקראת גיוס הסכום הזה את הבטחונות הנזילים שבידיו.
ב. המבקשת תשלם לבנק בתקופת הביניים מהיום ועד למתן פסק-הדין בערעור מדי חודש בחודשו ולא יאוחר מה- 5 בכל חודש ריבית בשיעור של %PRIME + 1.
מטרתם של שני תנאים אלה לצמצם את גידולו של החוב ולהקטין את החשש שמא לא יספיקו הבטחונות שיוותרו בידי הבנק לסילוקו.
באם המבקשים לא יקימו אחרי התנאי הראשון או לא ישלמו במועדם שני תשלומים רצופים של ריבית כמפורט בתנאי השני, יבוטל צו העכוב מאליו."

הליכי מימוש נכסים לכל סוגיהם, מקרקעין ומיטלטלין, בין בהליכי מימוש משכון או לאחר הטלת עיקולים, מבוצעים כדבר שבשגרה על-ידי כונסי נכסים. מכאן גם התופעה שכונסי הנכסים הופכים למטרה בכל הליך של תקיפת הליכי המימוש.

ב- בש"א 5239/99 {יחיאל לשמן נ' שותפות צור ומלינובסקי ואח', תק-על 99(3) 1399} נדון עיכוב ביצועו של פסק-דין שחייב כונס נכסים בפיצויים עקב רשלנות בתפקודו. בית-המשפט קבע כי:

"טענתו המרכזית של המבקש היא, כי ביצוע פסק-הדין יקשה על השבת המצב לקדמתו, אם יישמע ערעורו. לטענתו, המשיבה נמצאת מזה שנים רבות בכינוס נכסים, ואין לה כל הכנסות ו/או נכסים שהם, מלבד נכס המקרקעין שנמצא ברשותה, שאף הוא, לכאורה, אינו בר-מכר כיום. מכאן, לטענתו, אם יתקבלו טענותיו בערעור, לאחר ביצוע פסק-הדין, למשיבה לא יהיה מאין להשיב לו את כספו.
בנסיבות אלו, הפתרון אינו עיכוב ביצוע פסק-הדין. הפתרון הראוי, במצב דברים זה, הוא הפקדת סך הפיצויים אצל כונסי הנכסים של המשיבה, ואלו לא יעשו בכסף שהופקד אצלם כל שימוש, עד למתן ההחלטה בערעור. כך, אם יצליח המבקש בערעורו, ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמתו ללא קושי.
ההחלטה המגבילה את כונסי הנכסים מלעשות שימוש בכספי הפיצויים תעמוד בתוקפה עד לתאריך 18.9.99, אלא אם יוגש ערעורו של המבקש, שאז תעמוד ההחלטה בתוקפה עד למתן ההחלטה בערעור.
אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין נדחית."

ב- בש"א 1642/92 {רמות זיכרון בע"מ (בכינוס) נ' בנק המזרחי, תק-על 92(2) 441} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע מימוש מלון על-פי אגרת חוב. בית-המשפט פסק כי:

"המשיב (להלן: "הבנק") מחזיק באגרת חוב שניתנה ביד המבקשת, כערבה לבנק לחובות של חברת מנדרין בע"מ (להלן: "מנדרין"). לבקשת הבנק הורה בית-משפט קמא על אכיפת אגרת החוב ומינה לשם כך כונס נכסים.
לפני בקשת המבקשת לעכב את ביצועה של החלטה זו עד להכרעה בערעור. בפני בית-משפט קמא הועלתה בקשת עיכוב ביצוע בכל הנוגע למתן סמכות לכונס הנכסים למכור את נכסיה. בקשה זו לא נענתה, אך בית-משפט קמא סייג את סמכות הכונס בכך שלא ימכור נכס מנכסי החברה מבלי לפנות תחילה לבית-המשפט בבקשה, אשר תידון במעמד המבקשת.
בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר גובה החוב המגיע לבנק. מחלוקת זו מתבררת, בהסכמת הצדדים, בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים.
עד כאן מוסכמות העובדות. אך מכאן ואילך חלוקים הצדדים בכל נושא, בכל טענה ובכל פרט. לכל טענה ניתנה תשובה ולכל תשובה ניתנה תשובה נגדית, ולכל תשובה נגדית ניתן מענה. במסגרת הדיון בבקשה זו לא ניתן לקבוע, ואין בדעתי לקבוע, עובדות בשאלות שבמחלוקת.
2. הבעיה העיקרית היא שגם שיעור החוב שנוי במחלוקת ומבלי שניתן לקבוע את שיעורו לא ניתן להפעיל את אגרת החוב (ראה ב"ש 839/86 נאות מרינה בת ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מ(4) 126, 129).
בית-משפט קמא לא התעלם מקושי זה. הוא לא נכנס לבירור גובה החוב, המהווה כאמור נושא לדיון בבית-המשפט המחוזי בירושלים. הוא הסתפק בקביעה שגם על-פי הודאת המבקשת עצמה החוב מגיע ל- 4 מליון דולר.
אכן, לוא היתה הודאה חד-משמעית של המבקשת בחוב בשיעור זה, או אחר, די היה בכך להחלטה להורות על אכיפת אגרת החוב עד לאותו סכום. אך לדעתי אין בחומר שהיה בפניו, ושהוגש בפני, הודאה חד-משמעית כזו.
מסתבר שנאמרו דברים שונים על שיעור החוב במסמכים שונים, בהתאם לאינטרס שיוצג באותם מסמכים על-ידי אותו צד שמטעמו הוגשו, כשהפערים מגיעים למליוני דולרים. גם בהתנגדות לאכיפה ובתצהיר התומך בה, שבהם, לכאורה, נמצא הבסיס החזק ביותר לטענת הבנק, לא ניתן למצוא הודאה חד-משמעית דיה. יש לקרוא אותם בקונטקסט הכללי שלהם, על רקע הטענה המועלית בם כי חיובי הבנק כוללים ריבית מופרזת וכי הבנק אינו מוסר למבקשת את פרטי החישוב ואת המסמכים עליו הוא מתבסס. על רקע זה יש רגל, אם כי בדוחק מה, לטענת בא-כוח המערערת כי את האמור שם יש לפרש כהגדרה של הסכום המירבי שהבנק יכול לטעון לו על-פי נתוניו שלו, בכפוף לטענת הריבית המופרזת.
שיעור החוב יצטרך להיקבע בבית-המשפט המחוזי בירושלים. הדיון שהיה אמור להתקיים שם בעוד כמה שבועות נדחה, כפי שהודיע אתמול בא-כוח המשיב, וטרם נקבע לו מועד אחר.
3. לפיכך, ובשל הפרשנות הדחוקה מעט, של "ההודאה" המיוחסת למבקשת בהתנגדות ובתצהיר התומך בה, אינני פוטרת את עצמי מלהתייחס גם לשאלת מאזן הנוחות.
בא-כוח הבנק טוען שהנכסים של המבקשת, שמכירתם מבוקשת בהליכי הכינוס, הם מלאי עסקי שימצא לו תחליף ומכירתם לא תגרום למבקשת נזק שאינו ניתן לתיקון. אך מסתבר שכאן אין מדובר במלאי עסקי רגיל, אלא בנכס קרקע ששטחו כ- 150 דונם ושלמערערת יש עניין מיוחד בו כנושא ליוזמה של פרוייקט רב-תכליתי הנמצא בהליכי תכנון והשבחה. מימושו בכינוס נכסים יקטע את המאמץ המושקע בו וגם אם ימכר רק חלק מתוכו, יפגע הדבר קשות בשוויו. במצב כזה די לה למבקשת גם בסיכוי כלשהו, ואפילו קלוש, לזכות בערעורה (ראה המ' 103/81, ע"א 23/81 הרשקו נ' ארבוך ואח', פ"ד לה(2) 666 והאזכורים שם בעמ' 670; ב"ש 839/86 הנ"ל בעמ' 129). סיכוי כזה מצוי בפרשנות של "ההודאה" שלה בסכום החוב, וכאמור מבלי שהתגבש החוב ויקבע סכומו אין לאכוף את אגרת החוב.
כנגד זאת יש לשקול מה הנזק העשוי להיגרם לבנק אם ינתן העיכוב והערעור ידחה. הבנק טוען להפסדים שונים שיגרמו אם הנכס לא ימכר בהקדם - הצטברות מס רכוש ואבדן הנחה ששלטונות מס הכנסה מוכנים להעניק אם חוב המס ישולם תוך זמן קצוב. לטענה זו יש משקל באם בשווי הנכס אין די לכיסוי החובות, שכן אחרת יפול ההפסד על המבקשת ומה לו לבנק כי ילין.
לעניין שווי הנכס מפנה בא-כוח המבקשת להערכת שמאי שנערכה במאי 1991 מטעם הבנק. לפיה שווי הנכס כולו הוא כ- 7 מליון, דולר כששוויו של חלק מסויים מתוכו מוערך שם ב- 800 אלף דולר. באוקטובר אותה שנה הגיש הבנק בקשה לבית-המשפט להתיר מכירתו של אותו חלק לקונה שהיה מוכן לשלם תמורתו כ- 1.5 מליון דולר (לא כולל מע"מ). בהערכה שמאית מעודכנת ל- 15.3.92 נשום אותו חלק ב- 1.8 עד 2 מליון דולר (לא כולל מע"מ), אך במימוש מהיר באילוץ - כ- 1 מליון בלבד (כולל מע"מ). מעדכון זה התבקשתי להסיק על עליה מתאימה של שווי הנכס כולו (לא ידוע לי אם ההערכה של 7 מליון דולר כוללת מע"מ אם לאו).
אך לעומת-זאת אין להתעלם מחובות מס הכנסה. בהסכם שנעשה ב-1989 בין המבקשת לפקיד השומה בקשר לארכה שזו בקשה על-מנת לאפשר לה למכור את הרכוש בתנאי שוק, הותנתה הארכה בכך שאם תמורת המימוש תעלה על 4 מליון דולר (כולל מע"מ) יהיה סכום המס מליון דולר בתוספת 45% מאותו חלק התמורה העולה על 4 מליון.
יש להביא בחשבון גם את הריבית המצטברת בינתיים על החוב.
לא ניתן להתעלם מחשש שאם יעוכב הביצוע ואגרת החוב לא תמומש ילכו החובות ויגדלו באופן שלא יהיה אולי בנכס של המבקשת די לסילוקו. אך בנתונים לא נתונים אלה, לא אוכל להעריך מה מידת הסבירות של חשש זה. עוסקת אני כאן בנעלמים רבים, כמו תנודות אפשריות בשווי הנכס, בשיעור הריבית, וכאמור עדיין מרחפת שאלה על שיעור החוב עצמו.
מבחינתה של המבקשת, נזקה הוא בלתי-הפיך. מבחינת הבנק קיים חשש, שאם כי אין להתעלם ממנו אין לדעת מה מידת סבירותו. במאזן זה נראה לי ראוי להענות לבקשת העיכוב אך להתנותה בתנאים (השווה ב"ש 839/86, שם אמנם היה יסוד יותר מוגדר לחשש שהנכסים לא יספיקו לתשלום החוב).
כאן יש צורך לחזור לטענה בדבר הסכום של 2 מליון דולר העומד לרשות הבנק בקופת הכינוס של חברת מנדרין. המשיב טען (בתצהירו בבית-משפט קמא) כי לאחר תשלום המיסים השונים שאותם מנה שם (והמשמעותי מביניהם מס שבח) ספק אם תיוותר שם יתרה. טענה זו אינה מתיישבת עם דעתו המנומקת של כונס הנכסים של מנדרין (במכתבו מיום 11.8.89) כי לא יחול מס שבח. הבנק לא הראה כי דעה זו לא עמדה מאז במבחן המציאות. רק ב- 15.3.92 פנה הבנק לכונס של מנדרין וביקש להעביר את היתרה לזכות חשבון מנדרין אצלו. לא נטען שהכונס לא נענה לפניה זו. אך סכום זה לא נוכה מחובה של המבקשת והבנק ממשיך לחייב אותו בגינו בריבית כל אותה עת. עניין זה יש להביא בחשבון בקביעת התנאים לעיכוב.
4. אני מחליטה לעכב את אכיפת אגרת החוב מבחינת מכירת נכסי החברה או חלק מהם בתנאים הבאים שמטרתם לצמצם את יצירתו או גידולו של פער בין שיעור החוב לבין שווי הנכס:
א. הסכום שנמצא בקופת הכנוס של מנדרין ינוכה מחובה של המבקשת אצל הבנק. סילוקו בצורה זו יראה כקיום תנאי לעיכוב המבוקש.
ב. המבקשת תשלם לבנק בתקופה שמהיום ועד לפסק-דין הערעור, מידי חודש בחודשו בראשון לכל חודש, ריבית בשיעור כפול משהיא מחוייבת בה כיום, על מלוא הסכום שעליו היא מחוייבת כיום בריבית, מבלי להתחשב באמור בסעיף א' לעיל. צו העיכוב יתבטל מאליו אם המבקשת לא תשלם שני תשלומי ריבית רצופים.
כל אחד מהצדדים יוכל לפנות לבית-משפט קמא לדיון מחודש לאחר שסכום החוב יקבע בבית-המשפט המחוזי בירושלים (ואני ממליצה שקביעתו תעשה בהקדם), או בתום 3 חודשים מהיום, לפי המוקדם."

7. סדרי דין בהליכי עיכוב ביצוע
7.1 מבוא
בקשה לעיכוב ביצוע באופיה נמנית על קבוצת הסעדים הזמניים למיניהם, בהיותה סעד שאינו קובע זכויות מוחלטות, אלא מטרתו הינה שמירה על המצב הקיים.

בקשה לעיכוב ביצוע מוגשת על דרך הנקוטה בהגשת סעדים זמניים בכלל.
ב- בש"א (יר') 4625/00 {אררט חברה לביטוח נ' סעיד שלאלדה, תק-מח 2000(3) 10288} החליט בית-המשפט בבקשה בכתב לעיכוב אף ללא קבלת תשובת המשיב. כקביעת בית-המשפט:

"4. אכן, אני ער לכך שדחיית הבקשה לעיכוב הביצוע, עשויה להפוך את בקשת רשות הערעור לתיאורטית, אך כנגד עניין זה עומד השיקול, לפיו קבלת הבקשה משמעותה התערבות בהחלטות שעניינן ניהולה השוטף של התובענה, התערבות שתיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן.
זאת ועוד, הנזק שעלול להיגרם למבקשת, או למי מטעמה, אם תידחה הבקשה לעיכוב ביצוע, מסתכם בכך שבעל תפקיד במבקשת יאלץ להתייצב בבית-משפט. אין מדובר בנזק של ממש, שמצדיק התערבות בהחלטה שעניינה אופן ניהול ההליך, נושא המסור כל כולו לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית. יש גם לזכור שמדובר בבעל תפקיד בחברת ביטוח שהיא חברה עסקית, שההתדיינות בבית-משפט היא חלק בלתי-נפרד ממהלך עסקיה הרגיל.
5. כאמור, החלטתי שיש מקום לדחות את הבקשה אף מבלי להמתין לתשובת המשיב.
הטעם העיקרי לכך הוא, שגם אם המשיב היה מסכים לבקשה, לא היה בכך כדי להביא את בית-המשפט לקבלה מכוח אותה הסכמה. בעניינים הנוגעים לאופן ניהול ההליך, ובכלל זה קביעת מועדים ומתן הוראות באשר להתייצבות בעלי דין, אין בית-המשפט 'פועל כאוטומט' הנענה לבקשות מוסכמות (רע"א 3136/00 סלמאן ואח' נ' שוקייר ואח', תק-על 2001(1) 119, החלטת כב' המשנה לנשיא לוין מיום 28.7.00).
מכאן, שהסכמת המשיב לבקשה דנן לא היתה מעלה ולא מורידה, מה גם שאין ההחלטה נשוא הבקשה דנן נוגעת ישירות לזכויותיו או חובותיו של המשיב.
מכל מקום, לא יכול להיות ספק שלבית-המשפט יש סמכות טבועה לדחות על-הסף בקשה בכתב, שעל פניה אין הוא סבור שיש לה סיכוי להתקבל, אף מבלי להמתין לתשובת המשיב.
על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה."

קבלת צו במעמד צד אחד מחייבת את המבקש, כמצוות תקנה 244 לתקסד"א, להצביע תוך פירוט העובדות, כי הזמנת המשיב עלולה לגרום לו נזק שאין לו תקנה או נזק חמור.

ב- בר"ע 59/73 {מרדכי לוי ואח' נ' מאיר מיכלין ואח', פ"ד כז(1) 827} הובהר מה משמעות הפירוט הנדרש על-מנת שצו ינתן במעמד צד אחד. בית-המשפט קבע כי:

"3. סבורני שהשופט המלומד היה מטיב לעשות, אילו סירב, על יסוד הטענות שבתצהיר, ליתן למבקשים את הצו הזמני שביקשו, בוודאי לא היה מקום למתן הצו על-פי צד אחד, ואפילו לפני הגשת התובענה.
על-פי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. כמו שפסקנו לא מכבר ב- ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה ואח' נ' מנהלי עזבון המנוח יהושע בידרמן ואח', פ"ד כו(2) 781, ההתחייבות הצריכה מסמך היא התחייבותו של המוכר. לפיכך אין הדבר לא מעלה ולא מוריד שהמבקשים חתמו על המסמך ושלחוהו לצד שכנגד. כל עוד לא העלו המוכרים את דבר הסכמתם על הכתב, אין התחייבות לעשות את העסקה בנמצא. ולא היתה איפוא בפני השופט ראיה לכאורה להוכחת הזכות שהמבקשים ביקשו להבטיח על-ידי הצו הזמני.
זאת ועוד: על-פי תקנה 304 אין נותנים צו על-פי צד אחד, זולת אם הזמנת המשיב עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור. בתצהיר האמור נאמר אמנם כי 'קיים חשש סביר, שאם ייוודע למוכרים דבר הגשת בקשה זו, הם ימהרו להעביר את החלקות במשרד רשם המקרקעין לקונה האחר' (שאיתו התקשרו המשיבים), אך דברים סתמיים אלה אין די בהם כדי לצאת חובת התקנה 304. חשש שכזה צריך לפירוט עובדתי, לא די לו למבקש להביע חששו אלא עליו להביא לפני השופט את העובדות עליהן מתבסס החשש כדי שהשופט יקבע אם יש צידוק לדבר אם לאו."
{ראה גם בר"ע 90/82 לוי נ' לוי, פ"ד לו(1) 671}

משסבור בית-המשפט שאין ליתן צו במעמד צד אחד והבקשה על פניה אינה ממין אלו שיש לדחותן על-הסף, כאמור לעיל, על בית-המשפט לקבוע דיון במעמד שני הצדדים. בית-המשפט אינו יכול לדחותה ללא דיון, אלא אם יפעיל את סמכותו על-פי תקנה 241 הנ"ל ויחליט על-סמך הבקשה, תשובת המשיב ותגובת המבקש {רע"א 6408/93 אסתר בוזגלו נ' דוד בוזגלו, פ"ד מח(1) 702}.

מקום שאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בית-המשפט אינו מחוייב בקיום דיון ובחקירת המצהירים ויכול ליתן את החלטתו בלא קיום הדיון אלא על-סמך הבקשה ותשובת המשיב {רע"א 3542/99 מלם מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד, תק-על 99(2) 1260}.

ב- רע"א 2508/98 {מתן י' מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3) 26} נקבעה ההלכה המחייבת בסוגיה של סירוב בית-המשפט לאפשר חקירת מצהירים על תצהיריהם. כאן נקבעה המדיניות המשפטית שצריכה לנהוג בכלל במתן סעדים זמניים.

7.2 אין חובת פניה מוקדמת לערכאה ראשונה
לעניין זה ראה תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המובאת לעיל.

7.3 קיומה של תשתית עובדתית מפורטת
קיומה של תשתית עובדתית מפורטת הינה תנאי בל-יעבור העומד ביסוד בקשה לעיכוב ביצוע. היעדרה של תשתית ראויה כאמור תביא לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע. לא די בתשתית עובדתית מפורטת אלא חובה על המבקש עיכוב ביצוע להציג בפני בית-המשפט את מלוא האינפורמציה ללא כחל ושרק, לרבות תמונת מצב של הליכים קודמים ואחרים בעלי נפקות לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע.

ב- בש"א (יר') 2334/00 {כלל חברה לביטוח נ' רבקה שטרן, תק-מח 2000(2) 9334} נדון מקרה בו לא הוצגה התשתית הראויה כאמור. בית-המשפט קבע כי:

"על-פי הלכה זו אין מקום לעכב ביצועו של פסק-דין כספי אלא-אם-כן מונחת בפני בית-המשפט תשתית עובדתית, לפחות לכאורית, שעל-פיה ניתן לבסס את הטיעון, לפיו קיים חשש ממשי להיעדר האפשרות להשבת הכספים, אם המבקשת לא תזכה בערעורה. כאמור, המבקשת לא הניחה תשתית זו בפני בית-המשפט ואף לאחר שבית-משפט השלום ציין זאת במפורש בהחלטתו, כל שנעשה הוא, שהמבקשת חזרה על אותה בקשה, כמעט מילולית, מבלי כל ניסיון למלא את החסר בנדון.
די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה ואף לחייב את המבקשת בהוצאות, וכך אני מחליט."

טענה כללית ובלתי-מפורטת בבקשה לעיכוב ביצוע האומרת כי: "חיובם לשלם כעת יזיק לעסקם" - לא מהווה תשתית הולמת על-פיה ינתן צו עיכוב ביצוע {ע"א 8502/00 אלוסים בע"מ נ' השחר העולה תעשיות ממתקים בע"מ, תק-על 2001(1) 276; ראה גם ע"א 2507/94 צביה חיים נ' מוסכי אברהם, תק-על 94(2) 1856}.

כמו-כן גם טענה מסוג של "קיים חשש כבד וממשי שמא ייעשה שימוש לא נכון בכספי הפיצויים" הינה הצהרה כללית. בקשה לעיכוב ביצוע שנסמכה על אמירה כזו, נדחתה {רע"א 3880/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף נאור, תק-על 2001(2) 615}.

קיומה של תשתית מפורטת בבקשת העיכוב ומולה היעדר תשתית הולמת נגדית מטעם המשיב, תביא לקבלת צו עיכוב {רע"א 8101/96 ניצה ליבנה נ' שלמה אריכא, תק-על 97(2) 914}.

מן הראוי שהמבקש עיכוב ביצוע יציג בבקשתו את כל ההליכים שננקטו על ידו בקשר עם ההחלטה נשוא הערעור וכן ההליכים שנקט לצורך בקשת עיכוב הביצוע, הכל כדי שלבית-המשפט תהא תמונה מלאה ולא חלקית על הליכים אלה {בש"א 6312/95 מסדה שביט ואח' נ' עיריית באר שבע ו-3 אח', תק-על 95(3) 710}.

ב- ע"א 3130/99 {שובל הנדסה ובניין (1988) נ' י.ש.מ.פ. חברה, תק-על 99(2) 791} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע ונדחתה מחמת העובדה שהמבקש התמקד בשאלת סיכויי הערעור ולא הניח תשתית עובדתית לפירוט הנזקים.

ב- ע"א 6647/98 {מנשה גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1) 187} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע בהיעדר תשתית וכדברי בית-המשפט:

"4. הפתח הפתוח לעיכוב הביצוע של פסק-דין כספי בשל הנזק שייגרם לחייב ממימוש נכסים, אף שאינו חסום לחלוטין, צר מן הפתח לעיכוב הביצוע של פסק-דין כספי בשל החשש לחוסר יכולתו של החייב להשיב את כספו במקרה של קבלת הערעור. באופן עקרוני, הצורך לממש נכסים לשם קיום חיוב כספי אינו סיבה מספקת לעיכוב הביצוע. ראו רע"א 214/88 כהן טוויל נ' דויטש, פ"ד מד(3) 752, 754; בש"א 216/89 אברהמי ובניו נ' בנק מזרחי, פ"ד מג(2) 172, 175-174; בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלות ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 91(3) 232. יחד-עם-זאת, אין פירושו של דבר כי בית-המשפט אטום להשלכות שיש לביצוע המיידי של פסק-הדין על עתידו של החייב. ייתכנו נסיבות, בלתי-רגילות, בהן יהיה בית-המשפט מוכן לסטות מן הכלל ולעכב ביצוע של חיוב כספי הכרוך במימוש נכסים. נסיבות כאלה צריכות להיות בעלות חומרה מיוחדת, החורגת מן ההכבדה או הנזק הכרוכים בדרך-כלל במכירת נכסים. כך הוא הדבר, לדוגמה, כאשר ביצוע פסק-דין כספי עלול להוביל להתמוטטות כלכלית של החייב (בש"א 2449/96 לוי נ' לוי, תק-על 96(2) 191) או למכירת נכס בעל חשיבות מיוחדת עבורו, כגון דירת מגוריו ומיטלטליה (רע"א 214/88, לעיל). בכל מקרה, מערער המבקש שבית-המשפט יעכב ביצוע של חיוב כספי שהוטל עליו, בשל התקיימותה של נסיבה מיוחדת, אינו יוצא ידי חובה בהפרחת טענות לאוויר אודות ההשלכות של ביצוע פסק-הדין לגביו. עד שבית-המשפט יואיל להיעתר לבקשה כזאת, נדרשים להתמלא מספר תנאים. תנאים אלה הוגדרו זה מקרוב על-ידי השופט מצא, ב- בש"א 8240/96, ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 406-405, כך:
'ראשית, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק-הדין, למהותם ולאפשרות תיקונם, ולצורך כך על המבקש להגיש תצהיר שבו יפורטו היטב העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו...
שנית, על המבקש לשכנע את בית-המשפט בכך שלכאורה יש לערעורו סיכויים טובים להתקבל;
ושלישית, מוטל על בית-המשפט לתת את דעתו, בהקשר האמור, גם לפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב.'
לעניין התנאי השלישי הרחיב השופט מצא במקום אחר, וכך אמר:
'כדי שבית-המשפט ייענה לבקשה כזאת מצד חייב, לא די לו שישתכנע כי מימוש הבטוחה לאלתר יגרום לחייב נזק גדול או בלתי-הפיך, אלא עליו להשתכנע גם בכך, שעיכוב מימושה של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מן הבטוחה, באותה מידה, גם אם יושעה המימוש. כדי לשכנע את בית-המשפט, בקיומו של תנאי אחרון זה, מוטל על המבקש להראות, כי לנכס המשועבד שווי כספי יציב, שמאז השיעבוד נשמר ערכו ביחס שווה לגובהו המשתנה של החוב שלהבטחתו שועבד, וכי יש יסוד איתן להאמין, שיהיה די בו כדי להבטיח את סילוק החוב שיעמוד לזכות המשיב, אם יידחה הערעור.'
(בש"א 4645/91, לעיל; ראו גם החלטתי ב- ע"א 4765/97 כהן נ' רודיטי, תק-על 97(4) 645, בפסקה 4).
6. האם המבקש עמד בשלושה תנאים אלה? דעתי היא כי המבקש לא עמד לא בתנאי הראשון ולא בתנאי השלישי. בשל כך, איני רואה צורך לבחון את התנאי השני בדבר סיכויי ההצלחה של המבקש בערעור.
אשר לתנאי הראשון, הדורש לבסס את הבקשה על תשתית עובדות מפורטת, תצהירו של המבקש רחוק מלהיות כזה. כל שנאמר בתצהיר הוא שלמבקש אין 'כספים נזילים בסכומים אלו', וכי לא יהיה מנוס ממימוש נכסיו לצורך פירעון החוב למשיב. אולם מהו הסכום של הכספים הנזילים שיש בידי המבקש? מהם המהות, הטיב והשווי של הנכסים הלא-נזילים השייכים למבקש? האם מדובר בנכסי דלא-ניידי, במיטלטלין, בזכויות בתאגידים, או אולי בכספים "סגורים" באפיקי השקעה? אם יש למבקש רכוש, מה מונע בעדו למכור רכוש זה בשווי השוק, לצורך פירעון החוב למשיב, ומדוע הוא מניח כי הדרך היחידה למכור רכוש זה הינה 'במסגרת הליכי הוצאה לפועל בנזיד עדשים'? מה היקף הנזק שייגרם למבקש אם ימכור בעצמו רכוש, יפרע בתמורה את החוב למשיב, וירכוש רכוש חדש, במקרה של זכיה בערעור, בכספים שיקבל חזרה מן המשיב? האם קיימת התאמה בין טענת המבקש לגבי משאביו הנזילים המצומצמים לבין הכנסתו השוטפת ורמת החיים שהוא ומשפחתו מנהלים? לכל אותן שאלות, ואף לשאלות נוספות שלא מניתי, אין כל תשובה בתצהירו של המבקש. בנסיבות אלה לא עמד המבקש ולו בקצהו של הנטל המחייבו לפרוס בפני בית-המשפט תשתית עובדות מבוססת ומפורטת."

ב- ב"ש 978/84 {שכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4) 572} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע בהיעדר תשתית עובדתית הולמת. נקבע כי:

"הנימוק היחידי אשר הועלה כמצדיק עיכוב ביצוע פסק-הדין נוסח על-ידי המבקשת כדלקמן:
'אם יבוצע פסק-הדין נשוא הערעור והמשיבים יפנו את הדירות ויקבלו מהמבקשת את הסכומים שנפסקו להם וירכשו בהם דירות חדשות, לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו לכשהמבקשת תזכה בערעור אשר הגישה.'
זה מצמצם כמובן את השיקולים לנושא אחד בלבד, היינו, אם החשש של המבקשת (בין אם זה חשש מבוסס או לא מבוסס), כי למקרה של זכיה בערעור היא תתקשה לגבות בחזרה את הכספים שתשלם תמורת פינוי הדירות, מצדיק לעכב ביצוע פסק-הדין. לכך ניתן להשיב תשובה קצרה ביותר, כי המבקשת לא טרחה להניח תשתית כלשהי לטענה זו, והבקשה אשר לפניי לא נתמכה אפילו בתצהיר או בראיה לכאורה אחרת, ממנה עשוי לעלות, כי המשיבים או מי מהם אינם בעלי יכולת כלכלית, עד שתתקשה המבקשת לגבות מהם בחזרה כספים, שיגיעו לה אם תזכה בערעור. ואם הכוונה היא לכך, כי כל אחד מהמשיבים יוציא את הכספים לרכישת דירה אחרת, הרי מאותו רכוש ממש ניתן יהיה להיפרע. כבר מהיעדר תשתית כלשהי לטענה זו עשויה הטענה להידחות.
4. ואולם בא-כוח המבקשת טוען, כי בנסיבות המקרה דנן יש להתייחס לצו האופרטיבי של פסק-הדין, כאילו היה זה פסק-דין של פינוי, שכן מצווה הוא על החזרת הדירות על-ידי המשיבים, והלכה פסוקה היא, כי ביצוע צו פינוי מעוכב בדרך-כלל כדבר שבשיגרה...
נראה לי, שבטענה זו עורבב מין בשאינו מינו; הנוהג לעכב ביצוע של פסק-דין פינוי מתייחס לצו, שניתן נגד דייר, שחוק הגנת דייר (נוסח משולב), התשל"ב-1982, חל עליו והוא עלול להפסיד את מקום מגוריו בטרם פסק הפינוי נעשה סופי בערעור; ואם אמנם ייעשה כן, והמשכיר בינתיים ישכיר המושכר לאחר או ימכרו, שוב לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, ונמצא נזקו של הדייר המפונה לא ניתן לתיקון, על-אף זכייתו בערעור (ב"ש 736/83 חנה אברהם נ' אליהו ניזרי ואח', פ"ד לז(3) 496, 499-498). והיפוכו של דבר הוא בעניין דנן: כאן דווקא הדיירים, היינו רוכשי הדירות, מבקשים להחזיר את הדירות למבקשת: בדירות אלה אין הם רוצים כלל ושמחים להיפטר מהן לאחר שהתענו בהן רבות בשנים. כאן לא הדייר המפונה הוא המערער כדי להשיג ביטולו של צו הפינוי ושמירת קורת גג לראשו. בין זה לבין פסק-דין של פינוי, שמקובל לעכב ביצועו עד להכרעה בערעור, אין ולא כלום.
כאן הדיון התנהל בעיקרו בנושא של זכותם של המשיבים לבטל את חוזי המכר לפיהם רכשו דירותיהם, ואף שהדבר לא נאמר במפורש בפסק-הדין, המסקנה האופראטיבית כאילו מושתתת על התרופה בה מדבר הסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (שאמנם אינו חל עדיין על העניין דכאן, מלבד מבחינת המסקנה המתבקשת לפי הדין הקודם), כי משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע את מה שקיבל על-פי החוזה. מכל מקום, לא תביעת פינוי היתה כאן אלא תביעה כספית להשבת מה שנתקבל תמורת הדירות, שיוחזרו מחמת הפגמים והליקויים.
5. היש מקום לעכב ביצועו של פסק-דין, שהחיוב שבו הוא תשלום כספים. כשהתשלום מותנה בהחזרת הנכס עבורו שולמה התמורה? נקודת המוצא היא בעיקרון הכללי על-פי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (המ' 369/81, ע"א 367/81 יצחק שובינסקי נ' קונטרנס גזלשפט פיר, פ"ד לו(2) 304), והיוצא מהכלל הוא, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות סטיה מכלל זה (ב"ש 981/82, ע"א 740/82 אורי גבריאלי נ' שושנה מילצן ואח', תק-על 82(4) 267). הנסיבות המיוחדות עשויות להצדיק עיכוב, כאשר מתברר בעליל, כי עם ביצוע פסק-הדין שוב לא ניתן יהא להחזיר את המצב לקדמותו, כגון שהדייר שנצטווה לפנות יאבד קורת הגג, כי מבנה קיים ייהרס וכדומה עניינים, שבהם ביצוע פסק-הדין ייצור מצב, שלא ניתן יהא להחזיר את הגלגל אחורנית, והזוכה בערעור לא יוכל לממש את פרי זכייתו (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 659). וגם במקרים כאלה יש משמעות לשיקול בדבר הסיכוי לזכות בערעור, אם כי באותו שלב אין בית-המשפט נכנס לפני ולפנים של סיכוי זה וביסוסו, ודי לפעמים בסיכויים לכאורה, כפי שמתגלים בבדיקה ראשונית של פסק-הדין ונימוקי הערעור, כדי לצאת ידי החובה בנדון (המ' 164/58 אילון נ' ידעי; דקלו נ' לוי, פ"ד יב(1) 755, 756; המ' 25/81, המר' 15/81 גולדברג ואח' נ' בנט ואח', פ"ד לה(2) 360, 363). ומלבד שני השיקולים שכבר הוזכרו על בית-המשפט, הדן בבקשה לעיכוב ביצוע, גם לבחון ולשקול את מאזן הנזקים או מאזן הנוחיות והאינטרסים של הצדדים ואת התוצאות, שתיגרמנה לכל אחד מהם בהמשך להחלטה. כאשר נזקו של האחד יהא קשה ואילו לצד שכנגד ייגרמו רק השהיה או נזק שניתן לפצות עליו, תגבר הנטיה שלא ליצור עובדות מוגמרות, ולעיתים ניתן יהא להסתפק בערובה מתאימה, שימציא הצד המבקש עיכוב הביצוע. כל אלה שיקולים במסגרת הנסיבות המיוחדות, כדי לא לעשות פלסתר התוצאה בערעור (ב"ש 646/82 הרוי סטנלי כהן נ' אלי הלחמי, פ"ד לו(4) 15, 19), כשהעיקרון הבסיסי הוא כאמור בתקנה 466 הנ"ל, היינו, כי הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועם של פסק-דין או החלטה.
6. סבורני, כי במיקרה הנוכחי אין צורך כי אתייחס ואביע עמדה ביחס לסיכויי המערערת לזכות בערעור, ולצורך הבקשה לפניי מוכן אני לצאת מההנחה, כי לגבי טענות מסויימות, כגון הערכת שיעור הפיצוי או בדומה טענות, יש ממש בהשגות; אך גם בהנחה זו שני שיקולים אחרים אינם מצדיקים סטיה מהעיקרון, הנובע מהתקנה 466 הנ"ל.
כאמור, הנימוק היחידי שביסוד בקשה זו מושתת על הטענה, כי המבקשת תתקשה, כביכול, לגבות מהמשיבים את הסכומים, שהיא תשלם על-פי פסק-הדין. טענה זו אינה נכונה: כי הרי תשלום החיובים לפי פסק-הדין צריך להיעשות 'בעד החזרת דירתו לנתבעת'; ואם אמנם, כטענת המבקשת, אין הדירות פגומות או אינן פגומות במידה שגורסים המשיבים, משמע, כי ערכן הוא מלא או כמעט מלא, כפי שהוערכו דירות דומות על-ידי בית-המשפט, ודירות אלה גופן מהוות בטוחה מספקת, ממנה תוכל המבקשת להיפרע אם תזכה בערעור. שמא תאמר, כי בפועל ערך הדירות מועט מחמת הפגמים והליקויים שלהן, הרי טענה כזו, אילו הושמעה, היתה משמיטה מניה וביה את הטענה בדבר הסיכויים הטובים לזכות בערעור.
ומבחינת האינטרסים של הצדדים ומאזן הנוחיות, דומני שמיותר הוא לפרט, כי אלה נוטים בצורה חד-משמעית לטובת המשיבים. מבחינת המבקשת זו שאלה של כיבוד פסק-דין כספי גרידא, שבהיעדר נסיבות מיוחדות אין צידוק לעכב ביצועו. ואילו מבחינת המשיבים וכל אחד מהיחידים זו שאלה של סבל נמשך שנים רבות, שהמבקשת לא עשתה ביעילות לסילוקו. הדברים מצאו ביטוי מוחשי בגוף פסק-הדין, ובמסגרת בקשה זו הוגש תצהיר נגדי, בו נאמר בין היתר:
'בבית הנדון ובכל דירותיו נוצרים, חדשות לבקרים, ליקויים חמורים - קירות נסדקים, צנורות מתפוצצים, בלטות שוקעות, התיקרות מתרטבות ודולפות, פנלים נופלים ועוד. עד מתן פסק-הדין ביום 11.9.84 עסקו כל הדיירים באופן שוטף בתיקונים של כל הליקויים הנ"ל... הדירות כיום אינן ראויות למגורי בני-אדם. בין השאר קיימות דליפות של מי גשם, שוודאי ילכו ויחריפו מאוד עד התגברותה של עונת הגשמים, אין כל אפשרות מעשית להמשיך ולהתגורר בדירות אפילו עוד מספר חודשים.'
טרוניות אלה תואמות במידה רבה את מימצאי פסק-הדין, ואין צידוק לתת למשיבים להמשיך לשאת את המצב כעבור שנים כה רבות.
על-כן יש לדחות את הבקשה."

7.4 חובת תמיכת הבקשה בתצהיר
חובת תמיכת בקשה לסעד זמני בתצהיר הינו פועל יוצא של חובה הקבועה בתקנות סדר הדין.

ב- בש"א 3158/91 {שמואל פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון ואח', פ"ד מה(5) 499} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע מחמת שתי סיבות: האחת, מחמת אי-צירוף תצהיר. השניה, לאחר שהיה תצהיר - מחמת סתמיותו של התצהיר {ראה גם בש"א (חי') 910/01 המאגר הישראלי לבטוח נ' פורמן רון, תק-מח 2001(1) 11134}.

בכל הסוגיות הקשורות למעמדו של התצהיר, חקירה על תצהיר, היעדר חקירה וכיוצא באלה חלים אותם עקרונות יסוד החלים לעניין הסעדים הזמניים בכלל.

7.5 עיון חוזר
בקשה לעיכוב ביצוע נמנית על הסעדים הזמניים וככזו חלים עליה גם הדין וההלכה לעניין עיון חוזר בבקשה לסעד זמני בכלל.

החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין, ועל-כן גם ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה {ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ' אלי זנגי, תק-על 2001(1) 1630; רע"א 2419/01 ד"ר דוד בן צבי נ' ישראל גלברג ואח', תק-על 2001(2) 799; בר"ע (יר') 2250/96 פלס ג.י.מ. בע"מ נ' עורך-דין רוני, תק-מח 97(2) 1004}.

7.6 שיהוי או איחור
איחור או שיהוי בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע או בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור יהוו נימוק מספיק לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע {ראה למשל רע"א 1261/01 דוד בלס ואח' נ' בנק לאומי ישראל בע"מ, תק-על 2001(1) 703}.

איחור בהגשת רשות ערעור לאחר שבית-משפט הורה על עיכוב ביצוע וקבע מועד להגשת בקשת רשות הערעור, יהווה נימוק לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע {רע"א 8528/00 חיים אביצור חיים ו-21 אח' נ' חפציבה חברה לבניין, תק-על 2000(4) 727}.

ב- בש"א 2507/94, ע"א 2102/94 {צביה חיים נ' מוספי אברהם, תק-על 94(2) 1856} נדונה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל עד לשמיעת הערעור על החלטה שניתנה על-ידי רשמת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בית-המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי המבקש לא הציג בפני בית-המשפט בקשה מפורטת ומתועדת כראוי.

כך גם ב- בש"א 439/90 {קופ"ח מכבי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, תק-על 90(1) 514} נדחתה בקשה לעיכוב מחמת שיהוי. במקרה הנדון, המבקש השהה את בקשתו לעיכוב ביצוע קרוב לשנה מאז מתן פסק-הדין וכעשרה חודשים מאז הגשת הערעור.

8. תנאים במתן צו עיכוב ביצוע
8.1 הערבות בנקאית
ב- ב"ש 940/86 {וולטר רוט ו-2 אח' נגד. Deak & Co. Inc ואח', פ"ד מא(1) 217} נדונה דרישת צד שזכה בפסק-דין לטובתו כי ערבויות בנקאיות שבהן חוייב מבקש עיכוב ביצוע כתנאי לעיכוב תהיינה ערבויות בנקאיות ישראליות ולא ערבויות בנקאיות אמריקאיות כפי שהפקיד המבקש לטובתו ניתן צו עיכוב הביצוע. בית-המשפט בחן את הסוגיה והחליט להמיר את הערבויות כמבוקש.

ב- ע"א 1869/01 {כל בו 2000 הרצליה (1990) נ' זאב סטבינסקי, תק-על 2001(2) 630} נדון הבטחת פיצויים שנפסקו בגין הפרת הסכם. בית-המשפט חייב בערבות בנקאית על חלק מן הפיצוי כתנאי לעיכוב ביצוע.

ב- רע"א 1626/00 {אמנון יונה נ' ערן ויינרמן, תק-על 2000(1) 66} נדון עיכוב ביצוע של חיוב כספי לשלם סכום של 280,000 דולר. בית-המשפט קבע כי:

"החלטתי לקבל את בקשת הרשות לערער, לדון בה כאילו ניתנה הרשות, וכאילו הוגש הערעור על-פיה, ולקבל את הערעור.
אכן, הכלל הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק-הדין עליו מערערים. חריג לכלל זה הוא מקרה בו יהיה זה בלתי-אפשרי, או, למיצער, קשה ביותר, להשיב את המצב לקדמתו אם יזכה החייב בערעורו, לאחר ששילם את חובו. במקרה שלפניי, העובדה שמרכז חייו של המשיב נמצא בחו"ל, וכך גם משפחתו וכל נכסיו, מקימה חזקה, לפיה ייתקל המבקש בקשיים אם יזכה בערעורו ויבקש להשיב אליו את כספו.
נראה, כי הפקדת ערבות בנקאית על-סך החוב הפסוק היא הפתרון הראוי במקרה דנן. פתרון זה משקף את האיזון הנכון בין האינטרס של הזוכה בהבטחת סכום החוב ובין האינטרס של החייב בהשבת המצב לקדמתו, כאשר למשיב אין נכסים בארץ.
אשר-על-כן, אני מקבלת את הערעור, ומורה כי המבקש יפקיד ערבות בנקאית על סכום החוב הקבוע בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגדו בגין פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, וזאת בתוך שלושה ימים ממועד המצאת החלטה זו. עם הפקדת הערבות הבנקאית, יעוכב ביצועו של פסק-הדין עד למתן החלטה בערעורו של המבקש."

ב- רע"א 771/00 {טרפיטק טכנולוגיות והנדסת נ' אפרים תמרי, תק-על 2000(2) 811} נדון חיובו של מבקש עיכוב הביצוע בהפקדת ערבות בנקאית כתנאי לעיכוב. בית-המשפט, בדחותו את הערעור, קבע כי:

"ערעור על פסק-הדין תלוי עומד בבית-המשפט המחוזי. המשיבה עתרה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע פסק-הדין בשל טענתה כי נפלו בו טעויות, בשל שביצוע פסק-הדין בדרך של מימוש עיקול, שהוטל על נכסיה, יסב לה נזק בלתי-הפיך, ולאור החשש כי אם תזכה בערעור לא תוכל להיפרע מן המבקשת. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה אולם התנה את המשך עיכוב ביצוע פסק-הדין בהפקדת ערבות בנקאית על מלוא הסכום הפסוק. כנגד החלטה זו מתבקשת רשות לערער.
המבקשת סבורה כי אין די בטענה בדבר קשיים כלכליים בהם היא מצויה, על-פי טענת המשיבה, כדי להביא לעיכוב ביצוע פסק-הדין.
לא שוכנעתי כי ראוי במקרה זה להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי. המשיבה הצביעה בבקשתה, בבית-המשפט קמא, על הנימוקים המלמדים להשקפתה, על סיכויים שיש לה לזכות בערעור, או במקצתו, ועל קשיים פיננסיים, שלטענתה, מצויה בהם המבקשת. בית-המשפט ערך את האיזון המתבקש, לשיטתו, בין השיקולים המתחרים בעניין זה ולא מצאתי עילה מספקת לשנות מהחלטתו."

ב- רע"א 7642/98 {רות יעקובי ואח' נ' יהודית צור ואח', תק-על 99(2) 775} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט לעכב ביצוע של פסק-דין המצהיר על בטלות הסכם על-ידי ערבות בנקאית בשיעור של 100,000 ש"ח. בית-המשפט קבע כי:

"החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
2. הטעם העיקרי להחלטתו של בית-המשפט המחוזי הוא כי 'בנסיבות המקרה יווצר מצב בלתי-הפיך כיוון שלא ניתן למנוע מהמבקשות לממש את פסק-הדין ולנהוג בנכס כבתוך שלהן כולל מסירתו - אם לא יעוכב ביצוע פסק-הדין'. מסופקני אם טעם זה יכול לעמוד. כאמור, הצהיר בית-המשפט המחוזי כי החוזה מבוטל וכן דחה את תובענתם של המשיבים להצהיר שיש לאכוף את החוזה. מה בא, איפוא, "עיכוב הביצוע" לעכב, וכיצד יש בו כדי למנוע מהמבקשות למכור את הנכס? יתר-על-כן, אפילו נראה את ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע כצו מניעה זמני - דבר שלא נאמר בה בפירוש אולם ניתן ללמוד אותו מתוכה - אין לדעת אם החשש שהמבקשות ימכרו את הנכס לאחרים זולת המשיבים הוא ממשי, לאור השיעבודים שהוטלו עליו והערות אזהרה שנרשמו. לכך יש להוסיף כי בית-המשפט לא שקל כלל את סיכוייו של הערעור ואף לא דן בשאלה אם אכן 'ביצוע פסק-הדין' ייצור מצב בלתי-הפיך. לעניין זה יצויין כי לטענת המבקשות לא עשו המשיבים מעולם שימוש בנכס ולא התגוררו בו. עניין נוסף שלא נבחן הוא מצבם הכלכלי של בעלי הדין - שבעניין זה טענו, כל אחד לשיטתו, טענות סותרות - העלול להשפיע אף הוא על תוצאות הדיון, לדעת בעלי הדין.
3. לפיכך נראה שאין מנוס מלבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומלהחזיר את הדיון אליו על-מנת שיתן דעתו על כל השאלות ויבדוק את כל העובדות הצריכות לעניין, אלה שצויינו לעיל וכן עובדות נוספות, כגון: האם המשיבים עושים שימוש בנכס, היקף החובות של בעלי הדין, במידה שיש לכך נגיעה לעניין, סכומי השיעבודים שרשמו המשיבים על הנכס וכיוצא באלה. כן יחזור וישמע את טענות באי-כוח בעלי הדין בעניין סיכויי הערעור, בעניין הערובות שעל המשיבים להפקיד כתנאי למתן צו המניעה ובכל עניין הדרוש להכרעתו בעניין צו המניעה. בשלב זה ועד להחלטה אחרת של בית-המשפט המחוזי יעמוד עיכוב הביצוע שנתן בעינו."

ב- ע"א 346/98 {כור מתכת בע"מ נ' חב' א' ולד מסחר והשקעות, תק-על 98(1) 622} נדון עיכוב ביצוע של חיוב כספי בתנאי של ערבות בנקאית. בית-המשפט קבע כי:
"הבקשה שבפני היא לעיכוב ביצוע פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 281/92), לפיו חוייבה המבקשת בתשלום סכומי כסף בגין הסכם העמלה בו התקשרה עם המשיבה. המבקשת פנתה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להחלטה בערעור שהגישה לבית-משפט זה, ובית-המשפט המחוזי התנה את עיכוב הביצוע בהפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בגובה סכום פסק-הדין. הבקשה בפני מבוססת בעיקר על טענות בדבר סיכויה הגבוהים, לטענתה, של המבקשת להצליח בערעורה, וכן על טענות לגבי מצבה הכספי של המשיבה. עוד נאמר בבקשה כי ביצוע החיוב יפגע בתזרים המזומנים של המבקשת.
בתגובתה טענה המשיבה כי הלכה היא שאין בעצם הגשת ערעור כדי לשמש טעם מספיק לעיכוב ביצוע פסק-דין. המשיבה סבורה כי אין ממש בטענה בדבר סיכויי הערעור הגבוהים של המבקשת שכן פסק-הדין מבוסס בעיקרו על ממצאים עובדתיים שקבע השופט קמא. עוד נאמר בתגובה, כי המשיבה היא חברה איתנה ולא תתקשה להשיב את הסכומים במידה והערעור יתקבל, ודווקא הטענה בדבר קשיים ב"תזרים המזומנים" של המבקשת מצדיקה את חיוב האחרונה בהפקדת ערבות בנקאית. עיינתי בטענות הצדדים ולא ראיתי להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי אשר בנסיבות המקרה, איזנה כנדרש בין האינטרסים של שני הצדדים.
אשר-על-כן, הבקשה נדחית."

ב- רע"א 188/98 {ג' בביוף ובנו בע"מ נ' יצחקי מחסנים בע"מ, תק-על 98(2) 27} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטות בית-המשפט המחוזי, בהן החליט לעכב את ביצוע פסק-דינו מיום 28.8.97, בו חייב את המשיבים בתשלום סכומי כסף למבקשת. בית-משפט של ערעור החליט כי לא יתערב בהחלטה על עיכוב הביצוע. כך, בהתחשב בסיכויי הערעור ובשל החשש שאם ערעור המשיבים יתקבל, לא יוכלו לקבל בחזרה כספים שישלמו למבקשת אולם חייב בערבות וכקביעתו:

"יוזכר בעניין זה, כי כבר בבקשתם לעיכוב ביצוע פסק-הדין, שהוגשה לבית-המשפט המחוזי, הודיעה המשיבה, ובהדגשה, על נכונותה להמציא בטחונות מתאימים להבטחת התשלום המגיע למבקשת לפי פסק-הדין. בית-המשפט המחוזי לא התייחס לנכונות זו. גם בתשובתה לבקשה לרשות ערעור זו, הביעה המשיבה את נכונותה, אם בית-המשפט יסבור שראוי הדבר, להמציא ערבות בנקאית אוטונומית, צמודה למדד, על כל סכום כפי שימצא בית-המשפט לנכון כתנאי להשארת עיכוב הביצוע על כנו.
אכן, הנני סבור שיש לחייב את המשיבה במתן ערבות בנקאית כאמור, אשר סכומה יהיה 500,000 ש"ח, צמוד למדד יוקר המחיה. הערבות תהיה להבטחת כל סכום שיגיע למבקשת מהמשיבים על-פי תוצאות הערעור שהגישו המשיבים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
המשיבה תשא, בשלב זה, בהוצאות הכרוכות בערבות בנקאית זו. אולם, היא תהיה רשאית לתבוע הוצאות אלה מהמבקשת, אם במסגרת הערעור ואם בהליך נפרד, הכל בהתחשב בתוצאות הערעור כפי שתהיינה.
3. על-סמך כל האמור לעיל, אני מחליט לדון בבקשה שהוגשה בתיק זה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה, וכן מתקבל הערעור במובן זה שעל המשיבה להמציא ערבות בנקאית כאמור בפסקה הקודמת. אם תומצא ערבות כאמור בתוך 21 ימים, יעמוד עיכוב הביצוע עליו החליט בית-המשפט המחוזי בעינו. לא תומצא הערבות הבנקאית תוך תקופה זו, תתבטל ההחלטה על עיכוב הביצוע. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות בבקשה זו."

8.2 הפקדה במזומן
ב- ב"ש 5130/92 {אברהם כהן נ' רוז כרם ואח', תק-על 92(3) 355} בוטל חוזה מכר וחייב קונה הן בפינוי הנכס והן בתשלום פיצויים. הקונה חוייב להפקיד את יתרת המחיר בו ממילא יהא חייב אם יזכה בערעור.

ב- בש"א 1042/91 {לייב וולדמן נ' הרי לונאי ואח', תק-על 91(2) 178} התנה בית-המשפט עיכוב של פסק-דין של פינוי בהפקדת מזומן.

ב- בש"א 2085/95 {רסמי חטיב-יפיע ואח' נ' אח'לאס סרחאן, תק-על 95(2) 1038} נדונה בקשת עיכוב הביצוע בבית-המשפט קמא שם בית-המשפט קבע כי הטענה היחידה הראויה לעיון היא שהמשיבה לא עובדת, אין לה אמצעים כספיים, ושאם המבקשים ישלמו לה את סכום פסק-הדין ולאחר מכן יזכו בערעורם, לא יהיה באפשרותה של המשיבה להחזיר להם את כספם. עם-זאת החליט בית-המשפט המחוזי, כי על החשש הנ"ל אפשר להתגבר על-ידי כך שסכום פסק-הדין יופקד בקופת בית-המשפט עד להכרעה בערעור.

8.3 ערבות אישית (עצמית) וערבות צד ג'
ב- ע"א 8374/98 {ביטוח חקלאי בע"מ נ' עופר דהאן ואח', תק-על 99(1) 576} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע בכפוף לכך שהמשיב ימציא ערבות עצמית על-סך 30% מהסכום שנפסק וכן ערבות צד שלישי, של שני ערבים נוספים. בדחותו את בקשת העיכוב קבע בית-משפט של ערעור כי:

"3. מבלי לדון בפרטי פסק-הדין המפורט והמנומק של כב' השופט ד"ר ביין, שניתח את הסוגיה העובדתית והמשפטית שנדונה בפניו על-פי החוק והפסיקה, אציין כי אינני רואה עין בעין עם בא-כוח המבקשת את הסיכויים בערעור, הן לעניין החבות והן לעניין הסכום שנפסק, אף כי כמובן ההרכב שידון בעניין ידון בכל השאלות שבא-כוח המערערת מעמיד בערעור זה.
גם לעניין אי-אפשרותו של המשיב להחזיר כסף, אם בית-המשפט העליון יתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, לא שוכנעתי, ודי, לעניין זה, בערבות של בית-משפט קמא.
4. הבקשה נדחית."

ב- ע"א 271/98 {גיא רוזן ואח' נ' כפר הרי"ף ואח', תק-על 98(1) 28} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין, לפיו נפסלה זכאותו הנטענת של המבקש הראשון לקבל מגרש בתחומיו של הכפר שהוא המשיב הראשון, במסגרת תכנית הרחבה לבניית בתים לבני חברים במושב.

השאלה העיקרית שהועמדה להכרעתו של בית-המשפט המחוזי היתה אם אמת-המידה שנקבעה על-ידי "ועדת ההרחבה" להקצאתם של עשרים וחמשה המגרשים הנותרים (לאחר שמירב המגרשים כבר הוקצו) היא אמת-מידה מחייבת, מבחינת סמכותו של הגוף הקובע ועל-פי כללי הסבירות.

הצדדים הביאו ראיות וטענו טענות בפני בית-המשפט המחוזי בסוגיה זו, אך בפסק-דינו החליט השופט המלומד שלא להיכנס להכרעה בשאלה האמורה באשר לדעתו מנוע המבקש הראשון מלהסתמך על טענותיו בסוגיה זו על רקע הסכמתו לקבל את הכרעת האסיפה הכללית. נפסק כי:

"עיון בנימוקי פסק-הדין מעורר קושי לא מבוטל ביחס להנחת השופט המלומד שהמבקש הראשון אכן קיבל את הכרעת האסיפה הכללית תוך וויתור על העמדה העקרונית שהציב ביסוד תביעתו. לכאורה נראה שדחיית התביעה על יסוד נימוק המניעות בלבד מעוררת קושי; ומכאן שלערעור יש לכאורה סיכויים מתקבלים על הדעת.
כיוון שהמדובר בזכות לקבלת נכס שאם לא תישמר למבקש עלולה היא להימסר לאדם אחר לפני שיינתן פסק-דין בערעור, נתקיימו תנאים המצדיקים עיכוב ביצוע, במובן זה שצו המניעה הזמני שהוצא על-ידי בית-המשפט המחוזי בראשית ההליך בפניו יוסיף לעמוד בעינו עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-משפט זה.
במובן זה אני נעתר לבקשה. הענקת הסעד הזמני מותנית בכך שתוך 7 ימים מהיום ימציאו שני המבקשים ערבויות עצמיות להבטחת כל נזק מוכח העלול להיגרם למשיב הראשון בשל הצו, אם בסופו-של-דבר תידחה תביעתם."

ב- בר"ע 172/89, 146 {נחה יצחקי נ' אליהו חלפון, תק-על 89(2) 334} נדון המקרה הבא: בגדר ערעור על פסק-דין של פינוי שניתן בבית-משפט השלום נגד המבקשים ב- רע"א 146/89 (שהם גם המשיבים ב- רע"א 172/89), לאחר שבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידם כנגד תביעת המשיבה ב- רע"א 146/89 (שהיא גם המבקשת ב- רע"א 172/89) שהוגשה בסדר דין מקוצר נדחתה, הורה בית-המשפט המחוזי לדחות בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין "כפוף לכך שאם המשיבה תשכיר את המושכר היא תשכיר אותו בשכירות בלתי-מוגנת, ותתנה במפורש כי מאחר וקיים ערעור על פסק-הדין יהיה על השוכר החדש לפנות את המושכר מייד אם הערעור יתקבל". בעלי הדין, זה בכה וזה בכה, משיגים על ההחלטה האמורה בבקשות הרשות לערער שהגישו.
בית-משפט של ערעור פסק כי:

"ראיתי את ההחלטה כאילו ניתנה עליה רשות ערעור והוגשו ערעורים על יסוד הרשות שניתנה.
2. נראה לי שההחלטה האמורה אינה יכולה לעמוד הואיל ומשמעותה המעשית עשויה להיות פינויים של המבקשים ב- רע"א 146/89 מבלי שלמשיבה באותו תיק תהיה תועלת מכך; הרי יש להניח שהמשיבה תתקשה לאתר דייר שיאות להסכים לתנאים שנקבעו על-ידי בית-המשפט, וכך סבורה גם המשיבה עצמה וכך היא טוענת.
איני מוכן לומר דבר לגבי סיכויי הערעור, שיש שלהם פנים לכאן ולכאן, ובנסיבות אלה - כך נראה לי - מוטב לעכב את ביצוע פסק-הדין של הפינוי בתנאים של הפקדת ערובה. אני מחליט איפוא כדלקמן:
א. הערעורים מתקבלים במובן זה שהשלב האחרון של הליכי הפינוי בלבד יעוכב. העיכוב מותנה בהמצאת ערבות בנקאית או של צד ג' על-שם המבקשים ב- רע"א 146/89 על-סך 10,000 ש"ח לשביעות רצונו של רשם בית-המשפט המחוזי, או הארכת הערבות, אם ניתנה, לפי החלטתי מיום 18.4.89. הערבות תבטיח תשלום כל הסכומים שיגיעו למשיבה וכל נזק שיגרם לה אם הערעור ידחה.
ב. עיכוב הביצוע הוא לתקופה של ארבעה חודשים מהיום, ואם שמיעת הערעור לא תסתיים עד תום התקופה יוכלו המבקשים להגיש בקשה חדשה לבית המפשט המחוזי, שידון בה מבלי שיהא קשור בפסק-דין זה.
ג. אין עיכוב של חיוביו הכספיים של פסק-הדין."

8.4 "בטוחה אחרת" או "ערובה"
ב- ע"א 4323/01 {אשר פוניס נ' שמעון גולן, תק-על 2001(2) 392} נדונה בקשה לעיכוב לאחר שניתן פסק-דין בפשרה על-פי סעיף 79א(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. נפסק כי:

"ככלל, אין מעכבים את ביצועו של פסק-דין המטיל חיוב כספי, אלא במקרה שבו הוכיח המערער כי יקשה להשיב את מצבו לקדמתו, אם יזכה בערעורו. ואולם, בנסיבות המקרה שבפניי, שבהן ניתן כנגד המבקש פסק-דין בהתבסס על ראיות המשיב בלבד, הגעתי לכלל דעה, כי בטרם תינתן למבקש ההזדמנות להשמיע את טענותיו בפני ערכאת הערעור, ראוי לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
ברם, לנוכח הצורך להבטיח את יכולתו של המשיב להיפרע מן המבקש את הסכום שנפסק לטובתו - ולאור הסכמתו של המבקש בעניין זה - החלטתי כי יש להתנות את מתן הצו לעיכוב ביצוע פסק-הדין בחיוב המבקש להמציא בטוחה מתאימה.
ניתן איפוא בזאת צו זמני לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.4.01 ב- ת"א 1331/97. צו זמני זה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק-דין בערעור שהגיש המבקש. תוקפו של צו זמני זה מותנה בהטלת עיקול על נכס של המבקש - לשם הבטחת ביצועו של פסק-הדין - וזאת להנחת-דעתו של רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות."

ב- בש"א 4662/90, ע"א 4661/90 {רחל זלקינד נ' טובה רוזן ואח', תק-על 90(3) 74} נדון עיכוב ביצועו של פסק-דין שביטל צווי מניעה. נפסק כי:

"בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט א' גולדברג) בתיק ת"א 1122/85, שבו בוטל צו מניעה זמני שעיכב השלמת דיספוזיציות בנכס נשוא המחלוקת, וזאת עד למתן פסק-הדין ב- ע"א 4661/90, שתלוי ועומד בפני בית-משפט זה.
בהתחשב בכל הנסיבות והשאלות שמתעוררות בערעור, ותוך שקילת האינטרסים הנוגדים של הצדדים, מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.
אשר-על-כן אני מצווה על עיכוב ביצועו של פסק-הדין האמור עד למתן פסק-הדין ב- ע"א 4661/90. צו זה מותנה בהפקדה, עד יום ה' ה- 6.12.90 של ערבות בטוחה בגובה 50,000 ש"ח, להנחת-דעתו של רשם בית-משפט זה, וזאת לכיסוי נזקים אפשריים שייגרמו במקרה שהערעור יידחה."

ב- רע"א 2575/97 {בנש מוריס (בן שטרית) נ' החברה לפיתוח מזרח, תק-על 97(2) 695} עסקינן במקרה בו כנגד המבקש תלוי ועומד פסק-דין בית-משפט השלום בירושלים. על-פי פסק-הדין עליו לפנות דירת סטודיו בחוצות היוצר בירושלים, הנמצאת בבעלות המשיבה. פסק-דין זה נתן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים, על רקע אי-תשלום מתמשך של דמי שכירות הנכס על-ידי המבקש.

בית-המשפט השלום בירושלים דחה בקשה של המבקש ליתן פסק-דין הצהרתי ולפיו אין עוד נפקות לפסק הפינוי וקבע כי חובת הפינוי שהוקמה על-ידי פסק הפינוי עודנה תקפה. המבקש הגיש בקשה לעיכוב ההליכים בתיק. בית-משפט השלום נעתר לבקשתו וקבע כי ההליכים בתיק יעוכבו בתנאי שהמבקש יגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך עשרה ימים ובתנאי שיפקיד בקופת בית-המשפט ערבון בסך 75,000 ש"ח להבטחת נזקי המשיבה, גם כן תוך עשרה ימים.

בד-בבד עם הגשת ערעורו לבית-המשפט המחוזי על הפסק ההצהרתי הגיש המבקש בקשה בדרך המרצה להורות כי ההליכים נגדו יעוכבו בלא שיידרש להפקיד את הערבון בסך 75,000 ש"ח, כפי שקבע בית-המשפט השלום. ביום 20.4.97 דחה בית-המשפט המחוזי את בקשת השחרור מהפקדת הערבון. נפסק כי:

"המבקש, אשר טרם הפקיד את הערבון שחוייב להפקידו כתנאי שההליכים נגדו יעוכבו, פנה לבית-משפט זה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שלא לשחררו מחובת הפקדת הערבון וכן הגיש בקשה לעיכוב ההליכים כנגדו עד להחלטה בבקשת רשות הערעור. ביום 24.4.97 ניתנה על-ידי החלטה ולפיה ינתן צו עיכוב ביצוע זמני עד להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, בכפוף להפקדת הערבון בסך של 75,000 ש"ח, כפי שנקבע בערכאות הקודמות. המבקש לא הפקיד את הערבון הנזכר וביום 25.4.97 הגיש בקשה לפטור מהפקדת הערבון טרם החלטת בית-משפט זה בבקשה לעיכוב ביצוע. דין בקשות המבקש להידחות.
על-פי כל פסקי-הדין שניתנו עד כה בערכאות הקודמות, מחזיק המבקש שלא כדין בנכס של המשיבה וכנגדו תלויה ועומדת חובת פינוי של הנכס. חסד עשו עימו הערכאות הקודמות משנאותו לעכב את ההליכים כנגדו, בכפוף לחובת הפקדת הערבון להבטחת נזקי המשיבה. סיכוייו של המבקש לזכות בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי קלושים, כפי שציין בית-המשפט המחוזי בהחלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע.
לאור כל האמור, אין מקום לבטל את חובת הפקדת הערבון שנקבעה בערכאות הקודמות.
הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית וכך גם בקשת רשות הערעור. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות."

8.5 הפקדה בידי נאמן
ב- בש"א 3352/90 {פנחס ארנרייך נ' ד"ר י' נאמן המנהל המיוחד, תק-על 90(3) 72} נדונה בקשה לשחרור הכספים שהופקדו בידי הנאמן. נפסק כי:

"4. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי אין מקום להורות על שחרור הכספים לידיו של המבקש. לבד מן העובדה כי המבקש לא בחר לערער על ההסדר האמור, בו הופקדו הכספים אצל בא-כוחו של המבקש, הרי שגם לגופו של עניין השתכנעתי, כי אין מקום בשלב זה להורות על שחרור הכספים (וזאת מבלי להביע עמדה לסיכויי הערעור לגופו). על-כן, דין הבקשה להידחות."

8.6 עיכוב ביצוע חלקי וערובות אחרות
ב- בש"א 1326/93 {עבד ואקד נ' כהן אלי ואח', תק-על 93(1) 873} נדונה בקשה לעיכוב בה עוכב חלק מתשלום פיצויי נזיקין. בית-המשפט קבע כי:

"בפסק-דינו מיום 18.11.92 קבע בית-המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 625/88) כי המבקש שלפניי היה שותף ביחד עם אחר (המשיב מספר 2 שלפניי) בתקיפתו של המשיב מספר 1 שלפניי, ועקב כך חייב את המבקש בפיצויי נזיקין: התוקף העיקרי (המשיב מספר 2) חוייב בפיצויים כדי 75% מהנזק שנגרם לתובע (המשיב מספר 1) ואלו המבקש שלפניי חוייב אך ב25% מהנזק שנגרם לניזוק. בקשתו של המבקש לעכוב ביצוע פסק-הדין נתקבלה אך בחלקה, ובית-משפט קמא הורה על עיכוב ביצוע לגבי רבע מפיצויי הנזיקין שנפסקו נגדו. על כך הבקשה שלפניי, שאעכב את ביצוע פסק-הדין במלואו.
טוען בא-כוח המבקש כי למבקש סיכוי טוב לזכות בערעור. קראתי את פסק-דינו של בית-המשפט קמא, ואין דעתי כדעתו. פסק-דינו של בית-משפט קמא נראה מבוסס היטב לעניין המבחנים החלים בנושא של עיכוב ביצוע, ומצד זה של הבקשה אינני רואה מקום להיענות לה.
אשר לטיעונו של בא-כוח המבקש כי אי-עיכוב הביצוע יביא לידי כך כי הניזוק 'לא יוכל... להחזיר... את הכספים שיגבה', לא ידעתי מה יסוד לטענה זו, והרי הניזוק הוא עובד קבוע ב"אגד" והסכום שמדובר בו אינו כה גבוה עד שלא יוכל להשיבו אם יידרש לכך. חסד עשה בית-משפט קמא עם המבקש בכך שהורה על עיכוב ביצוע חלקי, ואינני רואה טעם טוב לעכב את ביצוע פסק-הדין במלואו."

ב- בש"א 5953/93 {משה בסיליאן נ' אליהו בסיליאן, תק-על 93(3) 1112} דן בעיכוב ביצוע חלקי של חלקים אופרטיביים של פסק-דין. נפסק כי:

"בפסק-הדין הצהיר בית-המשפט של הדרגה הראשונה, שהמשיב ירשם כבעל כל הזכויות בדירה ברחוב עקיבא 10 בני-ברק, הידועה כחלקה 5, תת-חלקה 35, בגוש 6123.
בטרם הוגשה בקשה זו שבפני, פנה המערער וביקש את עיכוב הביצוע מאת הדרגה הראשונה שפסקה בעניינו, כפי שאכן שומה עליו לעשות על-פי הדין.
השופט המלומד שפסק בעניין, קבע בהחלטתו שאינו רואה מקום לעיכוב ביצוע פסק-הדין. עם-זאת, קבע שיאסר על הזוכה בפסק-הדין גם לאחר שירשם הנכס על שמו, להעביר את זכויות הבעלות בדירה לאדם אחר, עד שינתן פסק-הדין בערעור. האיסור לא יחול על זכותו להשכיר את הדירה ולגבות דמי שכירות.
הסעד שניתן על-ידי הדרגה הראשונה מספיק ומספק בנסיבות המקרה דנן ואין להרחיב בכך.
אשר-על-כן, משקיים, כאמור, צו עיכוב, אמנם מוגבל, בקשר להליכים שלאחר ביצוע פסק-הדין, איני רואה עילה ליתן כל צו נוסף."

9. הלכות בתי-המשפט
ב- ע"א 4086/04 {רעיה שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 2004(3) 928} נפסק כי:

"1. בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל), בפסק-דינו מיום 4.3.04, דחה את הבקשה שהגישה המבקשת, על דרך של המרצת פתיחה, להצהיר כי שטר המשכנתה שעליו חתמה המבקשת,ונספח התנאים המיוחדים לו, "בטלים ומבוטלים", ועל-כן אין לפנותה מביתה ולמכור את הבית במסגרת הליכי מימוש המשכנתה.
המבקשת ערערה על פסק-הדין. בגדר ערעורה ביקשה לעכב את ביצועו ולחילופין ליתן לה סעד זמני לפיו יעוכב ביצוע פינויה מביתה עד להכרעה בערעור שהגישה. המשיב השיב על הבקשה.
2. בבקשתה טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור "טובים ביותר". לטענתה הוסבר לה על-ידי סגן מנהל הבנק, לפני שחתמה על שטר המשכנתה, כי 'המשכנתה על בית המגורים מיועדת אך ורק להבטחת החזר הלוואה על-סך 660,000 ש"ח וכי בבנק קימות בטוחות נוספות ולכן לא נשקפת סכנה לבית המגורים'; אולם, בפועל הוחתמה על מסמכי משכנתה בלתי-מוגבלים בסכום. לטענתה הציג לה הבנק מצג שווא רשלני, הטעה אותה, הפר את חובותיו כלפיה ובכללן את חובת האמון, הנאמנות והזהירות, וכן הפר את חובותיו על-פי חוק הבנקאות (שירות לקוחות), התשמ"א-1981, ולפיכך שטר המשכנתה בטל.
לעומתה טוען המשיב כי אין למבקשת כל סיכוי להצליח בערעור וזאת במיוחד בשל התרשמותו השלילית של בית-המשפט המחוזי מעדותה וכן מהימנעותה מהעדת בעלה ועורך-הדין שלפניו חתמה על שטר המשכנתה. עוד ציין כי שטר המשכנתה ונספח התנאים המיוחדים נחתמו על-ידי המבקשת ובעלה לפני עורך-דין מטעמם שהסביר להם את מהות העסקה. לטענתו המבקשת היא מנהלת בית ספר, מחנכת, מורה למתימטיקה וכן ובעלת מניות בשתי חברות שבבעלותה ובבעלות בעלה; ולפיכך אין לשעות לטענתה כי לא הבינה את משמעות המשפט 'שטר משכנתה להבטחת אשראי ללא הגבלה בסכום'.
3. דין הבקשה להידחות.
מקובל עלינו, שאין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכויי הערעור קלושים וכן אם מתן הצו עלול לגרום לזוכה נזק העולה או אף השווה לנזק שיישא בו המבקש אם יזכה בערעור (ראו, בין היתר: בש"א 4459/94 סלמונוב ואח' נ' משה שרבני, פ"ד מט(3) 479; ע"א 2398/97 דלק ואח' נ' אבנר, תק-על 97(4) 26; בג"צ 3330/97 עיריית אור יהודה נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 472, 478; ע"א 9056/99 דולב חברה למימון רכב נ' קרן קיימת לישראל, תק-על 2000(1) 190). שיקולים אלה - סיכויי הערעור והנזק הצפוי - תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה. בשלב הראשון שוקל בית-המשפט את סיכויי הערעור; אם הגיע למסקנה כי טובים הסיכויים שפסק-הדין שעליו הוגש הערעור יבוטל, או אם הגיע למסקנה כי הסיכויים לכך קלושים, פוחת משקלו של השיקול השני, שהוא היחס בין הנזקים הצפויים לכל אחד מבעלי הדין אם יעוכב הביצוע. אולם, אם סיכויי הערעור מאוזנים, או שלא ניתן להעריך אותם, יעבור מרכז הכובד אל השיקול השני, והוא שיכריע. (ראו לעניין זה דברַי בעע"ם 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נו(2) 163, 167-168; וב- ע"א 4079/02 חלואני נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, תק-על 2002(2) 1022).
נראה לי כי סיכויי ערעורה של המבקשת קלושים. כידוע, טענות שמטרתן לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, המבוססים על התרשמות מעדים, או השגות על קביעות של מהימנות, אין בהן, בדרך-כלל, כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים בערעור (ראו דברַי ב- ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(4) 663; וב- ע"א 4234/02 דולב חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דוד נאמן, תק-על 2002(2) 399, 400). טענותיה והשגותיה של המבקשת הן כאלה. בפסק-דינו המנומק והמפורט קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי יותר משעדותה של המבקשת 'מבוססת על עובדות החקוקות בזכרונה' ניתנה 'מתוך נטיית לב'. עוד ציין כי על השאלה 'האם נכון כי שטר המשכנתה לא נחתם בפני מר צברי' השיבה 'בארבע תשובות שונות'; וכי עדותו של מר צברי היתה 'נחרצת וחד-משמעית' ונראתה "סבירה יותר". בית-המשפט גם עמד על כך שהמבקשת לא העידה את בעלה ואת עורך-הדין שלה וכי עובדה זאת פועלת לחובתה (ראו: ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 604; 465/88 הבנק למימון ולמסחר נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 661).
5. הבקשה נדחית."

ב- ע"א 5353/04 {יוסף בניית נ' פלומורן פיתוח ובניה 1994 בע"מ ואח', תק-על 2004(2) 3025} נפסק מפי כב' השופט א' א' לוי כי:

"מבוא
1. זוהי בקשה למתן סעד ביניים במסגרת ערעור שהוגש על-ידי המבקש, יוסף בניית (להלן: "המבקש"), על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ראיק ג'רג'ורה), שניתנה ב- בש"א 4378/03 (ת"א 1275/00), מיום 19.5.04, ובה נדחתה בקשת המבקש להצטרף כנתבע נוסף בתביעה הכספית שהגישה משיבה 1, פלומורן פיתוח ובניה 1994 בע"מ (להלן: "פלומורן"), נגד משיבים 2-4, אפרים בן אברהם ואח' (להלן: "בן אברהם").
רקע עובדתי
2. במסגרת הליכים לגביית חוב של חברה בשליטת בן אברהם (להלן: "החברה"), פתח בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") בשנת 1993 בהליכי הוצאה לפועל למימוש משכנתה על נכס מקרקעין שהיה בבעלות החברה. למקרקעין מונה כונס נכסים, ומשיבה 1, פלומורן, התקשרה עמו בהסכם לרכישת הנכס תמורת סכום של 130,000 דולר. הסכם זה אושר על-ידי רשם ההוצאה לפועל. בתגובה, הגישו המשיבים הפורמאליים - בן אברהם, בקשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה למתן רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, וביקשו לרכוש את הנכס בעצמם. לבקשת בן אברהם ניתן צו מניעה זמני, שאסר על העברת החזקה במקרקעין לפלומורן. עקב התנגדותו של הבנק ולבקשתו, קבע בית-המשפט המחוזי כי על בן אברהם להפקיד סכום השווה ל-130,000 דולר בקופת בית-המשפט (להלן: "הפיקדון"), כתנאי להותרת צו המניעה על-כנו וכתנאי לדיון בבקשתם למתן רשות ערעור. או אז, חתמו המבקש ובן אברהם על מסמך בו התחייבו האחרונים למכור למבקש את המקרקעין תמורת 200,000 דולר, וזאת לאחר שבן אברהם ירכשו את הבעלות במקרקעין אלה. בהסכם צויין כי ידוע למבקש שהבעלות במקרקעין נתונה בידי כונס הנכסים. בסמוך לכך הפקידו בן אברהם בקופת בית-המשפט המחוזי בחיפה סכום של 383,630 ש"ח (השווה ל-130,000 דולר) אותו העביר להם המשיב. בסופו-של-יום נדחתה הבקשה לרשות ערעור, וצו המניעה בוטל. בקשת רשות הערעור לבית-משפט זה נדחתה אף היא.
3. בעקבות כל אלה הגיש המבקש בשנת 1996 תביעה לבית-המשפט השלום בירושלים כנגד בנק דיסקונט ופלומורן, במסגרתה עתר להצהיר כי הוא בעל הזכויות בכספי הפיקדון הואיל ואלה ניתנו לבן אברהם בנאמנות. בית-משפט השלום בירושלים (השופט יצחק שמעוני) דחה את הבקשה בנימוק שלא הוכח קיומה של נאמנות ביחסים שבין המבקש לבן אברהם. על פסק-הדין ערער המבקש בפני בית-המשפט המחוזי וערעורו התקבל. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא עזרא קמא והשופטים דוד חשין ויונתן עדיאל) קבע כי המבקש הוא בעל הכספים שבפיקדון ופירותיהם. כן נקבע, כי על הבנק להשיב את כספי הפיקדון בניכוי סכום שיקבע בית-משפט מוסמך לשיפוי נזקיהם של פרומולן והבנק בגין צו המניעה שניתן בשעתו. בקשה רשות ערעור לבית-משפט זה שהוגשה על-ידי הבנק, נדחתה ביום 8.5.02 על-ידי השופטת ד' דורנר.
4. לאחר מתן פסק-הדין הודיע הבנק למבקש כי אין לו עוד עניין בכספים. ביני לביני הגישה פלומורן כתב תביעה לבית-המשפט המחוזי בחיפה נגד בן אברהם, במסגרתה עתרה לחייב את בן אברהם לשלם לה פיצוי בשל האיחור שנמשך מספר שנים בפינוי המקרקעין ובמסירתם לידה. במסגרת תביעה זו (ת"א 1275/03), ביקשה פלומורן כי הפיקדון ישמש כבטוחה לנזקיה אם תביעתה תקבל. ביום 25.3.03 ביקש המבקש להצטרף כנתבע נוסף באותה תביעה. הוא טען כי לנוכח קביעת בית-המשפט המחוזי בירושלים שהוא בעליו של הפיקדון, מן הראוי כי יהיה צד להליכים בתביעה החדשה. בתאריך 19.5.04 דחה בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ג'רג'ורה) את בקשת המבקש.
5. כנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית-משפט זה, ויחד עימו הבקשה הנוכחית למתן צו מניעה זמני המורה לבית-משפט קמא ולצדדים להימנע מקבלתן של החלטות, לרבות במסגרת הסדרי פשרה, אשר עלולות להיות להן השלכות על גורלו של הפיקדון. בהודעת הערעור חזר המבקש על טיעונו בבית-משפט קמא, לפיו היה מקום לצרפו כנתבע נוסף, באשר נוכחותו חיונית לצורך הכרעה בכל השאלות העומדות בפני בית-המשפט. עוד טען המבקש, כי אין זה מתקבל על הדעת שלא תיתן לו הזכות להגן על קניינו, לאור ממצאו החלוט של בית-המשפט המחוזי לפיו הוא הבעלים של הפיקדון, וכי יש להשיבו לו בניכוי נזקים שנגרמו לפלומורן והבנק בעטיו של צו המניעה שהוצא בעבר.
באשר לבקשה לצו מניעה זמני נטען, כי מתן הצו לא יגרום נזק למשיבים, באשר ההליכים בבית-המשפט קמא נמצאים עדיין בשלב של קדם משפט. יתרה מזאת, נטען כי במתן הצו יש כדי לחסוך זמן שיפוטי יקר אשר עלול לרדת לטמיון אם ההליכים ימשכו ולבסוף יזכה המבקש בערעורו. משיבה 1 מתנגדת לבקשה.
דיון
6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, ולאחר שבחנתי את סיכויי הערעור ואת מאזן הנזקים לבעלי הדין, החלטתי לקבל את הבקשה. כידוע, הכלל הוא כי צד שזכה בדין רשאי לממש את זכייתו וליהנות מפירותיה, ולפיכך, סעד ביניים בערעור הוא בגדר החריג שאינו מעיד על הכלל. מכאן, שעל המבקש סעד ביניים בערעור לעמוד בשניים אלה: ראשית, להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים; שנית, שאי-מתן הסעד הזמני יגרום לו נזק בלתי-הפיך, ויסכל הלכה למעשה את הליך הערעור. סבורני כי המבקש עמד בשני התנאים האמורים, ועל-כן ניתן בזה צו האוסר על קבלתן של החלטות בנוגע לכספי הפיקדון עד למתן פסק-הדין בערעור שהוגש לבית-משפט זה. כדי למזער את הנזק העלול להיות כרוך בצו הנוכחי, אם בכלל, יישמע הערעור לא יאוחר מסוף חודש ספטמבר 2004.
התיק יועבר לכב' הרשם כדי שיורה על הגשתם של סיכומים, בהתחשב בלוח הזמנים המתחייב ממועד שמיעת הערעור. אין צו להוצאות."

ב- ע"א 8759/03 {לילי שם טוב נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-על 2004(1) 3144} נפסק מפי כב' השופט א' גרוניס:

"1. בבקשה שלפניי עותרת המערערת למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור אותו הגישה לבית-משפט זה.
2. במסגרת תובענה שהגישה המערערת לבית-המשפט המחוזי בירושלים עתרה היא, בין היתר, לסעד הצהרתי בדבר בטלותה של משכנתה שנרשמה לטובת המשיב על שני קוטג'ים אשר בבעלותה. ביום 29.7.03 דחה בית-משפט קמא (כב' השופטת י' הכט) את התובענה. ביום 10.9.03 נענה בית-המשפט המחוזי לבקשתה של המערערת למתן סעד זמני לתקופת הערעור, אולם התנה זאת בהפקדת סכום של 850,000 ש"ח או ערבות בנקאית אוטונומית להבטחת הסכום האמור. יצויין, כי הבקשה לסעד זמני הוגשה לבית-המשפט המחוזי בהתאם להוראתה של תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המערערת ביקשה מבית-משפט זה ליתן לה רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, אולם ביום 12.2.04 נדחתה בקשתה (רע"א 8760/03). בין לבין, ביום 29.9.03, הגישה המערערת ערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא. עתה עותרת היא לבית-משפט זה בבקשה נוספת שעניינה סעד זמני לתקופת הערעור, הפעם מכוחה של תקנה 471(ג) לתקנות הנזכרות.
3. משהכריע בית-משפט זה בעניין הסעד זמני בו חפצה המערערת אך לפני כחודש ימים, אין לכאורה מקום לשנות את אשר נקבע. עם-זאת, הבקשה שלפניי מתייחסת לאחד משני הקוטג'ים הממושכנים בלבד, אשר משמש את המערערת למגורים. בכך שונה הבקשה דנא מזו הקודמת, אשר התייחסה לשני הקוטג'ים אשר בבעלות המערערת. מששקלתי בדבר, ואף הבאתי בחשבון את העובדה כי מתנהל הליך משפטי לעניין הבעלות והחזקה בקוטג' השני, רואה אני לנכון לקבל את הבקשה באופן חלקי כך שהליכי מימוש המשכנתה ביחס לקוטג' בו מתגוררת המערערת יעוכבו, בכפיפות למילוי התנאים הבאים תוך 7 ימים:
א. המצאת התחייבות עצמית של המערערת להבטחת פיצוי בגין כל נזק שייגרם למשיב היה ויידחה הערעור;
ב. הפקדת סכום של 500,000 ש"ח או ערבות בנקאית אוטונומית, וזאת לשם הבטחת פיצוי כאמור בסעיף א' לעיל. לא ניתן כל סעד זמני לעניין הקוטג' השני.
4. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות."

ב- ע"א 6139/11 {שלמה עזרן ואח' נ' בנק הפועלים, תק-על 2011(3), 4556 (2011)} נקבע:

"הבקשה והתגובה
ז. בבקשה הנוכחית נטען, כי שגה בית-המשפט כאשר קבע שהמבקשים לא טענו לאורך כל השנים כי החוזה הופר. כן נטען, כי קביעתו של בית-המשפט שהלכת שטיינמץ אינה חלה תמוהה, שכן כיצד ניתן לומר כי מדובר בחוזה למראית עין כאשר חלק הארי של התמורה שולם, ונוכח קביעתו של בית-המשפט המחוזי ששולמה משכנתא במשך 10 שנים. זאת ועוד, נטען כי נוכח העובדה שאין כל משכנתא על הנכס, לא היה המשיב רשאי לממש את הנכס, בוודאי שלא בהליכי הוצאה לפועל. הוסף, כי פינויים של המבקשים מהדירה (כאמור לטענתם הם המתגוררים בפועל בדירה), עלול לגרום לנזק בלתי-הפיך ולפגוע בזכותם לקניין.
ח. לטענת המשיב, יש לדחות הבקשה שכנטען הוגשה בחוסר תום-לב זועק, משהערעור מופנה כלפי קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא, וסיכוייו נמוכים. נאמר בפירוט רב, כי טענות המבקשים עומדות בניגוד להצהרות שונות שניתנו בהליכים שונים ובסתירה לאמור במסמכים; נטען, כי סכום תיק ההוצאה לפועל עמד ב- 14.3.11 על 546,111 ש"ח. יתרה-מכך, המבקשים מנועים מלטעון את שטענו מטעמי מניעות, סופיות הדיון, שיהוי. אשר למאזן הנוחות נטען, כי הוא נוטה בבירור לטובת המשיב, שכן המבקשים לא הציגו תשתית עובדתית משכנעת לנזק העלול להיגרם להם, ואינם מתייחסים לנזק העלול להיגרם למשיב כתוצאה מעיכוב נוסף בהליכי מימוש המשכון.
הכרעה
ט. לאחר העיון לא מצאתי להיעתר לבקשה. ראשית, לא נמסר כי הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע בבית-המשפט קמא. אך מעבר לכך בידוע, בבואנו לשקול בקשה לעיכוב ביצוע עלינו להידרש לשני מבחנים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות של הצדדים, קרי, הנזק העלול להיגרם לצדדים בעקבות קבלת הבקשה או דחייתה והאפשרות להשיב את המצב לקדמותו, ככל שיידחה הערעור. אשר לסיכויי הערעור, המשוכה שעל פניה חפצים המבקשים לחלוף היא גבוהה ביותר. הן כיון שהמבקשים חפצים לתקוף קביעות עובדתיות של בית-המשפט המחוזי, ובידוע כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב באלו (ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (לא פורסם) פסקה י'), והן כיון שמהתנהלות המבקשים אכן עולה ניחוח עז של חוסר תום-לב. אשר למאזן הנוחות, אמנם קיימת נטייה בפסיקה לעכב ביצועם של פסקי-דין שעניינם פינוי דירת מגורים (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1), 529 , 534), אולם לא אוכל להיעתר לבקשה אף מטעם זה, הן כיון שהמבקשים לא הביאו ראיה בדבר הנזק העלול להיגרם להם, והן על רקע היכולת המובהקת, בחינת פשיטא, להיפרע חזרה מן הבנק אם יזכו המבקשים בערעורם (אף שהמשוכה שלפניהם כאמור גבוהה מאוד כאמור), וכמובן על יסוד כל ההשתלשלות האמורה.
י. אין בידי איפוא להיעתר למבוקש..."

ב- ע"א 6151/10 {חנה אראל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', תק-על 2010(4), 2417 (2010)} קבע בית-המשפט:

"בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה ב- ת"א 975-07 שניתן ביום 9.6.2010 על-ידי השופט א' קיסרי ולמתן סעד זמני לתקופת הערעור לפיו יעוכבו הליכי פינוי המבקשת מן הנכס נושא הערעור...
2. בית-המשפט המחוזי קבע כי זכויות הבנק עדיפות על זכויות המבקשת בנכס, אך כי מימוש המשכנתא ייעשה בכפוף להוראות סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל...
בפסק-הדין נקבע כי אף אם למבקשת מחצית מן הזכויות בנכס מכוח חזקת השיתוף, הרי שמכוחה של אותה חזקה היא שותפה לחובות המשיב 2 כלפי הבנק. עוד נקבע כי מאחר שהמבקשת חתמה על הסכם ההלוואה חבותה כלפי הבנק הינה חבות ישירה. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי ממילא זכותו של הבנק עדיפה על זכותה של המבקשת בהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 תוך שהוא דוחה את טענתה בדבר חוסר תום-לב מצד הבנק. בהקשר זה נקבע כי הבנק ידע כי למבקשת זכויות בנכס אך משחתמה על הסכם ההלוואה הכולל התחייבות למשכן את זכויותיה בנכס, יכול היה הבנק להניח כי ידעה שהנכס ימושכן להבטחת פירעון ההלוואה וכי הסכימה לכך.
בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקשת לפיה לא הוסברה לה משמעות ההוראות הנוגעות לויתור על ההגנות מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל. בהקשר זה נקבע כי הצדדים הסכימו כי הכרעתו של בית-המשפט תיעשה על בסיס החומר הכתוב שהוגש ללא שמיעת עדויות, וכי כל שטען הבנק בהקשר זה הוא כי בחתימת המבקשת על הסכם ההלוואה ויתרה על ההגנות האמורות. יחד-עם-זאת, נקבע כי למבקשת לא קמה הגנה מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר שכן היא אינה רשומה כבעלת הזכויות בנכס.
לבסוף, דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המבקשת לפיה הבנק אינו יכול לממש את המשכנתא על חלקה כל עוד לא ניתן פסק-דין הקובע את חבותה כלפיו. בעניין זה הדגיש בית-המשפט כי המבקשת אינו מכחישה את חתימתה על הסכם ההלוואה ואינה כופרת באי פירעון ההלוואה על ידה.
3. המבקשת עתרה לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיעכב את ביצוע פסק-הדין, וביום 19.10.2010 נדחתה בקשתה זו.
מכאן הערעור והבקשה שלפניי...
8. לאחר עיון בבקשה ובתגובת הבנק לה סבורני כי דינה להתקבל בכפוף לתנאים המנויים בפסקה 9 להלן...
9. אשר-על-כן ניתן בזאת צו לפיו המבקשת לא תפונה מן הנכס עד להכרעה בערעור. מתן צו זה מותנה במילוי התנאים הבאים: (א) הפקדת מזומן או ערבות בנקאית אוטונומית בסך של 150,000 ש"ח במזכירות בית-המשפט; (ב) הפקדת התחייבות עצמית של המבקשת לפי תקנת 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; (ג) הפקדת ערבות צד ג' על-סך 150,000 ש"ח במזכירות בית-המשפט."

ב- רע"א 1605/09 {נעמי בינסקי ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ואח', תק-על 2009(2), 4306 (2009)} קבע בית-המשפט:

"1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ג' גינת), שעניינה דחיית בקשת המבקשים לסעד זמני של עיכוב פינויים מדירתם, במסגרת הליכי מימוש משכון, עד שתישמע תביעתם העיקרית.
2. בגדרה של בקשת רשות הערעור עתרו המבקשים לסעד זמני, שיאסור על-פינויים מדירתם. ביום 19.2.2009 נעתר בית-משפט זה (השופט ח' מלצר) לבקשה, ונתן צו ארעי לעיכוב ביצוע הפינוי עד להחלטה אחרת. זאת, בכפוף להפקדת 30,000 ש"ח, ולמתן התחייבות עצמית על-ידי המבקשת.
3. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, והחלטתי לקבל את הערעור...
טענות הצדדים
14. לטענת המבקשים, שגה בית-המשפט המחוזי בקבעו כי הם השתהו בהעלאת טענותיהם. על-פי הטענה, כל הטענות הועלו בפני רשם ההוצאה לפועל, אלא שנקבע כי הן אינן בסמכותו, מלבד טענת השגיאה בזיהוי הנכס. עוד נטען, כי בית-המשפט המחוזי לא פירט על שום מה קיים השתק, ולא שם לב שמדובר בדירת מגורים וכי טענות המבקשים לא נדונו מעולם. לגופו של עניין טוענים המבקשים, כי משכון דירתם נועד להבטיח את חובותיהם בעקבות הלוואה שנטלו, ולא את חובותיה של החברה. משנפרעו חובותיהם, עוד בשנת 1999, היה על הבנק להסיר את השעבוד על הנכס. על-פי הטענה, הבנק או מי מעובדיו לא הסבירו למבקשים 1 ו- 2 כי בכוונת הבנק לשעבד את הנכס להבטחת חובות החברה, וכוונתם היתה לשעבדו אך להבטחת חובותיהם בגין ההלוואה שנטלו מהבנק, כאשר עם פירעונה חייב היה הבנק לשחרר את הנכס מן השעבוד. מקריאת כתב התביעה עולה, כי המבקשים 1 ו- 2 טוענים, כי לא היו מיוצגים במעמד החתימה על שטר המשכנתה. כן נטען שם, כי הבנק הטעה את המבקשים 1 ו- 2 לחתום על ערבות מתמדת, למרות שכוונתם היתה לחתום על ערבות להלוואה ספציפית. לאור האמור נטען, כי הבנק הפר את חובת הנאמנות, את הוראות חוק הערבות ואת הוראות הדין בדבר חובת הגילוי של הבנק כלפי ערב ו/או ערב יחיד ו/או ערב מוגן, ומטעם זה הערבות ו/או ההתחייבות בטלה ומבוטלת, אם היתה כזו. עוד טוענים המבקשים 1 ו- 2, כי עד לתחילת ההליכים בתיק זה, הבנק מעולם לא פנה אליהם בנוגע לחובות שלהם או של החברה, שבגינם מבקש הוא לממש את הדירה. עוד נטען, כי עובר לחתימה על שטר המשכנתה, הבנק לא הסביר למבקשים 1 ו- 2 על זכותם לדיור חלוף ועל משמעות הויתור עליה. לטענתם, כל שהוסבר להם הוא שבתום 5 שנים לערך המשכון יוסר מן הדירה, במידה וההלוואה תיפרע במועדה. המבקשים 1 ו- 2 מוסיפים וטוענים, כי הדירה נמכרה למבקשים 3 ו- 4 כדין, ואלה שילמו חלק מהתמורה. נטען, כי הבנק ידע על עסקת המכר ולא התנגד לה, ובלבד שישולמו לו 300,000 ש"ח בטרם תתבצע העסקה.
15. בהתאם להחלטת בית-משפט זה מיום 19.2.2009, הגישו המשיבים תגובתם לבקשה למתן סעד זמני, וביקשו לראות בה תגובה גם לבקשת רשות הערעור. בכל הנוגע לעסקת המכר טוענים המשיבים, כי מדובר במכר למראית עין בלבד, ומדגישים כי הקונים, הם המבקשים 3 ו- 4, הינם בתם וחתנם של המבקשים 1 ו- 2. לטענתם, המבקשים 3 ו- 4 חתמו על התחייבות כלפי הבנק וכלפי המבקשים 1 ו- 2, המבהירה בצורה חד-משמעית את ידיעתם בדבר קיומו של שעבוד הנכס המדובר לטובת הבנק (להלן: "ההתחייבות"). על-פי הטענה, התחייבות בלתי-חוזרת זו מהווה הודאת בעל דין בזכויות הבנק בנכס הממושכן, בייחוד מכיוון שעל כתב ההתחייבות חתומים גם המבקשים 1 ו- 2, המאשרים בכך הסכמתם לאמור בו. עוד טוענים המשיבים, כי המבקשים מנסים להיבנות מעסקת מכר זו, מבלי שהביאו לידיעת בית-המשפט המחוזי את כתב ההתחייבות שהוזכר לעיל. כן נטען, כי עסקת המכר אינה מתיישבת עם הוראות שטר המשכון, בו התחייבו המבקשים 1 ו- 2, בין היתר, לא למכור את הנכס. המשיבים סומכים טענותיהם גם על מכתב שנשלח למנהל מקרקעי ישראל מאת המבקשים 1 ו- 2, בו ביקשו "לתת לבנק כתב התחייבות כי הבעלות או זכות החכירה או כל זכות אחרת במקרקעין הנ"ל לא תירשם על שמי או על-שם מישהו אחר מטעמי, אלא אם באותו מעמד תירשם לטובת הבנק משכנתה ראשונה עד לסך של 120,000$". כן מפנים המשיבים למכתב ב"כ המבקשים מיום 11.3.2008, בו הציע לשלם לבנק "70% במכר של הדירה, לסיום התביעות נגד מרשי. להזכירך כי הבנק הציע לפני תקופה סך של 300,000 ש"ח", ובו רואים המשיבים הודאת בעל דין ו/או ויתור מוחלט על כל טענה כנגד המשיבים לעניין זכויות הבנק מכח המשכון בנכס. כן מפנים המשיבים לבקשת המבקש 2 מרשם ההוצאה לפועל, להכריז עליו כמוגבל באמצעים, בה לא הועלתה אף טענה כנגד זכויות הבנק. המשיבים טוענים עוד, כי תביעת המבקשים שהוגשה לבית-משפט השלום בעכו הוגשה לאחר 22 חודשים, ולאחר שכל טענותיהם נדחו. לטענתם, מהחלטת רשם ההוצאה לפועל בבקשה בטענת "פרעתי" עולה, כי כל טענות המבקשים נטענו ואף זכו לדיון ולהכרעה. המבקשים מציינים, כי יתרת חוב החברה בחשבון המתנהל על-שם המבקש 1 הינה 1,343,374.31 ש"ח, וכי על-פי שטר המשכנתה עמדה ערבותם של המבקשים 1 ו- 2 בתאריך 14.10.94 על 120,000$. יתרת החוב הינה בסך 691,723 ש"ח.
דיון והכרעה
16. בבוא בית-המשפט ליתן סעד זמני, עליו לשקול שני עניינים: האחד - האם בתובענה העיקרית קיימת עילת תביעה. תנאי זה משמעו, האם עולה מהתובענה שאלה רצינית המצריכה דיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. בדיקת תנאי זה נעשית באורח לכאורי בלבד ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת ביחס לסיכויי התביעה העיקרית. העניין השני - מאזן הנוחות בין הצדדים- האם הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני אם לא יינתן הסעד גדול מן הנזק שייגרם לצד שכנגד, במקרה שיינתן הסעד המבוקש. בדיקת קיומו של תנאי זה נעשית על דרך של איזון בין אינטרסים, ובעניין זה נתון שיקול-דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעיתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. בין שני התנאים מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת...
17. מעיון בבקשה, בתגובה לה ובנספחים הרלוונטיים, עולה כי על פניו, סיכויי המבקשים לזכות בתביעתם העיקרית אינם מן הגבוהים. זאת, עקב לשונו המפורשת של שטר המשכנתה בעניין הבטחת חובות החברה, ולאור החזקה לפיה החותם על מסמך מכיר את תוכנו... אמנם באופן עקרוני חזקה זו ניתנת לסתירה, אך בבקשה שבפניי לא הובאו ראיות שבכוחן לסתור החזקה; טענת המבקשים 1 ו- 2, לפיה לא ידעו כי שטר המשכנתה עליו חתמו מבטיח גם את חובותיה של החברה, נטענה בפניי בעלמא. מקריאת כתב התביעה עולה, כי המבקשים טוענים שלא היו מיוצגים על-ידי עורך-דין במעמד החתימה, וגם בעובדה זו, כשלעצמה, אין בהכרח כדי לסתור את החזקה האמורה. יחד-עם-זאת, העניין מצריך בירור שאינו אפשרי בהליך של בקשת רשות ערעור, ומקומו להיעשות בערכאה הדיונית. כן נדרשת בחינת טענת המבקשים, לפיה כוונתם היתה לחתום על ערבות להלוואה ספציפית, ואפשר גם שנדרשת בחינת טענתם, לפיה לא הוסברה להם משמעות הויתור על הזכות לדיור חלופי. באשר לעסקת המכר ייאמר, כי על פניו היא עומדת בסתירה לאיסור המפורש בשטר המשכנתה על מכירת הנכס. אולם, עסקת המכר ומעמדה אף הם עניין לערכאה הדיונית לענות בו.
18. לכאורה יש ממש בטענת המבקשים, לפיה טענותיהם לא הועלו בשיהוי. כפי שעולה מהחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 10.7.2008, המבקשים העלו בפניה טענות בנוגע לתוקפו של המשכון ולעסקת המכר, אולם אלו נדחו בהיעדר סמכות. כמו-כן, מהחלטת בית-משפט השלום בעכו מיום 12.1.2009 עולה, כי המבקשים שטחו את טענותיהם אלה גם בפניו, וגם שם נקבע כי הטענות אינן בסמכותו של בית-המשפט. לפיכך, הגישו המבקשים תביעתם לבית-המשפט המחוזי, וזה נתן את ההחלטה שבמוקד הדיון שבפניי. הנה-כי-כן, המבקשים העלו טענותיהם בפני מספר ערכאות, ובהזדמנות הראשונה בפני רשם ההוצאה לפועל, אך טענותיהם נדחו מטעמים פרוצידוראליים, מבלי לקיים בהן דיון לגופן.
19. באשר למאזן הנוחות ייאמר, כי הוא נוטה בבירור לטובת המבקשים. מדובר בנכס המשמש, על-פי המבקשים, כדירת מגורים לארבעתם ולילדיהם של המבקשים 3 ו- 4. מעבר לקושי בעצם הפינוי, מימוש הנכס עלול להקשות על השבת המצב לקדמותו, אם תתקבל בסופו-של-יום תביעתם העיקרית של המבקשים... יודגש, כי מכיוון שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים, הדרישה לעילת תביעה ממשית מתמתנת.
סוף דבר
20. משום שטענות המבקשים טרם זכו להתייחסות לגופן, ובייחוד מכיוון שעסקינן בדירת מגורים, הערעור מתקבל. ניתן בזאת סעד זמני של עיכוב ביצוע מימוש המשכון עד לבירור תביעתם העיקרית של המבקשים. התנאים שנקבעו על-ידי השופט מלצר יעמדו בעינם. אם שמיעת המרצת הפתיחה בבית-המשפט המחוזי תתעכב, שמורה הדרך לפנות בבקשה להגדלת הערבויות."

ב- רע"א 5841/11 {אקסלרוד איטה ואח' נ' בנק מזרחי, תק-על 2011(3), 4174 (2011)} קבע בית-המשפט:

"לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז מיום 3.7.2011 ב- ת"א 879-04-11 שניתנה על-ידי כב' השופט א' יעקב ובה נדחתה בקשת המבקשים לסעד זמני שיורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתא הרובצת על הנכס המצוי בבעלותם, הידוע כגוש 8231 חלקה 70/1 ברחוב שרת 58 בנתניה. המדובר הוא בדירת המגורים של המבקשים (להלן: "הדירה"). הבקשה הועברה אלי בתחילת החודש, לאחר שהוסדר עניין הפקדת הערבון בתיק...

החלטת בית-המשפט המחוזי
4. בית-המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי בתביעתם עתרו המבקשים לצווים הצהרתיים שונים שעיקרם הצהרה בדבר בטלות המשכנתא ומחיקתה וכן הצהרה אודות בטלות חובם של המבקשים כלפי המשיב או לחלופין קביעה לפיה המבקשים פטורים מלשלם את חובם למשיב בשל מעשיו ומחדליו. בקצרה ייאמר, כי המבקשים טוענים בתביעתם כי המשיב הפר את הסכם המשכון שנחתם בין הצדדים ואת יחסי האמון ונהג כלפיהם ברשלנות וחוסר תום-לב כאשר הורה שלא לכבד שורה של המחאות שנמשכו מחשבונה של החברה והעמיד את חובה לפירעון מיידי.
5. נקבע, כי תביעתם של המבקשים הינה תביעה כספית במהותה. המבקשים טוענים במסגרת תביעתם לנזקים כספיים שהסב להם המשיב ובכתב התביעה אף הוקדש פרק לאומדן הנזקים. בית-המשפט קבע, כי המבקשים טוענים למעשה לקיזוז החוב שלהם אל מול הנזקים שהסב להם המשיב. כן נקבע, כי תביעתם של המבקשים להצהרה על בטלות המשכנתא אף היא תביעה שיש לה שווי כספי שאותו היה על המבקשים לאמוד כראוי ולשלם את האגרה בגין הגשתה כדין. לפיכך, לא התרשם בית-המשפט מסיכויי הצלחת התובענה ואף קבע כי ככל שעניינה של התובענה לסעד הצהרתי, חלף התובענה הכספית, הוא בהימנעות מתשלום האגרה הכרוכה בכך, דינה של התביעה הוא סילוק על-הסף.
6. בית-המשפט המחוזי לא התרשם מסיכויי התביעה גם לגופו של עניין. נקבע כי בתביעתם לא העלו המבקשים טענות כלשהן נגד תוקפו של שטר המשכנתא או כנגד רישומו ומכאן שלכאורה אין עילה להורות על בטלות המשכנתא. כן נקבע, כי טענתם של המבקשים היא כי כאשר נחתם הסכם המשכון הציג המשיב מצג לפיו הוא מתחייב לשמור על שלמות החברה ועל התנהלות ראויה כלפיה במסגרת חשבון הבנק. ואולם, לשיטתם של המבקשים, בפועל הביא המשיב לפירוק החברה. בית-המשפט המחוזי ציין כי טענותיהם של המבקשים נגד הסכם המשכון אינן מוצאות ביטוי בהסכם הכתוב, ואף לשיטתם מדובר לכל היותר, במצג דברים ובהסכמות שבעל-פה או מכללא. בעניין זה קבע בית-המשפט כי "אין צורך להכביר במילים על משקלן של אלה אל מול משקלו של הסכם המשכון הכתוב, ובוודאי שלא ניתן לקבל את הטענה לפיה הבנק הבטיח להעניק לחברה אשראי ללא גבולות ולכבד כל המחאה הנמשכת מחשבונה".
7. לעניין מאזן הנוחות, קבע בית-המשפט כי יש לתת משקל כבד לעובדה שהנכס הממושכן הינו דירת המגורים של המבקשים. ואולם, נקבע, כי אל מול אינטרס המבקשים מצוי אינטרס המשיב להיפרע את חובו במהירות וביעילות. במקרה דנן, קבע בית-המשפט, הליכי גביית החוב החלו בשנת 2009 והם נמשכים מזה זמן. החברה חדלת פירעון וניתן נגדה צו פירוק. מצבם הכלכלי של המבקשים, לפי כתב טענותיהם, הוא בכי רע וככל הנראה אין בידי המשיב אפשרות להיפרע את חובו אלא באמצעות הדירה. אשר-על-כן, נקבע, כי לא מדובר במימוש המשכון לשם הבטחת פירעון החוב במהירות וביעילות כי אם ביכולת המשיב להיפרע את מלוא חובו בכלל.
8. לבסוף, בית-המשפט המחוזי ציין כי כתב התביעה הוגש כשנתיים לאחר שהמשיב החל לפעול לגביית החוב ועל-אף שלמבקשים ניתנה רשות להתגונן בפני תביעת המשיב הם שקטו על שמריהם ולא הגישו תביעתם. במצב דברים זה, כך נקבע, נדמה כי תכלית הגשת התביעה היא בסרבול ההליך המשפטי ועיכוב מימוש הנכס על-ידי המשיב ככל שניתן, ולכך אין לתת יד.
9. לפיכך נדחתה הבקשה. על החלטת בית-המשפט המחוזי הוגשה כאמור הבקשה שלפניי. יוער כי מתגובת המשיב עולה כי המבקשים הגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור ובקשתם נדחתה ביום 5.9.2011 (הבקשה וההחלטה לא הומצאו על-ידי הצדדים)...
דיון והכרעה
23. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל נקוט הוא בידינו כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים... לא מצאתי כי הבקשה דנן נמנית עם אותם חריגים.
24. השיקולים העיקריים שעל בית-המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני הם שלושה. השיקול הראשון, הוא קיומה לכאורה של עילת תביעה, כאשר די בכך שבית-המשפט ישתכנע כי התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק... השיקול השני, הינו מאזן הנוחות בו ייבדק הנזק שעשוי להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם לצד שלישי (ראו: תקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי). השיקול השלישי, הוא שיקול שביושר ובצדק, קרי "אם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (ראו: תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי). בין שני השיקולים הראשונים קיים יחס גומלין שכונה בפסיקה כ"מקבילית כוחות"... משמעות הדבר היא שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוונו של מבקש הסעד כך רף הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון קטן ולהפך (ראו: עניין אלו עוז בע"מ, שם והאסמכתאות הנזכרות).
25. אשר לשיקולי היושר והצדק, הפסיקה הכירה בכך כי יש ליתן משקל למועד בו פנה מבקש הסעד לבית-המשפט. כידוע, בית-המשפט לא ייעתר לבקשה למתן סעד זמני מקום בו לא שוכנע כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות שיפוטית מוקדמת עוד בטרם הוכרעה התובענה. הגשת בקשה למתן סעד זמני בשיהוי, חותרת תחת הטענה בדבר הדחיפות במתן הסעד והיא יכולה לשמש כראיה לסתירת טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית. לעניין זה עשויה להיות השלכה אף על מאזן הנוחות...
26. בענייננו התייחס בית-המשפט המחוזי לשיקולים השונים וקבע כי הן סיכויי התביעה, הן מאזן הנוחות והן שיקולי הצדק אינם נוטים לטובת המבקשים. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו. בהתייחס לסיכויי התביעה ומבלי להביע עמדה בשאלה האם צריך היה להגיש את התביעה כתביעה כספית אם לאו, שאלה שתתברר בבית-המשפט המחוזי, הרי שעיון בהחלטת בית-המשפט המחוזי מלמד כי בית-המשפט נתן דעתו גם לסיכויי התביעה לגופו של עניין ולא התרשם כי הם גבוהים. לא מצאתי כאמור, כי המקרה דנן מצדיק התערבות בשיקול-הדעת שהפעיל בית-המשפט המחוזי בעניין זה. בית-המשפט נימק את מסקנתו בעובדה שאת טענותיהם של המבקשים יהיה קשה להוכיח שכן אין להן ביטוי בכתב וכשמולן עומד הסכם המשכון הכתוב, כשברור לכל שלא ניתן לקבל טענה לפיה המשיב הבטיח להעניק לחברה אשראי ללא גבולות ולכבד כל המחאה הנמשכת מחשבונה. בעניין זה אבקש להוסיף כי לא ניתן להתעלם מכפל ההליכים שמנהלים המבקשים ומן העובדה שהטענות שמועלות במסגרת התובענה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי דומות לטענות שהועלו על ידם במסגרת בקשת רשות להתגונן בתביעה הכספית שהגיש המשיב, כפי שהמבקשים עצמם מציינים "מרבית הטענות שהועלו במסגרת בקשת רשות להגן דומות לטענות שהועלו במסגרת תובענה זו (התובענה נשוא ההליך הנוכחי)" (ראו: סעיף 9 לבקשה). גם בהמשך, מציינים המבקשים כי השאלה בדבר החוב של המבקשים כלפי המשיב עומדת במרכז המחלוקת המתבררת בתביעה הכספית שהגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי (ראו: סעיף 24 לבקשה; וראו גם סעיפים: 30-29). על אלה יש להוסיף את השיהוי בו הוגשה התובענה. כאמור ההליכים בין המשיב למבקשים בעניין מימוש המשכון החלו עוד בשנת 2009 ורק כשנתיים לאחר מכן הוגשה התובענה נשוא הבקשה הנוכחית. במצב זה לא ניתן שלא להתרשם, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, כי תכלית הגשת התביעה הינה סרבול ההליך המשפטי ועיכוב מימוש הדירה על-ידי המשיב.
27. אשר למאזן הנוחות, בית-המשפט המחוזי נתן דעתו להלכה הנותנת משקל מכריע לעובדה שהנכס המדובר הינו דירת המגורים של המבקשים. עם-זאת, הנטייה הטבעית לטובת מבקש הסעד הזמני, כאשר מדובר בדירת מגורים, "אינה אמורה להאפיל באופן מלא על יתר השיקולים"... בית-המשפט המחוזי מצא כי במקרה דנן, כאשר ההליכים נמשכים כבר זמן רב ומצבם הכלכלי של המבקשים בכי רע, יש ליתן משקל גם לאינטרס של הבנק לפרוע את החוב. בית-המשפט אף התייחס לשיהוי בו הוגשה הבקשה. בעניין זה אבקש להוסיף על דבריו של בית-המשפט המחוזי ולציין, כי מידי יום אנו נתקלים בבקשות לסעד זמני שעניינן עיכוב הליכי פינוי מדירת מגורים, אשר מוגשות בשיהוי ניכר (ראו רק לאחרונה: רע"א 6353/11 גוטמן נ' בנק דיסקונט (לא פורסם, 6.9.2011); והשוו גם: רע"א 3844/10 אסייג נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (לא פורסם, 18.5.2010) (להלן: "עניין אסייג"); רע"א 3932/04 מזרחי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 19.5.2004)). אין לקבל התנהלות של בעל הדין השוקט על שמריו ורק כאשר "חרב" הפינוי מונחת על צווארו, בוחר הוא לפתוח בהליכים שונים שמטרתם לעכב או למנוע את הפינוי. גם אם ייטען כי לשיהוי עצמו אין משמעות לצורך התובענה עצמה, עדיין יש לו משמעות לצורך השאלה אם מתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות העניין (ראו: עניין אסייג, לעיל, בפסקה 4). בענייננו, ההליכים בין המשיב למבקשים בעניין מימוש המשכנתא החלו כאמור עוד בשנת 2009. מכאן, שאילו סברו המבקשים כי יש לעצור או למנוע את מימוש המשכנתא היה עליהם לנקוט בהליכים המתאימים בסמוך לפתיחת ההליכים המתנהלים נגדם. בעניין זה אחזור ואדגיש כי גם לשיטתם של המבקשים הטענות שהועלו על ידם בתביעתם הנוכחית דומות לטענות שהועלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן והדבר מלמד כי לא חל שינוי נסיבות כלשהו שהצדיק את הגשת התביעה בשיהוי. מי שמגיש תביעה ועמה בקשה לסעד זמני בשיהוי, חייב להביא בחשבון כי בשל כך בלבד, בדרך-כלל תידחה הבקשה לסעד זמני.
28. בנוסף, מתגובת המשיב עולה כי בהליך המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל ניתנה למבקשים אפשרות להגיש הסתייגויות (ראו: מכתבו של כונס הנכסים מיום 1.10.2009, נספח ב' לתגובת המשיב). המשיב ציין בתגובתו שההסתייגויות שהעלו המבקשים נדחו. עיון בפרוטוקול הדיון בלשכת ההוצאה לפועל מיום 28.6.2011 (ראו: נספח ג' לתגובת המשיב) מלמד כי סוגיית מימוש המשכנתא טרם הוכרעה בלשכת ההוצאה לפועל וכבוד הרשמת קבעה בהחלטתה כי בשלב הראשון תדון בטענת הסף שהעלו המבקשים לפיה הבקשה לביצוע שטר המשכנתא הוגשה שלא כדין ובשלב השני, אם תדחה טענת הסך תדון סוגיית הדיור החלוף. מובן הוא שאין באמור בהחלטתי זו כדי לפגוע בהליך המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל ובהליכים הנוספים שמנהלים הצדדים.
29. הנה-כי-כן, לנוכח העובדה שההליכים בין המבקשים למשיב מתנהלים משנת 2009 ולמבקשים היה זמן רב להעלות את טענותיהם, וכאשר ישנם הליכים תלויים ועומדים, ביניהם הליך בו תדון שאלת מימוש המשכנתא, הרי שלא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי שלא ליתן סעד זמני למבקשים. מעבר לכך, עיון בבקשה לעיכוב הליכי מימוש משכנתא, שהוגשה לבית-המשפט המחוזי מלמד כי נכון להיום כלל לא ננקטים הליכים כנגד הדירה, כפי שציינו המבקשים: "המבקשים הגישו בהוצאה לפועל בקשות שונות כנגד המינוי וכנגד פתיחת התיק ולכן לעת עתה לא ננקטים הליכים כנגד הדירה..." (ראו: סעיף 163 לבקשה בבית-המשפט המחוזי).
30. בשולי הדברים, ובבחינת למעלה מן הצורך, אעיר כי בניגוד לטענת המבקשים לפיה ברשותם דירת מגורים יחידה, עיון בנספחים שצירף המשיב לתגובתו מלמד לכאורה כי למבקשים נכסי מקרקעין נוספים, ביניהם נכס אחד במושב אליכין שיכול לשמש למגורים. מכאן שהרושם המתקבל הוא שהמבקשים לא יוותרו ללא קורת גג (השוו: עניין שופר, לעיל).
31. סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך-דין בסך 12,000 ש"ח."