botox
הספריה המשפטית
מימוש נכסי מקרקעין

הפרקים שבספר:

תשלום על חשבון פירעון ההלוואה באמצעות חשבון עו"ש אשר נמצא ביתרת חובה - משמעותו

ב- ע"א 2258/92 {מלון נאות מדבר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מז(5)350} נדון מקרה במסגרתו נכתב בהסכם בין הבנק לבין הלקוח, כי "הבנק יהיה רשאי לפי שיקול-דעתו הבלעדי לחייב כל חשבון של הלקוח בפירעון השוטף של ההלוואה".

בית-המשפט פירש את הסעיף, כמתיר לבנק לבצע קיזוז בין חשבון לחשבון, אך לא לכפות אשראי בתנאים מחמירים לשם פירעון אשראי בתנאים נוחים יותר. עובדתית, קבע בית-המשפט כי אין להתערב במסקנת בית-המשפט המחוזי, לפיה אין להסיק משתיקת הלקוח ומהיעדר מחאה, ויתור של הלקוח.

בהמשך, קבעה כב' השופטת ד' דורנר, כי אין לאפשר גביית ריבית הפיגורים על-ידי הגדלת יתרת החובה בחשבון החח"ד. לגישתה, חוק הריבית קובע איסור קוגנטי, וחיוב חשבון החח"ד, כמוהו כהערמה על חוק הריבית.

תקיפה של טכניקת הפירעון באמצעות חשבון החח"ד מזווית אחרת, אנו מוצאים ב- ת"א (יר') 391/90 {ש. בראשי בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"מ התשנ"א(ב) 155} שם ראה בית-המשפט את חיוב חשבון החח"ד כהטעיה וכהתניית שירות של מתן הלוואה, בשירות של נטילה כפויה של הלוואה אחרת, שתנאיה קשים יותר.

ב- ע"א 6396/95 {בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' נופי, תק-על 97(1) 25} חזרה כב' השופטת ד' דורנר על גישתה בפרשת נאות מדבר:

"... פעולת קונסולידציה, שבה מאבדות ההלוואות את ציביונן המקורי ומחוייבות בריבית הנהוגה בחשבון עובר-ושב המצוי ביתרת חובה שבו הריבית גבוהה במיוחד, איננה תופסת."

ב-ע"א 5300/95 {בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אורות מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ,פ"ד נא(5) 237} חזרה כב' השופטת ד' דורנר על עמדתה כי מדובר בטכניקה שנועדה לעקוף את מגבלת הריבית הקבועה בצו הריבית. אלא שהפעם, נותרה כב' השופטת ד' דורנר בדעת מיעוט, מול כב' השופטים ש' לוין וגולדברג.

באותו מקרה, קבע נוסח ההסכם בין הבנק לבין הלקוח, כי הבנק רשאי לחייב כל חשבון של הלווה בסכום שבפיגור, גם אם החשבון ביתרת חובה (להבדיל מפרשת נאות מדבר, שם הנוסח לא כלל גם מקרה בו החשבון ביתרת חובה).

הפעם, גרסה דעת הרוב, כי לפנינו הסכמה מפורשת למתן הלוואה נוספת כדי לפרוע את ההלוואה המקורית. אין מדובר בפיקציה אלא בהסדר של קבע, שיכול לעיתים גם לפעול לרעתו של הבנק, מקום בו ההצמדה + ריבית הפיגורים המכסימלית המותרת על-פי הצו, מביאים לריבית גבוהה יותר מזו הנגבית בחשבון החח"ד. בית-המשפט הצביע על הטעם הכלכלי העומד בבסיס הסכמת הצדדים, והוא, למנוע הפעלת סנקציות על-ידי הבנק, דוגמת העמדת כל ההלוואה לפירעון מיידי על כל המשתמע מכך, מקום בו לא נפרעים תשלומי ההלוואה כסדרם.

עיננו הרואות, כי בהלכת אורות, השתנתה המגמה, ובית-המשפט היה נכון לראות בחיוב החח"ד טכניקה לגיטימית של פירעון הלוואה צמודה, שיכול ותהא כדאית לשני הצדדים, וניתנת להסכמה על-ידי הצדדים.

ב-ע"א 7948/96 {בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, פ"ד נה(1) 865} הלך כב' השופט י' אנגלרד צעד נוסף בעקבות דעת הרוב בפרשת אורות, וגרס כי חובת תום-הלב מונעת בעד הלקוח מלהעלות טענה של ריבית מופרזת. שאם סבר הלקוח-הלווה, כי דרך הפירעון אינה כדין, היה עליו להודיע על כך לבנק על-מנת שזה יוכל לשקול צעדיו, שמא ירצה להעמיד ההלוואה לפירעון מיידי.

לדעת כב' השופט י' אנגלרד, הלקוח מנוע איפוא מלהעלות בדיעבד את הטענה, לאחר שהבנק סמך על התנהגותו ושתיקתו, מה עוד, שהלקוח יכול היה לפרוע בכל עת את החיובים השוטפים של ההלוואה במזומן, ובכך למנוע את חיוב הריבית בחשבון החח"ד.

יש לציין כי בפרשת צומת גהה, בנוסף להסכם שקבע כי הבנק רשאי לחייב כל חשבון של הלקוח, בחלק ממסמכי ההלוואות, אף נכללה "הוראה קבועה לתשלום ההלוואה", ובה נתן הלקוח הוראה בלתי-חוזרת לחייב את חשבון החח"ד.

ברם, לא על הוראה זו הושתתה דעתו של כב' השופט י' אנגלרד, שהבין ופירש את הלכת אורות, כהלכה ששמה קץ להלכת נאות מדבר, ככל שזו באה לקבוע כי האיסור הוא קוגנטי ואין להתנות עליו גם בהסכמה. וכדבריו (פסקה 39):

"... אם כוונת בית-המשפט היתה לקבוע כי עצם פירעון הלוואה מחח"ד הוא בלתי-חוקי בשל צו הריבית, הרי לאחר פסק-דין אורות, אין לדעה הזאת עוד בסיס בהלכה הפסוקה נשאר איפוא הנימוק של היעדר הסכמה."

את קיומה של ההסכמה הסיק כב' השופט י' אנגלרד ממספר אלמנטים: הסעיף בהסכם ההלוואה המאפשר לבנק לחייב את הלקוח בריבית פיגורים בשיעור הריבית המירבי שיהיה נהוג בבנק בחח"ד, ההוראה לתשלום ההלוואות מחשבון החח"ד, והעובדה שבסמוך לימי הפירעון, הפקיד הלקוח בחשבון החח"ד סכומי כסף וניהל את כל הפעילות העסקית באמצעות החח"ד.
על כל אלו, נוספה התנהגות הבנק לאורך זמן רב, וידיעתו של הלקוח כי ההלוואות הצמודות, נפרעות דרך החח"ד. וכדברי כב' השופט י' אנגלרד (פסקה 41):

"סבורני כי מעצם עובדה זו ניתן להסיק קיומה של הסכמה מצד הלקוח בדרך של התנהגות. הערה נוספת: אם נקבל את הטענה כי אין לבנק זכות לפרוע את ההלוואות דרך חיוב חשבון החח"ד, אז מתעוררת השאלה מתי נפרעו הלוואות אלה, אם בכלל?"

כב' השופטים ת' אור וט' שטרסברג-כהן, הסכימו לתוצאה אליה הגיע כב' השופט י' אנגלרד. אולם, קריאה זהירה של דבריהם, מלמדת כי אין לראות בעמדתם הסכמה לקביעה הגורפת של כב' השופט י' אנגלרד לפיה די בהתנהגות הבנק לאורך זמן, כדי להסיק הסכמה של הלקוח. כב' השופט ת' אור אף אומר במפורש כי הוא מותיר בצריך עיון את השאלה, אם פירעון הלוואות צמודות דרך חשבון החח"ד, כאשר זה ביתרת חובה, מהווה עקיפת ההסדר בחוק הריבית אם לאו.

את התוצאה אליה הגיע, השתית כב' השופט ת' אור על עיקרון זקיפת חיובים, הקבוע בסעיף 50 לחוק החוזים. לדעתו, ניתן לייחס ללקוח כוונה לזקוף את חיוביו לשם פירעון ההלוואות הצמודות, כנגד הסכומים שהפקיד בבנק, מאחר וההפקדות, כמאה במספר, נעשו באופן רצוף ועקבי, כנגד או בסמוך למועדי הפירעון של הלוואות אלה. זקיפת הסכומים משקפת איפוא את האינטרסים האמיתיים של שני הצדדים בזמן אמת.

לכן, הגיע כב' השופט ת' אור למסקנה כי אין מדובר כלל בפירעון הלוואה צמודה בדרך של מתן הלוואה אחרת, כי אם בפירעון ההלוואה הצמודה מתוך ההפקדות לחשבון העו"ש. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן הצטרפה לתוצאה אך גם להערותיו של כב' השופט ת' אור.

בע"א 1358/97 {בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סעידיאן, פ"ד נד(5) 625} ישבו לדין כב' השופט א' ריבלין, שכתב את פסק-הדין, וכב' השופטים י' אנגלרד וש' לוין שהסכימו עמו. כב' השופט א' ריבלין, השתית התוצאה אליה הגיע, על הסכמת הצדדים, ועליה הוא למד מלשון ההסכם. וכדבריו:

"יש לבחון האם נכללה בהסכם ההלוואה הסכמה מפורשת, של הלקוח, לחייב את חשבון החח"ד שלו גם כאשר החשבון נמצא ביתרת חובה, ואם לאו."

ודוק: שלא כמו כב' השופט י' אנגלרד, שמדבריו בפרשת צומת גהה, ניתן להסיק כי הלכת נאות מדבר כבר אינה מחייבת, כב' השופט א' ריבלין זהיר יותר בדבריו, ומנסה לאבחן בין נאות מדבר לפרשת אורות, על-פי לשון ההרשאה בהסכם. קרי, אם ההרשאה כוללת גם אפשרות לחייב את חשבון החח"ד שעה שהוא נמצא ביתרת חובה, או אם יש מסמכים נוספים מהם ניתן להסיק הסכמה בפועל, או אם ניתן להסיק את הסכמת הלקוח מהתנהגותו.

והנה, למרות שנוסח ההסכם בעניין סעידיאן, היה דומה לזה שבפרשת נאות מדבר, הגיע כב' השופט א' ריבלין לתוצאה שנפסקה בפרשת אורות. זאת, לאור המסקנה העובדתית אליה הגיעה הערכאה הדיונית, ולפיה הסכימו הצדדים כי ביצוע התשלום ייעשה באמצעות חיוב חשבון החח"ד. לשיטתו, ולהבדיל ממסקנת הערכאה הדיונית, די בהסכמה על טכניקת הפירעון, ואין צורך בהסכמה נוספת לגבי שיעור הריבית.

לכאורה, מעמיד כב' השופט א' ריבלין את מסקנתו על בסיס צר של הסכמה, אך בהמשך הדברים, הוא עומד על ההגיון העסקי שבהסכמה זו, באשר תמורת הסיכון שהבנק נוטל על עצמו בכך שהוא נכון "לסבול" אי-פירעון, הוא דורש ריבית גבוהה יותר, והלקוח נענה לכך. ניתן איפוא להסיק, כי כב' השופט א' ריבלין, נוטה לגישתו המרחיבה של כב' השופט י' אנגלרד בפרשת צומת גהה.

סיכומם של דברים: עיון זהיר בפסיקה מעלה כי טרם נסתם הגולל על הלכת נאות מדבר, והסוגיה תוכרע בכל מקרה לגופו, על-פי אלמנט ההסכמה. קרי, אם תוכח הסכמה של הלקוח לחייב את חשבון החח"ד.

עם-זאת, דומה כי כב' השופטת ד' דורנר נותרה בדעת מיעוט בגישתה הרואה בחיוב חשבון החח"ד פיקציה והערמה אסורה על הוראה קוגנטית בחוק הריבית. בצד השני של הקשת, ניתן להצביע על גישה הפוכה של כב' השופט י' אנגלרד, שאף גרס כי העלאת טענה מעין זו גובלת בחוסר תום-לב מצד הלקוח. כב' השופט י' אנגלרד, אף נכון להסיק הסכמה של הלקוח, ביתר קלות, ואף מכוח התנהגות שבשתיקה של הלקוח.

כב' השופטים ש' לוין וריבלין, בפרשת סעידיאן, קרובים לגישתו של כב' השופט י' אנגלרד, וכב' השופטים ת' אור וט' שטרסברג-כהן, בפרשת אורות, מסוייגים יותר, ודורשים כמות גבוהה יותר של ראיות להוכחת הסכמה פוזיטיבית של הלקוח לחיוב החשבון. במישור שבין גישתה של כב' השופטת ד' דורנר לבין גישת כב' השופט י' אנגלרד, דומני כי ניתן למקמם על קו האמצע {למיון הגישות השונות של השופטים, תוך שימת דגש על המערכת העובדתית על-מנת לנסות ו"לפשר" בין הגישות השונות, ראה י' בהט "חיוב חשבון ביתרת חובה ושאלת התחולה של חוק הריבית" שערי משפט ב (תשנ"ט-1998) 101. ראוי לציין, כי המאמר נכתב לפני שניתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון בפרשת סעידיאן. הסקירה הנ"ל מתוך פסיקתו של כב' השופט י' עמית ב- ת"א 719/96 סלאח דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, פדאור 02(5) 449}.

בעידן של חוסר ודאות ויציבות משפטית בשאלות כגון אלו, כיצד יכלכלו מעשיהם ה"צרכנים" נוטלי ההלוואות ויועציהם המשפטים, מחד, והבנקים מאידך? הרי אם נטלה ההלוואה ביום בו ניתן פסק-הדין של נאות מדבר ביום 23.9.93 ועד ליום בו ניתן פסק-הדין בפרשת אורות שניתן ביום 15.12.97, רשאי הלקוח לכאורה להניח בביטחון, כי בנסיבות אלו ההלוואה נפרעה, ואם איתרע מזלו ועניינו הגיע אל בית-המשפט אחרי יום, יוחלט כי ההלוואה לא נפרעה ובמקרים רבים יש בכך להביא חורבן גמור ללקוח ו/או לערב. בנסיבות אלו, לא נכון לפסוק לפי "אקלים משפטי משתנה", ועד שלא תעמוד ההלכה הנכונה, ראוי כי השופט יפסוק על-פי מיטב הבנתו ומצפונו.