botox

סוד מסחרי (סעיף 5 לחוק)



עמוד 39 בספר:


סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"5. הגדרות
בפרק זה -
"בעלים" - לרבות מי שסוד מסחרי נמצא בשליטתו כדין;
"סוד מסחרי", "סוד" - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על-ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על-פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;
"שימוש" - לרבות על-ידי העברה לאחר."

ככלל, חופש העיסוק כולל בחובו את החופש של העובד להתקשר עם מי שליבו חפץ, לרבות מעביד חדש שעימו הוא קשר קשר להעביר סודות מקצועיים. יחד-עם-זאת, המשפט אינו מגן על מלוא היקפו של חופש העיסוק. היקף החירות הוא עניין אחד, ההגנה הניתנת לה היא עניין אחר {דברי בית-המשפט ב- ע"ע (ארצי) 164/99 דן פרומר וצ'ק פוינט נ' רדגארד בע"מ, תק-אר 99(2), 115 (1999) כפי שיובאו להלן בהרחבה}.

כנגד חופש העיסוק עומדים ערכים אחרים, אשר גם עליהם מבקש המשפט להגן.


עמוד 40 בספר:


ההגנה הניתנת על חופש העיסוק היא תוצאת האיזון הנובע מהעימות שבין חופש העיסוק מזה לבין חירויות אחרות של הפרט {כגון חופש הקניין, חופש ההתקשרות} מזה, ומהעימות שבין חופש העיסוק לבין האינטרס הציבורי {כגון אינטרס הציבור בשמירת סודות מקצועיים}.

חופש העיסוק ככל חופש אחר הוא "יחסי" ולא "מוחלט". על-כן, כנגד חופש העיסוק של העובד ושל המעביד החדש עומדים אינטרסים ראויים להגנה של המעביד המקורי, ובהם קניינו {כאמור בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו} ואולי אף פרטיותו {כאמור בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו}. בנוסף, יש להתחשב בחופש ההתקשרות של המעביד המקורי ובאינטרס הציבורי {בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית-הדין הארצי ואח', פ"ד מז(4), 702 (1993)}.

במסגרת האיזון השיפוטי, על בתי-הדין ליישם את מבחן הסבירות והמידתיות, היינו - עליהם לבחון האם ההגבלה על חופש העיסוק עומדת במבחן הסבירות בנסיבות המקרה.

בהקשר זה, יש ליתן את הדעת לסבירות תקופת ההגבלה, לרבות הצורך לשמור על הסודות המסחריים השייכים למעסיק הקודם, להיקפה ולתחומה הגיאוגרפי. כמו-כן יש לבחון את מידת הפגיעה בעובד וכן את מידת הפגיעה במעסיק הקודם.

ביחס לשיקולים המנחים ביישום מבחן הסבירות נפסק כי "בשקילת אורך זמן ההגבלה יש להביא בחשבון גורמים מספר: החופש אשר לאדם לעסוק במקצועו, החובה המוטלת עליו לשמור סודות עסקיים של מעבידו לשעבר, מהות הסוד העסקי ומתי סביר שיחדל להיות כזה, התנהגות הצדדים, ותום-


עמוד 41 בספר:


הלב בהתנהגותם של העובד ושל (המעביד החדש) והאינטרס הציבורי בקיומה של תחרות חופשית, המביאה למחירים נמוכים יותר של המוצר ולשירות הטוב יותר לצרכן" {ראה דב"ע נג/3-17 טוני טועמה טכנו גומי ליסיצקי בע"מ ואח', פד"ע כ"ה 227; בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית-הדין הארצי ואח', פ"ד מז(4), 702 (1993)}.

יש לציין, כי מבחן הסבירות הינו מבחן רחב, הכולל הגנה על אינטרסים רבים ושונים של המעסיק. ואולם, האינטרס המוגן, בדרך-כלל, הוא הסודות המסחריים השייכים לו.

יש לקבוע כללים פרטניים באשר לתביעות מעסיק קודם של עובד כנגדו וכנגד מעסיקו החדש של העובד, שעניינן הגבלת העסקת העובד אצל המעסיק החדש במטרה למנוע מסירת סודות מסחריים.

הגבלת עיסוקו של אדם נוגדת את טובת הציבור וכן את המדיניות הדוגלת במשק תחרותי וחופשי. לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אישי אין ליתן, לכשעצמה, משקל רב. יש לייחס לתניה נפקות רק אם היא סבירה ומגנה בפועל על האינטרסים של שני הצדדים, לרבות המעסיק הקודם ובעיקר על סודותיו המסחריים.

בהיעדר קיומן של נסיבות ובעיקר בהיעדר "סודות מסחריים", גובר עיקרון חופש העיסוק על עיקרון חופש ההתקשרות. הטעמים למדיניות זו, הם כדלקמן:

הטעם הראשון, חוק יסוד: חופש העיסוק מעניק לעובד זכות לעבוד בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. חופש העיסוק הוא, איפוא, עיקרון חוקתי.


עמוד 42 בספר:


יש חשיבות להון האנושי של העובד. כישוריו של העובד הם קניינו ומוגנים על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הטעם השני, את משפט העבודה מנחה עיקרון יסוד, המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק לפיו, אין ליתן תוקף לתניות מסויימות בחוזה עבודה אישי, שיש להניח שעובד סביר לא היה מסכים להם מרצונו החופשי. הדבר דומה להחתמת עובד עם קבלתו לעבודה על כתב ויתור, בו הוא מוותר על זכויות המוקנות לו מכוח חוקי העבודה.

יודגש, כי ככלל, עובד חותם על תניית הגבלת עיסוק מחוסר ברירה. העובד רוצה להתקבל למקום העבודה ואולם סביר להניח כי אם יסרב לחתום לא יועסק.

הידע והניסיון שצובר עובד במהלך עבודתו אצל מעסיקו הקודם, לרבות שימוש בתוכנות, שיטות עבודה, נוסחאות, ציוד וכדומה, הופכים לימים, לחלק מכישוריו. כישוריו של אדם הינם קניינו וככלל אין להגביל אותו מלעשות בהם שימוש כרצונו. עובד סביר לא יוותר על זכותו להשתמש בכישוריו ובניסיון אותם רכש במהלך עבודתו, אצל מעסיק פלוני.

הטעם השלישי, מקום עבודתו של אדם, בו הוא מבלה לכל הפחות, שליש מיומו, אינו אמצעי השתכרות בלבד, כי אם מקום ממנו הוא מבקש להפיק סיפוק והגשמה עצמית. הגבלה על ניידות העובד תפגע בזכותו להגשים את עצמו.


עמוד 43 בספר:


ככלל, עובד עובר ממקום עבודה אחד למשנהו במטרה להתקדם ולשפר את תנאי עבודתו. האדם חופשי לעבוד במקום בו יחליט ואם לדעתו המעבר למקום עבודה חדש מיטיב עימו, זכותו לעשות כן.

הטעם הרביעי, המשק המודרני מבוסס על קיומה של תחרות חופשית בשוק פתוח וכלכלה חופשית, בין היתר, באשר להון, ובפרט להון אנושי.

מכאן, כי הגבלה על זכותו של עובד לעבור ממקום עבודה אחד למשנהו פוגעת גם בתחרות החופשית. תחרות חופשית מקדמת את המשק ומביאה, בין היתר, להורדת מחירים לצרכן. משק תחרותי מעודד הקמת חברות חדשות, ובכללן חברות המוקמות על-ידי עובדים המתחרים עם מעסיקיהם הקודמים. העובדים מציעים את כישוריהם למעבידים שונים ומתחרים ביניהם על מקומות העבודה. המעבידים מצידם, מציעים תנאי עבודה משופרים במטרה למשוך כוח עבודה מיומן.

הטעם החמישי, החברה מעוניינת במעבר מהיר וחופשי של מידע במשק. לדבר זה חשיבות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית.

נשאלת השאלה, באילו נסיבות יש להגביל את חופש העיסוק של עובד? באילו מקרים ניתן לאכוף את תניית הגבלת העיסוק בחוזה עבודה?

כאמור לעיל, חופש עיסוק ותחרות חופשית אינם עקרונות מוחלטים. כנגדם עומדים אינטרסים של כלל החברה ושל המעסיק הקודם הראויים אף הם להגנה. על החברה להגן על קניינו הרוחני של המעסיק, בפרט מפני עובד שיעשה בו שימוש שלא כדין. כמובן, שעיקר ההגנה נעשה באמצעות רישום פטנטים או זכויות יוצרים.


עמוד 44 בספר:


אולם, מערכת המשפט מגנה על קניינו של המעסיק גם בעת דיון בתובענות, שמטרתן להגביל עובד שעבד אצל מעסיק מלמסור סודות מסחריים השייכים לו. בטרם יגביל בית-הדין את עיסוקו של העובד, עליו לבחון את הנסיבות שלהלן:

הראשונה, סוד מסחרי - יש להגביל את חופש העיסוק של עובד כדי למנוע ממנו מלהשתמש, שלא כדין, ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם. "סודות מסחריים" מוגנים מכוח החוקים העוסקים בקניין רוחני ואף מכוח חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

השנייה, הכשרה מיוחדת - במקרה בו המעסיק השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרת העובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצלו למשך תקופה מסויימת, ניתן להצדיק את הגבלת העיסוק של העובד למשך תקופה מסויימת וזאת, כתמורה עבור ההשקעה של המעסיק בהכשרתו.

ברי, שאם העובד רכש את ההכשרה במהלך עבודתו הרגילה או על חשבונו ובזמנו הפנוי, אין המעסיק הקודם רשאי להגבילו בשימוש שיעשה בה.

השלישית, תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק - יש לבחון האם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבות מצדו שלא להתחרות בעתיד במעסיק הנוכחי, עם תום יחסי עובד-מעסיק.

הרביעית, חובת תום-הלב וחובת האמון - יש ליתן משקל לתום-ליבם של העובד ו/או המעסיק החדש. בין עובד לבין מעביד קיימים יחסי אמון. חובת האמון שחב עובד כלפי מעבידו מטילה עליו נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום-לב. דוגמה להפרת חובת האמון היא התקשרות


עמוד 45 בספר:


עובד בזמן עבודתו עם אנשים אחרים כדי להעתיק את תהליך הייצור של מעסיקו {ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשיית שוקולד וסוכריות בע"מ ואח' נ' יעקב סרנגה ואח', פ"ד מט(5), 796 (1996)}.

בהקשר זה נדגיש כי חובות האמון המוטלות על בעלי תפקידים בכירים רחבות יותר בהשוואה לעובדים זוטרים יותר. מחובת האמון המוטלת על עובד נגזרות חובות רבות, שרובן מתייחסות לפרק הזמן בו מתקיימים יחסי עובד-מעסיק.

יחד-עם-זאת, חובת האמון מתקיימת גם בתום יחסי העבודה, ובדרך-כלל קשורה לנושא התחרות של העובד עם מעסיקו הקודם {ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח', פ"ד נא(3), 421 (1997)}.

באשר לשלושת הנסיבות האחרונות, כאשר הן אינן מוגנות בחוק כלשהו, בית-הדין יגביל את חופש העיסוק של עובד, רק אם קיימת תנית הגבלת עיסוק בחוזה העבודה שנחתם בין העובד לבין מעסיקו הקודם. יש לציין, כי החובה לנהוג בתום-לב וחובות האמון חלות על העובד אף ללא תניה חוזית מפורשת.

ארבעת הנסיבות הנ"ל אינן מהוות רשימה סגורה ועל בית-הדין לשקול כל מקרה לגופו, על-פי מכלול נסיבותיו כאשר הכלל המנחה הוא, שאין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא-אם-כן מתקיימת אחת מהנסיבות כמפורט לעיל.

יוער כי אין בקיומה של אחת הנסיבות הנ"ל כדי לחייב את בית-הדין ליתן תוקף לתניות הגבלת עיסוק וההכרעה תעשה על-פי מכלול העקרונות והאינטרסים הנוגעים לעניין ועל-פי מכלול הנסיבות הפרטניות של המקרה.


עמוד 46 בספר:


אשר להגנה על סודות מסחריים וקניין רוחני נציין כי החובה המוטלת על עובד לשמור על סודותיו המסחריים של מעסיקו נובעת מהוראות החוק, מיחסי הנאמנות השוררים בין השניים ומתניית הגבלת עיסוק בחוזה העבודה האישי.

סודות מסחריים שייכים למעביד ואין העובד רשאי להעבירם למעביד אחר.

משנקבע כי מידע מסויים הוא בגדר סוד מסחרי, זוכה בעליו, מכוח הדין, להגנה, באמצעים שונים ומגוונים.

בד-בבד עם ההכרה בזכות להגנה על סודות מסחריים נוצרו מחסומים ובלמים ונקבעו שיקולים רלוונטיים בשם תחימת גבולות ההגנה המוענקת, כגון: משך תקופתו של איסור השימוש בסוד המסחרי עד למועד שבו האינפורמציה הייתה ממילא מגיעה לציבור או הגבלת זמן אחרת כלשהי; מידת התרומה של האינפורמציה להשגת המוצר המתחרה; השקעת הזמן והמאמץ של המתחרה עצמו בייצור המוצר המתחרה; הצורך לאפשר לעובד לעשות שימוש בידע המקצועי שרכש אצל מעבידו; הצורך לאפשר ניידות של העובד ממקום עבודה אחד לאחר וכיוצא באלה.

כאמור, הסודיות היא יחסית ואינה נתפסת כמוחלטת והיא משתנה בהתאם לנסיבות וכך גם ההגנה עליה. את הסעד יש להתאים לסוג הסוד ולטיבו, לסוג ההפרה, לטיב הפגיעה ולהיקפם. ככל שהפגיעה קטנה יותר והסוד מצומצם יותר ונגיש יותר לציבור, כך יצומצם גם הסעד. אם קיבל על עצמו אדם התחייבות שעניינה שמירה על סוד מסחרי של אחר וההתחייבות רחבה מדי, אין מניעה לצמצמה ולהתאימה ליחסיות הסוד שבאינפורמציה {ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשיית שוקולד וסוכריות בע"מ ואח' נ' סרנגה ואח', פ"ד מט(5), 796 (1996)}.


עמוד 47 בספר:


זאת ועוד. חוק עוולות מסחריות נוגע, לכאורה, לדיני הנזיקין, משום עיסוקו בעוולות. על-כן, מתעוררת השאלה בדבר תחולתו על מקרים של הגבלת העיסוק במישור החוזי והחוקתי. יש ליתן משקל לאמור בחוק, תוך איזון מכלול העקרונות והאינטרסים הנוגעים לחופש העיסוק והגבלת העיסוק.

בית-הדין לא ייתן צו מניעה המגביל את חופש עיסוקו של העובד אלא-אם-כן עבודתו של העובד אצל המעסיק החדש, מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם.

מכאן, על המעסיק הקודם להוכיח, כי השימוש שיעשה ב"סוד המסחרי" שלו יפגע בעסק שבבעלותו.

לאור הנ"ל, מהו "סוד מסחרי"? כיצד יש להגדיר את המונח "סוד מסחרי"? והאם הוא כולל ידע וניסיון שרכש עובד במהלך עבודתו אצל מעסיקו הקודם?

סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, מגדיר מהו "סוד מסחרי". עסקינן ב"סוד מסחרי", כאשר מדובר במידע המצוי בידי המעסיק בלבד, אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי בנקל. בדרך-כלל מדובר במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת השיווק.

ובמילים אחרות, הסוד המקצועי, הוא אותו מידע האופייני לעסק הספציפי, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על-ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על-פני מתחריו, והשימוש בו, על-ידי עובדו לשעבר של העסק, עשוי להסב נזק {ראה גם ע"א 1371/90 דמתי נ' מנור, פ"ד מד(4), 848 (1990)}.


עמוד 48 בספר:


ניתן לגלות מידע רב אודות חברה באמצעים המודרניים הקיימים כיום דוגמת האינטרנט. כמו-כן, קיים מידע המופץ לכלל העובדים בחברה. כל אלה אינם בגדר "סוד מסחרי". מכאן, כי מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי".

חשוב לציין כי הגדרתו של "הסוד המסחרי" שונה מענף לענף, וזאת בהתחשב בהקשר התעשייתי.

זאת ועוד. בבואנו לפרש את המונח "סוד מסחרי", יש ליתן את הדעת לטובת הציבור, לזכותו לחופש המידע ולשאלה האם ישנה משמעות לכך, שה"סוד" ייוודע לכלל. לעיתים גובר שיקול זה על ההגנה שיש ליתן ל"סוד המסחרי" של המעסיק.

"סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. כלומר, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד", אלא יש להצביע לדוגמה, על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסויימת, רשימת לקוחות מסויימת, תהליך מסויים וכיוצא בזה.

על המעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח טענתו על-ידי תיאור מפורט של הסוד ואין די בטענה כללית בדבר קיומו {ראה גם עב' (אזורי נצ') 2780/03 גלעד צור נ' גמל שריד בע"מ, תק-עב 2007(2), 3093, 3103 (2007); ע"ע 015/99 דיירקס מערכות רפואיות בע"מ נ' אבנר ספקטור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.


עמוד 49 בספר:


במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתרה-מזאת, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן.

אין לכחד שקיימת בעיה בהגנה על "סוד מסחרי" במהלך ניהול ההליך המשפטי. יחד-עם-זאת, יש בידי בית-הדין כלים למנוע את פרסומו והפצתו, כגון: הטלת חסיון על המידע וניהול ההליך בדלתיים סגורות.

יודגש, כי במקרה של בקשה למתן סעד זמני, נטל ההוכחה הדרוש הוא ברמה של "לכאורה". ואולם, מאחר שהדיון העיקרי עלול להימשך מספר חודשים יוצא איפוא, כי ההחלטה לגבי הסעד הזמני תכריע במרבית המקרים את גורלו של העובד ושל המעסיקים. מכאן, כי למרות שמדובר בראיות המוגשות על דרך של תצהירים ומסמכים, יש להקפיד על הוכחה מפורטת ומפורשת.

הכלל הבסיסי הוא, כי הידע והניסיון שרכש עובד בעבודתו הופכים לחלק מכישוריו והוא רשאי לעשות בהם שימוש כרצונו.

כאשר עובד עובר לעבוד במקום עבודה חדש הוא אינו חייב "למחוק" מזיכרונו את כל הידע והניסיון שצבר בעבודתו הקודמת. כל זאת, כל עוד העובד לא עושה שימוש ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם.

יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ע"א 1142/92 {ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח', פ"ד נא(3), 421 (1977)} לפיהם "בדרך-כלל, כאשר הסתיימו יחסי העבודה, רשאי עובד לעשות שימוש בכישורים ובידע האישי


עמוד 50 בספר:


שרכש בקשר עם עבודתו כדי להפיק תועלת אישית ולהתחרות במעבידו, ובלבד שלא יעשה שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד העולה כדי הפרת חובת אמון או הפרת החובה לנהוג בתום-לב".

מכל האמור לעיל עולה, כי ככלל ידע, ניסיון והכישורים של אדם, אינם נופלים בגדר "סוד מסחרי".

רשימת לקוחות יכולה להוות "סוד מסחרי", המצדיק מתן צו המונע העסקת עובד אצל מתחרה. כאשר העובד לא עסק בשיווק המוצר למשל, לא תהא הצדקה למתן הצו.

נשאלת השאלה, אימתי יקבע כי עובד יעשה שימוש ב"סוד המסחרי" המצוי בידו במסגרת מקום עבודתו החדש?

עובד שמצוי בידו "סוד מסחרי" אינו מנוע בכל מקרה מלעבוד אצל מעסיק מתחרה. בבוא בית-הדין להגביל את עיסוקו של עובד, יש ליתן ל"סוד המסחרי" שבידו משקל משמעותי, רק אם קיימת הסתברות סבירה, כי העובד יעשה בו שימוש והדבר יפגע באופן ממשי במעסיקו הקודם. שאלה זו היא בעלת חשיבות, משום שבמקרים רבים עובד מיומן יחפש עבודה בענף בו עבד, כלומר, אצל מעסיק המתחרה במעסיקו הקודם.

כמובן, שיש להכריע בכל מקרה על-פי מכלול נסיבותיו. אין לקבוע חזקה לפיה, עובדים אינם ממלאים אחר הקבוע בחוק או שאינם מקיימים את חובת הנאמנות למעסיקם הקודם בדבר "סודות מסחריים".


עמוד 51 בספר:


על-מנת להגביל את עיסוקו של עובד, על המעסיק הקודם להוכיח, כי קיימות ראיות או נסיבות המצביעות על אפשרות סבירה, כי העובד ישתמש ב"סודות המסחריים" שבידו במסגרת עבודתו אצל המעסיק החדש ובכך יפר את חובת הנאמנות.

יש לבחון מהן כוונות העובד ומהן כוונות מעסיקו החדש; האם העובד נכנס בשערי ה"מפעל" לאחר שעות העבודה והוציא משם, מבלי ליטול רשות, "סוד מסחרי", לרבות רשימת לקוחות על גבי דיסק מחשב; האם המעסיק החדש גייס את העובד בעת שעבד אצל המעסיק הקודם כדי לפתוח עסק מתחרה; האם המעסיק החדש שיבץ את העובד דווקא במחלקה ב"מפעלו" הזקוקה למידע בדבר "סוד מסחרי" המצוי בידיעת העובד ולא באחת מהמחלקות האחרות המצויות ב"מפעל ", בהן היה העובד יכול להשתלב.

נבהיר כי רשימת ספקים או לקוחות תוכר כסודית רק כאשר היא מחזיקה "ערך מוסף" מלבד קיבוץ שמות הלקוחות או הספקים בענף, בנסיבות בהן הוכח כי נדרש מאמץ מיוחד בגיבושה, ויש יתרון בקבלתה מן המוכן {ע"ע (ארצי) 62/08 לבל דוד המערער והמשיב שכנגד נ' חברת הדקה ה-90 בע"מ המשיבה והמערערת שכנגד, תק-אר 2009(4), 614 (2009); ס"ע (אזורי ת"א) 20616-10-11 אס.טי. פתרונות הדפסה בע"מ נ' חיים חי לוי, תק-עב 2011(4), 5825, 5828 (2011); ע"א 6601/96 איי. אי. אס. נ' סער, פ"ד נד(3), 850 (2000); ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה, פ"ד נד(1), 625, 634 (2000)}.

אין לקבוע באופן גורף שרשימת לקוחות הינה סוד מסחרי, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך איזון האינטרסים של העובד, המעביד והציבור. על-מנת שרשימת לקוחות תהווה סוד מסחרי, צריך להיות בה מידע המעניק יתרון מסחרי לבעליו, מידע סודי ולא נגיש לציבור, כמו גם מידע שיצירתו כרוכה


עמוד 52 בספר:


בהשקעת מאמץ, זמן וממון. רשימת לקוחות יכול ותהיה בגדר סוד מסחרי כאשר מדובר בלקוחות ממשיים או בלקוחות קבועים, ולא בלקוחות שאת שמותיהם ניתן לדלות, למשל, מספר הטלפונים, כאשר מדובר במקרים בהם דרוש מאמץ מיוחד להשיג את הרשימה וכאשר יוכח כי יש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה מן המוכן {דברי בית-הדין ב- ע"ע (ארצי) 80-08 דאטה פול נ' יניב טכנולוגיות מדיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

ב- ע"ע (ארצי) 62/08 {לבל דוד המערער והמשיב שכנגד נ' חברת הדקה ה-90 בע"מ המשיבה והמערערת שכנגד, תק-אר 2009(4), 614 (2009)} נקבע כי רשימת ספקים של מוצרי תיירות, אשר כל מי שמצוי בענף יכול היה להגיע אליה בנקל, אינה מהווה סוד מסחרי. כך נקבע גם ביחס לרשימת ילדי גן, הידועה להורי הילדים {ע"ע (ארצי) 222/99 לוי נ' קפלאווי, תק-אר 99(2), 25071 (1999)} ולרשימת לקוחות שפורסמה באתר אינטרנט ובדפי זהב {ע"ע (ארצי) 1045/00 אריה נצר נ' אס. ג'י. די. הנדסה בע"מ, תק-אר 2000(3), 453 (2000)}.

בנסיבות כאלה, על-מנת שהרשימה תהווה סוד מסחרי הראוי להגנה, עליה לכלול מידע נוסף על אודות הלקוחות. כך למשל, חשיבותה של רשימת לקוחות נגזרת מזהות הלקוח, ומנתונים נוספים, לרבות תנאיהן המסחריים של העסקאות עמו; הטיפול המיוחד המוענק לו; תיעוד המוצרים שהוא נוהג לרכוש {תב"ע (ת"א) 12-1138 צור גיסלר בע"מ נ' כהן, פד"ע כג 115 (1991); ת"א (מחוזי ת"א) 2419-07 א.ח.א תעשיות מתכת בע"מ נ' שי-בר מתכות בע"מ, תק-מח 2011(1), 7766, 7778 (2011)}.

ב- ס"ע (אזורי ב"ש) 14692-02-10 {קרן שביט דמרי נ' גבי ג'ין, תק-עב 2011(3), 4708, 4716 (2011)} לא הוכח קיומו של סוד מסחרי מוגן. לא הוכח כי


עמוד 53 בספר:


"רשימת הלקוחות" ו/או הספקים אשר התובעת טוענת ל"סודיותם" היא רשימה אשר נדרש מאמץ מיוחד להשיגה, או שקיים ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן", בייחוד כאשר מדובר ברשימת לקוחות שאיננה בלעדית לתובעת.

ככלל, יש לקבוע, כי היקף הגילוי שבו יחוייב בעל הסוד המסחרי, כמו גם אופיים של הסדרי הגילוי, ייקבע בזיקה ישירה לתשתית הראייתית הלכאורית שהציג התובע להוכחת טענותיו בתביעה שהגיש.

ככל שלתשתית זו תהיה עוצמה רבה יותר, כך יטה בית-המשפט להתחשב באינטרסים של מבקש הגילוי, ולהעדיפם על-פני האינטרסים של בעל הסוד המסחרי.

שיקול נוסף שיהיה בו כדי להשליך על היקף הגילוי נוגע לקיומן של ראיות חלופיות בידי התובע להוכחת טענותיו {רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5), 764 (1993)}.

לבסוף, על בית-המשפט לעצב את הסדר הגילוי בהתחשב גם בשיקולים נורמטיביים, שבמרכזם ההשפעה האפשרית שתהיה להיקף הגילוי שייקבע, על היערכות בעלי-דין מראש, עוד בטרם נתגלע הסכסוך ביניהם, לצבירת ראיות, העשויות להקל בדיעבד על בירור הסכסוך.

על הכלל המשפטי להיות מעוצב איפוא כך שיגרום לצדדים לפעול מלכתחילה לצמצום הפער הראייתי שעימו נדרש להתמודד בדיעבד בית-המשפט לצורך יישוב הסכסוך {בש"א (מחוזי ת"א) 10872/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' ק.א.ל קווי אויר למטען בע"מ, תק-מח 2008(3), 8226, 8227 (2008);


עמוד 54 בספר:


רע"א 4708/03 חן נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, תק-על 2002(4), 1116 (2002); בש"א (נצ') 3189/05 ספיר תעשיות פלסטיק בע"מ נ' מפל קיבוץ מבוא חמה מוצרים פלסטיים ואח', תק-מח 2005(4), 6342 (2005)}.

על-מנת שרשימת הלקוחות תבוא בגדר ההגדרה של "סוד מסחרי", בחוק עוולות מסחריות, נדרש מהטוען לקיומו של סוד מסחרי להראות כי התקיימו מספר תנאים כדלקמן {ראה גם תע"א (אזורי יר') 1570-08 גולדן ריד דיל בע"מ נ' אורן פרץ, תק-עב 2011(2), 4326, 4327 (2011); ע"ע (ארצי) 1141/00 הר זהב שירותי מזון בע"מ נ' פודליין בע"מ ואח', תק-אר 2002(3), 2237 (2002); עב' (אזורי ת"א) 2198/06 א.א. שידורית טלפייג' (1989) בע"מ נ' מאיר דוד, תק-עב 2009(4), 2533, 2547 (2009); ע"ע (ארצי) 457-09 הדיה בע"מ נ' מנחם אדטו, תק-אר 2011(4), 187, 192 (2011); בש"א (אזורי חי') 5445/07 ש.ש. מימד בע"מ נ' אילן חנן, תק-עב 2007(4), 3644, 3646 (2007); עב' (אזורי חי') 4055/03 שושנה חנו נ' אחים חנו בע"מ, תק-עב 2006(1), 2267, 2272 (2006)}:

ראשית, רשימת לקוחות תזכה להגנה רק אם הינה סודית.

שנית, מן הראוי להתחשב בהיקף התחרות בין המעסיק הקודם והמעסיק החדש. כלומר, האם הם מתחרים על אותו פלח שוק ועל אותו מוצר או שמא פועלים באותו ענף, בלבד. בדרך-כלל, וככל שאין תחרות בין המעסיק החדש לבין המעסיק הקודם, אין ערך מסחרי לרשימת הלקוחות.

שלישית, במקרים רבים חשיבותה של רשימת לקוחות אינה נובעת מזהות הלקוח אלא מתנאי העסקאות עמו, מהמוצרים שהוא רוכש ומהטיפול שלו הוא זוכה.


עמוד 55 בספר:


כך, במקרים רבים ההיבט החשוב לגבי רשימת לקוחות הוא המחירים המיוחדים ותנאי התשלום שניתנים ללקוחות.

אומנם, בענפים רבים קיים מחירון הכולל מחירים לפי כמויות הרכישה ותנאי התשלום. ואולם במקרים אלה, חשיבותו של המידע על לקוחות המעסיק הקודם נובע מהתנאים המיוחדים והייחודיים הניתנים ללקוח מחוץ ומעבר למחירון.

בנוסף, יש להתחשב גם בהיקף הידע שיש לעובד על הלקוחות. שונה מצבו של מנהל בכיר ממצבו של עובד זוטר, שידיעותיו לגבי הלקוחות מוגבלת.

רביעית, ענף המשק בו מתנהלים העסקים של המעסיק הקודם והחדש משפיע אף הוא על חשיבותה של רשימת לקוחות.

שונה המצב בענף שיש בו שני לקוחות הרוכשים את המוצר המיוצר או המופץ, מענף שיש בו מאות או אלפי לקוחות.

כך, שונה המצב בענף שמורכב מלקוחות פוטנציאלים רבים הרוכשים מוצר סטנדרטי, מענף המורכב ממעט לקוחות הרוכשים מוצר ייחודי שאינו סטנדרטי.

זאת ועוד. יש להביא בכלל בחשבון גם את ההשקעה של המעסיק הקודם במשיכת לקוחות, ואת החיסכון בהשקעה למי שנגלה לו הסוד המסחרי.


עמוד 56 בספר:


ב- ת"א (מחוזי יר') 3401-09 {האחים וקסמן תעשיות בע"מ נ' צבי שמיר, תק-מח 2011(4), 10340, 10343 (2011)} קבע בית-המשפט:

"10. ברם, גם אם במה שנוגע למסכת העובדתית, ידה של התובעת על העליונה, הרי שבמישור המשפטי, הדין עם הנתבעים. על-פי סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, "סוד מסחרי" הריהו "'סוד' - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על-ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על-פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". אך זאת לדעת, כי אין די בטענה על קיומו של סוד מסחרי. יש צורך להביא ראיה לשם כך. מנהלת התובעת טענה בתצהירהּ (סעיפים 29-28) "על-פי עצה משפטית שקיבלתי, הכיסאות עונים להגדרתו של סוד מסחרי על-פי החוק, שכן הם עונים על שלושת התנאים הבאים: ... מידע עסקי שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי בנקל על-ידי אחרים... סודיות המידע מקנה לבעליו יתרון עסקי על-פני מתחריו... בעלי המידע העסקי נוקט באמצעים סבירים לצורך שמירת סודותיו... לכן, על-פי עצה משפטית שקיבלתי הצורה הייחודית בה נוקטת התובעת לייצור הכיסאות והחומרים המיוחדים בהם משתמשת התובעת הינם סוד מסחרי ייחודי של התובעת אשר לא נתנה לגורם כלשהו את זכות השימוש בו, ובוודאי שאינה נחלת הרבים, על כל זאת מעידה התנהגות הנתבעים אשר גנבו את הדגמים על-מנת לחקותם". מדובר בטענה בעלמא. מבלי לגרוע מכישוריה של התובעת כמנהלת התובעת, הרי שהשׂכלתה המקצועית היא בתחומי האנתרופולוגיה והעבודה. לא מפיה נוכל ללמוד אם מדובר בסוד מסחרי, אם לאו. מצִדה של התובעת לא הובאה טבלת השוואה מסוג כלשהו, מידע חיצוני, או ראיה ממשית אחרת על-מנת להעיד כי מדובר במידע עסקי השונה מן הקיים בשוק. זולת אמירתה של מנהלת התובעת, שאינה מהנדסת ולא אדריכלית, לא הובא דבר. הנתבעים הכחישו את דבריה, הצביעו על קטלוגים, וציינו דגמי כסאות דומים, על-מנת לשכנע שאין


עמוד 57 בספר:


יחוד בדגמי ה"רחף" וה"ארקדיה" הנדונים. בתצהירו של הנתבע 1 רשימה ארוכה של כסאות דומים והוא לא עוּמת בחקירתו עם טענתו-זו ועם דוגמאות שהביא לביסוסה. הצדדים הכחישו איפוא זה את זה בעדויותיהם, וראיה קבילה בעלת משקל להוכחת קיומו של סוד מסחרי בדגמי ה"רחף" וה"ארקדיה" של התובעת, לא הובאה."

ב- תע"א (אזורי חי') 1509-07 {שקד הנדסה איכות ובטיחות בע"מ נ' קרויטנברג בתיה, תק-עב 2011(4), 4935, 4947 (2011)} קבע בית-הדין כי משהוברר כי ככלל, קיימת גמישות בחלוקת הנוהל מבחינה חזותית או מבחינת סדר התוכן שבו, וגמישות בניסוח הפרק העוסק בדרכי יישום, וגמישות בצורת הטפסים הדרושים לבחינת פעילות הארגון העובר תקינה, ולמרות העובדה שניתן לזהות באלו, כטענת מר הירש, את הטאץ' המיוחד של מר שקד, הרי המסקנה המתחייבת הינה שקובצי הנוהל והטפסים של התובעת, אינם בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק עוולות מסחריות.

במקרה דנן, טענה התובעת כי גם רשימת הלקוחות שלה הינה בגדר סוד מסחרי שהנתבעת עשתה בה שימוש בעבודתה כעצמאית וגרמה לה נזק ממשי.

בית-הדין דחה טענה זו וקבע כי למעשה ומלבד טענה כללית לא הוכיחה התובעת את רשימת הלקוחות הסודית הנטענת על ידה ולא את השימוש שכביכול עשתה בה הנתבעת.

יתרה-מזאת, מהעדויות הוברר כי, רשימת הלקוחות של התובעת {אף אם החלקית} נמצאת באתר האינטרנט שלה ואילו הנתבעת הראתה מצידה שהיא בכל מקרה לא התקשרה עם לקוחות התובעת וכי מלבד לקוח אחד שטיפלה בעניינו בזמן עבודתה בתובעת, בו המשיכה לטפל כשיצאה לעצמאות, היא לא


עמוד 58 בספר:


התקשרה עם אף לקוח מלקוחות התובעת. משכך, קבע בית-הדין כי לא הוכח כי רשימת הלקוחות של התובעת הינה בגדר סוד מסחרי.

ב- ת"א (מחוזי מר') 4130-10-07 {אורלי טל נ' האוניברסיטה הפתוחה, תק-מח 2011(4), 3956, 3964 (2011)} קבע בית-המשפט:

"42. לא מצאתי בטענות התובעת תשובה לשאלה מהו ה"סוד המסחרי" הנטען, כלומר מהו המידע שהיה ברשות התובעת ולא היה בידי האוניברסיטה קודם לכן והיא לא הייתה יכולה לגלותו, ובנקל, בעצמה. היה על התובעת להוכיח כי המידע שלטענתה הוא בגדר סוד מסחרי אינו זמין לכל דורש, והיא לא עשתה כן. הנתונים בדבר עלויות שכר לימוד במוסדות אחרים, מספר הסטודנטים הלומדים בשנות ההשלמה השונות באוניברסיטאות בארץ, מספר הזכאים לתואר בחשבונאות להם מיועדת שנת ההשלמה ואחוז המעבר בבחינות מועצת רואי החשבון - כל אלה, כמו גם כמות שעות הלימוד במסגרת שנת ההשלמה בכל המוסדות בהם הייתה קיימת מסגרת לימודים כזו, ודאי אינם בגדר מידע שידוע רק לתובעת ולא הוכח שהנתבעים לא יכולים היו להשיגו בעצמם במאמץ לא גדול. כך גם לגבי שמות המרצים המובילים בתחום, כטענת התובעת. מדובר בנתונים שלפחות את רובם (גובה שכר הלימוד, תכנית הלימודים, מערכת השעות, שמות המרצים) ניתן למצוא בחיפוש פשוט באתרי האינטרנט של המוסדות הרלבנטיים השונים להשכלה גבוהה בישראל, שמספרם כידוע אינו גדול ואינו מגיע אפילו לעשרה. כמו-כן לא הוכח ש"סודיותו" של המידע מקנה לבעליו יתרון עסקי על מתחריו, וכי התובעת - הטוענת להיות בעליו של הסוד המסחרי - נקטה אמצעים סבירים (או אמצעים כלשהם בכלל) לשמור על סודיותו.


עמוד 59 בספר:


43. מכאן, שלא הוכח כלל שהמידע שהיה בידי התובעת היה בגדר "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק. זאת ועוד: התובעת גם לא הוכיחה כי מסרה נתונים אלה לנתבעים. מאחר ופרט להצעת תקציב לא היה כל מסמך שמסרה התובעת לנתבעים, ומאחר ואין טענה שהצעת התקציב כלל "סוד מסחרי" קונקרטי כלשהו, לא הוכיחה התובעת כלל שמסרה סוד מסחרי כלשהו לנתבעים או למי מהם. ממילא לא הוכח שהנתבעים בכלל והאוניברסיטה בפרט עושים שימוש ב"סוד מסחרי" שקיבלו מהתובעת.

44. התובעת טוענת כי הפעילות המתבצעת בפועל בתוכנית שנה ד' של האוניברסיטה כפי שהיא מופעלת כעת, חופפת למידע העסקי שהיא העבירה לה. טענה זו נטענה באופן כוללני, ללא כל פירוט וללא כל ראיה, והיא נסמכת רק על דבריה של התובעת שכפי שכבר נאמר לא ניתן לבסס עליהם, מטעמים שבדיני הראיות ושבמהימנות, כל ממצא. על-כן התובעת לא הוכיחה שהתוכנית לשנת ההשלמה המופעלת כיום באוניברסיטה דומה למודל הפדגוגי שהיא לכאורה הציעה, כך שגם מטעם זה דין התביעה להידחות (אם כי ברור שגם לו הוכחה הטענה, עדיין היה על התובעת להוכיח כי המודל שהיא הציעה והעבירה את תוכנו לאוניברסיטה כלל "סוד מסחרי", דבר שלא הוכח)."

ב- בש"א (אזורי ת"א) 5410/08 {ג'י ג'י ירום גטר בע"מ נ' גדעון רייזמן, תק-עב 2008(4), 8871, 8874 (2008)} קבע בית-הדין:

"24. לאחר בחינת החומר שצורף לתיק והעדויות שנשמעו, התרשמותנו הינה כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת קיומם של סודות מסחריים הראויים להגנת הדין. התרשמותנו לכאורה הינה כי גרסת המשיבים שגדעון לא נחשף לנוסחת ההכפלה - מהימנה ולכן אין משמעות לידיעת מחירי הפוב. כמו-כן משמחירי הפוב אינם נקבעים על-ידי המבקשת אלא על-ידי


עמוד 60 בספר:


הספקים ומשהמבקשת עצמה חילקה מחירונים קבועים לחלק מלקוחותיה, הרי שמחירי הפוב אינם מהווים סוד מסחרי הראוי להגנה. המבקשת לא הוכיחה כי גדעון ידע את הרכבו של המלאי העסקי אותו היא מחזיקה משגורני העידה בעצמה כי גדעון הינו אחד מתוך 20 אנשי מכירות שמועסקים במבקשת...

26. זאת ועוד, לא הוכח כי טכניקות המכירה בהן נקט גדעון הינן חלק מן הסודות המסחריים והעסקיים של המבקשת. גדעון ציין בתצהירו כי כישוריו הינם תולדה של ידע מוקדם אותו צבר במהלך לימודיו וחייו המקצועיים בטרם החל לעבוד אצל המבקשת."

ב- עב' (אזורי ת"א) 6229/07 {דודי ויצמן נ' קווים לנופש בע"מ, תק-עב 2008(4), 8350, 8354 (2008)} קבע בית-הדין:

"37. זאת ועוד, החברה לא הוכיחה כלל ולא הגישה ולו בדל של ראיה המעיד על-כך שויצמן עשה שימוש בסודות מסחריים כלשהם ומהם הסודות הללו, מלבד טענתה הכללית כי חשף סודות מסחריים.

38. החברה לא הציגה כל ראיה ממשית באשר לנזק שנגרם לה בעקבות התפטרותו של התובע למעט טבלה שהכינה וצרפה לכתב תביעתה שכנגד ובה לקוחות שכביכול עברו עם ויצמן לחברה המתחרה וסכומים המציינים את היקף הפעילות של כל לקוח עם החברה בשנה שקדמה לעזיבתו של הלקוח. החברה לא הציגה הסכם שנערך עם הלקוחות המעיד על קבלת שירות באופן בלעדי מאת החברה הנתבעת ולא הוכיחה כי לקוחות רבים ובעיקר בתי ספר אינם בוחרים את חברת הטיולים איתה מעוניינים לעבוד מדי שנה, ללא התחייבות להמשך הקשר העסקי עם החברה.


עמוד 61 בספר:


39. לפיכך אנו דוחים את תביעת החברה בגין נזק שנגרם לה על-ידי ויצמן תוך שימוש בסודות מסחריים."

ב- עב' (אזורי ת"א) 8739/05 {מייקל הנדסה בע"מ נ' יעקב מייקל, תק-עב 2008(1), 10454, 10463 (2008)} קבע בית-הדין:

"22. כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, החברה לא עשתה מאמץ ראייתי כלשהו להצביע על "סוד מסחרי" ספציפי, אלא טענה באופן כללי לסודיות ברשימת הלקוחות, רשימת הספקים, מחירים וכיו"ב. לאחר שקילת הראיות שהוצגו בפנינו וטענות הצדדים, שוכנענו כי רשימת הלקוחות, רשימת הספקים, וכן שיטות התמחור, אינם מהווים "סוד מסחרי" כהגדרתו בחוק ובפסיקה. רוב המידע שיעקב נטל עימו הינו לפיכך ידע כללי מקצועי שנרכש על ידו במהלך שנות עבודתו, אותו הוא זכאי לקחת עימו כחלק מהמקצועיות שרכש (סעיף 7(א)(1) לחוק עוולות מסחריות).

נזכיר בהקשר זה את הודאתה המפורשת של חווה כי רשימת לקוחות החברה אינה דבר סודי, ואת אי סתירת גרסת יעקב כי ניתן להשיגה גם בדרכים פומביות. באשר לקשרים האישיים עם הלקוחות - החברה לא טענה כי היוו סוד מסחרי כשלעצמם, ולא הביאה ראיות כלשהן בהקשר זה, כך שלא ניתן להגיע למסקנות בקשר לכך מיוזמתנו.

23. שונה הדבר בקשר להצעות מחיר ספציפיות, שהועברו בשם החברה ללקוחות בסמוך טרם עזיבתו של יעקב, לגבי עסקאות שטרם יצאו לפועל. ככל שיעקב אכן נטל עימו את אותן הצעות מחיר (בין במסמך ובין אם לאו), והשתמש במידע זה לצורך הגשת הצעות מחיר אטרקטיביות יותר לאותם לקוחות עימם עבד קודם לכן במסגרת החברה - אנו סבורים כי ניצל בכך


עמוד 62 בספר:


"מידע עסקי... שאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על-ידי אחרים" (כלשון סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות), ובכך ביצע גזל של סוד מסחרי כהגדרתו בחוק.

לטעמנו, אין להתיר לעובד, המתחרה במעסיקתו לשעבר על עסקאות שהחלו להתרקם כאשר עדיין עבד בחברה, להשתמש במידע שצבר על הצעות המחיר הקונקרטיות שהועברו על-ידי מעסיקתו לשעבר, על-מנת להשיג יתרון עסקי עליה בתחרות על אותן עסקאות. בעינינו, תכליתו של החוק נועדה למנוע יתרון בלתי-הוגן מסוג זה (וראו - גם אם בהקשר מעט שונה - את החלטת בית-המשפט המחוזי ב- בש"א 11980/07 הוט טלקום שותפות מוגבלת - בזק בינלאומי בע"מ, תק-מח 2007(3), 5462 (22.7.07).

24. השאלה שנותרה בהקשר זה היא האם הוכח כי יעקב אכן נטל הצעות מחיר קונקרטיות, והשתמש בהן על-מנת להציע הצעות מחיר זולות יותר. לאחר עיון מקיף בכל המסמכים שהוגשו, הגם שנותר חשד כבד כי יעקב אכן עשה שימוש כאמור, אנו קובעים כי החברה לא עמדה בנטל, להוכיח כי אכן עשה זאת.

כל שב"כ התובעת הפנה אליו (בחקירתו הנגדית את יעקב - עמ' 33) הוא הצעת מחיר שהגישה החברה לאחר עזיבתו של יעקב, והשוואתה להצעת מחיר, נמוכה בכ - 15%, שהגיש יעקב לאותו לקוח במועד סמוך. עם-זאת לא נעשה כל ניסיון להוכיח זאת ביחס להצעות מחיר שהוצעו טרם עזיבתו של יעקב, על-אף שכל הנתונים אמורים היו להיות בידי החברה. החברה אף לא הוכיחה כל עסקה ספציפית אותה "גזל" יעקב תוך שימוש במידע סודי שלה; רשימת העסקאות הראשונית לה טענה לא גובתה בכל מסמך או ראיה (סעיף 7 לעיל), ולגבי העסקאות שהוספו בתצהירים שלאחר-מכן כלל לא נטען, או הוכח, כי העסקאות בוצעו על-ידי יעקב (למעט בתי הזיקוק חיפה - מולם זכתה זיו


עמוד 63 בספר:


במכרז שפורסם לאחר תום תקופת המגבלה). לא הוכח, לפיכך, כי יעקב וזיו ביצעו גזל של סוד מסחרי.

25. החברה טענה, בנוסף, כי יעקב החל בפועל בביצוע עבודה עבור חברת זיו עוד טרם התפטרותו ממנה. הראיה היחידה שהוגשה לצורך כך היא הצעת המחיר הנושאת תאריך 3.1.04. לאחר שקילת הסבריהם של יעקב ושל אורי כהן לכך כמפורט לעיל, ובפרט בהתחשב בכך שיום 3.1.04 היה יום שבת, שוכנעתי כי התאריך הנקוב על גבי הצעת המחיר הנו טעות קולמוס, וכפי הנראה הוגשה ההצעה רק לאחר יום 6.1.04.

26. החברה טענה עוד להפרת צו המניעה, שניתן בהסכמת הצדדים ביום 23.2.04. לטענתה, יעקב המשיך בפועל לשוחח עם הלקוחות המנויים ברשימה ת/1, ולנהל מולם משא ומתן, כאשר דאג שההתקשרות הפורמאלית תתבצע רק לאחר תום תקופת המגבלה, או לחלופין באמצעות צד שלישי כלשהו.

הראיה העיקרית שהוגשה על-מנת להוכיח זאת היא תמליל השיחה בין חווה לבין מר עופר בדירי, אך לא ניתן להביא תמליל כאמור כראיה לאמיתות תוכנו מבלי שמר בדירי יזומן לעדות ויישאל על-כך. בנוסף, מדובר בהקלטה חלקית וקטועה (שכן ברור מהתמליל שהשיחה החלה טרם לכן). לא ניתן, לפיכך, ליתן משקל ממשי לראיה זו.

27. החברה הצביעה, בנוסף, על שתי דוגמאות המעידות על הפרת צו המניעה. באשר לחברת שמן תעשיות בע"מ - זו כלל אינה מנויה ברשימה ת/1, ומכאן שיעקב רשאי היה לבצע מולה עסקאות גם במהלך תקופת המגבלה. באשר לבתי הזיקוק חיפה - כל שהוכח הוא כי יעקב וזיו הגישו הצעת מחיר במסגרת מכרז שפורסם במהלך חודש 9/04 (היינו כשלושה חודשים לאחר תום תקופת


עמוד 64 בספר:


המגבלה), וזכו בו. לא הובאה כל ראיה כי נוהלו שיחות כלשהן עם בתי הזיקוק במהלך התקופה שבין פברואר ליוני 2004, לא הובא עד כלשהו מטעם בתי הזיקוק בקשר לכך, וממילא לא די בחשדותיה של חווה כי אכן כך היה. לא הובאו לפיכך ראיות מספיקות להוכיח את הפרתו הנטענת של צו המניעה.

28. כסיכום ביניים - לא הוכח כי יעקב וזיו ביצעו גזל של סוד מסחרי. גם אם היה מוכח גזל כאמור, לא ניתן היה לפסוק לטובת התובעת פיצוי כדרישתה שכן כלל לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה ולא הגישה ראיות מסודרות המעידות על-כך (דוגמת חוות-דעת רואה חשבון או מסמכים המעידים על שיעור הרווח בגין כל עסקה). כל שניתן היה לפסוק לה, לפיכך, הנו פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק עוולות מסחריות."

ב- עב' (אזורי ת"א) 4596/02 {טרהסינק בע"מ נ' צבי בר נתן, תק-עב 2007(4), 10659, 10663 (2007)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן לא הצביעה החברה על רשימת לקוחות, ספקים וסוכנים וממילא לא פירטה דבר וחצי דבר אודות מאמץ מיוחד שדרוש היה בגיבוש רשימות אלו, או על אינטרס לגיטימי אחר של החברה הראוי להגנה בנסיבות העניין ועל-כן לא הוכיחה החברה קיומו של סוד מסחרי כאמור.