botox

סמכות בית-הדין לעבודה (סעיף 22 לחוק)



עמוד 121 בספר:


סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"22. סמכות בית-הדין לעבודה
(א) לבית-דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון -
(1) בתובענה בין עובד לבית מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' והנובעת מיחסי עובד ומעביד;
(2) בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור.
(ב) בתובענות שבית-דין לעבודה דן בהן לפי סעיף זה תהיה לשופט לבדו סמכות לתת צו מניעה זמני וכן סעדים לפי סעיפים 15 עד 20."

עילת תביעה של גזל סוד מסחרי כמשמעותו בסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, הינה בסמכותו של בית-הדין לעבודה וזאת על-פי סעיף 22(א)(1) לחוק עוולות מסחריות הקובע כי לבית-דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בתובענה בין עובד לבית מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' והנובעת מיחסי עובד ומעביד {בש"א (משפחה ק"ג) 984/07 חברה בע"מ נ' אלמונית, תק-מש 2010(1), 495, 501 (2010)}.


עמוד 122 בספר:


ובמילים אחרות, סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות מקנה לבית-הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה בין עובד למעבידו שעילתה בגזל סוד מסחרי {ראה גם ת"א (שלום חי') 17862-03-09 רשת המילניום מוסך הקיבוץ בע"מ נ' הלל גבור, תק-של 2009(4), 12342, 12343 (2009)}.

ב- ע"א 2618/03 {פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי, פ"ד נט(3), 497 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:

"המסגרת הנורמטיבית
עקרונות מנחים בחלוקת הסמכויות בין בתי-המשפט האזרחיים לבין בית-הדין האזורי לעבודה
11. על-פי סעיף 40 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, הסמכות בעניינים אזרחיים מוקנית, ככלל, לבתי-המשפט האזרחיים; הענקת סמכות ייחודית לדון בעניין פלוני לבית-דין אחר, שוללת את סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון באותו עניין, ועל-כן חייבת להיעשות באופן מפורש (ע"א 250/83 עומרי ואח' נ' זועבי ואח', פ"ד לט(2), 113, 127 1985)):

'הכלל הגדול הוא כי לבתי-המשפט הרגילים של המדינה מוקנית הסמכות לדון בנושאים המהותיים כחלוקתם על-פי הקווים הכלליים שהותוו בחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957 (כיום בחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984), שקיבלו עתה גם מעמד חוקתי עקיף על-פי חוק - יסוד: השפיטה. משמע, מי שמבקש לשלול סמכותו של בית-המשפט הרגיל, צריך להישען על הוראה מפורשת, כי הכלל המנחה הוא, שאין שוללים סמכותו של בית-המשפט הרגיל בעניינים שהם בתחומו לפי חוק בתי-המשפט [נוסח משולב], אלא-אם-כן נאמר הדבר מפורשות. הכלל האמור אינו נושא בתוכו אך ורק סימן הכר של


עמוד 123 בספר:


עיקרון פרשני. הוא, מעבר לכך, ביטוי מובהק לשלטון החוק, אשר אחד מביטוייו בכך שאין שוללים סמכותו של בית-משפט כללי ורגיל (השווה A. V. C. Dicey, Introduction to the Study of the Law of the Constitution (10th ed., by E. C. S. Wade, 1959) 193), ומה גם בית-משפט בעל סמכות שיפוט שיוריות כבית-המשפט המחוזי, אלא על-פי דברו המפורש של המחוקק...'

בית-הדין האזורי לעבודה הוקם בחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וסמכויות שיפוט ייחודיות הוענקו לו בחוק זה ובחוקים אחרים, באופן מפורש (סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה; סעיף 22י לחוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א-1951; סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999). התכלית בבסיס הענקת סמכות ייחודית כאמור לבית-הדין האזורי לעבודה היא ריכוז כל ענייני העבודה בטריבונל הבקיא והמצוי בתחום זה (בג"צ 221/69 פלוני נ' שר הביטחון ואח', פ"ד כד(1), 365, 369 (1969); ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4), 689, 701 (1994); ראו גם ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (התשנ"ט), 78-77). הסמכות הייחודית המפורשת אשר הוענקה לבית-הדין האזורי לעבודה אכן גרעה לא רק מהסמכות השיורית של בית-המשפט המחוזי על-פי סעיף 40 לחוק בתי-המשפט (בג"צ 6163/92, 6177 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מז(2), 229, 238 (1993)), אלא גרעה מסמכות בתי-המשפט האזרחיים ככלל (ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ ואח' נ' הוברמן, תק-על 2003(2), 347 (2003), פסקה 10; בג"צ 3134/93 י.א.ד. אלקטרוניקה בע"מ נ' שרת העבודה והרווחה ואח', פ"ד מח(1), 296, 300 (1994)). ההוראות שהסמיכו את בית-הדין האזורי לעבודה בסמכות ייחודית הן "חוק מיוחד" ו"חוק מאוחר" הגובר על סמכותו ה"כללית" של בית-משפט השלום לפי סעיף 28 לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957, המופיע כיום בסעיף


עמוד 124 בספר:


51(א) לנוסח המשולב (ראו, לעניין תיקון משנת תשל"ב לסעיף 129 לפקודת בתי הסהר (נוסח חדש), התשל"ב- 1971 המאוחר לסעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח חדש), התשמ"ד-1984 שחוקק בחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957: בג"צ 1214/97 חלמיש נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נג(2), 647, 670 (1998)). בשולי הדברים נעיר, כי הסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה לא גרעה מסמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק (ראו: אייזנברג, בעמ' 238-240; לעניין הממשק בין בית-הדין האזורי לעבודה לבין בית-המשפט לעניינים מינהליים ראו בר"מ 657/03 עיריית רהט ואח' נ' אלפראונה ואח', פ"ד נז(3), 26 (2003)).

12. סמכותו הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה בעניינים מסויימים מחד וסמכותם הכללית והשיורית של בתי-המשפט האזרחים - המעוגנת בעקרון שלטון החוק - מאידך, מגבשות איזון כדלקמן: עניינים שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה יידונו אך ורק בבית-הדין לעבודה, אך לא יידונו בבית-הדין לעבודה אלא עניינים אלה. זהו המפתח לחלוקת הסמכויות בין בתי-המשפט האזרחיים לבין בית-הדין האזורי לעבודה.

'הסמכויות הכלליות הייחודיות של בית-דין אזורי לעבודה בעניינים אזרחיים נקבעו ופורטו בסעיף 24(א) לחוק. מסגרת הסמכויות הכלליות הורחבה במשך השנים, ונספו עליהן אף סמכויות ספציפיות בחוקים שונים. מטרת ומדיניות המחוקק היו, והינם [כך], לרכז בידי בית-הדין לעבודה באופן ייחודי, בין השאר, את הסמכויות הנוגעות ליחסי העבודה האינדיבידואליים והקיבוציים וכן את נושאי הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב של המונח. ריכוז הסמכויות כאמור פירושו הפקעת סמכויות אלה ממערכת בתי-המשפט האזרחיים. בשים-לב


עמוד 125 בספר:


לכך, קו הפרשנות של בית-הדין לעבודה בפסקי-דין רבים היה מאז ומתמיד כי יש לפרש את מסגרת הסמכות שלו באופן דווקני...'

(דב"ע נג/3-254 הוצאת ספרים יבנה בע"מ נ' דוידזון ואח', פד"ע כד 425, 433; ראו גם מ' גולדברג דיני עבודה, כרך 2 (אוקטובר 2003), 20).

'בתי-הדין לעבודה, סמכותם מוגדרת ועל-כן גם מוגבלת. מאחר וסמכותו של בית-הדין לעבודה סייגים לה ובתחום המסויג סמכותו ייחודית, יש לפרש את סעיפי החוק הקובעים את סמכותו העניינית פירוש דווקני כי על-ידי הענקת סמכותו לבית-הדין לעבודה מוצא הרי עניין מסמכות בתי-המשפט האחרים.'

(דב"ע ל/3-8 ליבוביץ נ' עזבון המנוחה פולק, פד"ע א 119, 131; ראו גם ע"ע 294/99 לוי נ' התאגדות לחינוך גופני הפועל 1991 אשדוד, תק-אר 2000(4), 61 (2000); השוו עב"ל 214/96 פשס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2000(2), 240 (2000)).

ברי, כי פרשנות דווקנית של סמכויות בית-הדין האזורי לעבודה אין משמעה צמצום עד כדי סיכול התכלית של ריכוז ענייני עבודה בבית-הדין לעבודה. הוראת סמכות בחקיקה, כמו כל הוראת חקיקה, יש לפרש על-פי תכליתה. אמרנו, כי תכלית ההוראות המסמיכות את בית-הדין האזורי לעבודה היא ריכוז ענייני עבודה בטריבונל מתמחה; אולם, בעצם, בבסיס הוראות אלה מונחות שתי תכליות - ריכוז ענייני עבודה ועקרון שלטון החוק, כפי שהוא משתקף בחלוקת סמכויות בין ערכאות - גם יחד. מכאן, שבית-הדין לעבודה לא "יתחמק ממתן פירוש לדברים, שאכן ניתנים לפירוש לכאן ולכאן, על-מנת למצות את מלוא סמכויותיו"; אך זאת, במסגרת ההקשר של העקרון הכללי,


עמוד 126 בספר:


שהוא - פירוש דווקני המתחייב משלטון החוק (ליבוביץ, שם; דב"ע לא/3-8 עיריית באר-שבע נ' בן-עמי (לא פורסם) מפסקה 2 לפסק-הדין).

סמכותו הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה
13. ככלל, הסמכות העניינית של בתי-משפט נקבעת על-פי הסעד הנתבע ולא על-פי עילת התביעה. כך, לדוגמה, לבית-משפט השלום סמכות לדון בתביעה בגין הפרת חוזה שהסעד המבוקש בה הוא הצהרה על זכויות שימוש במקרקעין, ואילו לבית-המשפט המחוזי סמכות לדון באותה עילה אם הסעד הנתבע הוא הצהרה על זכות הבעלות במקרקעין. לבית-המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעה בְעילה של הפרת חוזה שהסעד הנתבע בה הוא סך כספי העולה על הסכום המפורט בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי-המשפט; אותה תביעה בדיוק תהיה בסמכותו של בית-משפט השלום אם התובע הגביל את הסעד הנתבע לסכום נמוך יותר.

14. שונה המצב בעניין הסמכויות האזרחיות של בית-הדין האזורי לעבודה. סמכותו מוקנית, בנושאים שונים, על-פי מבחנים משתנים. נפרט את הוראות החוק תוך הגדשת המבחן. סמכותו של בית-הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על-פי הסעד, אלא, בחלק מהעניינים, על-פי עילת התביעה ובחלק מהעניינים, על-פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחת.

סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה קובע...

סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, שפרק ב' שבו עוסק ב"גזל סוד מסחרי", קובע:


עמוד 127 בספר:


'22. סמכות בית הדין לעבודה
(א) לבית-דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון -
(1) בתובענה בין עובד לבין מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', והנובעת מיחסי עובד ומעביד;
(2) התובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור.'

כך, לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, מוסמך בית-הדין האזורי לדון בתביעה בין עובד למעביד - אך לא בכל תביעה ביניהם, אלא רק תביעה שעילתה ביחסי עובד מעביד ושעילתה אינה בפקודת הנזיקין (ראו גולדברג בעמ' 23; דב"ע נא/3-166 שמעונוב נ' מהנטן רשת מסעדות בע"מ, פד"ע כג 488); סעיף 24(א)(1ב) לחוק בכל זאת מסמיך את בית-הדין בעניין תובענה שעילתה במספר סעיפים של פקודת הנזיקין, ובלבד שמדובר בעילה שבקשר לסכסוך עבודה (לעתים, מן הסתם, צד שלישי, שאינו העובד או המעביד, יהיה צד לתביעה בגין גרם הפרת חוזה - ראה גולדברג, בע' 31; דב"ע נא/3-156 סימס נ' יוחננוף, פד"ע כד 199; הוצאת ספרים יבנה בע"מ). סעיף 24(א)(1ג) לחוק מוסיף ומסמיך את בית-הדין האזורי לעבודה לדון בתובענות בין עובד למעביד בקשר לסכסוך עבודה, שעילתה בסעיפים 16 או 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה, נקנית הסמכות בעניין תובענה שעילתה במשא ומתן לכריתת חוזה ליצירת יחסי עבודה, בחוזה כאמור לפני קיום היחסים או אחרי סיומם וכן בקבלה או אי-קבלה לעבודה (ראו גולדברג, בעמ' 28; הוצאת ספרים יבנה בע"מ). לפי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, קמה לבית-הדין האזורי לעבודה סמכות לדון בתביעה בין צדדים מסויימים שעילתה בגזל סוד מסחרי כמפורט בסעיף האמור. בסעיפים אלו נקבע במפורש, כי הקובע לעניין הסמכות אינו הסעד, אלא העילה (ולעיתים גם


עמוד 128 בספר:


זהות הצדדים). אף מסעיפים 24(א)(2) - (4) לחוק בית-הדין לעבודה, בהם לא מופיעה המילה "עילה", עולה ממילא שיסוד הסמכות אינו הסעד אלא קשר מסויים ליחסי עבודה.

ראינו, כי בחלק מסעיפי ההסמכה (לדוגמה, סעיפים 24(א)(1), (1ג) ו- (3) לחוק בית-הדין לעבודה), אף זהות הצדדים מהווה יסוד הכרחי לקיום סמכות בית-הדין האזורי לעבודה. בשולי הדברים נציין, כי לשון אחרת ל"זהות הצדדים" היא "הלגיטימציה" (ראו גולדברג, בע' 20-43; ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ ואח' נ' הוברמן, תק-על 2003(2), 347 (2003), פסקה 10), או "המהות":

'אכן, יש שסמכות בית-משפט נקבעת על-פי הסעד המבוקש. כך היא, למשל, סמכותו של בית-משפט השלום לעניינן של תביעות לתשלום כסף, וכך היא סמכותו בדבר חזקה או שימוש מקרקעין (סעיפים 51(א)(2) ו-51(א)(3) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב]). ראו, למשל: ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3), 561 (1977), ו- ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3), 1 (1983)... ואולם, לא תמיד כך הוא. הנה-כי-כן, סמכותו של בית-הדין לעבודה תולה עצמה - כהוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה - לא בסעד אלא במהות: בקיום יחסי עובד ומעביד, ומשנתקיימו יחסי עובד ומעביד, רשאי תובע בבית-דין לעבודה לתבוע כל סעד שבית-הדין מוסמך ועשוי ליתן. סמכותו של בית-הדין לעבודה אינה דומה איפוא לסמכותו של בית-משפט השלום: סמכותו של אחרון נקבעת על-פי הסעד, סמכותו של ראשון נקבעת על-פי מהות היחסים בין התובע לנתבע. ראו עוד בג"צ 675/84 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל - הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים נ' בית-הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, פ"ד לט(3), 13 (1985).' (חלמיש, בעמ' 667).


עמוד 129 בספר:


15. כאמור, במקרים רבים סמכות בית-הדין האזורי לעבודה נקבעת על-פי ה"עילה". מה פירוש "עילה"? מדובר במונח משפטי שמשמעותו משתנה בהתאם להקשר שבו הוא משמש (ראו: נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (התשנ"א), 47; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 7, התשס"ג), 82). משמעות המילה לעניין סדר דין אזרחי הינה "מכלול העובדות... המולידות את זכות התובע לקבלת הסעד" (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995), 133). "עילה ביחסי עובד מעביד" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה פורשה כך, שמשמעה מכלול עובדות המולידות זכות הנובעת מן היחסים בין עובד למעביד או זכות שמקורה במשפט העבודה (ראו ארגמן טורס בע"מ, פסקה 10). יודגש, כי מדובר בזכויות (או חובות) שמקורן בדיני עבודה ויחסי עבודה ולא במקור הסכסוך (סכסוך בין עובד למעביד יכול הרי להוביל אף להקמתן של זכויות לפי דין אחר - ועל-כך בהמשך הדברים). בהיבט זה דומה הדיבור "עילה" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק לזה שבתקנות סדר הדין האזרחי, ושונה הוא מהדיבור "עילה" בהקשר של בית-המשפט לענייני משפחה:

'הדיבור "עילה" מעורר אצל המשפטן באופן אינטואיטיבי קשר לדיבור 'עילת התובענה' שבסדרי הדין (ראו תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). קשר זה אינו מתבקש בהקשר שלפנינו [סמכות בית-המשפט לענייני משפחה - מ"נ]. לשון החוק - על רקע תכליתו - אינה מתמקדת בעובדות המהותיות המבססות את זכותו של בן המשפחה התובע. סעיף-קטן 2 להגדרת המונח "ענייני משפחה" בסעיף 1 לחוק אינו עוסק בזכותו של התובע, אלא בסמכותו של בית-המשפט. הדיבור "עילה" בהקשר זה משמעותו קיומו של קשר בין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי. תובענה אזרחית עילתה בסכסוך בתוך המשפחה אם סיבת הסכסוך או מקורו הם ביחסי


עמוד 130 בספר:


המשפחה (ראה: בר"ע (ת"א) 14/96 פלונית נ' אלמונית, פ"מ תשנ"ו(ג), 173; בר"ע (ת"א) 48/97א ציוני נ' ציוני, פ"מ תשנ"ו(א), 297. רק פירוש זה מגשים את התכלית המונחת ביסוד הוראת החוק.'

(רע"א 6558/99 חבס ואח' נ' חבס, פ"ד נד(4), 337, 343 (2000)).

לעומת "עילה" במובן חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, "עילה ביחסי עובד מעביד" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה אינה עניין של מקור הסכסוך, אלא עניין של זכויות או חובות בדיני העבודה. באופן דומה, סמכותו של בית-הדין האזורי לעבודה לפי סעיפים 24(א)(1ב) ו- (1ג) נקבעת, בין היתר, על-פי "עילה" שבזכויות מכוח דינים מסויימים (דיני הנזיקין ודיני המקרקעין). "עילה" לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק הינה ייצור כלאיים: הסמכות בעניין משא ומתן לקראת חוזה עבודה נקנית על-פי זכויות בדינים מסויימים (דיני השלב הטרום חוזי לפי סעיף 12 לחוק החוזים, (חלק כללי), התשל"ג-1973), לקראת כריתת חוזה עבודה; הסמכות בעניין חוזה עבודה נקנית על-פי זכויות בחוזה; אולם, נראה כי הסמכות בעניין קבלתו או אי-קבלתו של אדם לעבודה נקנית לאו דווקא על-פי זכויות אלא על-פי מקור הסכסוך בלבד, קרי - אירוע קבלה או אי-קבלה לעבודה. כך עולה מדברי ההסבר להצעת חוק בית-הדין לעבודה (תיקון מס' 16), התשמ"ח-1998 שבחקיקתה הוסף תת-סעיף (1א) לחוק (כמספרו דהיום):

'(א) על-פי סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, יש לנהל משא ומתן לכריתת חוזה, לרבות חוזה עבודה, בתום-לב. סעיף-קטן (ב) לאותו סעיף קובע עילת תביעה מיוחדת עקב הפרת חובה זו. הואיל ותובענה בקשר להפרת החובה האמורה לגבי חוזה עבודה יכול שתוגש גם מבלי שנוצרו בסופו-של-דבר יחסי עובד ומעביד בין


עמוד 131 בספר:


הצדדים, הרי שלפי המצב המשפטי הקיים אין לבית-הדין לעבודה סמכות לדון בה, ומוצע להקנות לבית-הדין סמכות שיפוט גם במקרה כזה.
(ב) יש שנוצרים סכסוכים בין צדדים לחוזה עבודה לפני היווצרות יחסי עובד ומעביד או אף לאחר סיומם. לדוגמה: חוזה עבודה שבו נקבעת תחילתם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים למועד עתידי, ונתגלע סכסוך בין הצדדים לפני אותו מועד.
דוגמה נוספת: סכסוך בקשר להוראות בחוזה העבודה, שתקפן לאחר סיום החוזה, כגון בנושא הגבלות על העיסוק, שמירת סודיות וכיו"ב. כמו-כן קיימים סכסוכים שמעצם טיבם הם סכסוכים בענייני עבודה, למרות שלא נוצרו יחסי עובד מעביד. הכוונה לתובענה בקשר לקבלת אדם או אי-קבלתו לעבודה. לדוגמה: סירוב לקבל אדם לעבודה המהווה אפליה האסורה לפי סעיף 42 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, או קבלת אדם לעבודה תוך קיום נהלים פסולים או נגועים באי-חוקיות. לגבי מקרים כגון אלה נועדה פסקה (1א) המוצעת.'
(ה"ח תשמ"ח 285).

16. סיכום ביניים: לאור עקרונות הפרשנות הכלליים בעניין חלוקת הסמכויות בין בית-הדין האזורי לעבודה לבין בתי-המשפט האזרחיים, "עילה" (קרי - עובדות המקימות זכות או חובה בדיני עבודה, בחוזה עבודה או בדין אחר, או מקור הסכסוך, הכול בהתאם לתת-הסעיף הרלוונטי) שבסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה תתברר רק בבית-הדין לעבודה; "עילה" כאמור שאינה בסמכות בית-הדין לעבודה תתברר רק בבית-המשפט האזרחי. בענייננו מתעוררת השאלה: מה דינו של כתב תביעה הכולל הן "עילות" שבסמכות


עמוד 132 בספר:


הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה והן "עילות" שאינן בסמכות בית-הדין האזורי לעבודה?

יוער, כי אין ענייננו שאלת קיום יחסי עובד מעביד, שאלה שאף היא בסמכותו הבלעדית של בית-הדין האזורי לעבודה (סעיף 24(א)(1) לחוק; גולדברג, בעמ' 25; ע"א 321/75 שירות ארצי להדברה בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד ל(1), 381 (1975); דב"ע 9-154/98 אקסלרוד נ' שדה ואח', תק-אר 98(2), 856 (1998)); מדובר בשאלה היכן - בהנחת קיום יחסי עובד-מעביד - יש לברר תביעה הכוללת הן "עילות" שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה והן "עילות" שאינן בסמכותו.

האם יש מנוס מפיצול הדיון?
17. שני הצדדים בפנינו טענו, בין היתר, כי יש להימנע מפיצול הדיון באמצעות סעיף 76 לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984, הקובע:

'76. סמכות נגררת
הובא עניין כדין לפני בית-משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית-המשפט להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר או של בית-דין אחר.'

סעיף זה חל הן על בתי-משפט אזרחיים והן, באמצעות סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה, על בתי-הדין לעבודה. האם אפשר, לפי סעיף 76 האמור, שתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה והן עילות שאינן בסמכותו כלל, תידון, בשלמותה, באחת משתי ערכאות אלה? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה.


עמוד 133 בספר:


18. תכלית סעיף 76 האמור, כפולה היא: מצד אחד, מניעת פיצול בלתי-ראוי של דיונים; מצד שני, שמירה על חלוקת הסמכויות בין ערכאות שונות:

'בית-המשפט מוסמך לדון בתביעה, אך אין הוא יכול להכריע בה אלא אם יוסיף ויכריע "דרך אגב" בשאלה נגררת, שאלה שהיא כשלעצמה - כשאלת-מישרין - מצויה בסמכותם הייחודית של בית-משפט או של בית-דין אחר. המוסמך הוא בית-משפט להכריע 'דרך אגב' בשאלה שאין הוא מוסמך להכריע בה במישרין? כך, למשל, היה בשכבר הימים, כאשר תביעות חזקה היו בסמכות בית-משפט השלום ואילו שאלות בעלות היו בסמכות ייחודית של בית-המשפט המחוזי (דין זה לא נשתנה והוא שורר אף כיום). ומה דין מקום שתובע ונתבע בבית-משפט השלום ניצו ביניהם על החזקה, אך להכרעה בשאלה זו נדרש בית-המשפט להכריע בזכות הקניין?'
ראו, למשל י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995), 60-59.

הוראת סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) נועדה לפתור קושיה זו שהצגנו, ומשמיעה היא אותנו שתי אלה: אחת, בית-משפט הדן בסמכות, ותוך כדי הדיון מתעוררת בו, דרך אגב, שאלה שהכרעתה נדרשת לבירור העניין, מוסמך הוא בית-המשפט להכריע באותה שאלה אף אם הכרעת-מישרין בה נתונה לסמכותם הייחודית של בית-משפט או של בית-דין אחר. שתיים, ההכרעה באותה שאלת-אגב כוחה יהא יפה רק באותם הליכים עצמם, דהיינו: ההכרעה באותה שאלה לא תהא מעשה-בית-דין. כך, למשל, נאמר בדוגמת החזקה-בעלות, כי בית-משפט השלום מוסמך להכריע – "דרך אגב" - בשאלת הבעלות, אך הכרעה זו כוחה יהא רק לאותה התדיינות בלבד. דבר לא ימנע את התובע (או את הנתבע) מהעלות את שאלת הבעלות, כשאלת-מישרין, לפני בית-


עמוד 134 בספר:


המשפט המחוזי, ובהתדיינות זו השנייה הכרעתו של בית-משפט השלום לא תישא עמה עוצמה של מעשה-בית-דין. ראו עוד והשוו: ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2), 749 (1991).

תכלית ההוראה גלויה על-פניה: מחד גיסא, שלא להביא לפיצול בלתי-ראוי של דיונים, ומאידך גיסא - ובשל צמצום ההכרעה בשאלת-האגב "לצורך אותו עניין" - לשמור כראוי על חלוקת הסמכויות בין גופי השפיטה כפי שנקבעה בחוק. ראו עוד והשוו: נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [(תשנ"א), 229; זוסמן בספרו הנ"ל 62-59; בג"צ 727/85 נוצר נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2), 589 (1987) מפי המשנה לנשיא מ' בן-פורת (שם, בעמ' 598)"
(פרשת חלמיש, בע' 657-656).

והנה - לכאורה - פתרון פשוט ואלגנטי המאפשר השגה בו זמנית של שני יעדים, שנראה היה שסותרים זה את זה: כיבוד הסמכות הייחודית של כל ערכאה ומניעת פיצול הדיון. דא עקא, שפתרון זה מיועד למצב שבו ערכאה מתבקשת לפסוק בשאלות שאינן בסמכותה שעלו דרך אגב, הכל בכדי להכריע בעניין שבסמכותה; פתרון זה אינו רלוונטי למצב שבו ההכרעה בעילה נתבעת או סעד נתבע אינה בסמכותה. הכרעת ערכאה בעילה שאינה בסמכותה או בסעד שאינו בסמכותה יכולה אמנם למנוע פיצול דיון, אך פוגעת בחלוקת הסמכויות בין ערכאות. לפי סעיף 76 האמור, ערכאה בלתי-מוסמכת מכריעה בשאלה שעלתה דרך אגב, כי הדבר דרוש לשם פסיקה בעילה או במתן סעד שכן בסמכותה, והדבר אינו פוגע בסמכות הייחודית של הערכאה האחרת בעניין השאלה האמורה. דא עקא, העילה והסעד אינם עולים בתובענה "דרך אגב", אלא הם כל סיבת קיומה של התביעה. '...(סמכות) השיפוט לפסוק בתביעה גוררת אחריה את הסמכות לדון גם בעניין שהכרעתו דרושה כדי שבית-המשפט יעשה את מלאכתו' (זוסמן בעמ' 59 - ההדגשה הוספה; כן שם בעמ' 49). יפים


עמוד 135 בספר:


לעניינינו דבריו של השופט ד' לוין, בקשר לסעדים שאינם בסמכות הערכאה היושבת בדין:

'לא צדק השופט המלומד בסברו, שהסעד הכספי הוא כביכול סעד נגרר, שכן סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), אינו דן בסעדים נגררים, אלא בשאלה, 'שהכרעתה דרושה לבירור העניין', המתעוררת דרך אגב בגדר בירורו של "עניין" אחר, שהובא כדין לפני בית-המשפט...
כפירתה של המשיבה בכל אחד מנדבכי העילה מעוררת שאלה, שבית-המשפט אמור לדון בה, ואם היא מעוררת שאלה, שלו הוגשה בגדרו של סעד עיקרי אחר הייתה מצויה בסמכותו הייחודית של בית-המשפט האחר, עשוי בית-המשפט לדון בה "לצורך אותו עניין" בגדרו של סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב). אכן, שאלה של "סעדים נגררים" עשויה להתעורר בהקשר אחר, שלא בגדרו של סעיף 76 כאשר פלוני תובע מספר סעדים שהאחד מהם טפל למשנהו, כגון שתבע הכרה בבעלותו בחלקת קרקע אך גם תבע סילוק ידו של הנתבע מאותה החלקה: ע"א 146/51, 156 פרנקל נ' נאמן ואח'; כהן מלמד נ' נאמן ואח', פ"ד ח 1447], אך לא זהו המקרה שלפנינו."
(רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מ"י - אגף המכס והבלו, פ"ד מד(3), 812, 816-815 (1990)).

לאור האמור, הפתרון לסוגיה שבפנינו - כתב תביעה הכולל עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה ועילות שאינן בסמכותו - אינו בסעיף 76 לחוק בתי-המשפט. אף עניין "סעדים נגררים" הנזכר לעיל אינו ישים בסוגייתנו: הלכת "סעדים נגררים", העוסקת בחלוקת סמכויות בין בתי-משפט אזרחיים


עמוד 136 בספר:


לבין עצמם, חלה על סעדים במקרקעין בלבד (ראו: ע"א 8130/01, 7228 מחאג'נה נ' אגבריה ואח', תק-על 2003(2), 1478 (2003); גורן, בעמ' 14; זלצמן, בעמ' 119)). נוסיף לעניין זה, למען הסר ספק, כי אף כאשר בית-המשפט המחוזי מעניק סעד כספי בסך נמוך מהסכום הקבוע בסעיף 51 לחוק בתי-המשפט, במסגרת תביעה בה מתבקשים מספר סעדים כספיים, הוא עושה זאת כי הסמכות לסעד כספי נקבעת על-פי סך כל הסעדים הכספיים שנתבעו בכתב התביעה יחדיו (זוסמן, בעמ' 57), כך שמדובר לא ב"סעד נגרר" אלא בסמכות ישירה.

19. אזכרנו לעיל את האינטרס הציבורי במניעת פיצול הדיון. אין להפחית בערכו של אינטרס ציבורי זה. לניהול יותר מהליך משפטי אחד בגין פרשה אחת יש מחיר: הן מחיר בזמנן השיפוטי של ערכאות משפט, ולכן בזכות הציבור לגישה לערכאות, הן בזמנם של הצדדים; בנוסף, ריבוי הליכים גובה מחיר כלכלי מהקופה הציבורית ומהצדדים; יש בו אף כדי להוביל להכרעות סותרות (ראו, בנושא אחר - מעשה-בית-דין - ע"א 246/66, 247 קלוז'נר ואח' נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 592-591 (1968); ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן ואח', פ"ד לה(1), 92, 98-97 (1980); ע"א 527/80 שטורך - רגב מפעלי בניה ופתוח בע"מ נ' מ"י, פ"ד לח(4), 51, 55 ו' - ז' (1984); ב' רוטנברג "פיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984)" משפטים טז (התשמ"ו), 390, 390; זלצמן, בעמ' 12-14; E. Harnon “Res Judicata and Identity of Actions Law and Rationale” 1 Isr. L. Rev (1966) 539, 542-545 המצטט את Ferrer v. Arden (1599) 6 Co. Rep. 7a, 77 E.R. 263, 266; יוזכר, כי מעשה-בית-דין עלול לצמוח לא רק נוכח הליכים המתנהלים זה לאחר זה, אלא גם נוכח הליכים המתנהלים במקביל).


עמוד 137 בספר:


20. נשאלת השאלה, לאור האינטרס הציבורי האמור, אם לא מתבקשת פרשנות מרחיבה, אשר תאפשר את ריכוז הדיון בתביעה הכוללת עילות שבסמכות ערכאות שונות. אנו עדים לגישה התומכת בפרשנות רחבה מסוג זה בעניין מעשה-בית-דין: לפי הגישה, המונח "עילה" מפורש בצורה רחבה לעניין מעשה-בית-דין, כדי לתמרץ את התובע לרכז את כל הסעדים המבוקשים על ידו בתביעה אחת, אף שמותר לו לפצל עילות ללא רשות (שטורך - רגב מפעלי בניה ופתוח בע"מ, בעמ' 55; גורן, בעמ' 82; ראו והשוו זלצמן בעמ' 46-73). בארה"ב, היו שהציעו כללים שיאפשרו את ריכוז הדיון בפרשות המהוות שעטנז של סמכויות פדראליות ומדינתיות וכן שעטנז של סמכויות מדינתיות שונות (ראו, לדוגמה: T. D. Rowe, Jr. & K. D. Sibley, “Beyond Diversity: Federal Multiparty, Multiforum Jurisdiction” 135 U. Pa. L. Rev. (1986) 7); המחוקק הפדראלי בארה"ב נענה להצעות אלה, עד כה, בשני עניינים ספציפיים: תביעות בגין אסונות שבהם נהרגים 75 בני אדם לפחות (Multiparty, Multiforum Trial Jurisdiction Act of (2002), Pub. L. No. 107-273, �11020(b)(1)(A), 116 Stat. 1758 Codified at 28 U.S.C. �1369 (2002)) ; ראו Passa v. Derderian 308 F. Supp. 2d 43, 49-51 (D.R.I. 2004) וכן C.D. Floyd “The Limits of Minimal Diversity” 55 Hastings L.J. 613 (2004)) ותביעות בעניין "באג 2000" (15 USCS � 6614 (2004); ראו גם Ortega v. Star-Kist Foods 370 F.3d 124 (2004)).

התשובה לשאלה אם יש מקום לפרשנות רחבה שתאפשר את ריכוז הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות ייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה והן עילות שאינן בסמכותו, היא שלילית. אין להסיק לעניין זה מהמגמה, בדיני


עמוד 138 בספר:


מעשה-בית-דין, לרכז תביעות שממילא נמצאות בסמכותה של ערכאה משפטית אחת. אף אם נניח שאינטרס הציבור בריכוז תביעות גובר, לעניין אחד, על זכות התובע לתבוע בנפרד עילות שבסמכות ערכאה משפטית אחד, רב המרחק עד למסקנה שהאינטרס הציבורי האמור גובר על חלוקת סמכויות שקבע המחוקק. כך, אף בדיני מעשה-בית-דין, על-אף הפרשנות הרחבה המתמרצת תובע לתבוע את כל עילותיו יחד, "כאשר הכלים הפרוצדוראליים אינם מאפשרים לבעל-הדין למצות את זכויותיו תחת קורת-גג אחת של התדיינות, אין לבוא אליו בטרוניה כאשר הוא חוזר אל בית-המשפט פעם נוספת, כדי להשלים את שהחסיר בהזדמנות הקודמת" (זלצמן, בעמ' 15; ראו גם בעמ' 115-124).

כמו בדיני מעשה-בית-דין, אף בסדרי הדין של בתי-משפט אזרחיים, ברור כי הסמכות שקבע המחוקק גוברת על צירוף עילות:

'... כל אימת שהתקנות מתירות לצרף עילה לעילה, נקבע סייג לדבר: אין לצרף עילה לעילה ולתבען ביחד בכתב תביעה אחד, אלא אם היו שתי העילות נתונות לשיפוטו של אותו בית-המשפט."
(זוסמן, בעמ' 184; ראו גם גורן בעמ' 92)

כך, כאשר מוגש לערכאה שיפוטית כתב תביעה הכולל עניינים שבסמכותה לצד עניינים כאמור שאינם בסמכותה, אין מנוס (בכפוף לסעיף 76 לחוק בית-המשפט, במקרה של שאלה המתעוררת דרך אגב) אלא לפצל את ההליך:

'פעמים נכרכים בכתב תביעה אחד שני עניינים ביחד, האחד הוא בסמכותו של בית-המשפט והשני חורג מגדר סמכותו. במקרה כזה, יפצל בית-המשפט את המשפט, יעביר את העניין שאינו בסמכותו


עמוד 139 בספר:


לבית-המשפט המוסמך וימשיך לדון בעניין שבסמכותו.' (זוסמן, בעמ' 91)

תובע אינו מחוייב, באופן כללי, לרכז את כל עילותיו בתביעה אחת (זוסמן, בעמ' 168, 170; גורן, בעמ' 100). הוא אף אינו יכול לרכז בתביעתו עניינים שאינם בסמכות בית-המשפט שבפניו נדונה התביעה (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', תק-על 2003(2), 4024 (2003) - בקשה לדיון נוסף נדחתה - דנ"א 7139/03 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', תק-על 2003(4), 961 (2003); ע"א 372/85 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(4), 781, 785 (1986); זוסמן, בעמ' 170). בית-המשפט יורה, כאמור, על פיצול הדיון בתביעה הכוללת עניינים שאינם בסמכותו. דברים אלה, בעניין תיחום הסמכות בין בתי-משפט אזרחיים יפים - אף מקל וחומר - לבית-הדין האזורי לעבודה (וראו: ע"א 25/71 פינשטיין ואח' נ' ארגון מורי בתי-הספר העל-יסודיים אגודה עתמאנית ואח', פ"ד כה(1), 129, 132 (1971), אשר ניתן טרם הוספת סעיף 24(א)(1ב) (כמספרו כיום) - ראו ס"ח תשל"ב 73; כן ראו דב"ע נב/ 3-49 רוזנבאום נ' ב.י.פ. השקעות ומזון בע"מ ואח', פד"ע כד 135, 141 ג' - ו'; עיינו גם ב-ע"ע 1359/00 כהן נ' כימיכלים לישראל בע"מ ואח', תק-אר 2003(2), 788 (2003)).

נוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף דו"ח ועדה לבדיקת מבנה בתי-המשפט הרגילים בישראל (תשנ"ז), אשר המליץ, בין היתר, על העברת סמכויות מבית-המשפט המחוזי לבית-משפט השלום באופן אשר ישים קץ לפיצולי דיון רבים בערכאה הדיונית, אף המליץ כי טענת חוסר סמכות עניינית תשמע רק אם הועלתה בהזדמנות הראשונה; אלא שבהמשך הדברים נאמר:


עמוד 140 בספר:


'ודוק: הצעה זו מתייחסת אך ורק לעניינים שבסמכות מערכת בתי-המשפט הכלליים. אין היא מתייחסת לעניינים שבסמכותם הייחודית של ערכאה או של טריבונל מחוץ למערכת בתי-המשפט, כדוגמת בית-דין דתי, אשר נדונו בערכאה אזרחית. אין היא חלה גם על מצב הפוך, בו גוף מחוץ למערכת בתי-המשפט הכלליים דן בעניין המסור להכרעת בית-המשפט. במצבים אלה, סבורה הוועדה כי אין מקום לשנות את הדין הקיים.'
(שם, בעמ' 123).

בשולי הדברים נציין, כי הצעת החוק שגובשה עקב דו"ח זה, הצעת חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 28) (מבנה מערכת בתי-המשפט ותיקונים שונים), התש"ס-2000, ה"ח 663, הכוללת שינויים מוצעים לכללי סמכות ואף שינוי מוצע לסעיף 76 לחוק בתי-המשפט כך שהכרעה בסמכות גררא (למעט בעניין בית-דין דתי) תהווה מעשה-בית-דין (שם, בעמ' 672), ממילא טרם נתקבלה (ראו: רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, תק-על 2003(2), 3333(2003)).

21. אין מנוס, אם כן, מפיצול הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה והן עילות שאינן בסמכותו; אם כי ניתן, לעתים, למזער את התוצאות השליליות של הפיצול, על-ידי העלאת טענת "עניין תלוי ועומד" (lis alibi pendens), לפיה יכול בית-המשפט - בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה זו - להעמיד אחד מהדיונים. יודגש, כי הלכת "עניין תלוי ועומד" חלה אף במצב - כמו זה הנדון בפנינו - שבו ערכאה אחת אינה יכולה לדון בתביעה האחרת מפאת היעדר סמכות עניינית; כמו-כן, הלכה זו חלה לא רק כאשר ה"עילה" (כמשמעות המילה לפי הלכה זו) של שתי תביעות זהה, אלא גם נוכח עילות שונות בתכלית כאשר משותף להן שאלה


עמוד 141 בספר:


מהותית, שהכרעה בה תכריע את גורלה של העילות בשתי התביעות (ת"א (ת"א) 720/71 ויזניצר ואח' נ' מ"י ואח', פ"מ תשל"ז(א), 6, 12-11; ראו גם ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2), 477 (1975); זלצמן, בעמ' 105-106).

22. סיכומם של דברים: יש לשאוף לריכוז הדיון, אך זאת רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק. רעיון זה עובר כחוט השני בדיני איחוד ופיצול בסדר דין אזרחי ובדיני מעשה-בית-דין. הדברים נכונים באותה מידה - אם לא על דרך קל וחומר - בכל הנוגע לתביעות הכוללות עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה - סמכות שמפורשת באופן דווקני - ועילות שאינן בסמכותו. ריכוז הדיון אינו חזות הכול. הוא תופס מקום נכבד לצד אינטרסים אחרים. לעתים המחוקק מוסיף לסמכותה של ערכאה זו או אחרת כדי לרכז את הדיון (ראו: ע"א 683/80, 684 כהן נ' קולומבוס ואח', פ"ד לז(4), 16 (1982); ראו גם חוק בתי-המשפט (תיקון מס' 36), התשס"ד-2003, אשר נחקק בעקבות רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג(1), 670 (1999)). לעתים מבכר המחוקק שיקולים אחרים. זהו המקרה בענייננו (ראו והשוו: פינשטיין, בעמ' 132).

מן הכלל אל הפרט
23. העקרונות עליהם עמדתי מובילים למסקנה שאין מנוס מלפצל את הדיון בתביעה נשוא הערעור, בין בית-המשפט המחוזי לבין בית-הדין האזורי לעבודה, בהתאם לאמור להלן. אם תישמע דעתי, נקבע כי בית-המשפט המחוזי צריך היה לקבוע שחלק מהעניינים יתבררו בפניו, ולא היה מקום לכן שהתביעה כולה תועבר לבית-הדין האזורי לעבודה.


עמוד 142 בספר:


תביעת חברת האם
24. בית-הדין האזורי לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעת חברת האם; דין תביעת חברת האם להתברר בבית-המשפט המחוזי. אין מחלוקת בין הצדדים שמעולם לא היו יחסי עובד-מעביד בין חברת האם לבין המשיבים, ושמעולם לא ניהלו משא ומתן לקראת יחסי עובד-מעביד ביניהם. היחסים בין חברת האם לבין המשיבים הם יחסים של שותפים להקמת חברת הבת ושל בעלי מניות בה. השאלה אם עילותיה של חברת האם נגד המשיבים הן "עיקר או טפל" או "אינצידנטליים" בתביעה אינה שאלה רלוונטית: על-פי תיחום הסמכויות שקבע המחוקק, בית-הדין האזורי לעבודה נעדר סמכות לדון בעילות שלהן טוענת חברת האם כלפי המשיבים (לדוגמה - הפרת החוזה לייסוד חברת הבת).

יש לדחות את טענת המשיבים, לפיה בית-הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון בתביעת חברת האם כי סמכותו לפי סעיף 24(א)(1א) נקבעת לא על-פי זהות הצדדים אלא על-פי העילה בלבד. טענה זו מבוססת על הלכה לפיה, בנסיבות מסויימות, סמכות בית-הדין האזורי לעבודה משתרעת על צדדים שאינם קשורים ביחסי עובד-מעביד, לא היו קשורים ביחסי-מעביד עבר ולא ניהלו מגעים לקראת יחסי עובד-מעביד. אולם, במה דברים אמורים? לעיתים מצורפים צדדים שלישיים, לא רק לתביעת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 24(א)(1ב) כאמור לעיל, אלא גם כנתבעים נוספים בתביעות בבית-הדין האזורי לעבודה לפי סעיף 24(א)(1א) שעילתן בחוזה עבודה (ראו: הוצאת ספרים יבנה בע"מ). דא עקא, שניסיון המשיבים לראות בהלכה זו, המתיישבת עם העקרונות עליהם עמדנו, פרצה כללית המאפשרת לבית-הדין לעבודה לדון בעילות שאינן בסמכותו - כגון עילה בהפרת הסכם לייסוד חברה הנטענת על-ידי שותפה כלפי שותפים אחרים - דינו להידחות.


עמוד 143 בספר:


אין לקבל את טענת המשיבים, לפיה העובדות הנטענות בתביעה אינן מקימות לחברת האם עילה כלשהי. מדובר בטענה הרלוונטית לבקשה לסילוק על הסף מפאת היעדר עילה. טענה זו לא נטענה בבקשה נשוא הערעור, ולא נדון בה. חברת האם, השותפה של המשיבים, שלא הייתה מעבידתם, טוענת כי מעשי המשיבים - "שביתה איטלקית", מניעת גיוס כוח אדם, מניעת טיפול בלקוחות, מניעת כניסת חברת הבת לשווקים חדשים וטרפוד מגעים עם מפיצים, כמו גם נשיאת המחשבים של חברת הבת ופיתוח תוכנה מתחרה - מצמיחים לה עילות תביעה, כדלקמן: גזל סודות מסחריים, הפרת חובות אמון, הפרת הסכם היסוד, הפרת זכויות יוצרים, גרם הפרת חוזה, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. לא נביע כל עמדה לגבי קיום (או אי-קיום) מי מהעילות להן טוענת חברת האם. נאמר רק זאת: ככל שקיימות לחברת האם, שותפתה של המשיבים, עילות בתביעה זו - הן ודאי אינן בסמכות בית-הדין האזורי לעבודה. סמכות השיפוט הכללית וסמכות השיפוט לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999 הן לבית-המשפט המחוזי, ותביעת חברת האם אינה נמנית עם העניינים שלגביהם הוסמך בית-הדין האזורי לעבודה. לטעמי די בהגשת תביעה על-ידי חברת האם כדי להביא למסקנה שלא היה מנוס מפיצול הדיון.

תביעת חברת הבת
25. בין המשיבים לבין חברת הבת שררו, כאמור, יחסים בשני מישורים שונים: המשיבים כיהנו כדירקטורים בחברת הבת ועבדו בה כעובדים. דין עילות חברת הבת נגד המשיבים כעובדים להתברר בבית-הדין האזורי לעבודה, ודין עילותיה נגדם כדירקטורים להתברר בבית-המשפט המחוזי.

המשיבים הסתמכו על בש"א 15720/02 נוימן נ' וימאזור בע"מ ואח', פ"מ תשס"ב(ב), 49, לעניין סמכות בית-הדין האזורי לעבודה לדון בעילה של חובת אמונים של נושא משרה בתאגיד. בהחלטה זו של בית-המשפט המחוזי, נדונה


עמוד 144 בספר:


בקשה לדחייה על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית, של תביעת חברה נגד אדם שהיה – על-פי הנטען - הן עובד והן דירקטור. בית-המשפט המחוזי קבע כי, לכאורה, הנתבע לא היה דירקטור. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אף אם היה דירקטור, ניתן לקרוא את חובת האמונים של נושא משרה אל תוך חוזה העבודה - ועל-כן, ניתן להביא את העילה בגין הפרת חובת אמונים בפני בית-הדין לעבודה. ואולם, החלטה זו נהפכה בבית-משפט זה לאחר שהוגשו הסיכומים בערעור שבפנינו (ע"א 2502/03 אריאל - וימאזור בקרת תנועה וחניה בע"מ נ' נוימן ואח', תק-על 2004(1), 633 (2004)). בפסק-הדין בערעור, קבע בית-משפט זה, מפי השופטים ביניש, פרוקציה וג'ובראן:

'הונחה... תשתית לכאורית מספקת לכך שהמשיב היה גם דירקטור. משבחרה המערערת לתבוע את המשיב על-פי עילות תביעה הנובעות ממעמד זה, נראה כי די בתשתית שהונחה בכדי לבסס את סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון בתובענה לגופה, יהיו סיכוייה אשר יהיו.'

כוחם של דברים אלה יפה לענייננו.

משבחרה חברת הבת לתבוע את המשיבים כדירקטורים, על בית-המשפט המחוזי לדון בתביעתה. בשאלה אם יש בעובדות הנטענות בכתב התביעה כדי להצמיח את העילות הנטענות על-ידי חברת הבת נגד המשיבים כדירקטורים (לרבות השאלה אם חובת האמון מתמשכת לאחר סיום כהונת דירקטור), לא נביע כל עמדה.

26. איני סבורה שהשאלה אם מדובר ב"עיקר" או "טפל" רלוונטית להכרעה בעניין תביעת חברת הבת. איני סבורה שעל בית-המשפט לקבוע במקום חברת הבת, שבחרה להגיש תביעתה בבית-המשפט המחוזי, אם עילותיה נגד


עמוד 145 בספר:


המשיבים כדירקטורים "טפלות" לעילותיה נגדם כעובדים. אותה מערכת עובדות לגבי דירקטורים שהם גם עובדים יכולה, על דרך העיקרון, להקים עילות תביעה הן במישור הדין הכללי והן במישור דיני העבודה. כפי שנראה, לא ברור, בחלק מהעניינים, באיזה 'כובע' נתבעים המשיבים, ועניין זה טעון הבהרה.

27. עמדנו על-כך, שחלק מהעילות להן טוענת חברת הבת, אינו בסמכות בית-הדין האזורי לעבודה. ואולם, חלק אחר מעילותיה הנטענות אכן נמצא בסמכותו הייחודית. בכתב התביעה המתוקן נטענו עילות, של חברת הבת, שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה לפי סעיפים 24(א)(1) ו- 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה. כלומר, נטענו עובדות שיש בהן, על-פי הנטען, כדי להקים לחברת הבת זכויות כלפי המשיבים - שהיו, במועדים הרלוונטיים, עובדיה ועובדיה לשעבר - לפי חוזי העבודה (שבהתנהגות) ביניהם. עילות אלה כוללות: הפרות נטענות של חוזה העבודה, לרבות באמצעות ביצוע "שביתה איטלקית", מניעת טיפול בדרישות לקוחות ונטילת מחשבים של חברת הבת ללא אישור, בנוסף להפרת חובת אי-תחרות על דרך פיתוח התוכנה המתחרה.

לעניין אי-גיוס עובדים וטרפוד מגעים עם מפיצים: לא ברור, מכתב התביעה המתוקן, אם מדובר, על-פי הנטען, בהפרת חובות של עובדים או חובות של דירקטורים, או שמא הטענה היא בשני המישורים. בכתב התביעה המתוקן, צויין כי המשיבים קיבלו מהדירקטוריון הנחיות לגייס עובדים. לגבי אי-גיוס עובדים וטרפוד מגעים, על חברת הבת להבהיר את תביעתה. אם הכוונה היא שזו הפרה בשני המישורים, תיכלל הטענה הן בכתב התביעה בפני בית-המשפט המחוזי והן בכתב התביעה בפני בית-הדין האזורי לעבודה; אם לאו - בכתב התביעה המתאים. נדגיש רק זאת: בניגוד לטענות המערערות בפנינו, המניע


עמוד 146 בספר:


למעשים שביצעו המשיבים כעובדים (במידה וביצעו) אינו מעלה או מוריד לעניין הסמכות של בית-המשפט האזרחי או של בית-הדין האזורי לעבודה (ברי, כי אין רלוונטיות בענייננו ל"עילת קבלת אדם לעבודה" לפי סעיף 24(א)(1א), שעניינה מקור סכסוך); הקובע לעניין הסמכות, כאמור לעיל, הוא מקור הזכות.

עלינו לדון במספר עילות נוספות הנטענות בכתב התביעה המתוקן, ככל שהן נוגעות לחברת הבת: גזל סודות מסחריים, הפרת זכויות יוצרים, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. חברת האם וחברת הבת לא פירטו בכתב התביעה המתוקן מי טוענת לאיזו עילה כלפי המשיבים, או מכוח אלו יחסים. לעומת עילות אחרות, לגביהן ברור מי טוענת נגד מי ובאיזה כובע (ברור, למשל, שעילת "הפרת הסכם הייסוד" היא טענה של חברת האם כלפי המשיבים כשותפים ושעילת "הפרת הסכם העבודה" היא טענה של חברת הבת כלפי המשיבים כעובדים), לא ברור לגבי עילות אלה מי טוענת או מכוח איזה מישור של יחסים נטען. ספק זה הוסר בסיכומי חברת האם וחברת הבת שבפנינו, בהם מובהר כי חברת הבת 'תובעת את המשיבים, ששימשו כדירקטורים שלה במשך כ- 4 שנים, על-כך שהם הפרו את חובות האמון ותום-הלב כלפיה בשל כך שהם החלו במשא ומתן עם חברה מתחרה, ואף פיתוח תוכנה מתחרה, תוך גזל זכויות היוצרים... הפרת סודותיה המסחריים ועשיית עושר ולא במשפט על חשבונה, בעודם משמשים כדירקטורים של החברה. בנוסף, (חברת הבת) תובעת את המשיבים על שהפרו את חובות הזהירות המוטלות עליהם מתוקף תפקידם כדירקטורים וביצעו כלפיה עוולה נזיקית של רשלנות במשך השנה האחרונה לעבודתם... (חברת הבת) תובעת את המשיבים על ביצוע המעשים הנ"ל גם במסגרת היותם עובדי החברה, שהפרו את הסכם עבודתם'.
(סעיף 22 לסיכומי המערערות)


עמוד 147 בספר:


עולה מהמצוטט בבירור, כי טענות חברת הבת בעניין גזל סוד מסחרי, הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט, נטענות נגד המשיבים כדירקטורים. מהסיפא למצוטט ברור, כי חברת הבת אמנם טוענת טענות נגד המשיבים בגין המעשים שבבסיס עילות אלה כעובדים, אך זאת בעילת הפרת חוזה העבודה (ראו: הוצאת ספרים יבנה בע"מ, בעמ' 433; רע"א 3662/92 בסון נ' טיולי תור שני בע"מ, תק-על 92(3), 2751 (1992)). לאור האמור, דין עילות חברת הבת בהפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט להידון בבית-המשפט המחוזי, ואין לנו צורך להכריע בשאלה אם עילות אלה, כעילות עצמאיות (לעומת עילות הנובעות מחוזה עבודה) כלפי עובד או עובד לשעבר, נמצאות בסמכות בית-הדין האזורי לעבודה. כמו-כן, לאור האמור, דין עילת גזל הסוד המסחרי להתברר בבית-המשפט המחוזי (אם כי ברור, לפי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, שאילו חברת הבת הייתה תובעת את המשיבים כעובדים בעילה של גזל סוד מסחרי, הסמכות הייחודית לדון בכך הייתה בידי בית-הדין האזורי לעבודה).

מכל האמור, נותר לנו להכריע בעילת הרשלנות. כאמור, לא פורט בכתב התביעה אם חברת הבת טוענת לרשלנות נגד המשיבים כעובדים או כדירקטורים. אף הקטע המצוטט מתוך הסיכומים אינו פוטר את השאלה: נטען, כי הרשלנות בוצעה במשך תקופת העבודה, מבלי לפרט אם מדובר ברשלנות של עובדים או של דירקטורים בתקופה זו. ועוד: מיד בהמשך הציטוט נטען כי חברת הבת תובעת את המשיבים גם במסגרת היותם עובדים. ככל שחברת הבת טוענת לרשלנות נגד המשיבים כעובדים כעילה ביחסי עבודה, לעומת כעילה לפי פקודת הנזיקין, הסמכות הייחודית היא לבית-הדין לעבודה (דב"ע נא/1-3 עזר נ' אי. אר. די. בע"מ, פד"ע כג 372; דב"ע לג/3-63 רדיו אקשטיין נ' קוריאל, פד"ע ה 281; גולדברג, בעמ' 26); במידה ומדובר בעילת


עמוד 148 בספר:


רשלנות לפי פקודת הנזיקין, הרי לאור לשונו החד משמעית של סעיף 24(א)(1) סיפא, הסמכות אינה לבית-הדין האזורי לעבודה, אלא לבית-המשפט המחוזי.

סוף דבר
28. בתביעה נשוא ערעור זה, נטענות מספר יחסית מצומצם של עובדות; דא עקא, שנטענות, על בסיס עובדות אלה, עילות רבות. בכך אין כל חידוש (ראו: זוסמן, בעמ' 171-172). חלק מהעילות הנטענות נמצאות בסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה; חלק אינן בסמכותו כלל, ואין מנוס מפיצול התביעה. תביעת חברת האם נגד המשיבים, כמו תביעת חברת הבת נגד המשיבים כדירקטורים, אינן בסמכות בית-הדין האזורי לעבודה ותידונה בבית-המשפט המחוזי, הכל כמפורט לעיל. תביעת חברת הבת נגד המשיבים כעובדים ועובדים לשעבר, הכול כמפורט לעיל, נמצאת בסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה.

29. אני סבורה שהצדדים יטיבו לעשות אם יגיעו ביניהם להסכמה דיונית, לפיה ההתדיינות בבית-הדין לעבודה, שהיא, לטענת התובעות-המערערות, העניין הטפל, תוקפא, ולא תועלה בבוא היום טענת התיישנות אם יהיה עוד צורך לדיון גם בעילות שבסמכות בית-הדין לעבודה. אם לא יגיעו להסכמה דיונית, ניתן יהיה, כאמור, לטעון טענת "עניין תלוי ועומד", והערכאה בפניה תועלה הטענה תישמע את טענות הצדדים ותחליט.

30. המערערות יגישו איפוא לבית-המשפט המחוזי כתב תביעה מתוקן בשנית, הכולל את העילות שבסמכותו, הכול כמפורט בפסק-דין זה, ולבית-הדין האזורי לעבודה יגישו כתב תביעה שיכלול רק את העילות שבסמכותו, והכול בהיעדר הסכמה דיונית אחרת כאמור לעיל. בית-המשפט ובית-הדין יפקחו על


עמוד 149 בספר:


תקינות כתבי הטענות בהתאם לאמור בפסק דיננו זה, וסמכותם להורות על תיקון כתבי הטענות שמורה להם.

31. כל צד יישא בהוצאותיו."

הנשיא א' ברק:
אני מסכים.

השופטת א' חיות:
אני מסכימה לחוות-דעתה המקיפה של חברתי, וברצוני להוסיף כי מערכת יחסים כפולה בין חברות לבעלי מניות או דירקטורים, הפועלים בחברה גם כעובדים הינה חזון נפרץ במציאות הכלכלית הישראלית. סכסוכים הנובעים ממערכת יחסים כפולה כזו מולידים לעיתים מזומנות עילות בתחומי משפט שונים, כפי שאירע במקרה שלפנינו. פיצול ההתדיינות בסכסוכים אלה בין בית-הדין לעבודה לבין בית-משפט השלום או בית-המשפט המחוזי איננו רצוי ועל חסרונותיו עמדה חברתי בחוות-דעתה. יש לקוות כי המחוקק ייתן דעתו לסוגיה זו ויחתור לאחֵד התדיינויות אלה על כל היבטיהן תחת קורת-גג של בית-משפט מוסמך אחד. הסדר כזה ייטיב עם המתדיינים ועם מערכת בתי-המשפט מבחינת ניהולה היעיל של ההתדיינות, מבחינת החיסכון במשאבים ובעיקר מבחינת ההכרעה בסכסוך לענפיו שתהא קוהרנטית ואחידה.

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור."


עמוד 150 בספר:


ב- ת"א (מחוזי ת"א) 2601/07 {א.צ.ג. פלאש הפקות תקשורת 2000 בע"מ נ' פלוס פאי בע"מ, תק-מח 2008(4), 11965, 11966 (2008)} קבע בית-המשפט:

"על-פי כתב התביעה, הנתבעים גזלו נתונים מתוך מאגר הלקוחות של התובעת, המהווים סודות מסחריים של התובעת, ובעקבות כך נגרמו לה הפסדים ונזקים כספיים.

התביעה נסבה על שורה של עילות, וביניהן - גזילת סודות מסחריים, הפרת חובת הנאמנות, תחרות בלתי-הוגנת, עשיית עושר ולא במשפט, גניבת עין, הטעיית הצרכן ורשלנות.

סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות...

ב- ע"א 2618/03 פי. או. אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3), 497 (29.11.04) נקבע כי השאלה האם תביעה בגין גזילת סוד מסחרי תידון בבית-הדין לעבודה או בערכאה אזרחית, נבחנת על-פי עילת התביעה, ויש לבחון האם מכלול העובדות מולידות זכות הנובעת מיחסי עובד מעביד או מדיני העבודה. במקרים בהם חלק מהעילות נתונות בסמכות בית-הדין לעבודה וחלקן בסמכות ערכאה אזרחית, יש להורות על פיצול הדיון, ולעיתים גם על עיכוב הדיון באחד מההליכים.

אמנם, כפי הנראה, הנתבעת 1 הוקמה לאחר הפסקת עבודתן של הנתבעות 2 - 4 אצל התובעת, אך כאמור, קיימת לבית-הדין לעבודה סמכות ייחודית גם במקרים בהם מדובר בתביעה הנסבה על עילת גזילת סודות מסחריים, שהתגבשה לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד, ומכאן כי בירור עילת גזילת


עמוד 151 בספר:


סודות מסחריים, הנכללת בתביעה, מצויה בסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה.

הנתבעים מנסים להראות בבקשתם כי קיימות עילות תביעה נוספות, כדוגמת תחרות בלתי-הוגנת ועשיית עושר ולא במשפט, הנובעות מעילת התביעה של גזילת סודות מסחריים, ולכן מצויות גם הן בסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה.

לטעמי, פרשנות זו היא רחבה מדי, ואינה נובעת מהוראת סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות.

הנתבעים טוענים, כי הסמכות הייחודית לדון בעילות התביעה המאוזכרות בבקשה, נתונה לבית-הדין לעבודה גם מכוח סעיף 24(1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, אלא שמנוסח הסעיף, ניתן להתרשם כי תחולתו אינה מתפרשת גם על עילות תביעה שהתגבשו לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד, ולכן איני סבור כי הוא רלוונטי לענייננו.

לאור זאת, הבקשה מתקבלת בחלקה, כך שלבית-הדין לעבודה יועבר רק הדיון בעילת התביעה של גזילת סודות מסחריים, ועילה זו נמחקת מכתב התביעה הנוכחי."

ב- רע"א 8409/07 {פורייה מערכות (1989) בע"מ נ' רובגרופ ט.א.ק. בע"מ, תק-על 2008(2), 1256, 1257 (2008)} נפסק מפי כב' השופט א' רובינשטיין:

"א. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת גרסטל) מיום 8.8.07 בתיק ע"א 2489/07, בו התקבל ערעור


עמוד 152 בספר:


המשיבות על החלטת רשם בית-המשפט (השופט אורנשטיין) מיום 1.3.07 בתיק בש"א 15545/05.

ב. ביום 11.12.03 הגישו המשיבות כתב תביעה בו נטען כי המבקשת הפרה הסכם הפצה שנחתם בין הצדדים, ונתבעו סעדים שונים - בין היתר בגין גזל סודות מסחריים (א' 2353/03). במישור העובדתי נטען - בין היתר - כי מר אלדד צ'רשנייה שעבד אצל המשיבות עבר לעבוד אצל המבקשת, ונטל עמו סודות מסחריים בהם עשתה המבקשת שימוש. ביום 10.7.05 הגישה המבקשת בקשה לצירוף צ'רשנייה (שמאז עזב את עבודתו אצל המבקשת) כנתבע נוסף, ולהעברת חלק מהדיון לבית-הדין לעבודה (בש"א 15545/05). נטען כי בירור יעיל ומלא של המחלוקות מחייב את צירופו של צ'רשנייה, ושכיון שמדובר בתביעה לפי פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, מסורה הסמכות לדון בה לבית-הדין האזורי לעבודה (כך לפי סעיף 22(א) לאותו חוק). ביום 1.3.07 קיבל רשם בית-המשפט המחוזי את הבקשה על שני ראשיה. נקבע כי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מעניקה שיקול-דעת לבית-המשפט בכל הנוגע לצירוף נתבעים - והתקבלה הטענה כי 'על-מנת לקיים בירור מקיף ומלא של מלוא המחלוקות... יש לצרף את צ'רשנייה כנתבע' (עמ' 7). עוד נקבע כי הצירוף אכן מחייב את העברת חלק מהדיון לבית-הדין האזורי - והוחלט על פיצול הדיון.

ג. ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי ונשמע בפני השופטת גרסטל - התקבל ביום 8.8.07. במישור העקרוני נקבע כי בכל הנוגע לצירוף נתבע יעשה בית-המשפט שימוש מצומצם ומוגבל בתקנה 24 (ע"א 543/59 מדינת ישראל נ' טובה קיסלוג (שפיגלמן), פ"ד יד(2), 1165; בר"ע (יר') 3250/97 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)). במקרה שלפנינו נקבע כי יש לדחות את הבקשה על הסף הן כיוון שלא נלווה לה תצהיר לאימות ולהבהרת


עמוד 153 בספר:


נחיצות הצירוף, והן בשל השיהוי בהגשתה. לגופה של בקשה נקבע כי הצירוף יחייב את פיצול הדיון וסרבולו - מזה, ושדי בעובדה שצ'רשנייה יעיד במשפט כדי לאפשר בירור יעיל ושלם של המחלוקות - מזה. עוד נקבע כי חששה של המבקשת - כי אם ייכשל ההליך נגדה יפתח הליך נגד צ'רשנייה, אליו תיגרר באמצעות הודעת צד ג' - הוא תיאורטי גרידא. ולבסוף, נקבע כי החלטת הצירוף בכל מקרה אינה בהירה דיה.
ד. כלפי פסק-דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, ובה נטען, בין היתר: (1) כי שגה בית-המשפט בכך שהתעלם מסוגיית פיצול הדיון - הדרוש גם אם תידחה בקשת הצירוף; (2) כי שגה בית-המשפט בכך שלמרות שהכיר בתפקידו המכריע של צ'רשנייה בפרשה, לא אישר את ההחלטה לצרפו - באופן המאפשר למשיבות לתבוע רק את המבקשת בעלת "הכיס העמוק" (עמ' 6), ובאופן שאינו מאפשר למבקשת את מלוא הגנתה, וכל זאת - ותוך יישום לא נכון של המבחנים שנקבעו בפסיקה לצירוף נתבע (הנלמדים באנלוגיה - בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית, פ"ד מה(5), 457 (1991)); (3) נטען כי בנסיבות לא היה צורך לתמוך את הבקשה בתצהיר, ושאין מדובר בשיהוי.

ה. ביום 21.11.07 התבקשה תגובת המשיבה. אציין כאן, כי לדידי באה ההחלטה לבקש תגובה בעיקר על-מנת לברר את סוגיית הסמכות הייחודית שכנטען מסורה לבית-הדין לעבודה. בתגובה נטען כי צדק בית-המשפט המחוזי בקבלו את הערעור, ושאין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בסוגיית הסמכות נטען, כי מדובר בסכסוך בין מעסיק לשעבר וצד ג' - ושבנסיבות אין נרכשת סמכות ייחודית לבית-הדין לעבודה. הוטעם כי מטרתו של סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות היא לשמר את סמכות בית-הדין שהייתה קיימת ביחס לעובדים ומעבידים - ולא להרחיבה גם ביחס לצדדים שלישיים.


עמוד 154 בספר:


ו. לאחר העיון בבקשה ובתגובה, אין בידי להיעתר לבקשה. אשר להחלטה שלא לאשר את צירופו של צ'רשנייה - המדובר בהחלטה דיונית הכרוכה בנסיבות ההליך הקונקרטי, בנחיצות הצירוף ובמועד הגשת הבקשה; קרי מסוג ההחלטות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, בוודאי כך בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982); רע"א 344/03 צוקרמן נ' כלל החזקות עסקי ביטוח בע"מ, תק-על 2003(3), 3 (2003)). אשר לסוגיית הסמכות - זו אמנם לא נדונה כשלעצמה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. ברם, בנסיבות - ומשנדחתה הבקשה לצירופו של מר צ'רשנייה - סברתי, לאחר העיון, שאין מקום לדון להידרש אליה עוד. אכן סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות קובע כי 'לבית-דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון... בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור'. מקובלת עלי גם הגישה לפיה:

'בתביעות מעביד נגד עובד בענייני הגבלת חופש העיסוק וחובת השמירה על סודות מקצועיים הסמכות הייחודית משתרעת גם על דיון לגבי צד שלישי, המעסיק או מי שעומד להעסיק עובד לשעבר של מעביד-תובע, וזאת לצורך הבטחת אפקטיביות של הצווים הניתנים נגד עובד לשעבר" (בש"א (ת"א) 20618/03 יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ נ' חברת דאטה פול בע"מ, תק-מח 2004(2), 10647 (2004) - השופטת לבהר שרון).

ברם, בטענה כי הסודות המסחריים עברו לידי צד ג' באמצעות מי שבעבר התקיימו בינו לבין התובע יחסי עובד-מעביד, אין די כדי לשלול את סמכות בית-המשפט המחוזי. אין ספק כי במקרים בהם עובד לשעבר נוטל עמו


עמוד 155 בספר:


מסודות החברה למעסיק חדש - יש לוודא שצווים שיוצאו כלפיו יחולו גם על מעסיקו. במקרה שלפנינו העובד אינו צד להליך, והטענות העובדתיות הספציפיות לא נדונו בבית-המשפט המחוזי; אין איפוא תשתית המצדיקה קביעה כי שני הצדדים, שביניהם כמובן לא התקיימו יחסי עבודה, יתדיינו בערכאה המיוחדת לעניינים אלה.

ז. כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה."

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 20639/07 {טוויק יעקב נ' גאמידה מדאקויפ בע"מ, תק-מח 2008(1), 2956, 2957 (2008)} קבע בית-המשפט:

"מכאן, כי על-פי סעיף 22(א) לחוק עוולות מסחריות, לבית-הדין לעבודה נתונה הסמכות הייחודית לדון בתובענות המוגשות בגין עילה של גזילת סודות מסחריים, כל עוד עילת התביעה נובעת מיחסי עובד מעביד או שהיא נובעת מחוזה היוצר יחסי עובד מעביד, ונסבה על תקופה הקודמת להתגבשותם או מאוחרת להפסקתם."

ב- ת"א (שלום ת"א) 27683/04 {אלקובי משה נ' יו. טי. אס. איי. בע"מ, תק-של 2004(3), 11810, 11811 (2004)} קבע בית-המשפט:

"א. הסמכות העניינית בתביעה שכנגד -
עניינה של התביעה שכנגד הינו ביחסי עבודה, קרי בחובות ובזכויות שמקורן ביחסים בין עובד למעביד.
בית-הדין לעבודה רוכש סמכות מכוח סעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה, אשר קובע כדלקמן...


עמוד 156 בספר:


בענייננו מדובר ביחסי עובד מעביד לאחר שנסתיימו היחסים החוזיים ובעילת תביעה שמקורה בחוזה עבודה בין המבקש למשיבה 1 (סעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה הנ"ל).

כמו-כן ישנה סמכות לבית-הדין לעבודה לפי סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות") לדון בתובענות שעילתן בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' לחוק עוולות מסחריות הדן בגזל סודות מסחריים כאשר העילה נובעת מחוזה ליצירת יחסי ומעביד אף אם נסתיימו יחסים אלו, וזו לשונו של הסעיף:

"22. סמכות בית-הדין לעבודה
(א) לבית-דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון -
(1) בתובענה בין עובד לבית מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' והנובעת מיחסי עובד ומעביד;
(2) בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור.
(ב) בתובענות שבית-דין לעבודה דן בהן לפי סעיף זה תהיה לשופט לבדו סמכות לתת צו מניעה זמני וכן סעדים לפי סעיפים 15 עד 20.'

בענייננו עילת התביעה שכנגד הינה גזל סודות מסחריים על-פי חוק עוולות מסחריות וכן מדובר ביחסי עובד מעביד, אשר יחסיהם החוזיים נסתיימו (סעיף 22(א)(2) לחוק עוולות מסחריות הנ"ל).

מכל האמור לעיל עולה כי התביעה שכנגד מצויה בגדר סמכותו העניינית הייחודית של בית-הדין לעבודה."


עמוד 157 בספר:


ב- בש"א (אזורי ת"א) 2011/02 {גבריאל קמין נ' יחד מועדון צרכנות לרופאים בע"מ, תק-עב 2002(2), 2004, 2005 (2002)} קבע בית-הדין:

" '... בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור.'

כאמור, סעיף 22 לחוק מקנה לבית-הדין סמכות לדון בתובענה אשר עילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', דהיינו, תביעה שעילתה בעוולת "גזל סוד מסחרי".

מעיון בכתב התביעה שהגישה המשיבה עולה כי הסעדים הנתבעים מקורם בעילות שעניינן גניבת עין, תיאור מסחרי כוזב וגזל סוד מסחרי.

שתי העוולות הראשונות, גניבת עין ותיאור מסחרי כוזב, מנויות בפרק א' לחוק ולפיכך, בהתאם לסעיף 22 לחוק, תחום סמכותו של בית-הדין אינו משתרע עליהן.
באשר לעוולת הגזל, אין מניעה שבית-הדין הנכבד ידון בה, שכן היא מנויה בפרק ב' לחוק ולפיכך עוולה זו היא בתחום סמכותו הייחודית.

אשר-על-כן, אין לדחות את התביעה על הסף ככל שהיא מתייחסת לעוולת הגזל, אולם דין הבקשה, ככל שהיא נוגעת למחיקת עילות התביעה שעניינן בעוולות גניבת עין ותיאור מסחרי כוזב, להתקבל."


עמוד 158 בספר:


ב- בש"א (שלום אי') 1699/07 {ירון נגר נ' פילו אש בע"מ, תק-של 2008(2), 22715, 22718 (2008)} קבע בית-המשפט:

"א. גזל סוד מסחרי - הסמכות העניינית הייחודית בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' לחוק העוולות המסחריות, ואשר נובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד מעביד, לפני או אחרי שנוצרו יחסי עובד מעביד, נתונה לבית-הדין לעבודה, על-פי סעיף 22(א) לחוק העוולות המסחריות."