botox
הספריה המשפטית
סדר דין אזרחי - הלכה למעשה (חלק חמישי)

הפרקים שבספר:

מקום שיפוט במקרים אחרים (תקנה 6 לתקסד"א)

ב- ה"פ 1006/04[10] נפסק מפי כב' סגן הנשיא נסים ממן:

"היועץ המשפטי לממשלה הודיע ביום 07.02.05 על התייצבותו בתיק ה"פ 1006/04 מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) (נוסח חדש), ולאחר שראה כי זכות של מדינת ישראל או עניין ציבורי עלולים להיות מושפעים או כרוכים בהליך זה. הוא הסמיך כל פרקליט מפרקליטות המדינה להיות שליחו בהליך זה. לאחר שהתייצב כאמור הגיש לבית-המשפט שתי בקשות כדלקמן:
א. להורות על ביטול החלטת בית-המשפט מיום 17.3.05 לאחד את הדיון ב- ה"פ 1006/04 ו ב- ת"א 587/05;
ב. להורות על סילוקה על-הסף של התובענה בתיק ה"פ 1006/04 מחמת חוסר סמכות עניינית ולחילופין להעבירה לבית-המשפט המוסמך, הוא בית-המשפט המחוזי בירושלים.
בכדי לעמוד על מהות הבקשות אתאר בקצרה את הרקע העובדתי והמשפטי של שתי התובענות.
א. ה"פ 1006/04 הוגשה ביום 11.01.04 ועניינה בקשה להכריז על פסק חוץ כפסק אכיף. הנתבעת-המשיבה בהמרצת הפתיחה היא הרפובליקה האיסלאמית של איראן (להלן: איראן). בהמרצת הפתיחה הגישו התובעים לבית-המשפט פסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט הפדרלי של ארה"ב במחוז קולומביה המחייב את איראן לשלם להם סכום של 13,000,000 דולר בגין נזקיהם עקב פיגוע חבלני בירושלים מיום 30.07.97. עם הגשת התביעה התבקש בית-המשפט לאשר תחליף המצאה לנתבעת. ההחלטה בעניין תחליף ההמצאה ניתנה ביום 31.03.04.
ב. ביום 26.12.04 הגישו התובעים בקשה למתן פסק-דין לאחר שלטענתם בוצעה המצאת פסק-הדין לידי הנתבעת (בש"א 3552/04). הבקשה הועברה לתגובת היועץ המשפטי לממשלה באמצעות פרקליטת מחוז הצפון. ביום 28.12.04 הגישה עורך-דין חיה סודרי, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות מחוז הצפון בקשה לעכב את מתן פסק-הדין למשך 60 יום כדי לאפשר ליועץ המשפטי להחליט האם בדעתו להתייצב בהליך.
עורך-דין הלר, בא-כוח התובעים, הגיב לבקשה זו והביע לה התנגדות. בית-המשפט קבע את התיק לקדם משפט בנוכחות בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה ובינתיים הוגשה הודעת ההתייצבות.
ג. בישיבה בית-המשפט מיום 13.02.05 הודיעה עורך-דין סודרי כי היועץ המשפטי לממשלה סבור כי ישנה שאלה של סמכות מקומית ולטענתו התובענה צריכה להתברר בבית-המשפט המחוזי בירושלים. היא התייחסה גם לגוף העניין באומרה לעניין ההמצאה לאיראן כי אם אי-אפשר להמציא את כתבי בי-דין באמצעות משרד החוץ, אזי אין דרך אחרת להמצאתם כשמדובר בנתבעת שהיא מדינה זרה. עורך-דין הלר התנגד לדברים אלה ובית-המשפט החליט כי היועץ המשפטי יגיש תוך 20 יום טענות מפורטות בכתב ואחריו יעשה כן בא-כוח התובעים.
ד. ביום 13.03.05 הוגשה לבית-משפט זה תובענה נוספת גם כן באמצעות עורך-דין הלר, בשם תשעה תובעים אחרים שהם אזרחי ארה"ב (ג'ני רובין ואח') אשר נפגעו בפיגוע טרור במדרחוב בירושלים ביום 04.09.97 (ת"א 587/05). גם הם הגישו בארה"ב תביעה כנגד איראן וביום 10.09.03 נתן בית-המשפט הפדרלי פסק-דין המחייב את איראן לשלם לתובעים הללו פיצויים בסכום של 71,500,00 דולר. תביעתם היא להכריז על פסק-הדין כפסק אכיף, אך מאחר וידוע כבר כי היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לכך הוגשה התביעה כנגד המדינה תחילה ובה מתבקש בית-המשפט להכריז כי פסק-הדין הוא אכיף וניתן לבצע את ההמצאה גם שלא דרך משרד החוץ.
ה. בד-בבד עם התביעה החדשה הוגשה בקשה לאיחוד הדיון בה עם ה"פ 1006/04 שטרן ואח' נ' הרפובליקה האיסלמית של איראן. נשיא בית-המשפט החליט ביום 17.03.05 על-פי צד אחד בלבד על איחוד הדיון בשתי התובענות. ביום 11.04.05 הגישה עורך-דין סודרי בקשה לעיון חוזר בהחלטה בדבר איחוד הדיון וכן לעכב את מתן ההחלטה עד שיגיב היועץ המשפטי לממשלה לגוף הבקשה והתביעה. נציגת היועץ המשפטי לממשלה טענה כי זכותו להתייצב ולהגיב בהליך הזה וכי לא היה לו יומו בבית-המשפט בטרם החליט הנשיא על איחוד הדיון. לטענת היועץ יש להידרש לסוגיית איחוד התובענות רק לאחר שתתבררנה הטענות המקדמיות על פיהן ייקבע איזו ערכאה תדון בתביעות. אם תתקבלנה טענות-הסף של היועץ והדיון יועבר לבית-המשפט המחוזי בירושלים, לא יהא צורך לדון באיחוד התובענות. גם לבקשה זו התנגד בא-כוח התובעים. בקשה זו טרם נדונה.
ו. בנוסף הגישה נציגת היועץ המשפטי לממשלה ביום 16.3.05 'בקשה לסילוק על-הסף או העברת הדיון לערכאה המוסמכת' וגם הודעה מפורטת בה הבהיר מה היקף התייצבותו וביקש למקד את הדיון בשלב זה לשאלת הסמכות המקומית בלבד.
ז. ביום 05.04.05 הגיש עורך-דין הלר בשם התובעים (בתיק ה"פ 1006/04 שטרן) בקשה בתיק בש"א 1651/05 לדחיה על-הסף של 'בקשת היועץ המשפטי לסילוק על-הסף או להעברת הדיון לערכאה המוסמכת'.
ח. ביום 02.5.05 הוגשה ה"פ 240/05 גם היא בשם התובעים רובין ואח' כנגד איראן ובה עתירה לאכוף את פסק-הדין שבידיהם כפסק חוץ.
לבקשת בית-המשפט הרחיבו הצדדים את טענותיהם לא רק לשאלה אם יש מקום שהיועץ המשפטי יתערב בשאלת הסמכות המקומית אלא גם האם יש או אין לבית-משפט זה סמכות מקומית לדון בשתי התובענות.
עורך-דין הלר סבור כי אין מקום שהיועץ המשפטי לממשלה יפעיל את סמכות ההתייצבות שלו רק בכדי לעורר טענה של היעדר סמכות מקומית. סמכות ההתייצבות צריכה להיות מופעלת כאשר זכות של מדינת ישראל או זכות ציבורית או עניין ציבורי מעורבים באותו הליך, כאמור בפקודה הנזכרת. השאלה היכן תתברר תביעתם של נפגעי טרור לאכיפת פסק חוץ כנגד מדינה זרה בגין פיגוע חבלני אינה בעלת חשיבות ציבורית ואין כרוכים בה זכות של המדינה או אינטרס ציבורי חשוב. זאת ועוד: ענייני סמכות מקומית נוגעים בעיקר לנוחיות המתדיין, ואין להם השלכה על המהות. בית-המשפט בדרך-כלל אינו אמור לעורר את שאלת הסמכות המקומית ביזמתו מה שמעיד כי עניינים אלה אינם בגדר הנושאים שראוי כי היועץ המשפטי יתערב בהם.
אני סבור כי גישתו של עורך-דין הלר היא היתממות גרידא. לא קבלתי ממנו הסבר מניח את הדעת מדוע התביעה לאכיפת פסק חוץ הוגשה לבית-המשפט הזה דווקא ולא לבית-המשפט המחוזי בירושלים, שבתחומו אירע הפיגוע ובתחומו נמצא גם משרדו של בא-כוח התובעים. בהמרצת הפתיחה לא נאמר דבר לעניין הסמכות המקומית אך בקדם המשפט הסביר עורך-דין הלר כי התביעה הוגשה לבית-המשפט הזה מאחר ואין מרשיו מעוניינים שהעניין יתפרסם. תמהני אם לא שמע עורך-דין הלר שגם במחוז הצפון ישנם כמה וכמה עיתונאים העלולים שלא בטובתם של התובעים לפרסם את דבר הגשת התביעה. ברי, שאין זה הנימוק.
בה במידה מבין עורך-דין הלר כי היועץ המשפטי לממשלה לא היה טורח להביע דעה בשאלה היכן תוגש תביעתו של נפגע טרור אלמלא היה כרוך בכך עניין בעל חשיבות ציבורית. למיטב הבנתי, היועץ המשפטי סבור כי עצם הגשת תביעה שכזו – אכיפת פסק חוץ כנגד מדינה זרה שעימה אין לישראל יחסים דיפלומטיים וההמצאה לידיה אמורה להיעשות שלא בדרכים המקובלות – היא עניין בעל חשיבות ציבורית ובעל השלכות בינלאומיות. זוהי מטרת ההתערבות, ולא עצם הסמכות המקומית.
ובכל זאת, מדוע מתעקש היועץ המשפטי לממשלה על כך שבית-המשפט שידון בכל הבקשות הללו יהיה בית-המשפט המחוזי בירושלים? אין לי ספק שהיועץ המשפטי לממשלה אינו מטיל ספק ביכולתו של בית-משפט זה לדון בתביעה לאכיפת פסק חוץ גם כנגד מדינה זרה אפילו היא איראן. אין זאת אלא שבבית-המשפט המחוזי בירושלים מתנהל הליך אחד או יותר המעורר שאלות דומות והיועץ המשפטי סבור כי מן הראוי שתינתן בכל העניינים הללו החלטה אחידה. פיצול הדיונים בין בתי-משפט שונים עלול ליצור הלכות סותרות או להצריך נקיטת הליך של העברת דיון על-ידי החלטת נשיא בית-המשפט העליון. מאחר ולדעת היועץ המשפטי לממשלה הסמכות המקומית נתונה אך ורק לבית-המשפט המחוזי בירושלים הרי ניתן להשיג את התוצאה – דיון בערכאה אחת – על-ידי שימוש מושכל בדיני הסמכות המקומית. אחרי הכל, כללי הסמכות המקומית אינם עפרא דארעא כפי שבא-כוח התובעים מנסה לציירם. לעיתים יש בכוחם לחרוץ את גורל התובענה.
מסקנתי היא איפוא, שהתערבות היועץ המשפטי לממשלה היא כדין.
עדיין לא תמו השאלות המקדמיות. עורך-דין הלר טוען כי גם יורשה היועץ המשפטי לממשלה להתייצב ולהשמיע את דברו – לא ישנה הדבר לעניין התוצאה הסופית, וההליך יישאר בבית-משפט זה. הכיצד? היועץ המשפטי הוא בגדר נתבע ופריסתו – בכל הארץ. משהתייצב והשמיע את קולו – עשה עצמו בבת אחת בעל דין שמקום מושבו בתחום סמכותו של בית-המשפט. נמצא שבית-המשפט קנה סמכות בעצם ההתייצבות שנועדה לטעון כי לבית-המשפט הזה אין סמכות.
טענה זו אין לה יסוד. היועץ המשפטי מתייצב מכוח הפקודה בכל הליך, אך אין הוא נעשה בעל דין ובוודאי שלא נעשה נתבע. ההתייצבות נועדה להגן על האינטרס הציבורי. מקום שהמדינה מבקשת להצטרף להליך כלשהו כצד – היא עושה כן ככל בעל דין אחר מכוח תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א). ההתייצבות אינה משנה את ההליך או משפיעה על זכויות הצדדים לפיו אלא ובמידה שטענות היועץ המשפטי מתקבלות על דעת בית-המשפט, אך זה לא מכוח היותו בעל דין אלא מכוח היותו היועץ המשפטי לממשלה שהצטרף להליך.
עתה משהוסרו מעל הפרק הטענות המקדמיות יש לדון בשאלה העיקרית והיא האם יש לבית-משפט זה סמכות מקומית לדון באכיפת פסק החוץ בתיק ה"פ 1006/04. אינני מזכיר את התיק השני שאוחד, מאחר והיועץ המשפטי לממשלה מתנגד לצירוף. לדעתי, דין אחד צריך לחול על שתי התביעות.
כאמור, העובדות המראות שלבית-המשפט הזה יש סמכות מקומית לא פורטו בהמרצת הפתיחה. על-פי תקנה 9 לתקנות סד"א יש חובה לציין בכל הליך המוגש לבית-המשפט את העובדות המראות שלבית-המשפט יש סמכות לדון בתובענה. הוראה זו חלק מכוח תקנה 8 גם על המרצת פתיחה וראו לעניין זה זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית פסקה 91.
אולם אין חולק כי המבקש בהמרצת פתיחה כפוף להוראות תקנה 3 לתקנות סד"א הדנה בסמכותו המקומית של בית-המשפט. בתקנה 3(א) נאמר כי תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה: '(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע'. טוען עורך-דין הלר כי הנתבעת, שהיא איראן, פועלת באיזור באמצעות ארגון חזבאללה שהוא ארגון קקיוני שאינו אלא הזרוע המבצעת של איראן והוא זה שאחראי לפיגוע החבלני שגרם נזק לתובעים. לדעת עורך-דין הלר בגבול הצפון נתפסו חוליות של החזבאללה והוא פעיל מאוד בגבול הצפון, הן בתחום פעילות חבלנית עוינת והן בתחום עבירות הסמים.
לאור זאת, לדעתו, יש לראות את איראן כמי שיש לה "עסק" במחוז הצפון של מדינת ישראל, "עסק" המנוהל באמצעות שליח שהוא החזבאללה. לדעת עורך-דין הלר, אם משווים את היחס בין איראן לבין החזבאללה מגלים שהקשר ביניהן הרבה יותר הדוק מאשר הקשר בין חברת ביטוח לסוכן וכבר נקבע לעניין זה בר"ע 501/84 הסנה נ' רוטבן, פ"ד לט(1) 26 כי משרדו של סוכן ביטוח עצמאי העובד עבור חברת ביטוח נחשב לעניין הסמכות המקומית כמקום עסקיה של חברת הביטוח.
אכן, טענה מקורית, אולם לדעתי, אין היא תופסת כשמדובר ענייני סמכות מקומית. גם בהנחה שהעובדות הן כפי שטוען להן עורך-דין הלר נכונות, אין לפרש את המילים 'מקום עסקו של הנתבע' שבתקנה 3(א)(1) לתקנות סד"א כחלה על פעילות מהסוג שמקיימות איראן והחזבאללה בגבול הצפון. תקנות סד"א עוסקות בסדר הדין האזרחי בדבר הגשתן של תביעות לבתי-המשפט בישראל. תביעות נובעות בדרך-כלל מפעילות עסקית או כלכלית כזו או אחרת של בני אדם. יש נתבע המנהל עסק ממש, ויש נתבע המנהל עסק מזדמן, ויש נתבע שאינו מנהל עסק, כיוון שהוא מלכ"ר למשל, אך מבחינה כספית היקף פעילותו הוא ניכר ויש גם מי שמנהל עסק שאינו חוקי, בין מחמת שאין לו רישיון ובין מחמת שהעסק כרוך בעבירות פליליות. על כל אלה, חלות תקנות סד"א, אולם הן אינן מיועדות לחול על פעילות פוליטית או מלחמתית של מדינות זרות או של ארגוני חבלה. פעילותו של חזבאללה בתחום הסמים אינה אלא דרך אחרת של לוחמה פוליטית וצבאית נגדה. לא זו תכליתן של התקנות ואין לפרשן ברוח זו.
בכך, לדעתי, נסתם הגולל על טענתו של עורך-דין גלר. מאחר שהסמכות המקומית של בית-המשפט הזה בתובענה ב- ה"פ 1006/04 מושתתת על כך שאיראן והחזבאללה מקיימות "עסק" במחוז הצפוני של מדינת ישראל ומאחר וטענה זו נדחתה, המסקנה היא שאין לבית-המשפט הזה סמכות לדון בתובענה. כיוון שכך, חלה תקנה 6 לתקנות סד"א הקובעת כי תובענה שאין מקום שיפוט המתאים לה לפי התקנות או לפי כל דין אחר תוגש לבית-המשפט בירושלים שבסמכותו העניינית לדון בה. משקבעתי כי אין לבית-משפט זה סמכות מקומית ויש בית-משפט אחר המוסמך לדון בתובענה, איני רשאי לדחותה, אלא להעביר העניין לבית-משפט מוסמך – הוא בית-המשפט המחוזי בירושלים, וזה מכוח תקנה 101(ב) לתקנות סד"א, וכך אני מורה.
אני מציע לבא-כוח הצדדים להסכים כי גם התובענות שהוגשו בשם התובעים ג'ני רובין ואח' (ה"פ 240/05 ו- ת"א 587/05) יועברו לבית-המשפט המחוזי בירושלים."


[10] ה"פ 1006/04 שטרן ואח' נ' הרפובליקה האיסלמית של איראן, תק-מח 2005(3) 22987 (2005).