סדר דין מקוצר (תקנות 202 עד 214 לתקסד"א)

1. בקשה למחיקת כותרת
ב- בש"א (חי') 17332/08 נפסק מפי כב' הרשם אבישי רובס:[1]

"1. בפני בקשה למחיקת כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר".
2. המשיב, מנהל עסק של יעוץ וטיפול במיסוי נדל"ן ופרוייקטים, הגיש תביעה כספית בסך של 594,721 ש"ח כנגד המבקשות, בגין חובן כלפיו. המשיב צרף לכתב התביעה הסכם חתום, לטענתו, על-ידי הנתבעות וחלופת מכתבים בין הצדדים.
3. המבקשות הגישו בקשה למחיקת כותרת התביעה ולהארכת מועד להגיש כתב הגנה מטעמן. לטענתן, המבקשת מס' 2 אינה צד להסכם ואין ראיות לכאורה בכתב לתמיכה בעילות כתב התביעה כנגד מי מהמבקשות, לרבות המבקשת מס' 1.
המבקשות טוענות, כי המבקשת מס' 2 אינה צד להסכם ואינה מחוייבת על פיו וכי חישוב שכר-טרחתו של המשיב, כפי שבא לידי ביטוי בכתב התביעה, מנוגד לאמור בהסכם (המבקשות הקדישו חלק ניכר מבקשתן לעניין חישוב החוב, לשיטתן). מכאן, לטענתן, יש למחוק את כותרת התביעה.
4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
5. תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת, בין היתר, כי ניתן להגיש בסדר דין מקוצר, תביעות על סכום קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.
כדי לענות על השאלה האם תביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר, אין להתחשב אלא במה שנאמר בכתב התביעה. בית-המשפט מתבונן בכתב התביעה ובמסמכים שצורפו אליו ובודק האם מתקיימים התנאים להגשת התביעה בהליך זה. במדה ותנאים אלו אינם מתקיימים, הרי שעל בית-המשפט למחוק את כותרת התביעה ולהעבירה לדיון בסדר דין רגיל (ראוי לציין בהקשר זה, כי הבקשה, כמו גם התגובה לה, גדושות בטענות עובדתיות שלא נתמכו בתצהיר ולפיכך, אין מקום להתייחס אליהן).
בנוסף, הלכה היא, כי הראיה שבכתב, הנדרשת על-פי תקנה 202(1)(א), איננה חייבת להוות ראיה למלוא עילת התביעה, אלא די בראשית ראיה בלבד. הדרישה להגשת ראיות בכתב, אין פירושה שיש צורך שראיות אלה יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם והפסיקה קבעה כי מדובר בדרישה מינימאלית. הדגש בהליך של סדר דין מקוצר הוא על הגנת הנתבע ובהליך זה בודק בית-המשפט האם יש לו במה להתגונן, או שמא הוא מבקש רק לדחות את הקץ ולהשהות את פסק-הדין כנגדו (ראה ד' בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שביעית) 110-111).
6. המשיב צרף לכתב התביעה הסכם בין הצדדים, שלטענתו חתום על-ידי המשיבות. עיון בהסכם מעלה כי הוא לא נושא חותמות של המבקשות, אלא, חתימות של מי מנציגיהן בלבד. המבקשות אינן מכחישות את דבר ההסכם, אלא, טוענות כי מי שחתם על ההסכם הם נציגי המבקשת מס' 1 בלבד וכי המבקשת מס' 2 אינה צד להסכם. טענה זו לא נתמכה בתצהיר או באסמכתאות אחרות כלשהן ומכל מקום, מקומה בבקשת רשות להתגונן ולא בבקשה למחיקת כותרת. ההסכם שצורף לכתב התביעה מהווה התחייבות, אשר בהצטרפה לעובדות בכתב התביעה, מניחה את התשתית העובדתית לתביעה. די, איפוא, בצירוף ההסכם, כדי להכשיר את התביעה להידון בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאי הנוסף, בנוגע לסכום תביעה קצוב).
7. התביעה נשוא תיק זה, כוללת כאמור סעד לפיצוי כספי. תנאי עיקרי לבירור תביעה בהליך של סדר דין מקוצר הוא שהתביעה תהיה על סכום כסף קצוב, משמע – סכום כסף שניתן לקביעה על-ידי חישוב אריתמטי פשוט, ללא צורך בשומה או בהערכה. מאידך, תביעת פיצויים הטעונה הוכחה בראיות ונתונה לשומה של בית-המשפט, אינה נופלת בגדרה של תקנה 202 הנ"ל (ראה ד' בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שביעית) 120).
המשיב עותר בתביעתו לחייב את המבקשות בתשלום סכומים, מכוח המנגנון הקבוע בהסכם שנחתם בין הצדדים ונספחי התביעה האחרים. סכום התביעה ניתן לקביעה על-ידי חישוב חשבוני פשוט, ללא צורך בשומה או בהערכה, הוא נסמך על הסכם שיש לו ראיה בכתב ולפיכך, הוא עומד בתנאי תקנה 202(1)(א) ובר תביעה בסדר דין מקוצר. עצם העובדה שהמבקשות חולקות על סכום החוב ועל דרך עריכת חישובו, יכול שתצדיק אולי מתן רשות להתגונן, אולם בוודאי שאין בכך כדי לשלול את סכום החוב, כסכום קצוב (ראה ד' בר-אופיר, שם, בעמ' 121).
8. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.
המבקשות תשלמנה למשיב את הוצאות הבקשה ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 1,000 ש"ח ומע"מ.
9. בקשת רשות להתגונן תוגש על-ידי המבקשות עד ליום 20.6.2008."
ב- בש"א (אשד') 22402/07 נפסק מפי כב' הרשם יניב בוקר:[2]

"1. בפני בקשה למחיקת כותרת אשר הגיש המבקש, עורך-דין יורם ביתן, בעניין תביעתה של חברת פלאפון תקשורת בע"מ כנגדו ב- ת"א 1521/07 של בית-משפט זה.
2. כידוע, 'הכלל הוא שעניין כשירותה של התביעה להתברר בסדר דין מקוצר צריך ויבחן לפי האמור בכתב התביעה ונספחיו; טעות היא להתיר לתובע לחקור את הנתבע על תצהירו ורק לאחר מכן לפסוק על מחקירת הכותרת "בסדר דין מקוצר".' (ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 665)
3. טענתו העיקרית של המבקש היא כי העובדה כי אין פירוט ביחס לרכיבי החוב וכי המשיבה ציינה סכומים ללא אסמכתא וללא פירוט עילתם ומקורם, מהווה עילה למחיקת הכותרת.
עוד טוען המבקש כי החוזה המדובר הוא חוזה אחיד, מקפח אשר המשיבה הפרה את תנאיו וכי האסמכתא אשר צורפה אינה קבילה כראיה שכן אינה עונה על תנאי הקבילות של "רשומה מוסדית" כהגדרתה בפקודת הראיות.
4. דין הבקשה להידחות.
5. המשיבה צירפה לתביעתה גם את ההסכם בין הצדדים, בחתימתו של המבקש, גם את פירוט חובו של המבקש בו מופיעים מספרי החשבוניות אותן לא שילם, לטענת המשיבה, וכן הסכומים הנקובים בהן.
6. במצב דברים זה, בוודאי שלא ניתן לומר כי לא קיימת ראשית ראיה כתובה כנדרש בהליך סדר דין מקוצר וזאת בשים-לב להלכה אשר קבע בעניין זה בית-המשפט העליון ב- ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188:
'... לצורך התקנות 202(1)(א) ו- 203 די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו שיפרטו כיצד חושב הסכום אותה הוא תובע. זהו שלב מקדמי לדיון שאינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה. כמובן, עדיף שיצורפו כל המסמכים הדרושים בכדי לסייע לנתבע להתגונן הגנה ראויה אך במידה ואלו לא צורפו אין מניעה מהנתבע לפנות לתובע ולבקש את מסירת פירוט החשבונות והמסמכים לידיו. אם לא יענה לבקשה כזו יוכל לקבל רשות להתגונן שתחייב את התובע להוכיח את תביעתו (ראה לעניין זה גם את החלטתו של השופט לוין ב- רע"א 3545/90 בנק מזרחי בע"מ נ' אפ. אר למימון והשקעות בע"מ, תק-על 91(1) 1111). '
7. המסמכים אשר צירפה המשיבה יש בהם יותר מאשר פירוט היתרה הסופית ולפיכך, אין מקום למחיקת הכותרת.
8. לעניין הטענה כי הפירוט אשר הוגש איננו רשומה מוסדית כנדרש בפקודת הראיות הרי שטענה זו הינה מוקדמת מדי שכן:
'טענה זו מקומה בדיון המשפטי עצמו, המתנהל לאחר מתן רשות להתגונן. לענייננו די בנספחים ה'1 וה'2 כדי למלא אחר דרישת תקנות 202(1)(א) ו- 203 לתקנות סדר הדין האזרחי. המסמך עצמו אינו דרוש בשלב זה כאמצעי הוכחה (ראה לעניין זה זוסמן בספרו הנ"ל, שם).' (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, 197)
9. קבילותן של הראיות בכתב נבחנת בעת הדיון בתיק העיקרי ולא בשלב ראשוני זה של הדיון.
10. הטענות בדבר היותו של החוזה "חוזה אחיד" ומקפח והפרתו על-ידי המשיבה הינן טענות הגנה שידונו במסגרת בקשת הרשות להתגונן ואינן מקימות עילה למחיקת הכותרת.
11. לפיכך, כאמור לעיל, הבקשה למחיקת המילים "סדר דין מקוצר" מכותרת כתב התביעה נדחית בזאת.
12. הוצאות הבקשה בסך 2,000 ש"ח ישולמו לפי תוצאות הדיון בתיק העיקרי או בבקשת הרשות להתגונן, לפי המאוחר.
13. הנני קובע את בקשת הרשות להתגונן (בש"א 2402/07) לדיון בפני ליום 21.9.2008 בשעה 8:30.
14. הצדדים ובאי-כוחם יתייצבו לדיון כשהם מצויידים במלוא המסמכים הרלבנטים. ככל שמדובר בתאגיד יתייצב נציג הבקיא בעובדות המקרה ומוסמך לסיים את המחלוקת. כמו-כן יתייצבו כל המצהירים מטעם הצדדים.
15. כל בקשה לדחיית מועד הדיון, ככל שתוגש, תצורף לה תגובת הצד שכנגד וכן רשימת תאריכים המוסכמים על שני הצדדים."

ב- בש"א (רח') 31638/07 נפסק מפי כב' השופטת נירה דסקין:[3]

"1. ביום 15.4.2007 ובמסגרת בש"א 1638/07 עתר המבקש לשתי בקשות עיקריות: בקשה לסילוק על-הסף ובקשה למחיקת כותרת או לחילופין בקשת רשות להתגונן.
2. בדיון שבפני מיום 27.11.2007 דחיתי את בקשת הסילוק על-הסף וקבעתי כי אם אכן ימצא שהנתבע הפר את התחייבויותיו כנטען בכתב התביעה אזי יוכל לזכות לכאורה בסעד המבוקש על ידו.
3. לפיכך נותרה בפני בקשה למחיקת כותרת ולחילופין בקשה למתן רשות להתגונן.
4. יוער כבר עתה כי הבקשה הנ"ל נבחנת במישור היחסים שבין המבקש למשיב 1 בלבד, הגם שביום 21.2.2008 במסגרת תיקון כתב התביעה ובהתאם להחלטתי מיום 28.4.2008 צורף יעקב בן בסט כנתבע 3 (ייקרא להלן: "נתבע 3").
5. שקלתי הבקשה, התגובה לה ונסיבות העניין.
6. בבקשתו עותר המבקש כי תמחק כותרת התביעה שכן התביעה אינה ראויה לדידו להתברר בהליך של סדר דין מקוצר (סעיף 14 לבקשה). עוד טוען המבקש כי הותרת ההליך כמות שהוא תקפחהו קשות (סעיף 15). הסיבה העיקרית בגינה יש להעביר את התביעה לפסים של הליך רגיל הנה העובדה כי מדובר בתביעה אשר אינה נשענת על ראיות בכתב כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (סעיפים 16, 21 לבקשה).
לטענת המבקש אין בידי המשיב ראשית ראיה לעצם כריתת ההסכם למכירת מניות הנטען, לתנאיו, להפרתו ולסכום הנתבע אין אף מסמך המעיד כי המבקש החזיק במניות במועד הרלבנטי או מסמך הקושר את המשיב לטענה לפיה התחייב להעביר מניות וקיבל לידיו כספים תמורתן (סעיף 21 לבקשה).
לטענת המבקש פרוטוקול הדיון שהתנהל בין הצדדים בבד"ע ודפי החשבון שצורפו לכתב התביעה אינם מהווים שמץ של ראיה להוכחת התביעה.
7. לחילופין טוען המבקש כי עומדת לו טענת הגנה לכאורה שבכוחה להדוף את התביעה ולכן יש לתת לו רשות להתגונן זאת כמפורט בבקשתו בסעיפים 23-39 לבקשה.
8. לטענת המשיב יש להסתמך על ההלכות שצוטטו על-ידי המבקש מהן עולה כי מדובר בדרישה מינימאלית בלבד לראיה בכתב. עוד מציין המשיב כי התביעה עומדת בתנאים הנדרשים להליך בסדר דין מקוצר שכן מדובר בתביעה לסכום קצוב מכוח הסכם והתחייבות המבקש כעולה מהנספחים שצורפו לכתב התביעה (סעיפים 10, 13 לתגובה). לפיכך טוען המשיב כי דין כותרת התביעה להיוותר על כנה וכי על התביעה להתברר בסדר דין מקוצר (סעיף 14 לתגובה).
9. לעניין בקשת הרשות להתגונן טוען המשיב כי אין מקום להיעתר לה הואיל ומדובר ב"הגנת בדים" שאין בה כדי להפריך את טענות המשיב (סעיפים 16-18 לתגובה).
10. בדיון מיום 27.11.2007 נערך בפני דיון בבקשה רשות להתגונן ובמהלכו נחקר המבקש על בא-כוח התובע. בעדות ציין המבקש כי שימש נאמן בנתבעת 2 והעיד באשר להעברת המניות לתובע ולתמורה שניתנה בגינה.
11. בסיכומים חוזרת בא-כוח המבקש על טענות הצדדים והעובדות הנטענות על-ידי המבקש (תחת הכותרת קצירת האומר). לטענתה גרסת המבקש כפי שזו באה לידי ביטוי בדיון לא נסתרה ונותרה על כנה במלואה ויש בה כדי להוות הגנה פוטנציאלית למבקש דכאן. עוד סבורה בא-כוח המבקש כי 'כאשר מדובר בהגנה שאינה לכאורה אלא מפורטת ומוצקה כהגנת המבקש בענייננו...' אזי אף ההלכה הפסוקה עומדת לצידו ועל-כן יש להרשות למבקש להתגונן ואף לחייב את המשיב בהוצאות משפטיות הכרוכות בבקשה זו.
12. לטענת המשיב הגנת המבקש הנה "הגנת בדים" וככזו נתפרה טלאים-טלאים, בין היתר מן הטעמים כי 'המבקש טוען טענות כלליות ומכחיש הכחשות גורפות, אולם ככל הנראה שלא בהתמדה'. המשיב ממשיך ושוטח את טענותיו באשר לשקריות ההגנה והסתירות הפנימיות שבין חקירת המבקש לבין תצהירו (ראו למשל בנוגע לחלקו בהסכם מכירת המניות תוך בחינת דברי הנתבע 3, מיהות הפונה בהצעת הקניה, התמורה ועוד). אשר-על-כן מבקש המשיב כי תידחה בקשת הרשות להתגונן וליתן נגדו פסק-דין על מלוא סכום התביעה ולחילופין באם תתקבל בקשת הרשות להתגונן יש לחייב את המבקש להפקיד ערובה הולמת בקופת בית-המשפט.
דיון ומסקנות
13. פרק ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") עניינו תביעות לפי סדר דין מקוצר. תקנה 202(1) קובעת כדלקמן:
'ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות:
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;
(ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק.'
תקנה 204 מציינת כי:
'הוגש כתב תביעה כאמור בתקנה 203, לא יתגונן הנתבע אלא-אם-כן ביקש וקיבל רשות מאת בית-המשפט או מאת הרשם.'
תקנה 205 קובעת בהאי לישנא:
'(א) בקשת רשות להתגונן תכלול את טיעוניו של המבקש ואת האסמכתאות לעניינם, והיא תהא נתמכת בתצהיר המבקש, שיפורש בו אם מתכוון המבקש לטעון נגד תביעת התובע כולה או חלקה בלבד, ואם נגד חלקה – איזה חלק; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית-המשפט או הרשם.
(ב) הוגשה בקשת רשות להתגונן, יומצא עותק מהבקשה לבעלי הדין הנוגעים בדבר.
(ג) בית-המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד.'
תקנה 210 מוסיפה:
'רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית-המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל אשר ייראה לבית-המשפט או לרשם.'
14. בבקשתו הראשונה העלה המבקש על הכתב את האפשרות כי בית-המשפט יקבע כי התביעה שבנדון אינה עונה על פניה אחר הדרישות הקבועות בתקנה 202 המצוטטת לעיל ולפיכך היה לטעמו צורך להעבירה לפסים של תביעה רגילה, היינו מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר".
15. המשמעות העיקרית מבחינת המבקש כפי שטען זאת בבקשתו היא כי הותרת התביעה כמות שהיא תזיק לו מבחינה דיונית ותקפח אותו. בבקשתו התמקד המבקש בצורך לקבל רשות להתגונן כדי להיכנס בשערי בית-המשפט (סעיף 19 לבקשה).
אכן ישנם יתרונות דיונים בבקשה למחיקת כותרת להבדיל מהבקשה לרשות להתגונן כגון: אין חובה להגיש תצהיר ולהיחקר עליו, משמע יש בכך כדי לחשוף את ההגנה באופן המאפשר לתובע לבחור את הטקטיקה לניהול המשפט. אף אין מגבלה באשר לעילות התביעה (בכל הנוגע לתביעה שכנגד למשל).
עוד לעניין זה ראו א' גורן סוגיות סדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, הוצאת סיגא) 371.
16. עם זאת אין די ביתרונות דיונים אלו כדי להיעתר לבקשה למחיקת כותרת. יוער בעניין זה כי בעת הדיון מיום 27.11.2007 ואף בסיכומיו, זונח המבקש את בקשתו למחיקת כותרת והעניין המרכזי הנדון הינו בקשת רשות להתגונן.
המבקש עצמו צטט הלכות משפטיות הדנות בדרישה המינימאלית של הראיה בכתב (סעיף 17 לבקשתו). מהן עולה כי לצורך עמידה בתנאי תקנה 202 די בראשית ראיה לצורך התביעה בסדר דין מקוצר. לגופו של עניין אציין כי חרף טענת המבקש לפיה לתביעה אין כל ראיה בכתב להאחז בה, סבורה אני כי די במצורפים אליהם הפנה המשיב בתגובתו.
17. עניין אחר הוא בקשת רשות להתגונן. מדובר למעשה בניסיון של המשיב לקבל את יומו בבית-המשפט ולזכות בהכרה כ"נתבע". עול ההוכחה המוטל על כתפי המבקש הינו מצומצם שכן אין הוא חייב להראות בשלב זה את האופן בו יוכיח את הטענות העובדתיות שמעלה ו/או את הגנתו. באופן דומה בית-המשפט אינו צריך לשקול שאלות של מהימנות או לקבוע ממצאים בדבר טיב ראיותיו (ראו ע"א 356/85 מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 321ז).
אציין כי בתגובת המשיב לא מצאתי ביסוס לטענה לפיה מדובר ב"הגנת בדים" בלבד. מסיכומי המשיב עולה כי אליבא דמשיב ישנן סתירות מהותיות בטענות המבקש אשר יקשו עליו להוכיח את גרסתו, ברם בשלב זה לא מצאתי לנכון לדון בכך.
יתרה מכך מדרך קל וחומר מסיקה אני כי יש מקום להיעתר לבקשת רשות להתגונן כנלמד מדברי כב' השופט רובינשטיין ב- רע"א 1264/08 מונדר ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2008(2) 971 (ניתן ביום 27.4.2008). שהרי בפרשת מונדר האמורה נקבע כי מתקין התקנות ביקש לפשט את הליכי ההכרעה בבקשות רשות להתגונן ומשכך די לכאורה בכך שהבקשה לקבלת רשות להתגונן מקימה צורך להתגונן וניתן לתיתה בלא דיון לצורך ייעול הדברים, חיסכון זמן שיפוטי והתדיינות, כמאמר כב' השופט רובינשטיין. רוצה לומר כי יש ליתן בענייננו רשות להתגונן ובלא לקבוע מסמרות לעיין גופו ולטענות ההגנה לרבות העובדות שבבסיסן, סבורה אני כי יש לאפשר למבקש להיכנס בשערי בית-המשפט בדמות של נתבע.
18. טרם משלוח החלטה זו לצדדים הגיעה לשולחני בקשה מיום 5.5.2008 בה עותר המבקש לחיוב המשיב 1 (התובע) בהוצאות משפט לדוגמה לטובתו. עיקר הבקשה נסובה על החלטתי מיום 28.4.2008 הקובעת כך:
'עיון בתיק מעלה כי הוגש כתב תביעה מתוקן. 2. לאחר ששקלתי הבקשה וכתב התביעה אני מתירה את התיקון. 3. התובע יבצע מסירה אישית לכל הצדדים. בכך תם הדיון ב- בש"א 2192/07.'
במסגרת בש"א 2192/07 אפשרתי למשיב לתקן את כתב תביעתו באופן שבו יוסף נתבע 3 וזאת משום שסבורה אני כי יש בכך כדי להועיל בבחינת השאלות המשפטיות והסוגיה בכללותה.
עתה מציין המבקש כי בכך שהותר למשיב לתקן את כתב תביעתו נוצרה לו "עבודה כפולה ומיותרת". סבורה אני כי אין לטענה זו במה להיאחז בעניין זה "מה דין שמיטה להר סיני?" האם בכך שתוקן כתב התביעה נאלץ המבקש לתקן את כתב הגנתו, הרי כתב הגנה אינו מצוי בתיק שהרי רק עתה נידונה בקשתו להתגונן? יתרה מכך המבקש מציין בסיכומיו בהאי לישנא: 'מכתב התביעה עצמו עולה כי המשיב ידע וידוע היטב כי המבקש אינו 'הכתובת' להגשת התביעה שהרי מי שמחזיק במניות החברה משנת 2004 הינו בן בסט...', קרי, הוספת הנתבע בן בסט הולמת את טענת המבקש לפיה אין הוא "הכתובת" ומשום כך לא ברור על מה מלין המבקש ומדוע יש בכך כדי להכביר את הוצאותיו.
עוד אעיר כי כבר בסיכומיו עתר המבקש בפסיקת הוצאות לחובת המשיב. שקלתי הבקשה עת כתבתי את החלטתי המקורית והיא זכתה להתייחסותי בסיפא להחלטה זו.
19. כעולה מן האמור דין הבקשה למחיקת כותרת להידחות. אני מקבלת את בקשת הרשות להתגונן. ניתנת רשות להתגונן והתצהיר ישמש כתב הגנה.
20. נוכח החלטתי אני מחייבת את התובע (המשיב 1) לשאת בהוצאות המבקש בגין בקשה זו, ללא קשר לתוצאות, בסך של 1000 ש"ח + מע"מ אשר ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל."
ב- בש"א (ב"ש) 42155/08 נפסק מפי כב' הרשמת גרבי איילת:[4]

"1. זו החלטה בבקשת המבקשת למחיקת הכותרת ב"סדר דין מקוצר" מן התובענה.
התובענה שהוגשה הינה לפנוי וסלוק ידה של המבקשת מנכס שהושכר לה על-ידי המשיבה ואשר על-פי טענת המשיבה הופר על-ידי המבקשת בשל עשיית שימוש בו בנגוד להסכם וללא התר כדין.
2. לטענת המבקשת היא מחזיקה במקרקעין מכוח הסכם כדין וההפרה הנטענת טרם הוכרעה.
עוד טוענת המבקשת טענת הפרת הסכם השכירות אינה יכולה להתברר בהליך של פסק-דין מקוצר.
כמו-כן טוענת המבקשת כי המשיבה לא צרפה נסח רישום לבעלותה במושכר.
3. לאחר עיון בבקשה בתגובה ובתשובה, המסקנה היא כי דין הבקשה להידחות.
4. תקנה 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי תביעות לסילוק יד ממקרעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר חל עליו ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב ראויות להתברר בסדר דין מקוצר.
לכתב התביעה צורף הסכם השכירות בין הצדדים ומכתב התראה שנשלח למבקשת על-ידי המשיבה.
5. טענת המבקשת כי ההפרה הנטענת טרם התבררה והוכחה הינה טענת הגנה שתתברר במהלך המשפט אך בוודאי אינה מהווה עילה למחיקת הכותרת.
הלכה היא כי "ראיה שבכתב" הנדרשת לצורך הגשת תובענה בסדר דין מקוצר איננה מערכת מלאה של ראיות בכתב וראשית ראיה מספקת.
כך, ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר את השבתו של סכום כסף ששולם על-פי חוזה, בטענה שהחוזה הופר, אף על-פי שההפרה אינה מוכחת בכתב (ע"א 16/89 ורדים חברה לגידול נ' החברה לביטוח סיכוני סחר חוץ, פ"ד מה(5) 279).
6. דרישת הראיות בכתב הקבועה בתקנה הינה בסיס הכרעה האם לפנינו תובענה הכשירה להתברר בסדר דין מקוצר.
הפסיקה קבעה כי הדרישה לראיות בכתב אין פירושה שיש צורך שראיות אלו יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם, המסמכים אמורים להוות "ראשית ראיה" בלבד (ראה: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, 196).
כלומר, יש לפרש לקולא את הצורך בראיה בכתב ולראותה כדרישה מינימלית וכראשית ראיה בלבד, אך נדרשת לפחות טענה מפורשת בפרשת התביעה שחוזה או התחייבות אמנם נעשו בכתב, או שקיימת ראיה פלונית בכתב להוכחת התביעה, וכי הטענה מעוגנת במסמך בכתב הקשור לנתבע, העשוי על ידו או בחתימתו שנערך על-ידי הנתבע שאין הצדדים חולקים עליו ושהוכן על-ידי הנתבעת.
(ראה: י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 662).
7. בענייננו צורף לכתב התביעה הסכם השכירות בין המבקשת והמשיבה, המבקשת אינה כופרת בתוקפו של הסכם זה או בחתימתה עליו, ולפיכך לצורך עמידה בתנאי הדרוש להגשת תובענה בסדר דין מקוצר – הוא "הראיה בכתב", סבורני כי הסכם השכירות מספק בנסיבות העניין.
8. ב- בר"ע 662/02 שגיא רוכמן נ' מלון נפטון בע"מ (פורסם באתר נבו), קבע כב' השופט אלון, בבקשה למחיקת כותרת בנסיבות דומות, דברים אלה:
'אכן, אין באותם מסמכים לעניין ההפרה הנטענת כדי ראיה בכתב למלוא טענת ההפרה, ברם אותם ראיות בכתב שצירפה המשיבה לתביעתה עולה גם עולה כדי ראשית ראיה בכתב לתביעת סילוק היד שהגישה.
איני מוצא מקום לאבחנה בעניין זה בין תביעת סילוק יד המוגשת על-ידי בעל מקרקעין כנגד שוכר לאחר שחלפה תקופת שכירותו לתביעה המוגשת בטרם חלפה תקופת השכירות ושעילת הפינוי הנטענת היא בשל ביטול הסכם השכירות.
בזו כן בזו – ראשית הראיה בכתב הינה להיות התובע בעל הזכויות במקרקעין ועילת הפינוי הנטעת על ידו בתובענה.'
אם כן, די בראיה בכתב לעניין זכותו של התובע במקרקעין, וחוזה שכירות מהווה לעניין זה ראיה בכתב מספקת, לתובענה בסדר דין מקוצר.
עוד ראוי לציין כי בית-המשפט נוקט בגישה מקלה בכל הנוגע להקף המסמכים הדרושים ומכוח מטרת הדרישה לצירוף מסמך, עמדת בית-המשפט היא כי מדובר בדרישה מינימלית.
9. לפיכך אני סבורה כי דין הבקשה למחיקת כותרת להידחות.
בקשה למתן רשות להתגונן תוגש בתוך 30 יום."

ב- בש"א (חי') 54536/08 נפסק מפי כב' הרשמת ש' פומרנץ:[5]

"הבנק – התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד החב' הנתבעת 1 בגין יתרת חוב בלתי-נפרעת בחשבונה; נגד החב' הנתבעת 2 לתשלום יתרת חוב בחשבונה, ונגד הנתבע 3 בגין ערבותו לחובות הנתבעות 1 ו- 2 לתובע.
בא-כוח המבקשת (הנתבעת 1) הגיש בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" מכתב התביעה בטענה כי תביעת הבנק איננה תביעה על סכום כסף קצוב, מאחר שסכום זה מורכב מעשרות עסקאות שכל אחת ואחת מהן איננה על סכום קצוב. לדבריו, בכתב התביעה עצמו נטען כי מאז פתיחת החשבון נתן המשיב למבקשת הלוואות מעת לעת, דהיינו רצף של הלוואות וריביות המגיעות לכאורה לסכום קצוב, שאינו אלא פיקציה, שכן מדובר ברצף של עסקאות לא קצובות.
עוד טוען בא-כוח המבקשת כי ריבית 'כפי שהיה נהוג בבנק מפעם לפעם' אינה יכולה להיחשב לסכום קצוב. בא-כוח המבקשת מתייחס גם לאמור בסעיף 6ב לכתב התביעה ('על האשראי חלים התנאים הכלליים לפתיחת חשבון אשראים במט"ח ובמט"י, לא צמוד – צמוד למדד – צמוד למט"ח ו/או מט"ח), טוען כי חשבון הפיגורים שנפתח על-ידי המשיב אינו מתבסס על מסמך בכתב.
דעתי אינה כדעת בא-כוח המבקשת.
עסקינן בתביעת בנק לתשלום סכום קצוב – יתרת חובה בחשבון, ויתרת הלוואה בלתי-מסולקת.
התביעה נסמכת על הסכמים שצורפו לה: תנאי ניהול החשבון (נספח ת/1) ותנאי האשראים (נספח ת/3). כמו-כן נסמכת התביעה על תדפיסי חשבון (דף חשבון אחרון ודף יתרת הלוואות) המראים את יתרת החובה בחשבון ואת יתרת ההלוואה הבלתי-מסולקת.
מקובלת עלי עמדת בא-כוח המשיב כי מסמכים אלה מהווים ראשית ראיה בכתב, ומכשירים את תביעת הבנק להידון בדרך בה הוגשה.
בשלב זה אין התובע צריך לצרף את כל ספריו כדי להוכיח כיצד נוצר החוב הנתבע, ודי בדף יתרה אחרון לצורך זה. הסכומים הנתבעים אינם טעונים שומה ו/או הערכה; יתרת החוב הנתבעת בתביעה היא תוצאה של פעולות שבוצעו בחשבון, אך לא תוצאה של "עסקאות", שכביכול אינן על סכום קצוב. הבנק זכאי להגיש תביעה על-פי יתרת החוב האחרונה המופיעה בחשבון, ללא קשר להשתלשלות העניינים שקדמה להיווצרותה של יתרת חוב זו.
כאמור, די בצירוף ההסכמים ודף יתרה אחרון, ואין צורך לתאר את התפתחות החוב ו/או את גלגוליו השונים.
אשר להלוואה הנזכרת בסעיף 6 לכתב התביעה, המבקשת חתמה על תנאים כלליים לפתיחת וניהול חשבון אשראים (נספח ת/3), ועיון בטופס התנאים מעלה שהוא חל על סוגים שונים של הלוואות.
חשבון הפיגורים שנפתח בגין ההלוואה מתבסס על תנאי האשראים שצורפו לתביעה, ואשר נחתמו על-ידי המבקשת (סעיף 25.2 לנספח ת/3).
סוף דבר, התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר על-פי נספחיה.
הנתבעים יגישו בקשת רשות להתגונן הנתמכת בתצהיר כחוק תוך 30 יום."

ב- בש"א (חי') 66080/08 נפסק מפי כב' הרשם אבישי רובס:[6]

"1. בפני בקשה למחיקת כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר".
2. המשיבה, שהינה חברה בע"מ, העוסקת באספקת מוצרי אלקטרוניקה, הגישה תביעה כספית על סך של 89,478 ש"ח, כנגד המבקשת, בגין חובה כלפיה, עקב אספקת מוצרים.
3. המבקשת הגישה בקשה למתן רשות להתגונן ובצדה, בקשה למחיקת כותרת התביעה. לטענתה, התביעה נסמכת על חשבוניות ו/או תעודות משלוח של המשיבה, אשר חלקן אינן חתומות על-ידי המבקשת ומתייחסת לסחורה אשר חלקה לא נתקבלה על-ידי המבקשת.
הבקשה הועברה לתגובת המשיבה ומכאן החלטתי.
4. תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי ניתן ניתן להגיש בסדר דין מקוצר תביעות על סכום קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.
כדי לענות על השאלה האם התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר, אין להתחשב אלא במה שנאמר בכתב התביעה. בית-המשפט מתבונן בכתב התביעה ובמסמכים שצורפו אליו ובודק האם מתקיימים התנאים להגשת התביעה בהליך זה. במדה ותנאים אלו אינם מתקיימים, הרי שעל בית-המשפט למחוק את כותרת התביעה ולהעבירה לדיון בסדר דין רגיל.
5. המבקשת אינה חולקת על כך שהתביעה הוגשה על סכום קצוב. מנגד, טוענת המבקשת כי מאחר והתביעה נסמכת על על חשבוניות ואו תעודות משלוח של המשיבה, אשר חלקן אינן חתומות על-ידי המבקשת ומתייחסת לסחורה אשר חלקה לא נתקבלה על ידה, הרי שהיא אינה עומדת בתנאי של ראיה בכתב להתחייבות מצידה.
6. הלכה היא כי הראיה שבכתב, הנדרשת על-פי תקנה 202(1)(א), איננה חייבת להוות ראיה למלוא עילת התביעה, אלא די בראשית ראיה בלבד. הדרישה להגשת ראיות בכתב, אין פירושה שיש צורך שראיות אלה יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם והפסיקה קבעה כי מדובר בדרישה מינימאלית. תקנה 202(1)(א) אף אינה דורשת צירוף של הסכם בכתב לצורך הגשת התביעה בסדר דין מקוצר ובלבד שקיימת ראיה בכתב בנוגע להסכם. גם אם סופקה הסחורה על-פי הסכם בעל-פה, אין בכך כדי למנוע את הגשת התביעה בסדר דין מקוצר.
התנאי שמציבה התקנה הנ"ל בדבר היותה של התביעה מכוח התחייבות מפורשת או מכללא התמלא, התמלא משצרפה המשיבה חשבוניות ותעודות משלוח, אשר אין חולק כי חלק מהן חתומות על-ידי המבקשת ומהוות ראיה בכתב הנוגעת להסכם או התחייבות מצידה של המבקשת.
יתירה מזאת, הן במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן והן במסגרת הבקשה למחיקת כותרת התביעה, לא התכחשה המבקשת להתקשרות בינה לבין המשיבה. טענותיה של המבקשת לעניין סחורה שלא נתקבלה על ידה, ואשר הוצאו בגינה חשבוניות על-ידי המשיבה, מקומן בבקשה למתן רשות להתגונן ולא במסגרת הבקשה למחיקת כותרת.
7. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה."

ב- בש"א (ראשל"צ) 7109/08 נפסק מפי כב' הרשמת רות וקסמן:[7]

"1. בפני בקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" ולהארכת מועד להגשת בקשה לרשות להגן.
2. המשיב המנהל עסקי בנקאות בישראל (להלן: "המשיב" או "הבנק").
3. המבקשת 1 ניהלה חשבונות עו"ש עסקי אצל המשיב. המבקש 2, שהינו מנהל ובעל מניות אצל המבקשת התחייב כלפי הבנק להיות ערב לחיוביה של המבקשת 1 (המבקשת 1 והמבקש 2 יקראו להלן יחד: "המבקשים").
4. בתאריך 25.11.07 הגיש הבנק כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשים בגין יתרת חוב בסך 262,848.38 (להלן: "סכום התביעה").
5. בתאריך 1.1.08 הגישו המבקשים בקשה זו למחיקת כותרת בטענה שהתביעה שהוגשה נגדם אינה עומדת בדרישות של תקנות סדר הדין האזרחי להגשתה בסדר דין מקוצר.
6. המבקשים טוענים, כי על-פי סעיף 3 למסמך התנאים בחשבון העו"ש (המצורף כנספח א' לכתב התביעה) נדרש הבנק לאשר בכתב את יתרת החוב הנתבעת על-מנת שיוכל להסתמך עליה כראיה.
7. לטענת המבקשים, אמנם מצורף לכתב התביעה אישור מאת מורשה חתימה של הבנק (להלן: "מורשה החתימה") אלא שזה אינו מציין את מספר החשבון של המבקשת 1. זאת ועוד, האישור הנ"ל מפנה לדף חשבון מצורף שאמור להיות מסומן באות "א", אך בפועל אינו מסומן כלל, ומכאן ש'אין כל דרך לוודא לאיזה דף חשבון מתייחס האישור...' (סעיף 3ה לבקשה).
8. עוד טוענים המבקשים כי יתרת החוב הנתבעת על-ידי הבנק כוללת גם סכומים בגין ריבית פיגורים, אלא שסכומים אלה אינם בגדר סכום קצוב והסעיפים בהסכם בין הצדדים המתירים לבנק לגבות את הריבית הם בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד ולכן יש לבטלם.
9. לפיכך טוענים המבקשים כי יש למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" ולהעביר את הדיון בתביעה לפסים רגילים.
10. בתגובה לבקשה הנ"ל הגישה בא-כוח המשיב ב- 6.2.08 תצהיר מאת מורשה החתימה שבו נאמר, בין היתר, כי בהיסח הדעת לא מולא מספר חשבון הבנק באישור דף החשבון שצורף לכתב התביעה. לתצהיר הנ"ל צורף אישור מתוקן שבו הוסף בכתב ידו של מורשה החתימה מספר החשבון של המבקשת 1, וכן צורף שוב העתק מדף החשבון מסומן "א".
11. בתגובתם מיום 11.2.08 התנגדו המשיבים להגשת המסמכים הנ"ל שלא בדרך של תיקון כתב התביעה וטענו כי יש לראות את תגובת המשיב כהודאת בעל דין שהתביעה לא מתאימה להידון בסדר דין מקוצר.
12. הצדדים סכמו טענותיהם בדיון שנערך בפני ביום 17.3.08. מורשה החתימה לא נכח בדיון ובא-כוח המשיב ויתרה על הגשת תצהירו.
13. בשלב הסיכומים חזר בא-כוח המבקשים על טענותיו לעיל המחייבות, לדעתו, את מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר", ואילו בא-כוח המשיב טענה, בקליפת אגוז, שגם ללא התצהיר של מורשה החתימה עומד כתב התביעה בדרישות של תקנות סדר הדין האזרחי להגשה בסדר דין מקוצר.
14. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למחיקת כותרת להידחות וזאת מהנימוקים שיובאו להלן.
15. תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת, בין היתר, שהתובע יכול להגיש בסדר דין מקוצר
'תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות:
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב...'
16. תקנה 203 קובעת שכתב תביעה כאמור בתקנה 202 יוכתר במילים "סדר דין מקוצר" ויצורף לו העתק של המסמכים או החשבונות המובאים לראיה.
17. בענייננו, צורף לכתב התביעה, כחלק מנספח ה', מסמך הנחזה להיות על-פי כותרתו תמצית חשבון זמנית של המבקשת 1 אצל המשיב נכון ליום 8.11.07 (להלן: "דף החשבון").
18. שמה שלה מבקשת 1 מופיע על גבי המסמך הנ"ל כמו גם מספר חשבון העו"ש-העסקי התואם את מספר החשבון של המבקשת המצויין בסייפא של סעיף 2 לכתב התביעה.
גם יתרת החוב המופיעה בדף החשבון זהה לסכום התביעה.
19. לטענת המבקשים, לא ניתן להסתמך על דף החשבון הנ"ל לצורך התביעה בסדר דין מקוצר ללא אישור מפורש של מורשה החתימה מטעם הבנק. דא עקא, שבאישור המורשה שצורף לכתב התביעה לא מופיע כלל מספר החשבון של המבקשת ובהיעדר סימון על דף החשבון אין לטענתם ודאות שהמורשה אישר את אותו המסמך שצורף לכתב התביעה.
20. אינני יכולה לקבל טענה זו, שכן ההלכה היא שלצורך הגשת תביעה בסדר דין מקוצר די בראשית ראיה הקושרת את הנתבע לתביעה (ראה ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188). מכיוון שבדף החשבון שצורף לכתב התביעה מופיעים שמה של המבקשת 1 ומספר החשבון שלה ופרטים אלה תואמים את הפרטים המופיעים בכתב התביעה הרי שמסמך זה מהווה ראשית ראיה גם ללא אישור מטעם מורשה החתימה.
21. אמנם בסעיף 3 למסמך התנאים בחשבון העו"ש נקבע כי העתק מהרישומים בספרי הבנק 'שיאושר על-ידי הבנק על גבי העתק של הרישומים... או במסמך נפרד, ישמש כהוכחה לכאורה לקיומם של הרישומים הנ"ל ולנכונות כל הפרטים הנקובים בהעתק האמור', אולם היעדר אישור כאמור, שעלול להכביד על הבנק בבואו להוכיח את תביעתו, אינו שולל תוקפם של מסמכי הבנק כ"ראשית ראיה" לצורך הגשת תביעה בסדר דין מקוצר, שהרי זו דרישה פרוצידורלית ספציפית והיא כשלעצמה התקיימה גם אם בסופו של יום ייכשל הבנק בהוכחת תביעתו.
22. מטעם זה גם ניתן להגיש בסדר דין מקוצר תביעה על יסוד הסכם אשר תוקפו שנוי במחלוקת בין הצדדים, שכן בשלב של מחיקת כותרת כלל לא בוחנים טענות מתחום דיני החוזים. לצורך קיום הוראותיה של תקנה 202 די בכך שחתימתו של הנתבע מתנוססת על ההסכם על-מנת שישמש ראשית ראיה בתביעה בסדר דין מקוצר.
23. בענייננו, צורף לכתב התביעה כנספח ד' הסכם חתום בין המבקשים לבנק שכותרתו: "הסדר לפירעון חוב החברה לבנק" ואשר בו מפורט, בין היתר, חובה של המבקשת 1 לבנק נכון ליום 1.5.07 ונכללת התחייבות מטעם המבקשים לפרוע את החוב בתנאים הנקובים שם. המסמך הנ"ל אף הוא קושר את המבקשים לתביעה ומהווה ראשיית ראיה לפי תקנה 202.
24. יוצא איפוא שגם אם הפגם בנספח ה' לכתב התביעה היה פוסל את התביעה מלהתברר בסדר דין מקוצר, וכאמור לעיל אינני סבורה כך, הרי שדי בצירופו של נספח ד' לתביעה על-מנת להכשיר את הגשתה בסדר דין מקוצר.
25. המבקשים טענו, כי סעיפי הריבית במסמכי הבנק הם בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד והסתמכו בהקשר זה על פסק-הדין של כב' סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב כתוארו אז כב' השופט ד"ר גבריאל קלינג ב- ה"פ (מחוזי-ת"א) 1182/00 בוני נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ (נבו הוצאה לאור בע"מ) אולם, כפי שהסברתי לעיל, טענה מעין זו כלל לא נבחנת בשלב של מחיקת כותרת ולכן, בין אם נכונה היא ובין אם לאו, ואינני מחווה כל דעה בעניין זה, אין היא יכולה לסייע להם.
26. עוד טענו המבקשים כי הריבית שנתבעת על-ידי הבנק בכתב התביעה אינה בבחינת "סכום קצוב" ולפיכך התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. גם לטענה זו אין על מה שתסמוך, שכן חישוב הריבית במקרה דנן הוא אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה או בהערכה, ולכן מדובר ב"סכום קצוב" שניתן לתבעו בהליך הנוכחי.
27. אשר-על-כן, הבקשה למחיקת כותרת נדחית.
28. יחד עם הבקשה למחיקת כותרת הגישו המבקשים גם בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות להגן, על-מנת שלא יידרשו לפרט את הגנתם בתצהיר בטרם הכריע בית-המשפט אם התביעה מתאימה להידון בהליך של סדר דין מקוצר.
29. דרך טקטית של העלאת טענות דיוניות לפני הגשת טענות מהותיות מקובלת ונוהגת במשפטנו מזה שנים רבות. אולם לאחרונה ניתן בבית-המשפט העליון פסק-דין המותח ביקורת חריפה על דרך זו. ב- רע"א 10227/06 בובליל נ' עורך-דין חיים אינדיג ואח' (נבו הוצאה לאור בע"מ) קובע כב' השופט גרוניס כי:
'אם נבחן אפשרות זו מנקודת מבט של יעילות דיונית כוללת, היינו מזווית הראיה של כלל המתדיינים המתדפקים על דלתות בית-המשפט, ברי כי האפשרות האמורה אינה יעילה. לשון אחר, ניתן יהיה לנצל ביתר יעילות את הזמן השיפוטי, שהינו המשאב היקר ביותר של מערכת המשפט, אם ניתן יהיה לטפל בעת ובעונה אחת בשתי הבקשות, זו למחיקת כותרת וזו למתן רשות להתגונן... דיון אחד בשתי הבקשות היה חוסך זמן שיפוטי. ניתן היה לדון ולהכריע בבקשה למחיקת כותרת תחילה. דחיית הבקשה על אתר היתה מאפשרת לדון בו במעמד בבקשת הרשות להתגונן. כאשר שתי הבקשות נמצאות בפני בית-המשפט (או בפני הרשם) בדיון אחד, ניתן אף להציע הצעות שונות ורעיונות יצירתיים לבעלי הדין. כך יכול בית-המשפט לנסות ולקדם פשרה כוללת. למצער יכול הוא להציע, במקרה מתאים, שהנתבע יחזור בו מבקשת המחיקה ואילו התובע יסכים למתן רשות להתגונן. דבר אחד ברור, מבחינה ניהולית דיונית כוללת עדיף הוא ששתי הבקשות תמצאנה בפני בית-המשפט באותה עת ובאותו דיון.'
30. לשיטתו של כב' השופט גרוניס:
'יהיו מצבים חריגים ויוצאי דופן בהם ראוי יהיה ליתן ארכה לבעל דין להגשת טענותיו לגופם של דברים (בין אם מדובר בכתב הגנה, בבקשת רשות להתגונן, בתשובה להמרצת פתיחה או במצבים דומים). זאת, כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, נראה על פני הדברים שיש סיכוי סביר לטענת הדיונית המקדמית; שנית, הנתבע או המשיב חייב להשקיע משאבים רבים ביותר, שאינם פרופורציונלים בנסיבות העניין, על-מנת להתגונן לגופם של דברים וכל עוד לא הוכרעה טענתו המקדמית... ככל שמשקלו של אחד מבין שני התנאים רב יותר ניתן יהיה להסתפק במטען נמוך יותר לגבי התנאי האחר.'
31. הדברים שהובאו לעיל מבטאים היטב את התלבטות מערכת השפיטה בין שיקולים של "צדק" לשיקולים של "יעילות" מתוך הכרה בכך שצדק אמיתי אינו אפשרי במערכת בלתי-יעילה, ומנגד עודף יעילות עלול לפגוע בעשיית הצדק.
32. אמנם החלטות דן יחיד הדו"חות בקשה לרשות ערעור אינן דרך המלך של קביעת הלכה בבית-המשפט העליון המחייבת כל בית-משפט אחר לפי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה – שהיא על-פי המקובל בשלושה שופטים (רע"א 7152/94 שידלוב נ' קוהן, פ"ד מט(5) 309, 313; בש"א 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(5) 598, 606), ו"אולם, במציאות היומיומית של בתי-המשפט לדרגותיהם, ההתייחסות להחלטות בית-משפט זה בדן יחיד אינה נטולת "תקדימיות"... "כדברי כב' השופט רבינשטיין ב- רע"א 2996/06 שלום ואח' נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ ואח' (נבו הוצאה לאור בע"מ) (להלן: "פסק-דין שלום").
33. לדברי כב' השופט רובינשטיין בפסק-דין שלום הנ"ל:
'הדעת נותנת איפוא כי לאחר שבית-משפט זה, ולו בדן יחיד, נדרש לסוגיה ככלל, יתן לכך בית-משפט אחר את המשקל הראוי ויהא עליו מטבעם של דברים לבחון היטב בטרם ילך בדרך אחרת.' (שם, סעיף ה')
34. חרף דברים מפורשים אלה, הנני סבורה כי בנסיבות העניין ולאור הפגם שנתגלה בנספח ה' לכתב התביעה, המקים למבקשים עילה לכאורה לבקשת רשות להגן, יש מקום להיעתר לפניית המבקשים ולהעניק להם ארכה להגשת בקשה לרשות להגן".
35. אמנם, כפי שהבהרתי בהחלטתי לעיל, העובדה שמורשה החתימה מטעם הבנק חתם על אישור דף חשבון מבלי לציין את מספר החשבון של המבקשת 1, אינה שוללת את כשירותה של התביעה להתברר בסדר דין מקוצר, אולם היא עלולה בשלב מאוחר יותר למנוע מהבנק לזכות בתביעתו אם לא יתוקן כתב התביעה. מאחר שהמבקשים טרם הגישו בקשת רשות להגן, הרי שאני נענית לבקשתם להאריך את המועד עד להגשת כתב תביעה מתוקן.
36. אשר-על-כן, אני מורה לבנק לתקן תוך 30 יום מהיום את נספח ה' לכתב התביעה, כך שהצהרת מורשה החתימה תתייחס במפורש לדף החשבון של המבקשת 1.
37. תוך 30 יום מקבלת כתב התביעה המתוקן יגישו המבקשים בקשת רשות להגן, אשר תקבע לדיון.
38. לאור החלטתי לדחות מחד את הבקשה למחיקת כותרת ולהורות מאידך על תיקון כתב התביעה, אינני עושה צו להוצאות."
ב- בש"א (אשד') 82462/07 נפסק מפי כב' הרשם בוקר יניב:[8]

"1. בפני בקשות המבקש, הוא הנתבע ב- ת"א 1704/07, למחוק (כך בבקשה) מחמת חוסר סמכות מקומית ועניינית את תביעת התובעת ולחילופין למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר.
2. החלטתי לדחות את הבקשות.
3. הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית, למעשה כלל לא נומקה על-ידי המבקש ונראה כי נזנחה על ידו.
4. הטענה בדבר חוסר סמכות מקומית, גם היא אין לה על מה שתסמוך.
5. המבקש, הוא הנתבע, אינו מכחיש כי הוא תושב אשדוד ודי בעובדה זו כדי להקים סמכות לבית-המשפט השלום באשדוד שהרי, כידוע, תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), מונה חלופות לסמכות מקומית ואין האחת מוציאה את רעותה.
6. צודק בא-כוח המשיב, כי טענתו הנוספת של המבקש לפיה מאחר והוא עצמו הגיש המרצת פתיחה בנושא דומה (קרי – היחסים החוזיים בין הצדדים) לבית-המשפט השלום ברמלה, יש להעביר את התביעה לרמלה – אינה טענה בדבר חוסר סמכות מקומית אלא לכל היותר עילה להגשת בקשה לנשיאת בית-המשפט העליון בהתאם לסמכותה לפי תקנה 7 לתקנות.
7. בקשתו של המבקש למחיקת כותרת מבוססת על הטענה כי על-אף, ששורש התביעה נעוץ בחוזה הרי שהתובעת הכתירה אותה (בסעיף המהות שברישא לכתב התביעה) כ'כספית, חוזית ועשיית עושר ולא במשפט' וכי צירוף תשובת המבקש לתביעה בית-המשפט השלום ברמלה מעיד על כך כי אין המדובר בסכום קצוב גרידא.
8. לא ירדתי לסוף דעתו של המבקש.
9. התביעה היא תביעה לסכומים קצובים (5,000$ ו- 20,000$) המופיעים בצורה ברורה ביותר בהסכם הזיכיון בין הצדדים, עליו חתומים שני הצדדים.
10. ראשית הראיה הדרושה לעניין הינו הסכם הזיכיון עצמו.
11. התובע אינו נדרש, בשלב זה, להוכיח את הפרת ההסכם ויפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית, פ"ד מה(5) 729:
'הראיה שבכתב הדרושה לפי תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, איננה חייבת להוות ראיה למלוא עילת התביעה אלא די בראשית ראיה לכך. הכלל הוא כי ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר החזרתו של סכום כסף אשר שולם על-פי חוזה בטענה שהחוזה הופר, אף על-פי שההפרה אינה מוכחת בכתב, ובלבד שהסכום קצוב וניתן להוכחה בראיות חיצוניות.'
12. לא הכותרת בה הכתיר התובע את תביעתו היא הקובעת כי אם מהותה של עילת התביעה.
13. לפיכך, הבקשה למחיקת כותרת נדחית אף היא.
14. בשולי הדברים אציין כי לכתב התביעה אשר בתיק בית-המשפט לא צורפו נספחים (אם כי הסכם הזיכיון צורף בשלב מאוחר יותר – בתגובת המשיבה לבש"א 2462/07) ועל בא-כוח התובע לפעול מיידית לתיקון חסר זה.
אם כי, כאן המקום לציין, כי גם המבקש לא הגיש בקשה מתאימה להארכת מועד להגשת רשות להתגונן ורק הזכיר את בקשת הרשות להתגונן כבדרך אגב בבקשתו.
15. למרות זאת, לפנים משורת הדין, אני מאפשר למבקש להגיש בתוך 30 יום מיום קבלת החלטתי זו בקשת רשות להתגונן."

ב- בש"א (אשד') 91522/07 נפסק מפי כב' הרשם יניב בוקר:[9]

"1. בפני בקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מכתב התביעה.
2. בכתב התביעה נטען כי התובעת, שהיא סוכנות לביטוח וחברה בע"מ, הלוותה כספים לנתבעת, שהיא סוכנת ביטוח וכי הנתבעת לא עמדה בהחזרי ההלוואה ונותרה חייבת סכום של 13,530 ש"ח נכון לחודש מרץ 2004.
3. לפי כתב התביעה, לפירעון אותה הלוואה מסרה הנתבעת לידי התובעת שיקים בסכום הנ"ל (אשר מצורפים לכתב התביעה כנספח ב') אשר לא הוגשו לפירעון בשל הפרתם הצפויה על-ידי הנתבעת.
4. הנתבעת הגישה בקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מכתב התביעה, יחד עם בקשות אחרות – לדחיית התביעה, למחיקתה ולמתן רשות להתגונן. הבקשה הבקשה מחזיקה 14 עמודים ו- 103 סעיפים שונים אשר טענות עובדתיות ומשפטיות רבות מועלות בהם בעירבוביה.
5. הטענות הצריכות לעניין הבקשה למחיקת הכותרת מופיעות, בעיקרן, בסעיף 15, 19-21, 40 ו- 60-93.
6. בתמצית, טוענת הנתבעת כי המסמכים שצירפה התובעת לבקשתה אינם מהווים "ראשית ראיה בכתב" שכן לא צורף לוח סילוקין להלוואה. כמו-כן לא צורפו הסכם ההלוואה עצמו, מסמך המעיד על הריבית, מכתב דרישה לתשלום ואופן החישוב לא ברור מהכרטסת שכן צורפה והיא אף אינה רשומה מוסדית כמחוייב על-פי פקודת הראיות.
7. דין הבקשה להידחות.
8. הטענות כי לא צורף לוח סילוקין להלוואה ולא מסמך המעיד על הריבית ולא על אופן החישוב אינן טענות המביאות למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר". למעשה, טענות אלה דומות לטענה כנגד הצגת "יתרה סופית" בלבד בתביעה בסדר דין מקוצר ועל כך כבר נפסק כי:
'... לצורך התקנות 202(1)(א) ו-203 די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית, ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו, שיפרטו כיצד חושב הסכום אותו הוא תובע. זהו שלב מקדמי לדיון, שאינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה. כמובן, עדיף שיצורפו כל המסמכים הדרושים כדי לסייע לנתבע להתגונן הגנה ראויה, אך אם אלו לא צורפו, אין מניעה מהנתבע לפנות לתובע ולבקש את מסירת פירוט החשבונות והמסמכים לידיו. אם לא ייענה לבקשה כזו יוכל לקבל רשות להתגונן, שתחייב את התובע להוכיח את תביעתו (ראה לעניין זה גם את החלטתו של השופט ש' לוין ב- רע"א 3545/90 הנ"ל). מכאן, שמבחינה זו צדק הרשם המלומד בהחלטתו, ודי היה במסמכים שצורפו כדי להוות ראשית ראיה בכתב כנדרש בתקנות 202(1)(א) ו-203.' (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, 196)
9. מה גם שבענייננו אין צורך בעריכת כל חישוב (מלבד הפרשי הצמדה וריבית כחוק) שכן התובעת כלל אינה טוענת לקיומה של ריבית מלבד הפרשי הצמדה וריבית כחוק וה"יתרה הסופית" נובעת באופן פשוט ביותר מחיבור סכומי השיקים שצורפו כנספח לכתב התביעה.
10. לעניין הטענה כי הכרטסת אינה רשומה מוסדית כנדרש בפקודת הראיות הרי שטענה זו הינה מוקדמת מדי שכן:
'טענה זו מקומה בדיון המשפטי עצמו, המתנהל לאחר מתן רשות להתגונן. לענייננו די בנספחים ה'1 וה'2 כדי למלא אחר דרישת תקנות 202(1)(א) ו- 203 לתקנות סדר הדין האזרחי. המסמך עצמו אינו דרוש בשלב זה כאמצעי הוכחה (ראה לעניין זה זוסמן בספרו הנ"ל, שם).' (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, 197)
11. הסכום הקצוב בתביעה זו נובע ישירות מהשיקים אשר צורפו לתביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (ולא נטענה כלל ריבית על ההלוואה). השיקים חתומים בחתימת ידה של הנתבעת וכאשר הם מצטרפים לכרטסת של התובעת די בהם כדי להקים ראשית ראיה להסכם כספי בין הצדדים.
12. לפיכך, הבקשה למחיקת כותרת נדחית.
13. המזכירות תקבע מועד לדיון בבקשת רשות להתגונן במעמד הצדדים, באי-כוחם וכל המצהירים מטעמם."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 1068778/07 נפסק מפי כב' השופט עודד מאור:[10]

"בקשה לסילוק על-הסף או העברת הדיון מחוסר סמכות מקומית לבית-המשפט השלום בבאר שבע, ובקשה למחיקת כותרת.
בקשה להעברת הדיון לבית-המשפט השלום בבאר שבע
טוען הנתבע שמקום מגוריו הוא בבאר שבע, וכי המקום שנוצר ליצירת ההתחייבות היה בבאר שבע – בתצהירו הצהיר שנרשם ללימודים בבאר שבע, ושילם את שכר הלימוד בשיקים דחויים בבאר שבע.
הנתבע טוען שלא ידע על קיומה של תניית שיפוט ייחודית לבתי-המשפט בתל-אביב, ונתון זה לא הובא לפניו.
פרט לקבלת תעודת התואר הראשון בתל-אביב, מעולם לא למד במסגרת לימודים באוניברסיטה אותה מייצגת התובעת בתל-אביב ו/או בכל מקום בארץ, ולאור מבחן הזיקות ומבחן הנוחות יש – לטעמו – להעביר את הדיון בתיק לבית-המשפט השלום בבאר שבע.
מנגד, טוענת התובעת שהיא בחרה לתבוע בתל-אביב, שבאיזור שיפוטו מצוי המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות.
מקום מושבה של המשיבה הוא בהרצליה, בו התחייב הנתבע לשלם את שכרה. הנתבע הפר התחייבות זו, והפרה זו מהווה את עילת התביעה.
עוד מציינת התובעת בתגובתה שאין המדובר בתביעה שטרית, והדין הקובע הוא הוראות תקנות סדר הדין האזרחי.
דיון והכרעה
תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
'3. תובענה שאינה במקרקעין
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.'
מקום יצירת ההתחייבות כוללת:
1. התחייבות חוזית-הסמכות המקומית מסורה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נחתם החוזה.
2. התחייבות מכוח הדין-הסמכות המקומית נתונה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נערכה ההתחייבות.
טוען הנתבע כי מקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא בבאר שבע – מאחר והמדובר בלימודים מרחוב הרי ההתחייבות היא ללמד, ולאו דווקא בעיר באר שבע.
במקרה דנן, סיים הנתבע את לימודים והוא אף קיבל דיפלומה ולמעשה התביעה אינה אלא תביעה לתשלום שכר הלימוד, ולאו דווקא ההתחייבות ללמד, ולכן יש לבחון מהו המקום שנועד לקיום ההתחייבות לשלם את שכר הלימוד.
ב- רע"א 6920/94 לוי נ' פולג ואח', פ"ד מט(2) 731 (להלן: "הלכת פולג"), נדרש בית-המשפט העליון לבחינת הפרשנות שיש ליתן לחלופה המנויה בתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, בקובעו בעמ' 733 כהאי לישנא:
'הדיבור 'התחייבות' בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי...'
עמד על כך בהרחבה המלומד י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 76:
'אמנם משמעותו הראשונית של הדיבור 'התחייבות' בתקנה היא התחייבות חוזית, אך גם בתובענה המבוססת על חבות על-פי דין, הולכים לעניין הסמכות אחר המקום בו חייב הנתבע לעשות את המוטל עליו.'
'נתבע אחד שהתגורר באיזור השיפוט של בית-המשפט המחוזי בירושלים, התנגד לבירור תובענה שהוגשה נגדו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. עילת התביעה היתה חבות מזונות לבנו הקטין של הנתבע, והבן התגורר בתל-אביב. על-פי העיקרון שהחייב מחוייב 'לחפש' את בעל החוב שלו ולהביא את הכסף אליו, פסק בית-המשפט, כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא המקום בו נמצא הילד.'
בענייננו, לטענת הנתבע העסקה נכרתה בבאר שבע, וההתחייבות ללמד היתה בבאר שבע.
מנגד טוענת התובעת לקיומו של סעיף 44 לחוק החוזים, התשל"ג-1973, אשר לפיו:
'(א) חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום מגוריו הקבוע.'
אני מקבל את עמדת התובעת כי מכוח הוראות הדין המהותי, כאמור בסעיפעם 44 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, החובה לתשלום הוא במקום עסקיה של התובעת, הוא בהרצליה (שנמצאת באיזור שיפוטו של בית-משפט זה), ולכן על-פי חלופה 3(א)(3) לתקנות, לבית-משפט זה הסמכות המקומית לדון בתביעה.
לסיכום עניין זה ראוי אף להביא מדבריו של כב' המשנה לנשיא ש' לוין, בהתייחסו לטענה בדבר חוסר סמכות מקומית, בקובעו בעמ' 734 להלכת פולג כהאי לישנא:
'במדינה קטנה כבמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכות מקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות.'
אם כן, הבקשה להעברת התיק לבית-המשפט השלום בבאר שבע, נדחית.
בקשה למחיקת כותרת
טוען הנתבע שהתביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר מאחר והתובעת נמנעה מלצרף כל חוזה ו/או אישור ו/או מסמך בכתב מהם ניתן להיווכח ולהסיק כי היתה התחייבות מפורשת ו/או מכללא בינה לבין הנתבע.
נטען על-ידי הנתבע כי המסמך אותו צרפה התובעת לתביעה אינה בגדר "ראשית ראיה" על-אף היותו לכאורה משקף חוב קצוב, ומכאן שאין בכוחו לגדור את תובענה זו ולהכניסה לשערי סדר הדין המקוצר.
תקנה 202 לתקנות קובעת:
'ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות:
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;
(ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק;
(2) תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על-פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;
(3) תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 12, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.'
בקשה למחיקת כותרת תתקבל, כאשר התביעה שהוגשה אינה כשרה להתברר בסדר דין מקוצר, משום שאינה עונה על הדרישות העונות על הגשת תביעה בסדר דין מקוצר. כאשר התביעה היא לסכום קצוב מכוח חוזה או התחייבות מפורשת או מכללא וישנה ראיה שבכתב, אין להיענות לבקשה למחיקת כותרת.
הדרישה שנקבעה בתקנות 202 ו- 203 לתקנות, להגשת ראיות בכתב, אין פירושה שיש צורך שראיות אלה יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם. מההלכה הפסוקה עולה גישה מקילה בכל הנוגע להיקף המסמכים הדרושים, ובית-המשפט העליון קבע כי מדובר בדרישה מינימאלית. די בצירוף ההסכמים ובפירוט היתרה הסופית ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו שיפרטו כיצד הוא חישב את סכום התביעה.
במקרה דנן המדובר בתביעה לתשלום שכר לימוד. המסמך בכתב אותו מצרפת התובעת הוא אותו אישור מאת חברת כרטיסי האשראי שהנתבע התחייב לשלם לתובעת באמצעות כרטיס האשראי את הסכום הנקוב ליד שמו.
המדובר במסמך המהווה ראשית ראיה כדרישת הפסיקה ואני סבור שהתובעת עמדה בדרישות להגשת תביעה בסדר דין מקוצר ועל-כן אני דוחה את הבקשה למחיקת כותרת.
בקשת רשות להגן תוגש תוך 30 ימים מהיום."
ב- בש"א (נת') 11234/07 נפסק מפי כב' הרשמת כהן מגי:[11]

"בפני בקשה לדחיה/מחיקת התביעה על-הסף, למחיקת כותרת התביעה ולמתן רשות להתגונן שהגיש מר ג'אד סאלח סרסור (להלן: "המבקש") כנגד תביעה כספית על-סך 97,609.72 ש"ח שהגיש בנק לאומי לישראל בע"מ – סניף כפר קאסם (להלן: "המשיב") בגין יתרת חובה בחשבון 155400/91.
לבקשה צורף תצהירו של המבקש.
נערך דיון ב- 20.9.07 בו נחקר המבקש על תצהירו והצדדים נתבקשו לסכם בכתב.
בנוגע לבקשה למחיקת/דחיית התביעה על-הסף, המבקש לא פירט בבקשתו מדוע יש למחוק/לדחות את התביעה בשלב מקדמי זה. הטענות שמעלה בבקשתו הן טענות עובדתיות שיידונו במסגרת בקשת הרשות להגן.
התביעה מעלה עילה ולכן הבקשה נדחית.
כעת אדון בבקשה למחיקת כותרת התביעה:
טוען המבקש כי יש למחוק את כותרת התביעה מאחר והתקשרותו עם המשיב אינה מתגלמת בהסכם ובנספח אשר צורפו לכתב התביעה. לטענתו אין המסמכים מעידים על הנוהג אשר היה קיים בין הצדדים ואין הם מעידים על גובה הריבית בה חוייב.
ההלכה בעניין קובעת כי בשלב הגשת התביעה, הדרישה מינימאלית ודי בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית (ולעניין זה ראה ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, כמו-כן ראה ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' הבנק למסחר, פ"ד מז(5) 133).
מעיון בנספחי התביעה עולה כי נספח א' לתביעה הינו "תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי" שנחתם ביום 20.10.03 על-ידי המבקש ו"תנאים כלליים לפתיחת וניהול חשבון אשראים במט"ח ובמט"י" שנחתם באותו יום. כמו-כן נספח ב' הינו פלט המראה מהו סכום ריבית החובה ודפי חשבון. נספח ג' הינו טבלת חח"ד שוטף המראה מה גובה ריבית הפריים ומה גובה הריבית המירבית באחוזים (מנובמבר 2005 ועד לאוקטובר 2006).
אם כן המשיב עמד בדרישה המוטלת עליו, כאשר התביעה הינה על סכום קצוב ונתמכת בראשית ראיה בכתב כנדרש בתקנה 202(1)(א) ובתקנה 203 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
אשר-על-כן, דין הבקשה למחיקת כותרת להידחות על-הסף.
כעת אדון בבקשת הרשות להתגונן:
טענות המבקש כפי שעולות מתצהירו:
– טוען המבקש כי אכן פתח חשבון במשיב אלא שהחשבון לא היה חשבון אשראי אלא חשבון עו"ש ולכן ההסכם המצורף לתביעה אינו ההסכם הנכון להידון לפיו (סעיף 3). בעניין זה טוען המבקש כי החשבון שימש אותו לצורך עסקו (סעיף 4).
– לטענתו היה נוהג בינו לבין המשיב, לפיו מסב למשיב שקים בניכיונות והמשיב מעמיד לרשותו מייד את סכום השיק בניכוי עמלה (סעיף 5). כך לדוגמה לקוח בשם יורם אלה משך לפקודתו שלושה שקים על-סך 75,000 ש"ח ובהתאם לנוהג המשיב העביר לו מזומן (סעיף 7) לטענתו סכום התביעה נובע משקים אלו בתוספת ריבית ודמי ניהול (סעיף 10). לכן המשיב מנוע מלרשום את התמורה שנתן לו ולרשום כאילו משך משיכה מופרזת מחשבון העו"ש (סעיף 8). לטענתו המשיב הודיע לו על חילול השקים הנ"ל לאחר חודשיים שלושה ונשלחה לו התראה להסדר החוב על-ידי עורך-דין.
עוד מוסיף המבקש כי המשיב לא הסביר לו בשום מצב והזדמנות כי במידה והשקים לא יכובדו, ייזקף הסכום שקיבל כיתרת חובה (סעיף 18).
– מעבר לכך חולק המבקש על אחוזי הריבית בהם מחייב אותו המשיב בלא שנותן אישור מטעם פקיד מוסמך על הריבית הנוהגת ומה סכומה (סעיף 14).
– טוען המבקש כי מאחר והמסמכים בחזקת המשיב, הוא דורש המצאת מסמכים לרבות צילום השקים והחותמות עליהם, זמן תשלום תמורת השקים לידיו וכן את אופן רישום השקים (סעיף 15).
– טוען המבקש כי המשיב לא דאג בניגוד לחובתו על-פי הדין להקטין את נזקיו ונזקי המבקש עת נמנע מלתבוע את מר יורם אלה שמשך שקים ללא כיסוי (סעיף 21).
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית לבקשת רשות להתגונן
'הדיון בבקשה לרשות להתגונן מיועד לסנן בקשה של אדם, שהוגשה נגדו תביעה בסדר דין-מקוצר, להיאבק על זכותו להיכנס לשערי בית-המשפט ולזכות בהכרה כ"נתבע", בתביעה שהוגשה בסדר דין מיוחד זה. עול ההוכחה המוטל עליו בשלב זה הוא מצומצם.' (ראה ספרו כל כב' השופט אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 309)
עוד נקבע:
'בהליך, שבו נדונה בקשה לרשות להתגונן, די אם הנתבע מראה הגנה לכאורה; אין בודקים בשלב זה כיצד יצליח להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו.' (ראה ספרו כל כב' השופט אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 310)
כך גם:
'בדיון בבקשה לרשות להתגונן, בית-המשפט אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירו של המבקש נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו.' (ראה ספרו כל כב' השופט אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 311; ע"א 356/85 מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319)
כפי העולה מהאמור מעלה, על המבקש להצביע על הגנה לכאורה ולו בדוחק כנגד התביעה שהוגשה כנגדו ואשר לא קרסה בחקירה על-מנת ליתן לו את יומו בבית-המשפט.
כעת אדון בטענות כסדרן:
– באשר לטענת המבקש כי החשבון אותו פתח הינו חשבון עו"ש ולא חשבון אשראי, כנשאל בחקירה בעניין ועל נספח א' לכתב התביעה (תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי), אישר כי אכן חתימתו על המסמך וכי 'זה של העו"ש' (ראה פרוטוקול הדיון עמ' 1, שורות 5-6).
עוד אישר המבקש כי חתם על המסמך שהוגש וסומן באות א' – 'תנאים כלליים לפתיחת וניהול חשבון אשראים במט"ח ובמט"י' (אציין כי נספח זה מצורף לתביעה כהמשך למסמך הנזכר לעיל).
מעיון בשני המסמכים עולה כי מספר הלקוח זהה ולאור אישורו בחקירה אין חולק כי חתום על שני המסמכים.
על-כן טענתו קרסה מתוך נספחי התביעה ובחקירה הנגדית ודינה להידחות.
– לטענת המבקש בדבר הנוהג הקיים בין הצדדים על ניכיון השקים וכי המשיב מנוע מלרשום את התמורה שנתן לו ולרשום כאילו משך משיכה מופרזת מחשבון העו"ש וכי אין המשיב הסביר לו שאם לא יכובד שיק ויחזור, חשבונו יחוייב.
אין המבקש ואין המשיב צירפו את הסכם ניכיון השקים על-מנת לבדוק את תנאיו. יחד עם זאת המבקש לא חולק כי נערכו עסקאות לניכיון שקים עם המשיב.
עסקת ניכיון הינה רכישת השטר על-ידי הבנק מידי לקוחו על דרך של ניכיון ותשלום תמורתו – בין במזומנים ובין על-ידי זיכוי חשבונו של הלקוח (ד' תמיר, י' יערי דיני שטרות בפסיקת בתי-המשפט (מהדורה שניה, התשס"א-2001) 465). קרי, הלקוח מוכר לבנק שיק שהוא מחזיק כנפרע או כנסב, והבנק הרוכש משלם למוכר את הסכום הנקוב בשיק, בניכוי מראש של ריבית בשיעור מוסכם.
ההלכה בעניין קובעת כי לא סביר שלקוח יחשוב שבמצב בו השיק לא נפרע, אך שוויו (בניכוי ריבית) הועבר ללקוח, יספוג הבנק את מלוא ההפסד, קרי, גם יעביר ללקוח את שוויו של השיק בניכוי הריבית וגם לא יקבל כלל את שוויו. עסקה כזו אינה עסקת ניכיון אלא מענק או תרומה מהבנק ללקוחו (ראה ת"א (חי') עמיחשב חשמל ואחזקה לבניין ותעשיה בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2008(1) 1340).
אין די בטענת המבקש כי המשיב לא הסביר לו שבמידה והשקים מהניכיון לא יכובדו, ייזקף הסכום שניתן לו כיתרת חובה. היה על המבקש לפרט האם נערכה עסקת ניכיון בכתב, מה תנאיה ו/או ומה סוכם בין הצדדים במקרה בו שיק נשוא עסקת הניכיון לא יכובד.
ההלכה בעניין קובעת כי כאשר הזיכוי מאפשר משיכת כספים טרם פירעון השיק, ייתכן והבנק שומר לעצמו את האפשרות לחזור ולחייב את החשבון אם השיק יחולל (לעניין זה ראה ג' נרקיס, מ' מור חובות החלות על הבנקים כרך א' (התשס"ב-2002) 100). במצב הדברים שבענייננו וכיוון שכאמור אין גרסה מטעם המבקש, אין לי אלא ללכת על-פי קביעה זו הנזכרת לעיל.
אוסיף כי בסעיף 19 לנספח א' לתביעה, עולה כי המשיב יהיה זכאי בכל עת לחייב את החשבון שזוכה בגין כל שיק או שטר שהוחזר כבלתי-נפרע או שמצב חשבונו של המושך לא אפשר חיובו בגין אותו שיק.
אם כן דין הטענה להידחות.
– המבקש חולק על אחוזי הריבית בהם מחייב אותו המשיב בלא שנותן אישור מטעם פקיד מוסמך על הריבית הנוהגת ומה סכומה. בעניין זה נקבע כי על המבקש היה להעמיד גרסה חד-משמעית וברורה לגבי מה שהוסכם בין הצדדים בדבר הריבית או לפחות להראות חישובים ולא להסתפק באמירה כללית (ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' הבנק למסחר, פ"ד מז(5) 133).
במקרה דנן לתביעה צורף אישור על שיעורי ריבית החובה, מאושר על-ידי פקיד הבנק והמבקש לא צירף שיעורי ריבית או תחשיב מטעמו.
אם כן דין הטענה להידחות.
– טוען המבקש כי מאחר והמסמכים בחזקת המשיב, הוא דורש המצאת מסמכים לרבות צילום השקים והחותמות עליהם, זמן תשלום תמורת השקים לידיו וכן את אופן רישום השקים.
הכלל הוא כי זכותו של נתבע בסד"מ לבקש גילוי מסמכים עוד בטרם יגיש את בקשת הרשות להגן (רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ, דינים עליון יז 12).
עוד נקבע כי אם הבנק לא ייענה לדרישת הלקוח, ללא צידוק סביר, לא יתקשה הלקוח לקבל רשות להתגונן (ע"א 261/89 אברהמי ובניו בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 92(2) 1750, 1752).
במקרה דנן אין המבקש ציין אם פנה למשיב לצורך קבלת המסמכים ואם זה לא נעתר לבקשתו ועל-כן דינה של הטענה להידחות.
– טוען המבקש כי המשיב לא דאג בניגוד לחובתו על-פי הדין להקטין את נזקיו ונזקי המבקש עת נמנע מלתבוע את מר יורם אלה שמשך שקים ללא כיסוי.
כשנשאל המבקש לגבי השקים שלטענתו שייכים ליורם אלה, אישר כי אלו שייכים לחברת יורם אלה חברה להשקעות 1995 בע"מ (ראה פרוטוקול הדיון עמ' 1, שורות 15-17), כשנשאל אם החברה פעילה, ענה כי לא יודע ולא בדק (ראה פרוטוקול הדיון עמ' 1, שורות 18-19).
המבקש לא ציין בתצהירו את מקור ידיעתו בעניין זה, קרי, מהיכן שאב שהמשיב לא ניסה להיפרע מהמושכת ולכן אין ממש בטענתו.
יתרה מכך אין חולק כי המבקש היסב את השקים נשוא התביעה למשיב (ראה סעיף 5 לתצהיר), ובתור שכזה חייב למשיב את סכום השיק בשל היותו מסב (ע"א 260/71 אוברבאום, נאמן על נכסי וויטינסקי את קלפקרצ'יק נ' פ.ק.או. בע"מ, פ"ד כו(2) 737).
בעניין זה מוסיף המבקש כי סכום התביעה נובע בין היתר משלושה שקים על-סך 75,000 ש"ח שמסר למשיב, אולם אין המבקש פירט מה תאריך השקים ומתי חוייב חשבונו בגין אי-כיבודם. ההלכה בעניין קובעת שעל המבקש רשות להתגונן חלה חובה לפרט את הגנתו ולהיכנס לפרטי העובדות בדבר התביעה:
'מקובלת עלינו מקדמת דנא ההלכה כי נתבע המבקש רשות להגן חייב להכבד ולהכנס לפרטי העובדות.' (ע"א 543/86 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות, פ"ד מב(3) 339)
ההלכות בעניין זה, ובכלל זה ההלכות לגבי הצורך בפירוט, נותרו בעינן בפסיקת בית-המשפט העליון, גם בתביעות של בנקים, גם לאחר פסק-הדין בעניין הילולים ולאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ע"א 9654/02 האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41 (2004)).
אם כן דין טענתו להידחות.
עלי לציין כי היה על המבקש לפרט בתצהירו מהם השקים לגביהם עשה ניכיון ומתי חוייב חשבונו נשוא התביעה בגין השקים.
הפירוט שמופיע בסעיף 10 לתצהיר הינו כללי וסתמי, ולא ברור אם הסכום הינו 72,000 ש"ח או 75,000 ש"ח והאם הסכום הנ"ל הוא בגין שלושת השקים ביחד או בגין כל אחד מהם לחוד. מעבר לכך אין הוא פירט מה גובה הריבית ודמי הניהול לפיה חישוב והגיע למסקנתו כי התביעה נובעת מאלו.
מכל האמור לעיל הנני קובעת כדלקמן:
1. דין הבקשה למחיקת/דחיית התביעה על-הסף, למחיקת כותרת ודין הבקשה למתן רשות להתגונן להידחות על-הסף.
2. ניתן בזאת פסק-דין בהתאם לתביעה.
3. הנני מחייבת את המבקש בתשלום שכר-טרחת עורך-דין בסך 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין וכן בהוצאות הבקשה. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל."

ב- בש"א (עכו) 121397/08 נפסק מפי כב' הרשמת לובנה שלאעטה-חלאילה:[12]

"בפני בקשה למחיקת כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר" והעברתה לפסים של סדר דין רגיל.
1. המשיבה חברה העוסקת באספקת מוצרי ביטון ושירותי שאיבה, הגישה נגד המבקש, בסדר דין מקוצר, תביעה כספית על-סך של 26,843 ש"ח, במסגרתה טענה כי היא סיפקה לו ביטון ושירותי שאיבה בסך של 23,923 ש"ח. התביעה הינה, איפוא, לתשלום תמורת כמויות הביטון שסופקו, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק בסך של 2,920 ש"ח.
לכתב התביעה צורפו כרטסת ממוינת ערוכה על-ידי המשיבה, חשבוניות שהוצאו על ידה ותעודות משלוח חתומות על-ידי המבקש ו/או על-ידי מי מטעמו.
2. המבקש עתר למחיקת כותרת התביעה ולהארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן, בטענה כי:
* לא צורף לתביעה כל מסמך שנעשה או נחתם על-ידי המבקש וכי הכרטסת והחשבוניות שצורפו אינן מאושרות על ידו;
* המבקש אינם חתום על תעודות משלוח;
* המשיבה טענה בתביעתה כי התביעה מוגשת בהתאם לדיני החוזים ו/או "בהתאם לכל דין אחר" ודי בכך כדי לפסול את התביעה מלידון בסדר דין מקוצר;
* סכום התביעה אינו קצוב ומגלם בתוכו הפרשי ריבית והצמדה.
3. לאחר ששקלתי הבקשה ועיינתי היטב בכתב התביעה על נספחיו, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות, שכן בחינתם של אלה מעלה כי כתב התביעה ממלא אחר שלושת היסודות הקבועים בתקנה 202(1)(א) לתקנות סדה"א, התשמ"ד-1984, לאמור א. תביעה לסכום קצוב, ב. הבאה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא ו-ג. שיש עליה ראיות בכתב.
4. הלכה היא כי אין הכרח שהחוזה או ההתחייבות המשמשים יסוד לתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר, יהיו בכתב או אף בעל-פה, ודי בכך שאפשר להסיק על קיומם ממכלול נסיבות המקרה. תקנה 202(1)(א) מאפשרת הגשת תביעות על סכום כסף קצוב לפי סדר דין מקוצר אשר מקורן בחוזה או בהתחייבות, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב, כאשר הדיבר "עליהן" מתייחס לתביעות ולא לחוזה או להתחייבות.
הגישה בנוגע להיקף המסמכים שעל תובע לצרף לתביעה בסדר דין מקוצר, הינה מקלה ומדובר בדרישה מינימלית (ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133).
לטעמי, די במסמכים שצורפו לכתב התביעה כדי ללמד על קיומו של הסכם. לתביעה צורפו כרטסת ממוינת הכוללת את מספרי האסמכתאות שהינם, איפוא, מספרי החשבוניות שהוציאה המשיבה ואשר צורפו לתביעה, כאשר לכל חשבונית צורפו תעודות המשלוח הרלבנטיות כשהן חתומות על-ידי המבקש ו/או על-ידי מי מטעמו.
שלושת אלה, יחדיו, לאמור הכרטסת הכוללת את מספר החשבונית, החשבונית ותעודת המשלוח החתומה, מהווים ראשית ראיה בכתב להתקשרות בין הצדדים, המכשירה את הגשת התביעה בסדר דין מקוצר.
ודוק, אלמלא צורפו תעודות המשלוח החתומות לא היה די בכרסטת בצירוף החשבוניות כדי לבסס את הגשת התביעה בסד"מ, שכן אלה לא נחתמו, לא נעשו ולא אושרו על-ידי המבקש, אולם צירופן של תעודות משלוח חתומות מלמד, למעשה, על קיומה של התקשרות בין הצדדים. כאמור, הפסיקה הקלה בעניין הדרישה בכתב וקבעה כי אין צורך בראשית ראיה לקיומה של "הסכמה ספציפית" לעניין רכיב זה או אחר של התובענה ודי בהסכמה הכללית להתקשרות בין הצדדים בכדי לעמוד ביסוד הדרישה (ראה ע"א 316/64 אירגון פועלים על-שם בן עמי נ' קק"ל, פ"ד יח(4) 356, 363).
5. טענת המבקש כי אינו חתום על תעודות המשלוח אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק את מחיקת הכותרת, שכן התאמת התביעה לידון בסדר דין מקוצר נבחנת על-פי האמור בכתב התביעה ואין צורך בבירור עובדתית כדי להכריע בבקשה; בשלב זה די בטענת המשיבה בכתב התביעה, כי תעודות המשלוח חתומות על-ידי המבקש ו/או על-ידי מי מטעמו (ראה ספרו של השופט זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 665).
6. משהגעתי הלום אציין כי לא נעלם מעיני כי צורפה לכתב התביעה תעודת משלוח שאינה חתומה, אולם לא מצאתי בדבר כדי להצדיק את מחיקת הכותרת, שכן די ביתר המסמכים כדי להקים את דרישת הכתב הנדרשת וכידוע אין צורך כי כל פרט ופרט בכתב התביעה יהא נתמך על-ידי ראיה בכתב, כי הרי ניתן להשלים את ההוכחות בשלב מאוחר יותר. לכן די אם חלק מהמסמכים חתומים על-ידי המבקש כדי לעמוד בדרישות התקנות (ראה בעניין זה ע"א 465/66 גלבר נ' טורנר, פ"ד כ(4) 772, 776).
7. כך גם לא מצאתי ממש בטענת המבקש כי סכום התביעה אינו קצוב, הואיל והוא כולל הפרשי ריבית והצמדה, שכן אין במחלוקת אודות סכום הריבית ודרך חישובו, ככל שתהיה, כדי להצדיק את מחיקת הכותרת, אם כי כדי להצדיק מתן רשות להתגונן אודות הסכום השנוי במחלוקת (ראה ב- ע"א 38/77 ציצרינג נ' גורדון, פ"ד לא(3)).
סכום התביעה חייב להיות אומנם קצוב אך איננו חייב להיות מוסכם. כפירתם של המבקשים בפרט זה או אחר של החשבון תהיה טעונה בירור בשעת הדיון, אך היא איננה פוסלת את התביעה מלידון בסדר דין מקוצר.
8. לבסוף אציין כי טענת המשיבה, בכתב התביעה, כי התביעה מוגשת גם מכוח כל דין אחר, אינה מעלה או מורידה, שכן על פני הדברים נראה כי מדובר בתביעה חוזית והיא תידון ככזו.
9. אשר-על-כן, אני מורה על דחיית הבקשה.
המבקש יגיש בקשת רשות להתגונן, תוך 30 יום מיום המצאת החלטה זו."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 13182475/07 נפסק מפי כב' השופט משה סובל:[13]

"1. מבוא
בפני בקשה מטעם המבקשת מיום 20.12.07 למחיקת כותרת ולחילופין בקשה למתן רשות להתגונן.
המשיבה הגישה תגובתה לבקשה ביום 6.2.08.
להלן החלטתי בבקשה למחיקת כותרת "בסדר דין מקוצר".
2. טענות המבקשת
המבקשת טוענת כי יש למחוק את כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר" מן הנימוקים הבאים:
א. המשיבה לא צירפה לכתב התביעה כל הסכם תיווך ו/או סיכום בכתב.
ב. התביעה מבוססת על הנחות יסוד מוטעות לפיה המבקשת היא לכאורה "רוכשת המקרקעין" בעסקת צריפין וכן כי ההסכם משנת 1999 חל על עסקת צריפין.
ג. לא ניתן לראות במכתב הדרישה ובתגובה למכתב אשר צורפו לתביעה "התחייבות מפורשת או מכללא" של המבקשת לשלם את דמי התיווך.
ד. אין לראות בסכום שצויין במכתב הדרישה ואשר לא הוסכם על-ידי נציג מטעם המבקשת "סכום קצוב".
ה. טופס ההזמנה שצורף לתביעה מעיד על כך שאין מקום לבירור התביעה ב"סדר דין מקוצר".
3. טענות המשיבה
המשיבה טוענת כי יש למחוק את בקשת המבקשת מן הנימוקים הבאים:
א. בתגובה למכתב הדרישה המבקשת הודתה בקיום החוב.
ב. רק עתה מעלה המבקשת טענות שונות כדי לחמוק מתשלום. כך למשל טוענת המבקשת כי העסקה נעשתה על-ידי חברה אחרת אשר קשורה אליה, וכן המבקשת לא כפרה בסכום החוב. טענתה היחידה היתה שהיא אינה רוצה לעמוד במצב של סיכון כפול נוכח דרישות המשיבה את החוב וכן נוכח דרישתו של מר יאיר לוי.
ג. אין צורך בצירוף הסכם או חוזה אלא "ראשית ראיה" לקיום ההתחייבות. הודאתה של המשיבה בקיום החוב מספיקה והיא אף עולה על צירוף הסכם.
ד. הסכום הנתבע הינו קצוב שכן חישובו הוא עניין אריתמטי ללא צורך באומדן או הערכה, ואין כל חשיבות לעובדה שהסכום האמור אינו מוסכם.
דיון והכרעה
4. התקנה העיקרית הקובעת את סוגי התביעות שניתן להגיש במסגרת הליך של סדר דין מקוצר היא תקנה 202 לתקנות.
התקנה הרלבנטית לבדיקה האם התביעה נשוא דיוננו יכולה להתברר במסגרת הליך של סדר דין מקוצר, היא תקנה 202(1)(א).
על-פי תקנה זו, תביעה המוגשת במסגרת הליך של סדר דין מקוצר צריכה להיות מבוססת על חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.
הלכה פסוקה היא כי הדרישה בתקנות לראיות בכתב אין פירושה שיש צורך שראיות אלו יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם. המסמכים הדרושים אמורים להוות "ראשית ראיה בכתב".
הגישה העולה מהפסיקה בכל הנוגע להיקף המסמכים הדרושים היא מקילה.
5. המשיבה צירפה לכתב תביעתה מכתב דרישה מטעם בא-כוחה אשר מופנה למבקשת, וכן מכתב תגובה למכתב זה.
עיון במסמכים אלו מעלה, ולו לכאורה, כי בין הצדדים חלה התקשרות כלשהי, וכי המשיבה סיפקה למבקשת שירותים כלשהם, אשר יש לברר איפוא את התשלום בגינם.
לא זו אף זו, המבקשת עצמה מודה במכתבה בקיום החוב, אם כי לטענתה לא ידוע לה למי יש להעביר את סכום החוב האמור.
בספרו של אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, בעמ' 302:
'תביעה בסדר דין מקוצר מכוח חוזה או התחייובת, מותנית בקיומן של ראיות שבכתב התומכות בתביעה זו...'
מסמך חתום בידי הנתבע – כאשר תקנה 202(1) דורשת, כתנאי לנקיטת ההליך את קיומה של "ראיה בכתב", הכוונה היא למסמך בכתב הקשור לנתבע, העשוי על ידו או בחתימתו. אם המסמך נעשה בידי התובע עצמו, אין הוא מחייב כלל את הנתבע ואין להסתמך עליו בהליך כזה. בעניין אחד, הסתמכה התביעה על מסמכי ההזמנה שנטען שהם חתומים נבידי מנהל הנתבעת. הנתבעת, בבקשתה לקבלת רשות להתגונן, לא הכחישה טענה זו ולא הוכחשה גם העסקה שבין בעלות הדין.
בנסיבות אלה הוכר המסמך כ"ראיה בכתב" לצורך כשרותו של ההליך".
6. לפיכך, אני קובע כי מכתב התגובה מטעם בא-כוח המבקשת אשר אין בו הכחשה של העסקה האמורה ואשר בסעיף 2 שבו נאמר: 'מרשתי אינה כופרת בחיוב' אכן עונה על דרישת "ראשית ראיה" על-פי הדין והפסיקה.
7. אפנה כעת לדון בטענת המבקשת כנגד סכום התביעה.
המבקשת טענה בעניין זה כי הסכום הנתבע אינו קצוב וכי הוא לא הוסכם על-ידי נציג מטעמה.
כידוע, דורשת תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי כי על סכום התביעה להיות "סכום קצוב " שפירושו סכום הניתן לקביעה באופן אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה או בהערכה (ע"א 366/89 פיין אלומיניום בע"מ נ' די מטל א.ג, פ"ד מה(5) 850).
עם זאת, קבעה הפסיקה כי סכום קצוב אינו חייב להיות בהכרח סכום מוסכם. כאשר הנתבע חולק על הסכום הנתבע יכול הדבר להצדיק מתן רשות להתגונן, אך אין בכך כדי לשלול את היות הסכום סכום קצוב (ד' בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה 7) 120-121).
לפיכך, אני דוחה את טענת המבקשת בעניין זה.
8. סיכום
לאור כל האמור לעיל נדחית הבקשה למחיקת כותרת "בסדר דין מקוצר"."

2. מקרים בהם הורה בית-המשפט על הפקדת ערובה

ב- בש"א (חי') 142304/08 נפסק מפי כב' הרשמת ש' פומרנץ:[14]

"התובעת, חב' העוסקת בהעברת קורסים להסבה מקצועית, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבע לתשלום חוב בגין קורס ריתוך אליו נרשם ותמורתו התחייב לשלם לתובעת סך 3,950 ש"ח.
על-פי כתב התביעה נחתם ביום 26.3.02 הסכם בין הצדדים לפיו נרשם הנתבע לקורס ריתוך בן 70 שעות לימוד ופרקטיקה. צילום ההסכם מיום 9.5.02 שנחתם בשפה הרוסית, בצירוף תרגומו לעברית – נספח ת/1 לכתב התביעה.
הנתבע לא התייצב לשיעורים וגם לא הודיע על ביטול השתתפותו בקורס. בהתאם לסעיף 7 להסכם, גם אם הנרשם יפסיק את הלימודים אחרי תחילת הקורס ללא סיבה מוצדקת, דמי הלימוד לא יוחזרו.
הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן הנתמכת בתצהיר מטעמו, ובו טען כי הובטח לו לאחר חתימת ההסכם שבזמן ההמתנה לקורס תינתן לו אפשרות לעבוד במקצוע אותו הוא עתיד ללמוד.
לדבריו הופסקה עבודתו לאחר מספר ימים. משנואש למצוא מקום עבודה בחיפה עבר לראשון לציון ולאחר מכן לאשקלון. לדבריו ניסה ליצור קשר עם נציגי הקורס בקשר לתשלום שכרו ולביטול ההסכם לפני תחילת הקורס, אך נאמר לו שעליו לשלם את מלוא סכום הקורס כתנאי לתשלום שכרו. המבקש טוען כי המשיבה היא שהפרה את ההסכם בכך שלא שילמה את שכרו, ועל-כן אין הוא חייב לשלם את תמורת הקורס.
בחקירתו הנגדית אישר המבקש כי לא שלח מכתב למשיבה בדבר רצונו לבטל את השתתפותו בקורס, אלא דיבר עם נציגיה בטלפון. לדבריו ראה פרסום בעיתון שבו הוצע על-ידי המשיבה לנרשמים גם ללמוד וגם לעבוד, והובטח לו שינסו למצוא לו עבודה במהלך הלימודים בקורס. לדבריו עבד אצל המשיבה חודש ולא קיבל שכר. דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם טענת המבקש בסעיף 3 לתצהיר, לפיה הופסקה עבודתו לאחר מספר ימים, ולא לאחר חודש.
תצהירו של המבקש אינו ברור דיו ורב בו הסתום על הנגלה. בחוזה עצמו לא מוזכר דבר וחצי דבר בנוגע לעבודה שהמשיבה התחייבה לספק למבקש, אך גם אם הובטחה לו עבודה, עדיין אין בכך כדי לפטור אותו מלהודיע למשיבה טרם פתיחת הקורס על ביטול השתתפותו, שגם אז הוא מחוייב ב- 30% ממחיר הקורס.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני מחליטה כי תינתן למבקש רשות להתגונן בתנאי שיפקיד בקופת בית-המשפט תוך 45 יום מהמצאת החלטה זו לידיו סך 2,000 ש"ח במזומן.
עם ביצוע ההפקדה תינתן למבקש רשות להתגונן, והתביעה תידון בסדר דין מהיר.
הוצאות הבקשה תיפסקנה על-פי תוצאות התביעה."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 15157076/08 נפסק מפי כב' השופט מנחם (מריו) קליין:[15]

"אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") הינה חברת ביטוח אשר בזמנים הרלבנטיים הפיקה פוליסת ביטוח מספר 007649-17-3-105 לביטוח רכב מ.ר 20-708-10 אשר הוצא ביום 09.01.05 (להלן: "הפוליסה").
התובעת טוענת כי גב' דיכטר בת חן (להלן: "הנתבעת"), התקשרה עימה בחוזה ביטוח רכב וטרם שילמה את דמי הביטוח בעבור הפוליסה וחובה עומד נכון ליום 07.11.07 על סך של 1,296 ש"ח בעבור פוליסת ביטוח מקיף לרכב.
התובעת עמדה בהסכם בכך שהנפיקה לנתבעת פוליסת ביטוח אולם הנתבעת לא שילמה את דמי הפרמיה כפי שנדרשה.
לאחר שכל נסיונות התובעת לגבות את החוב האמור העלו חרס, לא נותר בידיה כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה.
התביעה הוגשה בהתאם לסעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967
במסגרת ההתנגדות לבקשה לביצוע תביעה בסכום קצוב, טענה הנתבעת כי מעולם לא חתמה על הצעה לביטוח כלשהי, וכן מעולם לא הוצגה לה חתימתה על הפוליסה הנדונה.
לגישתה פרטי הצעת הביטוח הוצגו בפניה לראשונה עם הגשת כתב התביעה ולגישתה המדובר בהצעה לאחר קרות מקרה הביטוח.
לגישתה התנאים אשר קבועים בפוליסה הינם על-פי החלטתו של סוכן הביטוח בלבד וכי במשך שנים רבות בהם היא מבטחת את רכבה מעולם לא ביקשה לבטל את ביטוח השמשות, לגישתה המדובר בהטעיה והתרשלות של סוכן הביטוח, לגישתה סוכן הביטוח אשר פרטיה היו ברשותו ביצע שימוש שלא בידיעתה ועל-כן אין היא חייבת בעבור הפוליסה.
לשיטתה באם היתה מבוטחת על-ידי התובעת הרי שלא היה עליה לשאת בנזק בקרות מקרה הביטוח.
דיון בבקשת הרשות להתגונן
טרם אתן את החלטתי אחזור בתמצית על הקריטריונים המנחים את בית-המשפט בבואו ליתן רשות להתגונן, שכן בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה (ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי, פ"ד ל(3) 437, 443).
לעניין זה חייב בית-המשפט לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אלא-אם-כן נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על בית-המשפט למנוע את סיכול מטרתו של ההליך על-ידי העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו על-מנת למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו על-ידי הגשת תובענה בסדר דין מקוצר (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח', פ"ד כ(2) 520, 522).
בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בבית-המשפט.
טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית-משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא – באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית-המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית-המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.
יחד עם זאת, גרסתה של המבקשת לא היתה עקבית והתגלו בה מספר סתירות לאחר שהוגשו מסמכי מש/1 ומש/2.
הגרסה ולפיה לא הזמינה פוליסה, התחלפה בגרסה לפיה היתה הזמנה אך שונה. לאחר מכן, הסתבר כי 'אם היתה הזמנה' אזי היו צריכים לשלם בגין מקרה הביטוח.
ייתכן וקיים סכסוך אמיתי בין המבקשת לבין סוכן הביטוח, אך המשיבה איננה צד לסכסוך זה.
לאור האמור לעיל מן הדין היה שאדחה את בקשת רשות להתגונן מהסיבות דלעיל, אך מכוח ההלכות שנקבעו על חשיבות גישת האזרח לערכאות והכרה בזכות זו כזכות חוקתית, הנני נותן לנתבעת רשות להתגונן.
קיימת נטיה להחמיר עם הנתבעים בפרט כאשר הגנתם לוקה בחוסר בהירות, חוסר פירוט וכאשר אין לנתבעים סיכויים רבים להוכיח את הגנתם (ראה ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה(3) 757 וכמו-כן ראה ע"א 519/65 ברזילי נ' קשת, פ"ד כ(2) 141, וכן ע"א 244/66 מזרחי נ' בראון, פ"ד כ(4) 90, וכן – ע"א 38/77 צימרינג נ' גורדין, פ"ד לא(3) 40).
לאור זאת, הנני רואה לנכון להשתמש בסמכותי על-פי תקנה 210 לתקנות סדר דין אזרחי ולהתנות את מתן רשות להתגונן בהפקדת ערובה בסך 1,000 ש"ח בקופת בית-המשפט, תוך 30 יום מהיום וזאת על-ידי הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית בלתי-מותנית, צמודה למדד, ומתחדשת ללא מגבלת זמן. באם יופקד סכום הנ"ל, התיק יועבר לפסים של "סדר דין מהיר" הנתבעת תוכל לשלוח הודעת צד ג' לסוכן הביטוח.
במידה ולא יופקד הפיקדון תוך המועד הנ"ל תדחה בקשת רשות להתגונן ובא-כוח התובע רשאי יהיה להגיש פסיקתא לבית-המשפט.
התיק ישמע בפני בתאריך 2.7.2008, בשעה 15:00 בדיון מקדמי בנוכחות הצדדים וצדדי ג'.
תשומת-לב בא-כוח הצדדים להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, המתייחסות לתביעות בסד"מ, שניתנו בהם רשות להגן והועברו לפסים של "הליך מהיר".
הוצאות הבקשה והדיון יקבעו בסיום בהליך העיקרי."

ב- בש"א (חי') 168473/07 נפסק מפי כב' הרשמת ש' פומרנץ:[16]

"הבנק – התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד שני הנתבעים, אח ואחות, לתשלום יתרת חוב בלתי-נפרעת בחשבונם המשותף.
לכתב התביעה צורפו: טופס פתיחת חשבון, הסכם ותנאי עסק כלליים, העתק מהסכם הלוואה בריבית ניידת, ודף שאילתת חבויות המראה את יתרת החוב. הנתבעים הגישו בקשות נפרדות למתן רשות להתגונן, ולנתבעת 2 ניתנה רשות להתגונן, לאחר שנחקרה בחקירה נגדית על תצהירה.
בתצהיר התומך בבקשתו למתן רשות להתגונן, טוען המבקש כי מעולם לא נטל שקל אחד מהחשבון, וכי מעולם לא הזמין כרטיס כספומט ו/או כרטיס אשראי מחשבון זה, כי מעולם לא קיבל מהמשיב הודעה ו/או מכתב בקשר עם חשבון הבנק נשוא התביעה, כי לא ידוע לו למי חולקו הכספים שהיו בחשבון, כי לא נתן ייפוי-כוח או זכות חתימה לביצוע פעולה בחשבון לכל גורם שהוא, ולא ברור לו כיצד נמשכו כספים מן החשבון, וכי הבנק פעל ברשלנות רבתי עת אישר לגורם כלשהו למשוך כספים מן החשבון בלי לקבל את הסכמתו של המבקש.
המבקש הצהיר כי הכניס כסף אישי לחשבונו, ואף שיעבד נכס השייך לו בגין נטילת הלוואה מהבנק, ולשם כך חתם על שטר משכנתה לטובת הבנק ביום 30.8.98. כאמור, מלבד טופס פתיחת החשבון, הבקשה להלוואה ושטר המשכנתה, לא חתם המבקש לדבריו על שום בקשה אחרת, לרבות לא על בקשה למשיכת כספים כלשהם.
בחקירתו הנגדית אישר המבקש כי הוא חתום על הסכם ותנאי עסק כלליים (נספח ב' לכתב התביעה), ועל הסכם הלוואה בריבית ניידת (נספח ג' לכתב התביעה). כמו-כן אמר המבקש כי קיבל את דפי החשבון נשוא התביעה מיום פתיחתו ועד ראשית שנת 2007 בסמוך להגשת כתב התביעה.
בא-כוח המבקש טוען כי המבקש אמנם הודה כי חתם על בקשה להלוואה בסך 140,000 ש"ח (נספח ג' לכתב התביעה) אך מעולם לא השתמש בכספי ההלוואה שהופקדו בחשבון, ולא ידוע לו מי משך כספים אלו.
בא-כוח המשיב טוענת כי תצהירו של המבקש סתמי וכללי, וכי לא נעשה ניסיון מצידו להתמודד עם הפעולות שנעשו בחשבונו תוך ציון מועדים, סכומים, ושמות פקידי בנק שטיפלו בחשבון במרוצת שנות ניהולו החל מיום פתיחתו 20.8.98. בא-כוח המשיב תוהה כיצד זה איש עסקים ובעל חברות בעברו אינו בודק את חשבונו ואינו פונה במהלך הזמן הזה לבנק להתריע על משיכות שלא כדין של כספים, שבוצעו בחשבון. המבקש אינו מכחיש כי הוא חתום על הבקשה לפתיחת חשבון, ובמועד פתיחתו חתם גם על הסכם ותנאי עסק כלליים (נספח ב') המסדיר את התנאים החלים על כל אשראי לרבות על משיכות יתר והלוואות, ואעל-פי כן לא גילה עניין במתרחש בחשבון.
בא-כוח המשיב תמהה גם על טענת המבקש כי לא קיבל 'שום פתק ושום נייר מן הבנק במשך כל הזמן' עד שראה את כתב ההוצל"פ על 285,000 ש"ח (תדפיס הוצל"פ על קבלת אזהרה – נספח ז' לסיכומי בא-כוח המשיב), וגם אז לא פנה לבנק לברר את העניין.
מסתבר שבנו של המבקש ניהל משא-ומתן עם בא-כוח הבנק לאחר פתיחת ת. הוצל"פ בשנת 2004 (נספח ח' לסיכומי בא-כוח המשיב) שבמהלכו ביקש הבן להציע הסדר לתשלום החוב, ומכאן שבנו של המבקש היה מודע לחוב, גם אם לא שיתף את אביו – בעל החשבון – בסוד העניינים. לעניין זה אין לי אלא להסכים עם בא-כוח המשיב, שלקוח המנהל חשבון בנק אמור להיות מעורב בחשבונו, לבדוק אותו מידי פעם, ולפנות לבנק במידה והוא מגלה בדף החשבון תנועות יוצאות דופן שלא בוצעו בהרשאתו.
עיון בדפי החשבון (נספח ח' לתגובת בא-כוח המשיב לבקשת בא-כוח המבקש) אכן מעלה כי המבקש ביצע משיכות בסכומים שונים במהלך שנות התנהלות החשבון, ואף חוייב בעמלות משיכה, כאשר מיום פתיחת החשבון, לא הועלתה כל טענה מצד המבקש באשר למשיכות אלה.
בא-כוח המשיב צירפה לסיכומיה, במענה לדרישת בא-כוח המבקש אישורי משיכות כספים בקופה עליהם מתנוססת חתימתו של המבק (נספחים ט'-ט"ז לסיכומי בא-כוח המשיב), ומבדיקת דפי החשבון עולה כי קיימת התאמה מלאה בין הסכומים שנמשכו על-ידי המבקש בקופה לחיובו בחשבון. כמו-כן צירפה בא-כוח המשיב לסיכומיה אישור הבנק בדבר טופס כרטיס ויזה זהב ודפי חשבון המעידים על ביצוע פעולות בכרטיס ויזה זהב (נספחים י"ז-י"ח לסיכומי בא-כוח המשיב).
בא-כוח המבקש טוען בתשובתו כי החתימות הנחזות להיות חתיתו של המבקש (נספחים ט'-ט"ז לסיכומי בא-כוח המשיב), אינן חתימותיו של המבקש אלא מדובר בחתימות מזוייפות.
כאמור, המבקש, לדבריו, לא נטל שקל מן החשבון, מעולם לא הזמין כרטיס אשראי, ומעולם לא חתם על בקשה למשיכת כספים מהחשבון; ממסמכי הבנק עולה כי פעולות בוצעו, כספים נמשכו, ונוצר חוב בחשבון שבגינו התנהל משא-ומתן עם בנו של המבקש בדבר מכירת הנכס המשועבד לבנק.
ייתכן שהמבקש לא נטל חלק בכל הפעולות האלה כדבריו, ואולם מישהו אחר עשה זאת, והשאלה מוטלת לפיתחו של המבקש, הכיצד לא עקב אחר חשבונו, שכן שנות השתיקה מעמידות מניעות להעלות טענות בדיעבד על פעולות שלא כדין בחשבון במשך עשור שנים. האם מישהו מבני משפחתו של המבקש אחראי לכל משיכות הכספים והפעולות שבוצעו בחשבון, לרבות הנפקת כרטיסי אשראי. ואם נעשו הדברים ללא ידיעתו של המבקש הכיצד לא התריע עליהם, שהרי אין טענה מצידו שלא קיבל את דפי החשבון מיום פתיחתו. ואם בוצעו משיכות מחשבונו בהסכמה שבשתיקה מצידו כבעל החשבון, הרי שבמקרה זה הוא אחראי ליתרת החובה שנוצרה בחשבונו.
ואם לא קיבל המבקש דפי חשבון, מדוע לא דרש אותם במשך עשור שנים, שהרי אינו מכחיש כי פתח את החשבון, והוא חתום על מסמכי פתיחת החשבון.
הגנתו של המבקש אל מול מסמכי המשיב מעוררת תמיהות גדולות, וסימני שאלה רבים.
עיינתי בתשומת-לב בטענות הצדדים, ובאתי לכלל מסקנה כי גם אם אין לנעול את שערי בית-המשפט בפני המבקש, הרי שנוכח הספיקות המתעוררים לנוכח גרסתו המכחישה כליל כל קשר לנעשה בחשבונו מן הראוי להתנות את הרשות להתגונן בהפקדה הולמת.
ניתנת למבקש רשות להתגונן בתנאי שיפקיד בקופת בית-המשפט תוך 60 יום מהמצאת החלטה זו לידי בא-כוחו ערבות בנקאית צמודת מדד ובלתי-מוגבלת בזמן על-סך 75,000 ש"ח.
עם ביצוע ההפקדה תינתן למבש רשות להתגונן, והוא יהיה רשאי להגיש כתב הגנה.
בהיעדר כתב הגנה ישמש התצהיר מטעמו ככתב הגנה."

ב- בש"א (אשד') 17424/06 נפסק מפי כב' הרשם יניב בוקר:[17]

"1. התובעת, חברה זרה בשם Dow Europe GmbH הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעת, חברת זכוכית דרום (1982) בע"מ.
2. לפי כתב התביעה, התחייבה הנתבעת, בהסכם בכתב, לשלם לחברה זרה בשם Dow Automotive AG, חוב בסך כולל של 170,480.8 פרנקים שוויצרים, בתשלומים אשר פורטו בהסכם, בסך 13,000 פר"ש כל אחד (למעט התשלום האחרון בסך של 14,480.8 פר"ש).
3. לטענת התובעת, הפרה הנתבעת את התחייבויותיה לפי ההסכם ונותרה חייבת סך של 539,088 ש"ח נכון ליום 27.10.2005.
4. לפי כתב התביעה, במקביל לאירועים אלה, בחודש פברואר 2003 הפכה חברת Dow Automotive AG לחברה בערבון מוגבל בשם Dow Automotive GmbH ולאחר מכן התמזגה חברה זו לתוך התובעת, חברת Dow Europe GmbH.
בכך, נטען בכתב התביעה, עברו כל זכויותיה והתחייבויותיה של Dow Automotive AG, לרבות זכויותיה על-פי הסדר החוב עם הנתבעת, לבעלות התובעת.
5. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על-הסף של התביעה – מחיקתה או דחייתה וכן בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" מכתב התביעה או לחילופין, למתן רשות להתגונן.
כאן המקום לציין כי הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהיר יחד עם בקשתה למתן רשות להתגונן.
6. בקשתה של הנתבעת לסילוק על-הסף התבררה בפני כב' השופט חיים חדש במסגרת בש"א 423/06 וביום 11.10.2007 נדחתה על ידו.
נותרו אם כן, לדיון בפני, בקשתה של הנתבעת למחוק את מכותרת כתב התביעה את המילים "בסדר דין מקוצר" ובקשתה למתן רשות להתגונן.
מאחר שלא הוגש תצהיר, החלטתי לדון בשתי בקשות אלה במאוחד ולהחליט בהן על-פי כתבי הטענות שהגישו הצדדים.
7. דיון והכרעה בבקשה למחיקת כותרת
טענותיה של הנתבעת בעניין מחיקת הכותרת מפורטות עמ' 9 לבקשתה והן, בתמצית, כי אין ראשית ראיה בכתב, כנדרש בדין, לאותה שרשרת של העברת זכויות ומיזוגים המגיעה מחברת Dow Automotive AG עד לתובעת בכתב התביעה.
כלומר, טוענת הנתבעת, כי ראשית הראיה בכתב החסרה, לטעמה, נוגעת לעצם זכותה של התובעת לעמוד בנעליה של Dow Automotive AG עימה כרתה הנתבעת את הסכם הסדר החוב.
8. טענותיה של הנתבעת הן כי הראיות אשר כן צורפו לכתב התביעה אודות אותה שרשרת העברת זכויות ומיזוגים בין חברות שונות, עד לתובעת, אינן קבילות כראיה משני טעמים עיקריים שהעלתה הנתבעת:
א. אין הם מראים כי לפי הדין החל עליהם הושלמו אותן העברות זכויות ומיזוגים כדין.
ב. המסמכים עצמם אינם קבילים משום שתרגומם של המסמכים לא נעשה כדין.
9. לעניין קבילותם של מסמכי המיזוג והעברת הזכויות
קבילותן של הראיות בכתב אשר מוגשות בתביעה בסדר דין מקוצר אינה נבחנת בשלב מקדמי זה של הדיון. כל שנדרש היא ראשית ראיה בכתב לעצם קיומה של התחייבות בין הצדדים ושאלת קבילותה של אותה ראיה ועמידתה בתנאי פקודת הראיות תיבחן במהלך הדיון בתיק העיקרי.
שהרי כבר נפסק כי:
'טענה זו מקומה בדיון המשפטי עצמו, המתנהל לאחר מתן רשות להתגונן. לענייננו די בנספחים ה'1 וה'2 כדי למלא אחר דרישת תקנות 202(1)(א) ו- 203 לתקנות סדר הדין האזרחי. המסמך עצמו אינו דרוש בשלב זה כאמצעי הוכחה (ראה לעניין זה זוסמן בספרו הנ"ל, שם).' (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, 197)
10. לפיכך, טענה זו אינה יכולה להוות עילה למחיקת הכותרת אלא, לכל היותר, כעילה להתנגדות להגשתם של המסמכים בדיון עצמו, ככל שיתנהל.
11. ראה עוד לעניין זה, החלטתו של כב' הרשם רוזין (כתוארו אז) ב- בש"א 4818/02 (לא פורסם) בעניין ג'ברה ניסים נ' בן לאלו ואח':
'בעניין הטענה השניה, כי הסכם הערבות אינו מבוייל ולכן אין בו התחייבות שיש עליה ראיה בכתב. אכן, כתב ההתחייבות אינו מבוייל. אך גם אם אינו מבוייל, הרי, ששלב זה, אין מניעה להסתמך עליו, בשלב בו נדרשת ראשית ראיה בלבד, ללא בחינת שאלת קבילות הראיה.
נושא הקבילות יועלה, אם וכאשר יהיה צורך בהגשת המסמך כראיה ואם המבקש יתכחש לחתימתו על כתב הערבות.'
12. לעניין הטענה בדבר השלמת המיזוגים והעברת הזכויות כדין
טענה זו של הנתבעת לפיה ייתכן כי המיזוגים והעברות הזכויות לא הושלמו כדין על-פי הדין השוויצרי, גם היא, לא יכולה לשמש עילה למחיקת הכותרת.
ראשית, המסמכים אינם משמשים אלא ראשית ראיה בכתב אודות העברת הזכויות בין החברות עד לנתבעת ובוודאי שתוכנם יכול להעיד על אותה "ראשית" ראיה הדרושה בשלב זה של הדיון.
מהמסמכים עולה שרשרת של העברת זכויות ו/או מיזוגים המגיעה מחברת Dow Automotive AG ועד לחברת Dow Automotive GmbH.
13. אם תתקבל טענתה של הנתבעת כי על התובע בסדר דין מקוצר לפרוש את כל ראיותיו לכל חלק של עילות התביעה שלו, כולל ראיות לעצם קבילותם ומעמדם המשפטי של מסמכים, יחטא הדבר לתכליתו של הליך סדר הדין המקוצר אשר נועד, כשמו, לקצר את ההליכים עד לקבלת פסק-דין.
יפים לעניין זה, הדברים הבאים מתוך ספרו של ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) בעמ' 662:
'לא כל אחת ואחת מעובדות העילה צריכה ראיה בכתב. דרישה כזו היתה מסכלת את השימוש בסדר דין מקוצר בחלק ניכר מן העניינים הראויים לכך. הצידוק להקל על התובע לגבי הראיה בכתב נמצא בכך, שהמסמך אינו דרוש כאמצעי הוכחה. ממש נפשך: או שהנתבע יקבל רשות להתגונן, ואז תתברר התביעה ככל תביעה אחרת, והתובע יהא חייב להוכיח בדרכי הוכחה רגילות את כל הטעון הוכחה, או שהנתבע לא יקבל רשות להתגונן, ואז דבר אינו טעון הוכחה. דרישת הראיה בכתב לא באה אלא למטרה אחת, והיא לצמצם את חוג התביעות בנות סדר דין מקוצר.'
14. המסמכים אשר מוגשים כראשית ראיה בכתב אינם אמצעי להוכחה (בשלב זה של הדיון) אלא אמצעי לתימוכין של עילת התביעה.
נמצאנו למדים שממילא אין צורך במכלול הראיות המלא והשלם אודות העברת הזכויות והמיזוגים מהחברה איתה כרתה הנתבעת הסכם ועד לתובעת ודי בראשית ראיה לגבי העברות ומיזוגים אלה.
15. די למשל, במסמך שהוגש אודות העברת הזכויות בין Dow Automotive AG ל- Dow Automotive GmbH בו נרשם במפורש כי:
'The assets and liabilities of the company are taken over by the new company by universal succession, according to the conversion balance sheet of 31 December 2002…'
16. כלומר, זכויותיה של חברת Dow Automotive AG מועברות לחברת Dow Automotive GmbH כפי שנצברו עד יום 31.12.2002.
17. החוזה בין הנתבעת לבין Dow Automotive AG היה ביום 28.11.2002 ולפיכך, על פני הדברים, הועבר אף הוא כנכס האחרונה.
18. דיון והכרעה בבקשת הרשות להתגונן
שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לבקשת הרשות להתגונן שביקשה הנתבעת.
שהרי 'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו; אין לקבוע שהעניין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה". הדיון בבקשת הרשות להתגונן אינו יכול לבוא במקום המשפט. הטעם הוא, שמצד התובע לא הוגשה לבית-המשפט כל ראיה שהיא. אפילו המסמך המשמש ראיה לתביעה לא אומת בשבועה, והוא יכול להיות מזוייף.' (ספרו של ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) בעמ' 675)
19. אומנם, מטעם הנתבעת לא הוגש כל תצהיר. ברם, טענותיה המשפטיות (המערבות שאלה של עובדה בעניין תוכנו של דין זר) בדבר חלותו של הדין השוויצרי על ההסכם בין הצדדים, בדבר שאלת חוקיותם של הליכי העברת הזכויות והמיזוג בין החברות התובעות וחוקיותן של המחאות החוב שיש לתובעת כלפי Dow Automotive AG מצדיקות מתן רשות להתגונן המוגבלת לנושאים אלה בלבד.
20. זאת משום שאין זה ברור כלל ועיקר מכתבי הטענות בלבד כי אין לטענות הגנה אלה של הנתבעת כל סיכוי.
21. סעיף 17 להסדר פירעון החוב ל- Dow Automotive AG אכן מחיל את הדין השוויצרי על ההתקשרות בין הצדדים ואין לדעת, בשלב זה, האם לפי הדין השוויצרי אכן נעשו הליכי המיזוג והמחאת הזכויות עד לתובעת כדין והאם התובעת אכן זכאית לעמוד בנעליה של Dow Automotive AG כלפי הנתבעת.
22. לאור כל האמור לעיל, ניתנת לנתבעת רשות מוגבלת להתגונן כנגד התביעה אך ורק בטענות בדבר חלותו של הדין השוויצרי על ההסכם בין הצדדים, בדבר שאלת חוקיותם של הליכי העברת הזכויות והמיזוג בין החברות התובעות וחוקיותן של המחאות החוב שיש לתובעת כלפי Dow Automotive AG.
23. מאחר ואין מחלוקת של ממש על גובה החוב אלא רק על מיהותו של התובע הנכון, ומאחר וחששה העיקרי של הנתבעת הוא 'שלא תמצא עצמה הנתבעת מחוייבת כפל חיוב כלפי גורמים שונים' (עמ' 7 לבקשתה של הנתבעת מיום 15.2.06), החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולהורות על התניית מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערבות כספית במזומן או בערבות בנקאית על סך של 500,000 ש"ח.
24. למעלה מן הצריך אוסיף כי טענתה של הנתבעת לפיה מכתבו של בואר (באמצעות דואר אלקטרוני) למנהל התובעת מיום 14.6.2003 מעיד כי החוב כולו עמד באותה תקופה רק על 52,000 ש"ח (ולא רק כדרישה לתשלום מיידי של התשלומים החסרים), היא טענה עובדתית שהיתה צריכה להיתמך בתצהיר מטעם הנתבעת ובמיוחד לאור העובדה כי הנתבעת לא הציגה על תחשיב נגדי ולא טענה ששולמו על ידה תשלומים מעבר לתשלום הראשון שעל-פי ההסדר.
25. אני קובע את הוצאות הדיון בבקשה זו בסך של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ והן תשולמנה לפי תוצאות הדיון בתיק העיקרי."

ב- בש"א (חי') 183341/08 נפסק מפי כב' הרשמת ש' פומרנץ:[18]

"התובעת, עמותה רשומה, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבע – שוכר של נכס השייך לתובעת ברח' מיכאל 9 חיפה, לסילוק ידו מן הנכס שבבעלותה (נסח רישום מצורף כנספח א'), וכן לתשלום שכ"ד בסך 43,512 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה – 30.4.07.
על-פי כתב התביעה השכירה התובעת לנתבע דירת חדר + מרפסת בקומת הקרקע של הבניין ברח' מיכאל 9 בחיפה למטרת מרפאת שיניים (העתק הסכם השכירות נספח ב').
עקב אי-תשלום שכר דירה לפי המוסכם בהסכם השכירות, הגישה התובעת נגד הנתבע תביעה לבית-משפט השלום בחיפה ב- ת"א 3009/87 ובמסגרתה הגיעו הצדדים להסכם ביום 12.4.87 שקיבל תוקף של פסק-דין. בהסכם הפשרה נקבע שאם הנתבע לא ישלם שני תשלומי שכ"ד, הוא יפנה את המושכר, התובעת תבצע את הפינוי ויתרת החוב תעמוד לתשלום מיידי (העתק הסכם הפשרה נספח ג').
בתאריך 1.1.91 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות לתקופה של שנה, עד ליום 31.1.91. הנתבע הפר אותו; לא שילם את שכר-הדירה ולא פינה את הדירה (מכתב התראה מיום 19.1.92 נספח ד').
בעקבות הבטחתו של הנתבע לקיים את התחייבויותיו, חתמה עמו התובעת על הסכם שכירות חדש מיום 17.9.92 ועד ליום 16.9.93 תמורת של 210 דולר לחודש (העתק הסכם השכירות נספח
ה) בתאריך 15.12.96 נחתם עם הנתבע חוזה שכירות חדש לתקופה של שנה עד ליום 14.12.97 ושכר-הדירה הועמד על-סך 120 דולר בלבד (העתק הסכם השכירות נספח ו'). גם הסכם שכירות זה הופר על-ידי הנתבע שלא שילם דמי שכירות כמוסכם.
על-פי כתב התביעה התנתה התובעת את הסכמתה לחתום עם הנתבע הסכם שכירות נוסף בכך שהנתבע יגרום לכך שהסיוע בשכר-הדירה שהוא מקבל ממשרד השיכון יועבר ישירות לתובעת.
לאור זאת נחתם ביום 3.6.02 הסכם שכירות נוסף לפיו התחייב הנתבע לשלם שכ"ד בסך 170 דולר לחודש, כשתנאי עיקרי בהסכם היה ששכ"ד זה יועבר ישירות לתובעת ממשרד השיכון. בהסכם זה נקבע כי הנתבע ערב אישית לכך ששכר-הדירה השוטף יגיע ישירות ממשרד השיכון לישיבת תפארת ישראל "וזה תנאי עיקרי בהסכם זה". כמו-כן נקבע בהסכם סעיף מפורש לפיו הנתבע מצהיר כי הוא מקבל על עצמו שהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 12.4.87 יחול גם על הסכם זה, ושהתובעת תהיה רשאית להוציאו מהנכס ולפנות את תכולתו באם לא יעמוד בתנאי ההסכם (העתק ההסכם מיום 3.6.02 נספח ז').
הנתבע הפר גם הסכם זה, לא שילם שכ"ד ולא דאג כי הסיוע בשכר-הדירה שהוא מקבל ממשרד השיכון יועבר לתובעת (מכתב בא-כוח התובעת לנתבע מיום 12.12.02 נספח ח').
בעקבות ביקור הנתבע במשרדי התובעת ביום 9.4.03 שבו הודיע כי אין באפשרותו לשלם את החוב שנצבר עד לתאריך זה נשלח לנתבע מכתב התראה נוסף (מכתבי התראה מיום 9.4.03 ומיום 27.4.03 נספחים ט', י'). בין לבין הוברר לתובעת כי הנתבע אינו רופא שיניים כפי שהציג את עצמו (מכתב משרד הבריאות מיום 26.9.04 נספח י"ב).
על-פי כתב התביעה הפר הנתבע לכל אורך הדרך את הסכמי השכירות שנכרתו עמו, וצבר חובות בגין שכ"ד כמפורט בכרטיסו המתנהל אצל התובעת (העתק כרטיס הנה"ח נספח י"ג).
הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, ובה הוא טוען כי הנכס נמסר לידיו במצב של חורבה והוא השקיע בו מכיסו סכום כסף גדול ואף בנה על חשבונו עוד חצי חדר; כי דאג במשך כל השנים לתחזוקת הנכס, ביצע שיפוצים ותיקונים רבים וטיפל בתשתיתו; כי התובעת התעלמה מדרישותיו להחזר כספי בגין השקעותיו; כי התובעת חייבת לו בגין השקעותיו בנכס סכום של כ- 350,000 ש"ח וקמה לו זכות לקזז סכום זה מכל חוב שהתובעת דורשת ממנו; כי אולץ לחתום על החוזה משנת 2002 תחת איומים וכפיה; כי סכום שכר-הדירה שנדרש ממנו חסר כל פרופורציה לערך הנכס, וכי הוא דייר מוגן בדירה, ולחילופין בר-רשות בלתי-הדירה בנכס.
ביום 28.1.08 נדחתה בקשת המבקש למתן רשות להתגונן עקב אי-התייצבותו לדיון וביום 29.1.08 ניתן נגדו פסק-דין על-פי העתירה שבכתב התביעה. בדיעבד הוברר כי עקב תקלה נמסר למבקש מידע שגוי שהדיון באותו יום בוטל, ועל-כן לא התייצב. משנתבררה הטעות, ניתנה החלטה ביום 18.2.08 המורה על עיכוב ביצועו של פסק-הדין, ואני נעתרת לבקשת המבקש ומבטלת את פסק-הדין שניתן נגדו ביום 29.1.08.
אין למבקש הגנה כנגד תביעת הפינוי, שכן אין כיום בנמצא חוזה שכירות בר-תוקף שמכוחו רשאי המבקש לשהות בנכס. הסכם השכירות האחרון עמו נחתם ביום 3.6.02 לתקופה של שנה, דהיינו עד ליום 3.6.03. הנתבע לא שילם דמי שכירות ולא דאג לכך ששכר-הדירה השוטף יגיע ישירות ממשרד השיכון לתובעת. המבקש הסכים בחוזה זה שהמשיבה תהא רשאית להוציאו מהנכס אם לא יעמוד בתנאיו, והוא לא עמד בתנאי החוזה.
בחקירתו הנגדית היה המבקש מוכן להודות שלא שילם שכ"ד במשך שנה שנתיים. על-אף שגרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם כרטסת הנה"ח של המבקש אצל המשיבה, הרי די בהודאה זו כדי להצביע על הפרה יסודית של הסכם השכירות מצד המבקש. כמו-כן הודה המבקש כי אינו משלם ארנונה לעיריה, וגם לא עבור מים.
המבקש הודה כי אינו רופא שיניים.
עוד עולה מחקירתו של המבקש כי הוא אינו מתגורר בנכס נשוא התביעה ברח' מיכאל 9. לדבריו התגורר שמונה חודשים בבית אבות בנהריה, ולאחר מכן עבר לבית אבות בטבעון שם הוא מתגורר עד עצם היום הזה.
כאמור, אין למבקש כל הגנה כנגד תביעת הפינוי, ואני דוחה את בקשתו למתן רשות להתגונן, ככל שהיא מתייחסת לסילוק ידו מן המושכר. התובעת זכאית ליטול פסק-דין חלקי לפינוי המבקש מן המושכר על-פי העתירה שבכתב התביעה. תוגש פסיקתא לחתימתי.
אשר לתביעה הכספית, המבקש טוען כי השקיע סכומי עותק בשיפוץ הנכס, אך לא צרף ולו קבלה אחת להוכחת דבריו. טענת הקיזוז הנטענת על ידו הינה סתמית וכללית מאין כמותה, ומן הראוי היה לדחותה. עם זאת, ועל-מנת שלא לנעול את שערי בית-המשפט בפני המבקש, אני מחליטה לתת לו רשות להתגונן כנגד התביעה הכספית, ובלבד שיפקיד בקופת בית-המשפט תוך 60 יום מהמצאת החלטה זו לידיו סך 7,500 ש"ח או ערבות בנקאית צמודת מדד ובלתי-מוגבלת בזמן על סכום זה.
עם ביצוע ההפקדה, תינתן למבקש רשות להתגונן, והוא יגיש כתב הגנה תוך 30 יום."

ב- בש"א (חי') 195930/07 נפסק מפי כב' הרשמת ש' פומרנץ:[19]

"התובעת, חברת תקשורת סלולרית, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבע לתשלום עבור שירותים שסופקו לו בהתאם לחשבונות תקופתיים שהמציאה לו התובעת.
לכתב התביעה צורפו הסכמי ההתקשרות בין הצדדים, הוראת הקבע עליה חתם הנתבע לחיוב חשבונו בבנק והעתק דו"ח מצב חשבון המפרט חשבונות שהוצגו באמצעות הוראת הקבע ולא נפרעו.
התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר שכן היא נסמכת על הסכמי התקשרות עליהם חתום המבקש ועל הוראת קבע חתומה על ידו, וכן על דו"ח מצב החשבון המראה את יתרת החוב, שהוא בגדר "סכום קצוב" שאין צורך להעריכו.
המבקש טוען בתצהירו כי קיבל הצעה לרכישת ארבעה מכשירי פלאפון באמצעות נציג של המשיבה שהוצעה עבורו לאחיו תמורת תשלום חודשי של 9.90 ש"ח לחודש ללא שום התחייבות, כאשר ניתן להפסיק את ההתקשרות בכל עת, וכן הצעה שכללה תשלום רק בגין שיחות שיבוצעו; תעריף חינם לשיחות בין ארבעת המכשירים, וכן דיבורית לרכב בחינם.
לתדהמתו החל לקבל חשבוניות בסכום של 39.60 ש"ח בגין כל-אחד מהמכשירים בנוסף לחיוב זמן אויר ושירותים אחרים, ובסך הכל ממוצע כל חודש של כ- 600 ש"ח בכל חשבונית, על-אף שהשיחות שדיבר לא הגיעו לכלל רבע ממה שחוייב.
כאשר פנה למשיבה נמסר לו כי לא חשוב כמה דיבר, יש סכום לתשלום חודשי מינימלי עבור המכשירים בעת החתימה על ההסכם.
המבקש טוען כי ההסכם עליו חתם כלל תנאים שונים לגמרי מאלה שהובטחו לו על-ידי הסוכן.
לדבריו כללה העסקה ארבעה מכשירים תמורת ארבעה מכשירי סלקום שהיו ברשותו; תעריף סימלי ואפילו אפסי בגין המכשירים, וחיוב בגין שיחות בלבד, אך לבסוף החתים אותו הסוכן על תנאים שונים לגמרי ללא כל ההטבות שהובטחו, כנטען לעיל.
בא-כוח המשיבה טוענת בתגובתה כי המבקש מחוייב על-פי הסכמי ההתקשרות עליו חתם. על-פי תנאי ההסכם התחייב המבקש לתשלום חודשי קבוע בסך 9.90 ש"ח למשך 36 חודשים בגין כל מנוי מארבעת המנויים שרכש; תשלום עבור עלות מכשיר בסך 25 ש"ח למשך 36 חודשים בגין כל-אחד מהמכשירים, כאשר מנגד הובטח לו שווי זיכוי חודשי בגין צריכת זמן אויר פלאפון בסך 25 ש"ח; המבקש רכש דיבורית לרכב בסך 9.90 ש"ח למשך 36 חודשים עבור אחד המנויים כאשר מנגד הובטח לו שווי זיכוי חודשי בגין צריכת זמן אויר פלאפון בסך 9.90 ש"ח, וכן הטבה נוספת: תעריף מוזל בסך 9 אג' לדקת שיחה בשיחות בין ארבעת מנויי המבקש בתשלום חודשי קבוע בסך 9.90 ש"ח.
תנאים אלה נרשמו בהסכם בכתב יד במעמד החתימה, והמבקש אינו יכול לטעון שלא היה מודע להם (הסכמי ההתקשרות נספח ב' לתגובה).
עוד טוענת בא-כוח המשיבה כי מעולם לא הובטח למבקש שהוא יכול להפסיק את הסכם ההתקשרות בכל עת שיחפוץ, שכן תקופת ההתקשרות הינה למשך 36 חודשים. לטענתה, התחייבה המשיבה לזכות את המבקש בזמן אויר של 25 ש"ח הוא גובה התשלום החודשי בגין רכישת מכשירי הפלאפון, וכך נעשה (העתקים צילומיים של החשבונות נשוא החוב – נספח ד').
למבקש הובהר כי הוא מקבל החזר על רכישת הדיבורית בחשבוניות החיוב החודשיות בגין צריכת זמן אויר, במידה ונעשה שימוש במלמעלה מ- 80 ש"ח בחודש במינוי 4055930-050.
ביום 9.5.06 קיבל המבקש זיכוי רטרואקטיבי עבור התשלום על מכשירי הפלאפון בגין התקופה שבין 19.1.06 לבין 21.4.06 בסך 244.10 ש"ח (כרטסת הנה"ח של המבקש אצל המשיבה – נספח ה לתגובה). ממחצית ספטמבר 2006 וחודש לאחר מכן לא כובדו דרישות התשלום בהתאם להוראת הקבע בבנק, וביום 5.11.06 הודיע המבקש לנציגת המשיבה כי הורה לבנק הנמשך לא לכבד את דרישות התשלום. בחקירתו הנגדית טען המבקש כי כשראה שאינו יכול להסתדר עם המשיבה הפסיק לשלם עבור שירותיה; דא עקא שלא הפסיק לצרוך אותם.
בעוד שהמבקש טוען כי ההסכם עימו הופר, טוענת המשיבה כי חוייב בדיוק על-פי תנאי ההסכמים, וראיה לכך שהמשיך לעשות שימוש בשירותיה של המשיבה ולא חדל מהם מייד לאחר קבלת חשבונית החיוב הראשונה, אם אמנם היתה לדעתו מנוגדת לסיכום המוקדם.
מקובלת עלי עמדת בא-כוח המשיבה כי הגנת המבקש דחוקה, שכן ניתן להיווכח שהמבקש חוייב על-פי תנאי ההסכמים עליהם חתם.
אני מחליטה לתת למבקש רשות להתגונן בטענה אחת והיא כי הבטחות הסוכן אינן תואמות את תנאי ההסכמים, ולשם כך תינתן למבקש רשות להתגונן, בתנאי שיפקיד סך 2,000 ש"ח בקופת בית-המשפט תוך 30 יום מהמצאת החלטה זו לידי בא-כוחו."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 2013250/06 נפסק מפי כב' הרשם אבי זמיר:[20]

"לפניי בקשת רשות להתגונן שהוגשה מטעם הנתבעים, ונתמכה בתצהיריהם של הנתבעים 4 ו-5 (אציין, כי לא ברור מדוע בפתח הבקשה נטען, כי בקשת הרשות להתגונן היא חלופית).
התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים, בה עתר לחייבם בסכום של 3,851,151 ש"ח, בגין התחייבותם של הנתבעים 1-3 על-פי הסכם ההלוואה שנערך בין הצדדים, למטרת מימון פרוייקט בניה במקרקעין המצויים בבת ים. על-פי הנטען, הנתבעים 4 ו-5 ערבים להתחייבותם של הנתבעים 1-3.
לכתב התביעה צורפו, בין היתר, בקשת ההלוואה עליה התבסס התובע וכן הסכם ליווי ואגרת חוב, עליו התבססו הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן.
לטענת הנתבעים, במקביל להלוואה הראשונית שניתנה להם, התחייב התובע גם לסייע במתן ליווי לפרוייקט הבניה.
במסגרת תצהיריהם, מפרטים הנתבעים 4 ו-5 את האירועים העובדתיים שקדמו לעריכת שני ההסכמים. על-פי הנטען, התובע הביע עניין בפרוייקט והסכים עקרונית למתן ליווי לפרוייקט, וערך בדיקות רבות, בטרם רכישת הקרקע. ביום 19.3.00 נערכה חוות-דעת שמאית על-ידי מר האושנר, השמאי מטעם התובע, שלפיה שווי המקרקעין הוא 2,250,000$, ובמקביל, פנו הנתבעים לחברה כלכלית, שהעבירה לתובע תוכנית עסקית בנוגע להיקף ההכנסות מהפרוייקט כמלון דירות. בנוסף, טוענים הנתבעים 4 ו-5 כי מר האושנר ערך תחשיב שהעריך את שווי הבניין בלמעלה מ- 6,400,000$, כשהרווח היזמי עמד על למעלה מ-1,000,000$. לטענתם, מדובר היה בפרוייקט בר-ביצוע, שכן בשלב שבו ניתנה חוות-הדעת, אישרה הוועדה המקומית את שינוי הייעוד לבית מלון ואת ההקלות שהתבקשו לצורך כך.
לטענת הנתבעים 4 ו-5, כוונת הצדדים היתה, שהתובע יעניק ליווי גם לשלב פיתוח המקרקעין ולא רק לרכישתם, ואלמלא כן, הנתבעים לא היו מתקשרים עם התובע בהסכם ההלוואה. הנתבעים 4 ו-5 טוענים, כי נכונותם לשמש כערבים להתחייבויות הנתבעים 1-3 ניתנה בהסתמך על מצגים והתחייבויות של נציגי התובע, לפיהם הם לא צפויים להיתקל בקשיים בקבלת ליווי לפרוייקט. הנתבעים 4 ו-5 מבססים את טענתם על מכתבים שונים מטעם התובע, על טיוטת הסכם מסויימת וכן על נוסח הדברים בפתח בקשת ההלוואה (אציין, כי התצהירים לא נתנו הפניה מדוייקת לחלק מהנספחים להם).
על-פי הנטען, בשלהי שנת 2002, הודיע התובע כי הוא לא יעמיד ליווי לפרוייקט, ומשהפנו הנתבעים 4 ו-5 להסכמות הקודמות בעניין, טען התובע כי בכל מסמכי ההבנות וטיוטות ההסכם מופיעה פסקה הקובעת כי טרם ניתן אישור מוסדות התובע לליווי.
הנתבעים 4 ו-5 טוענים, כי בנסיבות אלה, ובהיעדר ליווי לפרוייקט, לא עלה בידי הנתבעת 1 לסיים את התכנון ולפעול לקבלת היתרי הבניה, והתובע החל בהליכי מימוש.
בנסיבות אלה, לטענתם, ערבותם בטלה ומבוטלת, והנתבעים כולם זכאים להיפרע מהתובע בגין הנזקים שנגרמו להם בקבות אופן התנהלות התובע.
על-פי הנטען, במהלך שנת 2002 נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד הנתבעים, ומונה כונס נכסים מטעם התובע. כונס הנכסים פנה למר האושנר לצורך מתן חוות-דעת שמאית, ובחוות-דעתו מיום 7.7.04 קבע מר האושנר כי שווי הקרקע הוא 1,000,000$ (כלומר הפחתה של כ-50% משווי הקרקע, ביחס לחוות-הדעת הקודמת).
הנתבעים 4 ו-5 טוענים כי לאחר מכן, נמכר הנכס תמורת 900,000$, מחיר הנמוך באופן משמעותי מערכו האמיתי של הנכס, וזאת בעקבות רשלנותו של התובע, כשבכל אותה תקופה, המשיך התובע לחייב את חשבון הנתבעים 4 ו-5 בחיובי ריבית חריגה, ובמקביל, סירב לפעול על-פי הסכם הליווי. מתוך הסכום האמור, שילמו הנתבעים לתובע סכום של 680,000$, על-פי סיכום שנערך מראש.
לטענת הנתבעים 4 ו-5, התנערותו של התובע והפרת ההתחייבות למתן ליווי מנעה מהנתבעת 1 את הרווח הצפוי מביצוע הפרוייקט, שעל-פי התחשיב הראשוני שערך מר האושנר, צפוי היה להסתכם ב-1,000,000$. לפיכך, לטענתם, מכל סכום שייפסק לטובת התובע, יש להפחית את הרווח הצפוי האמור, בסך 1,076,667$ (לא ברור מהיכן נובעת העלייה המסויימת בסכום). בנוסף, לטענתם, יש לקזז את כל חיובי הריבית החריגה שבה חוייבו הנתבעים בשל השיהוי במכירת הנכס על-ידי כונס הנכסים.
הנתבעים 4 ו-5 טוענים, כי הנתבעת 1 שילמה את חיובי הריבית בשלב ההתחלתי של ההתקשרות, ובשנת 2005 שילמה סכום של 680,000$ (עם מכירת הנכס), ולכן לא ברור מהו מקור גובה החיוב הנתבע. לטענתם, הם פנו לבא-כוח התובע לצורך קבלת מסמכים הקשורים ללוח הסילוקין, והיא הסכימה להמצאת חלק מהם, אלא שבשל משא-ומתן שהתנהל בין הצדדים, טרם הושלמה העברת המסמכים.
הנתבעים עותרים, בפתח הבקשה, להורות לתובע למסור להם את כל המסמכים המאוזכרים בנספח י"א לתצהיריהם, וכן להתיר להם להגיש תצהיר משלים בצירוף חוות-דעת, בתוך 30 יום ממועד קבלת המסמכים.
בנוסף, עותרים הנתבעים, להתיר להם להגיש הודעת צד ג' כנגד מר עודד האושנר, מהטעם שההפחתה של כ-50% משווי הקרקע אינה סבירה.
בתגובתו, טען התובע, כי הנתבעים לא נשאו בנטל השכנוע המוטל עליהם לצורך מתן רשות להתגונן, וכל טענותיהם כלליות וסתמיות.
בדיון מיום 16.1.08 נערכה חקירה נגדית של הנתבע 4.
בסיכומיהם, חזרו הנתבעים על הטענות שנטענו בתצהיריהם של הנתבעים 4 ו-5, אלא שהפעם, מטבע הדברים, הועלו טענות אלה מטעם הנתבעים כולם.
הנתבעים מדגישים, כי מבחינתם, לא היה כל טעם ליטול הלוואה מהתובע כעסקה עצמאית, שלאחר מימושה אין כל התחייבות נוספת מצידו. לטענתם, התובע מנסה לאכוף את התחייבותם של הנתבעים מכוח הסכם ההלוואה, תוך התעלמות מהתחייבותו שלו ליתן ליווי לפרוייקט.
הנתבעים טוענים, כי טענותיהם העובדתיות לא הופרכו, והנתבע 4 כלל לא נחקר בנוגע לטענה לפיה התובע חזר בו מהתחייבותו, וכן לא נחקר בנוגע לנזקים שנגרמו להם.
בסיכומיהם, חוזרים הנתבעים על בקשתם להתיר הגשת הודעת צד ג' כנגד השמאי מר האושנר, אך לא חזרו על בקשתם לקבלת מסמכים, ולכן אעיר, שבקשת הרשות להתגונן תידון במתכונתה הנוכחית, ומבלי שתינתן הוראה בעניין מסמכים נוספים.
התובע טוען בסיכומיו, כי הנתבעים לא הציגו תשתית עובדתית מינימלית לטענתם בדבר התחייבותו למתן אשראים נוספים להם, מעבר להלוואה שניתנה בפועל. לטענתו, המסמכים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן, מעידות על מצב דברים הפוך, שכן התובע הבהיר במסגרתם, כי אין בכוונתו לאשר מתן אשראים נוספים מעבר למימון רכישת הקרקע.
לפיכך, טוען התובע, כי טענות הנתבעים בדבר התחייבותו למתן אשראים נוספים היא הגנת בדים, שאינה מקיימת את התנאים למתן רשות להתגונן.
בנוסף, לטענתו, גם ההפסד הכספי נטען באופן סתמי, ללא תחשיב או ראיות מדוייקות, והנתבעים גם אינם טוענים כי הם פעלו מול גורמים מממנים אחרים לקבלת האשראים שנדרשו להם לצורך בניית הנכס.
בהתאם לכך, לטענתו, נשמט הבסיס לטענת הנתבעים בדבר הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מאי-קבלת האשראים (כך לדוגמה, לא הוצגה חוות-דעת שמאית נגדית לחוות-דעתו השניה של מר האושנר), ובאופן דומה, גם הטענות בדבר הריבית החריגה לא נתמכו בתחשיב כלשהו, וזאת למרות שכל הנתונים הרלבנטיים היו מצויים ברשות הנתבעים.
לטענת התובע, טענותיהם הסתמיות של הנתבעים, מנוגדות לעיקרון לפיו טענת קיזוז אמורה להיתמך בראיות מדוייקות בדבר שיעורו של הסכום שלשיטתם, נתון לקיזוז.
לפיכך, טוען התובע כי יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן, או לחילופין להתנות את מתן הרשות להתגונן בערבות ריאלית להבטחת ביצוע פסק-הדין, ככל שיינתן לטובת התובע.
העיקרון הרלבנטי לבקשת רשות להתגונן הובע ב- ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133:
'הלכה פסוקה וברורה היא כי נתבע המבקש רשות להתגונן חייב לגלות לכאורה עילת הגנה שאם תוכח במשפט תוכל לשמש לו הגנה בפני התביעה... בית-המשפט הדן בבקשה אינו קובע מימצאים על יסוד של מהימנות, אף אינו נכנס לשאלת סכוייה של גרסת ההגנה להתקבל. כל אשר על הנתבע להראות בשלב זה היא גרסה, שתעמוד בחקירה נגדית מבלי שתקרוס תחתיה, ואשר אם תתקבל כמהימנה תהיה בה תשובה לתביעה... אך בגרסתו חייב הנתבע המבקש רשות להתגונן להכבד ולהכנס לפרטי הדברים.'
בהתאם לעיקרון זה, נקבע כי בית-המשפט ייתן לנתבע רשות להתגונן, בנסיבות בהן הועלתה טענה בעל-פה שיש בה בכדי לסתור מסמך בכתב, לרבות טענה בדבר קיומו של תנאי מתלה, שאינו נזכר במסמך כתוב. בנוסף, תינתן רשות להתגונן גם אם הנתבע טוען לטענת קיזוז, אך זאת בתנאי שהטענה נטענה כראוי ובמלואה, וכן בכפוף לכך שבעניין הנדון מתאפשר קיזוז על-פי הדין המהותי.
תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, מקנה לבית-המשפט סמכות להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה, במתן הוראה בדבר זמנו ודרכו של הדיון, או בכל תנאי אחר. אמנם, הסמכות להתנות את מתן הרשות להתגונן במתן ערובה היא סמכות רחבה, שנתונה לשיקול-דעת בית-המשפט, אך המגמה בפסיקה היא, שלא לעשות שימוש נרחב בסמכות זו, אלא-אם-כן הגנת הנתבע לוקה בחוסר בהירות, ובית-המשפט מתרשם כי הנתבע לא גילה הגנה ראויה, ו"כמעט" שיש מקום לדחות את בקשת הרשות להתגונן.
(מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב' (מהדורה 15) 1025-1031; ראו גם, בהקשר זה: רע"א 7755/07 מ.י.ג. (1996) נכסים והשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2007(3) 4985 (23.9.07)).
בענייננו, מן הראוי להבחין בין שתי קבוצות טענות של הנתבעים:
(א) היעדר מתן ליווי לפרוייקט, בניגוד להתחייבות התובע;
(ב) הנזקים הכספיים שנגרמו לנתבעים בעקבות מכירת הנכס על-ידי כונס הנכסים מטעם התובע, בסכום הנמוך משוויו הריאלי הנטען.
כאמור, הצדדים תמכו את טיעוניהם במסמכים שונים נגדיים – הסכמים, התכתבויות חוות-דעת ותחשיבים שונים, כשכל אחד מהם מנסה להיבנות מאמירות שונות שהובעו במסגרתם.
ראשית, בפתח בקשת ההלוואה מיום 29.3.00 (נספח ד' לכתב התביעה ו-מש/3) צויין – 'במסגרת הסכם ליווי ואגרת חוב מיום... (התאריך הרלבנטי לא אוזכר). בסעיף א' לבקשת ההלוואה נאמר – 'מסמך זה מהווה חלק בלתי-נפרד מהסכם המסגרת והנספחים. במידה ותהיה סתירה בין האמור בנספח בקשה זה לבין האמור בהסכם המסגרת יחולו תנאי נספח בקשה זה פרט אם ייקבע אחרת ובמפורש על-ידי הבנק ובמקרה כזה יחולו התנאים כפי שייקבע על-ידי הבנק'.
לאחר מכן, נאמר כי מטרת ההלוואה היא רכישת המקרקעין/הפרוייקט כמוגדר בהסכם המסגרת, סכום ההלוואה הוא 4,050,000 ש"ח ותקופת ההלוואה היא שלוש שנים ממועד ביצוע ההלוואה, בכפוף לכך שאם מועד ביצועה הוא בין מועד פירעון אחד למשנהו, תחושב תקופת ההלוואה החל ממועד ביצועה ועד לתום שנתיים ממועד הפירעון הראשון הקרוב שלאחר מועד ביצוע ההלוואה.
ביום 5.4.00 נערך הסכם ליווי בין הצדדים (התובע כמלווה, הנתבעים 1-3 כלווים והנתבעים 4-5 כערבים), הכולל 99 סעיפים.
מעיון בהסכם הליווי, ניתן להיווכח, כי מעוגנים בו מספר סעיפים העשויים להיות רלבנטיים לענייננו.
בסעיף 10 להסכם הליווי נאמר – 'הסכם זה וכל מקום שמדובר בו, כולל כל נספח ומסמך שנעשו ו/או ייעשו בהקשר להסכם זה ו/או בדבר אשראי, וכל נספח ומסמך כאלה יהיו חלק בלתי-נפרד מהסכם זה ויפורשו כמסמך אחד עמו'.
בסעיף 12 להסכם הליווי נאמר – 'הוראות כל מסמך שנחתם לזכות הבנק ו/או בין הלקוח לבין הבנק לאחר מסמך קודם לו יפורשו כבאות להוסיף על זכויות הבנק האמורות במסמך הקודם ולא כדי לגרוע מהן ו/או מהתחייבויות הלקוח. הוראות כל סעיף וכל התנאה בהסכם זה לזכות הבנק לא תגרענה מזכויות הבנק או מחובות לקוח בסעיפים ובהתנאות אחרים'.
התנאים הרלבנטיים למתן האשראי מופיעים בסעיפים 25-28 להסכם הליווי.
בסעיף 25 להסכם הליווי הוסדר אופן קביעת תנאי האשראי:
'אשראי ללקוח על-פי הסכם זה יינתן בשיעורים, במועדים, לתקופה ובתנאים לפי שיקול-דעת הבנק... הלקוח חייב לפרוע לבנק את האשראי על-פי תנאי האשראי. תנאי האשראי לרבות תקופת האשראי, שיעור הריבית ומועדי פירעון הריבית ו/או הפרשי ההצמדה ו/או כל סכום הנובע מהאשראי, יהיו על-פי הוראות הסכם זה בכפוף למה שיסוכם במפורש בכתב בין הלקוח לבין הבנק ו/או כמפורט בנספח להסכם זה או בבקשתו של הלקוח אם אומצה על-ידי הבנק ובשינויים שהבנק החליט עליהם.'
בסעיף 28 להסכם הליווי עוגנה זכותו של התובע להפסיק את מתן האשראי:
'בכל מקרה שבו הבנק יקבע כי חלו שינויים בהוראות חוקיות קיימות או עתידיות בנוגע לאשראי או לפקדונות כי אז רשאי יהיה הבנק לשקול מחדש או להפסיק מתן או הוצאת אשראי או ערבויות ולרבות כל עניין בקשר לפקדונות ורשאי יהיה הבנק להתאים את מהלכיו ואת מהלך ליווי פרוייקט – במידה שמתקיים ליווי כזה – לשינויים לרבות דרישה לעמלות נוספות או העלאת שיעור עמלות.'
בהמשך הסכם הליווי הוסדרו תנאי האשראי, תנאי מתן הערבויות, וכן הוראות הרלבנטיות לביצוע הפרוייקט והביקורת עליו, ביטחונות ושיעבודים כנגד התחייבויות הנתבע, ההוראות החלות במקרה של הפרת ההסכם והסעדים שיעמדו לזכות התובע במקרה של הפרה מצד הנתבעים.
בסעיף 97 להסכם נוספה הסתייגות מסויימת, עליה מסתמך התובע בטיעוניו, ולפיה:
'ידוע ללקוח כי לעת חתימת הסכם זה אין עדיין אישור המוסדות המוסמכים של הבנק לליווי הפרוייקט וכי אין בחתימת הבנק (או בחתימת הלקוח) כשלעצמה כדי ליצור מחוייבות של הבנק לליווי, וכמו-כן אין בהנפקת אשראי ו/או במתן ערבויות כדי ליצור מחוייבות כזו.'
בחקירתו הנגדית, הופנה הנתבע 4 לסעיף זה, ונשאל כיצד הוא מתיישב עם טענותיו.
הנתבע 4 השיב:
'... לא יודע למה היה צריך הסכם של 25 עמודים כדי לכתוב שיש מסגרת של מיליון דולר. זה נכון שהמסגרת היתה לתקופה קצרה. כשנכנסתי לעסקה הזו, זמן קצר לפני שנחתמו המסמכים, לא הייתי נכנס לעסקה הזו אם הייתי יודע שאין לי את ההסכמה שלהם. אני לבד, באופן אישי, הייתי לפחות ב-4, 5 פגישות בבנק עם המנהלים הכי בכירים בו ויתר צוות המקרקרעין. אם היה מדובר רק בהלוואה הרגילה...
ש: מתי נפגשת?
ת: בסמוך לפני ש... חודשיים לפני חתימת ההסכם היו לנו מספר פגישות.' (עמ' 2-3 לפרוטוקול)
הנתבעים מסתמכים בבקשתם, על מכתב מסויים שהופנה אליהם מטעם התובע ביום 30.1.00, וכונה בפיהם – "טיוטת הסכם" (נספח ה' לתצהירי הנתבעים 4 ו-5). מעיון במכתב זה, ניתן להיווכח, כי הוא נועד להסדיר את מתן ההלוואה לרכישת הנכס, ובסעיף 4 בו אף נאמר במפורש, כי באותו שלב, אושרה רכישת הקרקע והתובע אינו מתחייב על ליווי הפרוייקט. מייד בהמשך, נאמר כי למרות זאת, התובע יהיה מוכן לבחון את ליווי הפרוייקט, בכפוף להתקיימותם של תנאים מתלים מסויימים. מעבר לכך, מסגרת האשראי הוגבלה לסכום של 1,000,000$ בלבד.
כנספח ו' לתצהירי הנתבעים 4 ו-5, צורף מכתב שהופנה אליהם מטעם התובע ביום 20.3.00, במסגרתו הם התבקשו להמציא מסמכים מסויימים, תוך שהובהר, בכותרת המכתב, כי המסמכים נדרשים לצורך מימון רכישת הקרקע בלבד.
כנספח ז' לתצהירים, צורף מכתב שהופנה מטעם התובע ביום 29.3.00 בנוגע למסמכי ההלוואה שנמסרו לנתבעים, ובנוגע למסמכים נוספים שהמצאתם נדרשת, לצורך מימון רכישת הקרקע (ולא מימון הפרוייקט). בסעיף 3 למכתב נאמר:
'למען הסר ספק – מוסדות הבנק טרם אישרו ליווי הפרוייקט, לרבות הנפקת ערבויות חוק המכר ומתן אשראי למימון הבניה.'
לא ברור כיצד מתבטאת הרלבנטיות של מסמכים אלה לטענת ההגנה של הנתבעים בדבר הפרת התחייבות התובע להענקת ליווי בנקאי לפרוייקט.
ניתן להיווכח, כי עמדת הנתבעים, בכל הנוגע לטענה האמורה, מתבססת בעיקר על נוסח בקשת ההלוואה, שבפתחה נאמר כי היא נערכה במסגרת הסכם ליווי, וכן על הסכם הליווי עצמו.
הסכם הליווי הבנקאי, והעובדה שהסכם ההלוואה הוכפף אליו, מהווים ראיות לכאוריות לביסוס עמדת הנתבעים, ומגבשים הגנה לכאורית, שעל פני הדברים, מצדיקה מתן רשות להתגונן.
מנגד, קשה להתעלם מכך שלתובע טענות נגדיות כבדות משקל, המחלישות את גרסת ההגנה של הנתבעים.
ראשית, כפי שפורט קודם לכן, הסכם הליווי כולל הוראות רבות המסייגות את התחייבות התובע למתן ליווי בנקאי לנתבעים, ומנגד, לכאורה, מעניקות לו זכויות מסויימות "עודפות" על פני אלו של הנתבעים, ובין היתר, ובעיקר, הוראת סעיף 97, הקובעת כי אין בחתימת התובע על ההסכם בכדי ליצור מחוייבות למתן הליווי, ומבהירה כי בשלב החתימה על ההסכם, אין עדיין אישור של המוסדות המוסמכים של התובע לליווי הפרוייקט.
מעבר לכך, התובע מפנה בסיכומיו למסמכים השונים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן, ואוזכרו בטיעוני הנתבעים (נספחים ה'-ז' לתצהירים) ומדגים כיצד יש בהם בכדי להעיד על היעדר התחייבות מצידו ליתן ליווי בנקאי לפרוייקט. מסמכים אלה קיבלו את התייחסותי קודם לכן, וכאמור, ניתן להתרשם כי אכן אין בהם בכדי לתמוך בגרסת ההגנה של הנתבעים, אלא די להפך.
למסמכים אלה מתווסף מכתב נוסף מיום 14.11.00, מטעם עורך-דין אביב זילברשטיין ז"ל (נספח ח' לתצהירי הנתבעים 4 ו-5), בו נאמר, בהמשך למגעים השוטפים מול האגף העסקי בתובע בקשר לפרוייקט, כי באופן עקרוני התובע יהיה מוכן להעמיד ליווי בנקאי מלא לפרוייקט, בכפוף לשלושה תנאים:
(א) דו"ח 0 שיהא מקובל על התובע (בדו"ח 0 מתומחרות כל ההוצאות של הקבלן).
(ב) העמדת הון עצמי בסך 400,000$.
(ג) מכירה מוקדמת של בין 5 ל-10 דירות.
הנתבע 4 הופנה למכתב זה בחקירתו הנגדית:
'ש: מפנה לנספח ח' מה- 14.11.00. אשר לי שעורך-דין זילברשטיין היה עורך-הדין של החברה באותה תקופה.
ת: מאשר.
ש: איך זה מסתדר עם מה שאתה אומר?
ת: זה מכירות. עמדנו בכל התנאים.'
אין בכוונתי להידרש לפרטי תנאים אלה, כמו גם לפרטי תנאים אחרים שהובעו בהסכמים ובהתכתבויות השונות, אך מה שברור הוא, שהליווי לפרוייקט הותנה בתנאים שונים, שלא ברור האם התקיימו.
מנגד, עצם האפשרות שהנתבעים מילאו אחר התנאים המתלים שאליהם הוכפף ליווי הפרוייקט, מצדיקה מתן אפשרות לברר את טענות ההגנה לגופן, ולצורך כך, ליתן רשות להתגונן.
בחקירתו הנגדית, הופנה הנתבע 4 לכך שהנתבעים לא עמדו בהחזרי ההלוואה:
'ש: לא עמדתם בהחזרי ההלוואה. מגישה את דף החשבון ומכתבי דרישה. מש/1, מש/2. בשלהי 2002 היתה יתרת חוב של מעל 600,000 ש"ח שאיננה מסולקת, זאת בניגוד גם להסכם ההלוואה, שאתה חתום עליו, מש/3. אתה מאשר לי שלא עמדתם בהלוואה?
ת: לא. אני מאשר שאני חתום על ההלוואה, אך, עם זאת, ניתן לראות עד כמה מחדל הבנק היה גדול ושהוא נהג בנו בחוסר הגינות. מאחר שהיה ברור לנו שהסכם הליווי והסכם ההלוואה אחד הם, במהלך השנה, שולמו כל דמי הריביות. הרעיון היה שכעבור מספר חודשים ייכנס הסכם הליווי לתוקף. ההלוואה ניתנה ללא יכולת החזר, כי הוא ידע מראש שהוא הולך להסכם ליווי, וזה מה שהסבירו לי כל הזמן. יכולתם הכלכלית היתה אפסית לחלוטין.'
מייד לאחר מכן, נשאל הנתבע 4 האם הנתבעים חיכו עד אמצע שנת 2002 מבלי לפנות לתובע, והשיב כי עורך-דין זילברשטיין ז"ל פעל גם כבא-כוחו וגם כנציג התובע, ודאג שהנתבע 4 יעמוד בתנאים שאוזכרו במכתב מיום 14.11.00. הנתבע 4 טוען, כי הוא העמיד הון עצמי של מעל 1,000,000$, ומדבריו ניתן להסיק, כי בהיעדר ליווי בנקאי, לא היו קונים פוטנציאליים למכירות מוקדמות.
כאמור, רשות להתגונן ניתנת גם כאשר נטענת טענת הגנה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, לרבות בדבר קיומו של תנאי מתלה. בנוסף, לצורך מתן רשות להתגונן, אין צורך לדון בפרטי טענת ההגנה ובסיכוייה להתקבל, וכן אין צורך לקבוע ממצאי מהימנות עדים.
התמונה המתקבלת היא, כי הליווי הבנקאי לא ניתן "כמובן מאליו" אלא הוסכם מראש על כך שהוא כפוף לשיקול-דעת התובע, ולתנאים מסויימים שנקבעו במסגרת שיקול-דעת זה.
מנגד, לצורך המתווה הנורמטיבי הרלבנטי לבקשת רשות להתגונן, לא ניתן לשלול את טענת הנתבעים מאליה, שכן ייתכן כי התגבשו התנאים והנסיבות המאפשרים, על-פי המוסכם, את מתן הליווי הבנקאי לפרוייקט, וכן קיימת האפשרות, שבנסיבות שנוצרו, היה על התובע ליתן ליווי בנקאי, ללא קשר להתגבשותם של תנאים מעין אלה. בנוסף, ייתכן שהיעדר מתן ליווי בנקאי, מפחית במידה כזו או אחרת מחבות הנתבעים.
לפיכך, ניתנת לנתבעים רשות להתגונן בנוגע לעמדתם בדבר היעדר חבותם, לאור הפרת התחייבות התובע למתן ליווי בנקאי לפרוייקט, וזאת כנגד סכום התביעה במלואו.
בנוסף, ניתנת רשות להתגונן גם בהתייחס לטענות נלוות הקשורות לקבוצת טענות זו, כגון תשלום חיובי הריבית על-ידי הנתבעים ותשלום סכום של 650,000$ (חלק מהסכום שהתקבל ממכירת הנכס בכינוס נכסים).
כאמור קבוצת טענות שניה של הנתבעים, קשורה לנזקים הכספיים שנגרמו להם בעקבות מכירת הנכס על-ידי כונס הנכסים מטעם התובע, בסכום שלטענתם, נמוך משוויו האמיתי.
בעניין שוויו של הנכס הוצגו שתי חוות-דעת ותחשיב נוסף, שנערכו כולם מטעם מר האושנר:
(א) חוות-דעת מיום 19.3.00, לפיה אומדן שווי הנכס, במצבו הנוכחי, מסתכם ב- 1,900,000$, ואומדן השווי של הנכס כמושבח הוא 2,250,000$ (נספח ב' לתצהירים).
(ב) תחשיב ממועד בלתי-ידוע, בו אוזכר כי הרווח היזמי הוא 1,076,667$ (נספח ג' לתצהירים).
(ג) חוות-דעת מיום 7.7.04 לפיה שווי הנכס, למימוש בכינוס נכסים בהליכי הוצאה לפועל, הוא בגבולות סכום השווה ערך ל-1,000,000$ (נספח י' לתצהירים).
לבסוף, כאמור, נמכר הנכס במסגרת הליך כינוס נכסים, תמורת סכום של 900,000$, והנתבעים טוענים, כי מתוך סכום זה, הם שילמו סכום של 650,000$.
טענת הנזק שנגרם לנתבעים, לא בוססה באופן הגיוני, ולא נתמכה בנתונים ראייתיים. מסקנה זו מתבטאת בשני אופנים:
(א) הנכס נמכר במסגרת כינוס הנכסים, כאשר כונס הנכסים פועל מטעם בית-המשפט, ולא מטעם התובע. הנתבעים לא הראו כי קיים קשר כלשהו בין התמורה שהתקבלה בגין מכירת הנכס על-ידי כונס הנכסים, לבין אופן התנהלות התובע, ולכן גם לא הראו שקיימת להם טענת הגנה בגין כך (טענת קיזוז או כל טענה אחרת).
(ב) הנתבעים לא ביססו את עמדתם בדבר הנזק הכספי בנתונים ראייתיים משמעותיים, וקשה להתרשם שההפרש בין שווי הנכס על-פי שתי חוות-הדעת נובעת מהתרשלות כלשהי. מסיבה זו, הנתבעים לא עמדו בקריטריונים להעלאת טענת קיזוז.
לאור זאת, לא ניתנת לנתבעים רשות להתגונן ביחס לטענה בדבר הנזקים שנגרמו להם, והצורך בקיזוזם מסכום התביעה, ומאותה סיבה, אין הצדקה במשלוח הודעת צד ג' כנגד מר האושנר.
לפיכך, הבקשה מתקבלת בחלקה, בהתאם לאמור.
מנגד, מאחר שבקשת הרשות להתגונן נתמכה רק בתצהיריהם של הנתבעים 4 ו-5 ולאור טענותיו הנגדיות הכבדות משקל של התובע, אני רואה לנכון להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה בסך של 100,000 ש"ח. ערובה זו תופקד תוך 60 יום."
ב- בש"א (עכו) 213765/07 נפסק מפי כב' הרשמת לובנה שלאעטה-חלאילה:[21]

"1. בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, במסגרתה עתרה המשיבה לפינוי המבקשת ממושכר המשמש כחנות בבניין הקיים בחלקה 47, גוש 18764, מאדמות כפר יאסיף (להלן: "החנות").
2. המשיבה טענה בתביעה כי:
א. החנות שבבעלותה הושכרה למבקשת, לתקופה של 5 שנים, החל מיום 1.1.02 ועד ליום 1.1.07.
בהתאם לסעיף 4 להסכם השכירות, תקופת השכירות ניתנת להארכה בהסכמת שני הצדדים.
ב. לקראת תום תקופת השכירות הודיעה המבקשת כי היא עומדת לסגור את החנות ולצאת ממנה. המשיבה, אשר ממילא לא התכוונה להאריך את תקופת השכירות, הסכימה ליתן למבקשת, לבקשתה של אחרונה זו, אורכה קצרה כדי להסדיר את סגירת החנות.
ג. המבקשת לא פינתה את המושכר כמוסכם וכתשובה לפניות המשיבה אליה בכתב, טענה כי היא רואה את עצמה כשוכרת את החנות לתקופה נוספת של חמש שנים.
ד. המשיבה טענה כי לא נערך ולא נחתם הסכם חדש בין הצדדים ומכאן שוהה המבקשת במושכר שלא כדין ויש עילה לפנותה.
3. התביעה כללה גם סעד כספי לתשלום דמי שימוש ראויים, בהתייחס לתקופה שלאחר תום תקופת השכירות, אולם בכדי להכשיר את התביעה לידון בסדר דין מקוצר, הודיע בא-כוח המשיבה כי הוא מסכים למחיקת הסעד הכספי מהתביעה ולהעמיד את התביעה על סעד הפינוי בלבד. מכאן, אני מורה על מחיקת הסעד הכספי מכתב התביעה.
להשלמת התמונה יצויין כי לאחר הגשת הבקשה מושא החלטה זו, הודיעה המבקשת, ביום 9.12.07, כי היא הפקידה את דמי השכירות, עד אותו מועד, בקופת בית-המשפט.
4. המבקשת הגישה בקשה מפורטת למתן רשות להתגונן, במסגרתה טענה כי תקופת השכירות הוארכה בהסכמת הצדדים, בעל-פה, לתקופה של חמש שנים. בקצירת האומר אביא את טענותיה של המבקשת:
א. המבקשת מנהלת עסק למכירת מתנות וכלי בית במושכר מושא הבקשה, החל משנת 1990 כאשר בין השנים 1990-1996 נחתם בין הצדדים חוזה שכירות שנתי, שהוארך מדי שנה.
בחצי השני של שנות ה 90, ולאחר פריחת העסק החליטו הצדדים להתחיל לחתום על חוזים עתידיים לתקופות של חמש שנים.
במהלך תקופת השכירות (17 שנים), חלק מחוזי השכירות נחתמו באיחור, ולא בסמוך לתום תקופת השכירות. האיחור הגיע, לעיתים, אף לתקופה של שנה.
ב. מי שטיפל אל מול המבקשת ובעלה, בכל הקשור למושכר היו הוריה של המשיבה, הם אלה אשר קיבלו את דמי השכירות, הם שלחו את הקבלות והם הביאו בתום כל תקופה את חשבון החשמל המשותף על-מנת שהמבקשת תשלם את חלקה.
ג. לקראת סוף שנת 2006 (תום תקופת השכירות על-פי ההסכם) נשאלה המבקשת על-ידי אחיה וגיסתה של המשיבה, לגבי המשך עבודתם בחנות, והשיבה כי היא "ממשיכה". בפועל המשיכה המבקשת לשהות במושכר ובחודש 4/07 עת ניגש בעלה לביתה של המשיבה על-מנת לשלם את דמי השכירות, נשאל על-ידי אביה בעניין החתימה על החוזה החדש ולגבי תקופתו והלה השיב 'שיכין אותו לעוד 5 שנים'.
המבקשת ובעלה סמכו על התנהגות הצדדים בעבר בכל הקשור לחידוש ההסכמים, על יחסיהם החבריים של הצדדים, על העובדה כי המשיבה והוריה המשיכו לקבל את דמי השכירות, על אי-ההודעה על פינוי המושכר לקראת תום תקופת השכירות ועל פניית אבי המשיבה להכנת חוזה חדש וראו את עצמם כשוכרי המקום לתקופה נוספת של חמש שנים.
לראשונה, פנתה משפחתה של המשיבה לפינוי המושכר, בחודש 5/07 אז נכנסה אמה של המשיבה אל החנות וביקשה מהמבקשת ובעלה לפנותו.
ד. ביום 19.3.07, פתחו אחיה וגיסתה של המשיבה, בצמוד לחנות המבקשת, חנות למכירת מוצרים דומים לאלה הנמכרים על-ידי המבקשת, זאת לאחר שהודיעו לה בעבר ואף קיבלו את ברכתה, כי בכוונתם לפתוח חנות לממכר נרות ופרחים יבשים. בפועל, התברר כי החנות שנפתחה עוסקת בממכר מוצרים דומים לאלה של המבקשת (מתנות וכלי בית) ורק בעקבות כך פנו המשיבה והוריה לפינוי המבקשת, בניגוד לסיכום שהיה ביניהם בדבר חידוש החוזה.
לתמיכה בבקשה הוגשו תצהירים מטעם המבקשת ובעלה.
5. בדיון שנקבע בבקשה נחקרו המבקשת ובעלה ולבקשת הצדדים ניתן צו להגשת סיכומים בכתב. עם הגשתם של אלה, הובא בפני התיק למתן החלטה.
6. הלכה ידועה היא כי, בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, בית-המשפט אינו שוקל את מהימנותו של המבקש ואין המבקש צריך לשכנע בנכונות טענותיו שפורטו בתצהיר. די בכך, שהראה בתצהירו הגנה אפשרית מפני התביעה ולו בדוחק.
7. תפקידו של בית-המשפט, בשלב זה, לברר אם בטענת הנתבע, בהנחה שתוכח מבחינה העובדתית, יש משום עילת הגנה, אך משטענתו עברה מבחן זה אין לבית-המשפט לא סמכות ולא שיקול-דעת למנוע ממנו להתגונן בעילה זו. בית-המשפט רשאי לדחות את הבקשה רק כאשר הוא משתכנע שאין לנתבע טענת הגנה כלשהי; ושלא נתעוררה כל נקודה הגיונית שאפשר לטעון לטובת הנתבע (ראה לעניין זה ע"א 534/61 חפציבה בע"מ נ' בן ארי, פ"ד טז 694, 699).
8. אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר ששקלתי את הבקשה, שוכנעתי כי יש לקבלה, בכפוף לתנאים שיפורטו בהמשך; אפרט:
המבקשת ובעלה נחקרו ארוכות על תצהיריהם והם עמדו על הטענה כי שהותם במושכר הינה מכוח סיכום שהיה בעל-פה בין הצדדים, בדבר חידוש החוזה לתקופה של 5 שנים. שניהם טענו כי הסיכום היה עם אביה של המשיבה – אשר טיפל לאורך כל השנים בעניינו של המושכר – וזאת לאחר שהודיעו לו על רצונם לשכור את החנות ל 5 שנים נוספות וזה קיבל את דמי השכירות והבטיח להחתים את המשיבה על חוזה חדש.
המבקשת ובעלה העידו כי היה ברור להם כי החוזה חודש כאמור וכי החתימה עליו היא רק עניין טכני.
המבקשת ובעלה הדגישו בתצהירים ואף בחקירתם כי במשך השנים נוצרו יחסי קרבה בינם לבין הורי המשיבה ולכן גם לא הקפידו הצדדים על חתימה על חוזים חדשים בסמוך לתום כל תקופת שכירות.
לטעמי, אם תוכח גרסתה של המבקשת בבית-המשפט וייקבע כי שהותה במושכר הינה מכוח הסכם שכירות חדש שהיה בין הצדדים, הרי שיש בדבר כדי להדוף את תביעת הפינוי. להזכיר, אין חובה בדין לכך שהסכם השכירות יהא בכתב וניתן לטעון להסכם בעל-פה ובלבד שתעמוד המבקשת בהוכחתו (ראה לעניין זה הוראת סעיף 79(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, לפיה 'שכירות לתקופה שאינה עולה על חמש שנים אינה טעונה רישום, והתחייבות לעשות עסקה כזאת אינה טעונה מסמך בכתב').
למען הסר ספק יצויין כי לצורך חידוש ההסכם, אין די בהודעה מטעם מי מהצדדים ואין מדובר בהפעלת אופציה, שכן בהסכם המקורי נקבע כי עם תום תקופת השכירות, ניתן יהא להאריך את הההסכם בהסכמת הצדדים, ובהיעדר הסכם בכתב, מוטל הנטל על המבקשת להוכיח כי ההסכם הוארך בהסכמה.
9. עם זאת, ועל-אף כי במישור העקרוני, יכולה טענתה של המבקשת לשמש לה הגנה מפני התביעה, נפלה סתירה בין האמור בתצהירים לבין עדותה של המבקשת בבית-המשפט, דווקא בעניין נסיבות חידושו של החוזה, שכן בעוד שבשני התצהירים (סעיף 23) צויין כי הסיכום היה בחודש 4/07, בעת שניגש בעלה של המבקשת לביתה של המשיבה, שם פגש את אביה וסוכם להכין חוזה חדש לתקופה של 5 שנים, טענה המבקשת בחקירתה כי הדבר היה בחודש 3/07 ובעת שאביה של המשיבה ניגש לבעלה בחנות (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 18-23). המבקשת ניסתה, בחקירתה, ליישב את הסתירה (לאחר שנתבקשה לעשות כן) והסבירה כי בעלה התלווה לאביה של המשיבה לביתו.
סתירה זו וסתירות קלות יותר (אליהם הפנה בא-כוח המשיבה בסיכומיו) אין בהן, לדידי, כדי להפוך את הגנתה של המבקשת כהגנת בדים, כפי שנטען על-ידי המשיבה, אולם יש בהן כדי להחלישה.
10. בשוקלי את טענות הצדדים ובעורכי איזון בין זכותה הקניינית של המשיבה בחנות שבבעלותה וזכותה שלא להיגרר להליכי סרק, אל מול זכותה הנטענת של המבקשת, הכל בהתחשב במהות טענת ההגנה מחד ובסתירות שנפלו בחקירת המבקשת מאידך, אני מורה על קבלת הבקשה בכפוף להפקדה כספית על-סך של 6,000 ש"ח ובלבד שתמשיך המבקשת לשלם למשיבה/תפקיד בקופת בית-המשפט, מדי חודש בחודשו, את דמי השכירות בהתאם להסכם המקורי ועד להכרעה בתביעה.
על-פי ההלכה, יעשה בית-המשפט שימוש בתקנה 210 לתקנות סדה"א ויתנה את קבלת ההתנגדות בתנאים, בין היתר, כאשר התצהיר 'כמעט' ולא מגלה הגנה וההגנה נראית על פניה קלושה ביותר או כאשר לוקה היא בחוסר בהירות ופירוט.
בעניין זה יצויין כי בפסק-הדין שניתן לא מכבר, הביע כב' בית-המשפט העליון את הדעה לפיה אין הבדל, בעניין ההפקדה, בין תביעה כספית לתביעת פינוי ובלשונו של כב' בית-המשפט 'כשלעצמי איני רואה, לעניין הפקדה, הבדל בין תיק העוסק – למשל – בתביעה שטרית מול תיק העוסק בפינוי מקרקעין... הדבר תלוי במהות ההגנה' (ראה ע"א 527/07 נחום מזל נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם ביום 18.2.08)).
ההפקדה תבוצע בקופת בית-המשפט, תוך 30 יום מיום המצאת החלטה זו, שאם לא כן תידחה הבקשה.
הוצאות הבקשה בסך 2,000 ש"ח, בתוספת מע"מ, ישולמו בהתאם לתוצאות בפסק-הדין הסופי."

ב- בש"א (חי') 2210193/07 נפסק מפי כב' הרשם אבישי רובס:[22]

"1. המבקש הגיש בקשה למחיקת כותרת התביעה והעברתה לפסים של סדר דין רגיל ולחילופין, עתר ליתן לו רשות להתגונן מפני התביעה.
2. המשיב, שהינו תאגיד בנקאי, הגיש את תביעתו, בסדר דין מקוצר, בגין יתרת חובה של המבקש בחשבון העו"ש שלו אצל המשיב, אשר עמדה נכון ליום הגשת התביעה, על סך של 718,457 ש"ח.
3. באשר לבקשה למחיקת כותרת התביעה – לטענת המבקש, הרי שיש למחוק את כותרת התביעה מאחר והסכם תנאי ניהול החשבון אשר צורף לכתב התביעה אינו חתום על ידיו. בנוסף, טוען המבקש כי נספח ב' לכתב התביעה אינו יכול להוות אישור בדבר שיעור הריבית ו/או ריבית חריגה שהיה על המשיב לגבות מהמבקש שכן, מדובר בשיעורי ריבית בחשבונות עו"ש בשקלים חדשים ללא קו אשראי מאושר, בעוד שלמבקש היה קו אשראי מאושר.
תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת, בין היתר, כי ניתן להגיש, בסדר דין מקוצר, תביעות על סכום קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.
כדי לענות על השאלה האם תביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר, אין להתחשב אלא במה שנאמר בכתב התביעה. בית-המשפט מתבונן בכתב התביעה ובמסמכים שצורפו אליו ובודק האם מתקיימים התנאים להגשת התביעה בהליך זה. במדה ותנאים אלו אינם מתקיימים, הרי שעל בית-המשפט למחוק את כותרת התביעה ולהעבירה לדיון בסדר דין רגיל.
יתירה מזאת, הלכה היא, כי הראיה שבכתב, הנדרשת על-פי תקנה 202(1)(א), איננה חייבת להוות ראיה למלוא עילת התביעה, אלא די בראשית ראיה בלבד. הדרישה להגשת ראיות בכתב, אין פירושה שיש צורך שראיות אלה יתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם והפסיקה קבעה כי מדובר בדרישה מינימאלית. לפיכך, על-מנת לעמוד בדרישת התקנה, די לו למשיב, שהינו תאגיד בנקאי, בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה, ואין חובה על המשיב לצרף את כל ספריו שיפרטו כיצד הוא חישב את סכום התביעה (ראה רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד נ' אפ.אר. למימון והשקעות בע"מ, סביר לו 391; ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 137).
התביעה נשוא תיק זה הוגשה בגין יתרת חוב בחשבון העו"ש של המבקש. המשיב צרף לכתב התביעה העתק מהסכם תנאים כלליים בחשבון, תדפיס מאושר של תנועות בחשבון העו"ש ואישור הריביות הנהוגות בבנק.
המסמכים הנ"ל, שצורפו לכתב התביעה, עונים על דרישת התקנות בעניין ראשית ראיה, כפי שפורש המונח בפסיקה. הטענה לפיה, המבקש אינו חתום על הסכם התנאים הכלליים, יכולה אולי להוות טענת הגנה מפני התביעה גופה אולם, אין בה כדי לשמוט את הבסיס להגשת התביעה בסדר דין מקוצר. המשיב עמד בתנאי התקנות והפסיקה, בנוגע למסמכים שיש לצרף לתביעה מסוג זה ולפיכך, אין מקום למחיקת כותרת התביעה בסדר דין מקוצר.
4. המבקש טען כי לאחר הגשת התביעה פנה לבא-כוח המשיב על-מנת שימציא לו את כל ההסכמים עליהם חתמו לקוחותיו אשר נגדם נפתחו הליכי ההוצאה לפועל, מכוח ההמחאות שמחזיק בידיו המשיב בחשבון הניכיונות.
עיון בתצהירו של המבקש מעלה, כי אכן ביום 18.4.2007 פנה בא-כוחו במכתב לבא-כוח המשיב במסגרתו ביקש לקבל לידיו את כל ההסכמים עליהם חתמו לקוחותיו של המבקש, אשר כנגדם נפתחו תיקי הוצאה לפועל על-ידי המשיב. במכתבו מיום 18.4.2007 השיב בא-כוח המשיב, כי אין בידיו להמציא את המסמכים בשלב זה וכי על המבקש להגיש בקשת רשות להתגונן במועד.
במהלך חקירתו הנגדית בפני הוצג בפני המבקש מכתבו של בא-כוח המשיב מיום 14.10.2007, במסגרתו פורטו מהם הסכומים שנגבו במסגרת תיקי ההוצל"פ עד למועד הגשת התביעה וממועד הגשת התביעה ואילך. בנוסף, ניתן על-ידי בא-כוח המשיב פירוט בנוגע להסכם שהושג בתיק תאיה מזון בע"מ וכן, צויין סכום נוסף שנתקבל מערבות צד ג' (המכתב סומן מש/1). המבקש טען, כי כלל לא ראה את המכתב הנ"ל וכי בא-כוחו לא ספר לו שקבל את המכתב.
ב- רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ ואח', תק-על 90(1) 1111, נקבע על-ידי כב' השופט לוין, כי לקוח הבנק המבקש להתגונן מפני תביעת האחרון וזקוק למסמכים, 'יוכל לבקש מהבנק עם קבלת כתב התביעה (ורצוי עוד לפני כן) שתדפיסי החשבונות האמורים, המתייחסים לאותה תקופה סבירה הדרושה ימסרו לו, או הוא יוכל לבקש לעיין בספרי הבנק ולצלמם. אם הבנק לא ייענה לו, ללא צידוק סביר, לא יתקשה הלקוח לקבל רשות להתגונן על-מנת להטיל עלה בנק להוכיח באופן דווקני את תביעתו או לברר את החשבונות ולקבל את העתקיהם במסגרת קדם משפט' (ראה גם ע"א 261/89 אברהמי ובניו בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 92(2) 1750; ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188; ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390).
אמנם, לאחר הגשת התביעה פנה המבקש לבא-כוח המשיב בבקשה לעיון בהסכמים עליהם חתמו לקוחותיו עם המשיב. אלא, שלא מדובר במסמכים ספציפיים ואף לא ברור אם קיימים הסכמים כלשהם כאלה. בנוסף, לא ברור במה יכולה לתרום רשימת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגד לקוחותיו של המבקש (להבדיל מדרישה לפירוט הסכומים שנגבו מאותם לקוחות) להגנתו של המבקש. מכל מקום, בא-כוח המשיב פרט במכתבו מיום 14.10.2007 מהם הסכומים שנגבו מלקוחותיו של המשיב עד למועד הגשת התביעה וממועד הגשת התביעה ואילך ואף ניתנו פרטים בנוגע להסדרים שנערכו עם הלקוחות. בכך יצא המשיב ידי חובתו לספק את המידע הנדרש ומשלא הועלתה מאז בקשה נוספת לעיין במסמכים והמבקש אף לא עתר לבית-המשפט ליתן סעד כלשהו, נסתם הגולל על טענותיו לעניין אי-גילוי מסמכים כאלו או אחרים.
5. לגופו של עניין, העלה המבקש מספר טענות כנגד התביעה, כמפורט להלן (ראוי לציין, כי טענותיו של המבקש בתצהירו אינן סדורות היטב):
א. לטענת המבקש, הרי שהוא לא חתם על הסכם התנאים הכלליים אשר צורף לכתב התביעה. לטענתו, חשבון הבנק נפתח במקור בסניף באקה אל גרביה במהלך שנת 1995 אולם, לא עלה בידיו למצוא את ההסכם עליו חתם באותה עת. להוכחת טענתו, הציג המבקש כתבי ערבות שנחתמו על-ידי אחיו ואביו המנוח ז"ל בסניף הבנק בבאקה אל גרביה.
ב. המבקש טוען, כי סניף המשיב בבאקה אל גרביה נסגר עקב מעילה כספית רחבת היקף שבוצעה בזמנו על-ידי פקיד הסניף וכתוצאה מהמעילה הכספית הנ"ל נלקחו מחשבונו כספים רבים, כשאר לקוחות הבנק, והוא זכאי לקזז את כספי המעילה מסכום החוב נשוא התביעה.
ג. מאחר וניהל עסק פרטי ומסר לספקיו המחאות דחויות מהחשבון, נאלץ להמשיך ולנהל את חשבונות בסניף אום אל פחם של המשיב.
ד. המבקש טוען, כי מסגרת האשראי המאושרת בחשבונו היתה על סך 350,000 ש"ח ובמקביל למסגרת המאושרת היה הבנק מעביר מחשבונו סכומים נכבדים מידי חודש בחודשו לטובת תוכניות חיסכון, פקמי"ם וקרן השתלמות. סכום התוכניות הנ"ל עמד לטענתו, נכון ליום 9.11.2005, על סך של 883,760 ש"ח, כאשר מסכום התוכניות הנ"ל הוציא סך של 47,757 ש"ח והשאר נותר בחשבונו.
בנוסף, טוען המבקש, כי בצע ניכיונות שיקים בחשבון, כאשר גובה המסגרת המאושרת בחשבון הניכיונות עמד על סך של 700,000 ש"ח. לטענתו, הגיע חשבון ניכיונות גם לסך של 1,400,000 ש"ח ולפי מיטב זכרונו הודיע לו המשיב שהעמיד לו קו אשראי במסגרת הניכיונות, עד לסך של 1,200,000 ש"ח. המבקש צרף לתצהירו פירוט שיקים לניכיון נכון ליום 6.11.2005.
ה. המבקש טען, כי 'יום אחד החל מצבי הכלכלי להתדרדר בעקבות חילול שיקים של לקוחותי המופקדים בחשבון הניכיונות' (כך במקור – א.ר.). בעקבות זאת, החל המשיב להחזיר המחאות מחשבונו, עד אשר הוגבל.
ו. המבקש טען, כי המשיב מחזיק בתיק השקעות שלו בו מופקד סך של 840,000 ש"ח ובמקביל הוקצתה לו מסגרת אשראי מאושרת בסך של 350,000 ש"ח. לטענתו, משהחלו ההמחאות בחשבונו לחזור, נטל המשיב את הסכום שבתיק ההשקעות. לטענתו, הסכום הנ"ל פשוט נעלם ולכן, הוא אינו מבין מדוע הוא צריך להיות חייב כספים לבנק.
ז. המבקש טען, כי מעבר לתיק ההשקעות גבה הבנק ועודנו גובה מלקוחותיו סכום נכבד בעקבות פתיחת תיקי הוצאה לפועל כנגדם.
6. הלכה היא כי מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 675; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לפיכך, נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. לעומת זאת מי שהגנתו "הגנת בדים" תידחה בקשתו למתן רשות להתגונן (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41 (2004)).
עוד נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, נדרש ממבקש הרשות להגן להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400). המבקש רשות להתגונן נדרש להראות בתצהירו תשתית עובדתית מלאה לכל אחת מטענותיו, שהרי לימים ישמש תצהירו, ורק הוא, גם כתב הגנה בתיק (ראה גם ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721 ו- ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' יאיר רבינוביץ, רואה-חשבון – יו"ר הרשות לבקרת תקציבית, תק-על 2008(1) 3873).
7. במהלך הדיון שהתקיים בפני, נחקר המבקש על תצהירו. במסגרת החקירה הנגדית, הסתבר כי ביום 28.6.2006, כשישה חודשים עובר להגשת התביעה, נכרת בין הצדדים הסדר בדבר פריסת חובו של המבקש (מש/1 – להלן: "ההסדר"). דא עקא, שהמבקש כלל לא הזכיר קיומו של הסדר זה בתצהירו.
במסגרת ההסדר הנ"ל, הודה המבקש בחוב בחשבון נשוא התביעה, בסך של 750,349 ש"ח, נכון לאותו מועד.
בסעיף 7.3 להסכם ויתר המבקש על כל טענה בקשר לחוב ובסעיף 9 הסכים כי החל ממועד חתימת ההסכם, אין ולא תהיינה לו תביעות או טענות מכל סוג שהוא כנגד הבנק. בסעיף 11 להסכם, אשר המבקש כי בדק את יתרות החוב בחשבון ומצא אותן נכונות, כי אין ולא תהיינה לו טענות כלשהן בנוגע לחוב והוא מנוע מלטעון כי תשלומים, העברות וזיכויים שהיו צריכים להתבצע לא בוצעו או לא נלקחו בחשבון. בהמשך אותו סעיף, ויתר המבקש על טענות כלשהן בנוגע להתניית שירות בשירות.
הפסיקה נתנה דעתה לתניות בהסכמים מעין אלו, במסגרתן מוותר לקוחו של הבנק על טענות שיש לו כנגד אופן ניהול החשבון וטענות אחרות. ב- ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769) נקבע בעניין זה כדלקמן:
ככלל, אמנם, מוצדק להסתייג מן ההכרה בתוקפו של תנאי בחוזה, שלפיו מוותר אחד הצדדים על זכות תביעה הנתונה לו; ותנאי החוסם את דרכו של מתקשר לערכאות עשוי להיפסל מחמת היותו מנוגד לתקנת הציבור. הלוא 'תקנת הציבור דורשת שהדרך אל בית-המשפט תהיה פתוחה, כדי שבית-המשפט יוכל לדון ולהכריע בסכסוכים משפטיים למיניהם... (ו)אין זה מתיישב עם תקנת הציבור שחוזה יעניק זכות ובו-בזמן ימנע את מימוש הזכות' (דברי השופט זמיר ב- ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 874). על-כן, תנאי בחוזה, המונע מצד פניה לערכאות בגין הפרה עתידית של החוזה על-ידי הצד השני, אינו יכול להיחשב כלגיטימי ודינו, ככלל, להיפסל (השוו: סעיפים 4(8) ו-5 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982; ורע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון, פ"ד נו(5) 769, 773). לא כן ויתור על זכות תביעה בגין הפרה מן העבר. ויתור כזה עשוי להוות חלק מפשרה הוגנת בין הצדדים. כן עשוי הוא להוות תנאי כשר במסגרת הסדר מוסכם, שמטרתו לאפשר פתיחת מערכת יחסים חדשה, המבטיחה לצד המוותר טובת הנאה המפצה אותו על הוויתור'.
לכאורה, יש בחתימתו של המבקש על ההסכם הנ"ל, כדי לשמוט את הבסיס תחת רב טענותיו כנגד החוב נשוא התביעה, אם לא כולן, שהרי טענות ההגנה שהועלו על ידיו כנגד המשיב, נוגעות לתקופה שטרם חתימתו על ההסכם. הדבר מקבל משנה-תוקף, כאשר המבקש עצמו נמנע מלגלות דבר ההסכם במסגרת תצהירו שצורף לבקשה למתן רשות להתגונן ולא העלה טענה כלשהי כנגד ההסכם הנ"ל.
גם לגופו של עניין, רב טענותיו של המבקש בתצהירו כלליות ואינן עונות על דרישות הפסיקה בדבר רמת הפירוט הנדרשת ממבקש רשות להתגונן.
8. המבקש טען בתצהירו כי הוא אינו חתום על הסכם התנאים הכלליים אשר צורף לכתב התביעה. מדובר בטענה תמוהה וממילא אין בה כדי להועיל למבקש. ראשית, החתימות על גבי הסכם התנאים הכלליים, דומות להפליא לחתימותיו של המבקש על תצהירו, כמו גם בהסכם מיום 28.6.2006. שנית, אין חולק כי המבקש ניהל לאורך שנים את חשבונו בסניף הבנק של המשיב והוא אף מודה בכך בתצהירו. לא יעלה על הדעת כי החשבון ינוהל שלא מכוח הסכם תנאים כלליים. שלישית, המבקש לא הציג הסכם אחר מכוחו נוהל החשבון לאורך השנים. לטענתו, חשבון הבנק נפתח במקור בסניף באקה אל גרביה במהלך שנת 1995 אולם, לא עלה בידיו למצוא את ההסכם עליו חתם באותה עת. רביעית, המבקש לא פרט בתצהירו במה שונה ההסכם שצורף לכתב התביעה מההסכם עליו חתם, לטענתו, עת ניהל את חשבונו בסניף בקא אל גרבייה של המשיב. יתירה מזאת, גם אם תתקבל טענתו של המבקש לפיה, הוא אינו חתום על ההסכם שצורף לכתב התביעה, הרי שספק אם תצמח לו מכך הגנה מפני התביעה שכן, במצב דברים זה, היה עליו להראות כי ניהול החשבון נעשה בניגוד להסכמים מקובלים אצל המשיב, או בניגוד להסכם אחר עליו חתם. דא עקא, שהמבקש לא העלה טענות כלשהן בעניין זה בתצהירו.
9. המבקש טוען, כי סניף המשיב בבאקה אל גרביה נסגר עקב מעילה כספית רחבת היקף שבוצעה בזמנו על-ידי פקיד הסניף וכתוצאה מהמעילה הכספית הנ"ל נלקחו מחשבונו כספים רבים, כשאר לקוחות הבנק, והוא זכאי לקזז את כספי המעילה מסכום החוב נשוא התביעה.
הלכה היא כי טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה ודרישת קיזוז כללית ובלתי-מפורטת, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן (ראה ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 518; ע"א 579/85 אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765, 767-768; ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 729, 735-736).
המבקש העלה טענה זו באופן כללי ובלתי-מפורט לחלוטין, בלא שציין מועדים כלשהם, זהותו של הפקיד שסרח, כביכול, הוא לא הראה, ולו לכאורה, כי ניטלו מחשבונו כספים ואף לא טרח לציין סכום כלשהו שנלקח ממנו לטענתו. יתירה מזאת, גם בפנייתו בא-כוח המבקש מיום 18.4.2007 לא נזכרה טענה זו ואף לא נתבקש עיון במסמכים הנוגעים אליה, לרבות דפי תנועות בחשבון.
לפיכך, אין מקום ליתן למבקש רשות להתגונן בטענה זו.
10. המבקש העלה טענות כלליות בדבר התניית שירות בשירות, אשר אינן עונות על הדרישות שהציבה הפסיקה בנוגע לרמת הפירוט בתצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן. נתבע המעלה בבקשת רשות להתגונן טענה של התניית שירות בשירות, נדרש לפרט טענותיו לפני ולפנים. המבקש לא פרט מהן הנסיבות בהן נדרש להפקיד כספים לתוכניות חיסכון, פק"מ, קופות גמל וקרן השתלמות, מיהו נציג המשיב אשר כפה עליו והתנה את האשראי בהפקדות, מה היתה יתרת החובה באותה עת, מהם הסכומים שהופקדו בתוכניות מעת לעת והמבקש אף לא טרח לצרף תדפיס תנועות בחשבון, על פיו ניתן אולי היה לבחון את טענותיו. כאן המקום לציין, כי המבקש לא העלה טענה לפיה, אין בידיו העתקים מדפי התנועות בחשבון ואף בפנייתו המוקדמת של בא-כוחו לעיון במסמכים, לא נתבקש עיון בדפי החשבון הנ"ל. למרות זאת, בחר המבקש שלא לצרף לבקשתו דפי תנועות בחשבון, מהם ניתן אולי היה ללמוד על מסגרות האשראי מחד ועל הפקדות שבוצעו לטענתו לתוכניות חיסכון, מאידך, לרבות סמיכות זמנים בפעולות.
יתירה מזאת, המבקש לא הראה קורלציה כלשהי בין השירות לשירות, לרבות סמיכות זמנים בין פתיחת תוכניות החיסכון למתן מסגרת האשראי או קרבה בין הסכום שהופקד, כביכול, בתוכנית החיסכון לבין גובה מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת ולמעשה, המבקש כלל לא נתן דעתו לפרטים אלו (ראה בעניין זה את ההלכה שנקבעה ב- ע"א 6234/00, לעיל).
לפיכך, אני דוחה טענותיו של המבקש לעניין התניית שירות בשירות.
11. המבקש העלה טענה נוספת לפיה, המשיב החזיק בתיק השקעות שלו אשר עמד ביום 9.11.2005 על סך של 883,760 ש"ח, מכחו נמשך על-ידי המבקש סך של 47,000 ש"ח. אלא, שנראה כי טענה זו נסתרת מאליה בתצהירו של המבקש, עת הודה כי מצבו הכלכלי החל להתדרדר בעקבות חילול שיקים של לקוחותיו, חשבונו הוגבל והבנק נטל את הסכום שבתיק ההשקעות. במילים אחרות, נראה כי המבקש מודה שהמשיב פרע את תוכניות החיסכון לחשבון ולא מדובר בהעלמת כספים. המבקש לא פרט מה היה גובה יתרת החובה בחשבון, עת פרע המשיב את תיק ההשקעות ולא הראה, ולו לכאורה, כי באותו מועד, די היה בכך כדי לפרוע את החוב. עוד ראוי לציין, כי האסמכתא עליה נשען המשיב, בדבר הסכום המצוי בתיק ההשקעות שלו הינה מיום 9.11.2005, למעלה משבעה חודשים טרם חתימתו על ההסדר לפריסת החוב, ביום 28.6.2006, במסגרתו הודה בחוב הקיים למשיב.
הטענה לפיה הבנק מחזיק בכספי תיק ההשקעות בסך של 840,000 ש"ח או כי העלים כספים אלו מהחשבון, הינה טענה קלושה וניתן היה לצפות כי תסתר בחקירה נגדית. אלא, שהמבקש לא נחקר בעניין זה על תצהירו ואני סבור כי ראוי לברר זאת בראיות. מאחר ומדובר בטענה קלושה בלבד ובלתי-מפורטת, הרי שמתקיימים לטעמי התנאים לחייב אותו בהפקדת ערובה לפי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כתנאי למתן רשות להתגונן מפני התביעה בטענה הנ"ל.
12. טענה נוספת שהעלה, כאמור, המבקש נוגעת לסכומים אותה גבה וממשיך לגבות המשיב באמצעות שטרות המוחזקים בידיו ואשר נמסרו לו במסגרת עסקאות לניכיון שטרות. נראה כי אין חולק, כי המשיב אכן מחזיק בידיו בשטרות שנמסרו לידיו במסגרת עסקאות ניכיון ומעיון בנספחים ג(1) עד ג(5) לתצהירו של המבקש עולה, כי מועדי פירעון כל השטרות מוקדמים למועד הגשת התביעה. כאמור, בא-כוח המשיב פרט במסגרת מכתבו מיום 18.10.2007 מהם הסכומים שנגבו מכוח אותם שטרות המוחזקים בידי המשיב. מכל מקום, אין בעצם החזקת המשיב בשטרות, כדי להקנות למבקש טענת הגנה כלשהי מפני התביעה. ככל שהמשיב ימשיך בגביית השטרות, הרי שהוא מחוייב על-פי דין לדווח על כך לתיק ההוצאה לפועל ולהקטין את החוב בחשבון העיקרי בהתאם.
13. סיכומו של דבר, המבקש יורשה להתגונן מפני התביעה בטענה אחת בלבד, הנוגעת לסך של 840,000 ש"ח המוחזק לטענתו, על-ידי המשיב (או נעלם, לשיטתו) בתנאי שיפקיד בקופת בית-המשפט סך של 50,000 ש"ח, וזאת בתוך 30 ימים מיום שיומצא לידי בא-כוחו העתק החלטה זו."
ב- בש"א (חי') 2315401/07 נפסק מפי כב' הרשם אבישי רובס:[23]

"1. בפני התנגדות לביצוע שטר.
2. המשיב, שהינו תאגיד בנקאי, הגיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה, המחאה על סך של 52,800 ש"ח, שמועד פרעונה 30.5.2007, משוכה על-ידי המבקש לפקודת חברת אר.אס.אס.די למסחר בע"מ (להלן: "החברה"), אשר הוסבה למשיב ואשר חוללה באי-פירעון, עקב אי-כיסוי מספיק (להלן: "ההמחאה").
3. על-פי רישומי תיק ההוצאה לפועל, הוגשה ההתנגדות באיחור אולם, המבקש צרף לתצהירו בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות, במסגרתה הבהיר כי המועד האחרון להגשת ההתנגדות חל ביום חג. מכל מקום, לאור הסכמת בא-כוח המשיב, יוארך המועד להגשת ההתנגדות, עד למועד הגשתה בפועל.
4. לגופו של עניין, העלה המבקש במסגרת תצהירו מספר טענות, כמפורט להלן:
א. ההמחאה נמסרה לחברה, כחלק מסדרת המחאות, לצורך רכישת מוצרי חשמל. לטענתו, ההמחאות נמסרו בלא שנרשמו בהם סכומים ומועדי פירעון, על-מנת שהחברה תשלים את הפרטים החסרים במערכת הדפסת ההמחאות שלה, לפי ההסכם בין הצדדים, וזאת כדי לחסוך בטרחה שברישום ההמחאות.
בהתאם למוסכם בין הצדדים, היתה החברה אמורה לרשום בכל אחת מההמחאות סך של 1,000 ש"ח, בתשלומים חדשיים.
ב. העסקה בוטלה כעבור זמן קצר ביותר והמבקש לא קבל מוצר כלשהו. מנהל החברה הבטיח לו להחזיר לידיו את ההמחאות, אולם לא עשה כן ובשל יחסי האמון בין המבקש למנהלי החברה, לא דאג המבקש לקבל לידיו את ההמחאות.
ג. בניגוד למוסכם וללא הרשאתו, השלימה החברה את ההמחאות בסכומים אסטרונומיים. לטענתו, סכום ההמחאה שהוגשה לביצוע מופרז וחסר פרופורציה לסכום שהיה עליו לשלם לחברה מלכתחילה.
ד. המבקש טען כי המשיב נהג בחוסר תום-לב עת קבל לידיו את ההמחאה שכן, הוא עובד שכיר, הכנסתו דלה, אין לו נכסים או רכוש ולא ייתכן כי המשיב יקבל לידיו המחאה בסכום כה גבוה בנסיבות בהן אין קשר עסקי בינו לבין החברה, בסכום ההמחאה. המשיב היה חייב לסרב לקבל את ההמחאה, הוא עצם עינו, פעל בחוסר תום-לב ובחוסר סבירות. לטענתו, קיים כשלון תמורה מלא וזכותו של המשיב בהמחאה פגומה, מאחר וזכותה של החברה בה היתה פגומה.
5. עם הגשת ההתנגדות, הופכת בקשת ביצוע השטר לתובענה בסדר דין מקוצר. בחינת טענותיו של המבקש במסגרת ההתנגדות שהוגשה על ידיו והשאלה האם ליתן לה רשות להתגונן מפני התביעה על בסיס טענות אלו, יעשו, איפוא, לאור ההלכות שנקבעו לעניין ההליך של סדר דין מקוצר. הלכה היא כי מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 675; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לפיכך, נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. לעומת זאת מי שהגנתו "הגנת בדים" תידחה בקשתו למתן רשות להתגונן (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).
עוד נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, נדרש ממבקש הרשות להגן להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400). המבקש רשות להתגונן נדרש להראות בתצהירו תשתית עובדתית מלאה לכל אחת מטענותיו, שהרי לימים ישמש תצהירו, ורק הוא, גם כתב הגנה בתיק (ראה גם ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721 ו- ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' יאיר רבינוביץ, רואה-חשבון – יו"ר הרשות לבקרת תקציבית, תק-על 2008(1) 3873).
6. במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 5.3.2008, ויתר בא-כוח המשיב על חקירתו של המבקש והצדדים סכמו טענותיהם בעל-פה.
7. המבקש טוען בתצהירו כי ההמחאות נמסרו לחברה במסגרת עסקה לרכישת מוצרי חשמל וכי זמן קצר לאחר מכן, בוטלה העסקה. מעבר לכך, לא פרט המבקש דבר לעניין עסקת היסוד ותצהירו בעניין זה אינו עונה על התנאים שהציבה הפסיקה לעניין רמת הפירוט הנדרשת ממבקש רשות להתגונן. המבקש לא נתן פרטים בנוגע למועד בו נערכה העסקה, מהות המוצרים שנרכשו על ידיו, סכום העסקה, מספר ההמחאות שמסר, מועדי פירעון ההמחאות, מועד הספקת הסחורה, מועד כשלון העסקה (ביטולה) ואף לא צרף לתצהירו מסמכים מהם ניתן היה ללמוד על אותם פרטים חסרים. אם בכך היו מתמצות טענותיו, נראה כי התנגדותו היתה נדחית.
אלא, שהמבקש העלה טענה נוספת לפיה, החברה שבידיה נמסרו ההמחאות, היתה אמורה להשלימן על-ידי רישום סך של 1,000 ש"ח בלבד בכל אחת מהן. בניגוד למוסכם בין הצדדים וללא הרשאתו, רשמה החברה בהמחאה שהוגשה לביצוע סכום אסטרונומי שאין לו פרופורציה לסכום שהיה אמור לשלם לידיה. אמנם, גם הפעם לא השכיל המבקש לפרט מהו אותו סכום שבבסיס עסקת היסוד אולם, הוא טען כי היה על החברה לרשום בהמחאה סך של 1,000 ש"ח בלבד. עצם רישום סכום אחר, בניגוד למוסכם בין הצדדים, בחריגה מהרשאה, פוגם בזכות הקניין של החברה בהמחאה ויש בה טענה משום טענת הגנה לכאורה ביחסים בין הצדדים הקרובים לשטר.
8. המבקש הוסיף וטען כי המשיב נהג בחוסר תום-לב עת נטל המחאה בסכום הנ"ל מהחברה. גם טענה זו לוקה בחוסר פירוט. מנגד, ככל שהמשיב אוחז בשטר כשורה, הרי שעל-פי סעיף סעיף 19 לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") הוא גובר על הפגם של חריגה מהרשאה. כדי לקבוע, שהתובע אוחז כשורה בשטר, חייב בית-המשפט להשתכנע, בין היתר, על-פי הוראות סעיף 28(א)(2) לפקודה, כי התובע נטל את השטר בתום-לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קניינו של המסחר פגומה (ראה ע"א 364/83 ונדה מזרחי נ' פרדי יעקובי, פ"ד מא(3) 402)). השאלה האם המשיב הינו אוחז כשורה אינה יכולה לבוא על פתרונה במסגרת הדיון בבקשת רשות להתגונן ועל בית-המשפט לשמוע ראיות בעניין.
הלכה היא כי די לנתבע המבקש רשות להתגונן כנגד תובענה שהוגשה על-ידי צד שלישי בשטר, שיראה הגנה שהיה מעלה כנגד הצד הסמוך. הגנה זו פוגמת בזכות הקניין בשטר, וכוחה יפה גם לעניין צד השלישי, שאליו סוחר השטר. משמעלה הנתבע הגנה לכאורה כנגד תביעתו של צד קרוב צריך הצד השלישי להרים את נטל השכנוע המוטל עליו לפי סעיף 29(ב) לפקודת השטרות ולהוכיח את אחיזתו בשטר כשורה. בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן, בית-המשפט לא ידון בסוגיה זו ויניח אותה להכרעת בית-המשפט שידון בתיק לגופו, שכן הדבר מחייב עדות מטעם האוחז בדבר מתן תמורה בתום-לב, כאמור בסעיף 29(ב) לפקודת השטרות (ד' בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שמינית) 235-237. ע"א 218/66 חביה ואח' נ' גליק, פ"ד כ(4) 63, 67; ע"א 366/65 תימור חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' מ. אנגלרד חרושת ברזל בע"מ, פ"ד יט(4) 229).
המבקש העלה טענה בדבר חריגה מהרשאה ברישום סכום ההמחאה, המהווה הגנה כנגד צד קרוב. טענותיו בעניין זה, המהוות טענות הגנה כנגד תביעתו של צד קרוב לשטר, לא נסתרו. כאמור, בשלב זה של ההליך, די בכך כדי שהמבקש יזכה במתן רשות להתגונן ואין מקום לבירור שאלת אחיזתו של המשיב בשטר כשורה.
9. הטענה בדבר רישום סכום ההמחאה בניגוד להסכמת הצדדים ובחריגה מהרשאה, נשענת בעקיפין על עסקת היסוד בין המבקש לחברה ולאור חוסר הפירוט בתצהירו של המבקש, הרי שמתקיימים התנאים לחייב את המבקש בהפקדת ערובה לפי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כתנאי למתן רשות להתגונן מפני התובענה (ראה ע"א 462/88 בן-צבי נ' בנק לאומי, פ"ד מד(1) 127; ע"א 507/85 פנון נ' שטראוס, פ"ד מג(1) 106).
לאור האמור לעיל, ניתנת למבקש רשות להתגונן מפני התובענה והערבון בסך 5,000 ש"ח שהפקיד כתנאי לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל כנגדו, ישאר בקופת בית-המשפט עד תום הדיון בתובענה."

ב- בש"א (חי') 2418490/07 נפסק מפי כב' הרשמת ג' ספרא-ברנע:[24]

"בפניי התנגדות לביצוע שטר חוב על סך של כ- 25 אלף שקלים. השטר נמסר בידי המבקשים למשיבה במסגרת יחסיהם העסקיים, אל מול סחורה שסיפקה המשיבה למסעדה בבעלות המבקשים – א. תמר עסקי מסעדות בע"מ (להלן: "החברה").
התקיים בפני דיון בו נחקרה המבקשת על תצהירה, כאשר במעמד הדיון סיכמו הצדדים בעל-פה.
טענות ההגנה של המבקשים
1. המדובר בשטר מיום 26.05.99, לפיכך טענו המבקשים בהישען על סעיף 96 לפקודת השטרות, להתיישנות, תוך שהמשיבה עושה שימוש בשטר הבטל מעיקרו, בפרט שהעובדות והנסיבות שלהלן הובאו לידיעת נציגי המכירות של המשיבה.
2. לגופו של עניין טענו המבקשים כי מחודש 11/03 למבקשים אין כל קשר לחברה, אשר מניותיה הועברו לגברת לבון טובה המשמשת כמנהלת ובעלת מניות יחידה בחברה, כך שלאחר מועד העברה למבקשים לא היתה כל זיקה לחברה וכל זכות חתימה לחיוב חשבונות הבנק ובטח לא להזמנות אשר בוצעו לאחר המועד הנ"ל.
3. המבקשת מס' 1 טענה כי דאגה לעדכן את נציגי המשיבה בעניין העברת המניות.
4. באשר למבקש מר משה אלבין, עטנו המבקשים כי מעולם לא היה לו כל קשר למסעדה, הוא שימש כבעל מניה אחת באופן פורמאלי בלבד כדי לעמוד בדרישת פקודת החברות דאז. לגבי המבקשת המדובר באישה קשישה שהחל מנובמבר 2003 ולאחר בעיות רפואיות לא מבוטלות התנתקה מהמסעדה, ככל שקיימת יתרת חוב אזי נוצרה לאחר שהמבקשים עזבו את העסק.

טענות המשיבה
1. לגבי טענת ההתיישנות הרי שבשטר החוב עליו חתומים המבקשים, מופיע סעיף ויתור על טענת ההתיישנות, כך שאין לקבל את הטענה.
2. המדובר בערבות עליה חתמו המבקשים שהינה לכל חוב של החברה לתנובה בין חוב עבר ובין חוב עתיד.
3. המבקשים לא הציגו כל ראיה שבמועד העברת החברה ב-2003, לא היה חוב לחברת תנובה, וזאת בלי לוותר על הטענה שגם חובות עתיד מעבר לתאריך זה מכוסים במסגרת הערבות.
4. המבקשים הסתירו בתצהירם כי העברת העסק היתה לכלתם, העברה שנעשתה ללא כל תמורה וללא כל הסכם בכתב.
5. המבקשים לא הראו שהומצאה ערבות אחרת להחליף את ערבותם.
דיון ומסקנות
טענתם הראשונה של המבקשים כאמור, הינה כי מדובר בשטר שהתיישנות חלה עליו היות וחלפו למעלה משבע שנים וזאת בהסתמך על סעיף 96 לפקודת השטרות (נוסח חדש). אין בטענתם זו של המבקשים ולו הגנה לכאורה, שכן מעיון בשטר ניתן לראות כי בשטר מודפסת הוראה לפיה 'הצדדים לשטר מוותרים בזה במפורש על טענת ההתיישנות לפי סעיף 96 לפקודת השטרות (נוסח חדש)'. מסעיף 96(א) סיפא, לפקודת השטרות עולה כי ניתן להתנות על תקופת ההתיישנות, כפי שנקבע: '... ואולם צד לשטר חליפין, לשיק או לשטר חוב, יכול לוותר על טענת ההגנה שאין להיזקק לתובענה נגדו על-פי מסמך כאמור, משום שעברה התקופה האמורה בסעיף-קטן זה, ומותר לרשום את הוויתור בין בגוף המסמך כאמור ובין בתעודה נפרדת...', על-כן טענה זו נדחית.
באשר לטענה כי החברה לרבות מניות החברה עברו לניהולה של הגברת לבון טובה ב-11/03 וממועד זה הודיעו המבקשים למשיבה כי מניות החברה הועברו כאמור. בדיון עצמו חזרה המבקשת על טענתה ואף הוסיפה ופירטה כי הודיעה לנציגת המשיבה בשם מזל על כך שהעבירה את מניותיה בחברה, כאשר אל מול זאת טוען בא-כוח המשיבה שמזל טוענת שלא היתה הודעה שכזו. לטענות עובדתיות של בא-כוח המשיבה אין משקל ראייתי בשלב זה, וטענתו רק מאשרת את העובדה שישנה אצל המשיבה עובדת בשם מזל. מדובר בטענה בעל-פה, שלא נסתרה בחקירה נגדית, ויש לתת למבקשים רשות להתגונן בגינה.
מנגד מסמכי רשם החברות המעידים לכאורה על העברת החברה לגברת לבון, כפי שצירפו המבקשים לבקשה אינם חתומים ב"נתקבל" של רשם החברות, יתירה מזאת כפי העולה מחקירת המבקשת ישנה סתירה פנימית בטענותיה כי העבירה את המניות בחברה לכלתה, שכן בעדותה ציינה: 'לשאלתך אם עשיתי את ההסכם למכירת העסק אני משיבה שלא מכרתי שום דבר' (פרוטוקול מיום 27.02.08, עמ' 1, שורה 5).
עם זאת ההלכה היא כי במסגרת בקשת רשות להתגונן, בית-המשפט אינו קובע עובדות או ממצאים על סמך מהימנות עדויות. בית-המשפט אינו בודק מהו טיב ראיות הנתבע או כיצד יצליח להוכיח את טענותיו. כל שעל בית-המשפט לבדוק הוא האם טענות ההגנה אשר הוצגו על-ידי הנתבע מקימות לו הגנה ראויה מפני התובענה. גם כאשר הגנתו של המבקש דחוקה, תינתן לו רשות להתגונן ראו: ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41; ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400; ע"א 3374/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אליהו אוזן; ע"א 544/81 מנחם קיהל נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518.
ב- ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66, 69-70 נקבע:
'לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן. זאת משום שסדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו.' (זוסמן, 618)
ולעניין זה, 'אין לקבוע שהעניין הוא כך, אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה 'הגנה לכאורה': (שם, שם).
מכיוון שכך:
'די לו (לנתבע-ד.ל) להראות כי הגנה אפשרית בפיו ולו רק בדוחק, ובית-המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה, והנתבע יצא מקופח.'
כאמור, לא בקלות תידחה בקשת רשות להתגונן והתביעה תוכרע מבלי שינתן לנתבע לפרוש את מלוא טענותיו. מטרתו של הליך ההתנגדות הינה למנוע דיון בתובענה רק אם לא קיים ספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. לפיכך ההלכה היא כי הבקשה תידחה רק אם אין בתצהיר הגנה כלשהי, וגם מי שההגנה שהוא מעלה דחוקה וסיכוייו להצליח להביא לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל רשות להתגונן.
תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי ניתן להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים שונים. על-פי ההלכה, יעשה שימוש בסמכות זו כאשר תצהיר ההגנה "כמעט" לא מגלה הגנה, וההגנה נראית על פניה קלושה ביותר או כאשר לוקה היא בחוסר בהירות או פירוט.
בנסיבות תיק זה אינני יכולה לקבוע כי אין למבקשים הגנה כלשהי, והגם שטענותיהם כנגד חובם קלושות, וכוללות סתירות, וטענת העברת הבעלות לכלתם נטענו באופן לאקוני ובלתי-מספק, הרי משקלן המצטבר של הטענות מביא אותי למסקנה כי אין לדחות את הבקשה, וראיתי לנכון לקבוע כי אם יפקידו המבקשים את הסכום של 10,000 ש"ח כאמור לעיל יוכלו להתגונן כנגד התביעה.
מחד לא נחסמת דרכם של המבקשים להוכיח טענותיהם אשר נטענו באופן לקוי בשלב זה, ומאידך מובטח למשיבה לפחות פיצוי על ההוצאות שייגרמו לה כתוצאה מגרירה לניהול הליך מלא, אם יתברר בהמשך כי אין בפי המבקש הגנה של ממש.
הסכום נקבע על פחות ממחצית הקרן, לאחר ששקלתי את טענות בעלי הדין ועיינתי במכלול החומר שבתיק.
הסכום יופקד במזומן או בערבות בנקאית בתוך 30 יום מהמצאת ההחלטה לידי בא-כוח המבקש.
אם לא יופקד הסכום במועד תדחה ההתנגדות וניתן יהיה לחדש הליכי הוצל"פ."

3. כאשר המבקש מציב הגנה ראויה – אין להורות על הפקדת ערובה

ב- בש"א (ת"א-יפו) 153616/08[25] נקבע מפי כב' השופט מנחם (מריו) קליין:

"החלטה
בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר.
ראשית, בטרם אדון בבקשה לגופו של עניין, אציין כי בדיון מיום 10.03.08 הוצא לצדדים על-ידי בית-המשפט, בכדי לחסוך בהוצאות, וכיוון שהנושא הנדון בתיק זה די דומה לתיק אחר אשר המתין להכרעה, להגיע להסדר דיוני ביניהם ולפיו מה שיוכרע בתיק האחר יחול גם בתיק זה.
לאחר דין ודברים, בחרו הצדדים לטעון טענותיהם באריכות ומשכך אין מנוס מלתת הכרעה לגופו של עניין, גם בתיק זה.
התובעת הינה מודום יעוץ והכוונה, אשר עסקה בזמנים הרלבנטים בנציגות אוניברסיטת לטביה בישראל.
לטענת התובעת, מר ביטון אברהם (להלן: "המבקש" או "הנתבע") למד באמצעות התובעת בשיטה של לימוד מרחוק את הלימודים האקדמיים באוניברסיטת לטביה. הוא אף קיבל דיפלומה מאת אותה אוניברסיטה. הנתבע פרס את תשלומי שכר הלימוד באמצעות כרטיס אשראי אולם ביטל את הרשאת החיוב בטענה של כשלון תמורה ובכך נותר הנתבע חייב לתובעת סך 3,000 ש"ח נכון ליום 09.07.01.
כל דרישותיה של התובעת אל הנתבע בדבר סילוק החוב לא נענו.
בתאריך ה- 06.02.08 הגיש הנתבע לבית-המשפט בקשת רשות להתגונן. בתצהיר שהוגש מטעמו הראה כי קיימת התחייבות מאת התובעת מיום 15.06.99 כי באם לא יקבל הסטודנט דירוג שכר יוחזר מלוא כספו אשר שילם עבור לימודי (נספח ד' לבקשת רשות להתגונן). לאור "פרשת התארים" (בג"צ 4573/05) לא ניתנו עוד דירוגי השכר ועל-אף שהנתבע השלים את כל מטלותיו וקיבל את התואר, הוא לא זכה לדירוג שכר כפי שהובטח במסמך הנ"ל.
משכך, לא רק שהוא אינו חייב דבר לתובעת אלא התובעת אף חייבת להחזיר לו את שכר הלימוד שהיא הספיקה לגבות.
בתאריך ה- 10.03.08 נוהל בפני דיון בבקשת הרשות להתגונן.
בא-כוח התובעת טענה ארוכות וחזרה על דבריה אשר נשמעו בקשב רב עוד בדיון הקודם באותו עניין. לטענתה, אין טעם ליתן רשות להתגונן מאחר ואין כל טענת הגנה ממשית בתצהיר המבקש. לחילופין ביקשה להתנות את בקשת הרשות להגן בהפקדת ערובה. לגישתה הנתבע נרשם ללימודיו בעידוד מקום עבודתו ונספח ד' אשר מבקש הנתבע להיאחז בו בכדי להתחמק מתשלום שכר הלימוד, ניתן רק בשנת 1999 שנה לאחר שהנתבע החל את לימודיו. לטענתה, נושא השקילות או דירוג השכר אינו בידיה וכן לא היתה שותפה בועדה אשר דנה בכך.
מכל מקום היא מסתמכת על המילה "או" במסמך וטוענת שגם אם לא ניתן דירוג שכר, תואר, הנתבע כן קיבל.
מנגד טען בא-כוח המבקש כי בכך שהתובעת התחייבה להביא לכך שהמבקש יקבל דירוג שכר וזאת לאור הכרה התואר אשר עמל בעבורו, המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת פרשנית לגבי המסמך דבר אשר מחייב בירור מעמיק. באשר לבג"צ 4573/05 מציין בא-כוח המבקש כי דיון זה עסק ביחסים שבין הרשויות ובין התלמידים, ובבקשה זאת נתבקשת בירור סוגיה בין התובעת למבקש שהינו אחד מבוגריה וביחס להסכם שסוכם בין הצדדים.
דיון
אמנם מצויים אנו בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על בית-המשפט להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו (ראה ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66, 70).
בחינת בקשותיו של הנתבע אינו מצריך לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו או אחרת לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהיר הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה (ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי, פ"ד ל(3) 437, 443).
לעניין זה חייב בית-המשפט לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אלא-אם-כן נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על בית-המשפט למנוע את סיכול מטרתו של ההליך על-ידי העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו על-מנת למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו על-ידי הגשת תובענה בסדר דין מקוצר (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח', פ"ד כ(2) 520, 522).
בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובעים יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בבית-המשפט.
טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית-משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא – באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית-המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית-המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, הקלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.
בשלב זה, עלינו לזכור כי אין מוטלת על הנתבע החובה, לשכנע את השופט בצדקת דבריו או כי יזכה בעתיד בהליך השיפוטי אלא אך כי גרסתו מציבה "נקודה הגיונית" בה ניתן להיאחז על-מנת להפריך את טענות התביעה (ד' בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה רביעית, התשנ"א) 86).
לאחר שעברתי על תצהיר המבקש ושמעתי את החקירה הנגדית וסיכומי בא-כוח המבקש מצאתי הגנה לכאורית אשר אם תוכח, תוכל להוות הגנה ראויה. אין ספק שכתב ההתחייבות של התובעת ניתן למספר פרשנויות (ייתכן אף שהפרשנות של בא-כוח התובעת היא הנכונה) אך הקביעה הסופית לגבי הפרשנות הנכונה תיתכן רק לאחר שמיעת עדויות הצדדים ובמיוחד אותו אורגן של התובעת שהכין מסמך זה. משכך בדעתי לקבל את בקשת הרשות להתגונן שהגיש המבקש. נראה כי אכן יש צורך בדיון מעמיק באשר לתוכנו של ההסכם ולהתחייבות התובעת כלפי המבקש, וזאת יעשה רק לאחר שמלא חומר הראיות יהיה מונח בפני בית-המשפט.
בנסיבות אלו גם אין כל מקום להפעיל את תקנה 210 לתקנות בדבר הפקדת ערבון, שכן אין המדובר בהגנה קלושה או חסרת פירוט או פרטים.
תשומת-לב הצדדים להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, המתייחסות לתביעות בסד"מ, שניתנו בהם רשות להגן והועברו לפסים של "הליך מהיר".
אני מחייב את התובעת בהוצאות הבקשה והדיון בסך 2,700 ש"ח (כולל מע"מ) אשר ישולמו ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי."

1 בש"א (חי') 7332/08 חוסן כפר שיתופי של תנועת חרות בית"ר על-שם שלמה בן יוסף בע"מ ואח' נ' שמחה קלמנוביץ, תק-של 2008(2) 1324 (2008).
2 בש"א (אשד') 2402/07 עורך-דין יורם ביתן נ' פלאפון תקשורת בע"מ, תק-של 2008(2) 7946 (2008).
3 בש"א (רח') 1638/07 נח וגמן נ' עזרא עייני, תק-של 2008(2) 7910 (2008).
4 בש"א (ב"ש) 2155/08 אוטו גד ש.ע. בע"מ נ' לוי שמואל, תק-של 2008(2) 10328 (2008).
5 בש"א (חי') 4536/08 נוישטלר תשתיות בע"מ (הנתבעת מס' 1) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2008(2) 6318 (2008).
6 בש"א (חי') 6080/08 פייברנט בע"מ נ' עומר זיווד אלקטרוני בע"מ, תק-של 2008(2) 3844 (2008).
7 בש"א (ראשל"צ) 109/08 קפה שחרית בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (סניף נאות רחל), תק-של 2008(2) 4075 (2008).
8 בש"א (אשד') 2462/07 זירד אריה נ' ה.ג. ספרים בע"מ, תק-של 2008(2) 2184 (2008).
9 בש"א (אשד') 1522/07 ליזה ברק נ' בכורה סוכנות לביטוח (1996) בע"מ, תק-של 2008(1) 25764
(2008).
10 ת"א (ת"א-יפו) 68778/07 מודום יעוץ והכוונה בע"מ נ' חדד רפי, תק-של 2008(1) 19433 (2008).
11 בש"א (נת') 234/07 סרסור גאד סאלח נ' בנק לאומי סניף כפר קאסם, תק-של 2008(1) 16638 (2008).
12 בש"א (עכו) 1397/08 אבו סאלח ריאד מוחמד נ' בטון עשב בע"מ, תק-של 2008(1) 16341 (2008).
13 בש"א (ת"א-יפו) 182475/07 דלק נדל"ן בע"מ נ' דנבאר מרכז (1998) בע"מ, תק-של 2008(1) 15913
(2008).
14 בש"א (חי') 2304/08 סלסרנקו גנאדי נ' פרפקט פלוס בע"מ, תק-של 2008(2) 7675 (2008).
15 בש"א (ת"א-יפו) 157076/08 דיכטר בת חן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(2) 6141
(2008).
16 בש"א (חי') 8473/07 טולוצ'ינסקי יוסף נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, תק-של 2008(2) 3113 (2008).
17 בש"א (אשד') 424/06 זכוכית דרום (1982) בע"מ נ' Dow Europe Gmbh (חברה זרה), תק-של 2008(2) 2537 (2008).
18 בש"א (חי') 3341/08 קיובוטרו לופו נ' אגודת ישיבת "תפארת ישראל" בחיפה, תק-של 2008(2) 2162 (2008).
19 בש"א (חי') 5930/07 עבדו עבדו יעקב נ' פלאפון תקשורת בע"מ, תק-של 2008(2) 2179 (2008).
20 בש"א (ת"א-יפו) 13250/06 דן זהב בע"מ ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, תק-מח 2008(2) 1332
(2008).
21 בש"א (עכו) 3765/07 חדיד היפא איוב נ' גרייס מירה פאיז, תק-של 2008(1) 27998 (2008).
22 בש"א (חי') 10193/07 אלבואקנה בורהאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט סניף אום א, תק-של 2008(1) 27406 (2008).
23 בש"א (חי') 15401/07 דיאב אבראהים נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2008(1) 29196
(2008).
24 בש"א (חי') 18490/07 אלבין תמר ואח' נ' תנובה מרכז שיתופי בע"מ, תק-של 2008(1) 20750 (2008).
[25] בש"א (ת"א-יפו) 153616/08 מודום יעוץ והכוונה בע"מ נ' ביטון אברהם, תק-של 2008(2) 4244 (2008).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סדר דין מקוצר (תקנות 202 עד 214 לתקסד"א)