רשות לתקן (תקנה 92 לתקסד"א)

ב- בש"א (ת"א-יפו) 154992/08[19] נפסק מפי כב' השופטת ארנה לוי:

"בפני בקשה לתיקון כתב התביעה.
1. ביום 13.3.07 הגיש התובע תביעתו בתיק זה. הוא הגדירה כתביעת נזיקין והסעד הנתבע במסגרת התביעה הוא פיצויים בסכום של 100,000 ש"ח. בתביעה נטען כי התובע היה שנים רבות בעל דוכן בתחנה המרכזית הישנה ולאחר מכן בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. נטען כי הדוכן הוקם 'ברשות וברישיון מאת משרד מנכ"ל העיריה המאשר לו במפורש להציב שם דוכן רוכלות'. נטען כי ביום 18.12.06 הוציא יו"ר הוועדה המקומית תל-אביב-יפו צו הריסה מינהלי בהתאם לסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") לסככה שהוקמה בסמוך לדוכן והיוותה חלק ממנו. נטען כי התובע הרס את אותה סככה לאחר קבלת הצו אך למרות זאת ביום 14.2.07 הגיעו למקום נציגי הנתבעת והרסו כליל את כל הדוכן. נטען כי הריסת הדוכן נעשתה שלא כדין. נטען כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות כלפי התובע ופעלה כלפיו ברשלנות. לכן, נטען, עליה לפצותו בגין הריסת הדוכן.
2. ביום 8.10.07 הוגש כתב הגנה. במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי מבנה הדוכן היה ללא היתר וממילא היה דינו הריסה; כי הנתבעת פעלה על-פי צו הריסה שניתן כדין וכי התובע ניהל במקום עסק ללא רישיון ועשה שימוש לא כדין בדוכן. לא הוגש כתב תשובה.
3. ביום 9.1.08 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בתיק וניתנה החלטה על הגשת ראיות הצדדים בתצהירים. על התובע היה להגיש ראיותיו עד ליום 10.2.08. הוא לא עשה כן וביום 19.2.08 הגיש בקשתו זו לתיקון כתב התביעה. במסגרת הבקשה נטען כי התובע הופתע מקריאת הטענות בכתב ההגנה על פיהן לא היה היתר לדוכן ונעשה בו שימוש שלא כדין. לאור טענות מפתיעות אלו, נטען, מתבקש תיקון כתב התביעה 'והוספת סעד הנוגע להצהרה על זכויותיו של המבקש בדוכן שנהרס'. נוסח הסעיף אותו מבוקש להוסיף לכתב התביעה לעניין הסעד המבוקש (סעיף 63) הוא כדלקמן: 'לאור האמור יתבקש בית-המשפט ליתן צו המצהיר כי בהתאם לאישור מנכ"ל העיריה הוא זכאי להקים את הדוכן ברחוב יסוד המעלה כאמור באישור ולנהל בו את עסק הרוכלות שלו בהתאם לתנאי האישור שנקבעו'. הנתבעת, בתגובתה מיום 18.5.08, מתנגדת לבקשה. לטענתה הסעד ההצהרתי אינו רלבנטי לתביעת הפיצויים בגין הריסת הדוכן ומעבר לכך אינו בסמכות בית-משפט זה אלא בסמכותו הייחודית של בית-המשפט לעניינים מינהליים.
4. בא-כוח הצדדים הוסיפו וטענו בעניין זה בישיבת קדם המשפט מיום 22.5.08. בא-כוח התובע טען כי העיריה אינה מאפשרת לתובע להקים מחדש את הדוכן שנהרס ולכן 'אני מבקש שבית-המשפט ייתן לתובע את הזכות לעבוד' וכן מתבקש סעד הצהרתי 'לפיו הוא זכאי להקים את הדוכן'. הוא טען כי סעד זה בסמכות בית-משפט זה כיוון שמדובר בפרשנות מסמך ולכן אין מדובר בנושא המצוי בסמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים. בא-כוח הנתבעת חזר ואמר כי לא ניתן לעקוף את דיני התכנון והבניה ורישוי עסקים. הוא הבהיר כי על התובע, המבקש להקים מבנה או לנהל עסק, להגיש בקשה מתאימה להיתר או רישיון ובכל מקרה הנושא אינו בסמכות בית-משפט זה. הוא הדגיש כי עניין ההיתר היה עוד במחלוקת לפני ההריסה וללא קשר אליה וטענות הנתבעת היו ידועות לתובע.
דין הבקשה להידחות.
5. עילת התביעה בתובענה היא הריסת מבנה שלא כדין והסעד המבוקש הוא פיצויים. התובע טען בכתב התביעה כי הדוכן שנהרס הוקם כדין וגם השימוש בו היה כדין והנתבעת הכחישה זאת במסגרת כתב ההגנה. אם יתעורר, במסגרת הדיון בתובענה, הצורך לדון בשאלות חוקיות המבנה שנהרס וחוקיות השימוש בו, הן תידונה במסגרת סמכותו הנגררת של בית-משפט זה בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אם כי איני סבורה כי יש רלבנטיות לשאלות אלו לצורך ההכרעה בעניין שבמחלוקת שהרי גם אם מדובר במבנה שהוקם ללא היתר בניה ונוהל בו עסק ללא רישיון, הנתבעת לא היתה רשאית להרסו אם לא היה בידה צו הריסה מתאים. מעבר לכך, בית-משפט זה אינו מוסמך לדון בסעד הנוסף המבוקש על-ידי התובע כסעד עצמאי.
6. התובע עותר לסעד הצהרתי שיאמר כי הוא רשאי להקים מבנה במקום זה שנהרס וכי הוא רשאי לנהל עסק במבנה שיקום או במבנה אחר, בניגוד לעמדת רשויות התכנון והבניה ורישוי עסקים, כל זאת בהסתמך על "כרטיס רוכל" ואישור ל"דוכן על גלגלים" לרוכלות שקיבל ממנכ"ל העיריה לפני שנים רבות. הבקשה היא, למעשה, למתן היתר בניה ורישיון עסק. אם כך, על התובע, ראשית, להגיש בקשות מתאימות לגופים המוסמכים על-פי חוק התכנון והבניה וחוק רישוי עסקים (ויצויין כי מנכ"ל העיריה אינו הגוף המוסמך לצורך זה) לקבלת היתרים מתאימים, אם עוד לא עשה כן. אם ירצה לתקוף החלטות גופים אלו – בית-המשפט המוסמך לדון בכך, במסגרת סמכותו הייחודית, הוא בית-המשפט לעניינים מינהליים בהתאם לחוק בית-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. בתוספת הראשונה לחוק בית-המשפט לעניינים מינהליים נכללים ענייני רישוי עסקים ותכנון ובניה ועתירה כנגד כל החלטת רשות מוסמכת בעניינים אלו מקומה בבית-המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 5 לחוק).
7. יש להדגיש כי עילת התביעה היא מבנה שנהרס שלא כדין. גם אם אותו מבנה הוקם כדין, כטענת התובע, הרי שבכל מקרה הקמת מבנה חדש, גם חדש במקום ישן, טעונה היתר בניה ודומה שאף התובע עצמו אינו טוען כי קיים בידו היתר בניה למבנה חדש. בית-משפט זה אינו מוסמך להעניק היתרי בניה ולא ניתן לבקש סעד זה בבית-משפט זה. לעניין רישיון העסק – אם התובע מבקש לנהל עסק בתוך מבנה חדש שיקים – הרי שרישיון לנהל עסק במבנה טעון רישיון על-פי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 ובית-משפט זה אינו מוסמך להעניק רשיונות עסק. גם אם התובע טוען כי בידו היתר בניה ורישיון עסק על-פי דין אלא שהרשויות המוסמכות מסרבות להכיר בכך, הרי שטענתו היא, למעשה, כי הרשויות המוסמכות ביטלו שלא כדין היתר בניה ורישיון עסק שהיו לו. גם מקומן של טענות אלו בבית-המשפט לעניינים מינהליים.
8. התובע מנסה לטעון כי הסעד המבוקש הוא "פרשנות" מסמכים בלבד ולא היא. הסעד המבוקש הוא הכרעה בסכסוך שעניינו זכויות בניה ורישוי עסק ומתן היתר בניה ורישיון עסק, כפי שבא-כוח התובע עצמו הבהיר במהלך הדיון. הסעד המבוקש הוא כי בית-המשפט 'ייתן לתובע את הזכות לעבוד', כלומר, יתיר לתובע להקים מבנה הטעון היתר בניה על-פי חוק התכנון והבניה, ולנהל בו עסק, עיסוק טעון רישיון על-פי חוק רישוי עסקים. סעדים אלו אינם בסמכות בית-משפט זה. גם אם הייתי מקבלת הטענה כי מדובר ב"פרשנות" בלבד, הרי ש"פרשנות" הקובעת שעל הרשות, בניגוד לעמדתה, לתת לאדם היתר בניה או רישיון עסק על בסיס מסמכים אשר נטענות לגביהם טענות שונות ואשר לכשעצמם אינם מהווים היתר בניה או רישיון עסק בהתאם לחוק – היא במהותה עתירה כנגד החלטת הרשויות המוסמכות בעניין תכנון ובניה או רישוי עסקים. מעבר לנדרש יצויין כי המסמכים עליהם מסתמך התובע הם, כאמור, "כרטיס רוכל" ואישור מנכ"ל העיריה ל"דוכן רוכלות" ובו הותר לתובע "למכור על גבי דוכן על גלגלים". "רוכלות" מוגדרת בסעיף 2א לחוק רישוי עסקים כ 'עיסוק בקניה, במכירה או בהצעת שירותים או מלאכה לציבור שלא בתוך מבנה קבע'. אין חולק כי המבנה נשוא התובענה היה מבנה קבע ולא מבנה נייד על גלגלים כך שטענות התובע כי היו בידו היתר בניה ורישיון לעסוק במבנה קבע לכאורה אינן תואמות המסמכים שהציג. כל אלו מחזקים המסקנה כי אין מדובר בפרשנות מסמכים גרידא אלא בעתירה למתן היתר בניה ורישיון עסק.
9. לאור כלל האמור, תיקון כתב התביעה לא רק שאינו דרוש לצורך הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים בהתאם לעילת התביעה, כנדרש בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אלא שעניינו הוספת סעד שאינו בסמכות בית-משפט זה. לפיכך, הבקשה נדחית.
10. הצדדים יגישו ראיותיהם בהתאם להחלטה מיום 9.1.08 כדלקמן: התובע עד ליום 15.7.08, הנתבעת עד ליום 1.9.08. התיק קבוע לקדם משפט ליום 16.9.08 בשעה 09:00."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 58237/07[20] נפסק מפי כב' השופט עודד מאור:

"לפניי בקשה לתיקון כתב התביעה (להלן: "הבקשה").
ראשיתה של תביעה זו הוא בבקשה לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל.
הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר, ובין היתר טענה שהחתימה שעל השיק נשוא התיק אינה חתימתה, וכי החתימה זוייפה.
בנוסף טענה הנתבעת כי לא כתבה דבר על השיק, לא נתנה הרשאה למאן דהוא לחתום בשמה על גבי השיק ולא למסור בשמה את השיק.
נטען על ידה שהיא אינה מכירה את התובע ולא היה לה כל קשר עימו ואף לא עם העסק שחותמתו מצויה על השיק.
ביום 10.10.2007 ניתנה למשיבה רשות להתגונן, ולאחר ישיבה מקדמית שהתנהלה ביום 13.11.07 לפני כב' השופטת פרוסט נקבע התיק להוכחות ליום 24.12.07.
סמוך למועד ישיבת ההוכחות הנ"ל, הגישה הנתבעת בקשה לדחות את הדיון, והישיבה נדחתה ליום 10.6.08.
התובע עותר עתה, בסמוך לישיבת ההוכחות (הנדחית) לתקן את כתב התביעה בטענה כי בעלה של התובעת, שהוא זה שהעביר את השיק לידי התובעת, הודה בחקירה משטרתית שהתנהלה נגדו וכן בדיון שהתקיים בבית-המשפט, שנהג לקבל שיקים מעותדים מהנתבעת ולמסור לתובעת את השיקים בתמורה לקבלת כספים.
מאחר והבעל נפטר, נבצר מהתובע לחקור אותו, בקשר לנסיבות חתימת השיק ומסירתו לידיו.
לפיכך עותר התובע לתקן כתב התביעה על-מנת לשקול לצרף את עזבונו של הבעל כנתבע נוסף, וכדי לחייב את הנתבעת בסכום התביעה גם מכוח הרשאה ו/או הסכמה למסירת ההמחאה.
מנגד, טוענת המשיבה שיש לדחות את הבקשה, בין היתר לאור השלב המתקדם בו מצוי התיק, ולא ברור מדוע נמנע התובע מלהגיש את הבקשה קודם לכן.
לגופו – נטען שהנתבעת הסתמכה על התביעה המקורית, ותיקון כתב התביעה ידרוש מהנתבעת לחזור לתחילת ההליך. למעשה, תיקון כתב התביעה יוביל לתובענה חדשה בעילות אחרות ונוספות. יתרה מכך, אילו התובענה תוגש מחדש הרי שכבר התיישנה, ואילו תיקון כתב התביעה מבקש לעקוף ולשלול את עניין ההתיישנות.
דיון
'העקרונות הכללים המנחים את בית-המשפט בסוגיית תיקון כתבי טענות, הם תרומת התיקון ליעילות ההליך המשפטי, ולגיבוש השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין.' (ראה: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, סיגא) 120)
סמכות זאת מוקנית לבית-המשפט מכוח תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב תביעתו, כך שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת נעתרים לו ברוחב לב, אך זאת בחריגים (לעניין זה אני מפנה ל-רע"א 2345/98 סלים דנגור ו-3 אח' נ' חנוך ליבנה ו-3 אח', פ"ד נב(3) 427, 431-432).
כלל הוא, מקרים בהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב או מקרים בהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אם היתה מוגשת הבקשה מחדש. חריגים הקשורים במבקש התיקון הקשורים להתנהגות בעלי הדין טרם הגשת בקשת התיקון, ושיהוי יתר בהגשת בקשת התיקון (ע"א 329/60 פנחס נ' תעשיית אבן וסיד, פ"ד ט 487, 490).
במקרה דנן, התובע אומנם הזמין את הבעל כעד מטעמו לדיון ההוכחות שנדחה אשר היה קבוע ליום 24.12.2007. אולם כבר בחודש דצמבר 2007 ידע המבקש כי בעלה של המשיבה נפטר (ראה אישור משרד החקירות מחודש דצמבר 2007 שצירף התובע לבקשה).
תמוה מדוע נמנע התובע להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ברגע שידע כי בעלה של המשיבה נפטר וזאת עד עתה. שיהויו של התובע בעניין זה לא ברור כלל.
יתרה מכך – לא נהיר הצורך בצירוף עזבונו של הבעל כנתבע נוסף – בלא שתוגש תביעה מתוקנת ולא אך הוספת נתבע – ולא הוסבר כלל הצורך בתיקון על-מנת שניתן יהיה לחייב את הנתבעת גם מכוח הרשאה ו/או הסכמה למסירת הרשאה.
לשיטת התובע, הבעל המנוח היה אמור לתמוך בנסיבות מסירת השיק, ולשיטת התובע דברי הבעל מגובים במסמכים.
מטעמים אלו – אין מקום להיעתר לבקשה, והיא נדחית."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 154824/08[21] נפסק מפי כב' השופטת אביגיל כהן:

"1. תביעה זו הוגשה עוד בשנת 2003. החלטות בנושא תיקון כתב התביעה כבר ניתנו בתיק וכן ניתנו החלטות על-ידי המותב הקודם אשר ישב בתיק, כב' השופטת מארק-הורנצ'יק.
2. ביום 9.1.08 בישיבת קדם המשפט, הלין בא-כוח התובעים על תוכן ההחלטה שניתנה על-ידי כב' השופטת מארק הורנצ'יק מיום 23.4.07 בנושא תיקון כתב תביעה וציינתי בהחלטה, כי אינני ערכאת ערעור ואין מקום שאשנה החלטות מפורשות שניתנו בתיק.
3. הבקשה שבפני היא בקשה שהוגשה ביום 17.2.08 לתיקון כתב תביעה.
בבקשה צוין, כי כתב התביעה בנוסחו המתוקן לא פוסח על עילות התביעה של התובעים כנגד הנתבע וזאת בהתאם להחלטת בית-משפט ולפיה כתב תביעה מתוקן יוגש כנגד המשיב כתביעה אישית ולא כתביעה של החברה כנגד המשיב.
המבקשים הבהירו, כי למרות שאין מדובר בתביעה נגזרת של חברה שהיתה בבעלות המשיב, הרי קיימת להם הזכות לתבוע את המשיב בתביעה אישית וגם את החברה עצמה על-מנת שלא ישתמש המשיב באישיות המשפטית הנפרדת שלא כדין.
בכתב התביעה המתוקן מצורפת חברת א. חן הפקות ותקשורת (2000) בע"מ כנתבעת מס' 1 והמשיב כנתבע מס' 2.
4. המשיב הגיב לבקשה וטען, כי הוא מתנגד לתיקון כתב התביעה כפי שהתבקש.
המשיב ציין, כי בגין ההחלטות השיפוטיות הקודמות שניתנו בתיק, קיים הכרח לתקן את כתב התביעה.
אך כתב התביעה המתוקן בנוסח שצורף לבקשה דנן, לא רק שאינו עולה בקנה אחד עם החלטות קודמות של בית-משפט זה, אלא מתעלמות ועוקפות את ההחלטות הקודמות בדרך מלאכותית ביותר ובאופן שמבזה את הרציונאל והתכלית העומדים בבסיס אותן החלטות.
בית-המשפט נתן ביום 30.7.06 החלטה הדוחה את הבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת. ההחלטה ניתנה מטעמים מהותיים ולגופם של דברים, ועל-כן היה צריך לתקן את כתב התביעה המקורי באופן שעילות התביעה הנוגעות לחברה יימחקו מכתב התביעה.
במסגרת הבקשה הנוכחית לתיקון כתב תביעה, התובעים עומדים פעם נוספת על דיון באותו כתב תביעה מקורי שהוגש, מבלי שנעשתה כל התאמה להחלטה שניתנה בתביעה הנגזרת.
5. עוד טען המשיב, כי המבקשים עצמם לא טענו, כי כתב התביעה המתוקן משנה את העובדות שהוצגו בכתב התביעה הקודם אלא כתב התביעה המתוקן מבצע תיקון במישור המשפטי בלבד וכן, כי בכתב התביעה המתוקן המבוקש על-ידי התובעים, מופיעים שני תובעים במקום שלושה, כאשר החברה הופכת לנתבעת ולא ניתן לעשות זאת כאשר לא בוצע כל שינוי בעובדות בכתב התביעה המתוקן למול עובדות כתב התביעה המקורי, ותוספת של טיעונים משפטיים והרצאה אודות תורת הרמת המסך, אין בה כדי ליצור עילות תביעה חדשות, כאשר מדובר באותן עובדות ובאותן עילות תביעה.
6. המשיב הבהיר, כי הוא לא מתנגד לתיקון כתב תביעה אך אין להפוך את ההליך המשפטי "לחוכא ואיטלולא" (מתוך סעיף 33 לתגובה) ועל המבקשים היה לפרט בבקשה את התיקון המבוקש, לצרף תצהיר כנדרש, ולא כפי שנהגו בהגשת כתב תביעה מתוקן שאין בו כל תיקון מהותי.
7. בא-כוח המבקשים בתשובתו טען, כי כתב התביעה המתוקן בנוסחו אינו סותר החלטות קודמות של בית-משפט ועילות המבקשים הנוגעות לתביעות החברה הוסרו מכתב התביעה המתוקן, עקב דחיית הבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת בשם החברה, והחברה הוספה כנתבעת וזאת בשל שימוש לרעה במשיב במסך ההתאגדות של החברה.
8. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים מצאתי לנכון לאפשר את תיקון כתב התביעה כמבוקש.
אין חולק על כך, שבתיק לא אושרה תביעה נגזרת בשם החברה ותיקון כתב התביעה לא מוביל להחלטה שסותרת את ההחלטה שניתנה.
אם אכן, כפי שטוען בא-כוח המשיב, כתב התביעה המתוקן לא מגלה עובדות המקימות עילת תביעה נגד החברה אשר נוספה כנתבעת, ממילא התביעה תידחה בבוא היום.
הרי נטל ההוכחה הוא על התובעים. התובעים צריכים לפרט בכתב התביעה את העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה וממילא בהיעדר עובדות המהוות את עילת התביעה, לא תתקבל התביעה (ראה לעניין זה החלטתו של כב' השופט רובינשטיין מיום 15.5.08 ב- רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ).
אך אין מקום שלא לאפשר את תיקון כתב התביעה.
יובהר, כי תקנה 92 לתקסד"א מאפשרת תיקון כתב תביעה בכל עת וזאת על-מנת שניתן יהיה להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין.
במקרה דנן, תיקון כתב התביעה נדרש על-מנת שניתן יהיה להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים ולפיכך הבקשה מתקבלת.
9. יש מקום לחייב את המבקשים בהוצאות המשיב לאור התיקונים המבוקשים והשלב שבו מוגשת הבקשה.
לפיכך: כתב התביעה יתוקן כמבוקש."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 160078/08[22] נפסק מפי כב' השופטת אביגיל כהן:

"1. בפני בקשת המבקשת – התובעת לתקן את כתב התביעה.
2. בבקשה נכתב, כי התביעה הוגשה במקורה בבית-משפט לענייני משפחה, אשר העביר אותה לבית-משפט זה.
ארבעה מהנתבעים שהם: גיא סתיו, רוי אברמוביץ, גיא שדה ועמותת מט"ב נמחקו מכתב התביעה.
3. בבקשה נכתב, כי התברר למבקשת שמהלך הזמן שבו המנוח עורך-דין חביב שימש כאפוטרופוס על אמה המנוחה של המבקשת, הוצאו על ידו כספים מחשבונות הבנקים ואין בידי המבקשת כל הסבר.
נטען, כי נמסר למבקשת, שעורך-דין חביב השמיד את תיקי לקוחותיו לפני פטירתו.
על-פי פרטה בכתב ידו של עורך-דין חביב נמצאו בדירת המנוחה 23,000 ש"ח במזומן ו- 7,800 דולר ולמבקשת אין מושג מה נעשה עם כספים אלו.
4. המבקשת טענה, כי המשיבים 1 ו-3 היו צריכים לבדוק ולחפש את הכספים.
5. המבקשת טענה בין היתר, כי היתה צריכה לשלם לגיא שדה עבור טיפולו בדירת אימה והמשיבה 1 אחראית לפצות אותה בגין מחדל זה וכן הנתבעים שנמחקו מכתב התביעה, היו עובדים ו/או שלוחים של המשיבה 1 ועל-כן המשיבה 1 אחראית למעשיהם ולמחדליהם.
6. בסעיפים 14 ו-15 לתצהיר התומך בבקשה נטען, כי שהותה בישראל של התובעת באה על חשבון חופשתה השנתית ונזקיה הישירים כולל:
הוצאה עבור כרטיסי טיסה לפי 500-700 יורו בכל פעם סך 5,600 יורו.
שהייה בישראל בכל פעם סך של 4,600 ובסה"כ 36,000 ש"ח.
שהיתה במלון 55 $ ליום שהות שנועדה לחפש עורך-דין בסך 9,680 ש"ח.
שכר-טרחת עורך-דין בסך 145,000 ש"ח.
7. המשיבה 1 התנגדה לבקשה וטענה, כי הבקשה אינה משקפת את התיקונים שנעשו בפועל בכתב התביעה המתוקן, ואין כל הקבלה בין הבקשה ובין התיקונים (ראה פירוט בסעיפים 2, 3 לתגובה).
עוד נטען, כי בעילות התביעה הנוספות אין כל ממש ו/או עילות אלו כבר התיישנו זה מכבר.
עורך-דין חביב ז"ל שימש כאפוטרופוס למנוחה בין השנים 1994-1996.
ואם נעשו מעשים ו/או מחדלים על ידו, הרי זה היה לפני למעלה מ- 12 שנה ועל נושאים אלו חלה התיישנות הן במועד הגשת כתב התביעה המקורי (2005) והן היום (2008).
8. המשיבה 2 טענה אף היא כי הבקשה והתצהיר התומך בה לא מפרטים את התיקונים שהתבקשו בכתב התביעה המתוקן.
מהבקשה ומהתצהיר לא עולה כי מבוקש תיקון לגבי המשיבה 2, אך בכתב התביעה "המתוקן" ניתן לגלות עילות תביעה וסעדים אשר מתבקשים כנגד המשיבה 2.
עוד נטען, כי הבקשה הוגשה באיחור ולאחר שהתקיימו קדמי משפט בתיק. על-אף שהמבקשת חתמה על תצהיר התומך בבקשה עוד ביום 6.2.08, הוגשה הבקשה רק ביום 9.4.08, כאשר קדם המשפט אמור להתקיים ב- 5.5.08. התנהלות המבקשת והשיהוי הניכר בו הוגשה הבקשה, מעידים על חוסר תום-ליבה.
עוד נטען, כי קיימת טענת התיישנות לגבי כל טענה וכל עילה שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה וכן נטען, כי לא יעלה על הדעת שבכל פעם שהתובעת תמצא לנכון להחליף פסק-דין, כי אז יועלו על ידה טענות חדשות, עילות חדשות וסעדים נוספים.
9. המשיבה 3 טענה אף היא כי היא מצטרפת לטיעוני המשיבה 1.
נטען, כי לאפוטרופוס הכללי אין כל אחריות ישירה ו/או עקיפה לאירוע נשוא כתב התביעה.
10. בא-כוח המבקשת בתשובתו ציין, כי הבקשה הוגשה לפני ישיבת קדם משפט וניתן להתיר תיקון כתבי טענות בשלב זה.
לטענתו, התנגדות המשיבות לתיקון כתב תביעה מעלה חשש לתום-לב מצידם.
אין זה נכון לטעון, כי הבקשה והתצהיר לא משקפים את התיקונים המוצעים בכתב התביעה המתוקן ואין לטעון, כי כל נושא עורך-דין חביב התיישן.
11. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א) על-פי תקנה 92 לתקסד"א, רשאי בית-משפט להתיר לבעל דין לתקן כתב טענות על-מנת שניתן יהיה להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין.
תיקון של טענה עובדתית או הוספת טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות.
כאשר עיינתי בבקשה לתיקון כתב התביעה ובנוסח כתב התביעה המתוקן המבוקש לא מצאתי כל זהות בין הבקשה והתצהיר לבין "כתב התביעה המתוקן".
כתב התביעה המתוקן מוסיף עובדות שלא בא זכרן בבקשה ו/או בתצהיר ואין התאמה בין הבקשה ובין כתב התביעה המתוקן.
ב) יצויין, כי בתיק זה נדרשים הנתבעים להגיש בקשות ולהגיש תגובות עקב ניהול התיק בצורה לא הולמת על-ידי התובעת.
כתב התביעה המקורי הוגש לבית-המשפט לענייני משפחה ברמת גן נגד שבעה נתבעים כאשר התובעת היתה מיוצגת על-ידי משרד עורך-דין א'.
בדיון שהתקיים בבית-משפט לענייני משפחה ביום 15.3.06 כבר היתה התובעת מיוצגת על-ידי עורך-דין ב'.
בית-משפט לענייני משפחה העביר את התיק לבית-משפט זה לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים.
התקיימה ישיבת קדם משפט בפני ביום 1.1.08. כאשר בתיק נותרו רק שלושה נתבעים. לא נטען אז, ולו ברמז, כי יש צורך לתקן את כתב התביעה. רק לפני ישיבת קדם המשפט האחרונה שהתקיימה ביום 5.5.08 ולאחר שהתובעת מצאה לנכון להיות מיוצגת על-ידי עורך-דין שלישי במספר בתיק זה, הוגשה הבקשה לתיקון כתב תביעה.
שום פרט חדש לא נודע לתובעת בשנה האחרונה. ומכל מקום, מהבקשה והתצהיר התומך בה לא עולה, כי דבר מה עובדתי חדש נודע לתובעת רק בשנה האחרונה באופן המצדיק הוספת עילות תביעה חדשות בשנת 2008 לתביעה שהוגשה במקור עוד בשנת 2005, ולמעשים שנעשו לטענת התובעת לא יאוחר משנת 1996 (בסעיף 14 לכתב התביעה המקורי נטען, כי כאשר נפטר עורך-דין חביב מונתה עמותת ש.פ.ר ביום 28.10.96 לאופוטרופסית על המנוחה, כך שמעשים המיוחסים לעורך-דין חביב לא יכולים להיות מאוחרים לאותו מועד).
ג) תיקון כתב תביעה בשלב זה יסרבל באופן מהותי את המשך ניהול התיק ויפגע באופן מהותי ביותר בנתבעים ואין הצדקה לכך בנסיבות התיק דנן.
ד) לפיכך לא מצאתי כי יש להיעתר לבקשה.
11. על-כן, בהמשך להחלטתי מיום 5.5.08 אני מורה על הגשת תצהירי עדות ראשית כדלקמן:
א) התובעת – תגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה עד ליום 1.7.08 ותצרף לתצהיריה את כל המסמכים שבדעתה להגיש כראיה לבית-המשפט לרבות חוות-דעת.
ב) הנתבעים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם עד ליום 11.9.08 ויצרפו לתצהיריהם את כל המסמכים שבדעתם להגיש לבית-המשפט לרבות חוות-דעת.
ג) לא תותר העדת עדים אשר לא יגישו תצהירי עדות ראשית, אלא-אם-כןתוגש בקשה לזימון עדים עם הגשת תצהירי העדות הראשית.
12. ישיבת קדם משפט נוספת תתקיים ביום 28.9.08 בשעה 10:00.
אין חובת התייצבות לבעלי הדין.
13. ניתנת ארכה להפקדת הערובה על-ידי התובעת עד למועד ההפקדה בפועל (הערובה כבר הופקדה לתיק בית-המשפט)."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 158487/08[23] נפסק מפי כב' השופטת דורית קוברסקי:

"לפני בקשה לתיקון כתב התביעה על-ידי הוספה של טענה בדבר הנזק הנפשי שנגרם למבקש בעקבות החלטה להעבירו מתפקידו במהלך חודש ספטמבר 1996.
א. עובדות
המבקש, אזרח עובד צה"ל, הגיש תביעה כנגד מדינת ישראל ועובדי קבע נוספים, בגין נזקי הגוף, שנגרמו לו, לטענתו, במסגרת ההחלטה להעבירו מתפקידו, במהלך חודש ספטמבר 1996 (להלן: "האירוע"). לכתב התביעה אשר הוגש ביום 29.4.03 צירף המבקש את חוות-דעתו של פרופ' מלמד, מומחה בתחום הנוירולוגי. המשיבים הגישו חוות-דעתו של פרופ' שדה מטעמם ונוכח הפער בין חוות-הדעת מונתה ד"ר הרינג כמומחית מטעם בית-המשפט (להלן: "המומחית"). לאחר חקירתה הנגדית של המומחית הוגשה הבקשה שלפני בצירוף חוות-דעת בתחום הפסיכיאטרי.
בתצהיר שתומך בבקשה מעיד המבקש: 'הגם שנכותי הנוירולוגית המוכחת נגרמה באירוע משנת 1996 הרי שעל הנכות הנפשית למדתי רק בעת הכנת התביעה והגשתה ומייעוץ משפטי שניתן לי הנני למד כי בעניין זה מתקיים החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות.'
המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם מדובר בהוספתה של עילה שהתיישנה, וכי בנסיבות דנן לא מתקיים החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן בעיותיו הרגשיות/נפשיות של המבקש נתגלו כבר באוקטובר 1996 במסגרת בדיקה נוירופסיכולוגית, שעבר המבקש בבית החולים לוינשטיין.
ב. דיון
בבואו להכריע בשאלת תיקון כתבי טענות על בית-המשפט לבחון: א. האם התיקון יאפשר לבית-המשפט להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, היינו שעל התיקון המבוקש להשלים את עילת התביעה (תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"); קשת הזכויות הדיונית וסדר הדין במשפט האזרחי (מהדורה מעודכנת 2.2.00) עמ' כג-7); ב. האם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול שפיצוי כספי לא יוכל לתקן.
כדי לבדוק באם נתקיים התנאי הראשון הוא התנאי העיקרי חייב המבקש להראות כי בהגישו את כתב הטענות המקורי הוא טעה טעות כנה וכי עתה התברר לו שהפלוגתא האמיתית גלומה דווקא בפרטים הכלולים בתיקון המבוקש. על המבקש להראות '... מהי הפלוגתא האמיתית שנפלה... שבירורה מצדיק את התיקון.' (ע"א 351/61 זדרייביץ נ' חרות, פ"ד טז 481, 487; וראה גם: ר"ע 330/85 אלבו נ' רבינטקס תעשיות בע"מ, פ"ד לט(2) 556, 559).
ודוק: השאלות שצריכות להיות שנויות במחלוקת צריכות להיות קשורות לזכות המהותית של נשוא התובענה ואינן צריכות להיות קשורות דווקא לאותן העובדות המולידות ומקיימות את הסעד המשפטי (ע"א 70/62 אדלר נ' יצחק, פ"ד טז 1949, 1952; ע"א 772/79 עזבון שמרון נ' וסקביץ, פ"ד לו(4) 78).
במקרה שלפנינו הגישה המבקשת בקשתה, במהלך קדם המשפט, שזהו המועד הנכון לדון בבקשה מעין זו, בהתאם לתקנה 143(1) לתקנות, הקובעת, כי ראוי להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה בהקדם ובטרם נסתיימו הליכי קדם המשפט. כן מספק תצהירו של המבקש הסבר מניח את הדעת, לכאורה, לסיבת ההשמטה. עם זאת וכפי שאפרט להלן דין הבקשה להידחות.
ככלל, תובענה אזרחית (שעילתה אינה מבוססת על זכות במקרקעין) מתיישנת כעבור שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 להלן: "חוק ההתיישנות").
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי, 'תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה'.
התביעה במקרה דנן מבוססת, על עילות נזיקיות. ב- ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4) 462, 466-467, קבע כב' השופט אור, כי הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים, המשלימות זו את זו: ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות; וההסדר הספציפי לדיני הנזיקין בא לידי ביטוי בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).
סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), קובע:
'לעניין תקופת ההתיישנות בתובענה על עוולות – היום שבו נולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה:
...
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שארע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.'
שני הצדדים מסכימים, כי עילת התביעה, במקרה שלפנינו מבוססת על מעשים שהתרחשו, בשנת 1996, הוא המועד בו נמסרה למבקש ההודעה על הפסקת עבודתו ומועד קרות אירוע השבץ במוחו, ואולם לאור טענת המבקש, כי הוא למד על נכותו הנפשית, במועד מאוחר יותר, הרי שיש למנות את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 89(2) סיפא, קרי, מן 'היום שבו נתגלה הנזק'.
לא יכולה להיות מחלוקת, כי חלפו למעלה מ- 10 שנים ממועד אירוע הנזק, ומכאן, שעילת התביעה בגין נכותו הנפשית של המבקש, לכאורה, התיישנה.
המבקש טוען להארכת תקופת ההתיישנות לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע:
'נעלמו מן המשיב העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו למשיב עובדות אלו.'
ואכן קיימת פסיקה, כאמור, המכירה בתחולתם של סעיפי ההתיישנות על עילות נזיקיות.
בבקשה ובתצהיר שצורף לה טוען המבקש, כי מתקיים החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן הוא למד על נכותו הנפשית רק בעת הכנת התביעה והגשתה. מאידך מפנים המשיבים להערכה נוירופסיכולוגית, שנערכה למבקש בתאריך 25.10.96 ממנה עולה כי כבר אז נתגלו בעיות רגשיות אצל המבקש.
המבקש לדחות את תחילת מירוץ ההתיישנות, צריך להראות כי העובדות לא היו ידועות לו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, כהוראת סעיף 8 לחוק. לא ניתן לחרוג ממגבלת תקופת ההתיישנות באמצעות אימרה ערטילאית וסתמית בבקשה. המבקש, אשר הפנה בבקשתו למסמכים הרפואיים מבית החולים לוינשטיין התעלם לחלוטין מהערכה הנוירופסיכולוגית כאמור. המבקש גם לא טרח לפרט ולהסביר מדוע מאז אפריל 2003, עת הוגשה התביעה והמועד בו, לטענתו (לכל המאוחר) הוא למד על בעיותיו הנפשיות הוא השתהה ולא תיקן את תביעתו.
כאמור, לא ניתן לחרוג ממגבלות תקופת ההתיישנות באמצעות ציון מועד ערטילאי וסתמי, ועל-כן ומשהמבקש לא התמודד כראוי עם טענות המשיבים והמסמכים הרפואיים אליהם הם מפנים, ומשלא השתכנעתי, כי העובדות לא היו ידועות למבקש טרם הגשת הבקשה אני דוחה את הבקשה."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 556/06[24] נפסק מפי כב' הרשם אבי זמיר:

"החלטה
בבקשה הנוכחית, שהוגשה ביום 7.3.06, עותרים התובעים להתיר את תיקון כתב התביעה.
התביעה הוגשה מלכתחילה, ביום 26.7.05, לבית-משפט השלום בהרצליה, והועברה אל הערכאה הנוכחית בהחלטתו מיום 7.6.06 של כב' השופט צבי דותן (בש"א 961/06).
אציין, כי במסגרת ההליך שנוהל בבית-משפט השלום, ניתן פסק-דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת 3, שבוטל לאחר מכן, בהסכמת התובעים (בש"א 685/06).
התובעים מבקשים להתיר את הצגתן של טענות עובדתיות מסויימות.
התביעה נסבה על הסכם לפירוק שיתוף שנערך בין הצדדים ביום 28.11.80, לגבי הזכויות בקרקע בשטח של 1018 מ"ר בכפר שמריהו, שנרשמה ביום 7.2.80 כבית משותף ובו שש תתי חלקות. הקרקע מצויה בבעלות הקרן הקיימת לישראל (הנתבעת 4), וחלקות המשנה שלה כפופות לזכויות שכירות של הנתבעים 1-3.
הסכם פירוק השיתוף נסב על שני עניינים:
(א) חלוקת החלקה וזכויות הבניה לארבעה חלקים שווים – שניים לנתבעים 1 ו-2, אחד למשפחה מסויימת הניצבת מאחורי הנתבעת 3 ואחד לתובעים;
(ב) הכנת והגשת תב"ע לשינוי ייעוד החלקה לצורך בניית ארבעה קוטג'ים ושטחי מסחר בחלקה, כשכל צד יהיה רשאי לבנות על חלקו כרצונו. הכנת התוכנית הוטלה על התובע 1.
על-פי הנטען, התובע 1 קיים את חלקו על-פי ההסכם, הכין תוכנית לשינוי הייעוד ופעל בקרב רשויות התכנון, וביום 17.10.88 נכנסה לתוקף תוכנית מתאר שחילקה את החלקה לארבעה מגרשים בני כרבע דונם כל אחד, כאשר על כל חלק ניתן לבנות קוטג' ושטח מסחרי נלווה.
הצדדים הסכימו על אופן חלוקת המגרשים ביניהם, ולאחר אישור התוכנית בעלי הזכויות בקרקע פעלו למימוש זכותם-לבנות על-פי הסכם הפירוק, והגישו בקשה להיתר בניה, החתומה על-ידי כל בעלי הזכויות במגרש. אלא שהתובעים (על-פי טענתם) נתקלו בקשיים מצד הבעלים האחרים (הנתבעים) במימוש הזכויות, וכתוצאה מכך הם נקטו בהליך משפטי בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב כנגד הנתבעים בהליך הנוכחי, וכן כנגד מי שהיו מנהלי הנתבעת 3 באותה העת (במסגרת ה"פ 1149/97), שנדון בפני כב' השופטת שרה סירוטה ז"ל.
ביום 9.2.97 נחתם חוזה בין התובעים לנתבע 1 המאפשר לתובעים להגיש בקשה להיתר בניה במגרשם. בעקבות האמור בחוזה, הוגשה הודעה לבית-המשפט לפיה לא מתבקש כל סעד כלפי הנתבע 1, לאור הסכמתו לבקשה להיתר נפרד לתובעים וחתימתו על הבקשה להיתר.
בנוסף, ביום 24.2.99 ניתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה שנערך בין התובעים לנתבעת 3 ומנהליה, לפיו התובעים יהיו רשאים לנצל 25% מזכויות הבניה בחלקה על-פי בקשה להיתר בניה, שצורפה להסכם. על-פי הנטען, הנתבע 4 היה גם הוא צד לפסק-הדין (נספח ז' לכתב התביעה).
התובעים טענו, כי בכך, לכאורה נסללה הדרך להוצאת היתר בניה למימוש זכויותיהם, ואכן הם הגישו את הבקשה להיתר לוועדה המקומית בכפר שמריהו, אלא שהנתבעים, כל אחד בדרכו, יצר קשיים שמנעו את ימוש הזכויות בפועל.
בסעיפים 11-42 לכתב התביעה מפורט חלקו של כל אחד מהנתבעים בעיכוב הוצאת היתר הבניה.
בעיקרם של דברים, התובעים טענו כי הנתבע 1, בניגוד להתחייבותו, סירב לפרק את המחסן המוחזק על ידו והמיועד להריסה, והעמיד לכך תנאים דרקוניים שהובילו לסירוב הוועדה המקומית ליתן היתר.
לטענת התובעים, הנתבעת 3 סירבה להתיר את הריסתו של מבנה מסויים, המשמש כחנות, אותה היא משכירה, וזאת למרות דרישת הנתבע 4. התובעים ציינו, כי על-פי הוראת סעיף 9 להסכם הפשרה בין הצדדים, התובעים זכאים לבנות על-פי היתר בניה שינתן להם ללא הריסתו וללא אטימתו של כל חלק שהוא במבנה, ובמקביל, נקבע בסעיף 23 להסכם הפשרה, כי במידה שלא יתקבל היתר בניה לתובעים בתנאים המפורטים בהסכם, מכל טעם שהוא, הרי שהצדדים יהיו רשאים לבטל את הסכם הפשרה, וזכויותיהם ישובו למצבם הקודם.
בנוסף, יצאו התובעים כנגד אופן התנהלותו של הנתבע 4, וכנגד גובה שומת דמי החכירה הראויים. התובעים טענו כי הנתבע 4 לא היה רשאי להתנות את חתימתו על היתר הבניה בתנאים המפורטים במכתב מיום 9.10.03, שנשלח אליהם (המצאת התחייבות בלתי-חוזרת לביצוע העסקה והריסת המבנה), מששילמו את דמי ההיוון על-פי השומה המכרעת.
לטענתם, הנתבע 1 הציג עצמו כפועל גם מטעם הנתבעת 2, והנתבעת 2 היתה גם היא צד להמרצת הפתיחה, ולכן כל האמור ביחס לנתבע 1 חל גם עליה.
התובעים טענו, כי הם זכאים לעתור לפירוק השיתוף, בדרך של חלוקה בעין לארבעה מגרשים, ואף קיימות בין הצדדים הבנות נרחבות באשר לכך, אלא שפירוק השיתוף נמנע בפועל בעקבות התנהלות הנתבעים, ולכן התובעים מנועים מלפעול למימוש זכויותיהם.
התובעים עתרו למתן צו לפירוק השיתוף בין הצדדים בהתאם לחלוקה המפורטת בנספח כ"ג לכתב התביעה.
בנוסף, עתרו התובעים להורות לנתבעים 1 ו-2 לחתום על הבקשה להיתר בניה שצורפה כנספח כ"ג לכתב התביעה, ולהרוס את המחסן שבחזקתם, להורות לנתבעת 3 לחתום על הבקשה להיתר בניה ולפנות ולהרוס את החנות (ככל שייקבע כי הדבר מהווה תנאי להוצאת היתר הבניה), וכן להורות לנתבע 4 לחתום על הבקשה להיתר בניה כנגד תשלום דמי היוון בסכום הקבוע בשומה הממשלתית, ללא כל תנאי נוסף.
כאמור, בבקשה הנוכחית, מבקשים התובעים להתיר את הוספתן של טענות עובדתיות מסויימות, הקשורות לשריפת המבנה הבנוי על החלקה נשוא התביעה בשנת 1999 והיעדר מניעה ממימוש זכויות התובעים בחלקה. בנוסף, מבקשים התובעים להתיר את הוספתן של טענות לפיהן הנתבעים אינם יכולים לטעון בדבר סילוק יד הדייר בחנותם של התובעים והריסתה, כתנאי לחתימת היתר הבניה, וכן אינם יכולים לבנות את החנות ולהכניס אליה דייר, ובמקביל לטעון כי פינויה והריסתה הם תנאי לחתימה על היתר הבניה, והתניה מעין זו מהווה חוסר תום-לב.
התובעים מבקשים להוסיף טענה לפיה מלוא האחריות לפינוי או הריסת החנות חלה על הנתבעים 1-3 בלבד, ולא על התובעים, ועל הנתבעים 1-3 לשאת במלוא הוצאות הפינוי או ההריסה.
כמו-כן מבקשים התובעים להוסיף משפט מסויים לסעיף 22 לכתב התביעה, שלטענתם, יחדד את טענת ביטול הסכם הפשרה על-ידי התובעים וחזרת הצדדים למצב הזכויות שהיה קודם לחתימה על הסכם הפשרה.
כאמור, בכתב התביעה נטען (בסעיף 21), כי על-פי סעיף 9 להסכם הפשרה בין התובעים לנתבעת 3, התובעים זכאים לבנות על-פי היתר הבניה שניתן להם ללא הריסתו או אטימתו של כל חלק שהוא הבנוי על המקרקעין.
בסעיף 22 לכתב התביעה נטען:
'לצד סעיף 9, נקבע בסעיף 23 להסכם הפשרה, כי במידה שלא יתקבל היתר בניה לתובעים בתנאים המפורטים בהסכם הפשרה, מכל טעם שהוא, הרי שהצדדים יהיו רשאים לבטל את הסכם הפשרה, וזכויותיהם ישובו להיות כשהיו ערב חתימת הסכם הפשרה.'
המשפט שהוספתו מבוקשת לסעיף 22 האמור, הוא:
'הסכם הפשרה בוטל על-ידי התובעים, ובהתאם שילם מר מיכה זילברסון לתובעים את התשלום הנקוב בסעיף 21ו' להסכם הפשרה, כשבכך הוא מאשרר את ביטול ההסכם הלכה למעשה.' (יש לציין, כי על-פי כתב התביעה, מר זילברסון הוא אחד הגורמים הניהוליים בנתבעת 3)
הנתבעים 1 ו-2 טוענים בתגובתם, כי ההודעה לביטול הסכם הפשרה ותביעת הפינוי כנגד מר מיכה זילברסון הוגשו לאחר הגשת התביעה הנוכחית, ולכן מדובר בטענות עובדתיות חדשות, שנועדו להוסיף עילת תביעה חדשה, ועל-פי הפסיקה, אין להתירן. בנוסף, מציינים הנתבעים 1 ו-2 כי השריפה שבגינה מבוקש התיקון, אירעה ביום 28.6.99.
הנתבעת 3 מתנגדת גם היא לתיקונים המבוקשים, וטוענת כי השריפה אירעה מספר שנים לפני הגשת התביעה הנוכחית, וכך גם בנייתה של החנות, אלא שהתובעים, משיקוליהם, בחרו שלא להגיש תביעה בגין הסוגיות העובדתיות הקשורות לכך, ולכן הם מנועים כעת מלטעון בעניין.
הנתבעת 3 טוענת כי הסכם הפשרה שנערך בינה לבין התובעים, מגבש מעשה בית-דין, כלפי העניינים הקשורים למתן היתר הבניה, אופן הבניה ותוכניות הבניה.
בנוסף, טוענת הנתבעת 3 כי טענת התובעים בדבר ביטולם את הסכם הפשרה ואישור הביטול, לא אוזכרה כלל בכתב התביעה הנוכחי, ולכן היא בגדר טענה חדשה שאין לה זכר בכתב התביעה. לשיטת הנתבעת 3, שתי הדרכים היחידות לביטול הסכם פשרה הן הגשת ערעור והגשת תביעה לביטול פסק-הדין, ולא ניתן רק להזכיר את עצם הביטול במסגרת בקשה לתיקון כתב תביעה, מה גם שהתובעים לא הראו כי קיימת להם עילת תביעה המצדיקה את ביטול הסכם הפשרה.
בתשובתם לתגובת הנתבעים 1 ו-2, טוענים התובעים, כי הנתבעים 1 ו-2 כלל לא התייחסו בכתב הגנתם לטענת התובעים בדבר זכותם-לבטל את הסכם הפשרה, ולכן הם מנועים מלהתנגד להוספת טענה בהקשר זה. לטענת התובעים, התביעה מבוססת על כך שהסכם הפשרה מבוטל, שכן אחרת היתה מוגשת בקשה לאכיפת הסכם הפשרה. לטענתם, סעיפים 22 ו-23 לכתב התביעה, הקשורים לביטול הסכם הפשרה, וכן התיקון המבוקש לעניין שריפת הנכס, נדונו זה מכבר בפני בית-המשפט (הכוונה לדיון שנערך בבית-המשפט בהרצליה), ולכן אין המדובר בעובדות חדשות.
כידוע, תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי מיושמת באופן ליברלי, ובית-המשפט יתיר את תיקון כתב התביעה בנסיבות בהן יש בעצם התיקון בכדי לקדם את בירורו הענייני של ההליך ולהבהיר את השאלות השנויות במחלוקת, וכל עוד בקשת התיקון אינה מאופיינת בחוסר תום-לב או בשיהוי (רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427; רע"א 1118/06 הראש נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 33; בש"א 17551/07 סיטון נ' קופת חולים לאומית, תק-מח 2007(4) 1146).
בענייננו, התביעה הוגשה ביום 26.7.05, אך ההליך מצוי עדיין בשלבי קדם משפט (ישיבות קדם משפט נערכו בבית-משפט השלום בהרצליה במועדים 15.1.06, 15.3.06 ו-1.5.06, קדם משפט נוסף נערך לפני ביום 29.4.08 ונקבע קדם משפט נוסף ליום 24.9.08), כך שלמרות "גילו" של ההליך, טרם נערך דיון לגופו של עניין בתביעה.
המגמה הליברלית בתיקון כתב התביעה נלמדת, בין היתר, מהחלטה שניתנה ב- בש"א 1156/07, ת"א 1188/04 נתיב אקספרס תחבורה ציבורית בע"מ נ' החברה המאוחדת למזרח הקרוב בישראל בע"מ ואח'
(4.3.07), שנדונה על רקע תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה בית-המשפט לא יידון בבקשה שניתן היה להביאה בקדם המשפט, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש בכדי למנוע עיוות דין.
במסגרת ההחלטה האמורה, קבע כב' השופט בנימין ארבל:
'אף לשיטתי, אין להגביל את סמכותו של בית-המשפט בעניין תיקון כתבי טענות יתר על המידה. במקרים המתאימים יש לאפשר העלאת טענה, שלא הוזכרה בקדם המשפט, בין אם "הטעמים המיוחדים" לכך מתייחסים לסיבה שבגללה נמנע הצד מלהסתמך על אותה נקודה בעת עריכת קדם המשפט, ובין אם המדובר בטעמים הנוגעים לגופו של עניין, אשר יש להתחשב בהם כדי למנוע עיוות דין חמור, או כדי למנוע פגיעה בעניין חשוב אחר שבמדיניות משפטית נאותה (ראה ע"א 504/86 מ.ל.ר.נ אלקטרוניקה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 579, 583-584 (1989) (להלן: "פרשת מ.ל.ר.נ אלקטרוניקה").
אין יוצא מדברים אלה, כי יש להקל ראש בהוראה המצויה בתקנה 149(ב) הנ"ל, ולהתיר סטיה מהכלל האמור בקלות וכדבר שבשיגרה. גישה מקילה מדי מצד בית-המשפט, אף היא אינה רצויה. שכן, היא עלולה לסכל את המטרה אשר למענה הונהג ההליך של קדם משפט. ככלל, חייב כל בעל דין לדעת, כי אי-השמעת טענה בקדם המשפט סותמת את הגולל על טענה זו.'
במסגרת אותו עניין, ציין כב' השופט ארבל, כי מדובר בבקשה להוספת עובדות חדשות והוספת סעדים הנובעים מאותה עילה, כשהרקע העובדתי הכללי לאותו סעד פורט בכתב התביעה המקורי, ובעת האחרונה חלו התפתחויות נוספות שיש בהן בכדי לפרוש את היריעה לפני בית-המשפט. כב' השופט ארבל קבע כי יש לאפשר לבעל דין העלאת טענות, שיש בהן בכדי להציג את מלוא התמונה לפני בית-המשפט, ואם לא תישמענה, ייגרם בכך עיוות דין למבקש התיקון (וזאת למרות שהבקשה הוגשה לאחר קדם המשפט).
דברים אלה מקבלים משנה-תוקף בענייננו, שעה שההליך מצוי בשלבי קדם המשפט, כשבמסגרת חלק מישיבות קדם המשפט שנערכו עד כה, אוזכרו, באופן מסויים, הטענות העובדתיות שהוספתן מבוקשת כעת. כך לדוגמה, בישיבת קדם המשפט שנערכה ביום 15.3.06 איזכר בא-כוח התובעים את בקשת התיקון הנוכחית, שבמסגרתה נערכה חקירה נגדית קצרה של התובע 1, במסגרתה נאמרו הדברים הבאים:
'ש: את הביטול של הסכם הפשרה עשית בסוף ינואר 2006 תחילת פברואר 2006?
ת: נכון.
ש: יש לך העתק מהמכתב של ביטול הסכם הפשרה?
ת: אין לי את זה כאן כרגע.
ש: את תביעת הפינוי אתה הגשת רק לאחרונה?
ת: סביר להניח. אין לי את זה כאן.
ש: על השריפה אתה ידעת מייד כשקרתה?
ת: כן.
ש: השריפה קרתה ב-28.6.99.
ת: נכון.'
הטענות העובדתיות שהוספתן מבוקשת נחלקות לשתיים – טענות שהיו בידיעת התובעים עוד בטרם הגשת כתב התביעה (כגון אירוע השריפה) ושלשיטת הנתבעים, היו אמורות להיכלל בכתב התביעה במתכונתו המקורית, וכן טענות שהיו בידיעת התובעים לאחר הגשת התביעה, ולשיטת הנתבעים, מגבשות עילה חדשה שאינה מצדיקה את עריכת התיקון.
במסגרת קדם המשפט שנערך לפניי ביום 29.4.08, העלו הנתבעים התנגדויות מהותיות לעצם התיקון, הקשורות בעיקרן, למעשה בית-דין המתגבש על רקע הסכם הפשרה, וכן לתביעת הפינוי המתנהלת במקביל כנגד מר זילברסון. טענת מעשה בית-דין ראויה להתברר במסגרת ההליך, ואין בה בכדי למנוע את עצם הוספת הטענות העובדתיות נשוא הבקשה הנוכחית.
בנוסף, מאחר שהתובעים טוענים לביטולו של הסכם הפשרה, הרי שממילא, לשיטתם, אין לו כל נפקות מחייבת, ולכן לא ניתן למנוע מהם לטעון את מלוא טענותיהם רק מהטעם שלשיטתם הנתבעים, מדובר בהסכם פשרה תקף ומחייב המגבש מעשה בית-דין. עמדת התובעים באשר לביטול הסכם הפשרה שנויה גם היא במחלוקת, שכן כאמור, הנתבעים סבורים כי לא ננקט המהלך הראוי לצורך הביטול. אלא שגם כאן, אין הצדקה למנוע את עצם התיקון, בייחוד מאחר שכאמור, סעיף 22 לכתב התביעה הנוכחי מתאר את הנסיבות הקשורות לכך.
העובדה שבמקביל, מתנהלת תביעת פינוי נפרדת, וסוגיית זהות האינטרסים בין הנתבעים בעקבותיה (שאוזכרה בדיון מיום 29.4.08), אינן מונעות את הוספת הטענות הקשורות לכך, אם כי בהחלט ייתכן כי הדיון בהן יתייתר בהתאם לתוצאת הדיון בתביעת הפינוי.
כמו-כן, אין הצדקה לחסום את הוספת הטענה הקשורה לשריפה שאירעה בשנת 1999, וזאת למרות השיהוי בהעלאתה.
לאור זאת, הבקשה מתקבלת. תקנות 93, 94 יחולו."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 181406/07[25] נפסק מפי כב' השופטת רונית פינצ'וק-אלט:

"בפני בקשה לתיקון כתב תביעה אשר הוגש על-ידי המבקשת בסדר דין מקוצר, לחובות כספיים שהמשיבים חבים לה, לטענתה, בגין סחורות שסופקו על-ידי המבקשת.
1. הרקע והעובדות הצריכות לעניין.
א. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 3.11.97.
ביום 11.2.98 ניתן פסק-דין נגד המשיב 2 (להלן: "המשיב") לאחר שלא הגיש בקשת רשות להתגונן.
ביום 28.1.98 ניתן פסק-דין נגד המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") לאחר שלא הגישה בקשת רשות להתגונן.
ב. ביום 5.6.05 הגיש המשיב בקשה לביטול פסק-הדין ובקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק-דין וטען, בין היתר, כי לא קיבל מסירה של כתב התביעה ולא ידע על ההליכים.
ג. ביום 26.7.07 קיבל בית-המשפט (כב' הרשמת דאז כ' לוי) את טענותיו של המשיב, בין היתר לגבי אי-קבלת כתב התביעה והיעדר ידיעה על ההליכים, וביטל את פסק-הדין.
פסק-הדין נגד המשיבה עומד על כנו.
ד. לטענת המבקשת, במסגרת הבקשה לביטול פסק-דין נודעו לה עובדות שלא היו ידועות לה קודם לכן ולכן הגישה את הבקשה שבפני לתיקון כתב התביעה כדלקמן:
תיקון הכותרת בסדר דין מקוצר והעברת התביעה לסדר דין רגיל.
הוספת חבותו של המשיב לפרוע את החוב של המשיבה בשל היות המשיבה חברה שאיננה בערבון מוגבל.
תיקון שם החברה החתומה על השיק שבסעיף 5ב' לכתב התביעה לחברת דיוויל נביגיישן ס.א (Dayville
Navigation S.A).
ה. אוסיף ואציין כי מעיון בכתב התביעה המתוקן שצורף לבקשה עולה כי הוספו תיקונים נוספים לרבות הטענה בסעיף 9ב2 לפיה הוא התחייב באופן אישי כלפי מנהלי המבקשת לשאת בחובות המשיבה.
2. טענות המבקשת
א. לטענת המבקשת במסגרת הדיון בבקשה לביטול פסק-הדין התבררו לה עובדות חדשות ובין היתר מיהו הבעלים והמנהל העומד מאחורי המשיבה והפועל מטעמה כאשר הוא העיד ביום 21.5.06 כי הוא מנהלה של המשיבה ומוסמך לחתום בשמה. כן העיד כי הוא זה שחתום על השיק שנמסר למבקשת וכי המשיבה איננה מוגבלת.
ב. לטענתה, העובדה שחלפו שנים רבות ממועד הגשת כתב התביעה המקורי איננה נזקפת לחובת המבקשת שכן פסק-הדין היה שריר וקיים במשך כל השנים ובוטל רק לאחרונה בשל טענות מוכחשות בדבר אי-מסירה של כתב התביעה.
ג. לטענתה יש להתיר את תיקון כתב התביעה מכוח תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בין היתר משום שעילת התביעה איננה משתנה.
ד. כמו-כן טוענת המבקשת כי אין לפסוק לחובתה הוצאות משום שמדובר בנסיבות חריגות בהן פסק-הדין בוטל כ-9 שנים לאחר נתינתו.
3. טענות המשיב
א. טענתו העיקרית של המשיב הינה כי בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות ותיקון כתב התביעה יפגע בזכויותיו. כן טען כי אין להתיר למבקשת את מה שיכלה לברר בזהירות סבירה קודם לכן.
ב. אין מדובר, לטענתו, בעובדות שנודעו למבקשת רק לאחרונה.
ג. באשר להיותו מנהל – צויין בסעיף 3 לכתב התביעה המקורי כי: 'הנתבע 2 הינו הבעלים ו/או המנהל של הנתבעת 1'. מכאן שאין מדובר בעובדה שנודעה למבקשת לאחרונה.
ד. באשר לכושר לחתום בשם החברה – ברור שמנהל מוסמך לחתום בשם החברה.
ה. באשר להתחייבותו לשלם חובות המשיבה באופן אישי טוען המשיב כי גם בתצהיר שצורף לבקשה לא ניטען הדבר בעניין זה והדבר גם לא עלה מהדיון.
ו. באשר לתיקון שהחברה לא היתה מוגבלת טוען המשיב כי משמה של החברה עולה כי היא מוגבלת והרישום בתמצית לפיה היא אינה מוגבלת – שגוי. מכל מקום המבקשת יכלה להוציא התדפיס גם קודם לכן.
4. דיון
א. בבואו להכריע בשאלת תיקון כתבי טענות יבחן בית-המשפט האם התיקון יאפשר לבית-המשפט להכריע בשאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין והאם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול שפיצוי כספי לא יוכל לתקן.
ב. ביחס לתנאי הראשון נקבע ב- ת"א (ת"א) 22529/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' Pacificattitudeinc ואח', תק-של 2007(1) 23110, 23112:
'כדי לבדוק באם נתקיים התנאי הראשון הוא התנאי העיקרי חייב המבקש להראות כי בהגישו את כתב הטענות המקורי הוא טעה טעות כנה וכי עתה התברר לו שהפלוגתא האמיתית גלומה דווקא בפרטים הכלולים בתיקון המבוקש... ודוק: השאלות שצריכות להיות שנויות במחלוקת צריכות להיות קשורות לזכות המהותית של נשוא התובענה ואינו צריכות להיות קשורות דווקא לאותן העובדות המולידות ומקיימות את הסעד המשפטי (ע"א 70/62 אדלר נ יצחק, פ"ד טז 1949, 1952; ע"א 772/79 עזבון שמרון נ' וסקביץ, פ"ד לו(4) 78).'
ג. התיקון המבוקש הנוגע להוספת סעיפים לכתב התביעה הבאים להטיל חבות אישית על המשיב לרבות הסעיפים המתייחסים להיות החברה בלתי-מוגבלת, נוגע למידע שהמבקשת יכלה לברר עוד טרם הגשת התביעה המקורית.
ד. מאחר ותקופת ההתיישנות חלפה, יש מקום לבדוק האם יש בכך כדי למנוע תיקון של כתב התביעה.
ה. על-פי ההלכה הפסוקה תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות ניתנת לתיקון לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות רק אם:
'נשתמרה זהות התביעה והתובע אינו מעלה תביעה אחרת שמפניה יכול הנתבע להתגונן בטענת התיישנות.' (זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7) 352)
כך נקבע גם ב- ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126 (1980) (מיום 5.6.80):
'הכל מודים שאין בית-המשפט מרשה תיקון של כתב טענות אם התיקון עשוי לגרום לבעל הדין האחר נזק שאינו ניתן לפיצוי על-ידי פסיקת הוצאות. לפיכך אם מבקש בעל דין להעלות על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה, שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה היא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי-נאות על-ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי.'
ו. בעניינינו אין מדובר בתיקון המבהיר את המחלוקת הקיימת בין הצדדים אלא בהוספת עילה חדשה של הרמת מסך, ולא לשם כך נועדה התרת תיקון כתב תביעה במקרה בו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות. כך נקבע ב- רע"א 8667/06 המוסד לביטוח לאומי ואח' נ' האחים ישראל בע"מ תוכנת "נבו", תק-על 2006(4) 4464 (מיום 17.12.06) מפי כב' השופט א' רובינשטיין:
'הלכה מקדמת דנא היא כי על בית-המשפט בבואו לדון בבקשת רשות לתיקונו של כתב תביעה, לבחון היש בתיקון כדי להאיר את הסוגיות שהיו במחלוקת בין הצדדים ותו לא, או שמא מוסיף התיקון עילת תובענה חדשה ועימה מחלוקות חדשות (זוסמן, סעיף 276 בעמ' 244).'
ובהמשך לעניין ההתיישנות:
'... אכן צוין, כי במקרה של בקשת תיקון לפי תקנה 92 'אין טעם להקפיד על העילה, שכן התובע שלא קיבל רשות לתקן, יוכל להגיש תובענה אחרת, והנתבע לא ייבנה מכך שרשות לתקן לא ניתנה' (זוסמן עמ' 352 ה"ש 51). אולם במה דברים אמורים? במקרה "רגיל", ולא כאשר מצטרפת לכך עילת ההתיישנות...'
ז. יתר-על-כן, צודק המשיב כי באשר לטענה כי הוא התחייב לשאת בחובות המשיבה כלפי המבקשת באופן אישי, אין דבר בעניין זה בתצהיר התומך בבקשה.
5. סיכום
לאור כל האמור לעיל אינני מתירה תיקון כתב התביעה."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 157371/08[26] נפסק מפי כב' השופטת סגן נשיא מיכל שריר:

"1. בפני בקשה מטעם הנתבעת (להלן: "המבקשת") להורות על מחיקת סעיפים מכתב התביעה המתוקן אשר הוגש על-ידי התובע (להלן: "המשיב").
2. רקע עובדתי
א. עסקינן בתביעה לפיצוי בשל נזקי גוף אשר אירעו למשיב, לטענתו, בתאונת דרכים ביום 10.7.05.
ב. במסגרת כתב התביעה המקורי, עתר המשיב למינוי מומחים רפואיים בתחומי האורטופדיה והנוירולוגיה להערכת קיומה ושיעורה של נכות בגין פגיעתו בתאונה הנדונה.
ג. בהחלטתי מיום 14.3.07 הוריתי על מינויו של ד"ר אנקשטיין יורם, כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה. הבקשה למינוי מומחה בתחום הנוירולוגיה נדחתה בנימוק שעמוד שדרה נמצא בתחום הרפואי החופף שבין האורטופדיה לנוירולוגיה.
ביום 26.7.07 עתר המבקש, לתיקון כתב התביעה, על דרך תיקון הבקשה למינוי מומחים רפואיים באופן שהבקשה תכלול גם מינוי מומחה בתחום כירורגית כלי הדם. לאור המלצת ד"ר אנקשטיין, המומחה בתחום האורטופדיה למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום זה.
המבקשת התנגדה לבקשה לתיקון כתב התביעה.
ד. לאחר חקירת ד"ר אנקשטיין בישיבת 6.12.07, הוריתי על תיקון כתב התביעה כמבוקש ומינוי ד"ר א' אמסטרדם כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום כירורגית כלי דם.
ה. כתב התביעה המתוקן, הוגש ביום 6.3.08 כשהוא כולל גם עתירה למינוי מומחים נוספים בתחום השיקום ו/או התעסוקה, טענה לאבדן רישיון נהיגה כנהג משאית כתוצאה מהפגיעה בתאונה והגדלת הסכומים הנתבעים בפירוט הנזק המיוחד.
כעת עותרת הנתבעת למחיקת סעיפים מכתב התביעה המתוקן.
3. טענות הצדדים
א. לטענת הנתבעת, החלטות בית-המשפט מיום 6.12.07 ו- 6.2.08, אפשרו למשיב לתקן כתב תביעתו רק בהתייחס לבקשתו להוספת עתירה למינוי מומחה בתחום כירורגית כלי דם.
לטענתה, המשיב תיקן כתב תביעתו בעניינים נוספים לגביהם לא קיבל היתר:
בסעיף 8 סיפא – הוסיף בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום השיקום ו/או התעסוקה.
בסעיף 9 סיפא – הוסיף פסיקה המתייחסת להיותו נהג משאית ואיבוד רשיונו כנטען על ידו.
בסעיף 14 – בפירוט הנזק המיוחד, שינה את סכומי הנזק הנטען:
הפסד שכר – במקום 100,000 ש"ח ל- 500,000 ש"ח.
עזרת הזולת – במקום 25,000 ש"ח ל- 150,000 ש"ח.
הוצאות רפואיות – במקום 25,000 ש"ח ל- 75,000 ש"ח.
ב. התובע מתנגד לבקשה.
לטענתו, הסעיפים לגביהם מתבקשת המחיקה, הינם סעיפים מתארים מצבו העדכני במועד הגשת כתב התביעה המתוקן ולפיכך מהווה חלק בלתי-נפרד ממנו.
לטענתו, היענות לבקשת הנתבעת, משמעה, חסימתו מהעלאת טענות אלה גם בעתיד.
כן טוען התובע, כי ממילא לא נגרם למשיבה/לנתבעת כל נזק מהעלאת טענותיו הן מהטעם שיכולה לטעון טענות נגדיות בכתב הגנתה המתוקן והן מהטעם הפרקטי שכל טענותיו חסרות משקל במידה ולא יוכחו על ידו.
4. דיון ומסקנות
א. גישת בית-המשפט לעניין תיקון כתב טענות הינה באופן עקרוני ליבראלית ובוודאי תוך כדי הליכי קדם משפט אך אין בכך כדי לפטור המבקש תיקון כתב טענות מהליכה בתלם על-פי הוראת התסד"א.
המבקש תיקון כתב טענות, נדרש להגיש בקשה ערוכה על-פי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולתמוך תיקון טענות עובדתיות או הוספתן בתצהיר המאמת את העובדות כדרישת תקנה 92 לתסד"א.
ב. משהמשיב לא פעל כאמור ובחר לבצע תיקונים גורפים החורגים מהבקשה והחלטת בית-המשפט, בלא לקבל את רשותו של בית-המשפט לתיקון שבוצע בפועל תוך העמדת הצדדים ובית-המשפט בפני עובדה, דין הבקשה להתקבל.
ג. השאיפה לבירור האמת וליעילות הדיון וקידומו אינה מצדיקה לעשות פלסתר את הוראות סדר הדין האזרחי ולפגוע בזכויות מוקנות של נתבעים באופן לא מידתי ושלא לצורך.
5. לאור האמור לעיל, הנני מורה בשלב זה על מחיקת הסעיפים הבאים אשר לא הותר תיקונם:
בסעיף 8 סיפא – ימחקו המילים 'כדוגמת מומחה שיקומי/תעסוקתי'.
בסעיף 9 סיפא – ימחקו המילים 'בהקשר לאמור לעיל חשוב יהיה לציין כי התובע... ובכך איבד את פרנסתו'.
בסעיף 14 – הסכומים תחת ראש "נזק מיוחד", יתוקנו בהתאם לנדרש בכתב התביעה המקורי.
6. לאור האמור, יגיש התובע כתב תביעה מתוקן בהתאם למבוקש ב- בש"א 169639/07 בלבד והחלטתי מיום 6.2.08 לא יאוחר מיום 17.4.08.
הנתבעים יהיו רשאים לתקן את כתב ההגנה המתוקן, אם ימצאו לנכון לא יאוחר מיום 6.5.08."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 202793/02[27] נפסק מפי כב' השופטת תמר אברהמי:

"1. לפני בקשה לתיקונו של סכום התביעה, לסך של 4,059,999.5 ש"ח.
כללי
2. התביעה שלפני הוגשה כתביעה למתן חשבונות. בכתב התביעה צוין, בצד הסעד של מתן חשבונות, סכום תמורה מוערך של 100,000 ש"ח. כנגד התביעה, הוגשה תביעה שכנגד.
3. ביום 25.2.07 ניתנו החלטה ופסק-דין חלקי בתובענות. במסגרת ההכרעה האמורה, נדחתה התביעה שכנגד, ובעניין התביעה למתן חשבונות ניתנה הכרעה בשלב הראשון מבין שני שלבי הדיון בתביעה כגון דא, והצדדים עברו לשלב בירור החשבונות.
4. במסגרת השלב הנ"ל, לאחר הליכים מהליכים שונים, הגיש התובע ביום 17.2.08 תחשיב מטעמו וכן 'בקשה לתיקון סכום התביעה ללא נטילת רשות' ובקשה למתן פסק-דין חלקי.
הנתבעות הגישו תגובה מטעמן, והתובע הגיש תשובה לתגובה.
תמצית טעוני הצדדים בעניין בקשת התיקון
5. התובע טוען בבקשתו, כי במסגרת כתב התביעה אשר הוגש על ידו, הבהיר כי בהיעדר פרטים אודות ההיקף הכספי של העסקאות נשוא התביעה, ננקב סכום התביעה על דרך ההערכה, וכי סכום התביעה יתוקן בהתאם לחשבונות שימסרו.
ממשיך התובע וטוען כי עתה, לאחר שקיבל לידיו את החשבונות אשר נקבע כי הוא זכאי לקבל, הוא זכאי לתקן את סכום התביעה. לשיטת התובע, זכותו זו אינה טעונה רשות של בית-המשפט, ואין מדובר בתיקון כתב טענות במובנה של תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תקנות סדר הדין האזרחי").
עוד מציין התובע, כי מדובר בתיקון ראשוני של סכום התביעה שכן, בלית ברירה (נוכח החלטות קודמות, שאין זה המקום לפרטן), התיקון מתייחס רק לאחת משתי סוגיות בגינן הוכרה זכותו. התובע כותב כי אינו מוותר על זכותו לקבל נתונים נוספים מאת הנתבעות ולתקן את סכום התביעה פעם נוספת.
התובע עותר איפוא לתיקון סכום התביעה ללא קבלת רשות ואף למתן פסק-דין חלקי על סכום התביעה לאחר תיקונו (4,059,999.5 ש"ח).
6. הנתבעות חולקות על הטענה כי לתובע זכות לתקן תביעתו ללא רשות. עוד נטען, בין השאר, כי הזכות לתקן כתב תביעה מוגבלת בכל מקרה לגדר סמכותו של בית-המשפט, ואילו הסכום לו עותר התובע חורג מסמכות זו.
7. התובע משיב, בעניין הסמכות, כי הנתבעות מנועות מלהעלות טענה זו כעת נוכח התנהלותן עד כה, וידיעתן בדבר היקף הסכומים בהם מדובר.
דיון
תיקון בזכות
8. ספק בעיני אם התובע זכאי לתקן את תביעתו ללא קבלת רשות. לפי שאני סבורה כי יש מקום לאפשר לתובע לתקן את סכום התביעה, גם אם הדבר טעון רשות, אין לעניין זה משמעות של ממש, ומשכך רק אציין בקצרה מספר הערות לגבי הטענה.
9. אינני קוראת את ההחלטה אליה הפנה התובע (רע"א 8944/99) כמקנה בהכרח זכות לתיקון סכום תביעה ללא נטילת רשות בתביעה למתן חשבונות. סעיף 4 להחלטה הנ"ל מתייחס לסיבות המצדיקות את תיקונה של תביעה לאחר קבלת חשבונות (בתביעה למתן חשבונות), ולהצדקה בנקיבה בסכום משוער בלבד בכתב התביעה, אך לא מצאתי כי האמור בו מעגן זכות תיקון ללא קבלת רשות.
10. עוד יצויין כי כאשר מתקין התקנות רצה לאפשר לצד זכות לתקן תביעתו ללא קבלת רשות של בית-המשפט, הוא עשה כן במפורש, כפי שנקבע בתקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי בעניין תיקון כתב טענות בעקבות קבלת חוות-דעת של מומחה (ככל הנראה, מומחה בית-המשפט בלבד, ובכל מקרה לא מומחה מטעמו של אותו בעל דין, ע"א 644/71 שאבי נ' בן יצחק, פ"ד כו(2) 291 (1972); רע"א 9615/06 קריפלובסקי נ' ישיבת נזר ישראל מוסדות תורה, מאגר נבו (2007)).
11. למותר לציין כי הערה שכותב בעל דין בכתב התביעה ולפיה הוא "שומר על זכותו" לתקן את כתב התביעה, אינה מקנה לבעל דין זכות שאין לו. מדובר לטעמי, לכל היותר, בזכות להגיש בקשה לתיקונו של כתב הטענות. ציון זכות זו בכתב תביעה יכול לכל היותר לשמש בסיס לטענה כי הצד שכנגד "הוזהר" מבעוד מועד כי סכום התביעה עלול שלא להיות סכום סופי וכי בעתיד יתבקש תיקונו.
12. מכל מקום, כפי שצויין לעיל, אני סבורה כי יש מקום להיעתר לבקשה לתיקונו של סכום התביעה ולאפשר לתובע לתקנו כמבוקש.
תיקון בכלל
13. מוכרות הן ההלכות הליברליות הכלליות הנוהגות בעניין תיקון כתבי טענות, לעיתים אף בשלב מאוחר יחסית, כאשר יש בתיקון כדי להביא בפני בית-המשפט את השאלות אשר באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין וכדי שניתן יהיה לקבוע לאשורן את זכויותיהם של בעלי הדין (ע"א 400/70 ירקוני נ' פרידמן, פ"ד כה(2) 175 (1971); ע"א 498/83 אמישרגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' מלבין, פ"ד מב(4) 269 (1988); ר"ע 9/84 אגודת ארתור רובינשטיין למוסיקה נ' החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ, פ"ד לח(1) 566 (1984); רע"א 1118/06 הראש נ' מדינת ישראל, מאגר נבו (2006)).
14. נכון במיוחד הגיונן של הלכות אלו במקרה של תביעה למתן חשבונות, מקרה בו מובנה צורך אפשרי בתיקון כתב התביעה לפי החשבונות שיתבררו (רע"א 8944/99 צווינגבוים נ' ארד בע"מ, מאגר נבו (2000)). במידה מסויימת דומה הדבר לתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 בהן 'במקרים רבים, גובה הנכות ופרטי המגבלות של הנפגע אינם ברורים עם הגשת התביעה, ואלה מתבררים רק לאחר קבלת חוות-הדעת של המומחים הרפואיים', ראה רע"א 2992/98 ספקטור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ
(1998), פ"ד נב(3) 673 (בהקשר תיקונה של תביעה).
15. במקרה כזה, כאשר העניין עמד על הפרק למן תחילת הדיון, וכאשר החשבונות אשר משמשים בסיס לבקשה לתיקונו של סכום התביעה היו בידיו של הצד אשר כעת מתנגד לתיקון והוא היה ער לתוכנם מלכתחילה, יפה הרציונל בבסיס ההלכות שנזכרו לעיל ויש להתיר את תיקונו של כתב התביעה. יוער כי אין טענה כי זכויותיהן הדיוניות של הנתבעות עומדות להפגע עקב התיקון (השווה: רע"א 8944/99 הנ"ל).
16. לאור האמור, ניתן בזאת היתר לתיקונו של כתב התביעה כמבוקש על-ידי התובע.
סמכות
17. משהותר לתובע לתקן את סכום התביעה ולהעמידו על סכום אשר עולה על גבול סמכותו העניינית של בית-משפט זה, יש להעביר את ההליך לבית-המשפט המוסמך (לעניין תיקון כתב תביעה על-ידי בית-משפט שלום כך שהסמכות לדון בתביעה על-פי כתב התביעה המתוקן תהיה לבית-המשפט המחוזי, והעברת הדיון לבית-המשפט המוסמך, ראה רע"א 2992/98 ספקטור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(3) 673 (1998); רע"א 60/03 יעקב רובין, עורך-דין נ' אפלבוים, פ"ד נז(3) 457 (2003)).
18. אין אני סבורה שיש להימנע מהעברת הדיון לבית-המשפט המוסמך רק משום שהנתבעות לא העלו טענת היעדר סמכות עניינית בשלבים מוקדמים יותר של הדיון. אין מדובר בהימנעות מהעלאת הטענה לגבי נוסח כתב התביעה כפי שעמד בפני הצדדים לאורך ההליך, שאז אכן יש להזכיר (כפי שכבר הוזכר, בהחלטה מיום 29.1.08, ראה האסמכתאות המובאות שם), את שינוי המגמה בפסיקה לגבי העלאת טענות בעניין היעדר סמכות עניינית.
התובע לא היה חייב לתקן את תביעתו כלל, וכן רשאי היה לבחור, מטעמיו, לבקש לתקן את סכום התביעה רק עד גבול הסמכות העניינית של בית-משפט זה. משמצא התובע לעתור לתיקון סכום התביעה לסכום העולה על סמכותו העניינית של בית-המשפט, וטעוניו אף כוללים הצהרת כוונה או אפשרות לתיקון עתידי של סכום התביעה לסכום גבוה אף יותר, ומשנעתר בית-המשפט לבקשתו לתיקון (הנוכחי), חורג כתב התביעה המתוקן מסמכותו העניינית של בית-משפט זה ויש להעבירו לבית-המשפט המוסמך.
סיכום
19. ניתן היתר לתיקונו של כתב התביעה כמבוקש בעתירת התובע. ניתן יהיה להביא בחשבון את הוצאות הדיון בבקשה, בפסיקת ההוצאות בהמשך ההליך.
20. הדיון בכתב התביעה לאחר תיקונו, הוא בסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי ויש להעביר את הדיון לפניו."

[19] בש"א (ת"א-יפו) 154992/08 אלדד יצחק נ' עיריית תל-אביב, תק-של 2008(2) 12667 (2008).
[20] ת"א (ת"א-יפו) 58237/07 חסון מאיר נ' ששון יפה, תק-של 2008(2) 12576 (2008).
[21] בש"א (ת"א-יפו) 154824/08 מיכאל שרפשטיין ואח' נ' עורך-דין אורן חן, תק-של 2008(2) 10813 (2008).
[22] בש"א (ת"א-יפו) 160078/08 צ'פלינסקי שרה נ' עמותת ש.פ.ר. – עמותה למען שירותי אפוטרופוסות ואח', תק-של 2008(2) 10457 (2008).
[23] בש"א (ת"א-יפו) 158487/08 מאיר אמוץ נ' מדינת ישראל ואח', תק-של 2008(2) 10179 (2008).
[24] בש"א (ת"א-יפו) 556/06 גוטמן גרט ואח' נ' גרשון חיים ואח', תק-מח 2008(2) 5849 (2008).
[25] בש"א (ת"א-יפו) 181406/07 האחים סקאל בע"מ נ' אוליבין בע"מ (ניתן פסק-דין) ואח', תק-של 2008(2) 11163 (2008).
[26] בש"א (ת"א-יפו) 157371/08 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' אושרי בועז, תק-של 2008(2) 12892 (2008).
[27] ת"א (ת"א-יפו) 202793/02 זבלודוביץ אריק נ' שוסטר דליה ואח', תק-של 2008(2) 135 (2008).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

רשות לתקן (תקנה 92 לתקסד"א)