טענת פסלות לישב בדין (פרק ל"א לתקסד"א)

ב- בש"א (חי') 7032/08[104] נפסק מפי כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר:

"1. המבקש, הוא התובע בתיק העיקרי הגיש בקשה לפסילת השופט הדן בתיק.
2. כבר בפתח החלטתי אציין, כי הבקשה לפסילה מאולצת, ניזונה משברי התייחסויות שאינן רלבנטיות לעילת הפסילה, ואין באירועים העובדתיים שביסוד הבקשה, כדי לבסס עילת פסלות.
3. רקע התביעה בתמצית
3.1 התובע אשר נמנה על קבוצת מחלקי תוצרת תנובה, הגיש תביעה כספית כנגד תנובה בגין הפסקת ההתקשרות עימו. בכתב ההגנה טענה תנובה, בין היתר, כי התובע הפר את חיוביו כלפי תנובה באופן יסודי, הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי תנובה, לרבות על-ידי הנפקת חשבוניות פיקטיביות.
3.2 כבר ביום 18.10.07 ניתנה הוראת הגשת תצהירים בתיק, כאשר על התובע היה להגיש תצהיריו בתוך 45 יום, והנתבעת 45 יום לאחר מכן. מייד בסמוך להחלטת התצהירים ביקש בא-כוח התובע (בהסכמה) לדחות את הגשת התצהירים לאחר סיום ההליכים המקדמיים תחילה, ומבוקשו ניתן לו.
3.3 בין הצדדים הוחלפו שאלונים ובקשות לגילוי מסמכים, הליך שפתח סדרה של בקשות ביניים מרובות. הסיבוב הראשון של הבקשות (שקדמו לקדם הראשון ביום 7.2.08) הציף את הבעיה הבאה:
התובע מבקש לדעת (בשאלון בפרטים נוספים, במסמכים) מה מייחסים לו. הנתבעת מבקשת שיענה על שאלות ספציפיות שהפנתה אליו בעניינים אלו, ומבקשת לדחות את גילוי המסמכים מטעמה הנוגעים למעשי התובע על-מנת שלא יתאם גרסתו בתצהירים.
3.4 ביום 7.2.08 ניתנה החלטתה ברורה שקצבה מועדים לביצוע ועיקריה:
• הנתבעת חייבת במתן פרטים נוספים.
הנתבעת צריכה לתקן את השאלון שהפנתה
• לתובע והתובע ישיב עליו.
נושא דחיית גילוי מסמכים התובעת ידון לפי תקנה
• 119 לתקסד"א בתום העניינים המקדמיים הפתוחים.
3.5 הנתבעת סיפקה לתובע את הפרטים הנוספים הבאים, שנטען שהם מצטברים:
'התובע מכר מוצרים ללקוחות מזדמנים ללא חשבוניות ונטל תוצרת בלא להנפיק חשבוניות והזמין תוצרת על-שם לקוחות לא פעילים תוך חיובם בלא ידיעתם וקיבל תוצרת פסולה מלקוחות וזיכה אותם בניגוד לנהלי תנובה וזיכה לקוחות באריזה ריקה למרות שלא החזירו אריזות בפועל ונטש את ביצוע החלוקה במהלכה והנחה לקוחות לפעול בניגוד לנהלי תנובה וביצע חלוקה שלא באמצעות משאית קירור וסטה מהנחיות ומנהלי תנובה לגבי החלוקה.'
3.6 לקראת קדם המשפט ביום 1.4.08 הסתבר, כי התובע השיב חלקית על השאלון, ועל השאלות הנוגעות למעשיו – לא השיב. הוגשה בש"א למחיקת התביעה (5742/08).
התובע מצידו הגיש בקשה למחיקת כתב ההגנה (בש"א 5690/08) מהטעם שלא הסתפק בפרטים הנוספים שניתנו או בתשובות לשאלון שניתנו.
3.7 שתי הבש"אות הוגשו על-ידי הצדדים יום לפני הדיון. על-אף שהנתבעת השיבה לבש"א 5690/08 ביום הדיון עצמו, סירב התובע להשיב לבש"א 5742/08 וניתנה לו ארכה של 3 ימים להשיב.
3.8 למרות זאת מצא בא-כוח התובע לציין במעמד הדיון: 'יש לנו בעיה עם מתן תשובות לשאלון. אני לא יודע היום על סמך כתבי הטענות שניתנו איזה פרטים יש לכלול בתצהיר העדות'. על כך ציינתי: 'בא-כוח התובע אולי לא יודע אך אני בטוחה שהלקוח שלו יודע'.
4. משפט זה הוא הבסיס לבקשת הפסילה שהגיש בא-כוח התובע.
הנתבעת ציינה, כי במעמד סיום ההתקשרות הוצגו לתובע על-ידי נציגי הנתבעת העובדות המהוות את הסיבה להפסקת החוזה. הנתבעת נתנה פירוט בפרטים נוספים. הנתבעת שאלה בשאלון שאלות ספציפיות המתייחסות למעשים. אז מה כוונת בא-כוח התובע באמירתו: 'אינני יודע מה יש לכלול בתצהיר'? על כך היתה תגובת בית-המשפט – אתה אולי אינך יודע אבל התובע עצמו יודע.
התובע יודע שמייחסים לו לדוגמה מכירת מוצרים ללקוחות ללא חשבוניות – האם איננו יודע אם עשה זאת אם לאו?
התובע יודע שמייחסים לו נטילת תוצרת בלא להנפיק חשבוניות – האם איננו יודע אם עשה זאת?
התובע יודע שמייחסים לו זיכוי לקוחות עבור אריזות ריקות מעבר לכמות בה חוייבו – האם איננו יודע אם עשה זאת? וכך הלאה.
אמירת בית-המשפט היא תמימה, עניינית, יבשה, ואיננה מגלמת כל עמדה לכאן או לכאן.
אדם שנדרש לתת תצהיר אמת על התנהגות כזו או אחרת המיוחסת לו, שעיקריה פורטו, יש לו את האמירה שלו, לשלילה או לחיוב. גם אם בא-כוחו איננו יודע, הרי התובע המעורב יודע.
5. לאחר מועד הדיון, לכשניתנה תגובת בא-כוח התובע לבש"א 5742/08, ניתנה החלטה המורה לתובע להשיב לשאלון לאחר שניסה להתחמק מתשובה בטענה שאיננו מבין את המונח "לקוח בלתי-פעיל", על-אף שהמונח הוסבר במפורש. החלטה זו מיום 6.4.08, הינה החלטתה שיפוטית לכל דבר, ואם יש השגות לגביה, עניינן בדרך של ערעור.
6. לאחר מתן ההחלטה הגיש בא-כוח התובע 3 בקשות נפרדות חדשות שעניינן – בקשה להיפוך סדר הראיות וכן שאלון משלים לנתבעת, ובקשה מחודשת לגילוי מסמכים נוספים. תוך הפנית הבקשות לתגובות הצד השני ציינתי, כי בשל ריבוי בקשות בתיק, משלב זה ואילך כל בקשה תחייב בהוצאות את הצד שעמדתו לא תתקבל. אפשרתי לתובע למשוך בקשותיו, אם ימצא לנכון. גם כנגד קביעה זו משיג בא-כוח התובע וסבור, כי יש בה משום בסיס לפסילת השופט.
ההחלטה מאוזנת, היא פונה באופן שווה לשני הצדדים ובאה לנתב הדברות ישירה תחילה בין בא-כוח הצדדים עצמם, עוד טרם פניה לבית-המשפט.
7. הטענות המפורטות בסעיפים 5 ו-6 לעיל הינן החלטות שיפוטיות וההשגות לגביהן צריכות להיות בדרך של ערעור. אלא שאלו באו כנראה להצדיק את הפניה המאוחרת של המבקש בבקשת הפסילה. על-אף שהדיון הרלבנטי התקיים ביום 1.4.08, הרי שבקשת הפסילה הוגשה רק ביום 28.4.08, כאשר ביום 6.4.08 ניתנה החלטה המחייבת את התובע לענות לשאלון.
הכלל הוא, כי טענת פסלות יש לטעון מייד, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא.
8. העולה מכל האמור לעיל, כי לא מתגבשת כל עילת פסלות, באשר היא. יתירה מזאת. המצרף העובדתי גם לא מלמד על איזה שהוא בסיס אפשרי לתחושה סובייקטיבית כלשהי, שגם בה אין די כדי להקים עילת פסלות.
'השאלה שיש לשאול היא – אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין 'ננעלה' כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'.' (מתוך ע"א 1335/99 ש.ח שוקי שווק ועבודת בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, אתר נבו).
עובדות ההתנהלות עד כה מדברות בעד עצמן. ובלשונו של כב' הנשיא ברק שם, נשלל קיומו של "משחק מכור", בין היתר בשל כך ש"המשחק" טרם החל.
9. הבקשה לפסילה – נדחית."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 68076/07[105] נפסק מפי כב' השופט מנחם (מריו) קליין:

"בפני בקשה לפסול עצמי מלשבת בדין בתיק דנא, בהתאם לסעיף 77א לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.
הרקע לבקשה וטיעוני המבקש
מר רונן (להלן: "המבקש") גב' מעין, מר משה, גב' אגנס, מר גל, גב' מרגלית, מר שי כולם ממשפחת גריסרו (להלן: "התובעים") הגישו תביעה בהליך של "סדר דין מהיר" כנגד אשת טורס ארגון שירותי תיירות ונסיעות בע"מ (להלן: "הנתבעת") בגין חבילת נופש אשר רכשו מהנתבעת, לאור מצגי שווא אשר הציגה בפניהם נציגת הנתבעת.
התביעה הוגשה בתאריך ה- 17.12.07. בתאריך ה-12.03.08 נקבע התיק בפני לדיון מקדמי בתאריך ה- 13.04.08. על-פי בקשת הפסילה שהוגשה על-ידי התובעים, הרי לדעתם, מרגע זה ואילך כל שעשה מותב זה הינו לקבל את עמדתה של התובעת ולא להתייחס כלל לטענותיו של המבקש וזאת כפי שפירט בבקשת הפסילה שהגיש.
לטענת המבקש – מאחר ובית-המשפט כבר גילה בבירור דעתו הגם שעשה כן במסווה של הצעת פשרה ולכאורה מבלי לנקוט עמדה, ולפיכך ננעלה דעתו של בית-המשפט טרם שמיעת העדויות מאחר ולגישת התובעים בית-המשפט הציב בפניהם מראש רף בלתי-אפשרי מבחינת נטל ההוכחה.
בתגובה לבקשת פסלות שופט טענה הנתבעת כי 'רשאי בית-המשפט להעיר הערות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו. אם ראה בית-המשפט מטעמי יעילות יש להציע לצדדים לסיים את הסכסוך מחוץ לכותלי בית-המשפט שהרי יוזמה זו היא מבורכת'
ובהמשך ציין כי: 'הזכות לביקורת כלפי בעל דין היא חלק מהותי מן היכולת לנהל משפט ולנווטו'.
דיון
ישיבה מקדמית
תקנה 214יא(א)(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת:
'214יא(א) בית-המשפט רשאי לקיים ישיבה מקדמית אחת, אם ראה שיש צורך בכך כדי לייעל את הדיון, לפשטו ולהחישו וכדי לברר את הדרך המתאימה ביותר לבירור התובענה.'
(8) להציע לבעלי הדין הסדר פשרה, לפסוק בתובענה בדרך של פשרה כאמור בסעיף 79א לחוק בתי-המשפט, או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק-דין להסדר פשרה שעשו ביניהם;'
כבר בספרי הבעתי את דעתי באשר למהותה של הישיבה המקדמית בהליך של "סדר דין מהיר":
'הישיבה המקדמית מתקיימת לאחר שהצדדים הגישו לבית-המשפט כתבי טענות וכן תצהירים ומסמכים רלבנטיים ואף אסמכתאות משפטיות. במצב זה נושא המחלוקת כבר אמור להיות מפורט וממוקד. הדבר מאפשר לשופט מקצועי לשקול את שיקוליו "בקול רם" ולהציג בפני שני הצדדים את הקשיים העובדתיים והמשפטיים שייתקל בהם במהלך הכרעה בתיק. במצב זה עורכי-הדין והצדדים יכולים לשקול את הדרך הטובה ביותר לסיים את התיק לאור הסיכויים והסיכונים אשר השופט הציג בפניהם, לרבות מתן פסק-דין ב"דרך של פשרה", על-פי סעיף 79א(א) לחוק בתי-משפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.' (רחמים כהן, מנחם קליין סדר דין מהיר בבית-משפט השלום 45)
גם בקשר להליך שמתקיים בסדר דין רגיל, תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי קדם המשפט נועד לשם 'בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין'. בית-המשפט רשאי במהלך קדם המשפט להפנות את תשומת-ליבו של צד לקשיים בתובענתו (ע"א 131/00 סורפין נ' אמבר אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (לא פורסם); ע"א 2501/00 אבו כף נ' אבו כף ואח', תק-על 2000(2) 899 (2000); ע"א 9701/01 רשות העתיקות נ' קיטל נכסים בע"מ, תק-על 2001(4) 592 (2001)). כבר נפסק בעבר כי פעמים רבות קורה שתוך כדי הצעת פשרה מביע בית-המשפט דעה זו או אחרת על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי. הבעת עמדה כזו על-ידי השופט, בסגנון זהיר, אין בה כדי לפסלו מלהמשיך בדיון משהצעת הפשרה לא עלתה יפה (רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' עבדל ראזק סליימה, פ"ד מד(3) 758). ההליך השיפוטי מחייב הנחות כלשהן בדבר סבירותן של טענות משפטיות. על הנחות אלה לשוב ולהיבחן במהלך הדיון המשפטי עד אשר הן הופכות למסקנות מגובשות היטב. מקצועיותו של בית-המשפט היא המאפשרת לבית-המשפט להעמיד את הנחותיו המקדמיות תחת הביקורת הראויה. רק בנסיבות בהן ברור כי בית-המשפט מנוע מלשנות את הנחותיו המוקדמות, וכי דעתו "נעולה" יש מקום להורות על פסילתו (ע"א 9191/00 ונטורה תקשורת פרוייקט אינטרנט ישראל בע"מ נ' סרטי הים האדום בע"מ, תק-על 2001(1) 840 (2001)).
פסלות שופט
סעיף 77א(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:
'(א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.'
הכללים לפסילתו של שופט מלשבת בדין פותחו במשך השנים על-ידי בתי-המשפט. הם מהווים משפט מקובל באשר לאופן התנהגות השופט בבית-המשפט ומחוצה לו.
הפסיקה קבעה, כי אותו "חשש ממשי למשוא פנים" אינו אלא מבחן ה- "REAL LIKELYHOOD" (בג"צ 174/54 ישראל שימל נ' רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים ואח', פ"ד ט 459, 462). מבחן זה פורש על-ידי הנשיא ש' אגרנט "כאפשרות ממשית" להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375), היינו: 'שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה.' (שם 381).
בניהול המשפט על השופט לגלות אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי. בכל תפקידיו השיפוטיים, חובתו של השופט היא לפעול מתוך עצמאות ואי-תלות וליבו יהא נכון ופתוח לשמע טענות הצדדים כאשר עמדה סופית בקשר לעניינם שומה כי יגבש רק בסוף המשפט.
דעה קודמת אסור לה שתהפך לדעה קדומה. בניהול המשפט יפעל השופט מתוך גישה של שוויון לצדדים שבפניו. הוא לא יכיר פנים במשפט, לא יהדר פני גדול ולא יישא פני דל. כל שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותה עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת לדין ובהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק (ראה י' שמגר "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט 87 (התשמ"ז) וכן ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599, 613-614).
ההתרשמות הנובעת בעניין זה אינה ההתרשמות הסובייקטיבית של בעל הדין, אלא ההערכה האובייקטיבית של בית-המשפט. הכלל בדבר "האפשרות הממשית", אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין או הציבור אלא על הערכה אובייקטיבית של בית-המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים. בעניין זה ראוי כי תתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל לשחרר עצמו מהשפעתו של המידע שהגיע אליו, וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג (ע"א 899/95 שמואל ברזל, עורך-דין נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 854, 856-857).
במקרה דנן לא רק שאין דעתי "נעולה", חלילה, בעניין תיק זה, אלא אף לא מצויה בידי כל טינה, טרוניה או כל דעה קודמת וקדומה אשר יש בכוחה להסיט מחשבתי מן העיקר לטפל או אף לחשש שאינו ממשי למשוא פנים אשר יתפרש בעין שאינה ראויה לעיני הציבור.
המבקש הינו עורך-דין במקצועו. אשר אולמות בית-המשפט אינם זרים לו וכי מן המפורסמות כי הצעות פשרה מעין אילו מועלות על-ידי בית-המשפט חדשות לבקרים במטרה להביא לסיום הסכסוך ביעילות ובחיסכון הוצאות מיותרות הן מבעלי הדין והן מהמערכת המשפטית. שיקולי בית-המשפט הינם אובייקטיבים ומשתנים ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות.
לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ד"ר עדי אזר (ז"ל) קדם משפט (תשנ"ט-1999) 89-90:
'במאמציו להביא לפשרה, על השופט להביע דעה, לכאורה על סיכוייהן של טענות הצדדים להתקבל. אמירה זו עלולה לעורר טענות בדבר פסילת השופט. בעניין מנוף סיגל בע"מ נ' סמיר עבדל סליימה נקבע כי אין מקום לפסול שופט בשל נסיונו להשיג פשרה, תוך חיווי דעת לכאורית על סמך טענות או מסמכים, שלפיה ראוי שצד אחד יפצה את הצד האחר. מ"מ הנשיא אלון קבע, כי יש ניסיון להביא את הצדדים לידי פשרה הוא רצוי ומבורך, שהרי יש בכך כדי להביא שלום בין אדם לחברו, ומשום מדיניות שיפוטית נכונה.'
הצעת בית-המשפט אשר הועלתה בדיון
לגישת התובע 1 משהעליתי את הצעת הפשרה נחרץ גורלו של התיק. אינני יכול לקבל טענה זו. ההצעה ניתנה לצדדים כ- E.N.E (הערכה אובייקטיבית מוקדמת) לאחר עיון במסמכים בתיק ותוך הסתייגות בקשר לשלב בו מתקיים הדיון.
בהצעתי ציינתי שהמדובר בהתרשמותי הראשונית ואף ציינתי שהליקויים אשר צויינו בסעיפים 8, 9, 10, 11 ו- 12 לכתב התביעה, אינם ליקויים של מה בכך וכנראה שהתובעים באמת סבלו, לפחות מחלקם.
הרי כלל ידוע הוא, ואף ציינתי זאת בהצעתי, כי אין כל חובה של מי מהצדדים לקבל את הצעת בית-המשפט, ומשכך הוצאה החלופה לניהול ההוכחות בתיק בו יוכלו הצדדים לחקור ולטעון את טיעוניהם ובכך לשכנע את בית-המשפט בצדקת גרסאותיהם.
כבר נקבע בעבר כי מטרת הצעות מטעם בית-המשפט הינם בראש ובראשונה ייעול הדיון וחיסכון בזמן שיפוטי ובכספי הצדדים המתדיינים.
לעניין זה יפים דבריו של המלומד יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 178:
'מקובל הדבר ובמיוחד, בהליכים אזרחיים, כי שופט הדן בתיק מנסה לקדם הסדרים של פשרה. זוהי פעולה "של יום ביומו" בכך מושג פתרון שהוא בהסכמת הצדדים ולא לטובת אחד מהם בלבד ונחסך זמן וממון של הצדדים, של מערכת המשפט ושל הציבור כולו. אין פלא, על-כן, כי לא פעם הצדדים עצמם מצפים להצעת פשרה מטעם בית-המשפט. אולם, יש שהצעת הפשרה או הליכים הקודמים לה נראים בעיני אחד מבעלי הדין כגיבוש עמדה סופית בתיק.'
ובהמשך – בעמ' 179:
'בפסיקה הודגש בהזדמנויות אחדות כי נסיונות פישור מצד בית-המשפט גם אם אין בהם עמדה מסויימת לגבי ההליך – אינם מבססים חשש ממשי למשוא פנים ונעילת הדעת של השופט, שכן מדובר בעמדה לכאורה בלבד, שאינה מבוססת על שמיעת טיעוני הצדדים ועל הערכת ראיותיהם. מטרת הצעת הפשרה אינה הבעת דעה לגוף העניין אלא ייעול הדיון בניסיון להביא הצדדים לידי הסכמה.'
לגישת התובע תוצאותיו של המשפט הרי שהיו ידועות מראש לאור החלטתי בתיק תק (ת"א) 44751/06 נוי אסף ומיטל נ' חב' השטיח המעופף. אינני יכול לקבל טענה זו.
ראשית, כל מקרה נדון לגופו וכפי שמתחתי במקרה ההוא ביקורת על התובע, כך היו לא מעט מקרים בהם מתחתי ביקורת על גורמי התייקרות השונים (ראה למשל:
ת"א (ת"א) 40228 בונה ואח' נ' חברת השטיח המעופף.
ת"א (ת"א) 10330/05 קטש זוקי נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ.
ת"א (ת"א) 55701/04 שבדרון ואח' נ' השטיח המעופף.
ת"א (ת"א) 10300/04 זוהר נ' אורטרא בע"מ, תק-של 2005(2) 9798 (2005)
כולם פורסמו במאגרים המשפטיים האלקטרונים.
שנית, לאור העובדה כי התובע, לגישתו, צפה את תוצאות ההליך עוד בטרם החל, וזאת בהסתמך על תוצאותיו של ההליך דלעיל אשר תוצאותיו התפרסמו עוד בטרם הוגשה התביעה הנדונה הרי נראה כי המדובר בשיהוי רב בהגשת הבקשה, שכן:
'הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מייד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא. על-כן, היה על המשיבים לברר מה טיבה של ההיכרות כבר כשנודע להם על היכרות זו, ולמצער, סמוך למועד בו נודעו להם הפרטים המקימים לטענתם עילת פסלות.' (ע"א 4227/07 חיים ליבוביץ נ' שבתאי מיכאל, תק-על 2007(4) 832 (2007)).
נהיר לי, שבכל סוגיה המועלית בפניי, אפסוק אך ורק על-פי עובדות המקרה, בהתאם לדין, כפי שהבנתי ומצפוני יורה לי, וללא מורה וחשש למשוא פנים כלל ועיקר תוך גילוי אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי כלפי הצדדים.
לאור האמור אני דוחה את הבקשה."
ב- ע"פ 1742/08[106] נפסק מפי כב' השופטת, הנשיאה ד' ביניש:

"לפניי ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בעכו (השופטת ז' קאודרס-בנר), מיום 12.2.2008, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ 1946/05.
1. ביום 1.11.2004, הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (מחוז צפון) לבית-המשפט השלום בעכו (השופט ש' שר) בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי כנגד המערער, לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). על-פי טענת הוועדה המחוזית, המערער ערך עבודות בניה במקרקעין שברשותו, תוך חריגה מההיתר הקיים. בית-המשפט נענה לבקשה, במעמד צד אחד, ונתן את צו ההפסקה השיפוטי המבוקש. בתגובה לכך, הגיש המערער לבית-משפט השלום בקשה לביטול הצו. בית-משפט השלום (השופט שר) דחה בקשה זו. על החלטה זו של בית-משפט השלום, ערער המערער בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, שדחה את הערעור. גם על החלטה זו ביקש המערער לערער, אך בקשתו לרשות ערעור נדחתה.
ביום 16.5.2005, הוגש כנגד המערער כתב אישום לבית-משפט השלום בעכו (השופטת קאודרס-בנר), בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א), 204(ב), 208 ו-218 לחוק התכנון והבניה, בגין אותן פעולות במקרקעין האמורים. על-פי הנטען בכתב האישום, ביצע המערער עבודות בניה שונות בנכס מקרקעין שבבעלותו בבקעת בית הכרם, וזאת בסטיה מהיתר הבניה הקיים, ובניגוד לייעודה של הקרקע.
כטענת הגנה מקדמית בהליך הפלילי כנגדו, העלה המערער טענה של הגנה מן הצדק, לגבי חלק מפריטי כתב האישום. במסגרת הדיון בטענה זו, ובהסכמת הצדדים, נקבע, כי בפני בית-המשפט יוצגו כל כתבי הטענות שהוגשו בהליך הוצאת הצו השיפוטי והבקשה לביטולו, וכן כל ההחלטות שניתנו באותו הליך. ביום 14.10.2007, דחה בית-משפט השלום את טענתו של המערער להגנה מן הצדק. בשלב זה, טען המערער, כי מהתבטאויותיו של בית-המשפט במסגרת החלטה זו, יש ללמוד כי נתגבשה אצל בית-המשפט דעה שלילית כלפיו. לפיכך, טען המערער, על בית-המשפט לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בהליך הפלילי בעניינו.
ביום 12.2.2008, דחה בית-המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו, קבע בית-המשפט, כי המקרה שלפניו אינו מעלה עילה לפסילת שופט. כן ציין בית-המשפט, כי המסמכים שהובאו בפניו הוצגו בהסכמת המערער, וכי כל התבטאויותיו של בית-המשפט, מהן מבקש המערער ללמוד על קיומה של עילת פסלות, משקפות רק את הנאמר במסמכים אלה ובהחלטתו הקודמת של בית-המשפט שדן בצו ההפסקה השיפוטי. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.
2. בערעורו, טוען המערער, כי שגה בית-המשפט קמא כשהחליט שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו. לטענת המערער, מהתבטאויותיו של בית-המשפט יש ללמוד כי בית-המשפט כבר גיבש דעה קדומה כנגדו, וזאת בשלב מוקדם של ההליך, טרם שמיעת פרשת ההגנה. מנגד, טוענת המשיבה, כי בית-המשפט קבע את שקבע רק לצורך הטענה המקדמית שעלתה לפניו, והעובדה כי הכריע לחובתו של המערער בעניין זה איננה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות.
3. דין הערעור להידחות. המערער מלין כנגד התבטאויותיה של השופטת בהחלטתה בעניין ההגנה מן הצדק. כבר נקבע בפסיקתנו, כי התבטאויותיו של שופט יכולות להוות עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה מהתבטאויות אלה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 3593 (1.3.2007); ע"פ 8891/06 מאירסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.2006); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח
(3) 608, 625 (1994); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 191-197 (2006)). אין די בתחושת הנאשם כאילו נחרץ דינו על-ידי בית-המשפט. אמירותיו של השופט תהווינה עילה לפסילה רק אם יצמח מהן חשש ממשי – בראיה אובייקטיבית – כי ננעלה דעתו של בית-המשפט באשר לתוצאות ההליך (ראו: ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2) 775 (29.4.2002); ע"פ 3121/02 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2) 1270 (19.5.2002); ע"פ 4568/03 נאפע נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 1690 (1.10.2003)).
4. בענייננו, אמירותיו של בית-המשפט מייחסות למערער התנהגות בחוסר תום-לב, באופן הגורם להטעיית הרשויות, ומתוך מניע לעמעם את המצב העובדתי. אמירותיו אלה של בית-המשפט מבוססות על ההחלטות הקודמות שהובאו לידיעתו בהליך, וגם אם הן מייצגות שיפוט שלילי כלפי המערער, וגם אם ראוי להצר על העובדה כי נאמרו, אין בהן כדי להקים עילה לפסילת שופט. מהתבטאויות אין עולה חשש ממשי, לפיו דעתו של בית-המשפט ננעלה כך שעשויה להיפגע יכולתו לשמוע את ההליך שלפניו בדעה פתוחה. התבטאויות אלה נאמרו לצורך הכרעה בשאלה מוגדרת ומסויימת, ואין בהן כדי להעיד על קביעת דעתו של בית-המשפט בדבר תוצאות ההליך שלפניו.
במסגרת ההליך הפלילי, נדרש בית-המשפט, פעמים רבות, להכריע בטענות מקדמיות שמעלים הצדדים שלפניו. אך מובן מאליו, שבית-המשפט נדרש להכריע בשאלות אלה מתוך עמדה מנומקת. עם זאת, גיבוש עמדה במידה הנדרשת להכרעה בטענה המקדמית, אין פירושו, בהכרח, שדעתו של השופט כבר נתגבשה במידה כזו שאין הוא מסוגל לשמוע את המשך ההליך שלפניו בדעה פתוחה. יתר-על-כן, במקרה שלפנינו, המסמכים עליהם ביסס בית-המשפט את מסקנותיו לשם ההכרעה בטענה המקדמית, הוצגו בפני בית-המשפט בהסכמת המערער. גם אם חומר זה איננו מהווה מעשה בית-דין בהליך הנוכחי, כטענת המערער, הרי שחופשי בית-המשפט לשקול את הראיות המובאות בפניו ולהחליט על אודות משקלן הראוי, והסתמכותו על המסמכים האמורים אינה מעידה על נעילת דעתו. הקביעות בטענה המקדמית נעשו לצורך טענה זו בלבד, ואין בהן התבטאויות קיצוניות או חריגות עד כדי כך, שיש ללמוד מהן כי דעתו של בית-המשפט לגבי ההליך כולו ננעלה באופן המצדיק את פסילת בית-המשפט.
אשר-על-כן, הערעור נדחה."
ב- ע"פ 1623/08[107] נפסק מפי כב' השופטת, הנשיאה ד' ביניש:

"לפניי ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטת נ' בן-אור), מיום 13.2.2008, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ 3164/07.
1. ביום 29.10.2007, בעקבות הסדר טיעון, נגזר על המערער בבית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטת בן-אור) עונש מאסר בגין עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, על-פי סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973. כחודש לאחר מכן, ביום 21.11.2007, בעודו מרצה את תקופת מאסרו האמורה, הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף, בפני אותו מותב, בגין עבירה דומה. על-פי הנטען בכתב אישום זה, אל המערער הוברחו סמים לתוך כלא השרון, שם הוא מרצה את תקופת מאסרו. המערער קיבל את הסמים שהוברחו אליו, והחזיק בהם ללא היתר כדין, ושלא לצריכתו העצמית.
ביום 13.2.2008, לאחר שהוסדר עניין ייצוגו של המערער, הגיש המערער בקשה לפסילת בית-המשפט. המערער טען, כי כיוון שהשופטת היא שפסקה באישום הקודם בעניינו, הרי אינה יכולה כעת לדון בהליך החדש המובא בפניה בדעה פתוחה. האישום הקודם היה בגין עבירה דומה לזו בה מואשם המערער בהליך החדש – עבירת סמים – ובית-המשפט הכריע באישום הקודם לגופו של עניין, והכיר את עובדות האישום לפרטיהן; כיוון שכך, טען המערער, היה על בית-המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו.
2. בית-המשפט דחה את בקשת הפסלות, וקבע כי, בנסיבות העניין, היכרותו עם ההליך הקודם בעניינו של המערער אינה מקימה עילה לפסילת שופט. בהחלטתו המפורטת והמנומקת, ציין בית-המשפט, בין השאר, כי במסגרת ההליך הקודם שנדון בפניו, לא נדרש בית-המשפט לקביעת ממצאים עובדתיים או ממצאי מהימנות, אלא רק לאישור הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. כמו-כן, ציין בית-המשפט, כי כל ערכאה בפניה יובא העניין תהיה מודעת לקיומן של הרשעות קודמות למערער, שהרי הוא מובא בפני בית-המשפט בגין עבירה אותה ביצע בזמן היותו אסיר.
3. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעור, טוען המערער, כי שגה בית-המשפט קמא בקביעתו כי המותב הנוכחי דומה לכל מותב אחר שידון באישום החדש כנגדו – משום שרק המותב הנדון מודע לכך שההרשעה הקודמת היא בעבירת סמים דווקא. לטענתו של המערער, ידיעה זו הינה משמעותית, ודי בה על-מנת להצדיק העברת הדיון למותב אחר. כמו-כן, מדגיש המערער בטיעוניו את סמיכות הזמנים שבין שני ההליכים, את תחושתו האישית שנעשה עימו עוול, ואת החשש לפגיעה במראית פני הצדק במקרה שאותו מותב ידון בשני האישומים. בנוסף, מציג המערער כתמיכה לעמדתו את העובדה שהמדינה הסכימה שהבקשה לפסילת שופט איננה חסרת טעם. לבסוף, מוסיף המערער, כי מתוך התבטאותו של בית-המשפט במסגרת הדיון הקודם, לפיה המערער מעורב במידה ניכרת בעולם העברייני, יש ללמוד כי דעתו של בית-המשפט אכן נתקבעה במידה כזו שלא תאפשר לו להמשיך ולדון בעניינו ללא משוא פנים.
4. דין הערעור להידחות. כבר נקבע בפסיקתנו פעמים רבות, כי חשיפת בית-המשפט להרשעות קודמות של נאשם, ואף העובדה כי בית-המשפט דן בעבר בעניינו של נאשם, אינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות. רק כאשר קיים חשש ממשי – בראיה אובייקטיבית – למשוא פנים, במובן זה שנפגעה יכולתו של בית-המשפט לדון באופן הוגן בעניין המובא לפניו, תקום עילה לפסילת שופט (ראו: ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2) 2202 (28.6.2000); ע"פ 793/83 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 363 (1984); ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 4489 (21.3.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 302-304 (2006); ע"פ 716/85 בן-חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 725 (1985); ע"פ 5662/91 מאיר נ' מדינת ישראל, תק-על 92(1) 131 (1.1.1992)).
תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי נעשה עימו עוול, החשש מפגיעה במראית פני הצדק, וכן אפילו הסכמת המדינה – כל אלה אין בהם כדי להקים עילה לפסילת שופט. עילה כזו תקום רק באותם מקרים קיצוניים ונדירים, בהם הושפעה דעתו של בית-המשפט בצורה כזו שלא יוכל יותר לנהל את ההליך שבפניו באופן הוגן וראוי. המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם חריגים נדירים.
בענייננו, נכון אמנם שהרשעתו הקודמת של המערער הינה כזו הנוגעת באופן ישיר לעניינו הנדון כיום בפני בית-המשפט. אך, חזקה על בית-המשפט, כגורם מקצועי, שהעובדה כי הוא מודע להרשעה קודמת של המערער, ואף בעבירה דומה, לא תמנע ממנו לשמוע את ההליך החדש שבפניו באופן הוגן ובדעה פתוחה. כך בדרך-כלל, וכך בנסיבות העניין, במיוחד נוכח העובדה שבהליך הקודם הורשע המערער בעקבות הודאתו בעובדות כתב האישום, ולפיכך, בית-המשפט רק אישר את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, ולא נזקק להכרעה עובדתית ומשפטית מלאה במקרה שלפניו. יובהר, כי גם אם צודק המערער בטענתו, לפיה בית-המשפט שבפניו מובא כעת עניינו שונה מכל בית-משפט אחר, בכך שבית-משפט זה מודע לטבעה של העבירה בגינה הושם במאסר, הרי שדבר זה אינו מקים, בנסיבות העניין, עילת פסלות. על-מנת שתקום עילה כזו, אין די בהצבעה על כך שבית-המשפט מודע לאופייה של ההרשעה שבגינה נידון הנאשם, אלא יש להוכיח שידיעה זו מקימה חשש ממשי למשוא פנים. חשש כזה אינו מתקיים במקרה שלפנינו.
כפי שציין, בצדק, בית-המשפט קמא בהחלטתו, משלא קמה עילה לפסלות שופט, נותרת אך חובתו של השופט לשבת בדין. בהיעדר עילה ברורה לפסילה, חייב בית-המשפט לקיים חובתו זאת, ואין הוא רשאי לפטור עצמו ממנה רק בשל שיקולים של נוחות, או בשל חשש שמא יהיה מי שיאמר שמראית פני הצדק נפגעת.
כאמור, בנוסף לכל אלה, טוען המערער כי על בית-המשפט לפסול עצמו גם בעקבות התבטאותו בנוגע למערער במסגרת גזר דינו בתיק הקודם, התבטאות ממנה ניתן ללמוד על התגבשות של יחס שלילי של בית-המשפט כלפיו. גם טענה זו דינה להידחות. הלכה היא, כי התבטאויותיו של שופט יכולות להוות עילה לפסילתו רק במקרים נדירים וקיצוניים, בהם עולה מהתבטאויות אלה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 3593 (1.3.2007); ע"פ 8891/06 מאירסון נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4) 4787
(28.12.2006); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 625 (1994); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 191-197 (2006)). במקרה שלפנינו, התבטאותו של בית-המשפט, במסגרת גזר דינו של המערער, אינה מקימה עילת לפסלות שופט.
אשר-על-כן, הערעור נדחה."
ב- בש"א (י-ם) 6045/08[108] נפסק מפי כב' השופט שמעון פיינברג:

"1. בפני בקשה לפסילת שופט לפי סעיף 77א לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984.
2. בבקשה, נטען לקיומן של נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. לטענת המבקש, במהלך קדם המשפט שהתקיים ביום 14.3.07, 'השופט ועורך-הדין של התובע החלו לשוחח ביניהם ביחידות', תוך התעלמות מהמבקש (שייצג את עצמו בדיון) ובנותיו 'כאילו הם לא קיימים'. במהלך חילופי הדברים, נטען כי בא-כוח המשיבים והשופט דנו ביניהם בראיות חסויות, כאשר החומר הוסתר מעיניהם של המבקש ובנותיו. עוד נטען כי לאחר שראה את החומר החסוי "איים" השופט על המבקש כי לאור מה שראה "כדאי לנתבע להגיע לפשרה".
3. הבקשה נדונה כבקשה בכתב. בא-כוח המשיבים הגיש תגובה בכתב לבקשה. לא הוגשה תשבה לתגובה.
4. לאחר קריאת הבקשה והתגובה לה, אני מאמץ את נימוקי התגובה התומכים בדחיית הבקשה. אוסיף מספר נימוקים מעבר לאמור בתגובה זו.
5. לפי תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המועד להעלאת טענת פסלות הוא בתחילת הדיון בהליך; בעל דין רשאי להעלות את הטענה לאחר מכן, 'ובלבד שייעשה זאת מייד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות.'.
6. המבקש איחר את המועד להעלאת הטענה, שעילתה נודעה לו בקדם המשפט, שהתקיים לפני למעלה משנה.
7. המבקש טוען כי לא ידע על הפסול, כביכול, בהתנהגות של השופט אלא לאחרונה כששוחח על כך עם בא-כוחו.
טענה זו אינה יכולה לעמוד. עובדת מסירת דו"ח החקירה ותמליל השיחה (החסויים) שבידי בא-כוח המשיבים לעיני בית-המשפט במהלך קדם המשפט, העומדת בלב-ליבה של טענת הפסלות, מתועדת בפרוטוקול קדם המשפט (ראה עמ' 4 לפרוקטול מיום 14.3.07, שורות 7-9). חזקה על בא-כוח המבקש כי קרא את פרוטוקול הדיון לאחר שקיבל על עצמו את יצוג המבקש בחודש 4/07 (ראה בקשה שהגיש בשם המבקש ביום 22.4.07). מאז, גם ידע בא-כוח המבקש את העובדות המקימות את עילת הפסילה. ידיעתו של בא-כוח המבקש כמוה כידיעת המבקש שהרי שלוחו של אדם כמותו, וידיעתו של השלוח מחייבת את השולח (סעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ח-1965). אף-על-פי-כן, באותו שלב נמנעו המבקש ו/או בא-כוחו מלבקש את פסילת השופט.
די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה על-הסף.
8. מעבר לכך, הטענה בדבר שיחה "ביחידות" בין השופט לבין בא-כוח המשיבים, אין לה על מה לסמוך. הדיון התקיים באולם בית-המשפט בנוכחות המבקש ובני משפחתו. הדברים שנאמרו תועדו, כאמור, בפרוטוקול.
9. אין מחלוקת כי הוצג לעיונו של השופט בלבד דו"ח חקירה מטעם המשיבים. אין בכך כל פסול. הדבר נמצא בסמכותו של בית-המשפט במסגרת תקנה 143(6) לתקנות. לא זו בלבד אלא שעיון של בית-המשפט בראיות חסויות בהליך אזרחי מאפשר לו לשקול במסגרת גילוי המסמכים האם החומר ייחשף לצד שכנגד בשלב קדם המשפט או יישאר חסוי עד לשלב מאוחר יותר במשפט. הליך זה אושר מפורשות ב- ע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב, פ"ד נה(1) 515 (סעיף 15(ד) לפסק-הדין). ממילא, החשיפה של בית-המשפט בקדם משפט לראיות שכאלה אין בה כדי להקים עילת פסילה.
10. נסיונות שכנוע של בית-המשפט לצדדים להתפשר, בהנחה שאכן נאמרו (ולא נרשמו בפרוטוקול) אינם בגדר "איומים", ואינם מקימים עילה לפסלות, בוודאי לא בנוסח הדברים שצוטטו מפיו של השופט כפי שהובאו בבקשה.
11. לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה."
ב- ע"א 9509/07[109] נפסק מפי כב' השופטת הנשיאה ד' ביניש:

"ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בנצרת (השופט שכיב סרחאן – סגן נשיא) שלא לפסול עצמו מלדון ב- ת"א 4736/05.
1. המשיב הינו יו"ר ועד אגודת כפר זיתים, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ. המערער מכהן בהתנדבות כרכז ביטחון שוטף ביישוב. לצורך פעילות קהילתית ביישוב בחג הפורים, ביקש המשיב מהמערער לשאול את מערכת הכריזה של היישוב אשר הופקדה בידיו. עם סיום הפעילות, ביום 4.5.05, התקשר המערער למשיב ודרש ממנו להחזיר את מערכת הכריזה. במהלך אותו יום התקיימו עוד שתי שיחות טלפון עם המשיב: האחת של מפקד חבל גליל תחתון במג"ב האחראי על המערער (להלן: הקצין), והשניה של מר אריה ג'ובאני, יו"ר הוועד המקומי של היישוב (להלן: ג'ובאני). לטענת המערער, בשיחות הטלפון הנ"ל התבטא המשיב בעניין המערער באופן העולה לכדי פרסום לשון הרע, כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), וזאת משום שבשיחה עם ג'ובאני אמר כי למערער יש תיק פלילי בשל איום בנשק, ובשיחתו עם הקצין הוסיף ואמר כי המערער איים כביכול בנשק על אחיו. כתוצאה מכך, טען, הוא נפגע ונגרמו לו נזקים רבים. על רקע זה הגיש המערער לבית-משפט השלום בנצרת תביעת לשון הרע בה נתבקש סעד של פיצויים.
2. בפסק-דינו מיום 20.12.06 דחה בית-משפט השלום את תביעת המערער בקובעו, כי המערער לא הוכיח את התשתית העובדתית שביסוד עילת התביעה, ואף לא הוכחו יסודות העוולה של לשון הרע, כהגדרתה בסעיף 7 לחוק. כן נקבע כי לא הוכח, במאזן ההסתברות, כי המשיב פרסם לשון הרע על המערער. עוד נקבע, כי עדויותיהם של ג'ובאני והמערער, בעיקר בעניין העובדות שביסוד עילת התביעה, עומדות בסתירה מוחלטת לעדות המשיב שנמצאה קבילה ויש ליתן לה את מלוא המשקל הראייתי. לבסוף, קבע בית-המשפט כי המערער ניהל את עניינו שלא כדין, וזאת מששני עדים מטעמו, ובכלל זה הקצין, לא הגישו תצהירים על עדויותיהם, ובכך יש משום חיזוק לגרסת המשיב ולראיות ההגנה. בשולי הדברים, הוסיף בית-המשפט, כי גם אם היה מוכח בפניו כי המשיב אמר במהלך שיחותיו הטלפוניות עם הקצין ועם ג'ובאני, את האמירות הנטענות נשוא התביעה, וגם אם ההנחה היא כי באמירות הנ"ל יש משום "פרסום" ו"לשון הרע", כהגדרתם בחוק, הרי שבמקרה זה, אין המערער זכאי לסעד לפי החוק.
3. המערער הגיש ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בנצרת, ובמהלך הדיון בערעור, הגיעו הצדדים, בהמלצת בית-המשפט, להסדר דיוני לפיו פסק-הדין של בית-משפט השלום יבוטל, למעט לעניין דחיית תביעתו של המערער כנגד המשיב בנוגע לשיחה שהתנהלה בין ג'ובאני למשיב. בעניין זה הוחזר התיק לבית-משפט השלום לשם שמיעת עדותו של הקצין והכרעה בעילת התביעה בנוגע לאותה שיחה. בפתח הדיון שנקבע בבית-משפט השלום, העלה המערער טענת פסלות שופט. על-פי הטענה, קיים חשש ממשי למשוא פנים לגבי המשך הדיון בתובענה, מן הטעם שבית-המשפט הביע דעה ברורה בנוגע למהימנות הצדדים ומהימנותו של ג'ובאני. לפיכך, נטען, לא יוכל לדון בעדותו של הקצין כשהוא משוחרר מדעה קדומה. המשיב התנגד לבקשה וטען כי העברת הדיון לשופט אחר עלולה לאפשר למערער להרחיב את היריעה מעבר למה שהוסכם עליו במסגרת הערעור.
4. בהחלטה מיום 16.10.07, דחה בית-המשפט את בקשת הפסילה הן מטעמים פרוצידורליים והן מטעמים מהותיים. בית-המשפט קבע כי טענת הפסלות לא נטענה בזמן בו נודעה למערער עילת הפסלות, שכן החלטת בית-המשפט המחוזי ניתנה ביום 25.6.07 ורק במועד אשר נקבע לשמיעת עדות הקצין הוגשה בקשת הפסלות ללא כל הסבר סביר ומהימן. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי ההחלטות שניתנו באשר למהימנות העדים ובכלל זה באשר לשיחה עם ג'ובאני, אין בהן כדי להשפיע על יכולתו של בית-המשפט להכריע באופן ראוי וצודק, לאחר שמיעת עדותו של הקצין, באשר לטענות הצדדים בנוגע לשיחה זו. עוד נקבע כי המערער זכה, זוכה ויזכה למשפט הוגן, מתחילת ההליך ועד סופו. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הוא מקפיד לנהל את ההליך באובייקטיביות, במקצועיות, בהגינות וביושרה, ללא משוא פנים ובגדרי הדין.
5. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. לטענת המערער, בית-משפט השלום קבע ממצא ברור וחד-משמעי בנוגע למהימנות המשיב, ולפיכך לא יוכל לדון בפתיחות וללא דעה קדומה ביחס למהימנות הקצין, בנוגע לשיחה שנתקיימה בינו לבין המשיב. עוד טוען המערער כי על-אף שהקצין לא העיד, קבע בית-המשפט בפסק-דינו כי עדות המשיב היתה אמינה ויש לתת לה את מלוא המשקל הראייתי. בנסיבות אלו, טוען המערער, קיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים, וישנה אפשרות שהשופט לא יוכל להעריך את עדותו של הקצין, בפתיחות ובאובייקטיביות הנדרשים. המערער מוסיף וטוען כי אף מן הטעם של מראית פני הצדק, יש לקבל את טענת הפסלות.
6. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. אכן, הלכה היא כי אין די בכך שבית-המשפט דן והכריע בהליך מסויים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב התערבות ערכאת הערעור (ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שרותי תיירות בע"מ, תק-על 99(3) 744 (26.8.1999); ע"א 5660/05 ישיבת הפקדתי שומרים ירושלים נ' שליט, תק-על 2006(1) 1135
(25.1.2006); ע"פ 9091/05 כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 99 (3.1.2006); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 272, 273, 279-280 (2006)). כמו-כן, כבר נפסק כי החזרת התיק לאותו שופט שדן בו בסיבוב הראשון מקובלת ואינה פוסלת את השופט כל עוד לא קבעה ערכאת הערעור אחרת (ע"פ 139/87 אלחמידי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום, פ"ד מא(1) 660 (1987)). עם זאת, השאלה שיש לשאול היא האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של בית-המשפט "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"צ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית-המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573 (1994)). לשם בחינת השאלה האם גיבש לעצמו השופט עמדה סופית בעניין נושא הדיון, באופן המייתר המשך המשפט בפניו, נקבע בפסיקה כי יש להתחשב במספר גורמים, ביניהם, האופן בו הובעה עמדת בית-המשפט והמסגרת הדיונית בה הובעה, השאלה האם היתה זו התבטאות כוללנית או פרטנית, והשאלה האם מדובר בהתבטאות מסוייגת בהליך ביניים המבוססת על הנחות עובדתיות, או התבטאות נחרצת בסיום הליך המבוססת על ממצאים עובדתיים ומשפטיים (ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב, תק-על 97(2) 530 (1.6.1997)). עוד נקבע, כי אין די בכך שהמסגרת בה הובעה הדעה היא מסגרת של פסק-דין וכי בבחינת הסוגיה יש להתחשב, בין היתר, בתוכנו של פסק-הדין (ע"פ 6462/02 מדינת ישראל נ' מחמד, תק-על 2002(3) 684 (27.8.2002)).
7. במקרה שבפניי נראה כי אכן מתעורר חשש ממשי למשוא פנים. בית-המשפט הביע דעתו לעניין מהימנות העדים במסגרת פסק-דינו, וזאת לאחר שנשמעו בפניו עד התביעה ואף עד ההגנה. בפסק-הדין קבע בית-המשפט, בין היתר:
'אכן, עדות הנתבע, אינה עדות מושלמת. בעדות זו מצאתי סתירות, אומנם לא בעניינים הקרדינליים. ברם, התרשמתי מהנתבע כעד אמין. עדותו היתה עקבית, סבירה, רצופה ושלמה. במקרה דנא, יש ליתן את מלוא המשקל הראייתי לעדות הנתבע. למיותר לציין, כי עדויותיהם של עדי התביעה, ג'ובאני והתובע – בעיקר בעניין העובדות שביסוד עילת התביעה – עומדות בסתירה מוחלטת וקוטבית לעדות הנתבע שהיא כאמור קבילה ובעלת מלוא המשקל הראייתי.'
ובהמשך:
'... רואה אני לנכון, להוסיף בשולי הדברים, דברים שאינם כלל שוליים: גם אם היה מוכח בפניי כדבעי, כי הנתבע אמר, במהלך שיחותיו הטלפוניות עם הקצין ועם ג'ובאני, בין השאר כי לתובע 'יש תיק פלילי בשל איום בנשק' ולקצין הוא הוסיף ואמר כי התובע 'איים בנשק על אחיו אבנר כהן', וגם אם אניח לטובתו של התובע, אם כי הדברים אינם נקיים מספק, כי באמירות הנ"ל יש משום 'פרסום' ו'לשון הרע' – כהגדרתם בחוק, הרי, במקרה הספציפי שלפנינו, אין כל ישועה לתובע, ואין הוא זכאי לסעד לפי החוק.'
לעניין אמירותיו של המשיב, קבע בית-המשפט:
'בענייננו אומר, כי על-פי פירושן המילולי, הקשר אמירתן, השכל הישר וכללי ההיגיון, מושא הביטוי ונושאו והמדיניות המשפטית הראויה, יש לסווג את האמירות המיוחסות לנתבע הנ"ל, כ'הבעת דעה' ולא כ'עובדה', העומדת בתנאי ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק.'
8. זאת ועוד, בית-המשפט קבע, בהחלטתו, כאמור, כי בפסק-הדין, ככל שהוא עסק בשיחה עם הקצין, נדחו טענותיו של המערער מחמת שלא עלה בידו להוכיחן בהיעדר עדותו של הקצין, וכי אין בפסק-הדין משום הכרעה פוזיטיבית באשר לאמיתות הטענות דנן. לפיכך החליט שלא לפסול עצמו. אכן, עוצמת החשש למשוא פנים הנדרש מקום שהשופט מחליט לפסול עצמו נמוכה היא מעוצמת החשש למשוא פנים מקום שבו השופט סבור כי אין מקום לפסילתו, ובמקרה האחרון אף נדרש משקל כבד יותר של ראיות (ראו: ע"פ 8724/01 קהלני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 930, 937 (2001)). ואולם, במקרה דנן, קבע בית-המשפט בהחלטתו בבקשת הפסילה כי באשר לשיחה אשר בין ג'ובאני והמשיב, ניתנה החלטה על סמך חקירתם ומהימנותם באשר לשיחה דנן. במצב דברים זה, בו קבע בית-המשפט קביעות ברורות לגבי מהימנות העדים, מתעורר חשש אובייקטיבי לפיו השופט לא יוכל להשתחרר מרושם קביעותיו החד-משמעיות בפסק-הדין. יתירה מזו, הדברים שבית-המשפט מצא לנכון להוסיף בשולי הדברים, אינם כלל שוליים, כלשונו. כבר נפסק, כי כאשר מדובר בפסק-דין מנומק, הנתמך בבדיקה מקיפה של הראיות והתרשמות מהעדים, אזי נראה לרוב כי השופט, שנתן את פסק-הדין בגלגול הקודם, לא יוכל להתנתק מהתרשמויותיו וממסקנותיו במסגרת דיון מחדש בתיק בגלגול נוסף (בג"צ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נה(3) 734, 746-747 (2001)). לאור קביעת בית-המשפט המחוזי לפיה יוחזר התיק לבית-המשפט השלום לצורך שמיעת עדותו של הקצין והכרעה בעילת התביעה בנוגע לאותה שיחה, ולאור האמור לעיל, מוטב כי השופט שדן והכריע בתיק, ימנע מלדון בו בשנית.
בשולי הדברים אעיר, מבלי לנקוט כל עמדה לעניינה של התביעה לגופה, כי דומה שהליך כזה, בשים-לב לרקעו, טוב היה אילו היה בא על פתרונו בדרכי שלום תחת ניהולו מחדש ועתה בפני הרכב אחר – אולם, כמובן, הרשות נתונה.
הערעור מתקבל. התיק יתברר לפני שופט אחר. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות."
ב- ע"א 9348/07[110] נפסק מפי כב' השופטת הנשיאה ד' ביניש:

"ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בכפר סבא (השופטת נ' מימון-שעשוע) שלא לפסול עצמו מלדון ב- ת"א 5907/02.
1. המערער לפניי הוא עזבונה של לימון ג'מילה (להלן: העזבון והמנוחה בהתאמה). המנוחה אושפזה לפני כשמונה שנים בבית חולים בשל דלקת ריאות. לאחר מספר ימיאשפוז, במועד הסמוך לשחרורה, היא נפלה וסבלה מנזקי גוף. לטענת העזבון, המקרה אירע בפתח חדר האחיות בזמן שהמנוחה חיכתה לשחרורה מבית החולים.
2. המנוחה הגישה לבית-משפט השלום תביעה לפיצויים בעילת רשלנות רפואית, במסגרתה נשמעה גרסת המנוחה והעידו עדים מטעמה. עם סיומו של שלב זה, ויתרה המשיבה (הנתבעת בבית-משפט השלום) על הבאת ראיות מטעמה, משכה את תצהיריה וביקשה לקבוע כי המנוחה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. בית-המשפט נעתר לבקשה ודחה בפסק-דינו את תביעתה של המנוחה. ערעור שהגישה המנוחה על פסק-דינו של בית-משפט השלום נדחה אף הוא, על-ידי בית-המשפט המחוזי. המנוחה הגישה בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, אשר נתקבלה בהתבסס על טענה פרוצידוראלית שהועלתה. בית-משפט זה קבע כי בקדם המשפט בבית-משפט השלום סוכמו ונקבעו סדרי דיון הכוללים הבאת ראיות ועדויות מצד המשיבה, וזו אכן הגישה ראיות ותצהירים מטעמה. ואולם, רק לאחר שנשמעו עדי התביעה, שינתה המשיבה את טעמה ומשכה את הראיות והתצהירים מטעמה. לפיכך, נקבע, כי בנסיבות העניין לא ניתנה למנוחה מלוא ההזדמנות לבסס את תביעתה, והצדק מחייב לאפשר לנציגי המנוחה (אשר הלכה בינתיים לעולמה בתחילת שנת 2007) להשלים את הבאת הראיות ולחקור, במידת הצורך, את האחיות שתצהיריהן הוגשו מטעם המשיבה – ונמשכו. לצורך כך, נקבע, יוחזר התיק לבית-משפט השלום על-מנת שייתן פסק-דין חדש לאחר שתושלם שמיעת הראיות. לאחר שהוחזר התיק לבית-משפט השלום לדיון בפני השופטת שדנה בו מלכתחילה, הגיש העזבון בקשה לפסילת השופטת בטענה כי בנסיבות הקיימות, מן הדין להעביר את התיק כולו לשמיעה מחדש בפני שופט אחר. העזבון ביסס את טענת הפסלות על בג"צ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נה(3) 734 (להלן: עניין ישקר). המשיבה התנגדה לבקשה ותמכה עמדתה ב- ע"א 189/03 אוניפארם בע"מ נ' Merck & Co. Inc, תק-על 2003(1) 723 (27.1.2003) (להלן: עניין אוניפארם).
3. בהחלטה מיום 18.10.07, דחה בית-המשפט את בקשת הפסילה בקובעו כי בדומה לעניין אוניפארם ולעניין נרגו (ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שרותי תיירות בע"מ, תק-על 99(3) 744 (1999)), גם במקרה דנן הנחיית ערכאת הערעור היתה להשלים את מסכת הראיות על-ידי שמיעתן של שלוש עדות שמלכתחילה הוגשו תצהיריהן מטעם ההגנה והגשת מסמכים באמצעותן. עוד נקבע כי ככל שיהיה בעדויות ו/או במסמכים אלה כדי לבסס אחריות של המשיבה לאירוע הנפילה של המנוחה, שבו ניזוקה, הרי שדעתו של בית-המשפט פתוחה לדון בראיות אלה ובטענות הצדדים לגביהן, מבחינה עובדתית ומשפטית, ללא כל דעה מוקדמת ו/או משוא פנים. בית-המשפט הוסיף וקבע כי ממצאי המהימנות שנקבעו בפסק-הדין שיצא מתחת ידו מתייחסים לעדויות בני משפחת המנוחה לגבי אירוע הנפילה, ולשאלת קיומו של מגע או "חיכוך" בין אחת האחיות שעברה במסדרון לבין המנוחה, ואין כל עילה להביא עדויות אלה מחדש בפני מותב אחר, בבחינת "מקצה שיפורים". לבסוף, קבע בית-המשפט, כי ככל שבכוונת בא-כוח העזבון להוכיח באמצעות עדויות האחיות ומסמכים שיוגשו באמצעותן, את טענת אי-ההשגחה המספקת על המנוחה, בשל גילה ומצבה הבריאותי, ובשל משך הזמן ששהתה במסדרון בית החולים, הרי שבעניין זה לא נקבעו ממצאים בפסק-הדין, וממילא לא "ננעלה" דעתו של בית-המשפט.
4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. לטענת העזבון, במקרה דנן מתקיימות נסיבות דומות לעניין ישקר בו קבע בית-המשפט חזקה לפיה במקרה בו בדיון קודם דן בית-המשפט בראיות, נקט עמדה לגוף העניין לאחר בחינת נסיבות המקרה, וגיבש עמדה סופית בנוגע להכרעה בדין, קיים חשש ממשי למשוא פנים במסגרת דיון חדש באותו תיק. עוד טוען העזבון, כי בעניין אוניפארם לא בוטלו הקביעות שנקבעו בעניין ישקר אלא נקבע, כי הדיון יוחזר לבית-המשפט קמא רק כדי שישלים קביעותיו בסוגיה בה לא דן, ויפרט נימוקיו בסוגיה שלא נומקה. כמו-כן, נטען כי בהחלטת בית-המשפט בבקשת הפסילה ובפרוטוקול הדיון שנערך בפניו, קיימות ראיות אובייקטיביות המחזקות את החשש הממשי למשוא פנים ואת הקביעה כי דעתו של בית-המשפט "ננעלה". בעניין נרגו, טוען העזבון, עליו מסתמך בית-המשפט בהחלטת הפסילה, עילת הפסלות שנטענה היתה אמירה של השופט בדיון שנערך לאחר שהתיק הוחזר אליו, ולא עצם החזרתו לשופט המקורי. העזבון מוסיף וטוען, כי הצהרת בית-המשפט לפיה הוא יכול לבחון את אחריות המשיבה לנפילת המנוחה ללא כל דעה מוקדמת ו/או משוא פנים, סותרת את העובדה שדעתו לגבי ראיות התביעה נותרה מגובשת. מבחינת שיקולי היעילות, טוען העזבון כי, העברת הדיון לשופט אחר לא תביא לבזבוז זמנו של בית-המשפט, לאור העובדה שבפני בית-המשפט נערך דיון אחד בלבד ונשמעו מקצת מעדי התביעה. כן מבקש העזבון כי בית-המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, ויעביר את התיק לכל בית-משפט אחר במחוז המרכז.
5. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי אין די בכך שבית-המשפט דן והכריע בהליך מסויים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב התערבות ערכאת הערעור (ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שרותי תיירות בע"מ, תק-על 99(3) 744
(26.8.1999); ע"א 5660/05 ישיבת הפקדתי שומרים ירושלים נ' שליט (לא פורסם, 25.1.2006); ע"פ 9091/05 כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 1135 (3.1.2006); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 272, 273, 279-280 (2006)). כמו-כן, כבר נפסק כי החזרת התיק לאותו שופט שדן בו בסיבוב הראשון מקובלת ואינה פוסלת את השופט כל עוד לא קבעה ערכאת הערעור אחרת (ע"פ 139/87 אלחמידי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום, פ"ד מא(1) 660 (1987)). עם זאת, השאלה שיש לשאול היא האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של בית-המשפט "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"צ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית-המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573 (1994)). לשם בחינת השאלה האם גיבש לעצמו השופט עמדה סופית בעניין נושא הדיון, באופן המייתר המשך המשפט בפניו, נקבע בפסיקה כי יש להתחשב במספר גורמים, ביניהם, האופן בו הובעה עמדת בית-המשפט והמסגרת הדיונית בה הובעה, השאלה האם היתה זו התבטאות כוללנית או פרטנית, והשאלה האם מדובר בהתבטאות מסוייגת בהליך ביניים המבוססת על הנחות עובדתיות או התבטאות נחרצת בסיום הליך המבוססת על ממצאים עובדתיים ומשפטיים (ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב, תק-על 97(2) 530 (1.6.1997)). עוד נקבע כי אין די בכך שהמסגרת בה הובעה הדעה היא מסגרת של פסק-דין וכי בבחינת הסוגיה יש להתחשב, בין היתר, בתוכנו של פסק-הדין (ע"פ 6462/02 מדינת ישראל נ' מחמד, תק-על 2002(3) 684 (27.8.2002)).
6. במקרה שבפניי נראה כי לא מתעורר חשש ממשי כי דעתה של השופטת ננעלה. אמנם, השופטת קמא קבעה ממצאים תוך התייחסות לשלושה עדי תביעה בקובעה שאינה יכולה לבסס אחריות לנזק על-פי עדותם אך העובדה כי עליה להכריע עתה בשאלות שלא הוכרעו עדיין בפסק-דינה בשל אי-שמיעת העדים, יש בה כדי להעיד כי אין חשש ממשי למשוא פנים, כפי שאף הבהירה בהחלטתה:
'בדומה לעניין אוניפארם ונרגו, גם בתיק שלפני הנחיית ערכאת הערעור היתה להשלים את מסכת הראיות על-ידי שמיעתן של שלוש עדות – שמלכתחילה הוגשו תצהיריהן מטעם ההגנה – והגשת מסמכים באמצעותן. ברי, כי ככל שיהיה בעדויות ו/או מסמכים אלה כדי לבסס אחריות של הנתבעת לאירוע הנפילה, שכתוצאה ממנו נגרמו נזקי התובעת, הרי שדעתו של בית-המשפט פתוחה לדון בראיות אלה ובטענות הצדדים לגביהן, מבחינה עובדתית ומשפטית, ללא כל דעה מוקדמת ו/או משוא פנים.'
ובהמשך:
'ככל שבכוונת בא-כוח התובעת להוכיח באמצעות עדויות האחיות ומסמכים שיוגשו באמצעותן, את טענת אי-ההשגחה המספקת על התובעת, לנוכח גילה ומצבה הבריאותי, ולנוכח משך הזמן ששהתה במסדרון בית החולים, הרי שבסוגיה זו לא נקבעו מסמרות בפסק-הדין הראשון, אלא רק נאמר כי הטענה לא הוכחה מאחר והתובעת היתה עצמאית והתהלכה באופן חופשי – עובדה שאינה שנויה במחלוקת. ממילא, לא "ננעלה דעתו" של מותב זה, לכאן או לכאן.'
7. זאת ועוד, בית-המשפט קבע בהחלטתו בבקשת הפסילה כי לא קיימת עילת פסלות וכי לא "ננעלה דעתו". יודגש כי, עוצמת החשש למשוא פנים הנדרש מקום שהשופט מחליט לפסול עצמו נמוכה היא מעוצמת החשש למשוא פנים מקום שבו השופט סבור כי אין מקום לפסילתו, ובמקרה האחרון אף נדרש משקל כבד יותר של ראיות (ראו: ע"פ 8724/01 קהלני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 930, 937 (2001)). במקרה דנן, לאור החלטת השופטת בבקשת הפסילה, ומשהבהירה כי בכל הנוגע לשמיעת העדויות כי דעתה פתוחה וכי תדון בראיות אלה, מבחינה עובדתית ומשפטית, ללא כל דעה מוקדמת ו/או משוא פנים, לא מתעורר חשש אובייקטיבי למשוא פנים מצידה ואיני רואה טעם המצדיק קבלת הערעור על החלטתה.
הערעור נדחה. התיק ימשיך להתברר בפני השופטת נ' מימון-שעשוע. לפיכך, אף אין מקום לקבל את בקשת העזבון להעברת מקום הדיון לבית-משפט אחר במחוז המרכז, ומכל מקום עניין זה נתון לסמכותו של נשיא בתי-משפט השלום במחוז."
ב- ע"א 2147/08[111] נפסק מפי כב' השופטת הנשיאה ד' ביניש:

"1. המחלוקת בין המערערים למשיב, שהחלה בשנת 2003, יסודה בהליכי מימוש משכנתאות שנקט המשיב למימוש נכס ששועבד על-ידי המערערים לטובת המשיב, במסגרת הסכם ליווי פיננסי, וכלל מגרש וחמש דירות מגורים. בעקבות בקשה למימוש משכנתה שהגיש המשיב ללשכת ההוצאה לפועל, נוהלו בין הצדדים הליכים משפטיים רבים הן בלשכת ההוצאה לפועל והן בערכאות השונות, ובין היתר נדחו בקשת המערערים לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, בקשת רשות ערעור על החלטת הדחיה ואף בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה.
2. במקביל להליכי ההוצאה לפועל, הגישו המערערים המרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי במסגרתה ביקשו לעכב את הליכי ההוצאה לפועל ואת הליכי מימוש המשכנתה. בית-המשפט נעתר לבקשה והתנה את העיכוב בהפקדת סכום של מליון ש"ח. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה. בין לבין, נמכר המגרש ובקשה שהגישו המערערים לביטול הליכי המכירה, נדחתה. בקשת המערערים כי התמורה שנתקבלה בגין מכירת המגרש תשמש כתחליף לדרישת ההפקדה של מליון ש"ח נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי ובהחלטה בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית-משפט זה נקבע כי משנמכר המגרש יש לצמצם את הערבון בו חוייבו המערערים כתנאי לעיכוב הליכי המשכנתה ולהעמידו על סך של 300,000 ש"ח.
3. בית-המשפט המחוזי הורה על העברת המרצת הפתיחה לפסים של תביעה רגילה וקבע דיון להוכחות. בקשת המערערים לתיקון כתב התביעה, נדחתה, ובקשה נוספת של המערערים למחיקת התביעה שהוגשה בסמוך למועד ההוכחות, נדחתה אף היא על בסיס היעדר מצהיר מטעם המערערים. בית-המשפט דחה את התביעה וחייב את המערערים בתשלום שכר-טרחת המשיב בסך 45,000 ש"ח. המערערים הגישו לבית-משפט זה ערעור על פסק-הדין שדחה את התובענה וכן בקשה לעיכוב הליכים. בהחלטת בית-משפט זה בבקשה לעיכוב הליכים, נקבע כי פינוי שלוש דירות, מתוך חמש בהן עסקה הבקשה, יעוכב כנגד הפקדת ערבון, ובקשה לעיכוב ההליכים בנוגע לשתי הדירות הנותרות, נדחתה.
4. במסגרת דיון בערעור שהגישו המערערים על פסק-הדין הדוחה את התביעה, החליט בית-משפט זה, בהסכמת הצדדים, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולהחזיר את העניין לבית-המשפט קמא לצורך דיון לגופה של התובענה בכפוף לתשלום ההוצאות שנפסקו כנגד המערערים בפסק-דינו של בית-המשפט קמא. עם חזרתו של התיק לבית-המשפט המחוזי, נעתר בית-המשפט לבקשת המערערים לתיקון כתב התביעה, קבע את התיק להוכחות, והורה על הגשת תצהירים באופן שתצהירי המערערים יוגשו יחד עם הגשת כתב התביעה המתוקן, ובהתאם ינהג המשיב. בדיון שהיה קבוע להוכחות, הורה בית-המשפט על מחיקת סעיפים מכתב התביעה המתוקן. בקשת המערערים כי בית-המשפט לא יתייחס לכתב ההגנה של המשיב שהוגש באיחור שלא בהתאם להחלטת בית-המשפט, נדחתה, ובית-המשפט העיר כי אף המערערים הגישו את כתב התביעה המתוקן מטעמם באיחור של למעלה מחודש מהמועד שנקבע בהחלטת בית-המשפט. טענות של אי-עמידה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שנובעות מהתנהלות כזאת, נקבע, אינן עונות על דרישת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המיושמים גם על התקנות הנ"ל.
5. בשלב זה, במהלך הדיון שהיה קבוע להוכחות, הגישו המערערים בקשה לפסילת השופטת בטענה כי קיים חשש למשוא פנים מצידה. המערערים טענו כי השופטת מקפחת את יכולתם להתגונן, בקובעה כי עליהם להגיש תצהירי עדות ראשית בטרם יגיש המשיב כתב הגנה, ובכך יש להצביע על הדרך בה בית-המשפט רוצה לנהל את התיק ולסיימו. כן טענו המערערים כי במהלך הדיון, התבטא בית-המשפט באופן לא ראוי כלפי בא-כוחם. המערערים טענו כי הסיבה להגשת הבקשה בשלב זה של ההליך נובעת משלוש סיבות. האחת, החלטת בית-המשפט לקבל את כתב ההגנה של המשיב על-אף דחיית בקשת המשיב להגיש כתב הגנה מתוקן. השניה, פסילה של סעיפים רבים מכתב התביעה המתוקן ומתצהיר העדות הראשית שהגישו המערערים. השלישית, בעקבות דחיית התביעה של המערערים נותרו הם ללא דירה ואף בקשתם להחזיר את הכסף, לא נענתה. כן נטען כי תוכן החלטות בית-המשפט והתנהלות בית-המשפט הם סיבה טובה לפסילת השופטת.
6. בהחלטה מיום 24.2.08, דחה בית-המשפט את הבקשה בקובעו כי בכל הנוגע לטענות המערערים בעניין החלטות שניתנו עובר לפסק-הדין שבוטל על-ידי בית-המשפט העליון, החמיצו המערערים את המועד להעלאת הבקשה. בהתייחסו לטענות שהועלו במהלך הדיון באותו היום, קבע בית-המשפט כי טיעוני בא-כוח המערערים 'אינם מצביעים על עילת פסלות אלא על עילת זילות'. כמו-כן, הוסיף בית-המשפט כי בית-המשפט אינו משמש במה לעורכי-דין שלשונם אינה נקייה ואשר יש בטיעוניהם כדי לעורר פרובוקציה על-מנת להחליף שופט שהחליט החלטות קודמות לרעתם. לפיכך, הגיע בית-המשפט למסקנה כי כפי שלבעל דין יש זכות לפסול שופט, כך נראה כי לבית-המשפט יש סמכות להחליט שדלתותיו יהיו סגורות בפני עורך-דין כזה, ובעל הדין יוכל להתדיין בפניו במידה ויחליף את בא-כוחו. לבסוף, קבע בית-המשפט כי מכיוון שהתובענה קבועה למועד נוסף (26.2.08), כאשר במידה שיוחלף עורך-דין, לא יוכל עורך-הדין החדש להתכונן כדבעי, ולכן ידחה המועד לשמיעת ראיות ליום 1.6.08.
7. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערערים חוזרים על האמור בבקשת הפסלות ומוסיפים כי הערעור נסב על שלושה עיקרים: האחד, התנהלות בית-המשפט בהחלטותיו ביום הקבוע להוכחות אשר פגעו באפשרות ליתן למערערים את יומם בבית-המשפט וסיכול האפשרות לקיים דיון הוגן; השני, התבטאויותיו הקשות של בית-המשפט במהלך הדיון בבקשה כי יפסול עצמו – התבטאויות שלא נרשמו בפרוטוקול הדיון על-אף בקשת בא-כוח המערערים. השלישי, תוכנה של החלטת בית-המשפט בבקשת הפסילה הקובע כי בא-כוח המערערים פסול לבוא בשעריו והן לייצג את המערערים – קביעה שדי בה לקבל את הערעור בשל חוסר סבירותה וקיצוניותה והיותה פוגעת בזכויות יסוד של המערערים ובא-כוחם.
8. בתגובה לערעור, טוען המשיב כי חל שיהוי ניכר בהעלאת טענת המערערים לעניין היותן של החלטות בית-המשפט מוטות לטובתו; כי ההלכה היא כי אין בהחלטות דיוניות כשלעצמן כדי לבסס עילת פסלות; כי גם אם נכונה טענת המערערים לעניין התבטאות בית-המשפט כלפי בא-כוחם, אין בהתנהגות, כשלעצמה, כדי להביא לפסילת שופט; כי החלטת בית-המשפט בעניין המשך ייצוגו של בא-כוח המערערים בתיק אינה פוגעת במשלח ידו ובחופש העיסוק שלו ואין לומר כי היעדר אפשרות לייצג בתיק ספציפי משמעה פגיעה בחופש העיסוק ואף אם יש פגיעה היא מידתית וכי קיימים יתרונות בסעד של פסילת עורך-הדין במקום פסילת השופט כגון חיסכון במשאבי מערכת השפיטה.
9. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. בקשת הפסלות נובעת מחוסר שביעות רצונם של המערערים (או בא-כוחם) מהחלטות השופטת ומניהול ההליכים על ידה. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות דיוניות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן, תק-על 98(4) 84 (3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר, תק-על 2002(4) 1046 (30.12.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 174-178 (2006). לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 2515 (21.10.2002); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 310 (5.7.2005)). זאת ועוד, גם אם מדובר ברצף של החלטות שאינן מצדדות בעמדת בעל דין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות (ע"א 6822/00 משלי נ' משלי, תק-על 2001(1) 1495 (18.3.2001); ע"א 5803/04 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , תק-על 2004(4) 623 (29.10.2004); מרזל, בעמ' 175). מבלי שאדרש להביע עמדה לגוף העניין, לא מצאתי יסוד לטענת המערערים, כי ההחלטות הדיוניות שקיבל בית-המשפט בעניינם מקימות עילת פסלות, ומעוררות חשש ממשי לקיום משוא פנים כלפי המערערים.
10. זאת ועוד, אף אם נכונות טענות המערערים לפיהן בית-המשפט סירב לבקשתם לכלול בפרוטוקול את כל שנאמר בדיון, אין בכך כשלעצמו כדי להביא לפסילת השופטת. אכן, על בית-המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון כיצד עלולה הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני בית-המשפט. עם זאת, אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו (ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 895 (19.4.2005); ע"א 5089/01 תאופיק נ' מנהיים, תק-על 2001(2) 765 (24.7.2001)). האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית-המשפט, ובמסגרת זו רשאי בית-המשפט להעיר הערות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו (ע"א 1013/92 הרוש נ' הרוש, פ"ד מו(2) 133(1992)). הזכות לביקורת כלפי בעל דין גם היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. לא כל אימת ששופט מעיר לבעל דין על אופן ניהול התיק על ידו, צריך השופט לפסול את עצמו. הבחינה תהא, בכל מקרה לגופו, אם יש בדברי הביקורת משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 7329/06 פלוני נ' פלונית, תק-על 2006(4) 2060 (9.11.2006)).
11. בסיכומו של דבר, יובהר כי אם אכן התבטאה השופטת כלפי בא-כוח המערערים באופן הנטען, ייתכן ומדובר בהתבטאויות מיותרות, ומוטב היה לו לא היו נאמרות על ידה. טוב יעשה בית-המשפט אם ינהל את הדיון שבפניו בצורה עניינית וימנע מהערות שאינן נדרשות לגופו של עניין ויכולות להשתמע כגיבוש דעה לצד זה או אחר. יחד עם זאת, עולה מטיעוני הצדדים ומפרוטוקול הדיון כי במקרה הנוכחי לא מגיעות התבטאויות בית-המשפט לעוצמה של התנהגות בלתי-ראויה, אשר יש בה כדי להביא לפסילת שופט, אף כי חילופי הדברים באולם בית-המשפט ובהם בעיקר התבטאויותיו של בא-כוח המערערים שגררו את תגובות השופטת יצרו אווירה בלתי-ראויה באולם בית-המשפט. לא שוכנעתי, כי בנסיבות העניין מגיעות הערות השופטת והתבטאויותיה במהלך הדיון לעוצמה הנדרשת כדי להעיד על כך שבית-המשפט גיבש עמדה סופית ונחרצת בתביעה וכי דעתו "ננעלה" בפני טענות המערערים. הלכה היא כי התבטאות שופט, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. יש לבדוק כל מקרה על-פי נסיבותיו. רק במקרה קיצוני ביותר יפסל שופט בשל דברים שאמר בעת ניהול המשפט. זאת, כאשר יוכח כי יש בהתבטאות השופט כלפי בעל הדין כדי להעיד כי כבר גיבש עמדה נחרצת באשר לתוצאות ההליך (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608; ע"א 2315/07 פלונית נ' פלוני, תק-על 2007(2) 2662 (3.6.2007); מרזל, בעמ'
196). במקרה הנוכחי, באם נאמרו הדברים, ואפילו אם מדובר בהתבטאות שלא במקומה, הרי שבדברים אלה לא הביע בית-המשפט דעה לגבי התביעה לגופה. לכל היותר מדובר בהערות ביקורתיות כלפי בא-כוח המערערים, כאשר הוא מצידו התבטא באופן בלתי-הולם ובלתי-ראוי כלפי בית-המשפט. עם זאת אין ההתבטאויות של בית-המשפט חריפות במידה המקימה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (ע"א 2668/96 וינברג-דורון ושות' נ' הרב רבינוביץ, תק-על 96(2) 63 (28.4.1996); מרזל, בעמ' 195).
12. אוסיף כי אף עורך-דין המשתייך לציבור עורכי-הדין מקבל עליו חובות, לרבות חובות באשר להתנהגותו ולהתבטאויותיו. הוא מסמל כלפי ציבור חבריו, כלפי הציבור בכלל וכלפי בית-המשפט, את מי שאמון על ידיעת החוק, על שמירת החוק ועל שמירת כבוד בית-המשפט ושופטיו (על"ע 8838/00 עורך-דין שמחה ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב, פ"ד נו(2) 169, 172)). כפי שעולה מהחלטת בית-המשפט בבקשת הפסילה, אין בית-המשפט אמור לשמש במה לעורכי-דין שלשונם אינה נקייה, ובטיעוניהם שואפים הם ליצור פרובוקציה כדי להחליף שופט. במקרה דנן, בתגובת המשיבה נטען כי בא-כוח המערערים האשים את בית-המשפט קמא בחוסר תום-לב, וזאת ללא כל בסיס עובדתי. כך עולה אף מפרוטוקול הדיון. כבר נפסק כי אפילו במקרים, בהם יש לעורך-דין הערה מוצדקת כלפי בית-המשפט, והיא נראית לו ראויה להישמע למען ההגנה על האינטרס של לקוחו, חובה היא לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת, ובעיקר שלא על-פי רמזים של צדייה או משוא פנים, כאשר אלה אינם קיימים (על"ע 736/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' שרה מזרחי, פ"ד נח(6) 200, 206; על"ע 4/82 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד לז(1) 70, 74-75)). השאלה בעניין זה אינה, מה יאמר עורך-הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר, והאיך הוא לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין (על"ע 10/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב נ' פלוני, פ"ד לו(3) 379, 383)). במקרה זה, במהלך הדיון שהיה קבוע להוכחות, היה על בא-כוח המערערים להתבטא באופן שאינו מטיל ספק בתום-ליבו של בית-המשפט ואף היה עליו לנהוג בבית-המשפט בכבוד ולהימנע, שלא לצורך, מעימות עם כב' השופטת.
13. בשולי הדברים, ואף שהבעתי עמדה ברורה על דרך הילוכו והתבטאויותיו של עורך-הדין בפני בית-המשפט, סבורתני כי החלטת השופטת לפסול את בא-כוח המערערים מלהופיע בפניה, מעוררת קושי. אמנם, בית-משפט זה העלה לא פעם את האפשרות לפיה במקרה בו נתקיימה עילת פסילה אשר מקורה ביחסי עורך-הדין והשופט, ימשיך השופט לשבת בדין ואילו עורך-הדין יוחלף (ע"א 4687/00 רוזנטל נ' רוזנטל, תק-על 2000(3) 667 (28.8.2000); ע"א 133/99 סמיר נ' חאמד מוסטפא בע"מ, תק-על 99(2) 353 (20.4.1999)). עם זאת, כך כאשר עסקינן במצב בו ישנה עילת פסילה שמקורה ביחסי עורך-הדין והשופט. לא כך הדבר במקרה דנן. בקשת הפסילה שהגיש בא-כוח המערערים הוגשה בגין עילות פסילה שלדעתו נתקיימו בתיק שנדון לפני השופטת. השופטת ראתה לדחות את בקשת הפסלות שעיקרה היה מבוסס על החלטותיה הדיוניות ובהחלטה זו לא נפלה שגגה. באשר להחלטתה לעניין אי-הופעתו של בא-כוח המערערים בפניה, משקבעתי כי אין עילת פסלות וכי לא קיים חשש ממשי למשוא פנים, מן הראוי כי השופטת תשוב ותשקול החלטתה בעניין זה. דומה כי לשופט יש כלים כדי לתת ביטוי לחומרת התנהגותו של עורך-דין המופיע בפניו, אך ספק בעיניי אם בנסיבות מעין אלה מתקיימת עילה לפסילת בא-כוח המערערים מלהופיע בפני השופטת.
אשר-על-כן, הערעור נדחה לעניין פסלות בית-המשפט. התיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי ויש להניח כי בית-המשפט ישקול מחדש את החלטתו בכל הנוגע לפסילת בא-כוח המערערים מלהופיע בפניו. נוכח עמדתי זו, מתייתר הדיון בבקשה שהגישה לשכת עורכי-הדין בישראל להצטרף לערעור כידידת בית-המשפט."
ב- ע"א 1280/08[112] נפסק מפי כב' הנשיאה ד' ביניש:

"פסק-דין
ערעור על החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' השופטת מ' קראוס) שלא לפסול עצמו מלדון בתובענות שהוגשו בעניינו של המערער.
1. בין המערער למשיבה מתנהלים הליכים משפטיים ממושכים בבית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, בין היתר, בענייני משמורת ילדיהם הקטינים, חינוכם וענייני רכוש. פקידת סעד ומומחה שמינה בית-המשפט המליצו כי המשמורת תינתן למשיבה, וכך אכן החליט בית-המשפט. בשלב מאוחר יותר המליצה פקידת הסעד להעביר את הקטינים לבית הספר בהרצליה בה עברו להתגורר עם המשיבה. ביום 15.11.07 הגיש המערער בקשה לפסילת השופטת בטענה כי נסיבות ניהול התיק מקימות חשש ממשי למשוא פנים. לטענתו, כבר קודם לכן היה חשש לדעה קדומה של בית-המשפט, אך הוא נמנע מלפעול עד שהסימנים לדעה קדומה הפכו, לטענתו, למסה קריטית עד כי חש שהעניין הוכרע ודעתו של בית-המשפט ננעלה. כן טען המערער כי בית-המשפט נמנע ממתן החלטות אופרטיביות, מתעלם מהפרת החלטותיו על-ידי המשיבה ופקידת הסעד, ואינו מכריע בבקשות המערער ובכלל זה בבקשתו למינוי פסיכולוג לבחינת מצב הקטינים. כל אלה, נטען, פוגעים במערער ובזכויותיו הבסיסיות ומעידים על נטיית בית-המשפט לטובת המשיבה. המערער הוסיף כי בדיון שהתקיים ביום 8.10.07 במעמד הצדדים, הפגין בית-המשפט כלפיו יחס מזלזל. במהלך הדיון, נטען, הציע המערער שהחזקת הקטינים והאחריות עליהם תעבור אליו נוכח טענת המשיבה כי אין בידה אמצעים למימון עלויות שכר הדירה והטיפול בקטינים. השופטת, כך לטענתו, הגיבה בגיחוך ועיוותה את פניה. בכך הסגירה את דעתה הקדומה המשפיעה על תיקי המשמורת המתנהלים בפניה באופן שייתר לכאורה את המשך ניהולם.
2. בהחלטה מיום 10.1.2008, דחה בית-המשפט את בקשת הפסילה שהגיש המערער בקובעו כי אין כל עילה לבקשה, וכי בית-המשפט דן עניינית וללא משוא פנים בבקשות השונות המובאות לפתחו. בית-המשפט ציין כי טענת המערער באשר לחשש לקיומה של דעה קדומה עוד מתחילת ניהולו של התיק תמוהה, לאור העובדה שבהחלטות המהותיות שהתקבלו עד כה נתקבלה באופן מובהק עמדת המערער והן היו ובניגוד לעמדת המשיבה. עוד קבע בית-המשפט כי עניין המשמורת הזמנית של הקטינים נקבע על בסיס תסקירי פקידת הסעד וחוות-דעת המומחה, מאחר שמדובר בשלב שלפני ההוכחות בתיק. כן נקבע כי בכל הבקשות ניתנו החלטות באופן מיידי או בסמוך להגעתן ללשכת השופטת, והן נתונות לערעור ואינן מתאימות לבקשה לפסילת שופט. כמו-כן, קבע בית-המשפט כי רוב טענות המערער נגועות בשיהוי.
3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסלות ומוסיף כי בית-המשפט עיקר לחלוטין את בקשתו למינוי פסיכולוג לבחינת מצב הקטינים והצדדים, וזאת על-אף שהבקשה הוגשה לאור שינוי נסיבות קריטי בעניין הקטינים וההורים, ולנוכח פרק הזמן הארוך שחלף מאז ניתנה חוות-הדעת מטעם המומחה שמונה על-ידי בית-המשפט. עוד טוען המערער, כי עמדתו החד-צדדית של בית-המשפט התבטאה אף בהחלטתו לאמץ את המלצות פקידת הסעד בעניין המשמורת, מבלי שנתן להמלצות תוקף זמני כמתבקש. כן נטען כי עצם הרמיזה של בית-המשפט בהחלטתו בבקשת הפסילה, כי יש לקוות שהגשת בקשת הפסלות על-ידי המערער אינה צעד טקטי, מצביעה אף היא על עמדתו של בית-המשפט נגד המערער. לסיכום, טוען המערער כי התנהלות בית-המשפט, ובעיקר בכל הקשור לדיון האחרון, ולבקשת המערער למינוי מומחה נוסף, ובהתייחס להפרות השיטתיות של המשיבה את החלטות בית-המשפט, מעידה על כך שבית-המשפט נוהג מתוך דעה קדומה ומשוא פנים. כמו-כן, נטען, כי מהתבטאויות בית-המשפט והבעות פניו עולה כי דעתו "נעולה" וכי הכריע את תוצאת המשפט, בטרם נסתיים, עד כדי חשש ממשי שהמשפט לא מנוהל כהלכה ולא יוכרע באופן אובייקטיבי.
4. בתגובת המשיבה לערעור, נטען כי לאורך כל ההליך המשפטי יחסו של בית-המשפט היה רציני וללא משוא פנים. כן נטען, כי החלטות בית-המשפט ניתנו לאחר קבלת תגובת הצד השני, ובמרבית המקרים אף נערך דיון ונשמעו טענות בעל-פה. עוד טוענת המשיבה כי העיקרון לפיו פועל בית-המשפט הינו טובת הילדים ולא טובת הצדדים, וכי אי-שביעות רצונו של המערער מההחלטות המתקבלות אין מקומה בבקשה לפסילת שופט אלא בהליכי ערעור. במקרה דנן, טוענת המשיבה, בית-המשפט לא נתן החלטה סופית או פסק-דין וכל שקבע היה במסגרת החלטות זמניות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בית-המשפט מעולם לא פטר את המערער בגיחוך, בצחוק או בכל טענה משמיצה אחרת כפי שטוען המערער בהודעת הערעור. עוד נטען כי המועד בו הוגשה הבקשה לפסילה אינו ההזדמנות הראשונה וכי הבקשה הוגשה בהתאם לצורכי המערער ועל-מנת למנוע את המשך ההליכים בתיק ולשרת את מטרותיו. אין ספק, נטען, כי הטעמים האמיתיים להגשת בקשת הפסלות והערעור על החלטת בית-המשפט שלא לפסול עצמו, הינם השהיית ההליכים בתיק. לבסוף, טוענת המשיבה כי בית-המשפט מעורה בתיק המתנהל בפניו יותר משנתיים, והעברת התיק לשופט אחר תיצור שיהוי שישרת את צרכי המערער, אך תפגע בקטינים ותיצור עינוי דין למשיבה. כן מבקשת המשיבה כי המערער יחוייב בהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין ואף כי בית-המשפט יפסוק כנגדו הוצאות לדוגמה על-מנת להניאו מהגשת בקשות סרק רבות והטרחת המשיבה ובית-המשפט, לשווא. המערער ביקש להגיש תשובה לתגובת המשיבה. עיינתי בתשובתו ואיני סבורה שיש בה כדי להוסיף על האמור בערעור.
5. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. ראשית, המערער השתהה בהעלאת טענת הפסלות. לטענתו, ביקש פסלות בית-משפט רק לאחר שהצטברו טעמים לכך. הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מייד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 8681/03 בורנשטיין נ' סטולמן, תק-על 2004(1) 2425 (15.3.2004); ע"א 10035/03 פרג' נ' נזאל, תק-על 2004(1) 2188 (10.3.2004)). הטעמים שהעלה המערער להגשת הבקשה בשלב בו הוגשה על-אף שזיהה, לטענתו, כבר קודם לכן, גילויים המעידים על דעה קדומה, אינם מצדיקים את הגשת הבקשה באיחור.
6. שנית, ניכר בבקשת הפסילה ובערעור כי נובעים הם מחוסר שביעות רצון המערער מאופן ניהול הדיון על-ידי בית-המשפט ומההחלטות שניתנו לאחרונה, לרבות ההחלטה בעניין המשמורת ומוסדות החינוך בהם ישתלבו הקטינים כתוצאה ממעבר המערערת מרעננה להרצליה. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן להתברר בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 2515 (21.10.2002); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 201 (5.7.2005); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר, תק-על 2002(4) 1046 (30.12.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 174-178 (2006)). הרגישות והמתח המלווים את המשפט עשויים בנקל להוליד אצל בעל דין את התחושה כי השופט אינו מבין אותו, אולי אף אינו אוהד אותו, ומכל מקום, מתקשה אותו צד להשלים עם התוצאה, כל אלה הם נתונים סובייקטיביים, אך אין בהם כדי להצביע על פסלות השופט על יסוד מבחן אובייקטיבי. בנסיבות העניין, לא מצאתי יסוד לטענה כי החלטות שקיבל בית-המשפט, בין אם צודקות ובין אם מוטעות לגופן, ולעניין זה איני נדרשת, מקימים עילת פסלות ומעוררים אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער; בית-המשפט החליט בעניין המשמורת הזמנית בהתאם לחוות-דעתם של פקידת הסעד ושל המומחה מטעם בית-המשפט. הדבר אינו מקים חשש כי דעתו נעולה וכי בשלב ההוכחות לא יהיה קשוב לטענות הצדדים בעניין זה. כפי שציין בית-המשפט, ההחלטה שניתנה הינה זמנית ובענייני משמורת, על אחת כמה וכמה שעל בית-המשפט תמיד להיות קשוב לשמיעת עניינו של קטין בכל שלב של הדיון. בכל הקשור לבקשות בהן, לטענת המערער, לא ניתנו החלטות, פתוחה היתה בפניו הדרך לבקש מתן החלטות בבקשות, ואין הדבר מקים עילת פסלות (ע"א 8124/06 פלוני נ' פלוני, תק-על 2007(1) 3238 (11.3.2007)).
7. זאת ועוד, טענת המערער כי התבטאויותיה הלא מילוליות של השופטת במהלך הדיון מיום 8.10.07 והערותיה הסרקסטיות מקימות חשש למשוא פנים, אינן מבוססות על פרוטוקול הדיון. בהקשר זה יודגש כי היעדר ביסוס ותיעוד בפרוטוקול של טענות הטוען לפסילה ביחס לדברים שהושמעו, לטענתו, במהלך הדיון, עלול לפעול לרעתו, במובן זה שבקשתו, ובמיוחד ערעורו, יהיו חסרי תשתית עובדתית מספקת (ע"א 11702/05 ארביב נ' לוצינגר, תק-על 2006(3) 1066 (26.7.2006)). לכן, ככל שהמערער מבסס את בקשתו על דברים שאינם באים לידי ביטוי בפרוטוקול, ומשבחר המערער שלא להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול, מתבססת בקשת הפסלות בהקשר זה אך על טענות המערער ובא-כוחו. בכך אין די כדי לבסס עילת פסלות (ע"א 7462/06 פלונית נ' פלוני, תק-על 2007(1) 4440 (19.3.2007); ע"א 4064/07 גוליר נ' בית החולים "מאיר", תק-על 2007(3) 601 (8.7.2007)), זאת במיוחד נוכח טענת המשיבה כי השופטת לא הגיבה בגיחוך הנטען על-ידי המערער. אוסיף כי האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית-המשפט, ובמסגרת זו רשאי בית-המשפט להעיר הערות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו. הזכות לביקורת כלפי בעל דין או פרקליטו גם היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. הערת ביקורת איננה סימן למשוא פנים בהכרעה לגוף העניין שנמסר לידיו של שופט מקצועי. הבחינה תהא, בכל מקרה לגופו, אם יש בהתבטאות משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים (ראו: מרזל, בעמ' 195, 255-256; ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 637; ע"א 10814/03 קופת חולים מאוחדת נ' מ.ט.אור אנטרפםרייז, תק-על 2004(1) 1757 (26.2.2004)). במקרה דנן, איני סבורה כי יש בסיס לטענת המערער לפיה ננעלה דעת בית-המשפט. גם אם אניח כי השופטת קמא העירה למערער, אין בכך כדי למנוע ממנה להעריך את טיעוני הצדדים בתיק לגופם בשלב ההוכחות. משכך, אין לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית-המשפט.
אשר-על-כן, הערעור נדחה. המערער ישא בשכר-טרחת עורך-דין לטובת המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח."
ב- ע"א 9294/07[113] נפסק מפי כב' השופטת הנשיאה ד' ביניש:

"ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בנתניה (כב' הרשמת י' אונגר ביטון) שלא לפסול עצמו מלדון ב- בש"א 1355/07.
1. המשיבה פתחה כנגד המערערת תיק הוצאה לפועל בגין שיקים שלטענתה נחתמו על-ידי המערערת (להלן: תיק ההוצל"פ). המערערת הגישה כתב התנגדות ובקשה להארכת מועד להגשת התנגדות, וזאת על-אף שלטענתה, לא נזקקה לבקשה להארכת מועד מאחר שלא שהתה בארץ במועד בו "נמסרה" לידיה האזהרה נשוא תיק ההוצאה לפועל עליו הוגשה ההתנגדות. הבקשה להארכת מועד וההתנגדות הועברו על-פי דין לבית-משפט השלום בנתניה. בהחלטה מיום 11.4.07, הורה בית-המשפט (כב' הרשמת מגי כהן) לעכב הליכי מאסר, הוצאת מעוקלים ומימוש כספים, וכן הורה כי עד לקבלת תגובת המשיבה לא תינתן החלטה אחרת. במקביל, הגישה המערערת התנגדות לתיק הוצאה לפועל נוסף כנגד הזוכה בתיק אחר, ארגול שיווק והפצה בע"מ (להלן: תיק ארגול). לטענתה, ההתנגדות שהגישה בשני התיקים זהה לחלוטין.
2. בהחלטה מיום 7.8.07 דחה בית-משפט השלום (כב' הרשמת י' אונגר ביטון) את התנגדות המערערת בתיק ארגול על-הסף, ועל החלטה זו הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי. כמו-כן, בהחלטה מיום 2.9.07, בשבתה כראש ההוצאה לפועל בנתניה, נעתרה כב' הרשמת אונגר לבקשת המשיבה לחדש את כל הליכי ההוצאה לפועל בתיק ההוצל"פ, וזאת על-אף העובדה כי קיים צו שיפוטי של בית-משפט השלום בנתניה המורה על עיכוב הליכים ספציפי, בקובעה כי אין כל החלטה של בית-משפט מוסמך המורה על עיכוב הליכים. על החלטה זו הגישה המערערת בקשה לעיון חוזר. משלא ניתנה החלטה, הגישה המערערת בקשה נוספת למתן החלטה.
3. ביום 15.10.07, בפתח הדיון הראשון בפני כב' הרשמת, העלתה המערערת טענת פסלות לפיה בית-המשפט מעכב שלא כדין ובמכוון מתן החלטות כאשר מנגד זוכה המשיבה ליחס מועדף בכל הקשור למתן החלטות בתיק ההוצאה לפועל. עוד טענה המערערת כי בשל זהות הטענות בהתנגדות שהגישה המערערת בשני התיקים, ונוכח החלטתו לדחות על-הסף את ההתנגדות בתיק ארגול, ננעלה דעתו של בית-המשפט וקיים חשש ממשי שיחליט באופן דומה אף בתיק ההוצל"פ. המשיבה התנגדה לבקשה.
4. בהחלטה מפורטת מיום 18.10.07, דחה בית-המשפט את בקשת המערערת לעיון חוזר, בקובעו כי לא מצא עילה לשנותה. בית-המשפט קבע כי לעת עתה, ונוכח החלטת בית-המשפט המחוזי, אין צו של בית-המשפט המורה על עיכוב הליכים, וכי החלטת כב' הרשמת כהן בעניין עיכוב ההליכים ניתנה רק עד לקבלת תגובת המשיבה.
5. בהחלטה מאותו יום דחה בית-המשפט את בקשת הפסילה שהגישה המערערת בקובעו כי זהות הטענות בשני התיקים אינה מהווה עילה לפסילת השופט מלדון בשני תיקים של אותו מתדיין. עוד קבע בית-המשפט כי לא מתקיים כל חשש שדעתו של בית-המשפט תהיה מוטה כנגד בעל הדין מראש, אך משום שטענותיו זהות לטענות שכבר נדחו, לאור העובדה כי בטרם נדון התיק, ובטרם נשמעו ראיות, לא הונחה בפני בית-המשפט תשתית ראייתית התומכת בטענות בעל הדין. יתירה מזו, קבע בית-המשפט, מתן החלטה מסויימת בתיק אחד אינה מונעת מבעל הדין לשכנע את בית-המשפט להחליט אחרת בתיק השני, אף אם הנסיבות שבו דומות לנסיבות בתיק שהוכרע. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הוא פתוח לשכנוע, הן בעניינים עובדתיים והן בעניינים משפטיים בכל תיק הבא לפניו. עוד קבע בית-המשפט כי בעל דין אינו רשאי לבקש שבית-המשפט יפסול עצמו רק משום שבית-המשפט פסק באופן שאינו נוח לו ואינו מתיישב עם דעתו. כמו-כן נקבע כי בקשת הפסילה לא הוגשה בהזדמנות הראשונה, וזאת למרות שהמערערת ידעה כי הרשמת תדון בתיק. בית-המשפט קבע כי העובדה שתיק ההוצל"פ ותיק ארגול נשמעים בפניה, אינה מהווה עילה לפסילה מלדון בתיק ההוצל"פ, וזאת לאור מהותם השונה של התיקים. אין יסוד לטענה, קבע בית-המשפט, כי החלטתו להפעיל את הליכי ההוצאה לפועל, אף אם היא מוטעית, מהווה עילה לפסילתו מלדון בהתנגדות לגופה. במקרה דנן, נקבע, היתה נתונה למערערת הזכות לבקש לערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל ואף הזכות לבקש את ביטולה, משום שניתנה במעמד צד אחד, והיא לא עשתה כן. טעויות ראש ההוצאה לפועל, קבע בית-המשפט, אינן קשורות לתיק ההוצל"פ ואין להן כל השפעה על התוצאה של הדיון בהתנגדות, כך שאינן יכולות לבסס חשש ממשי למשוא פנים. עוד קבע בית-המשפט כי כל בקשות המערערת בתיק ההוצל"פ נדונו ואין זה נכון כי בקשות המשיבה מתקבלות ובקשות המערערת אינן נדונות. לבסוף, קבע בית-המשפט כי דעתו אינה "נעולה" והראיה לכך היא שקבע מועד לדיון בטענות הצדדים, וההתנגדות לא נדחתה על-הסף.
6. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערערת חוזרת על טענותיה בבקשת הפסלות ומוסיפה כי טעתה הרשמת בהתעלמה ממצב הדברים החריג לפיו עסקינן בהתנגדות זהה לחלוטין לתיק ארגול, שבו נדחתה ההתנגדות על-הסף וללא הפעלת שיקול-דעת שיפוטי של ניתוח עובדתי או שמיעת ראיות, וכי למעשה קיימת חזקה כי הרשמת תוציא החלטה זהה בתיק נשוא הערעור. עוד טוענת המערערת כי טעתה הרשמת כאשר עשתה גזירה שווה בין מצב הדברים בהתייחס לתיק ארגול לבין המצב הכללי שבו ייתכן כי שופט ייתן החלטה אחרת בתיק דומה, לאחר שמיעת ראיות, הפעלת שיקול-דעת שיפוטי וניתוח עובדתי. במקרה דנן, נטען, לא קיים מרחב תמרון שיאפשר לרשמת להגיע לתוצאה שונה מזו שבתיק ארגול. המערערת מוסיפה וטוענת כי טעתה הרשמת בהתעלמה מהתנהלותה הפסולה לעניין הליכי קבלת החלטות בתיק באופן חד-צדדי לטובת המשיבה ותוך התעלמות מבקשות חוזרות ונשנות של המערערת לתקן טעות שיפוטית. כן נטען כי טעתה הרשמת משנתנה החלטה להפעיל את ההליכים בתיק ההוצל"פ, וזאת בניגוד להחלטת בית-המשפט (כב' הרשמת כהן). לבסוף, טוענת המערערת כי החלטת בית-המשפט בעניין הבקשה לעיכוב הליכים בעוד תלויה ועומדת בקשת הפסילה אשר אחד מטעמיה היתה אי-מתן החלטה בבקשה לעיכוב הליכים, מעידה על כך שדעתו של בית-המשפט נעולה וכי יש חשש סביר לקיומו של משוא פנים.
7. בתגובת המשיבה שהוגשה במסגרת בקשת המערערת לפטור מהפקדת ערבון, התייחסה אף להודעת הערעור מטעם המערערת. לטענתה, כל תחושותיה וטענותיה של המערערת משוללות יסוד, ואינן מקימות עילה כלשהי לפסילת שופט.
8. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. עיקר בקשת הפסלות נסובה סביב הטענה כי בית-המשפט גיבש דעה קדומה כלפי המערערת וכי דעתו "ננעלה" בעקבות החלטתו לדחות על-הסף את בקשת ההתנגדות שהגישה המערערת בתיק ארגול. כבר נקבע, כי הבעת עמדה או דעה בהליך קודם אינה מקימה, כשלעצמה, חשש ממשי למשוא פנים, וכי עצם העובדה כי השופט ישב במשפטו של אדם בעבר, אין בה, כשלעצמה, להביא לפסילתו (ע"פ 5609/95 ישראל נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3) 1539 (12.11.1995)); ע"א 6447/96 אחים שרבט חברה לבניין בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, ץק=עך 96(3) 781 (27.9.1996)); ע"א 8966/96 נבו נ' ישקול סחר בע"מ, תק-על 97(1) 35 (30.1.1997)). גם בעצם הדיון באותה הסוגיה או בנגזרותיה אין כדי לפסול את השופט מלישב בדין (ע"א 8168/02 פלוני נ' פלוני, תק-על 2002(4) 1146 (21.10.2002)); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 265). ההנחה העומדת ביסוד כלל זה הינה כי שופט מקצועי יודע להבחין היטב בין הראיות שבתיק אחד, לבין הראיות שבתיק האחר ויודע כי אין להשליך מן האחד על האחר (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790 (1991)). לכן, יש לבחון באיזו מידה מתעורר חשש ממשי למשוא פנים בשל העובדה שהצדדים להליכים הם אותם צדדים, ובאיזו מידה יכול בית-המשפט להבחין בין הראיות והעובדות שבפניו לבין העניינים בהליך הקודם (ע"א 1427/06 פלוני נ' פלוני, תק-על 2006(3) 2837 (23.8.2006)). עיון בהחלטה שניתנה בתיק ארגול מראה כי גם אם היו בה קביעות מהימנות הרי שאלו נגעו להליך שנדון בפני בית-המשפט אותה עת והן אינן גורפות באופן שלא יאפשר לבית-המשפט לדון בפתיחות בתיק ההוצל"פ. חזקה על בית-המשפט, כי יכריע בתיק ההוצל"פ לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות שיובאו בפניו, ומבלי שלהחלטה בתיק ארגול תהיה השפעה פסולה כלשהי על החלטתו, אף לא ההתנגדות הזהה מטעם המערערת שהוגשה בשני התיקים. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי קיים יסוד לחשש כי דעתו של בית-המשפט "ננעלה" באופן שלבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות המערערת, ולא ניתן לומר כי הדיון בהליך הנוכחי בפני בית-המשפט הוא בבחינת "משחק מכור", כפי שאף הבהיר בית-המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות.
9. ככל שהבקשה נובעת מחוסר שביעות רצון מהחלטות בית-המשפט ואופן ניהול הדיון על ידו, הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן, תק-על 98(4) 89 (24.3.1999)); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר, תק-על 2002(4) 1046 (30.12.2002)); מרזל, בעמ' 174-178. לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 2515 (21.10.2002)); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 301 (5.7.2005)). לא מצאתי יסוד לטענת המערערת כי ההחלטות שקיבל בית-המשפט, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ולעניין זה אין אני נדרשת, ואופן ניהול הדיון על ידו, מקימים עילת פסלות ומעוררים את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערת. אשר לטענת המערערת לפיה בבקשות שהגישה לא ניתנה החלטה, כבר נפסק כי עיכוב מעין זה אינו מקים עילת פסלות (ע"א 8124/06 פלוני נ' פלוני, תק-על 2007(1) 3238 (11.3.2007)). אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש, כי החלטות בית-המשפט ואופן ניהול הדיון על ידו מצביעים על קיום משוא פנים כלפיה. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן, תק- על 2001(2) 323 (28.6.2001)); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר, תק-על 2004(4) 2518 (7.12.2004); מרזל, בעמ' 115).
אשר-על-כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות."

ב- ע"א 8253/07[114] נפסק מפי כב' השופטת הנשיאה ד' ביניש:

"ערעור על החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ח' רוטשילד) שלא לפסול עצמו מלדון ב- תמ"ש 020472/06.
1. המערער והמשיבה (להלן: ההורים) היו נשואים ומנישואים אלה נולד להם בן (להלן: הקטין). כתוצאה מחשש לקיומה של לקות תקשורתית, טופל הקטין במכון להתפתחות הילד בבית החולים תל-השומר. בעקבות סכסוך שנתגלע בין ההורים, הגישה המשיבה לבית-המשפט תביעה למזונות ולמשמורת. ההורים הגיעו להסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ובו נקבע, בין היתר, כי הקטין יתחנך במסגרת החינוך הדתי אלא-אם-כן הבעיה הרפואית ממנה הוא סובל, תצריך מסגרת מיוחדת. בעקבות חילוקי-דעות בין ההורים בשאלת מצבו של הקטין, דרכי הטיפול בו והמסגרת החינוכית בה ישולב בשנת הלימודים 2007, הגישו ההורים בקשות רבות וביניהן בקשת המערער להפנות את הקטין לבדיקה במכון אחר, בקשה לאבחון מסוגלות הורית של ההורים ובקשת המשיבה לחייב המערער שלא לסכל אבחונים להם נזקק הקטין והעלאת עניינו בוועדת ההשמה לקראת שנת הלימודים 2007.
2. במטרה להגיע להסדר בכל הנוגע לטיפול בקטין, קבע בית-המשפט כי הקטין יופנה למומחית לצורך מתן חוות-דעת בדבר מצבו וקבלת המלצות טיפוליות בהתאם. משנבצר מהמומחית להגיש חוות-דעתה במועד, והמשיב גילה התנגדות למומחים החלופיים שהוצעו על-ידה, ולאחר שנתקבלה עמדת משרד החינוך לעניין דחיית ועדת ההשמה, הורה בית-המשפט ביום 28.5.07 כי ענייינו של הקטין יובא בפני ועדת ההשמה במועד שנקבע (4 ביוני 2007). בקשת המערער לאפשר למשרד החינוך ליתן חוות-דעת נוספת בעניין ועדת ההשמה לאור עובדות וטענות משפטיות חדשות, נדחתה ביום 4.7.07. באותו יום התכנסה ועדת ההשמה והגיעה למסקנה כי יש ליתן למערער פרק זמן של חודש לצורך עריכת אבחון נוסף בעניין הקטין. כן נקבע דיון נוסף בחודש אוגוסט. בסמוך למועד זה, הגיש המערער בקשה לדחיית הדיון שנקבע וניתנה לו ארכה אחרונה להמצאת חוות-דעת מטעמו, כשהדיון בוועדת ההשמה נדחה לסוף חודש אוגוסט. במקביל, הגיש המערער בקשות נוספות ובין היתר ביקש כי תיערך בדיקה לקטין והוריו לצורך שלילת האפשרות כי הקטין עבר ו/או עובר התעללות סמויה. בקשות המערער נדחו. משלא ניתנה החלטה בבקשת המערער להגיש חוות-דעת של פסיכולוג ילדים מטעמו, הגיש בקשה נוספת בנדון, ובהחלטת שופט המוקד (כב' השופט פ' שטרק) נקבע כי הבקשה תידון בפני מותב ביום 5.8.07. בין לבין, הגיש המערער בקשה לפסלות המותב, ובהחלטת בית-המשפט (כב' השופטת רוטשילד) נקבע כי בקשתו להגשת חוות-דעת מטעמו, תיבחן רק לאחר ההחלטה בבקשת הפסלות. בהחלטה מאוחרת, קבע בית-המשפט (כב' השופט נחמני) כי הוא מתיר למערער להגיש חוות-דעת מטעמו, ובלבד שישיבת ועדת ההשמה לא תידחה.
3. בבקשה לפסלות המותב, טען המערער כי בית-המשפט גיבש לעצמו עמדה, ונמנע מלפעול למען שלומו של הקטין, תוך נקיטת משוא פנים והימנעות מלדון לגופן בבקשות המערער ומבחינה עניינית של הטענות המועלות בהן. עוד טען המערער כי במסגרת ההליכים וכחלק מהתנהלות בית-המשפט כנגדו, התבטא בית-המשפט כלפיו באופן לא ראוי, וכי תאריך ההחלטה שיצאה מתחת ידו של בית-המשפט ביום 4.7.07, "זויף". המערער הוסיף וטען כי בית-המשפט מינה את המומחית בעניינו של הקטין על-אף קשרים אישיים הקיימים ביניהם. כמו-כן, טען כי בית-המשפט אף נתן החלטה הסותרת את החלטת שופט המוקד. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה שהגיש המערער.
4. בהחלטה מיום 17.9.07 דחה בית-המשפט את בקשת המערער בקובעו כי טענת המערער בדבר זיוף כביכול הינה חסרת שחר וכי ההחלטה נכתבה בכתב יד והועברה לצדדים באמצעות הפקסימיליה. כפי הנראה, נקבע, שולי הדף בו נכתבה ההחלטה לא הועברו כראוי, ומשכך בעותק שהתקבל אצל המערער נראה היה כאילו נכתב תאריך אחר. בית-המשפט הוסיף, כי לו היה המערער בודק בתיק בית-המשפט, היה מגלה כי התאריך שצויין בהחלטה הינו 4.7.07. עוד קבע בית-המשפט כי מעולם לא התבטא באופן שאינו ראוי כלפי המערער. עוד קבע בית-המשפט כי טענת המערער באשר לחברות בין בית-המשפט לבין המומחית אינה נכונה. אמנם, קבע בית-המשפט, הוא מכיר את המומחית באופן אישי אולם ההיכרות הינה היכרות רבת שנים, והיא על בסיס מקצועי גרידא. בית-המשפט הוסיף וקבע כי לא נחרצה דעתו ואף לא התעלם מתוכן הבקשות השונות שהוגשו לו. מייד עם פנייתם של בעלי הדין, קבע בית-המשפט, הם הופנו ליחידת הסיוע ומונתה מומחית לצורך מתן חוות-דעת בעניינו של הקטין. עוד נקבע כי ההחלטה בדבר המינוי ניתנה עוד ביום 3.5.07, אולם על-אף שהמערער חלק על מומחיותה של המומחית, הוא לא הגיש עד ליום 11.7.07, כל בקשה למינוי מומחה אחר אלא התמיד בהגשת בקשות לעיכוב ההליכים בוועדת ההשמה. בית-המשפט קבע כי בקשת המערער לפסלות, נובעת מחוסר שביעות רצונו מאופן ניהול ההליכים ומהחלטות המותב, אולם הלכה היא כי השגות על החלטות בית-המשפט צריכות להתברר בהליכי ערעור ולא בהליכי פסלות.
5. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסלות ומוסיף, כי קיומה של דיעה קדומה של בית-המשפט מונעת ממנו לראות את טובת הילד האמיתית. כן מוסיף הוא טענות בדבר החלטות בית-המשפט ואופן קבלתן, התומכות לשיטתו בטיעוניו.
6. בתגובת המשיבה, טוענת היא כי על-פי ההלכה הנוהגת, הדרך לתקיפת החלטות בית-המשפט שאינן לשביעות רצונו של המערער היא באמצעות הגשת ערעור. עוד טוענת המשיבה כי המערער הגיש בקשות שונות לבית-המשפט שמרביתן בקשות סרק שלא היה להן מקום ולאחר שבית-המשפט העבירן לתגובת המשיבה, נתן את החלטותיו. לטענתה, העובדה כי בסופו של דבר פסק בית-המשפט באופן שאינו לרוחו של המערער אינה מעידה על כך שהדבר נעשה במשוא פנים ומתוך כוונה להזיק למערער.
7. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. בקשת הפסלות נובעת מחוסר שביעות רצונו של המערער מהחלטות המותב ומניהול ההליכים. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות דיוניות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן, תק-על 98(4) 89 (3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר, תק-על 2002(4) 1046 (30.12.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 174-178 (2006). לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 2517 (21.10.2002); ע"פ 5674/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 310 (5.7.2005)). זאת ועוד, גם אם מדובר ברצף של החלטות שאינן מצדדות בעמדת בעל דין, איך בכך כדי להקים עילת פסלות (ע"א 6822/00 משלי נ' משלי, תק-על 2001(1) 1495 (18.3.2001); ע"א 5803/04 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 29.10.2004); מרזל, בעמ' 175). בערעורו ניסה המערער להסביר מדוע טענותיו אינן טענות ערעוריות גרידא, ומדוע בקשת הפסלות היא הדרך הנכונה להשיג על החלטות בית-המשפט. חרף זאת, לא מצאתי יסוד לטענתו, כי ההחלטות שקיבל בית-המשפט בעניינו, ומבלי שאדרש להביע עמדה לגופן, מקימות עילת פסלות, ומעוררות חשש ממשי לקיום משוא פנים כלפי המערער.
8. כמו-כן, בנסיבות העניין, המערער לא ביסס את טענתו כי בית-המשפט התבטא כלפיו בדרך שאינה ראויה. כלל הוא כי היעדר ביסוס ותיעוד בפרוטוקול של טענות הטוען לפסילה ביחס לביטויים שהושמעו, לטענתו, במהלך הדיון, עלול לפעול לרעתו, במובן זה שבקשתו, ובמיוחד ערעורו, יהיו חסרי תשתית עובדתית מספקת (ע"פ 6980/04 סנס נ' ברוש (לא פורסם, 21.10.2004)). ההנחה היא כי פרוטוקול הדיון משקף את שאירע במציאות, ועל הטוען לפסלות הנטל להפריך הנחה זו. עיון בפרוטוקול הדיון שצורף להודעת הערעור מעלה כי אין זכר להתבטאות הנטענת של בית-המשפט ואף לא הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול. בנסיבות אלו, משלא הוגשה בקשה כאמור, מתבססת בקשת הפסלות בהקשר זה על טענות המערער ובא-כוחו, ובאלה אין, בנסיבות המקרה, כדי לבסס עילת פסלות (ע"א 7462/06 פלונית נ' פלוני, תק-על 2007(1) 4440 (19.3.2007); ע"א 4064/07 גוליר נ' בית החולים "מאיר", תק-על 2007(3) 601 (8.7.2007)).
9. טענת המערער לפיה החלטת בית-המשפט מיום 4.7.07 "זויפה" מוטב היה לולא נטענה. בית-המשפט דחה את טענת המערער בעניין זה בהחלטתו בבקשת הפסלות. חזקה כי עמדת השופטת ותיאור הדברים על-ידה הם המשקפים את המציאות (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599; מרזל, בעמ' 89), והנטל לסתור זיקה זו הוא כבד והמערער לא עמד בו (ע"א 3356/03 גפני נ' עמותת אגודת בעלי מניות התחנה, תק-על 2003(2) 826 (29.4.2003); ע"א 5422/03 ג.ד. אב-גל חברה בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2003(2) 4113 (28.7.2003); מרזל, בעמ' 88). בנסיבות העניין, החלטות בית-המשפט ואופן ניהול הדיון על ידו, אינם מצביעים על משוא פנים כנגד המערער, ומכל מקום, חשש סובייקטיבי גרידא, גם אם קיים בליבו של המערער, אינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן, תק-על 2001(2) 323 (28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר, תק-על 2004(4) 2518 (7.12.2004); מרזל, בעמ' 115).
אשר-על-כן, הערעור נדחה. המערער ישא בשכר-טרחת עורך-דין של המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח."

[104] בש"א (חי') 7032/08 דוד יוסף נ' תנובה- מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, תק-מח 2008(2) 5672 (2008).
[105] ת"א (ת"א-יפו) 68076/07 גריסרו רונן ואח' נ' אשת טורס ארגון שירותי תיירות ונסיעות בע"מ, תק-של 2008(2) 9283 (2008).
[106] ע"פ 1742/08 מוסא חלף נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(2) 2480 (2008).
[107] ע"פ 1623/08 אלירן דרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(2) 2466 (2008).
[108] בש"א (י-ם) 6045/08 גבריאל חיים נ' אלון דוד ואח', תק-של 2008(2) 6394 (2008).
[109] ע"א 9509/07 שמעון כהן נ' רמי גולן, תק-על 2008(2) 858 (2008).
[110] ע"א 9348/07 עזבונה של לימון ג'מילה ז"ל נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, תק-על 2008(2) 855
(2008).
[111] ע"א 2147/08 גינות לאה בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי – טפחות בע"מ, תק-על 2008(2) 523 (2008).
[112] ע"א 1280/08 פלוני נ' פלונית, תק-על 2008(2) 99 (2008).
[113] ע"א 9294/07 אליס יוספזון נ' י.ד. זוהר יבוא ושיווק (2000) בע"מ, תק-על 2008(2) 110 (2008).
[114] ע"א 8253/07 פלוני נ' פלונית, תק-על 2008(1) 5909 (2008).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענת פסלות לישב בדין (פרק ל"א לתקסד"א)