סעד זמני (פרק כ"ח לתקסד"א)

1. בקשה לביטול עיקול זמני

ב- בש"א (נצ') 2433/07[81] נפסק מפי כב' הרשמת אינעאם שרקאוי:

"1. בפניי בקשה לביטול עיקול זמני שניתן ביום 11.3.07.
2. הואיל ועל-פי הדין, הדיון בבקשה לביטול עיקול הינו כסדרי הדין בבקשה המקורית להטלת העיקול, תיקרא התובעת להלן: "המבקשת", ואילו הנתבע "המשיב".
3. המבקשת עותרת להתיר את צו העיקול על כנו, ואילו המשיב עותר לביטולו.
המסגרת הדיונית
4. המבקשת הגישה תביעה כספית כנגד המשיב. על-פי הנטען בכתב התביעה, המשיב לא שילם מלוא התמורה עבור אספקת מים וקבלת שירותים מהמבקשת.
5. בד-בבד עם הגשת התביעה, ועל-מנת להבטיח פירעון פסק-הדין, במידה והמבקשת תזכה בתביעתה, הגישה המבקשת בקשה להטלת עיקול זמני.
6. כאמור, נעתרתי לבקשה ביום 11.3.07, וניתן צו עיקול זמני.
7. ביום 20.3.07 הוגשה הבקשה בה עסקינן, לביטול העיקול, ונקבע דיון בבקשה ליום 27.3.07.
8. ביום 27.3.07, נערך דיון בפניי במעמד שני הצדדים, נחקרו המצהירים על תצהיריהם ובאי-כוחם סיכמו טענותיהם בכתב.
העובדות הרלבנטיות
9. המבקשת הינה תאגיד ובין יתר עיסוקיה מרכזת את גביית חשבונות המים בגין צריכת מים עבור יישובים מאיזור חבל תענך החברים בה, וכן מבצעת עבור החברים פרוייקטים בתחום המים, ולרבות אחזקת רשת המים ושירות תיקוני פיצוצים. היא עוסקת בניהול חשבונות עבור חברים בה, ומאגדת בתוכה כ-12 מושבים ויישובים קהילתיים.
המשיב הינו מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית, והיה חבר באגודת המבקשת במשך שנים עד שהפסיק להשתמש בשירותיה סמוך לחודש 10/06.
10. על-פי כרטסת הנהלת החשבונות של המבקשת, חובו של המשיב הינו בסך של 231,256 ש"ח.
11. המבקשת טוענת כי המשיב החליט להפסיק קבלת שירותים מהמבקשת באופן חד-צדדי ופתאומי, וללא שדאג לשלם את חובותיו. לטענתם יש בהפסקה זו כדי למנוע מהמבקשת כל אפשרות ממשית לגביית החוב, שהרי אחת הסנקציות האפקטיביות כנגד יישוב או צרכן שלא משלם את חובו היא ניתוק מים. ברגע שההתקשרות הופסקה באופן חד-צדדי והיישוב עבר לעבוד עם קבלן מים אחר אשר נותן להם שירותים, נלקחה מהמבקשת היכולת לנקוט בצעד זה של ניתוק מים, בעצם נמנע מהמבקשת כל אפשרות ריאלית לגביית החוב.
12. לא זו אף זו, לטענת המבקשת היא נכנסה בנעלי המשיב עת חברת "מקורות" ניתקה את אספקת המים למשיב עקב חוב מים גבוה, וביקשה צו מניעה כנגד "מקורות" בכדי שיחודש זרם המים למשיב. אספקת המים חודשה בכפוף להתחייבות המבקשת. במסגרת הפשרה חתם המשיב על הסכם מול "מקורות" לפריסת החוב. ההסכם קיבל תוקף של פסק-דין, וכאן מדגישה המבקשת כי מכסת המים היא של המשיב, ואולם המבקשת היא שנתנה בפועל את השיקים הדחויים בכדי שהמשיב יעמוד בהתחייבותו לפי פסק-הדין.
טענות המבקשת
13. לטענת המבקשת, אין מחלוקת כי המשיב היה חבר באגודה המבקשת במשך למעלה מ-25 שנים, עד שלאחרונה בחודש 11/06 הפסיק באופן חד-צדדי להשתמש בשירותיה, לפי החלטתו הוא.
14. לטענתה, וכפי שעולה מחקירת המצהיר מטעם המושב, מר יונה, עולה כי המשיב יודע שהוא חייב כסף למבקשת, ואף הוא עצמו קורא לחברי המשיב להסדיר את חובם למבקשת, וזאת במזכר שהופץ לחברים בתאריך 25.3.06, ואף מעלה את הנושא לדיון באסיפה הכללית הקרובה. מר יונה בעצמו אינו משלם מים וצבר חוב למבקשת, כפי שעולה מחקירתו, והוא אשר נתן את ההנחיה שלא להעביר כספים.

14. לטענתה, וכפי שעולה מחקירת המצהיר מטעם המושב, מר יונה, עולה כי המשיב יודע שהוא חייב כסף למבקשת, ואף הוא עצמו קורא לחברי המשיב להסדיר את חובם למבקשת, וזאת במזכר שהופץ לחברים בתאריך 25.3.06, ואף מעלה את הנושא לדיון באסיפה הכללית הקרובה. מר יונה בעצמו אינו משלם מים וצבר חוב למבקשת, כפי שעולה מחקירתו, והוא אשר נתן את ההנחיה שלא להעביר כספים למבקשת ביודעו מפורשות כי קיים חוב.
15. המבקשת טוענת בסיכומיה כי הוכח במסגרת חקירת מר יונה כי בשנת 2005 חברת "מקורות" ניתקה את אספקת המים למשיב עקב חוב מים גבוה, וכי המבקשת היא שפנתה לבית-המשפט וביקשה צו מניעה נגד "מקורות" בכדי שיחודש זרם המים למשיב. אספקת המים חודשה בכפוף להתחייבות המבקשת.
כמו-כן הוכח כי החוב הינו חוב של המשיב כיישוב, וזאת בין היתר לאור העובדות כי מד המים הראשי של "מקורות" ממוקם בכניסה ליישוב, רשום על-שם היישוב והינו העורק הראשי לאספקת המים ליישוב. חישוב צריכת המים נעשה בהתאם לכרטסת אשר מנוהלת באגודה על-שם היישוב, שיטת העבודה הינה כזו לפיה כל יישוב ערב לחובות כל החברים באגודה. לטענתה, הטענה כי מדובר בחוב של הצרכנים ולא של המושב, הינה טענה שגויה ומטעה, שכן הוכח מעל לכל ספק כי מי שמתנהל מול המבקשת הוא המשיב.
16. גם הטענות שהועלו בדבר "הריבית החריגה" ו"הריבית הכפולה" הוכחו ככוזבות, מר יונה בחקירתו העיד כי הריבית היא לחברים שיש להם חוב ולא משלמים בזמן.
קרי, אין כל קשר בין החשבונית של כל צרכן על אי-תשלום במועד, ובין חוב המושב כולו אשר נושא ריבית של החשב הכללי.
17. לטענתה, אין מחלוקת כפי שעלה בחקירתו של מר יונה, כי חשבוניות חודש 10/06 אשר בו עדיין סיפקה המבקשת שירותים למשיב, לא שולמו למבקשת. מר יונה העיד כי בחודש זה אישר המשיב לחברה אחרת, "חברת ארם", לגבות כספים.
18. באשר להכבדה על ביצוע פסק-הדין, טוענת המבקשת כי למשיב חוב כספי גדול למבקשת וכי מצבו הכללי הינו איתן, וברגע שהמשיב יקבל את הכספים המעוקלים, הם עלולים להיבלע אצל המשיב, מכאן עולה כי קיים חשש ממשי כי אי-מתן צו העיקול עד בירור התביעה/ביטול צו העיקול הקיים, יביא לכך שהמשיב יעביר את הנכסים והכספים שיתקבלו אצלו אל גורמים אחרים ולא יהיה ניתן לגבות את סכום התביעה אם וכאשר יינתן פסק-דין כנגד המשיב. המבקשת מדגישה כי חרף ידיעתו של המשיב על החוב הקיים, אין לו כל כוונה לשלמו, ודי בהתנהגות זו כפי שהתבטאה בעדותו של מר יונה, כדי להראות כי קיים חשש ממשי כי המבקשת תעמוד מול שוקת שבורה באין יכולת לגבות את כספי יתרות החוב הגדולות של המשיב כלפיה.
19. לטענתה, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת. מדובר בכספים, זכויות ורכוש נזילים שאין כל בעיה להעבירם או להבריחם, ובכך תישאר המבקשת ללא יכולת אמיתית למימוש פסק-הדין כשמנגד עצם השארת העיקול לא פוגע בזכות הקניין של המשיב, שכן ממילא הוא חב כספים רבים למבקשת, ועיקול כספים אלו יביא לצמצום או חיסול החוב, ואילו כספים שיש להעבירם ממילא לבעלת החוב, המבקשת.
20. המבקשת טוענת כי היא באה לבית-המשפט בנקיון כפיים ובתום-לב.
21. לטענתה, על-פי החוק התקנות וההלכה הפסוקה, פנקסי האגודה וספרי חשבונותיה הינן ראיה לכאורה לאמור בהם, וכי המבקש לטעון אחרת, עליו נטל הראיה. בעניין זה, היא מפנה את בית-המשפט לשורה ארוכה של פסקי-הדין והחלטות.
טענות המשיב
22. המשיב טוען בבקשתו לביטול העיקול ובסיכומים, כי אין למבקשת עילת תביעה, והיא נולדה רק בשל כך שהמשיב החליט לפרוש מאגודת מושבי תענך, המבקשת. תכליתה של התביעה להתנכל ולהתנקם במשיב על שעבר לעבוד בחברה מתחרה.
טענות התביעה לחיוב המשיב הינן סתמיות ולא מבוססות כלל, לבד מטענה בעלמא אודות ערבות של היישוב לחובות החברים בסעיף 13 לכתב התביעה, אותה ערבות עליה מספרים לא צורפה, וניתן לראות מהפניית התובעת באותו סעיף בנספח ד' אומר מפורשות במכתב מיום 28.7.04 שמגן שאול מבקש לחבר החיבור על חשבון החברים, במידה שהמבקשת סבורה שיש חוב למי מחברי המושב, עליה להתכבד ולתבוע את אותו חבר בגין חוב.
המשיב אינו חייב כלל וכלל את הסך של 231,256 ש"ח, ומי שחייב אם בכלל זה החברים אשר גרים במושב/המשיב, אשר הם החייב העיקרי. לטענתו יש לפעול קודם כל כנגד החייב טרם שפונים בדרישה לערב.
23. הוא מוסיף, כי עיון בכרטסת הנהלת החשבונות מראה כי ישנם חיובים וזיכוים משנת 97, קרי, משך 10 שנים לא היה כל חיוב בגין ריבית, ופתאום ביום בו מבקש המשיב להיפרד צץ חיוב ריבית בשיעור 243,630 ש"ח.
המבקשת לא הוכיחה את חיוב הריבית ברמת ההוכחה הנדרשת בתביעה אזרחית, שכן אין כל הסבר בכתב התביעה ובבקשה להטלת עיקולים זמניים מכוח מה הוטל אותו חיוב בריבית, ואין חתימת מורשה חתימה בחותמת של המבקשת על גבי כרטסת הנהלת החשבונות, המאשרים כי המסמך הינו מקורי, כך שאין בפנינו כלל "רשימה מוסדית" כדרישת החוק.
כפי שעולה מהעדויות ומהכרטסת עולה כי טרם נערכה סגירת כרטיסים לשנת 2006, ואף נאמר מפורשת כי בשנת 2005 המשיב היה ביתרת זכות, אם כך מהיכן החיוב בריביות בשיעור של 243,630 ש"ח?
24. כתב התביעה נעדר פירוט מינימאלי מתי ובאיזה תקופות חיוב מדובר, מתי בוצעו קריאות שעון המים, למעשה מדובר בתביעה חסרת בסיס. גם אם הטענה היא שהחוב נובע מכך שהמבקשת שילמה במקום המשיב חוב ל"מקורות", מדוע לא צורף פירוט אודות התשלום, כיצד שולם ואיך שולם, והיכן ההוכחות שהסכום שולם?
25. המבקשת אינה נקיית כפיים, והבקשה מוגשת בחוסר תום-לב.
המבקשת שכחה לציין כי צ'קים שנתנה ל"מקורות" חזרו, והמשיב הסדיר ישירות את התשלום מול "מקורות", למרות שהמבקשת המשיכה לגבות תשלומים מתושבי המשיב. נוכח האמור בכתב התביעה, בתצהיר המבקשת, ברור כי אם המשיב לא היה מבקש לעזוב את המבקשת, לא היתה מוגשת התביעה, ומשמען של דברים שהעיקולים נועדו לתכלית זרה, ולא בשל חוב של ממש או חשש כן ואמיתי ודאגה כי לא ניתן יהיה להיפרע מהמושב באם יינתן פסק-דין.
26. לבד מאמירות סתמיות אודות מצבו הכלכלי של המשיב, לא טרחה המבקשת להוכיח טענתה כי מצבו הכלכלי של המשיב רע. נטל ההוכחה רובץ לפתחה, ובעניינו נטל זה לא הורם, ואף לא נעשה ניסיון להרימו. כפי שהעיד המצהיר מטעם המבקשת, המשיב הסדיר את חובו למנהלת ההסדרים, המשיב שילם ארבעה מיליון שקלים, ומי שמשלם סכום זה אינו בקשיים כלכליים.
27. הסעד הזמני נתבקש כדי ליצור לחץ בלתי-הוגן על המשיב, ובמיוחד לאור העיקול אשר בוצע אצל מספר רב של מחזיקים, כשכל כוונת המבקשת היא לשתק את המשיב מפעילות. שכן לא יעלה על הדעת לעקל כספים ו/או נכסים אשר שווים עשרות מיליוני שקלים, לאור תביעה זו אשר כל שוויה סך של 230,000 ש"ח.
28. המשיב טוען כי מאזן הנוחות נוטה ברורות לטובתו ולא הוכח כלל ועיקר כי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין שיינתן לזכות המבקשת, ככל שיינתן. התוצאה של הטלת העיקולים בסדר גודל כפי שנעשה מביא לשיתוק מוחלט של המשיב מכל מקור הכנסה אפשרי.
דיון
29. לצורך הטלת עיקול זמני, יש להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים:
א. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לביסוס עילת התביעה, (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). זהו תנאי הרלבנטי לכל בקשה למתן סעד זמני.
ב. קיומו של חשש סביר לכך שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין. (תקנה 374 (ב) לתקנות).
המבחן לקיומן או אי-קיומן של נסיבות לפיהן קיים חשש ממשי, כי אי-מתן צו עיקול זמני עלול להכביד על ביצוע פסק-דין, אינו מתמצא באמירה סתמית, ונדרשת תשתית ראייתית שעל-פיה יכול בית-המשפט לראות, כי אין מתן הצו, אכן עלול להכביד על ביצועו של פסק-הדין. (ראה, המ' (חיפה) 34193/96 דיור לעולה בע"מ נ' פרנץ חברה לבניין ונכסים בע"מ, תק-מח 97(1) 1988).
בנוסף לשני תנאים מצטברים אלה, מעגנת תקנה 362(ב) אלמנט נוסף, ולפיו על בית-המשפט לשקול את הנזקים הפוטנציאלים שעלולים להיגרם בכל אחת מהתוצאות המשפטיות, לצדדים עצמם, למחזיק או לכל אדם אחר (מאזן הנוחות).
בנוסף, נתון בפני בית-המשפט שיקול-דעת כללי, שבמסגרתו עליו לבחון אם הבקשה הוגשה בתום-לב, ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש. (ראה בר"ע (ירושלים) 790/05 גלי זיו בע"מ נ' קרן ירושלים, תק-מח 2005(3) 3844).
למעשה, הרלבנטיות של תנאים אלו לדיון בבקשה לביטול צו עיקול, נובעת מכך שבמסגרתה, נטל השכנוע מוטל על מבקש העיקול (התובע), כאמור לעיל, והדיון בבקשת הביטול הוא בעצם מעין דיון מחדש בבקשת העיקול ( א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) 518-521).
עילת התביעה
30. האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה?
על המבקש סעד זמני, להראות קיומה של זכות לכאורה. לעניין זה, די בכך שהוכח שהתביעה אינה טורדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה (ראה אורי גורן, עמ' 485-486). במקרה דנן, על המבקשת להראות באופן לכאורי, כי המשיב חייב לה כספים.
31. המבקשת מבססת את תביעתה על קיומו של חוב כספי לפי כרטסת הנהלת החשבונות שלה, ועל תצהיר יושב ראש מטעמה. שאלת קיומו של חוב לא נסתרה על-ידי המשיב אלא נטען כי החוב הינו של החברים ולא של המושב עצמו, וכי אין לראות בכרטסת הנהלת החשבונות כרשומה מוסדית אשר מחייבת את המשיב.
אין בידיי לקבל טענת המשיב כי היה על המבקשת לתבוע את החברים במושב, ולא את המושב עצמו. כפי שראייתי מעדויות שני הצדדים, מי שהתנהל מול המבקשת מאז ומתמיד, הוא המושב/המשיב, הוא שבוחר אם להיות חבר במבקשת אם לאו, הוא שמבקש את חיבור/ניתוק המים לצרכנים, מכסת המים שייכת לו והוא שחתום מול חברת "מקורות" על ההסכם, שכן החוב הוא שלו כמושב. (ראה פרוטוקול דיון מיום 27.3.07 עמ' 6 שורות 7, 9, 11, 13).
לא יכול המשיב לבוא היום ולטעון כי אינו חייב לשלם למבקשת את אשר הוא חייב, וכי יש לתבוע את הצרכנים שכן לו היתה טענה זו נכונה היה על המשיב לטעון אותה גם במסגרת ההתדיינות שהיתה בינו לבין חברת "מקורות", ומעולם לא היה מסכים לחתום על הסכם שלפיו הוא חייב לפרוע את חובו ב"מקורות" ב-22 תשלומים (נספח ב' לכתב התביעה), כי גם שם מי שצרך את המים מחברת "מקורות" היו הצרכנים ולא המשיב.
אינני סבורה כי לצורך הבקשה בה עסקינן, יש צורך להכריע האם כרטסת הנהלת החשבונות של המבקשת מהווה "רשומה מוסדית" אם לאו, במידה ויש למשיב התנגדות ו/או הסתייגות לגבי החוב כולו ו/או חלקו, העניין יוכרע במסגרת הדיון בתביעה . מה שחשוב לעניינו הוא האם קיים חוב של המשיב אם לאו, כפי שנוכחתי לראות מעדותו של מר יונה, המשיב אינו מכחיש כי הוא חייב כספים למבקשת אך טוען כי הכספים אינם בגובה של הסכום הנתבע.
אי-ההכבדה
32. נקבע לא אחת בפסיקה, כי שאלת ההכבדה מהווה אבן בוחן עיקרית לבחינת מתן הסעד הזמני. אלא שנדמה שדווקא בעניין זה חדלה המבקשת מלטעון ואין בבקשתה ראיות מהימנות לכאורה בדבר ההכבדה על ביצוע פסק-הדין. המבקשת לא הוכיחה כי מצבו הכלכלי של המשיב אינו איתן, ואף לא הוכיחה כי יש למשיב חובות כלפי נושים אחרים. נהפוך הוא, מעדותו של מר מנשה (המצהיר מטעם המבקשת), ניתן לראות כי המשיב פרע את חובותיו בין היתר הסדיר את חובו למנהלת ההסדרים ושילם לפני כשנה וחצי כארבעה מיליון שקלים. (ראה פרוטוקול דיון עמ' 1 שורות 8-9). לא זו אף זו, מר מנשה מעיד כי יש למשיב מניות בתנובה, שבמידה ויימכרו הערך שלהם יהיה להערכתו שלושה וחצי מיליון שקלים, מר מנשה לא העיד כי ישנו חשש רציני כי המשיב עומד למכור את מניותיו. מכאן ניתן להיווכח כי אין למשיב בעיות כספיות וכי מצבו הכלכלי הינו איתן.
נקיון כפיים ותום-לב
33. בכל הקשור בשאלת תום-לב ונקיון כפיים, כשלה המבקשת כישלון ברור.
המבקשת לא הוכיחה בפניי כי המשיב עומד להבריח את נכסיו, או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין לכשיינתן, עצם העובדה כי המבקש אינו ממשיך לקבל את שירותיה של המבקשת ועבר לחברה אחרת (חברת ארם), אין בו כשלעצמו כדי להראות כי הוא עומד להבריח את נכסיו ובוודאי אינני יכולה להסכים כי עצם ההתקשרות עם חברה אחרת מטרפד את דרכה של המבקשת לגבות את כספיה שכן אין בידה לנתק את המים כאמצעי לחץ לתשלום החובות, והראיה לכך הבקשה בה עסקינן, שבמסגרתה מנסה המבקשת להבטיח את כספיה.
יתרה מזו, אציין ואומר כי המבקשת לא הסתירה את טענתה כי את תביעתה ובקשתה הגישה לאחר שהחליט המשיב לעבור לחברה אחרת, קרי, שהעיקולים הנרחבים נועדו על-מנת למנוע מן המשיב לעבור לחברה אחרת.
לא זו אף זו, המבקשת הסתפקה בלטעון כי המשיב חייב כספים לגורמים אחרים ונמנעה מלפרט למי הוא חייב וכמה הוא חייב, ואף לא ציינה כי יש למשיב זכויות ו/או נכסים דוגמת המניות בתנובה. חרף ידיעתה זו של המבקשת על נכסיו של המשיב, בחרה היא בחוסר תום-לב לעקל את נכסיו ו/או זכויותיו של המשיב באופן מורחב אצל כ-20 מחזיקים. יש לראות בהתנהגות זו של המבקשת כחוסר נקיון כפיים.
איזון ומידתיות
34. לפי תקנה 362(ב)(1), על בית-המשפט לבחון במסגרת שיקוליו למתן הסעד אף את הנזק ייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני,לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני. זאת מבחינת היותו של הסעד צודק וראוי לנסיבות העניין.
סבורני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב וזאת בשל הטעמים הבאים:
ראשית, הפגיעה בפרנסת המשיב והשבתתו אם הצו יעמוד על כנו, עולה על הנזקים הכספיים העלולים להיגרם למבקשת אם הצו יבוטל. הישארות הצו על כנו משמעה פגיעה קשה בהתנהלות המשיב (על-ידי עיקול כספיו בבנק אוצר שלטון מקומי, ובשאר הבנקים), וזאת טרם תתברר התובענה העיקרית של המבקשת, כאשר, מאידך, הנזקים העלולים להיגרם למבקשת ניתנים לשיפוי, בבוא העת.
שנית, המבקשת טוענת כי היא נמצאת ביתרת חוב גדולה מול חברת "מקורות" בין השאר בגין אי-תשלום על צריכת מים כבמקרה דנן, עם זאת, המבקשת עצמה לא מפרטת מה חלקו של המשיב באותו חוב מול חברת "מקורות", ואף לא מפרטת מה גודלם של החובות שלה, ואיך הדבר יפגע בה.
בהקשר זה ראה את דבריה המאלפים של כב' השופטת דורנר ב- בש"א 4459/94 עמנואל סלמונוב ואח' נ' משה שרבני, פ"ד מט(3) 479 , 482-483).
'מכאן נובע כי בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק-הדין לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקנייה שלו לא תיפגע. באיזון זה מוענק לאינטרס של הנתבע מעמד עדיף. עדיפות זו נובעת משתיים:
1. התובע נושא בנטל ההוכחה.
2. זכות הקניין הינה זכות חוקתית. היא מעוגנת בסעיף 3 לחוק - יסוד: כבוד האדם וחירותו: 'אין פוגעים בקניינו של אדם'. כל רשות מרשויות השלטון - ובכלל זה בית-המשפט, חייבת לכבד אותם, (סעיף 11 לחוק היסוד).'
סוף דבר
35. לאור כל המקובץ לעיל, התוצאה היא כי אני מבטלת את צו העיקול אשר ניתן ביום11.3.07.
המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 2,500 ש"ח.
סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 3396/08[82] נפסק מפי כב' הרשם אבי זמיר:

"כללי – מהות המחלוקת וטענות הצדדים
זוהי בקשה לביטול צו העיקול מיום 24.1.08, שהוטל על נכסי הנתבעת, עד לגובה סכום של 3,527,795 ש"ח (סכום התביעה).
התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, בגין חיוב הנתבעת באגרת השילוט השנתית שבה, על-פי הנטען, היא מחוייבת מכוח חוק עזר לאילת (שילוט), התשמ"ד-1984.
התובעת טענה, כי החיוב באגרת השילוט מתייחס לשנים 2002-2007, ולכתב התביעה (וכן לבקשה להטלת עיקול) היא צירפה את תחשיבי אגרת השילוט לשנים אלו (התובעת גם פירטה את סכומי החיוב לכל אחת מהשנים בטבלה – סעיף 19 לכתב התביעה).
מכתב התביעה עולה, כי לשיטת התובעת, חיובה העקרוני של הנתבעת נובע מכך שהזוכה במכרז לבחירת זכיינים לביצוע שילוט ופרסום חוצות בשלטים ציבוריים באילת, ביטל את התקשרותו עם התובעת, והנתבעת, שדורגה שניה בדירוג ההצעות שהוגשו במכרז, התקשרה עימה ביום 23.10.02 בהסכם שירות בדבר פרסום חוצות ושילוט מסוג C (נספח ב' לכתב התביעה).
התובעת טענה, כי בסעיף 18.1 להסכם, נקבעה תקופת ההסכם ל-59 חודשים מיום חתימת ההסכם, כלומר עד ליום 23.10.06, אלא שבהליך משפטי שהתנהל בין התובעת לחברת חוצות אילת בע"מ בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע, שבו נטען על-ידי חברת חוצות אילת ונציגה, מר דוד אלקיים, כי הם מייצגים גם את הנתבעת, הושגה הסכמה בין הצדדים לפיה שלטי החוצות של הנתבעת יוצבו באילת עד ליום 1.11.07, בכפוף לתנאים מסויימים. התובעת טענה, כי בהתאם להסכמה זו (שקיבלה תוקף של החלטה), ולאחר שהנתבעת ומר אלקיים הפרו את התחייבותם להסיר את שלטי החוצות, היא הסירה את השלטים בעצמה, ביום 2.11.07 (פרוטוקול הדיון והחלטת בית-המשפט המחוזי בבאר שבע צורפו כנספח ג' לכתב התביעה ולבקשה להטלת עיקול).
בבקשה להטלת עיקול (בש"א 2697/08), פירטה התובעת את חיובי הנתבעת, כפי שפורטו בכתב התביעה, שלשיטתה, מבססים את סכום התביעה ואת שווי הנכסים ברי העיקול.
התובעת ציינה, כי חישוב כמות השלטים לצורכי אגרה נערך כך שהאגרה חושבה ביחס לכל שלט ושלט.
התובעת טענה, כי העובדה שהנתבעת אינה פורעת את תשלומי אגרת השילוט מצדיקה הטלת עיקול להבטחת ביצוע פסק-הדין.
בנוסף, טענה התובעת, כי לאחרונה התברר לה, שהנתבעת התיימרה להסב את מלוא חובותיה וזכויותיה, כפי שעוגנו בהסכם עם התובעת, לטובת חברת חוצות אילת, וזאת ללא ידיעתה וללא הסכמתה של התובעת. לטענת התובעת, להמחאת זכויות זו אין כל תוקף, אך היא מעידה על ניסיונה של הנתבעת להתנער מחובותיה מכוח חוק העזר ומכוח ההסכם.
התובעת צירפה את מכתבה של הנתבעת, המתיימר להמחות את זכויותיה לחברת חוצות אילת (נספח י"ט), והדגישה כי מכתב זה מעולם לא התקבל אצלה, וספק אם נשלח אליה. התובעת ציינה, כי בא-כוח חוצות אילת הצהירה במהלך הדיון, כי קיימת המחאת זכות של הנתבעת לטובת חוצות אילת בע"מ. התובעת הדגישה, כי היא אינה מכירה בתוקפה של המחאת הזכות הנטענת.
לבקשה להטלת עיקול צורף תצהירה של גב' אתי אזולאי, המכהנת כמנהלת הכנסות במינהל רישוי ואכיפה בעיריית אילת החל מחודש אפריל 2005.
המחאת זכויותיה וחובותיה של הנתבעת לחברת חוצות אילת, שלשיטת התובעת, תרמה לגיבוש אלמנט החשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין, מעידה, לשיטת הנתבעת, על כך שלתובעת אין כל יריבות כלפיה (אציין, כי הנתבעת טענה בבקשה כי יש לסלק את התביעה על-הסף, אך נראה שרכיב זה נזנח בשלב הסיכומים, ומכל מקום – עניין זה, ככל שיהיה רלבנטי, מקומו בבקשה נפרדת).
הנתבעת טוענת, כי משהומחו זכויותיה וחובותיה לחברת חוצות אילת, ומששילמה את יתרת החוב נכון למועד ההמחאה (סוף שנת 2004), הרי שהיא אינה חבה באגרת השילוט, ובנוסף, התובעת לא היתה רשאית להגיע להסדר המאריך את תקופת זיכיונה. הנתבעת מציינת, כי יתרת החוב נכון למועד ההמחאה הסתכמה בסך של 151,399 ש"ח, כשנרשם מפורשות כי לאחר שישולמו התשלומים יהא זה "גמר חשבון" (נספח א' לבקשה).
לטענת הנתבעת, לאור המחאת הזכויות, התובעת מנועה מלבקש לחייבה באגרת השילוט, והגשת התביעה הנוכחית, תוך הסתרת ההליך המשפטי שהתנהל בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע ללא צירופה של הנתבעת כצד, מאופיינת בחוסר תום-לב. בנוסף, לטענתה, התביעה מאופיינת בשיהוי, שכן היא הניחה, לאור מצבי התובעת, שלא נותרו לה חיובים כלשהם (וזאת בייחוד שעה שהתובעת לא הודיעה על ביטול ההסכם, חרף חיוביה הנטענים של הנתבעת).
בנוסף, הנתבעת יוצאת כנגד גובה החיובים הנטענים, וטוענת כי הם בלתי-סבירים ובלתי-מידתיים.
הנתבעת טוענת, כי התובעת לא הראתה כי קיים חשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין, ומציגה, באופן פוזיטיבי, מסמכים מרשויות מקומיות המעידים על כך שהיא עומדת בכל התחייבויותיה כלפיהן, וכן אישור של רואה-החשבון שלה המעיד על מצבה הפיננסי (נספחים ט' ו-י').
בנוסף, טוענת התובעת, כי יש לבטל את צו העיקול גם לאור אופן התנהלותה הדיונית של התובעת, והסתרת עובדות רלבנטיות מצידה.
הבקשה נתמכה בתצהירו של מר יאיר לוי, מנהל הנתבעת וכן בתצהירו של מר דוד אלקיים, הבעלים והמנהל של חברת חוצות אילת בע"מ.
ביום 13.2.08 נערכה חקירה נגדית של גב' אזולאי, המצהירה מטעם התובעת, וביום 18.2.08 נערכה חקירתם הנגדית של מר לוי ומר אלקיים, המצהירים מטעם הנתבעת.
בסיכומיה, טוענת התובעת, כי היא הציגה ראיות מהימנות המוכיחות שסכום האגרה הרלבנטי לשילוט שהציבה הנתבעת הוא בהתאם לחוק העזר לאילת (שילוט), וכן הציגה ראיות מהימנות המוכיחות גם את כמות השלטים שבגינם נדרשת תשלום אגרת שילוט בכל שנה, כך שניתן לערוך חישוב של אגרת השילוט המתבקשת ושל החוב שנותר לנתבעת.
התובעת טוענת, כי מסעיפים 15 ו- 16 להסכם בין הצדדים, נובע שהנתבעת אינה רשאית להסב את זכויותיה וחובותיה לצד שלישי, כך שהמחאת הזכויות אינה בתוקף. לטענת התובעת, אין אינדיקציה לכך שהמכתב בדבר המחאת הזכויות אכן נשלח אליה (המכתב האמור צורף כנספח ג' לבקשה, והוא יוזכר בהמשך).
בנוסף, טוענת התובעת, כי הנתבעת לא הביעה עמדה קוהרנטית בדבר מועד ההמחאה הנטענת.
לטענת התובעת, אישור רואה-החשבון של הנתבעת מתייחס להכנסות בלבד, ובהיעדר דו"חות כספיים, לא ניתן להתרשם מאיתנותה הפיננסית. לפיכך, ולאור השתמטות הנתבעת מתשלום חיוביה, קיים חשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין.
התובעת טוענת, כי מאזן הנזקים נוטה לטובתה, והתביעה אינה לוקה בשיהוי, שכן הגשתה רק בעיתוי הנוכחי נובעת מניסיונה להשיג הסכמות ובדיקת הגורמים הנדרשים בעיריה, והנתבעת מצידה, לא שינתה את מצבה לרעה.
במסגרת סיכומיה, חוזרת הנתבעת על טענותיה בבקשה לביטול עיקול, תוך שהיא ממחישה אותן על דרך הפניה לדברי גב' אזולאי בחקירתה הנגדית. בין היתר, טוענת הנתבעת, כי לא ניתן כל הסבר לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה לביטול עיקול, בייחוד בהתחשב בכך שהתובעת היתה מודעת להמחאת הזכות כבר ביולי 2007.
הנתבעת טוענת, כי זכויותיה וחובותיה הומחו לחברת חוצות אילת בסוף שנת 2004, ויתרת החוב של הנתבעת, נכון ליום 8.11.04, הסתכמה ב- 151,399 ש"ח, כשנרשם באופן מפורש שלאחר שישולמו התשלומים יהא זה "גמר חשבון". הנתבעת טוענת, כי התובעת אישרה את המחאת הזכות, בכתב ובעל-פה, ולכן, לאחר תשלום יתרת החוב האמורה, לא נותרו לנתבעת חיובים כלשהם. בנוסף, לטענתה, אין מחלוקת שהחל משנת 2005 ואילך, התנהלותה של התובעת היתה אל מול חברת חוצות בלבד, וגב' אזולאי הודתה בחקירה הנגדית, כי דפי החשבון כלל לא נשלחו אל מר לוי, מנהל הנתבעת.
הנתבעת טוענת, כי לא ברור כיצד התובעת ניהלה הליך שלם עם חברת חוצות, כשהתובעת כלל לא היתה צד לו. לטענתה, לאחר שבא-כוח חברת חוצות הבהירה במהלך הדיון שקיימת המחאת זכות לטובתה, היה על הנתבעת לפנות לתובעת בעניין.
לשיטת הנתבעת, לאור מסמך "גמר החשבון" היא אינה חבה בתשלום סכום כלשהו, אך מעבר לכך, ניתן להיווכח מדברי גב' אזולאי בחקירתה הנגדית, כי התובעת לא הביעה עמדה קוהרנטית לגבי גובה החיובים והאופן הרישומי שבו הם מוצאים את ביטויים. לטענתה, אין כל קשר בין החיובים הנטענים לבין המסמכים שהוצגו במסגרת ההליך, והמסמכים עצמם סותרים זה את זה, ומעידים על התנהלותה הבלתי-תקינה של התובעת. הנתבעת משיגה על גובה חיובי האגרה, וחוזרת על עמדתה לפיה מדובר בחיובים בלתי-סבירים, המנוגדים לחוק העזר, לדברי ההסבר לחוק ולהסברים שנמסרו לזכיינים.
בנוסף, התובעת נמנעה מלהעיד את מר אסי בן חמו, גזבר העיריה, וחלף זאת בחרה להעיד את גב' אזולאי, שלא עבדה בעיריה בתקופה הרלבנטית, ולכן אינה מודעת למסכת העובדתית, ולטענת הנתבעת, לכך יש השלכה ראייתית.
הנתבעת משיבה לטענות התובעת בסיכומיה, וטוענת, בין היתר, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן הותרת העיקול על כנו תפגע בה קשות, בייחוד לאור גובהו, ומנגד, אין לה בעיות כלכליות והיא עומדת בהתחייבויותיה.
התנאים להטלת עיקול זמני
המתווה הנורמטיבי הרלבנטי לבקשה לביטול עיקול הוא ברור ואחיד:
'כידוע, קיימים שני תנאים יסודיים מצטברים שהתקיימותם נדרשת לצורך הטלת עיקול זמני – (א) ביסוס התביעה ב"ראיות מהימנות לכאורה" – תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין") (ב) קיום חשש סביר כי אי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין – תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין. בעבר, נטל השכנוע לביטול העיקול הוטל על המבקש את הביטול (הנתבע), אך לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השתנתה מגמה זו, ונקבע כי נטל השכנוע מוטל על מבקש העיקול (התובע), והדיון בבקשת הביטול הוא למעשה דיון מחודש בבקשה להטלת עיקול, הפעם בנוכחות הנתבע. בנוסף, נקבע כי לצורך ביטול צו העיקול, על הנתבע לטענת (צ"ל לטעת) ספק (ב)התקיימותם של קריטריונים אלה (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) 518-521, 531-532).' (בש"א (ת"א-יפו) 8350/06 לוטוס הייטס בע"מ נ' יסעור ס.א.ע. חברה לבניין ופיתוח בע"מ ואח', תק-מח 2006(3) 4597)
הוכחת קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק-הדין תלויה בהצגתן של ראיות לכאוריות, כשהדגש הוא למנוע שינוי לרעה במצבו של התובע עד למתן פסק-הדין. לעניין זה רלבנטית האפשרות שהנתבע יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק-הדין. גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלבנטי למתן הצו, כאשר עלה בידי התובע להראות שאמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים לצורך תשלום החוב הנטען. המגמה היא, לבחון שיקולים אלה בהקפדת יתר, בכדי שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של הנתבע (רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ, תק-על 2007(4) 4340 (5.12.07)).
בתקנה 362(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי גלום קריטריון נוסף:
'בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית-המשפט בחשבון, בין שאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) אם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.'
יישום – אי-הוכחת אלמנט ההכבדה
בענייננו, סכום התביעה, המשקף את שווי הנכסים הכפופים לעיקול, הוא גבוה למדי, אך כאמור, הנתבעת יוצאת כנגד עצם חיובה וגובה התביעה גם יחד, ולכן הצורך בעיקול, כפי שהוא עשוי לנבוע מסכום התביעה, מותנה בהוכחת עילת התביעה על-ידי ראיות לכאוריות.
בנוסף, יש לבחון האם התובעת הראתה שמצבה הכלכלי של הנתבעת כמו גם התנהלותה העתידית, על רקע הטענות המופנות כנגדה, מגבשים חשש סביר לביצוע פסק-הדין. בהתאם לכך, ייבחן גם מאזן הנוחות.
נקודת המוצא, לגבי שני קריטריונים אלה, היא כי נטל השכנוע מוטל על התובעת, כך שכל ספק או תהייה ראייתית יפעלו לטובת הנתבעת.
בנסיבות העניין, אני רואה לנכון לבחון, ראשית, את קיומו או את היעדרו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק-הדין.
מר יאיר לוי, מנהל הנתבעת, טען בתצהירו כי הנתבעת עומדת בכלל התחייבויותיה הן כלפי רשויות מקומיות עימן היא עובדת שנים רבות והן כלפי צדדים שלישיים אחרים. לטענתו, מצבה של הנתבעת הוא איתן מבחינה פיננסית, היא עומדת במלוא התחייבויותיה ואין כנגדה תביעות תלויות ועומדות או חובות אמיתיים שהיא אינה משלמת, ולמעשה, התביעה הנוכחית היא התביעה היחידה התלויה ועומדת כנגדה (סעיפים 129-131 לתצהיר).
מר לוי הפנה למכתב מטעם הממונה על פרסום חוצות בחברה העירונית ראשל"צ לתרבות, ספורט ונופש בע"מ, לפיו הנתבעת מתחזקת את מתקני הפרסום ומסדירה את התמורות בהתאם לתנאי ההסכם, וכן למכתב מטעם מנהלת מדור פרסום ברשות השילוט והפרסום בני ברק, בו נאמר:
'התרשמנו כי לחברה יש את כל הכלים, הידע, הניסיון, כוח האדם והכישורים המתאימים לבצע פרסום חוצות בפריסה רב עירונית על הצד הטוב ביותר, על כל הנובע והמשתמע מכך.' (נספח ט')
בנוסף, הפנה מר לוי לאישור מטעם רואה-החשבון של הנתבעת, בו נאמר:
'כרואי החשבון של חברתכם ולבקשתכם הננו לאשר כי הנכם לקוחות נכבדים של משרדנו משנת 1994 וכי מחזור ההכנסות של חברתכם בשנים האחרונות עומד על מעל 15 מליון ש"ח לשנה. כמו-כן נאשר על-פי אישור יועציה המשפטיים של החברה אין לחברה תביעות תלויות ועומדות למעט התביעה של עיריית אילת.' (נספח י')
במהלך חקירתו הנגדית, הביע מר לוי עמדה נחרצת פחות בעניין קיומן של תביעות נוספות כנגד הנתבעת, בהווה או בעבר:
'עורך-דין אמיר ויתקון: זה נכון שהתביעה הזאת, זו לא פעם ראשונה שהגישו תביעה נגד טקסימדיה?
מר יאיר לוי: אני חושב, זה אחת היחידות. לשמחתי.
עורך-דין אמיר ויתקון: פעם ראשונה שהגישו תביעה נגד טקסימדיה זה עכשיו?
מר יאיר לוי: אני חושב, עד כמה שאני זוכר. כן. אני חושב.' (עמ' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 18.2.08)
מכל מקום, הרושם שמתקבל הוא, שכנגד הנתבעת לא הוגשו תביעות אחרות בגין חיוב כספי משמעותי, ולכן אין נתוני רקע המעידים על כך שהנתבעת מנסה, באופן סדרתי, להתחמק מהתחייבויותיה. קיומו של הליך כזה או אחר, שעה שמדובר בחברה בעלת היקף עסקים משמעותי, איננו בבחינת פרט המלמד על הכלל.
אני מודע לכך, שכפי שטוענת התובעת, מחזור ההכנסות של חברה אינו שווה ערך לרווח הנקי שלה. כידוע, הרווח הנקי מגלם את סכום ההכנסות הכולל בניכוי סכום ההוצאות הכולל, ובהחלט ייתכן מצב, שבו סכום ההוצאות גבוה מסכום ההכנסות, וכתוצאה מכך הרווח הנקי יהיה שלילי. לפיכך, מן הראוי היה לצרף דו"חות כספיים או אישור רואה-החשבון המעיד על הרווח הנקי לשנה החולפת, ובכך ניתן היה להסיק, באופן מדוייק יותר, על מצבה הפיננסי של הנתבעת.
עם זאת, כאמור, על התובעת מוטל נטל השכנוע להראות כי קיים חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק-הדין, בין היתר, ככל שהוא נובע ממצבה הפיננסי של הנתבעת, אלא שלא הוצגה ראשית ראיה לכך, ולמעשה, נראה כי לגב' אתי אזולאי, המצהירה מטעם התובעת, אין ידיעה ממשית לגבי מצבה הפיננסי של הנתבעת (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.08).
לפיכך, ההנחה היא, כי אין אינדיקציה לכך שהנתבעת נטולת אמצעים פיננסיים, באופן העלול להכביד על ביצוע פסק-הדין, ככל שיינתן לטובת התובעת.
לכך מתווספת העובדה, שמר לוי הוא בעל מניות ומנהל בחברות לא מעטות, שחלקן אוזכרו בחקירתו הנגדית (עמ' 47-48 לפרוטוקול מיום 18.2.08).
אמנם, מר לוי אינו צד להליך, אך מאחר שהוא מנהלה של הנתבעת, הרי שיש להניח, כי עובדת היותו בעל מניות בחברות נוספות, תורמת באופן עקיף למידת הסולבנטיות של הנתבעת, ועשויה לסייע במימוש פסק-הדין, ככל שיינתן לטובת התובעת.
לאור זאת, מסקנתי היא, שהתובעת לא הציגה ראיות לכאוריות לכך שקיים חשש סביר שאי-מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק-הדין, ולכן ההנחה היא, שיסוד זה אינו מתקיים בענייננו.
מאחר שהיסודות שהוצגו קודם לכן הם מצטברים, הרי שמסקנה זו מספיקה לצורך ביטול צו העיקול.
עם זאת, אבחן את עיקרי הרכיבים העובדתיים הקשורים לקיומה של עילת תביעה לכאורית, וקיומן של ראיות לכאוריות לביסוסה, תוך שאדגיש, כי שני הצדדים הרחיבו את היריעה הרבה מעבר לנדרש לצורך הדיון בבקשה לביטול עיקול, ואין בכוונתי להידרש לכל פרטי טענותיהם העובדתיות.
עילת תביעה לכאורית
קיומה של עילת תביעה לכאורית בענייננו נבחנת בהתאם לארבע סוגיות עיקריות:
(א) שאלת קיומה ותוקפה של המחאת זכויותיה וחובותיה של הנתבעת לחברת חוצות אילת בע"מ. ככל שקיימת המחאת זכות תקפה, הרי שהיא גורעת מעצם האפשרות להטיל על הנתבעת חיוב כלשהו בגין אגרת השילוט באילת. אציין, כי שאלת מודעותה של התובעת להמחאת הזכות, היא משנית במהותה, שכן גם אילו הנתבעת לא יידעה את התובעת בדבר המחאת הזכות, עשויה להיות לכך משמעות חוזית שאינה בהכרח קשורה לחיובי האגרות.
(ב) שאלת היות הנתבעת צד להסכם הפשרה שנערך בין הצדדים במסגרת ההליך בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע, ושאלת ייצוגה על-ידי מר אלקיים, הבעלים והמנהל של חברת חוצות אילת בע"מ.
(ג) משמעותו של המונח "גמר חשבון", המופיע במכתב התובעת לנתבעת, מיום 8.11.04 (נספח א' לבקשה הנוכחית).
(ד) מידת האחידות בחיובי אגרות השילוט בשנים נשוא התביעה. אציין, כי זוהי סוגיה נוספת ובלתי-תלויה בקודמותיה, ומעצם טיבה, היא קשורה לסכום התביעה יותר מאשר לעצם החיוב.
לשיטת התובעת, על-פי סעיפים 15 ו- 16 להסכם בין הצדדים (נספח ב' לבש"א 2697/08), אין תוקף להמחאת הזכויות.
סעיף 15 להסכם קובע:
'הזוכה מתחייב לא להסב לאחר ו/או לאחרים את זכויותיו או חובותיו לפי הסכם זה, כולן או מקצתן וכן מתחייב הוא לא לשתף איש אחר או גוף אחר, זולת עובדיו או שליחיו, במתן השירות לפי הסכם זה, אלא אם קיבל על כך הסכמת העיריה בכתב ומראש.'
ועל-פי סעיף 16:
'כל שינוי בתנאי הסכם זה יהיה תקף רק אם נערך בכתב ונחתם על-ידי שני הצדדים.'
נראה כי הוראות אלה הן מקור התנגדותה של התובעת להמחאת הזכות, אך עם זאת, אין בהן בכדי לשלול את עצם קיומה.
המסמך המעיד, באופן ברור למדי, על המחאת זכויותיה וחובותיה של הנתבעת לחברת חוצות אילת, הוא מכתבה של בא-כוח חברת חוצות אילת, עורך-דין ענת נוי-אלקיים אל מר יאיר לוי, בו נאמר, בין היתר:
'מרשיי מאשרים כי אכן זכויותיה וחובותיה של חברת טקסימדייה בע"מ, לפי הסכם הזיכיון שנחתם עם עיריית אילת משנת 2001, הועברו אליהם במלואם, וכי הם האחראים הבלעדיים כלפיי עיריית אילת, ביחס לכל חוב ו/או יתרת זכות ו/או החלטה שיפוטית, ככל שתינתן על-ידי ערכאה שיפוטית (לרבות הליך של בוררות). רצ"ב מסמך שנמסר למרשיי ולעיריית אילת, מחברת טקסימדיה מיום 12.3.07 המאשר את סיכום הדברים הנ"ל.' (נספח ד' לבקשה הנוכחית)
יש לציין, כי המסמך מיום 12.3.07 שנזכר במכתב, אינו בנמצא, וכפי שעולה מהחקירה הנגדית, נראה כי הוא גם אינו ברשותו של מר לוי (עמ' 29-31 לפרוטוקול מיום 18.2.08).
מר אלקיים, בחקירתו הנגדית, אישר כי המסמך קיים ("כתב שיפוי", כהגדרתו), אך נראה כי גם הוא אינו מחזיק במסמך, ואינו יודע האם הוצג לתובעת (עמ' 70-71 לפרוטוקול מיום 18.2.08).
מסמך נוסף עליו נבנית עמדתה של הנתבעת, הוא מכתבה מיום 20.7.05, שהופנה אל מר אסי בן חמו, גזבר התובעת, ובו נאמר:
'על-פי סעיף 15 להסכם בניינו הננו רואים בקבלת התמורה בגין דמי הרשאה והאגרות מחברת חוצות אילת את הסכמתכם להסבת ההסכם כולו על כל התחייבויותיו הכספיות והשונות לחברת חוצות אילת בע"מ. הנני מצ"ב את האישור על קבלת התמורה על-פי הסיכום ישיבה מיום 13.7.04.' (נספח ג'1 לבקשה)
על פני הדברים, יש במסמך זה בכדי להראות כי הנתבעת, לפחות לשיטתה, פעלה בהתאם להוראת סעיף 15 להסכם בין הצדדים, ומבחינתה, אין בהמחאת הזכויות והחובות לחברת חוצות אילת משום הפרת ההסכם.
מר לוי טען בחקירתו הנגדית, כי הצורך במשלוח מכתב זה נבע מדרישת תשלום שנמסרה מהתובעת לאחר המחאת הזכויות (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 18.2.08).
אלא שהתובעת טוענת, כי מכתב זה מעולם לא נמסר לה, כך שבמשך תקופה ארוכה, היא כלל לא היתה מודעת להמחאת הזכויות. במהלך חקירתו הנגדית של מר לוי, הובעו תהיות מצד בא-כוח התובעת, בדבר היעד שאליו נשלח המכתב האמור, וזאת בהתאם לדף אישור הפקס, שצורף כנספח ג'2 לבקשה, ולתהיות אלה לא נמצא מענה של ממש (עמ' 20-25 לפרוטוקול מיום 18.2.08).
לתהיות אלה מתווסף מכתב שנשלח למר לוי ביום 25.7.04 מאת מר בן חמו (מש/2) ולפיו הסכומים לתשלום המפורטים בסיכום הפגישה מיום 13.7.04 הם רק הסכומים שאינם שנויים במחלוקת, והמחלוקת לגבי יתר הסכומים תתברר במידה שהסכומים שאינם שנויים במחלוקת ייפרעו כמוסכם, ומבלי לגרוע מזכויות התובעת לתבוע את כל החוב, ככל שיופר הסיכום בין הצדדים.
למעשה, מר לוי אישר כי הנתבעת מעולם לא קיבלה אישור בכתב מהתובעת לעניין המחאת הזכויות:
'עורך-דין אמיר ויתקון: האם אי-פעם קיבלתם אישור בכתב מהעיריה שאומר לכם, בכתב, כן? 'אנחנו מסכימים להמחאת הזכויות מטקסימדיה לחוצות אילת'?
מר יאיר לוי: לא. כל ההתנהלות אבל של העיריה הראתה לי שזה הכיוון...' (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 18.2.08)
היעדר אינדיקציה כתובה לעניין מודעותה של התובעת להמחאת הזכויות ולהסכמתה לכך, מחלישה במידת מה את עמדת הנתבעת.
עם זאת, יש לזכור כי במסגרת בקשה לביטול עיקול, נבחנות עמדות הצדדים באופן לכאורי בלבד, כשנטל השכנוע לביסוס העילה מוטל על התובע-מבקש העיקול.
בענייננו, עמדותיהם העובדתיות הנגדיות של הצדדים לא הופרכו, והמשמעות היא, שהתובעת לא נשאה בנטל השכנוע האמור. לכך מתווספת העובדה שהתובעת, מסיבותיה, בחרה שלא להעיד את מר בן חמו, גזבר התובעת, שאליו הופנה המכתב מיום 20.7.05, למרות שלכאורה, הוא הגורם הראשוני שבאפשרותו להעיד בדבר אי-מסירת המכתב לידיו, ובכך יש בכדי להפחית ממשקלה הראייתי של עמדה זו.
במסגרת הדיון שהתנהל בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע, לפני כב' השופט זלוצ'ובר, אושר הסכם הפשרה בין חברת חוצות אילת בע"מ ומר אלקיים לבין התובעת וגורמים נוספים, בעניין חיוביה של חברת חוצות אילת, וניתן להיווכח, כי הוא כולל הוראה אופרטיבית המופנית ישירות כלפי הנתבעת, ומתבטאת בהתחייבותה שלא להסיר את השלטים עד ליום 1.11.07 (כחצי שנה לאחר מועד הדיון).
במסגרת הדיון, הודיע בא-כוח התובעת כי התובעת לא נתנה הכרה להמחאת הזכות.
מר אלקיים הודיע כי הוא שלוח של הנתבעת, ומוסמך להתחייב בשמה לצורך המגעים עם העיריה ולצורך הסכם הפשרה, ובא-כוח חברת חוצות אילת הצהירה כי יש המחאת זכות של הנתבעת לטובת חוצות אילת בע"מ, בנוגע לכל הזכויות והחובות על-פי הסכם הזיכיון נשוא הבקשה (פרוטוקול הדיון צורף כנספח ג' לבש"א 2697/08).
מבלי להביע עמדה מהותית בעניין תוכנו של הסכם הפשרה, אעיר כי לאור חוסר ההכרה המוצהר בהמחאת הזכות, ניתן היה לצפות מהתובעת שתביע הסתייגות מהוראות שונות הגלומות בהסכם הפשרה, ככל שהן מבוססות על המחאת החיובים לחברת חוצות אילת. מבחינה זו, היעדר מהלך אופרטיבי למניעת ההשלכות של המחאת הזכות הנטענת, עד להגשת התביעה הנוכחית, מגבש שיהוי מסויים שלא מצאתי לו הסבר של ממש בטיעוני התובעת.
לפיכך, ולאור המתווה הקשור לנטל השכנוע בבקשה להטלת עיקול (או ביטולו), לא ניתן לשלול את עמדת הנתבעת בדבר המחאת הזכויות והחובות לחברת חוצות אילת, ובדבר מודעותה של התובעת להמחאה זו, על כל המשמעויות הנובעות מכך. ככל שהמחאת הזכות אינה כדין, או שהיא מנוגדת להוראה כלשהי מהוראות הסכם הזיכיון, סביר להניח שתהיה לכך השלכה חוזית עתידית, אך אין בכך בכדי להשפיע על הצורך בעיקול.
כאמור, הנתבעת טוענת, כי מר אלקיים לא הוסמך לייצגה ולפעול מטעמה, כך שלמעשה, היא לא היתה צד להליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע, ולכן אין מקום לחייבה על-פי הוראותיו האופרטיביות של הסכם הפשרה.
נראה כי מבחינת התובעת, מר אלקיים אכן נחזה כנציג של הנתבעת:
'עורך-דין מיכל סער: נכון שהיית בקשר רק עם דודו אלקיים הבעלים והמנהל של חברת חוצות?
גב' אתי אזולאי: כן. הוא היה נציג שלה, כן, של חוצות, מבחינתי הוא היה נציג של שתי החברות: חוצות אילת וקטסימדיה.' (עמ' 53 לפרוטוקול מיום 13.2.08)
אלא שמחקירתו הנגדית של מר אלקיים עולה בבירור כי המצגים שניתנו בדבר ייצוגו את הנתבעת, לא היו מדוייקים:
'עורך-דין אמיר ויתקון: ... האם יאיר לוי אמר לך שאתה יכול לנהל משא-ומתן בשם טקסימדיה כדי להתקשר בהסכם פשרה עם העיריה?
מר דודו אלקיים: יאיר לוי לא אמר לי את הדברים האלה.' (עמ' 54 לפרוטוקול מיום 18.2.08)
בא-כוח התובעת חזר על שאלתו בוריאציות שונות, ומר אלקיים חזר על כך שהוא לא הוסמך לנהל משא-ומתן בשם הנתבעת, וכן הסביר מה היו הנסיבות העובדתיות שהובילו לכך שהוא פעל מטעם הנתבעת, ללא הסמכה מפורשת. בין היתר, טען מר אלקיים, כי מר לוי לא הסכים לבא לדיון ואמר כי אין לו עניין בהסדר עתידי, ואין לו כל התנגדות, ומכך הוא הבין שניתנת לו רשות לייצג את האינטרסים של הנתבעת (עמ' 55, עמ' 73-74 לפרוטוקול).
מר לוי טען בחקירתו הנגדית, כי מר אלקיים לא הוסמך לפעול בשם הנתבעת, ולכן פעולותיו בשמה בפועל, בין היתר במסגרת ההליך המשפטי המקביל, אינן מחייבות אותה (עמ' 6-16 לפרוטוקול מיום 18.2.08).
מר לוי הופנה למכתב מיום 1.1.02 (מש/3) בו נאמר:
'חב' טקסימדיה זכתה במכרז לשלוט על גבי עמודי תאורה באילת. חב' טקסימדיה מינתה את חוצות אילת לפעול מטעמה על-מנת למכור ללקוחות באילת. חב' חוצות אילת מייצגת את טקסימדיה,'
וטען כי מדובר בייצוג כלפי לקוחות הנתבעת בלבד, ולא כלפי התובעת (עמ' 12 לפרוטוקול). טענתו של מר לוי לא נסתרה.
אין בכוונתי להטיל ספק במהימנותו של מר אלקיים או של באת-כוחו, אך לא ניתן להתעלם מכך, שלשיטתו הוא, לא ניתנה לו כל רשות או הסמכה לפעול בשם הנתבעת, והעובדה שהוא הציג מצג שונה, נובעת מנסיבות חיצונית וכן מהיעדר מעורבותו של מר לוי בהידברות עם התובעת.
למסקנה זו קיימת משמעות כפולה:
(א) הוראות הסכם הפשרה המופנות כלפי הנתבעת, אינן בהכרח מחייבות אותה, ובהתאם לכך, ייתכן שלא היה מקום לחייבה בהארכת תקופת הזיכיון.
(ב) מאחר שהנתבעת לא נכחה בדיון בהליך המקביל, ועמדתה לא הובעה, שכן מר אלקיים מעולם לא "ייצג" אותה באופן פורמלי, הרי שהיא גם לא אמורה היתה להיות מודעת להתנגדותה של התובעת להמחאת הזכות, שכאמור, הובעה מפורשות במהלך הדיון. מכאן, ומאחר שלא נסתרה עמדת הנתבעת בדבר משלוח ההודעה אודות המחאת הזכות לתובעת, הרי שלא ניתן לייחס משמעות מיוחדת לאי-הכרתה המפורשת של התובעת בהמחאת הזכות, כפי שהובעה מפורשות באותו דיון.
מאחר שההליך מצוי בשלב מקדמי, ולצורך בחינת הצורך בעיקול, העובדות נבחנות באופן לכאורי בלבד, כך שלא ראוי וגם לא ניתן להביע עמדה מפורשת בעניין תוקפה של המחאת הזכות ומשמעותה, מודעות התובעת להמחאת הזכות והנפקות הנובעות מקיומה או היעדרה של מודעות זו.
כל שניתן לקבוע הוא, שקיימת סבירות לא נמוכה לכך שזכויותיה וחובותיה של הנתבעת הומחו לחברת חוצות אילת, התובעת היתה מודעת להמחאת הזכויות ולא הביעה התנגדות לכך עד לדיון ביום 30.5.07 בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע (שבו הנתבעת לא נכחה), וכפועל יוצא מכך, קיים יסוד ממשי לעמדת הנתבעת, לפיה אין מקום לחייבה בתשלום בגין אגרות השילוט, החל ממועד המחאת הזכויות, בסוף שנת 2004 (ואציין, כי בניגוד לטענת התובעת, העובדה שלא ברור מהו מועד ההמחאה המדוייק, אינה גורעת מתוקפה הלכאורי של ההמחאה).
מסקנה זו מחלישה באופן די ניכר את עילת התביעה, כך שניתן לקבוע, כי לא הוצגו ראיות לכאוריות לביסוסה, ברמה המצדיקה את השארת העיקול על כנו.
כאמור, לטענת הנתבעת, על-פי הודעת התובעת עצמה, לא נותרה לה כל חבות בגין אגרת שילוט, והוסיפה, כי החיובים שהוטלו עליה (לשיטתה, שלא כדין) הם בלתי-סבירים ובלתי-אחידים.
הנתבעת טוענת, כי החיוב האמיתי האחרון, מבחינה כרונולוגית, הסתכם ב-151,399 ש"ח, והדרישה בגינו נמסרה לה בסוף שנת 2004. הנתבעת הסתמכה על מכתב שנשלח למר לוי ביום 8.11.04 מאת מר בן חמו, גיזבר התובעת (נספח א' לבקשה), המעיד על גובה החיוב הנטען, על-פי רכיביו. בסעיף 3 למכתב זה נאמר: 'לאחר שישולמו התשלומים הנ"ל יהיה זה גמר חשבון'.
בחקירתה הנגדית, הופנתה גב' אזולאי למכתב זה, וטענה כי המונח "גמר חשבון" מתייחס לחיובים שאינם שנויים במחלוקת בשנת 2004 בלבד, וכהגדרתה:
'הגמר חשבון שדיברו עליו, הוא דיבר על סכומים שלא שנויים במחלוקת. שנת 2004 הסכומים שלא שנויים במחלוקת שולמו, אמנם שולמו באיחור, אבל שולמו. אבל יש סכומים ששנויים במחלוקת שאי-אפשר להגיד שאין חוב.' (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 13.2.08)
מייד לאחר מכן, שאלתי את גב' אזולאי מספר שאלות לגבי מקורם של הסכומים השנויים במחלוקת ורישומם, וכך הדברים מוצאים את ביטויים בפרוטוקול:
'כב' השופט: משנים 2002 ו-2003 סכומים ששנויים במחלוקת?
גב' אתי אזולאי: כן.
כב' השופט: איפה הם נרשמו?
גב' אתי אזולאי: הם לא נרשמו במצב חשבון.
כב' השופט: בסדר, אני מבין. יש מרשם נפרד, איזושהי כרטסת נפרדת?
גב' אתי אזולאי: לא. לא.
עורך-דין מיכל סער: אבל את הפנית בתצהיר שלך למצב חשבון, אז איך הפנית?
גב' אתי אזולאי: למצב חשבון הפניתי כדי להראות אם התקבלו כספים.' (עמ' 46-47 לפרוטוקול)
מעיון בתצהירה של גב' אזולאי, בו פורטו חיוביה הנטענים של הנתבעת (באופן חופף לכתב התביעה), נראה כי אכן ההפניה לדו"ח מצב החשבון של הנתבעת, נעשתה במסגרת פירוט התקבולים בגין החיובים, להבדיל מהחיובים עצמם (וכידוע, לשיטת התובעת, קיים הפרש שלילי, בכל אחת מהשנים, בין התקבולים לחיובים).
אעיר, בהקשר זה, כי נראה שהנתבעת אכן שילמה סכומים לא מבוטלים במהלך השנים, בגין אגרת השילוט, ולא לחלוטין ברור כיצד התשלומים בשנים 2005-2007 מתיישבים עם עמדתה הנחרצת בדבר המחאת חובותיה לחברת חוצות אילת.
מכל מקום, כאמור, לא הופרכה עמדת הנתבעת בדבר המחאת הזכויות והחובות לחברת חוצות אילת, ומשמעות הסכומים ששולמו בפועל, תתברר בהמשך ההליך.
כאמור, הנתבעת טוענת, כי החיובים בגין אגרות השילוט הם בלתי-סבירים ובלתי-אחידים.
שאלת סבירות החיובים והתאמתם לחוק העזר באילת, חורגת מגדר המתווה הרלבנטי לבקשה הנוכחית, וכך גם מספר השלטים בכל אחת מהשנים, הגם שעשוי להעיד על גובה החיוב הראוי, אינו תורם ישירות להבהרת הצורך בעיקול.
באופן דומה, הדיון בגובה החיובים בכל אחת מהשנים הרלבנטיות לתביעה, אינו נחוץ לצורך בחינת אפשרות קיומה של עילת תביעה לכאורית, שכאמור, נחלשה במידת מה לאור עמדת הנתבעת.
אציין, עם זאת, כי בא-כוח הנתבעת העלתה במהלך הדיון מיום 13.2.08, תהיות כבדות משקל באשר לסיבה להבדלים בגובה החיובים בשנים השונות, כפי שהם מוצאים את ביטויים במכתבים ובסיכומי פגישה לא מעטים, שהוגשו כמוצגים, ומן הראוי כי סוגיה זו תתברר בהמשך ההליך.
תהיות אלה, כשהן בפני עצמן, מחלישות את עילת התביעה, ככל שהיא מבוססת על גובה חיובי האגרות.
בנוסף, וחשוב מכך, גב' אזולאי טענה כי היא לא שלחה את דו"ח מצב החשבון ישירות לנתבעת, אלא לנציג שלה:
'עורך-דין מיכל סער: אתי, שלחת את החיובים האלה? את המצב חשבון הזה שאת מדברת עליו?
גב' אתי אזולאי: לא, אני חייבתי במצב חשבון, את מצבי החשבון קיבל הנציג שלו.' (עמ' 9-10 לפרוטוקול)
מכאן, כי ספק עד כמה רשאית התובעת להסתמך על דו"חות כאלה ואחרים, בהיעדר מסירתם לנתבעת.
סיכום
ניתן להיווכח, כי התובעת לא הוכיחה את התגבשות הרכיב של חשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין, ומנגד, עילת התביעה הלכאורית, הנשקפת מכתב התביעה, הוחלשה על-ידי טענותיה העובדתיות הנגדיות של הנתבעת, בנוגע להמחאת הזכות וגובה החיובים.
בהתחשב במסקנה זו, נראה גם כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הנתבעת, שכן צפוי להיגרם לה נזק ניכר מהותרת העיקול על כנו, ומאחר שלנזק פוטנציאלי זה לא ניתן צידוק משמעותי, הרי שהוא עולה על הנזק הפוטנציאלי הצפוי להיגרם לתובעת, אילו צו העיקול יבוטל.
לאור זאת, הבקשה מתקבלת, ואני מורה על ביטול צו העיקול מיום 24.1.08. אני מעכב את ביצועה של החלטה זו עד יום 20.3.08.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 20,000 ש"ח + מע"מ."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 6043/08[83] נפסק מפי כב' הרשם אבי זמיר:

"זוהי בקשה לביטול צו העיקול שניתן ביום 20.2.08, שהוגשה מטעם המבקשת בהמרצת הפתיחה.
בהמרצת הפתיחה עתרה המבקשת להורות על ביטול פסק הבוררות שניתן ביום 1.11.07 על-ידי כב' השופט (בדימוס) דניאל ארנסט, וכן החלק בהחלטתו מיום 6.1.08, במסגרתה שונה פסק-הדין, באופן שהוספו חיובי מע"מ לחלק מהסכומים שנפסקו כנגד המבקשת, ולחילופין עתרה לתקן את פסק הבוררות, לשנותו או להחזירו לבורר הנכבד.
ביום 11.2.08 הגישה המשיבה בקשה למתן צו עיקול (בש"א 3823/08), וזאת על-פי סעיף 29 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, הקובע:
'(א) משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית-המשפט להורות על עיקול נכסי בעל-הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות. הבקשה יכול שתהיה בעל-פה, ורשאי בית-המשפט לפטור את המבקש ממתן ערובה.
(ב) הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני, עיכוב יציאה מן הארץ ומתן ערובה יחולו על סעד לפי סעיף זה בשינויים המחוייבים.'
כאמור, הבקשה התקבלה, וניתן צו עיקול על סך 450,000 ש"ח.
במהלך הדיון מיום 30.3.08, הסכים בא-כוח המשיבה לצמצם את צו העיקול מסכום של 450,000 ש"ח לסכום של 399,299ש"ח. הגם שהיה ראוי להעמיד את סכום העיקול המבוקש על הסכום הנכון מלכתחילה, אזי לאור הודעה זו ובמיוחד לאור נימוקי ההחלטה, כפי שיפורטו בהמשך, אין הכרח להידרש לטענת המבקשת לגבי חוסר תום-הלב המאפיין את הבקשה לצו עיקול, המתבטא בהפרש בין גובה העיקול לבין הסכומים שבהם חוייבה המבקשת בפסק הבוררות (נספח ב'1 לבקשה למתן צו עיקול).
המסכת העובדתית שקדמה לפסק הבוררות תוארה בתמציתיות בפתח המרצת הפתיחה.
על-פי הנטען, המשיבה והמבקשת התקשרו בהסכם מיום 30.6.05, במסגרתו התחייבה המשיבה לבצע עבודות הריסת בניין בנתניה, המצוי בבעלות המבקשת, לגרוס את ההריסות ולפנותם, תוך נשיאה בכל העלויות הישירות והעקיפות הכרוכות בכך. מעיון בהסכם, נראה כי בסעיף 16 בו הסכימו הצדדים, כי בכל מקרה של חילוקי דיעות בעניין השכר המגיע לקבלן, טיב העבודות ואופן ביצוען, יכריע בהן הבורר שימונה בהסכמה בין הצדדים, וככל שלא תושג הסכמה, ימונה בורר על-ידי יו"ר התאחדות הקבלנים.
המבקשת טענה, כי על-פי ההסכם, תמורת ביצוע העבודות היא היתה אמורה לשלם למשיבה סכום של 385,000 ש"ח, ואם תתאפשר גריסת ההריסות באתר העיריה או בכל אתר חלופי אחר באיזור, היא היתה אמורה לשלם סכום מופחת של 348,000 ש"ח.
המבקשת טענה, כי עבודת ההריסה חולקה לשני שלבים, כשבתום שלב א' היא היתה אמורה לשלם סכום של 85% מהסכום המוסכם, ובתום שלב ב' היא היתה אמורה לשלם את הסך הנותר של 15% מהסכום. אלא שבפועל, המשיבה ביצעה רק את שלב א' של עבודת ההריסה, וגרסה את ההריסות באתר הבניה עצמו, ולא ביצעה את שלב ב', למרות התחייבותה לעשות כן.
בהתאם לכך, שילמה המבקשת למשיבה 85% מהסכום המוסכם, בקיזוז סכומים מסויימים.
המשיבה הגישה תביעה בפני הבורר הנכבד, בה עתרה לחייב את המבקשת בתשלום סכומים שונים (המבקשת הגישה תביעה שכנגד).
ביום 1.11.07 ניתן פסק הבורר הנכבד, במסגרתו נפסקו לטובת המשיבה סכומים שונים, בהתאם לתביעתה.
המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לעיקול זמני הניתן במסגרת הליך לאישור או ביטול פסק בוררות, היא זהה בעיקרה לזו הרלבנטית לכל דיון בהצדקה לעיקול זמני, הנערך במסגרת הליך אזרחי רגיל, למעט האלמנט של פסק בוררות קיים, המבסס את טענותיו המהותיות של מבקש העיקול.
ב- רע"א 4758/05 אוביץ נ' נאות א.פ. נכסי מקרקעין בע"מ, פורסם באתר נבו (11.10.05), נקבע בהקשר זה:
'בדומה לשיקולי בית-המשפט בבוחנו בקשה למתן סעד זמני, גם בבחינת מתן סעד זמני בבקשה לביטול פסק הבוררות יבחנו סיכויי הצלחתו של המבקש לבטל את הפסק וכן מאזן הנוחות בין הצדדים. עם זאת, יש להתחשב במאפיינים המיוחדים של בקשה לביטול פסק בוררות בבחינה זו. כפי שציינו הערכאות דלמטה, התערבות בית-המשפט בפסק בוררות היא מצומצמת ביותר, ומתוחמת הן על-ידי חוק הבוררות שקובע בסעיף 24 רשימה סגורה של עשר עילות אפשריות לביטול הפסק, והן על-ידי ההלכה הפסוקה (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים – כפר שיתופי, תק-על 2003(3) 1531 (ניתן ביום 22.9.03)). לפיכך, מלכתחילה עומד מאזן השיקולים לטובתו של מבקש הסעד הזמני. על הצד שמבקש את ביטול הפסק יהיה מוטל להראות כי סיכויי הצלחתו לביטול הפסק גבוהים למרות הגישה המצמצמת במתן סעד מסוג זה. לחילופין יהיה עליו לעמוד בנטל כבד להראות כי מאזן הנוחות נוטה לצידו באופן משמעותי, שהרי ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש ביטול הפסק פוחת המשקל הנדרש להוכחת סיכויי הצלחה בבקשה, כל עוד אין מדובר בתביעת סרק (רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ, תק-על 2005(3) 2412 (ניתן ביום 23.8.05)).' (ראו גם בש"א 4630/07, ה"פ 6023/07 יונה נ' ס.א.ד.ר חברה לעבודות בניין בע"מ, תק-מח 2007(1) 11676
(19.3.07))
כלומר, כבכל בקשה לצו עיקול, יש לבחון את התקיימותם של שלושה קריטריונים עיקריים:
(א) קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). במקרה של עיקול שניתן במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות, יש לבחון האם קיימות ראיות לכאוריות המעידות על התגבשותן של עילות הביטול המעוגנות בסעיף 24 לחוק הבוררות.
(ב) קיומו של חשש סביר לכך שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין (תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי).
(ג) תוצאת מאזן הנוחות (תקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי).
כטענה מקדמית, טוענת המבקשת, כי בניגוד לסעיף 4 לצו העיקול, המשיבה לא מסרה לה במסירה אישית עותק מלא של הבקשה ונספחיה, אלא מסרה לה עותק חלקי ללא נספחים ה' ו-ו', וכן לא מסרה לה עותק מכתב ההתחייבות העצמית, ובנסיבות אלה, פקע צו העיקול.
במסגרת הדיון, טען בא-כוח המשיבה, כי צו העיקול לא פקע, שכן המשיבה לא חוייבה בהגשת כתב ערבות, אלא רק בהגשת התחייבות עצמית, שעל-פי תקנות סדר הדין האזרחי, אין חובה להמציאה.
בבקשה למתן צו עיקול שהוגשה לפני, חסרים נספחים ה' ו-ו' שאוזכרו בתצהיר מטעם המשיבה, כך שסביר להניח, שאין המדובר בהשמטה מכוונת מצידה, מקובץ המסמכים שנמסר למבקשת.
תקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:
'העתק הצו, העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה והעתק כתב הערבות יומצאו במסירה אישית למשיב בתוך שלושה ימים, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו; לבקשת המחזיק, יורה בית-המשפט למבקש להמציא למחזיק בהקדם האפשרי העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה.'
בענייננו, כפי שטען בא-כוח המשיבה, צו העיקול כלל לא הוכפף להמצאת ערבות.
לבקשה למתן צו עיקול צורף כתב התחייבות עצמית, על-פי תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.
אמנם, הצורך בהמצאת כתב ההתחייבות העצמית לא אוזכר במפורש בתקנה 367(ב), אך לטעמי יש מקום לטעון, כי הוא נכלל במסגרת "המסמכים המצורפים לבקשה", כמשמעה בתקנה זו, ולכן היה על המשיבה להמציאם למבקשת.
חרף זאת, ושוב, למור מסקנותיי להלן, לא אקבל את הבקשה רק מטעם זה.
הבקשה למתן צו עיקול נתמכה בתצהירו של מר צבי דוד, מנהל המשיבה.
המשיבה טוענת, כי המבקשת היא חברה פרטית בע"מ, המצויה בבעלות חברה זרה, שאין דרך לברר את הזהות האמיתית שעומדת מאחוריה, והיא שיעבדה את הנכס היחיד המצוי בבעלותה, לטובת בנק הפועלים.
לתצהירו של מר דוד צורף תדפיס מרשם החברות (נספח ד'), המעיד על כך שכל מניותיה של המבקשת מצויות בבעלות חברה בשם – "אמי גרופ קורפרשיין", שנראה כי מקום מושבה בנתניה, ולכן קשה להגיד שהיא חברה זרה.
על-פי הנתונים שבתדפיס, נראה כי מוטלים ארבעה שיעבודים בלתי-מוגבלים בסכום לטובת בנק הפועלים. המבקשת טוענת, כי היא חברה סולבנטית, הנמצאת בשלבי סיום של בניית פרוייקט מגורים יוקרתי בנתניה, על מגרש המצוי בבעלותה, אותו רכשה תמורת סכום של 2,400,000 $ מההון עצמי שלה (הבקשה הנוכחית נתמכה בתצהירו של מר מימון, שעל-פי תדפיס רשם החברות הוא מנהל המבקשת).
המבקשת טוענת, כי לצורך ביצוע פרוייקט הבניה היא התקשרה עם בנק הפועלים בהסכם ליווי פיננסי מיום 13.12.05, במסגרתו נרשמה משכנתה על המגרש להבטחת החזר המימון. כנספח ב' לתצהיר צורף העמוד הראשון מההסכם למימון הבניה, שנערך בין המבקשת לבין בנק הפועלים.
מהשוואה בין העמוד שצורף מההסכם לבין תדפיס רשם החברות, ניתן להסיק, כי שלושה מתוך ארבעת השיעבודים לטובת בנק הפועלים, הוטלו על כספים המגיעים למבקשת במסגרת מכירת דירות בפרוייקט האמור.
כלומר, אין המדובר במצב שבו הוטלו שיעבודים על נכסי המבקשת לטובת בנק הפועלים, בעקבות הלוואות שוטפות שנטלה בשל היעדר סולבנטיות, אלא השיעבודים הוטלו במסגרת המימון הבנקאי שניתן למבקשת לצורך ניהול פרוייקט בניה, והדבר מדגיש את היקף פעילותה הלא-מצומצם ומעלה את הסבירות להיותה סולבנטית.
בנוסף, המבקשת הדגישה, כי אין עיקולים הרובצים על זכויותיה או נכסיה, מעבר לעיקול שביטולו מבוקש. לטענתה, היא מכרה, עד כה, 18 דירות ממלאי הדירות בפרוייקט, וברשותה מלאי נוסף של 18 דירות נוספות בפרוייקט, המוערכות בסכום של כ-26,000,000 ש"ח (המבקשת צירפה דו"ח מלאי כנספח ג' לתצהירו של מר מימון).
לטענת המבקשת, מנהלה (מר מימון) הוא אדם אמיד ובעל נכסים, הערב לחיוביה של המבקשת על-פי ההסכם בין הצדדים. המבקשת צירפה עותק של נסח הרישום של ביתו של מר מימון (נספחים ה' ו-ו'), וטענה כי שווי הנכס הוא כ-1,500,000 $.
טענות עובדתיות אלה של המבקשת לא הופרכו על-ידי המשיבה.
המשיבה טענה, במסגרת הבקשה למתן צו עיקול, כי בהחלטת בית-משפט השלום בתל-אביב, חוייב מר מימון להציג את רישומו הפלילי, וככל הנראה הורשע בעבירה של מסירת מידע כוזב. בנוסף, הסתמכה המשיבה גם על פרסום מיום 8.2.08 בעיתון "הארץ" ממנו עולה כי מר מימון 'נוטה להסתבך בעסקאות מפוקפקות אשר מגיעות בסוף לבתי-המשפט'.
כאמור, המבקשת הפנתה לנספחים ה' ו-ו', אך נספחים אלה לא צורפו בפועל לבקשה. לפיכך, ובהיעדר התייחסות מאוחרת יותר לטענות העובדתיות בדבר עברו הפלילי של מר מימון או טיב בעסקאות בהן הוא מעורב, לא ניתן לקבלן לצורך הותרת צו העיקול על כנו.
מאחר שאין אינדיקציה להיעדר סולבנטיות של המבקשת או של מר מימון, ולמעשה, נראה שמצב הדברים הוא הפוך, שכן המבקשת הצביעה על פעילות עסקית בתחום הנדל"ן הממומנת על-ידי בנק הפועלים, נראה שהשיעבודים שנרשמו ברשם החברות הוטלו לטובתו לצורך כך, וגם מר מימון, מנהל המבקשת, נתון במצב כלכלי יציב (בהתחשב בשווי נכס המקרקעין המצוי בבעלותו).
לכך מתווספת העובדה, שהמבקשת טוענת, כי היא שילמה מיוזמתה, על חשבון סכום פסק הבוררות, סכום של 112,389 ש"ח, ובעצם התשלום יש בכדי להפיג את החשש שהיא לא תשלם חיוב עתידי כלשהו, ככל שיוותר לאחר הדיון בתובענה.
יש בכך טעם רב.
לאור זאת, ניתן להסיק, כי אין אינדיקציה לכך שהמבקשת עלולה לסכל, באופן כלשהו, את ביצוע פסק-הדין, ככל שיינתן לטובת המשיבה, או שהיא מצויה במצב כלכלי קשה העלול להוביל לקושי פוטנציאלי במימושו.
לפיכך, ומאחר שהקריטריונים שפורטו קודם לכן הם מצטברים, הרי שמתייתר הצורך לדון בשאלת קיומן של ראיות מהימנות לכאורה ובתוצאת מאזן הנוחות.
למעלה מן הצורך, אציין, כי מאחר שצו העיקול ניתן במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות, הנדונה על-פי עילות הביטול המעוגנות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הרי שעל המבקשת להציג ראיות לכאוריות המעידות על התגבשות אחת מהן.
בהמרצת הפתיחה, טענה המבקשת, כי הבורר הנכבד פעל בניגוד להסכם בין הצדדים ובניגוד לדין המהותי, מבחינת גובה רכיבי החיובים שהוטלו עליה וגובהם.
טענות אלה מגבשות, באופן לכאורי, את עילת הביטול המעוגנת בסעיף 24(3) לחוק הבוררות, אך מעיון בתגובת המשיבה להמרצת הפתיחה, ניתן להיווכח, כי קיימות לה טענות נגדיות כבדות משקל לפיהן הבורר הנכבד לא חרג מסמכותו ופסק בהתאם לדין המהותי. בהתחשב בכך שנטל השכנוע מוטל על המבקשת, אני בספק עד כמה גבוהים הסיכויים שבסופו של דבר, יבוטל פסק הבוררות.
מכל מקום, היות שמדובר בתנאים מצטברים, אין לכך משמעות לעניין גורלו של צו העיקול.
בהקשר של מאזן הנוחות, טען בא-כוח המשיבה במהלך הדיון, כי מהבקשה עולה לכאורה, שהמבקשת נטלה על עצמה התחייבויות גבוהות העולות על התקבולים להם היא זכאית ממכירת הדירות. בא-כוח המשיבה הפנה לפסק הבוררות, בו נאמר כי מדובר בפרוייקט ראשון שבו המבקשת ומנהלה מבצעים עבודות של בניית מבנה כלשהו.
בנוסף, טען בא-כוח המשיבה כי מדובר בפסק בוררות, במסגרתו נדונו טענות הצדדים, וערך הקבלה מסויימת לפסק-דין כספי של בית-המשפט, הנתון להליכי הוצאה לפועל. לטענתו, מאחר שהמבקשת טוענת כי יש לה הון רב, הרי שממילא לא צפוי להיגרם לה כל נזק, למעט עלויות הוצאת הערבות הבנקאית.
איני שותף לעמדת בא-כוח המשיבה.
אמנם, כאמור, עצם קיומו של פסק הבוררות מהווה ראיה לכאורית לביסוס עמדת המשיבה בדבר ההצדקה לקיומו של צו העיקול, וראיה לכאורית זו לא הופרכה על-ידי המבקשת בבקשה הנוכחית, שכן לא הוצגו נתונים נגדיים ממשיים המגבשים אינדיקציה להתגבשותה של אחת מעילות הביטול.
בנוסף, כאמור, נראה שהמבקשת ומנהלה נתונים במצב כלכלי יציב.
עם זאת, הותרת צו העיקול על כנו עלול להכביד על המבקשת יתר על המידה ולגרום לנזקים העולים על נזקיה הפוטנציאליים של המשיבה, ככל שיבוטל צו העיקול, וזאת בהתחשב בכך שצו העיקול עלול, מטבע הדברים, לפגום בפעילותה השוטפת של המבקשת (ובהקשר זה אין רלבנטיות למידת הוותק שלה בשוק הנדל"ן), ולהקשות על מצבה הפיננסי.
לאור זאת, הבקשה מתקבלת, ואני מורה על ביטול צו העיקול.
המשיבה תשא בהוצאות המבקשת בסך 10,000 ש"ח + מע"מ.
אני מעכב ביצועה של החלטה זו לפרק זמן של 7 ימים."
ב- בש"א (חי') 19857/07[84] נפסק מפי כב' הרשמת ג' ספרא-ברנע:

"בפניי בקשה לביטול עיקולים זמניים שהוטלו במעמד צד אחד על דירת מגרוים וחשבונות בנק.
התקיים דיון במעמד הצדדים, בו נחקרו המבקש והמשיב מס' 1, והוגשו סיכומים בכתב.
אני מתנצלת בפני הצדדים על האיחור במתן ההחלטה, שנבע בין השאר מהעובדה כי בתיק מספר בקשות פתוחות במקביל.
לטענת המשיבים כי אורך סיכומי המבקש עולה על מה שנקבע, אני מוצאת כי בהשוואת סיכומי הצדדים, גודל האותיות והרווחים, אין חריגה משמעותית, ואני דוחה את הבקשה לחייב את המבקש בהגשת סיכומים אחרים.
בבואי לדון בבקשת עיקול זמני עליי לשקול מספר רכיבים מצטברים: ראיות מהימנות לכאורה לזכות התביעה, ראיות מהימנות לכאורה לחשש סביר להכבדה, איזון אינטרסים, מידתיות ותום-לב.
לאחר שקיבלתי את מלוא הראיות שהוצגו לי, אני מוצאת כי יש לבטל את העיקולים שניתנו, בשל אי-קיום כל התנאים להטלת עיקולים זמניים.
א. התביעה
התביעה הוגשה על סך 173,393 ש"ח המורכב מהסך 6,500 ש"ח בגין השכרת רכב חלופי ונסיעה בתחבורה ציבורית, 3,962 ש"ח בגין הוצאות הקשורות לרכישת הרכב, 326.73 ש"ח בגין הנזק מהעיקול של מר ליבנה ו-150,000 ש"ח עגמת נפש, תלאות, התביעה שהוגשה על-ידי תום ליבנה העיקול ועיכוב היציאה.
עניינה של התביעה הינה ג'יפ טויוטה שקנה המשיב מאת המבקש בשנת 2006. המבקש טוען כי קנה את הרכב בסך כ-187,000 ש"ח וכי הוסתר ממנו על-ידי המבקש כי הרכב עבר אירוע של טביעה במי נחל והצפה, אשר הוריד מערכו 45% והוא הוכרז כ"אובדן להלכה" על-ידי שמאי של חברת הביטוח. המשיב מכר את הרכב כשנה לאחר קנייתו למר תום ליבנה (להלן: "תום") אשר גילה את עובדת הטביעה, פנה אל המשיב ואף תבע אותו בתיק מס' 12673/07. בתיק זה גם הוטלו על המשיב עיקולים וצו עיכוב יציאה מן הארץ. צו עיכוב היציאה בוטל על-ידי כב' הרשמת פומרנץ ביום 26.7.07 והעיקול צומצם לסך כ-190,000 ש"ח.
בעת הגשת התביעה דנן ידע המשיב כי צו עיכוב היציאה בוטל, אך לא הזכיר זאת בבקשה שהוגשה ביום 25.10.07. עולה אם כן כי הסכום המשמעותי של התביעה, נזקים עקב תביעת תום, הצטצמו מאוד – צו עיכוב היציאה מן הארץ בוטל כ-3 שבועות לאחר נתינתו, והנזק מהעיקול הזמני הינו בסך 326 ש"ח. לא מצאתי בשלב זה של הדיון ראיות לסכומי הנזק הנתבעים, ואף אם יוכח כי המבקש הסתיר מהמשיב את עובדת הטביעה, הרי שהמשיב מכר את הרכב ללא שמסר את המידע לתום, קיבל את הכסף מתום, ולא נגרם לו נזק בפועל. גם הטענות לשכירת רכב חלופי ונסיעה בתחבורה ציבורית לא הוכחו, ולהיפך – המשיב אישר כי הוא נסע ברכב כשנה עד למכירתו, מאחר ולא ידע כי יש ברכב בעיה.
עולה מן האמור עד כה כי אין ראיות מהימנות לכאורה, שיתמכו בתביעת התובעים לסכום הנתבע.
לעניין עצם המחלוקת – האם ידע המשיב על הטביעה, לא ניתן להגיע כעת למסקנה חד-משמעית, באשר בידי המבקש מסמך "זכרון-דברים" ממנו ניתן ללמוד כי המשיב ידע על אירוע ההצפה, אך המשיב לא צירף את המסמך, מכחיש את אמיתותו וטען כי נוצר על-ידי המבקש לצורך הבקשה והחתימה עליו מזוייפת. אין בשלב זה חיזוק לגרסת אף אחד מן הצדדים, חוות-דעת גרפולוגית, שנטען על-ידי בא-כוח המשיב כי היא קיימת לא הוגשה, וניתן לומר כי המבקש נטע ספק בעילת התביעה.
ב. ההכבדה
טענת ההכבדה מסתכמת בטענה לשמועות שאינן מפורטות, המשיב לא מסר ממי ומתי נודע לו כי המבקש הינו אדם לא אמין כפי שהוא טוען היום, כיצד לא הגיע אליו המידע טרם שקנה את הרכב ובכל מועד בין רכישת הרכב ועד קבלת התביעה מתום. נראה כי מדובר בסברה שמבוססת גם על העובדה כי המבקש הינו סוחר רכב, והפניה ל"סטיגמות" כלשהן בעניין מקצוע זה.
לא מצאתי בבקשה ובחקירה הנגדית טענות קונקרטיות להכבדה. הן עבר זמן רב מאז מכירת הרכב למשיב ועד היום, והמבקש לא עזב את הארץ ולא הפסיק לעסוק בסחר ברכב. אף אומתה עובדת החזקתו בטחנת קמח, כפי שמסר למשיב בעת מכירת הרכב.
אומנם החשד להטעייה במכירת רכב מעמיד כשלעצמו חשש להכבדה, והמבקש גם אישר כי הוגשה נגדו תלונה במשטרה בעניין שאינו קשור לתיק זה, אך עובדה היא שלמרות התלונה שהגיש המשיב והתלונה הנוספת, אין המבקש יושב מאחורי סורג ובריח, וטרם שיוכחו הטענות, אין להכתים את שמו של המבקש, ללא יסוד.
ג. איזון אינטרסים ומידתיות
כפי שפורט בפרק בעניין התביעה נזק ממשי לתובע לא נגרם, למעט היותו חשוף לתביעה שהוגשה נגדו. מבחינת המבקש עיקול חשבון הבנק שלו הינו בוודאי צעד שיש בו כדי לפגוע בהתנהלותו. בכל מקרה, זכותו של נתבע שלא ייפגעו זכויותיו הקנייניות טרם שהוכחה התביעה נגדו, גוברת על זכות התובע לייחד נכסים להבטחת גביית פסק-הדין, כשיינתן לזכותו.
ד. תום-לב
הפונה לבית-המשפט בבקשה לסעדים זמנים חייב לבוא בנקיון כפיים ולגלות לבית-המשפט את כל העובדות הרלבנטיות. אין המשיב יכול לבחור לציין רק את העובדות הנוחות לו לצורך קבלת הבקשה במעמד צד אחד. אי-גילוי העובדה כי צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד המשיב בוטל זמן רב לפני הגשת התביעה, מהווה הפרה של חובה זו.
סיכום
מכל האמור לעיל, ומאחר והפסיקה קבעה כי צו עיקול לא יינתן על דרך השגרה, אלא במשורה ורק במקרה בו מתקיימים כל היסודות המצטברים, די בחוסר באחד הרכיבים כדי להביא לביטול העיקול.
בתיק זה, ועל-אף שלא קבעתי ממצאים בעניין טענת התביעה הבסיסית בדבר הטעייה והסתרת עובדה מהותית בדבר מצב הרכב על-ידי המבקש, הרי שיש פגמים רבים בכל אחד מיסודות הבקשה, המצדיקים ביטול העיקול הזמני.
אני מורה על ביטול העיקולים הזמניים שניתנו על-ידי במעמד צד אחד ב- בש"א 16999/07 ביום 11.11.07.
המשיבים ישלמו למבקש הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בגין הבקשה בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לבא-כוח הצדדים והתיק יוחזר לכב' השופטת ש' ברסלב למתן החלטה ב- בש"א 2872/08."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 7622/07[85] נפסק מפי כב' השופטת נטע רות:

"א. מבוא
1. בפנינו בקשת הנתבעים לביטול צו העיקול הזמני שניתן במעמד צד אחד במסגרת תביעה זו על הכספים, הנכסים, החשבונות והזכויות על-שם חברת לפידים פרוייקטים בע"מ ומר יעקב לפיד אצל מחזיקים שונים.
לחילופין, ביקשו הנתבעים להמיר את העיקולים שהוטלו על-פי הצו בעיקול ברישום על כספי קופת הפיצויים השייכת לחברת לפידים פרוייקטים בע"מ ועל כספי פוליסת ביטוח המנהלים הרשומה על-שם התובע או להתחשב בסכומים אלה לצורך קביעת היקף העיקול.
2. בפתח הדברים יצויין כי בתחילה, הוטל עיקול זמני ברישום רק על זכויותיו מר יעקב לפיד בדירת מגוריו ברח' אימבר 1 בכפר סבא וזאת לשם הבטחת מלוא סכום התביעה – בסך 303,201 ש"ח (החלטת כב' הרשמת ריכטמן מיום 7.6.08 ב- בש"א 6176/07).
ואולם, בעקבות ערעור שהגיש התובע על ההחלטה דנן, התאפשר לתובע לבצע עיקולים ברישום גם אצל מחזיקים נוספים שפורטו בבקשה (פסק-דינו של בית-דין זה מיום 24.6.07 בתיק ע"ב 6672/07).
3. בעקבות צו העיקול המורחב, כאמור, זכה התובע – בנוסף לעיקול ברישום על זכויותיו (המוגבלות) של מר יעקב לפיד בדירת מגוריו שבכפר סבא – בעיקול ברישום גם על הנכסים כדלקמן:
א. פוליסת ביטוח חיים על-שם מר יעקב לפיד בחברת מגדל בסך 77,445 ש"ח (כשעל סכום זה מוטל כבר עיקול נוסף בשיעור לא ידוע).
ב. תוכנית חיסכון על-שם מר יעקב לפיד בבנק מזרחי טפחות בסך 640 ש"ח.
ג. חשבון מט"ח על-שם חברת לפידים פרוייקטים בע"מ בסך 2,056 $.
אין חולק כי אין בסכומים המעוקלים, כאמור, כדי להבטיח את ביצוע פסק-הדין במידה ותתקבל גרסת התובע במלואה.
ב. העובדות הנדרשות להכרעה וטיעוני הצדדים:
4. התובע, מר דוד אדר, הגיש תביעה כנגד שלושה:
א. חברת לפידים פרוייקטים בע"מ – חברה הפועלת באמצעות חוקרים פרטיים פרי-לנסרים ובעלת גרעין של צוות שכיר המונה 4-5 אנשים, שהתובע הוא הבכיר מביניהם. במסגרת החברה הועסק התובע מחודש מאי 2002 ועד לפיטוריו ביום 17.4.07 כחוקר ומנהל המשרד (להלן: "הנתבעת 1" או "החברה").
ב. מר יעקב לפיד – דירקטור יחיד בחברה, המשמש גם כמנכ"ל ו"הרוח החיה" בה (להלן: "הנתבע 2" או "מר לפיד").
ג. מר כפיר לפיד – בנו של מר לפיד ובעל מניות יחיד בחברה (להלן: "הנתבע 3"), אשר ככל הנראה החזיק במניות החברה בנאמנות עבור אביו, ובעקבות הגשת התביעה נטען כי העביר לאביו את הבעלות במניות (סעיף 3 לתצהיר מר לפיד).
5. עניינה של התביעה שהוגשה (ע"ב 6177/07) הוא זכאותו הנטענת של התובע מהחברה לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, תשלום שכר עבודה לחודשים מרץ ואפריל 2007, דמי הבראה, פדיון חופשה והפרשים בגין הפרשות פניסיוניות חלקיות. זאת בסכום כולל של 303,201 ש"ח. כמו-כן, תבע התובע כי ינתן צו המורה על רישום הבעלות ברכב שקנה מהחברה על שמו. עילת התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 התבססה על טענה של הרמת מסך.
התובע תמך את בקשתו להטלת עיקולים זמניים על הכספים, הנכסים, החשבונות והזכויות של הנתבעים – בקשה שהוגשה בד-בבד עם תביעתו – על הטענה לפיה, מר לפיד הודה בפניו שאין לו את הכספים הנדרשים לפירעון חובה של החברה והוא אף מתעתד להעביר את כל פעילותה של החברה ומרכז חייו לחו"ל (סעיף 20 לתצהיר התובע). זאת כאשר על הדירה בה מתגוררים הנתבעים 2 ו-3, הנמצאת בחציה בבעלותו של הנתבע 2 (וחציה בבעלות אשתו) רובצת משכנתה לטובת בנק כרמל למשכנתאות ובנוסף 5 הערות אזהרה לטובת נושים שונים בגין חובות בסך כולל של כ-900,000 ש"ח.
6. הנתבעים מנגד לא הכחישו את הבסיס העובדתי עליו נשענה תביעת התובע, לפיו התובע הועסק על-ידי החברה (ולא על-ידי הנתבעים 2 ו-3) בתפקיד בכיר – הן מבחינת השכר והן מבחינת סמכויות הניהול שניתנו לו – וזכה לאמון רב מצד מר לפיד, המנהל והבעלים של החברה. אמון בו מעל התובע, לטענת הנתבעים, עת נקט בפעולות שונות משך כל תקופת העסקתו – פעולות שהתגלו למר לפיד עובר להפסקת העסקתו של התובע בחברה (ראה סעיף 10 לתצהיר מר לפיד). אשר-על-כן, טוענים הנתבעים כי יש בידיהם טענות הגנה טובות ביחס לתביעה למתן הודעה מוקדמת ותשלום פיצויי פיטורים וכן טענות הגנה מסוג קיזוז ביחס לתביעה לתשלום הפרשי שכר, דמי הבראה פדיון חופשה והפרשות לקופת הגמל.
יצויין כי טענות הקיזוז שהעלו הנתבעים נוגעות בחלקן לכספים שהתובע חב לטענתם לחברה, שהתגבשו במהלך תקופת עבודתו (יתרת חוב בגין רכב אותו רכש מהחברה וכן החזרים של הלוואות שונות). לתובעים אף טענות קיזוז נוספות המתמקדות בנזקים הנטענים שגרם התובע לחברה בעת שמעל באמון שניתן לו על ידה במשך כל תקופת העסקתו (ראה סעיף 11 ו- 22 לתצהיר מר לפיד).
עוד טוענים הנתבעים כי התובע לא הצביע על נימוקים ממשיים לביסוס טענת ההכבדה על ביצוע פסק-הדין, במידה וינתן פסק-דין המחייב את החברה, למעט הערכתו של התובע כי מר לפיד מתעתד להעתיק את פעילות החברה לחו"ל. זאת כאשר החובות אותן חבה החברה לשיטתו – כפי שפירט אותם במסגרת תביעתו – הינם חובות קטנים, המהווים חיובים שוטפים במהלך רגיל של עסק, שאין בהם כדי להצביע על קושי כלכלי. הנתבעים טוענים כי התובע אף לא הוכיח בראיות מהימנות לכאורה קיומה של עילת תביעה כנגד הנתבע 2 שלא היה מעסיקו וכן, לא ביסס את טענת ההכבדה המתייחסת אליו.
בנוסף, טוענים הנתבעים כי התובע הסתיר את העובדה כי החברה צברה כספים בביטוח מנהלים על שמו, שערך פדיונם עומד על סך 93,000 ש"ח וכן כי לרשות החברה קופה מרכזית לפיצויים בחברת איילון, בה ציבורים כ-328,000 ש"ח – כספים אותם גם מוכנה החברה להעמיד להבטחת חובותיה כלפי התובע, היה וימצאו טענותיו כלפיה כמוצדקות.
ג. דיון והכרעה
7. בהתאם לתקנות 362(א) ו-374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלים גם על בתי-הדין לעבודה לפי תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קיימים שני תנאים למתן צו עיקול זמני: האחד, קיומה של תובענה לסכום כסף הנתמכת בראיות מהימנות לכאורה והשני הצגת ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי-מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק-הדין.
8. בהתאם להלכה הפסוקה לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקודת המוצא בבקשה לצו עיקול זמני הינה, כי לאינטרסים של הנתבע מעמד עדיף בהשוואה לאלה של התובע. זאת, הן מאחר שעל התובע נטל ההוכחה והן כפועל יוצא מן המעמד החוקתי של זכות הקניין (ראה בש"א 2249/94 עמנואל סלומונוב נ' משה שרבני, פ"ד מט(3) 479 ו- רע"א 5242/95 סיגנל שירותי אלקטרוניקה נ' דנבאר בע"מ, תק-על 95(3) 786 (ניתן ביום 2.10.95)).
9. גם בבקשה לביטול העיקול – כמו זו המונחת בפני – מוטל נטל השכנוע על הצד המבקש את הותרת העיקול על כנו (ראה ע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789).
מכאן, שיש לבחון את התקיימות התנאים הנדרשים להותרת העיקול הזמני על כנו:
ג/1 ראיות מהימנות לכאורה לעילות התביעה
10. אקדים ואציין כי לאחר עיון בחומר המצוי בתיק ולאחר ששמעתי את המצהיר מטעם הנתבעים, מר יעקב לפיד ואת התובע, שוכנעתי כי התובע הצליח להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה כנגד מעסיקתו הנתבעת 1 וכן לקיומה של עילת תביעה לכאורה כנגד הנתבע 2 – מי שהיה ה"רוח החיה" של הנתבעת 1 ואפרט:
11. כאמור, אין חולק כי התובע הועסק בנתבעת 1 החל מחודש מאי 2002 ועד לפיטוריו ביום 17.4.07 כחוקר וכמנהל משרד, דהיינו – כיד ימינו של מר לפיד. זאת כאשר ביום 17.4.07 קיבל התובע מכתב מהחברה, עליו חתום מר לפיד, שכותרתו "הפסקת העסקתך בחברתנו". במכתב זה צויין באופן סתמי נימוק חמור לפיטורים לאמור:
'לאור ממצאים חמורים הננו נאלצים להודיע לך על הפסקת העסקתך בחברתנו לאלתר. אנו מקווים שתשתף פעולה בחקר האמת.' (ראה נספח ג' לכתב התביעה)
12. בכתב ההגנה נשמעה לראשונה גרסת הנתבעים ביחס למעשים הנטענים אשר הובילו לטענתם להפסקת העסקתו של התובע בחברה מבלי לשלם לו את הסכומים המגיעים לו. סכומים אשר הנתבעים אינם חולקים על שיעורם (למעט שכרו הקובע של התובע בחודשי עבודתו האחרונים ותביעתו לפדיון חופשה שנתית).
13. לכשעצמי, לא שוכנעתי לכאורה בכנות טענותיהם של הנתבעים כנגד התביעה ואסביר:
ראשית, המעשים אותם מבקשים הנתבעים לייחס לתובע הינם חמורים ביותר והטענה היא כי מעשים אלה הסבו לחברה נזקים בשיעורים כבדים. ברמה הלכאורית נראה כי הטענות ביחס למעשים אלה הן כלליות והראיות שהובאו לכאורה לתמיכתן הינן קלושות.
שנית, הנתבעים לא נקטו כנגד התובע באמצעים שאדם סביר היה נוקט לו היה ממש בטענותיו, אלא רק לאחר שהתובע הגיש את תביעתו (תביעה שסכומה נמוך רק במעט מסכום הנזק הנטען שנגרם כתוצאה ממעשיו הנטענים של התובע). בהקשר זה אציין כך:
התובע פוטר רק ביום 17.4.04, למרות שמר לפיד עמד על התנהלותו הנטענת כבר בימים הראשונים של חודש אפריל (ראה עמ' 7 לפרוטוקול עדותו של מר לפיד, שורות 20-21 ופנייתו אל התובע לתת הסבר על כמויות גדולות של ציוד שנרכשו על-ידי החברה – סעיף 10.6 לתצהיר מר לפיד).
מר לפיד פנה בתלונה לוועדה לרישוי חוקרים שבמשרד המשפטים רק ביום 1.6.07, דהיינו – מספר ימים לאחר שהוגשה תביעתו של התובע (ביום 29.5.07).
מר לפיד נמנע מלהגיש כנגד התובע תלונה במשטרה סמוך למועד בו עמד על מעשיו החמורים הנטענים ורק ביום 27.11.07 נזכר להגיש תלונה שכזו. זאת כעולה מבקשה שהגיש להשלמת עובדות, לאחר הגשת הבקשה לביטול העיקולים וסמוך לפני המועד שנקבע לדיון בה (ראה סעיפים 12-13 לתצהיר מר לפיד ובקשתו "להשלים עובדות" מיום 10.12.07).
שלישית, התובע הציג הסבר סביר ביחס לכל אחד מהמעשים הנטענים שיוחסו לו:
כך לשם הדוגמה: הנתבעים טענו כי התובע ביצע עבודות פרטיות אצל לקוחות החברה, תוך ניצול האמצעים של החברה והפעלת חוקרים. זאת שעה שהחברה היא ששילמה את שכרם. המסמכים עליהם הסתמכו הנתבעים על-מנת לתמוך בטענתם היו ברובם מסמכים מודפסים של גורם בשם "שלומי תורג'מן אקספרס". מסמכים עליהם חתם אדם בשם שלומי תורג'מן (למעט מסמך אחד מהם עליו חתום התובע – ראה נספח 3 לתצהיר מר לפיד). מסמכים אלה, לטענת הנתבעים, נמצאו במכתבתו של התובע.
דא עקא שהוכח ברמה הלכאורית כי מר תורג'מן היה חוקר פרטי שעבד עבור הנתבעת 1 כמשתתף חופשי, כאשר במסגרת ההסדר עימו, הפנתה אליו החברה לקוחות פרטיים לעניין התקנת מצלמות ואילו התובע מצידו סייע למר תורגמן לנסח הצעות התקשרות עם לקוחותיו – ללא תשלום. הכל בידיעתו ובהסכמתו של מר לפיד (ראה סעיפים 11-12 לתצהיר התשובה של התובע ונספח ז' לו). יודגש כי מהמסמכים שהוצגו בעניין זה אין ניתן ללמוד כי התובע הפיק רווח כספי בעת שסייע למר תורג'מן, כפי שניסו להציג זאת הנתבעים (ראה נספחים 9 ו-10 לתצהיר מר לפיד למול הסברו של התובע בסעיף 13 לתצהיר התשובה שלו).
גם טענות הנתבעים לפיהן התובע עשה שימוש בכרטיס האשראי של מר לפיד וביצע באמצעותו חיובים וזאת, מבלי שהאחרון נתן לכך אישור – לא שכנעו את בית-הדין ברמה הלכאורית (סעיפים 10.4-10.5 לתצהיר מר לפיד). שכן, התובע הציג הסבר סביר לחיובים הנטענים בגין החלפת צמיגים באופנועו (שנקנו שנה לפני סיום העסקתו של התובע) ואף ליציאתו לנופש על חשבון החברה (סעיפים 16-17 לתצהיר התשובה של התובע). בהקשר זה יצויין כי במסגרת חופש הפעולה שניתן לתובע כעובד בכיר בחברה, לא ניתנה לו זכות חתימה בחשבונות החברה (עדות מר לפיד בעמ' 9, שורה 14).
הנתבעים לא הציגו כל מסמך התומך בטענתם כי התובע רכש בשם החברה ציוד בכמויות גדולות ומכר אותו מבלי להוציא חשבוניות על-שם החברה – עניינים שבנקל ניתנים להיתמך במסמכים (ראה סעיף 10.6 לתצהיר מר לפיד לעומת סעיף 19 לתצהיר התשובה של התובע).
כמו-כן, לא שוכנעתי בטענת הנתבעים – ולו לכאורה – לפיה, במשך למעלה משנה משך התובע כספים בסך כולל של 80,000 ש"ח מבלי שמר לפיד – שהוא בעל זכות החתימה היחיד בחשבונות החברה – שם לב למשיכת סכומים בהיקף כזה (ראה סעיף 10.7 לתצהיר של מר לפיד וסעיף 10 לתצהיר התשובה של התובע). טענה זו אינה נשמעת הגיונית ברמה הלכאורית.
14. אשר לעילת התביעה כנגד הנתבע 2 יאמר – כי כידוע אמות-המידה אותן מפעיל בית-הדין עת שהוא מתבקש להרים את מסך ההתאגדות בחברה משפחתית בעלת מבנה כשל הנתבעת הינן אמות-מידה גמישות בהשוואה לאמות-המידה המופעלות שעה שאין מדובר בחברה מעין זו.
מעבר לכך יאמר – כי במקרה דנן למדנו דווקא מן הנתבעים 1 ו-2 על ההצדקה שבהתייחסות אליהם כאל מקשה אחת שאין מסך ההתאגדות הקשיח מפריד ביניהם. כך למשל, היתה זו הנתבעת 1 שפנתה לבית-המשפט השלום בחיפה בבקשה לקבוע כי כלי רכב הרשומים על שמו של הנתבע 2 שייכים למעשה לה. זאת – כך על-פי קביעת בית-המשפט באותו עניין – על-מנת לאפשר לנתבע 2 לחמוק מחוב כספי כלפי המשיב באותו עניין (ראה נספח י' לכתב התביעה ה"פ 1484/99 לפידים פרוייקטים בע"מ נ' אברהם שהין, תק-של 2003(4) 1761 (2003)).
משמע – עולה לכאורה מהטענות והבקשות שהעלתה הנתבעת 1 בבית-משפט כי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, כמו גם הפרדת הנכסים הנגזרת ממנו – לא היו נר לרגליה. עובדה זו די בה לכאורה להצביע על עילת תביעה גם כנגד הנתבע 2 שעה שמדובר בחברה משפחתית אשר הנתבע 2 הוא "המוציא והמביא" בה.
15. לאור כל האמור, המסקנה היא כי הוכחה בראיות מהימנות לכאורה עילת תביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2.
ג/2 חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק-הדין
16. במסגרת דרישה זו יש לבחון האם ביטול העיקול שהוטל יכביד על התובע בבואו לבצע את פסק-הדין שינתן בתובענה. משמעותה של דרישת ההכבדה והיקף ההוכחה הנדרש לצורך ביסוסה נדונו בפסיקה, ונפסק בהקשר זה כך:
'הכבדה איננה אך הוכחת כוונה להברחת נכסים – כוונה שלא נטענה בנידון דידן – ולעיתים אף גובה סכום התביעה עשוי להיות אות לקיומה, כגון 'כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען'... תוחלת ההכבדה שיש להוכיחה בגדרי עיקול, כפי שמציין המלומד דודי שוורץ... היא 'הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים'. לדידו, על המבקש עיקול זמני להראות 'חשש סביר' להכבדה על ביצוע פסק-הדין, בכפוף לסיכויי התביעה גופה.' (ראה רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ ואח' נ' אברהם וסילוה גייר ואח', תק-על 2003(1) 1306 (ניתן ביום 29.1.07) והאסמכתאות שם)
17. בהינתן סכום התביעה שהוכח לכאורה ולאחר שקילת מכלול הראיות שהוצגו בפני בית-הדין בנושא יכולת הפירעון של החברה ושל הנתבע 2, הגעתי למסקנה כי התובע הרים את הנטל הנדרש בנוגע ליסוד ההכבדה:
בהקשר זה יאמר כי הטלת העיקולים על נכסי הנתבעים לא הניבו בטוחות לפירעון החוב הנתבע ככל שיפסק לזכות התובע כפי שפורט לעיל – עובדה העשויה להעיד על מצבם הכלכלי של הנתבעים 1 ו-2. בנוסף לכך יש לציין את התכתובות השונות שהציג התובע בהן התייחס מר לפיד למצבה הכלכלי של החברה והגדירה כ'מצוקה כספית כבדה מאד' וכ'עסק ביש' (נספח ב' לתצהיר התגובה של התובע). כמו-כן, יש לציין את תדפיסי חשבון הבנק אותו מנהלת החברה, העומדים ביתרת חובה בהיקף של כ-100,000 ש"ח וזאת, כחודשיים בלבד לאחר שנלקחה הלוואה בסכום זה (נספח ה' לתצהיר התגובה של התובע). עוד יאמר כי על דירת הנתבע 2 רובצים שיעבודים ועיקולים, כמפורט בנספח ח' לבקשת העיקול וזאת בגין חובות של מאות אלפי שקלים, כמצויין בסעיף 8 לתצהיר התובע בבקשה לביטול העיקול.
אוסיף כי לא נסתרה מעיני אף טענת הנתבעים לפיה, לרשות התובע עשוי לעמוד סכום של 93,000 ש"ח הציבור בקופת הגמל וזאת כנימוק להפחתת סכום העיקול וכן כי להבטחת תשלום פיצויי הפיטורים ישנם כספים שנצברו בקופה מרכזית לפיצויים.
דא עקא, שכפי שמציין התובע אין בכך בטוחה הולמת בשים-לב לכך שרק חלק מהסכום הציבור בקופת הגמל על שמו מיועד לתשלום פיצויי פיטורים ובשים-לב לכך שתביעתו של התובע כוללת גם עתירה לחיוב בפיצויי הלנה.
אשר לסכומים הציבורים בקופה המרכזית לפיצויים יאמר – כי אין זה ברור איזה חלק מתוך סכום זה יוכל לשמש בבוא העת את התובע אם תתקבל תביעתו. זאת בשים-לב לכך שהנתבעת 1 העסיקה עובדים נוספים, אשר ייתכן ואף להם תביעות כנגד הנתבעת 1, ובשים-לב לכך שהדו"ח שהוצג אינו מעודכן והוא מתייחס לתקופה שעד לתום שנת 2006. זאת שעה שהבקשה לביטול העיקול הוגשה בחודש אוגוסט 2007.
18. לאור האמור הבקשה לביטול העיקולים הזמניים – נדחית.
19. ההחלטה ניתנה על-ידי כדן יחיד, נוכח הסכמת הצדדים שניתנה בפתח הדיון שהתקיים ביום 16.12.07."
ב- בש"א (נת') 618/08[86] נפסק מפי כב' הרשמת כהן מגי:

"בפני בקשה לביטול עיקול זמני שהוטל במסגרת תיק זה.
המדובר בתביעה כספית על סך 202,598 ש"ח שהגישה החברה אנקום גרופ בע"מ (להלן: "התובעת") כנגד ברבי מיחלב אירינה (להלן: "הנתבעת") בגין הוצאות אחזקה שוטפת של מלון דירות ברחוב דוד המלך 4 נתניה בו ירשה הנתבעת זכויות חכירה בדירה בשטח של 66 מ' מבעלה ברבי ויקטור ז"ל.
על-פי הסכם חכירה מחוייב החוכר כלפי המחכיר לשאת בתשלומים שונים כגון: מים, ארנונה, היטלים ותשלומי חובה, הוצאות החזקתו התקינה ומסודרת של הרכוש המשותף לרבות שיפוצים, הוצאות נקיון, טיפול בהפעלת אחזקה של מעליות בפעילותה המסודרת, טיפול בהפעלת אחזקה של מתקני מים חמים, חימום מרכזי, מיזוג אוויר, טיפול וסידור כל ביטוחי ציוד מתקני מכונות המשמשים את הבניין, 25% שכרו של המחכיר בגין כל הטיפולים הנ"ל.
כמו-כן מחוייבים החוכרים על-פי התקנון בתשלום כל המיסים, ארנונה, היטלים וכו' וכן תשלום הוצאות החזקה וניהול הבית והרכוש המשותף שיחולקו בין דירות הבית בהתאמה כמפורט בתקנון.
על-פי כתב התביעה משנת 1997 ועד למועד הגשת התביעה לא שילמה הנתבעת את התשלומים החלים בגין החזקתה בנכס, חרף פניות אליה וחרף שהוזמנה לעיין באסמכתאות לדרישה המפורטת.
עוד צויין בכתב התביעה כי בשל התיישנות התביעה עומדת על חיובים בגין השנים 2001-2007 בלבד.
בתאריך 29.1.08 ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד אצל צד ג' (למעט חשבונות עו"ש וחח"ד) בהסתמך על תצהירו של בעל הנכס מר אריק מימון.
בתצהירו מפרט המצהיר את עילת התביעה, וביחס להכבדה טוען, כי נודע לתובעת באקראי כי הנתבעת מכרה את זכויותיה בנכס לצד ג' קרן סגולה בע"מ, תמורת 360,000 דולר, במועד מסירת החזקה בנכס נועד לסוף 01/08. עוד נטען כי הנתבעת הינה אישה בת 71 ולמיטב ידיעתו אין בבעלותה נכסים נוספים ולכן מבוקש להטיל העיקול על-מנת לשמור על המצב הקיים.
בתאריך 12.2.08 הוגשה בקשה לביטול העיקול בצירוף תצהירה של הנתבעת בו היא טוענת כי במועד רכישת הנכס על-ידי בעלה בשנת 1990 לא היתה התובעת הבעלים של המלון והיא רכשה את זכויתיה רק בשנת 1996 וכן מכרה את הנכס בשנת 2006 בידיעה כי הקונה מתכוון להרוס את הנכס ולבנות אחר תחתיו ולכן יש להניח כי לא הוציאה שום הוצאה כדמי אחזקה עבור כל שנת 2007 בסך של 19,826 ש"ח.
לטענתה מלבד דף חשבון הערטילאי אין פירוט לא בכתב התביעה ולא בבקשה לעיקול הזמני עבור איזו אחזקה שולם סכום כלשהו. לא צורפו חשבוניות על ההוצאות ולא פירוט באיזה מקום נעשה השיפוץ וטוענת שכלל לא נעשה שיפוץ בשטחים המשותפים.
כמו-כן לא תחזקה כהלכה את חדר המדרגות וקיימת סתירה בטענות התובעת כאשר מחד טוענת כי המתינה לגבייה בגין הדירה עד למכירתה, מאידך, טוענת כי דרשה ושוב דרשה תשלום על חשבון התחזוקה.
ההלכה היא כי בקשה לביטול עיקול מהווה המשך לדיון בבקשה להטלת העיקול. במקרה דנן העיקול הוטל במעמד צד אחד ולכן יש לדון בבקשה לביטול העיקול כבבקשה להטלת העיקול (רע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן, בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789).
הוראות פרק כ"ה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מעמידות את המבחנים הבאים לצורך מתן סעד זמני ובין היתר צו העיקול:
א. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומן של עילת התביעה (תקנה 362(א) לתקנות).
ב. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומו של חשש סביר כי אי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין (תקנה 374 לתקנות).
ג. תקנה 362(ב)(1) – (2) עוסקת במידתיות הנדרשת במתן הצו ומורה לבית-משפט לבחון בין השאר את הנזק שייגרם למבקש אם לא ינתן הסעד לעומת הנזק שייגרם למשיב במתן הצו. כמו-כן האם הוגשה הבקשה בתום-לב והאם הסעד המבוקש הינו צודק וראוי בנסיבות העניין.
על מערכת האיזונים שנקבעה בתקנות להבחן לאורם של סעיפי חוקי היסוד: כבוד אדם וחירותו ובעיקר סעיף 3 לחוק שעניינו שמירה על זכות הקניין של הפרט (אין פוגעים בקניינו של אדם).
מהות צו העיקול הוא למנוע שינוי במצבו של הנתבע לרעה עד למועד פסק-הדין ולכן רלבנטית השאלה האם הנתבע עומד להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין.
במסגרת הדיון בבקשה לביטול צו עיקול זמני שהוטל במעמד צד אחד, יש לטעת בלב בית-המשפט ספק בצידקת התביעה כלפי מבקש העיקול ואם יצליח הנתבע לעורר בדיון בבקשה לביטול ספק בסיכוי התביעה להצליח, יש לבטל את צו העיקול כיוון שאין להטיל על הנתבע מעמסה של עיקול נכסיו כבר בשלב מוקדם זה כאשר קיים ספק או ספק ניכר באשר לסיכוי התובע להצליח בתביעה כנגדו (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 444-446).
המצהיר מטעם התובעת והנתבעת נחקרו על תצהירם והצדדים סיכמו בעל-פה בעת הדיון. עד כה לא הגישו אסמכתאות בהתאם להחלטתי.
בחקירתו מסר מר אריק מימון הסבר לגבי האיחור בהגשת התביעה כאשר ציין כי בעלה של הנתבעת היה חולה ולאחר מכן הנתבעת עצמה היתה אצלו עם שני עורכי-דין ועברה על כל החשבוניות אולם לא חזרה. בנוסף, הסביר כי אמנם אכן מכרו את הבניין בשנת 2006 טרם נמסרה החזקה לקונים וכן אישר שלא ידוע לו שהנתבעת קנתה דירה חלופית.
בחקירתה הנתבעת אישרה כי מאז פטירתו של בעלה אינה משלמת דבר ועד אז שילמו 100 ש"ח כל חודש.
כמו-כן אישרה כי כל הזמן היו שיפוצים בבניין, ויש מעליות, איש קבלה ושומר בבניין ושכן היתה אצל מר מימון אשר הראה לה חשבון על סך 300,000 ש"ח ושעורך-דין קורזן לא רצה לטפל לה בעניין נשוא התביעה.
אומר מייד כי התביעה נתמכת במסמכים כגון תקנון, נסח טאבו, חוזה חכירה, התכתבויות עם עורך-דין קורזן, דף פירוט הוצאות שיפוצים ואחזקה שוטפת משנת 1997 עד 2007, המהווים ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה.
יתרה מכך, הנתבעת לא מכחישה את עצם קיום חובת תשלום ההוצאות אלא שמעלה טענות ביחס לסכום ההוצאות. אולם, לא הציגה שום תשתית חשבונאית ו/או הסבר מבוסס המעיד על כך שאכן היא צריכה לשלם סכום אחר מזה שנתבע.
החישוב שערך בא-כוח הנתבעת ביחס לסכום ששולם על-ידי חוכר אחר הינו שגוי שכן לא לקח בחשבון כי מעבר ל- 2500 ש"ח ששולם מידי חודש, שולם סכום ניכר נוסף של כ-70,000 ש"ח בפשרה (ראה סעיף 20 לתצהיר שצורף לבקשה למתן צו עיקול).
טענתה של הנתבעת ביחס למכירת הנכס על-ידי התובעת לצד ג' לא מעלה ולא מוסיפה בשלב זה דבר היות וטרם נמסרה החזקה לצד ג'.
באשר להכבדה, טוען בא-כוח הנתבעת כי צו העיקול מטרתו לשמר את המצב הקיים והמצב הקיים הוא כפי שהיה בשנת 1997 שלא שולמו דבר, אלא מה, הנתבעת מכרה את זכויותיה בנכס ועל-פי גרסת התובעת לא ידוע על נכסים נוספים שניתן להפרע אם ינתן פסק-דין. גרסה זו לא קרסה ויש בה כדי להצביע על חשד להכבדה.
באשר לטענת שיהוי ביחס לסעדים זמנים יפים דברי כב' השופט א' גרוניס ב- רע"א 8630/05 ניר שיתופי אגודה ארצית להתיישבות עובדי נ' עיריית הוד השרון (נבו):
'... אף כאשר נטען שיהוי בגדרה של בקשה למתן סעד זמני בוחן בית-המשפט את יסוד ההשתהות. ואולם, המועד ממנו נבדקת ההשתהות בהגשת בקשה למתן סעד זמני אינו המועד בו קמה עילת התביעה, אלא המועד בו קם הצורך בסעד זמני.'
וממשיך:
'בכדי לבדוק את טענת השיהוי במקרה דנא, עלינו לאתר את נקודת הזמן בה הפכו הנסיבות לכאלה המעוררות צורך בסעד זמני ואת משך הזמן שחלף ממועד זה ועד שהוגשה הבקשה למתן סעד זמני.'
במקרה דנא עצם העובדה שזכויותיה של התובעת נמכרו ואמורה למסור את החזקה בנכס ב-1/08 יש בה כדי לעורר את הצורך בסעד זמני כמבוקש.
מה גם שהמצהיר מטעם התובעת מסר הסבר לגבי הסיבות שבגינם לא הוגשה התביעה לפני כן (מחלתו ופטירתו של בעלה של הנתבעת, המתנה עד למכירת הנכס וכו').
בנסיבות העניין, ועל-פי הנתונים שעולים הן מהבקשה והן מהדיון שוכנעתי שעילת התביעה מבוססת על ראיות מהימנות לכאורה ושקיים חשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין אם לא ינתן צו העיקול. כמו-כן לאחר ששקלתי את איזון האינטרסים בין התובעת לנתבעת, הגעתי למסקנה שהנזק שייגרם לתובעת אם לא ינתן הצו, גובר על הנזק שייגרם לנתבעת אם ישאר הצו על כנו, מה גם שלא מצאתי שהבקשה הוגשה בחוסר תום-לב.
אשר-על-כן צו העיקול ישאר על כנו.
הנני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות הבקשה ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 1000 ש"ח כולל מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל."

2. פקיעתו של צו העיקול

ב- בש"א (ת"א-יפו) 25005/07[87] נפסק מפי כב' הרשם איתן אורנשטיין:

"לפני בקשה להכריז על פקיעת תוקפם של הסעדים הזמניים שניתנו לבקשת המבקשת כנגד המשיבים במסגרת סכסוך שהתנהל בין הצדדים, במוסד לבוררות של הבורסה ליהלומים הישראלית בע"מ (להלן: "מוסד הבוררות").
המבקשת הגישה ביום 5.6.07 תביעה למוסד הבוררות נגד חברת א.י.א יהלומים בע"מ (להלן: "החברה") ובעלי מניותיה מר איתן גרינברג ואברהם שטמברג (להלן: "הבעלים"), בגין חוב של 1,128,797 דולר המגיע לה לטענתה מהחברה. בנוסף תבעה המבקשת כאמור את הבעלים וכן את המשיב 1 (להלן: "המשיב") מכוח היותם ערבים לחובות החברה כלפיה. המשיב הכחיש את ערבותו למבקשת בגין חובות החברה.
במקביל, עתרה המבקשת לבית-משפט זה למתן סעדים זמניים. בית-המשפט נעתר לבקשה והורה על צו עיקול זמני על זכויות הנתבעים ובכללם על תכולת כספת. המשיבה 2, בת זוגו לשעבר של המשיב, טענה כי תכולת הכספת, ולמיצער מרביתה שייכת לה.
בעקבות דיון שהתקיים בבית-המשפט, בעקבות בקשת המשיבים לביטול העיקולים הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה תושהה ההחלטה בבקשה לביטול העיקולים של המבקש עד לאחר פניה שתוגש על-ידי מי מהצדדים. עוד הוסכם כי תינתן החלטה בבקשת המשיבה לביטול העיקול על תכולת הכספת, לאחר סיכומי הצדדים.
בין לבין, ביום 20.12.07 דחה המוסד לבוררות את תביעת המבקשת כנגד המשיב ונתן פסק-דין כדלקמן (להלן: "פסק-הדין"):
'לאור נסיבותיו החריגות ביותר של מקרה זה, ולאחר התלבטות ארוכה, החלטנו משיקולי צדק והגינות שלא לחייב את מר יצחק המל (המשיב – א.א.) בחובות חברת א.י.א בע"מ (החברה – א.א.) ולפיכך התביעה נדחית.'
בנסיבות אלה עתרו המשיבים למתן הצהרה לפי תקנה 370(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), להורות על ביטול העיקולים מחמת פקיעתם. המבקשת בתגובתה לבקשה עתרה להשהות את ההחלטה בדבר הפקיעה של העיקולים, עד לאחר מתן החלטה בערעור שהגישה על פסק-הדין. בתגובה זו נטען כי נפלה שגגה בפסק-הדין, סיכויי המבקשת בערעור הם טובים וכי הנזק שיגרם למבקשת אם יבוטלו העיקולים עולה על הנזק שיגרם למשיבים, אם לא יבוטלו העיקולים. עוד נטען בתגובה כי הליכי הערעור במוסד הבוררות הינם מהירים. המשיבים מתנגדים להשהייה של ההחלטה ועומדים על ביטול העיקולים.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות הגעתי למסקנה כי דין העיקולים להתבטל מחמת פקיעתם לפי תקנה 370(1) לתקנות ואף לגופו של עניין.
צו העיקול הושתת בעת הינתנו על תביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבים למוסד הבוררות. שעה שתביעתה נדחתה, השתנו פני הדברים לחלוטין שכן נשמטה התשתית עליה ניתן צו העיקול ובאופן שאין מקום יותר להשארת צו העיקול על כנו.
אמנם, הוגש ערעור על פסק-הדין, אך סבורני כי אין בהגשת הערעור כדי להצדיק השארת צו העיקול על כנו, במיוחד שבפסק-הדין נדחתה התביעה במלואה.
מעל ומעבר, המבקשת לא טרחה לתמוך את בקשתה בתצהיר, במיוחד שעה שטענה לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובתה, טענה שהיתה עליה חובה לתמוך אותה בתצהיר כדין בצירוף אסמכתאות. לא שוכנעתי לפיכך כי מאזן הנזקים תומך בהשארת צו העיקול על כנו, שעה שהתביעה נדחתה. בנסיבות אלה גם איני נדרש להחלטה לגופה בשאלת זכויות המשיבה על מרבית תכולת הכספת.
לאור כל האמור, אני נעתר לבקשת המשיבים ומצהיר על פקיעת העיקולים הזמניים כנגד המשיבים. יובהר, כי ביטול העיקולים הוא אך ורק כנגד משיבים אלה ולא כנגד המשיבים האחרים, אברהם שטמברג ואיתן גרינברג.
ביטול העיקולים יכנס לתוקף תוך 14 יום מהיום.
המזכירות תשגר בדחיפות את ההחלטה לבאי-כוח הצדדים.
לתשומת-לב המזכירות, כי העיקולים המבוטלים הם רק ביחס למשיבים המופיעים בכותרת ולא ביחס לצדדים אחרים שאינם צד לבקשה זו."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 182749/07[88] נפסק מפי כב' הרשם משה כהן:

"1. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם צו העיקול הזמני פקע.
2. בתאריך 4.12.07 ניתן צו עיקול זמני לפי בקשת המשיב (התובע), אשר נכנס לתוקפו ביום 5.12.07 עם הפקדת העירבונות בתיק.
3. על-פי תקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") וכן על-פי סעיף 5 לצו העיקול, על התובע למסור למבקשת (הנתבעת) את צו העיקול בתוך שלשה ימים.
תקנה 367(ב) לתקנות סד"א קובעת לאמור:
'העתק הצו, העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה והעתק כתב הערבות יומצאו במסירה אישית למשיב בתוך שלשה ימים, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו...'
צו העיקול הזמני שניתן בתיק זה קובע אף הוא את החובה למסור את הצו במועד האמור לעיל. סעיף 5 לצו קובע כדלהלן:
'המבקש/ים ימסור/ו במסירה אישית למשיב/ים העתקים מצו זה, מהבקשה ומהמסמכים המצורפים אליה וכתב הערבות, תוך 3 ימי עבודה של מזכירות בית-המשפט מיום מתן הצו (לא כולל יום מתן הצו).'
במקרה הנוכחי צו העיקול נמסר לנתבעת ביום 13.12.07. בהתחשב בימי שישי ושבת, שאינם ימי עבודה של מזכירות בית-המשפט, הרי שמדובר באיחור של שלשה ימים במסירת הצו ועל עובדה זו הצדדים אינם חלוקים.
סעיף 6 לצו העיקול הזמני קובע כדלהלן:
'צו זה יפקע על-פי האמור בתקנה 370 לתקנות.'
תקנה 370 לתקנות סד"א קובעת לאמור:
'סעד זמני יפקע:
(1)...
(2)...
(3) אם הצו הזמני ניתן במעמד צד אחד, למעט צו מניעה זמני, ולא הומצא למשיב במסירה אישית כאמור בתקנה 367(ב), זולת אם בית-המשפט קבע אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו.'
במקרה הנוכחי לא נקבע מועד מאוחר למסירת צו העיקול לנתבעת ומאחר והצו נמסר לה באיחור הרי שהוא פקע.
4. חשוב להבהיר שאין מקום להתייחס לאיחור במסירת צו העיקול הזמני כאל דבר של מה בכך. בפרט כשמדובר בצו זמני שניתן במעמד התובע בלבד וללא שיתוף הנתבע במתן הצו, דבר שיש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הנתבע. לכן קם הצורך המיוחד להמציא את הצו לנתבע במסירה אישית מהר ככל האפשר ומתקין התקנות העמיד תקופה זו על לא יותר משלשה ימים מיום מתן הצו.
לא מדובר במקרה זה בעניין דיוני גרידא אלא בעניין מהותי הנוגע להגנה על זכויות קנייניות של בעלי הדין, אשר פגיעה בהן חייבת להיות מדודה, זהירה ומידתית ככל האפשר.
5. איני מקבל את טענת התובע ולפיה בית-המשפט מוסמך להורות על אי-פקיעת הצו אף אם הוא נמסר באיחור.
אמנם בית-המשפט רשאי להורות על תקופה ארוכה יותר להמצאת צו העיקול הזמני לנתבע, אולם לשם כך על התובע להגיש בקשה וכן לפרט בה טעמים מיוחדים להארכת המועד.
על הצורך בקיום טעמים מיוחדים להארכת המועד לביצוע מסירת צו העיקול לנתבע עומדות תקנות 367(ב) וכן 370(ד) לתקנות סד"א.
גם תקנה 528 לתקנות סד"א מחייבת הבאת טעמים מיוחדים להארכת מועד הקבוע בחיקוק, ובמקרה דנן – תקנות סד"א.
6. במקרה הנוכחי הנתבעת הגישה את בקשתה לביטול צו העיקול עוד ביום 24.12.07 וחרף זאת התובע לא טרח להגיש בקשה להארכת המועד למסירת צו העיקול הזמני באיחור.
7. כמו-כן, לא מצאתי בטיעוני בא-כוח התובע, שנטענו בעל-פה בדיון שנערך במעמד הצדדים, טעם מיוחד ואף לא טעם כלשהו להארכת המועד.
העובדה שמדובר באיחור של שלשה ימים בלבד אינה עולה כדי טעם מיוחד להארכת המועד, שכן איחור אף של יום אחד בלבד טעון הסבר וטעם מיוחד להארכתו.
8. איני מקבל את טענת התובע ולפיה יש להתחשב בעובדה שכבר ניתן צו עיקול לאחר שבית-המשפט כבר מצא לנכון לתת אותו.
ראשית, הצו ניתן במעמד צד אחד ללא שמיעת עמדת הנתבעת ולכן קיימת אפשרות שהצו יבוטל לאחר שמיעת טענות הנתבעת לגופה של הבקשה.
שנית, סיכויי הבקשה למתן צו עיקול, כשלעצמם, אינם מהווים טעם מיוחד להארכת המועד למסירת צו העיקול הזמני לנתבעת.
9. התובע טען עוד שיש להתחשב בעובדה שבתאריך 10.12.07 נרשם עיקול מיטלטלין אצל הנתבעת ומשום כך היא ידעה על קיום צו העיקול עוד מיום 10.12.07 ובמועד זה טרם פקע צו העיקול ולכן אין מקום לביטול הצו.
איני מקבל טענה זו משום שידיעה בלבד של נתבע על קיום צו העיקול אינה עולה כדי קיום חובת התובע למסור לנתבע במסירה אישית את צו העיקול על כל צרופותיו המפורטים בתקנות סד"א.
כפי שציינתי לעיל, המדובר בצו עיקול זמני שיש בו משום פגיעה בזכות הקניין של הנתבע, שניתן במעמד התובע בלבד ולכן חשוב שהנתבע יקבל לידיו את מלוא המסמכים אשר עמדו לפני בית-המשפט בעת שנתן את הצו הזמני.
לפיכך ידיעת הנתבע על קיום צו העיקול ללא קבלת הצו וצרופותיו אינה מספיקה, מאחר ואינה מרפא את הפגיעה בזכותו הקניינית של הנתבע, משום שאינה מאפשרת לו לפעול לביטול צו העיקול הזמני.
יתירה מזאת, תקנה 367(ב) לתקנות סד"א מפרטת את המסמכים שעל התובע למסור לנתבע והם: העתק הצו, הבקשה לעיקול והמסמכים המצורפים אליה וכתב הערבות.
מסמכים אלה לא היו בידיעת הנתבעת ביום רישום עיקול המיטלטלין ולכן ידיעתה על קיום הצו, אם בכלל וכשלעצמה, אינה נחשבת למסירת צו העיקול לידיה.
לפיכך אין להתחשב בידיעה בלבד של הנתבעת אודות קיום צו העיקול מיום 10.12.07 על-מנת להורות על אי-פקיעת צו העיקול הזמני.
10. אין מקום לקבל את טענת התובע ולפיה כבר נתפסו כספים רבים בחשבונות הנתבעת וכי מדובר בנתבעת שהיא חברה בע"מ אשר יכולה להעלם.
טענה זו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד ויש בה דווקא כדי לחזק טענה שלא קיים יסוד לחשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין, שהרי התברר שלנתבעת יש כספים רבים ולכן אין הצדקה להכבדה על עסקיה בהטלת צו העיקול לטובת התובע.
11. אין ממש בטענת התובע ולפיה יש להתחשב בעובדה שבקשת הנתבעת לביטול צו העיקול הוגשה בחלוף 11 ימים מיום קבלת הצו. משום שהמועד להגשת בקשת הביטול הוא 30 ימים מיום קבלת הצו וכן משום שהגשת בקשה לביטול עיקול דורשת ימים אחדים של הערכות מצד הנתבעת.
12. לסיכום: צו העיקול על צרופותיו נמסר לנתבעת באיחור ובניגוד לאמור בתקנה 367(ב) לתקנות סד"א ובניגוד לאמור בצו העיקול הזמני ולכן הוא פקע מכוח הוראות תקנה 370(3) לתקנות סד"א.
13. למען הסר ספק אני מורה על ביטול צו העיקול הזמני, שניתן בתיק זה ביום 4.12.07.
לנוכח האמור לעיל, מתייתר הדיון בבקשה לביטול העיקול לגופו של עניין.
14. בתום הדיון ביקשה הנתבעת לחלט את הערבון, אולם הבקשה כללית ולא מפורטת כדבעי. הנתבעת לא טענה שנגרמו לה נזקים או הוצאות עקב מתן הצו ולא הובאו על-ידה ראיות כלשהן להוכחת נזק ואף לא ראיות מינימאליות לכך ומשום כך לא ניתן להיעתר לבקשה כפי שהוגשה."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 176501/06[89] נפסק מפי כב' הרשם משה כהן:

"1. השאלה הטעונה הכרעה ובה נחלקו הצדדים היא האם בקשה לחילוט ערבון יש להגיש בתוך זמן מסויים או שאין הגבלה על מועד הגשתה.
2. בתאריך 16.10.06 הגיש המשיב (התובע) תביעה נגד המבקשים (הנתבעים) על סך 190,000 ש"ח ובתאריך 18.10.06 הגיש בקשה להטלת עיקול זמני על כספי ורכוש הנתבעים.
בתאריך 19.10.06 דחה בית-המשפט את בקשת העיקול משום שהתובע לא הציג ראיות מהימנות לכאורה בדבר קיום עילת תביעה, כנדרש על-פי תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א").
התובע ערער על החלטה זו וביום 25.10.06 התקבל הערעור והוטל עיקול כמבוקש, בכפוף להפקדת ערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח וערבון בסך 15,000 ש"ח.
בתאריך 19.11.07 הגישו הנתבעים בקשה לביטול צו העיקול הזמני ובתאריך 2.1.07 התקבלה בקשתם וצו העיקול בוטל. ביום זה פקע צו העיקול כאמור בתקנה 370(4) לתקנות סד"א.
בתאריך 7.3.07 הנתבעים ביקשו לחלט את הערבון.
3. התובע ביקש לדחות את בקשת הנתבעים לחילוט הערבון, בין היתר, משום שבקשתם הוגשה באיחור, דהיינו – לאחר חלוף שישים הימים מיום פקיעת צו העיקול כאמור בתקנה 371(ד) לתקנות סד"א. לטענת התובע בחלוף תקופת השישים ימים יש להשיב לו את הערבון באופן אוטומטי. כמו-כן, במקרה זה הנתבעים לא הביאו טעם מיוחד או הסבר כלשהו לאיחור בהגשת בקשתם לחילוט הערבון.
4. מנגד טענו הנתבעים שתקנה 371(ד) לתקנות סד"א אינה קובעת מועד להגשת בקשה לחילוט ערבון. המועד הקבוע בתקנה הוא המועד אשר בו יש להשיב את הערבון לתובע והוא לא יקדם משישים ימים מיום פקיעת הצו. לפיכך, טענו הנתבעים, שבקשתם הוגשה כדין ולא באיחור וכי במועד הגשת בקשתם טרם הושב הערבון לתובע ולכן יש לדחות את טענתו.
מלבד טענה מקדמית זו טענו הצדדים גם לגופו של עניין, דהיינו – האם נגרמו לנתבעים נזק או הוצאות עקב מתן הצו הזמני והאם בקשת העיקול היתה סבירה בנסיבות העניין. אולם תחילה יש להכריע במחלוקת שהובאה לעיל, משום שיש בה כדי לייתר את הדיון בבקשה גופה.
5. המחלוקת שבין הצדדים נשלטת על-ידי תקנות 364, 370 ו-371 לתקנות סד"א.
תקנה 364 לתקנות סד"א קובעת לאמור:
'(א) בית-המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב), וכן ערבות מספקת, להנחת-דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית-המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) בית-המשפט רשאי לצוות על הפקדת ערבון בנוסף לאמור בתקנת-משנה (א), אם שוכנע כי הדבר צודק וראוי בנסיבות העניין; בית-המשפט לא ייתן סעד זמני במעמד צד אחד אלא בכפוף להפקדת ערבון בנוסף לאמור בתקנת-משנה (א), זולת אם שוכנע כי בנסיבות העניין צודק וראוי לפטור מהפקדת הערבון.
(ג) סכום הערבון לא יעלה על 50,000 שקלים חדשים; בית-המשפט רשאי, אם ראה שהדבר מוצדק מטעמים מיוחדים שיירשמו, להגדיל את סכום הערבון מעבר לסכום האמור או להתנות את מתן הצו במתן ערבון אחר.
(ד)...'
תקנה 371 לתקנות סד"א עוסקת בחילוט ערובות והיא קובעת לאמור:
'(א) פקע הצו הזמני, יהיה בית-המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט הערבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק-הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות העניין; חילוט הערבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם.
(ב) חילוט הערבון אינו גורע מזכותו של מי שהערבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה במסגרת ההליך או בדרך של הגשת תובענה חדשה לפי כל דין, ובלבד שלא ישולם פיצוי יתר.
(ג) לא הוגשה לבית-המשפט תובענה או בקשה לפיצויים בגין נזק עקב מתן הצו הזמני, בתוך שישה חודשים מהמועד שפקע הצו הזמני, יוחזר למבקש כתב הערבות; בית-המשפט רשאי לקבוע מועד אחר אם ראה שהדבר מוצדק, מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ד) הופקד ערבון ולא חולט או חולט מקצתו – תוחזר יתרת הערבון למבקש בתוך שישים ימים מהמועד שפקע הצו הזמני; הוגשה בתוך שישים הימים בקשה לחילוט הערבון, רשאי בית-המשפט לעכב את החזרת הערבון עד למתן החלטה בבקשה.'
6. בתי-המשפט שכבר התייחסו לסוגיה זו קבעו לרוב את הכלל ולפיו תקנה 371(ד) לתקנות סד"א קובעת מועד להגשת הבקשה לחילוט ערבון.
ראו למשל את קביעת בית-המשפט בפרשת מוריס בלישה, שם נפסק כדלהלן:
'צא ולמד, במקום שהצו הזמני פקע וחלפו שישים יום ממועד פקיעתו מבלי שהערבון חולט כולו או מקצתו, זכאי המבקש לקבל בחזרה את הערבון ולבית-המשפט אין שיקול-דעת בעניין.'
ראו בש"א (ת"א) 1204/06 מוריס בלישה ואח' נ' טיב טירת צבי 2000, תק-מח 2006(1) 13503 (2006).
קביעה דומה ניתנה על דעת בית-המשפט בפרשת ציפי צ'רני בה נפסק כדלהלן:
'עוד אציין כי הבקשה לחילוט ערבון מוגבלת בזמן. לפי תקנה 371(ב) יש לבקש את החילוט תוך 60 ימים מיום פקיעת הצו שאחרת יורה בית-המשפט על החזרת הערבון.'
ראו בש"א (חי') 9546/03 ציפי צ'רני נ' נעמי רוזנצוייג, תק-מח 2003(4) 7591 (2003).
דהיינו, בטרם ידון בית-המשפט בשאלה האם יש מקום להורות על חילוט הערבון בנסיבות העניין, הרי שתחילה יש לבחון האם בקשת החילוט הוגשה במועד.
דעה דומה הובעה גם בפרשת בנק אינווסטק ישראל בע"מ, שם נקבע כי:
'בקשה לחילוט הערבון תוגש תוך 60 יום ממועד פקיעת הצו הזמני.'
ראו בש"א (חי') 14320/04 בנק אינווסטק (ישראל) בע"מ נ' בן שאול (השקעות בע"מ) ואח', תק-מח 2004(4) 5994 (2004).
כך גם נפסק בפרשת שערי העיר חברה להשקעות בע"מ, שם נקבע כי:
'מועדים שונים להגשת בקשה לחילוט הערבון (60 יום) או לפיצוי במסגרת הערובות האחרות (6 חודשים) ולהשבתן של אלו, אם לא הוגשה בקשה כאמור.'
ראו בש"א (ת"א) 161195/05 שערי העיר חברה להשקעות בע"מ נ' פרוזבול אחזקות ובניין בע"מ, תק-של 2007(2) 12900 (2007).
העובדה שהערבון לא הושב לתובע מייד בתום שישים הימים הקבועים בתקנה 371(ד) לתקנות סד"א אינה מכשירה את הגשת הבקשה לחילוט הערבון לאחר חלוף שישים הימים. במידה ובכל זאת תוגש בקשה לחילוט הרי שהיא תדחה משיימצא שחלפו שישים ימים מיום פקיעת הצו הזמני והערבון טרם הושב לתובע.
דעה דומה הובאה בפרשת חפץ, שם נפסק כדלהלן:
'על-פי תקנה 371(ד) לתקנות, במקרה בו הופקד ערבון ולא חולט, על בית-המשפט להחזיר את הערבון למבקש תוך 60 יום מהמועד בו פקע הצו הזמני ואין לבית-המשפט שיקול-דעת בעניין זה.
ההוראה, שבתקנה זו, הינה הוראה מצווה, ועל בית-המשפט לפעול על פיה ככתבה וכלשונה.
השוואת פסקה (ג), שדנה בערבות עם הוראת פסקה (ד) של תקנה 371, הדנה בערבון, מראה, שבעניין החזר ערבון אין לבית-המשפט שיקול-דעת להארכת המועד של 60 הימים, כפי שיש לעניין הארכת המועד של ששת החודשים להחזרת כתב הערבות.
במקרה דנן, צו העיקול פקע בהחלטת בית-המשפט מיום 14.2.06. משלא הוגשה בקשה לחילוט הערבון עד יום 23.4.06 (בהתחשב בפגרת בתי-המשפט), קמה זכאותם של המשיבים לקבל חזרה לידיהם את הערבון, שהפקידו ובית-המשפט מחוייב להשיב להם את הערבון, בהתאם לתקנה 371(ד) הנ"ל.'
ראו בש"א (רח') 2144/06 חפץ מור נ' חפץ גינדי ואח', תק-של 2006(3) 14493 (2006).
על-פי הפסיקה שהובאה עד כה עולה שהגשת בקשה לחילוט ערבון מוגבלת בזמן ויש להגישה בתוך שישים ימים מיום פקיעת צו העיקול הזמני.
7. דעה שונה מזו שהובאה לעיל ניתנה בפרשת יברבאום מרדכי, שם נפסק (בדומה לטענת הנתבעים כאן) כדלהלן:
'ויודגש, תקנה 371 אינה קובעת כי המועד להגשת בקשה לחילוט ערבון הינו בתוך 60 יום מיום פקיעת הצו, כנטען על-ידי המשיבים. התקנה קובעת, כי יש להשיב את יתרת הערבון למבקש בתוך 60 יום מן המועד בו פקע הצו, אלא אם הוגשה בתוך מועד זה בקשה לחילוט הערבון. במקרה שכזה, תעוכב השבת הערבון עד למתן החלטה בבקשה לחילוטו. מכאן, כי אין התקנות קובעות קביעה אופרטיבית לעניין המועד בו יש להגיש בקשה לחילוט ערבון.'
ראו בש"א (כ"ס) 1815/07 יברבאום מרדכי ואח' נ' חברת טעים לי בפה בע"מ ואח', תק-של 2007(2) 7705
(2007).
8. אני סבור שהדין הוא כפי שהובא בפסיקה הרחבה שפורטה לעיל, דהיינו שהגשת בקשה לחילוט ערבון מוגבלת בזמן.
כמו-כן, אני סבור שגם אם אין בלשון תקנה 371(ד) לתקנות סד"א הוראה מפורשת בדבר המועד להגשת הבקשה לחילוט ערבון, הרי שיש לפרש את התקנה על-פי האמור בה וממנו עולה שבקשת החילוט צריכה להיות מוגשת בתוך שישים ימים מיום פקיעת הצו וכי אם היא תוגש בחלוף התקופה הרי שממילא יתברר שלא ניתן לחלט את הערבון בשל חלוף שישים ימים ממועד פקיעת הצו ולכן התוצאה היא שדין בקשת החילוט להידחות.
ההיגיון המשפטי הקיים בהוראת תקנה זו הוא שערבון הינו בטוחה חפצית והיא יקרה ומכבידה על התובע שמפקיד אותה. משום כך קם הצורך להורות על השבתו מהר ככל האפשר ולכן נקבעה תקופה מוגדרת של שישים ימים לביצוע ההשבה וזאת בהתחשב בעובדה שהסעד הזמני כבר פקע.
על כוונת מתקין התקנות ניתן ללמוד מנוסח תקנה 371(ד) לתקנות סד"א ולפיה נקבע, בין היתר, כי:
'הוגשה בתוך שישים הימים בקשה לחילוט הערבון, רשאי בית-המשפט לעכב את החזרת הערבון עד למתן החלטה בבקשה.'
משמעות הדברים היא שאם הוגשה בקשה לחילוט ערבון לאחר שחלפו שישים הימים מיום פקיעת צו העיקול הרי שבית-המשפט אינו רשאי לעכב את החזרת הערבון עד למתן החלטה בבקשה והדיון לגופה של הבקשה התייתר.
כך גם עולה מלשון הרישא של תקנה 371(ד) לתקנות סד"א הקובעת לאמור:
'הופקד ערבון ולא חולט או חולט מקצתו – תוחזר יתרת הערבון למבקש בתוך שישים ימים מהמועד שפקע הצו הזמני.'
התקנה מנוסחת בלשון צווי שאינו מותיר לבית-המשפט שיקול-דעת לקבוע שלא להשיב את הערבון במקרה בו חלפו שישים הימים, למעט עיכוב השבת הפיקדון וזאת רק אם הוגשה בקשת חילוט בתוך תקופת שישים הימים. פרשנות אחרת תהא מנוגדת לאמור בתקנה.
מכאן המסקנה שתקנה 371(ד) לתקנות סד"א מחייבת להגיש את הבקשה לחילוט ערבון בתוך שישים ימים מיום פקיעת צו העיקול הזמני.
קביעה זו משתמעת ונלמדת מלשון התקנה עצמה וזו גם המשמעות המעשית של התקנה, דהיינו – אף אם תוגש בקשה לחילוט ערבון לאחר חלוף תקופת שישים הימים מיום פקיעת הצו וזאת בטענה שתקנה 371(ד) לתקנות סד"א אינה קובעת מועד להגשת בקשת החילוט, הרי שהבקשה ממילא תדחה משום שהיא מיותרת, שהרי בית-המשפט מחוייב להורות על השבת הערבון משום שחלפו שישים הימים מיום פקיעת צו העיקול.
9. במקרה הנוכחי הבקשה לחילוט הערבון הוגשה לאחר שחלפו שישים הימים מיום פקיעת צו העיקול הזמני ומשום כך דינה להידחות, הן משום שהוגשה באיחור והן משום שתקנה 371(ד) לתקנות סד"א מורה להשיב את הערבון לתובע.
10. יצויין כי אין באמור לעיל כדי לסתום את הגולל על דרישת הנתבעים לקבל פיצוי מהתובע על נזקיהם הנטענים, ככל שנגרמו כאלה, וזאת בדרכים אחרות שאינן במסגרת בקשה לחילוט הערבון."
ב- בש"א (כ"ס) 4836/07[90] נפסק מפי כב' הרשמת גלית אוסי-שרעבי:

"המבקשת הגישה בקשה לביטול צו העיקול הזמני שהוטל במעמד צד אחד ביום 26.08.2007, מן הטעם כי הצו לא הומצא למבקשת במסירה אישית עד ליום הגשת בקשתה, ונודע לה על קיומו רק בדיעבד מאת המחזיקה.
א. טענות הצדדים
1. הבקשה נתמכה בתצהיר מנהל המבקשת ובעל מניות המיעוט בה, הוא הנתבע 4 בתביעה העיקרית.
2. נטען בתצהיר כי משנודע למבקשת דבר קיומו של צו העיקול, פנתה לבא-כוח המשיבה בבקשה להמצאת העתק הבקשה להטלת צו העיקול וקבלת אישור המסירה בדבר המצאתו למבקשת.
בתגובתו טען בא-כוח המשיבה כי צו העיקול והבקשה נמסרו לפני זמן רב וכי בא-כוח הקודם של המבקשת והנתבעים הנוספים, שוחח עימו גם לעניין העיקולים.
בא-כוח המבקשת שלח בקשה נוספת לבא-כוח המשיבה לקבלת הצו ואישור המסירה, אך לא נענה. עורך-דינה הקודם של המבקשת הודיע לבא-כוח המבקשת דהיום, כי לא שוחח עם בא-כוח המשיבה בנוגע לעיקולים הזמניים, אלא בנוגע לקבלת אורכה להגשת כתב הגנה.
3. לטענת המבקשת, מאחר והצו לא הומצא לה בתוך 3 ימים מנתינתו, ולאור הוראת תקנה 370(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הרי הצו פקע.
4. המשיבה בתגובתה טוענת כי הצו הומצא למבקשת כבר בחודש ספטמבר 2007, ולפיכך בקשת המבקשת לביטול העיקול הוגשה באיחור ודינה להידחות.
כן טוענת המשיבה, כי המבקשת לא טענה כי לא ידעה על קיומו של צו העיקול ו"שתיקתה" זו מצביעה על חוסר תום-לב מצידה.
5. לשיטת המשיבה, המבקשת ידעה על קיומו של צו העיקול, הן מאחר והצו הומצא למחזיק, חברת "פרידש" ביום 05.09.2007, והמבקשת הינה בעלת 50% מהמניות בחברה זו, הן מאחר ובא-כוח הקודם אישר בפני בא-כוח המשיבה כי ידע על דבר קיומו של צו העיקול הזמני, והן מאחר שאחיו של מנהל המבקשת, שהינו אחד הנתבעים בתיק, ידע על קיומו של צו העיקול וברור כי הביא את הדבר לידיעת המבקשת.
6. תגובת המשיבה נתמכה בתצהיר מטעם אחד ממנהליה וכן בתצהיר פקיד המסירות. נטען, כי נעשו נסיונות חוזרים ונשנים לביצוע מסירת צו העיקול בכתובת המבקשת, כרשום אצל רשם החברות, אך נסיונות אלה לא צלחו.
השליח ניסה למסור המסמכים למנהל המבקשת ביום 30.08.2007, אך המקום היה סגור.
בביקורו במקום פעם נוספת ביום 16.09.2007, נמסר כתב התביעה למנהל המבקשת, אשר סירב לחתום על אישור המסירה.
ביחס לעיקול הזמני אמר מנהל המבקשת לפקיד המסירות, כי יש להמציאו לאחיו, ופקיד המסירות אכן המציאו לאשת האח.
7. בתשובתה לתגובת המשיבה טענה המבקשת כי גם המסירה לאשת אחיו של מנהל המבקשת, בוצעה באיחור וממילא אינה מהווה המצאה כדין למבקשת.
כן נטען כי לא ברור מדוע פקיד המסירות לא פעל לביצוע המסירה למנהל המבקשת מיום 30.08.2007 עד ליום 16.09.2007.
8. בדיון שנערך בפני טען בא-כוח המבקשת כי נודע למבקשת לראשונה על קיומו של צו העיקול רק ביום 15.11.2007.
כן נטען כי פקיד המסירות מטעם המשיבה לא התייצב לדיון וכי הגישה הרווחת בפסיקת בית-המשפט הינה זו המדקדקת בחובת המצאת צו העיקול במועד לנתבע ואילו הגישה עליה סומכת המשיבה, הינה חריגה ואין לפסוק על פיה במקרה דנן.
9. בא-כוח המשיבה טען כי לא נטען בתצהיר המבקשת מועד ידיעתה לראשונה אודות צו העיקול, כן טען כי לא היה מחובת פקיד המסירות להתייצב לדיון, שעה שלא נתבקש זימונו על-ידי בא-כוח המבקשת.
כן ביקש בא-כוח המשיבה להסתמך על פסיקת בתי-המשפט אשר הכירה בעיקרון הידיעה, כך שלמבקשת היתה ידיעה אודות קיומו של צו העיקול במועד המצאתו למחזיקה.
עוד נטען כי בית-המשפט ממילא יכול להאריך אף בדיעבד את המועד להמצאת הצו וכי נמנעה המבקשת מלצרף אסמכתא מטעם בא-כוח הקודם בדבר ידיעתו או אי-ידיעתו אודות קיומו של הצו, שעה שטיפל בענייני המבקשת.
כן טען בא-כוח המשיבה כי המבקשת ממילא לא הצביעה על נזק שנגרם לה כתוצאה מאי-המצאת הצו במועד.
ב. דיון
10. אכן לפי לשונו של צו העיקול, היה על המשיבה להמציא העתק הבקשה להטלת העיקול והצו למבקשת בתוך 3 ימים ממועד היכנס הצו לתוקפו.
לפי תקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המצאה כאמור יש לבצע בתוך 3 ימים, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שירשמו.
ביום 29.08.2007, הופקדו הערבויות כתנאי להוצאת צו העיקול ומכאן, שעד ליום 03.09.2007 היה על המשיבה להמציא הצו והבקשה למבקשת.
11. בהתאם לתקנה 370(3), אם הצו לא הומצא לנתבע בתוך המועד האמור, הצו יפקע, זולת אם בית-המשפט קבע אחרת, מטעמים מיוחדים שירשמו.
12. אין בידי לקבל טענת המבקשת כי אין להתייחס לאמור בתצהיר פקיד המסירות מטעם המשיבה, מחמת שהלה לא התייצב לדיון שנערך במעמד הצדדים.
לפי תקנה 522(ב), היתה רשאית המבקשת להודיע לבא-כוח המשיבה כי ברצונה לחקור את פקיד המסירות.
המבקשת לא טענה כי עשתה כן, ומכאן לא היתה חובה על פקיד המסירות להתייצב לדיון בהיעדר בקשה מוקדמת לזימונו, שכן אינו בעל דין בתיק.
13. בנסיבות אלה, יש מקום להתייחס לאמור בתצהיר פקיד המסירות מטעם המשיבה. מתצהיר זה עולה כי ביום 30.08.2007, בעת שביצע מסירה לנתבע 2, הפנה אותו הלה לבצע מסירה בעבור המבקשת, באמצעות מנהלה מר סילמן דוד, הנתבע 4.
באותו יום, נעשה ניסיון לבצע מסירה אצל מנהל המבקשת, אך המקום היה סגור, הבית חשוך והאינטרקום קרוע, כנטען בסעיף 4 לתצהיר פקיד המסירות.
ביום 16.09.2007 נעשה ניסיון נוסף להמצאת התביעה והצו לנתבע 4, מנהל המבקשת. בעוד זה קיבל את התביעה, אך סירב לחתום על אישור המסירה, הפנה הוא את פקיד המסירות לביצוע המצאת צו העיקול, לנתבע 2.
היינו, עולה מתצהירו של פקיד המסירות, כשגרסתו בשלב זה לא נסתרה, כי מנהל המבקשת ממש לא קיבל לידיו את צו העיקול והפנה את פקיד המסירות למוסרו לנתבע 2, אשר על-פי רישומי רשם החברות, אינו מנהל המבקשת ואינו בעל מניות בה.
14. גם אם בפועל לא נמסר צו העיקול למנהל המבקשת, הרי נוכח העולה מתצהיר פקיד המסירות, הלה ידע לכל המאוחר ביום 16.09.2007 דבר קיומו, שכן נטען כי הפנה את פקיד המסירות להמציאו לידי אחיו, הנתבע 2.
המבקשת עצמה, שתצהירה נתמך בתצהיר מטעם מנהלה, הנתבע 4, לא טענה מפורשות מהו המועד בו נודע לה לראשונה דבר קיומו של צו העיקול, וטענה מפורשות לעניין זה נטענה רק בדיון, על-ידי בא-כוח המבקשת, בלא שנתמכה בתצהיר מטעם המבקשת. המבקשת אף לא צרפה תצהיר מטעם מנהלה לעניין זה, גם בתמיכה לתשובתה לתגובת המשיבה, ונוכח העולה מתצהיר פקיד המסירות.
15. בקשה לביטול עיקול יש להגיש בתוך 30 יום.
הבקשה לביטול הצו הוגשה רק ביום 28.11.2007, היינו למעלה מחודשיים ימים מהמועד בו נודע למנהל המבקשת דבר קיומו, כעולה מתצהר פקיד המסירות.
כבר מטעם זה, ניתן להורות על דחיית הבקשה.
16. יחד עם זאת, לגופו של עניין, באם אכן נראה בהמצאת הצו למנהל המבקשת ביום 16.09.2007, מסירה כדין, הרי אכן זו בוצעה, לכאורה, באיחור.
הגם שפקיד המסירות עשה ניסיון להמצאת הצו ביום 30.08.2007 למנהל המבקשת, לא נתנה המשיבה הסבר לכך שניסיון שני לביצוע ההמצאה נעשה רק ביום 16.09.2007.
יחד עם זאת, נטען בתצהיר פקיד המסירות כי כבר ביום 30.08.2007 בוצעה מסירה לנתבע 2, אחיו של מנהל המבקשת והלה הפנה את פקיד המסירות להמצאת הצו לידי מנהל המבקשת.
אולם, מנהל המבקשת עצמו, ביום 16.09.2007, הפנה את פקיד המסירות לבצע המצאה של צו העיקול דווקא אצל אחיו, הנתבע 2, שאצלו ביקש פקיד המסירות מלכתחילה לבצע את המסירה כבר ביום 30.08.2007, היינו בתוך המועד שקבע בית-המשפט.
באם מנהל המבקשת עצמו סבור היה כי המצאת הצו למבקשת יש לבצע בכתובת אחיו, ואילו האח הפנה את פקיד המסירות לביצוע המסירה אצל מנהל המבקשת דווקא, הרי אין לזקוף לחובת המשיבה את אי-המצאת צו העיקול מלכתחילה למנהל המבקשת בתוך המועד שקבע בית-המשפט.
נוכח התנהגות זו של מנהל המבקשת ואחיו, אין מקום כי זו תוביל לכך שהמבקשת "תזכה" בהכרזה על פקיעת הצו, לאחר שמנהלה ממש נמנע מלקבל עבורה את צו העיקול.
הנה כי כן, גם אם הבקשה לביטול העיקול היתה מוגשת במועד, הייתי מגיעה למסקנה כי אין מקום להיעתר לה לגופה.
17. ממילא בנסיבות העניין, היה מקום לטעמי, להורות כי אין בהתנהגות המשיבה כדי להוביל לפקיעת צו העיקול מעיקרו.
לא נעלם מעיני, כי קיימת גישה בפסיקת בתי-המשפט המדקדקת בעמידה דווקנית על הוראות תקנה 367(ב) וזאת נוכח מהותו של צו העיקול והשלכתו על קניינו של הנתבע.
יחד עם זאת, לטעמי, יש לבדוק כל מקרה לגופו, ובכל הכבוד, מצטרפת אני לדעת אלו הסבורים כי 'פקיעת העיקול גם היא אינה בכל מצב 'פקיעה מדעיקרא', אלא 'פקיעה יחסית' (על משקל 'בטלות יחסית'). לא בכל ההקשרים נכון יהיה להתייחס לעיקול, שניתן במעמד צד אחד ושפקע מתוקף הוראת תקנה 370 לתקנות, כאל עיקול שכמוהו כאין וכאפס, כאילו מעולם לא היה קיים.' (ראה ב- רע"א (י-ם) 3193/07 מיראל תעשיות טקסטיל בע"מ נ' ציון טכנולוגיות, נבו הוצאה לאור בע"מ.
וכן:
'בעיקרון, מן הראוי כי בית-משפט יתן משקל רב למועדים שנקבעו בחיקוקים... ברם, כפי שהסביר לאחרונה בית-המשפט העליון... כאשר אין לצד שכנגד כל תועלת בשמירת לוח הזמנים, ולא נגרם נזק מערכתי, אין להקפיד על המועדים הקפדת יתר... במקרה שלפנינו, נודע למערער על העיקול הזמני, בדיעבד ולכן כיום אין באי-המצאת המסמכים לנתבע כל חשיבות, או למצער החשיבות מועטת ביותר, אשר בכל מקרה אינה מגיעה לכדי עילה לפסלות צו העיקול או לפקיעתו.' (ראה בר"ע (י-ם) 3403/01 זיזה נ' עורך-דין אריה יעקב, פ"מ התשס"א(1) 756)
במקרה דנן, המבקשת לא טענה לנזק כלשהו שנגרם לה מאי-המצאת הצו במועד לכאורה.
18. נוכח כל האמור לעיל, ובראש ובראשונה, מאחר והבקשה הוגשה באיחור, מצאתי לדחותה."

ב- בש"א (רמ') 3568/07[91] נפסק מפי כב' הרשם דן סעדון:

"לפני בקשה לבטל צו עיקול זמני ולחילופין לקבוע כי צו זה פקע.
העובדות הצריכות לעניין
ביום 7.8.07 הגישה המשיבה תביעה כספית על-סך 65,056.32 ש"ח בגין חוב עבור אספקת גז. במקביל הגישה המשיבה בקשה למתן צו עיקול על נכסי המבקשת (בש"א 3041/07; להלן: "הבקשה הראשונה"). בבקשה נטען כי קיימת למשיבה עילת תביעה הנתמכת בראיות מהימנות לכאורה וכי קיים חשש להברחת נכסים על-ידי ההנתבעים או מי מהם. הבקשה הראשונה נתמכה בשקים שניתנו לפקודת המשיבה או בא-כוחה וכן בכרטסת שבה פורטו התנועות בחשבון המבקשת אצל המשיבה. בית-המשפט נתן צו עיקול בהתאם למבוקש.
ביום 30.8.07 הוגשה בקשה לביטול צו העיקול נשוא הבקשה הראשונה. במסגרת הבקשה נטען בין היתר כי צו עיקול פקע עקב אי-המצאת המסמכים הנדרשים למבקשת. עוד נטען בבקשה כי המבקשת איננה חבה כספים למשיבה. המשיבה הגיבה לבקשה זו. בתגובתה ציינה כי צו העיקול ויתר המסמכים הנדרשים הומצאו כדין למבקשת. לעניין טענת היעדר החוב שהועלתה ציינה המשיבה כי הכרטסת שצורפה לבקשתה למתן צו עיקול מהווה "רשומה מוסדית" כמשמעותה בסעיף 35 לפקודת הראיות. כמו-כן צירפה המשיבה לתגובתה העתקי חשבוניות מס וכן תצהיר מטעמה של הגב' מירי סרור בו נאמר כי הוא ניתן בתמיכה להגשת "רשומה מוסדית" במסגרת בש"א 3041/07. בתצהיר צויין כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות כתנאי לקבילות הכרטסת נשוא בש"א 3041/07.
במסגרת דיון בבקשה הראשונה קבע בית-המשפט, בהסכמת הצדדים, ביום 9.9.07 כי צו העיקול פקע וכי אין בדבר כדי למנוע מן המשיבה להגיש בקשה חוזרת למתן צו עיקול. ואמנם, המשיבה לא הרימה ידיים והיא שבה והגישה בקשה חוזרת למתן צו עיקול כנגד המבקשת (בש"א 3334/07). גם הפעם נעתר בית-המשפט לבקשה והוציא מלפניו החלטה לפיה יינתן צו עיקול בכפוף להפקדת בטוחות כאלה ואחרות. בתגובה שבה המבקשת והגישה בקשה זו (בש"א 3568/07) לביטולו או להצהרה על בטלותו של צו העיקול.
בקשה זו נסמכת על 3 אדנים:
האדן האחד, צו העיקול פקע עקב כך שלא בוצעה המצאה כדין של צו העיקול למבקשים באשר צו העיקול וכן עותק כתב ההתחייבות וכן כתב ערבות צד ג' לא צורפו לעיון המבקשת. טענה זו של המבקשת נסמכת בתחילה על מכתבה ולאחר מכן על עדותה של עורך-דין אילת גרמה שהיתה באת-כוחה.
האדן השני, דין צו העיקול להתבטל שכן לא הומצאו ראיות קבילות לגבי חובה של המבקשת למשיבה. כך, נטען כי הבקשה אינה נתמכת בהסכם התקשרות ראשי בין הצדדים, שהוא מסמך מהותי. כמו-כן, ולנוכח העובדה כי המבקשת כופרת בקבילות התדפיסים התומכים בבקשת המשיבה למתן צו העיקול ובהיותם "רשומה מוסדית" היה על המשיבה לצרף תצהיר המפרט כיצד התקיימו בתדפיסים שצורפו התנאים להכשרתם כראיה קבילה.
האדן השלישי, טענת היעדר סמכות מקומית. לטענת המבקשת, בית-משפט השלום בתל-אביב הוא המוסמך לדון בתובענה זו לנוכח מקום מושבה של המבקשת. כיוון שכך, נעדר בית-משפט זה סמכות מקומית לדון בתובענה וכפועל יוצא דין ההחלטה בדבר מתן צו העיקול בטלות או ביטול.
דיון ומסקנות
להלן אדון בטענות המבקשת, לאו דווקא לפי סדר הופעתם לעיל.
היעדר סמכות מקומית
אין ממש בטענת המבקשת לעניין ביטולו או בטלותו של סעד זמני שניתן בחוסר סמכות מקומית, במובחן מחוסר סמכות עניינית. הטעם לכך הוא כפול:
ראשית, טענה להיעדר סמכות מקומית יש לטעון כידוע כבר "בהזדמנות הראשונה" שיש לבעל הדין. בענייננו נראה כי ההזדמנות הראשונה להעלאת טענה זו היה כבר במסגרת הבקשה הראשונה לביטול צו העיקול. במסגרת זו היתה חובה על המבקשת לרכז את כל הטענות שהיה בהן, לשיטתן, להביא לביטולו או להצהרה על בטלותו של הסעד הזמני. מכיוון שאין חולק שבמסגרת הבקשה הראשונה לא בא זכרה של טענת היעדר סמכות מקומית ברי כי ככל שהיה פגם כאמור הרי שהוא מתרפא בשתיקתם של המבקשת ובהימנעותה מלהעלות טענה זו "בהזדמנות הראשונה". שנית, סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט קובע: 'מצא בית-משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית-משפט או של בית-דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית-המשפט או לבית-הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית-המשפט הקודם'. נמצא, כי לבית-המשפט הנעבר סמכות להמשיך בדיון בתיק מן השלב אליו הגיע בית-המשפט המעביר ומכאן שאין בהכרח פגם בסעד זמני שניתן בהיעדר סמכות מקומית. גם בספרו של זוסמן מגיע המחבר למסקנה דומה בציינו:
'נתן בית-המשפט סעד זמני כגון שהטיל עיקול או הוציא צו מניעה זמני ולאחר מכן העביר את העניין לבית-משפט אחר מכוח סעיף 79 לחוק בתי-המשפט, הסעד נשאר בעינו עד שלא בוטל על-ידי בית-המשפט שאליו הועבר העניין' (זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 92).
לאור האמור אני דוחה טענה זו של המבקשת.
היעדר מסמך מהותי וראיות קבילות התומכות בעילת התביעה
ראשית אציין כי יש לדחות את הטענה בדבר אי-צירופו של "הסכם ראשי" או "הסכם מסגרת" המסדיר את יחסי הצדדים ולו מן הטעם שאין כל ראיה כי הסכם כזה אכן קיים. משאין כל ראיה לקיומו של הסכם כאמור ממילא לא ניתן לומר שאי-צירופו עולה כדי פגם המצדיק את המבוקש בהליך זה.
גם דינה של הטענה בדבר היעדר ראיות קבילות מהימנות לכאורה להידחות. אמת, לבקשה השניה למתן צו עיקול זמני לא צירפה המשיבה את תצהירה של גב' סרור ממנו ניתן ללמוד כי הראיות עליהן נסמכת הבקשה הן בבחינת "רשומה מוסדית". עם זאת, במועד הגשת הבקשה השניה למתן צו עיקול זמני היה לנגד עיני בית-המשפט תצהירה של הגב' סרור שניתן בתגובה לבקשה הראשונה שהגישה המבקשת לביטולו של צו העיקול. בתצהיר זה ציינה הגב' סרור כי התקיימו התנאים הקבועים בדין על-מנת לקבוע כי הכרטסת בה נתמכה בש"א 3041/07 היא "רשומה מוסדית". הגב' סרור לא נחקרה על תצהירה וזה לא נסתר. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי הבקשה לצו עיקול נתמכה בראיות מהימנות לכאורה ובין היתר בכרטסת. בשולי הדברים יצויין כי אין דין הכרטסת כדין החשבוניות. לעניין זה מקובלת עלי טענתו של בא-כוח המבקשת ולפיה היה על המשיבה להיכבד ולפרט בתצהיר את הנסיבות העושות לטעמה את החשבוניות שצורפו לבקשה השניה למתן צו עיקול ל"רשומה מוסדית". משלא עשתה המשיבה כן – אין ליתן כל משקל לחשבוניות מס אלה. ואולם, לנוכח מסקנתי בדבר קבילות הכרטסת ממילא לא היה הכרח לתמוך את בקשת העיקול גם בחשבוניות.
פקיעת צו העיקול עקב אי-המצאת מסמכים
כאמור, טוענת המבקשת, בהסתמכה לעניין זה על דבריה של עורך-דין גרמה כי לידי בא-כוח (דאז) של המבקשים לא הגיעו עותק צו העיקול וכן כתב התחייבות וערבות צד ג'. טענות אלה, כפי שבאו לידי ביטוי בעדותה של עורך-דין גרמה בבית-המשפט לא נסתרה ויש בהן לשיטת המבקשת כדי להביא לפקיעת תוקפו של צו העיקול.
תקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: 'העתק הצו, העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה והעתק כתב הערבות יומצאו במסירה אישית למשיב בתוך שלושה ימים, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו'. תקנה 370(3) לתקנות סדר הדין האזרחי קובע: 'סעד זמני יפקע – (1) ... (2) ... (3) אם הצו הזמני ניתן במעמד צד אחד, למעט צו מניעה זמני, ולא הומצא למשיב במסירה אישית כאמור בתקנה 367(ב), זולת אם בית-המשפט קבע אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו'.
מטרתן של התקנות שצוטטו לעיל היא ליידע את הצד שכנגד על כך שניתן נגדו סעד בהיעדרו ועל יסוד אילו נימוקים ולאפשר לו לנקוט בהליכים לביטולו, צמצומו או שינויו (בש"א (י-ם) 3559/06 TONEDOOR Ltd נ' יובנק בע"מ (לשעבר בנק אינווסטק כללי בע"מ), תק-מח 2006(4) 8922 (2006).
הנה כי כן, קובעות התקנות הנ"ל כי אי-המצאת הצו כאמור מפקיעה את תוקפו של צו העיקול וזאת, אלא אם קבע בית-המשפט אחרת מטעמים מיוחדים שיירשמו. על פקיעת תוקפו של צו העיקול נאמר כי '... גם היא אינה בכל מצב "פקיעה מדעיקרא" אלא "פקיעה יחסית" ... לא בכל ההקשרים נכון יהיה להתייחס לעיקול שניתן במעמד צד אחד ושפקע מתוקף הוראת תקנה 370 לתקנות כאל עיקול שכמוה כאין וכאפס, כאילו מעולם לא היה קיים' (בש"א (י-ם) 3559/06 לעיל). בית-המשפט באותה פרשה למד מעניין אחר (בר"ע (י-ם) 3403/01 זיזה נ' יעקב, תק-מח 2002(1) 424 (2002) כי 'בית-המשפט לא סבר שהעיקול פוקע מאליו בכל מקרה וללא קשר לנסיבות המקרה ולאירועים שאירעו לאחר המועד בו היה העיקול אמור לפקוע מכוח התקנות'.
בענייננו כאמור אין חולק כי צו העיקול גופו וכן כתב ההתחייבות העצמית וערבות צד ג' לא הומצאו לבא-כוחם דאז של המבקשת. אין להקל ראש בפגם זה. כאשר מומצאת לנתבע רק החלטת בית-המשפט המורה, באופן עקרוני, על הזכאות לצו עיקול ועל התנאים לנתינתו (הבטוחות שכנגדן ייכנס צו העיקול לתוקף) וזאת ללא המצאת צו העיקול גופו וללא חלק מן הבטוחות שעל הפקדתן הורה בית-המשפט אין לכאורה בפני הנתבע אסמכתא לכך שניתן נגדו צו עיקול שאותו הוא יכול לנסות לבטל, או לשנות שכן אין הנתבע יודע אם הופקדו הבטוחות החסרות אם לא ובהתאם אם ניתן צו העיקול אם לאו. עוד יש לציין כי נפסק כי כאשר עסקינן בהליך זמני המתנהל במעמד צד אחד שעה שלצד שכנגד אין אפשרות לעקוב מיוזמתו אחר החלטותיו של בית-המשפט והוא תלוי במגיש הבקשה לסעד זמני הרי שיש לדקדק בפגמים כאלה אף מעבר לרגיל ואף אם אינם יורדים לשורשו של ההליך (בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3) 132, 141).
לצד כל אלה מסורה לבית-המשפט הסמכות לבחון אם יש מקום להורות כי צו העיקול לא יפקע, בהתאם לסיפת תקנה 370(3). לעניין זה יש לשקול בין היתר את כלל נסיבות העניין ובכלל זה את מהות המחדל וחומרתו כמו גם את תוצאותיו הלכה למעשה. בענייננו עולה כי הבקשה (השניה) למתן צו עיקול זמני הוגשה ביום 10.9.07. הבקשה לביטולו של צו העיקול הוגשה – במסגרת התקופה הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי לעניין זה – היינו ביום 10.10.07. אין בבקשה טענה לכך שהיעדר מסמכים מנע מן המבקשת אפשרות לטעון טענות שהיו יכולות לצמוח לה אילו היתה המשיבה מקפידה על המצאת מלוא המסמכים לבא-כוח המבקשת. גם אין כל טענה לנזק כזה או אחר שנגרם למבקשת כתוצאה מהמצאה חלקית של המסמכים לבא-כוח המבקשים. בנסיבות האמורות לי נראה כי הצהרה על בטלותו של העיקול הזמני תהא בלתי-מידתית. אציין עוד בסיבוב הראשון להתדיינות בעניין צו העיקול שבין הצדדים הוצהר, בהסכמת הצדדים, כי צו העיקול פקע. כיוון שכך, אין מקום להשוואה בין הסיבוב הראשון של ההתדיינות בעניינו של צו העיקול לבין הסיבוב הנוכחי.
התוצאה
לאור כל האמור אני קובע כי צו העיקול יעמוד בעינו. בנסיבות העניין אין צו להוצאות בבקשה זו."

ב- ע"א (כ"ס) 46/07[92] נפסק מפי כב' השופט דוד גדול:

"א. עובדות
1. ביום 25.6.07 הוטל עיקול על זכויות המערער (להלן: "משה"), בדירה המצויה באלפי מנשה (בש"א 3110/07 של בית-משפט זה), וזאת להבטחת ביצועו של פסק-דין שינתן, אם ינתן, בתיק העיקרי 3865/07.
2. בתיק העיקרי תובע המשיב דכאן, מרדכי שחק (להלן: "מרדכי") שלושה נתבעים בסדר דין מקוצר, להשיב לו סך של 299,050 ש"ח בלווית ריבית והפרשי הצמדה.
3. מהתיק העיקרי עולה, ועל כך אין חולק, כי ביום 23.9.05 במסגרת הקמתו של תאגיד בשם אוקסימטר טכנולוגיות בע"מ (להלן: "החברה"), העניק מרדכי הלוואה על-פי הסכם בכתב שצורף כנספח א' לכתב התביעה, ואשר לפיו מתחייבת החברה להשיב 60,000$ בשקלים החל מתום 6 חודשים מיום נתינתה ב-12 תשלומים שווים (להלן: "ההלוואה").
כערבים להשבת סכום ההלוואה ערבו משה, יואב שחק – בנו של המשיב ששמש כמנהל בחברה, ובעלים של 50% ממניות החברה (להלן: "יואב"), ותאגיד בבעלותו של משה, משה חביב סוכנות לבטוח (1999) בע"מ (להלן: "סוכנות הביטוח").
4. אין חולק כי החברה הפסיקה את פעילותה, וככל הנראה, היא נותרה חייבת למרדכי את סכום ההלוואה בצירוף ריבית.
5. משה פתח בש"א 3315/07 שבה עתר לביטול העיקול הזמני שהוטל ב- בש"א 3110/07 הנ"ל. הצדדים הופיעו בפני כב' הרשם יזרעאלי, טענו וסיכמו טענותיהם וביום 12.8.07 ניתנה החלטה על-ידי כב' הרשם לפיה הוא דוחה את הבקשה לביטול העיקול הזמני ועיקול זה ישאר על מכונו (להלן: "ההחלטה").
6. משה לא התעצל והגיש את הערעור שלפני, שבו הוא עותר כי בית-המשפט יבטל את ההחלטה, ובסופו של יום יבטל את העיקול שהוטל על דירתו.
ב. הדיון
1. המערער טוען כי:
א. העיקול בטל מדעיקרא, שכן הוא לא הוגש לרישום תוך 3 ימים כמתחייב מהוראות תקנה 367 ו-370 לתקנות סד"א.
ב. שגה כב' הרשם בתיתו את צו העיקול ובכך שלא ביטלו. המשיב טען כי משה שקוע בחובות, אך לא תמך טיעונו זה בראיה כלשהיא פרט לדבריו. משה נחקר בפני הרשם וטען כי הכנסתו החודשית מעל 40,000 ש"ח לחודש, ועדותו זו לא נסתרה או קועקעה.
ג. המצהירים מטעמו של מרדכי לא הובאו להעיד בפני הרשם, והאחרון נתן לאמור בתצהיריהם משקל ראייתי גבוה, אף שהם מכילים עדות שמועה.
החובה להזמין את המצהירים חלה על מי שלטובתו ניתנו התצהירים, תקנה 522(ב) לא ברורה דיה ויש להפעילה לטובת הצד דוגמת המערער.
ד. הבקשה לעיקול לוקה בחוסר תום-לב ונקיון כפיים, שכן התביעה הוגשה נגד החייב ושניים משלושה הערבים. הערב השלישי שהוא "במקרה" בנו של המשיב (יאיר) לא נתבע. המשיב מתחמק ממתן תשובה מחייבת מדוע לא תבע את בנו והוא פוטר אותנו במילים 'את זה תשאיר לי'.
ה. שגה הרשם בכך שקבע כי אם לא נרשם במסמך ההלוואה דבר לגבי חלוקת האחריות, אזי היא מתחלקת יחד ולחוד. הוא סבור שהואיל והמסמך נערך על-ידי משה והמסמך סתום, הערבות היא ביחד.
ו. שגה הרשם בכך שקבע שמשה חסר יכולת כלכלית, בעוד הוא משלם כספים מחשבונו הפרטי על-מנת למנוע קריסת החברה, כמו גם תשלום כספים לבנק לכיסוי יתרת חובה אצלו.
ז. הוא מתכחש לחוב ובכל מקרה אין הוא חייב מעבר ל-50% מהחוב.
ח. כיוון שמרדכי לא תבע את בנו יואב, משמע הוא פוטר את בנו מן החוב. משהופטר ערב אחד שהוא חב מחצית מן החוב הופטר גם משנהו המערער.
ט. מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ולאור העובדה שמסמך ההלוואה סתום על בית-המשפט לפרשו בשלב זה לפחות לקולא, ולבטל את העיקול.
2. המשיב טוען כי:
א. הטענה בדבר בטלות העיקול מדעיקרא נוכח אי-קיומן של תקנות 367 ו- 370 לתקנות סד"א מפתיעה ולא נטענה בעיקרי הטיעון. הוא זכאי לזכות תגובה הולמת והגיש בקשה בנושא ביום 18.11.07 (הואיל וטענתו זו של המערער נדחית כפי שיפורט להלן, אני דוחה את הבקשה להשלמת טיעון בנושא).
ב. פרשנותו של המערער בדבר הוראות תקנה 522(ב) לתקנות סד"א שגויה. התקנה מבחינה אבחנה ברורה בין בעלי דין לבין מצהיר שאינו בעל דין, כשאנו עוסקים בהליך ביניים, להבדיל מהליך הוכחות בתיק העיקרי שבו כל מגיש תצהיר מחוייב לזמן מיוזמתו את המצהיר, שאם לא כן, מחדל זה מפורש לרעתו.
ג. משה אכן שקוע בחובות, שכן הוא הודה בחקירתו בפני הרשם שמכר את הפעילות העסקית של סוכנות הבטוח שלו מחד, וכי ביקש להוסיף ולמשכן את זכויותיו בדירה מעבר למישכון הנוכחי. אדם לא ממשכן את רכושו סתם.
ד. משה הודה בפני יואב שהוא שקוע בחובות ומנסה להגיע להסדר עם הבנקים. העובדה שיואב לא נחקר, פועלת לרעת משה.
ה. מעולם לא טען שבנו יואב מהגר לאוסטרליה, אלא רק הגיש בקשה.
ו. יש לדחות טענת ההפטר שבאה מפי משה. העובדה שיואב לא נתבע על ידו, אין בה כדי לומר שהוא פוטר את יואב מן החובות על-פי ערבותו. זכותו לנהל את ההליך כנגד מי שנראה לו מתאים. אם משה חושב שיואב חב גם הוא, שיתבע אותו מכוח ערבותו לאחר שיחוייב על פיה.
ז. משה לא ספר לבית-המשפט שמכר את משרדו. זה עלה רק מחקירתו בבית-המשפט. משלא הציג חוזה מכר לפיו מכר את משרדו, הוא זה שיש לומר עליו שהוא חסר תום-לב.
ח. צודק הרשם כי בהיעדר קביעה אחרת, משלפנינו יותר מערב אחד ולא נאמר אחרת בכתב הערבות (ועל כך אין חולק), החזקה שהערבות הינה יחד ולחוד.
ט. מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן משה נסה להעלים מבית-המשפט את מכירת עסקו, והן העובדה שהתכוון להגדיל את הסכום המובטח במשכנתה החלה על דירתו.
3. א. הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 15.11.07, ובה שטחו טיעוניהם בעל-פה. יש לברר ראשית כל בירור האם לפנינו עיקול, או שמא זה בוטל מדעיקרא כטענת המערער.
אין חולק כי צו העיקול ניתן ביום 25.6.07. בא-כוח המשיב מסרו למינהל האזרחי ביו"ש בתוך 3 ימים, קרי, בין 26.6.07 ל-28.6.07. המינהל האזרחי שלח מכתב ביום 28.6.07 שהטיפול ברישום העיקול כגון זה שלפנינו מתנהל בחב' שיכון ופיתוח. הבעיה שהמכתב עשה דרכו מבית אל – מקום מושבו של המינהל האזרחי, עד למשרדו של עורך-דין גולני, משך חודש והגיע אליו רק ביום 29.7.07. בו ביום העביר עורך-דין ניר אורן באמצעות הפקסימיליה העתק מן הצו למר קליין מחב' שיכון ופיתוח, ולמחרת היום שלח שליח מיוחד עם הצו המקורי. שיכון ופיתוח רשמה את הצו כבר ביום 29.7.07.
ב. כיוון שכך, סבור בא-כוח המערער שהמשיב לא עמד בתנאי תקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן תקנה זו מורה על מסירת צו העיקול למשיב תוך 3 ימים מיום שניתן. בבקשה למתן צו העיקול בש"א 3110/07 צויין מינהל מקרקעי ישראל מחוז יו"ש כצד ג' וכמחזיק מס' 6. משמע מעולם המינהל האזרחי לא היה ואינו משיב שתקנה 367(ב) חלה עליו וגם כינויו כמחזיק אינו נכון, שכן אין הוא מחזיק במקרקעין אלא מהווה אך רשות רושמת. מכאן, שהמגבלה של מסירת הצו תוך 3 ימים אינה תופסת לגביו. המשיב שם היה ועודנו המערער דכאן, והוא לא טען ולא טוען שקבל את הצו במועד העולה על 3 ימים.
לא זו אף זו, המערער אינו טוען כי המינהל המערער אינו טוען כי המינהל האזרחי אינו הגוף שאמור לנהל את הרישום לגבי המקרקעין ביו"ש (וטוב שכך). כל שטוען המערער כי המינהל האזרחי הורה לחב' שיכון ופיתוח לבצע את הרישומים במשרדה.
כיוון שלא הומצא לי כל חומר אחר על-ידי המערער, אני יכול להניח כי שיכון ופיתוח זכתה למעמד של "חברה משכנת" כפי שהדבר קיים לגבי מקרקעין המצויים בשטח ישראל, וזכויות משתכנים נרשמות ומוחלפות לפעמים במשך שנות דור במשרדי החברה המשכנת ולא במינהל מקרקעי ישראל, כפי שהסדר הטוב מחייב.
ג. למעלה מן הצורך אני מבקש להפנות את הצדדים לפסק-דין מחייב של בית-המשפט העליון ב- ע"א 4/84 מאיר שטאל נ' עמידר ומינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מג(1) 265. שם דן כב' הנשיא (בדימוס) שמגר במקרה שבו ניתן צו עיקול על נכסי חייב שהיו רשומים במינהל מקרקעי ישראל ובעמידר. שני הגופים קבלו את צו העיקול וחתמו על אישורי מסירה. חרף זאת, הנכס המעוקל הועבר לצד ג'. הזוכה בתיק ההוצל"פ הגיש תביעה לחייב את מינהל מקרקעי ישראל ועמידר בגין רשלנותם. בסעיף 10 לפסק-הדין המודפס בעמ' 273, קובע בית-המשפט כי אם בא-כוח המעקל וודא מסירה לגוף המנהל את הרישום יצא ידי חובתו.
בעמ' 274 קובע בית-המשפט כי די בכך שההודעה בדבר העיקול נמסרת למשרד במחוז הדרום, וכל הסדר פנימי בין עמידר לבין המינהל, אינם מעניינו של הזוכה, שכן אין הוא מסוגל להתמודד עם הבירוקרטיה.
לענייננו, נחליף את עמידר בשיכון ופיתוח ונקבל אותה תוצאה. אין לחייב את המעקל לשלוט ברזי המינהל ושיכון ופיתוח. מה רושם הראשון ומה האחרון, ומהי חלוקת העבודה ביניהם.
ד. העולה מן המקובץ בסעיף זה כי דין טענתו המקדמית של המערער בדבר בטלותו של העיקול מדעיקרא להידחות, וכך אני מורה.
4. מכאן יש לעבור ולהכריע במחלוקת שבין הפרקליטים בשל אי-הזמנתם של המצהירים שאינם בעלי הדין לדיון בפני הרשם. בא-כוח המשיב טוען, ודעתי כדעתו, שתקנה 522 מבחינה הבחן היטב בין הליך עיקרי לבין הליך ביניים. בהליך העיקרי דנה תקנת-משנה (א) הקובעת חובה על מי שמסר תצהיר להתייצב לחקירה על תצהירו, זולת אם הצד שכנגד שלח הודעה שבה הוא מוותר על חקירתו.
בהליך ביניים, ודיון בעניינו של עיקול זמני הינו הליך ביניים למהדרין, המצב שונה ובו דנה תקנת-משנה (ב).
על-פי הוראות התקנה, אין חובה על מצהיר שאינו בעל דין להתייצב לחקירה נגדית על תצהירו, אלא אם בעל הדין שכנגד דרש את התייצבותו (במקרה דנן בא-כוח המערער). אין חולק כי בא-כוח המערער לא דרש התייצבות מי ממצהירי הצד שכנגד, ועל-כן נכון וראוי נהג בא-כוח המשיב (בערעור) שעה שלא זימן מצהיריו, זולת המשיב עצמו. מכאן, שהגרסאות העובדתיות שנמסרו באותם תצהירים לא קועקעו והן נשארות על עומדן לצורך הליך הביניים של העיקול. אין כל מניעה כי בדיון בתיק העיקרי לכשיתקיים, אם וכאשר יתקיים, ועל-פי חקירה שתתבצע בעתיד יכול שהממצאים דכאן ישתנו שינוי מהותי.
5. המערער מלין על כך שהרשם נתן משקל יתר לדברי המשיב, המקטרג על יכולתו הכלכלית של משה, בעוד זה האחרון ספר שהכנסתו החודשית הינה כדי 40,000 ש"ח בחודש. משמע, מצבו הכספי אינו בכי רע המחייב את העיקול. מאידך גיסא, טוען בא-כוח המשיב כי עורך-הדין מטעמו, שלא נחקר על תצהירו, עורך-דין ניר אורן מסר בשמו של הממונה על השיעבודים בחברת שיכון ופיתוח מר קליין, כי יום לפני שהגיעה אליו הודעת העיקול, הוא התבקש על-ידי משה לברר אפשרות יצירת מישכון נוספת על המישכון הקיים כיום לחובת הדירה. מכאן מבקש בא-כוח המשיב שנסיק כי מצבו של משה אינו כה מזהיר.
כמו-כן, נטען על-ידי בא-כוח המשיב, מן הבחינה העובדתית, כי משה מכר את תיק הביטוח שלו. עובדה זו לא נסתרה ולא הוכחשה, כך שלטענת המערער בדבר איתנותו הפיננסית יש להתייחס אם לא בביטול לפחות בחשדנות.
במחלוקת זו שנפלה בין הפרקליטים, דעתי כדעתו של בא-כוח המשיב, שכן הרשם היה זה שהתרשם ישירות מעדותו של משה לפניו, ומאידך, עובדת המכירה של תיק הבטוח, כמו גם הניסיון ליצור מישכון נוסף ומכירת משרדיו של משה מביאים אותי למסקנה שאין המדובר במי שמצבו הכספי כה איתן כפי שהוא מנסה להציג.
כיוון שכך מקובלת עלי עמדת הרשם ודין הערעור בנקודה זו להידחות.
6. הפרקליטים נחלקו איזו משמעות יש ליתן לעובדה שבנו של המשיב יאיר לא נתבע.
טוען בא-כוח המערער כי העובדה הניצחת שאין מחלוקת שיאיר הינו ערב שווה חובות למשה ומשום מה אביו המשיב אינו תובעו.
לטעמו של המערער, יש כאן העדפת ערב על פני זולתו, העולה כדי חוסר תום-לב צריך שתוכרע בתיק העיקרי ולא בתיק העיקול. העובדה שמשה נתבע ומצבו הכספי הלכאורי כפי שפורט לעיל אינו מזהיר, מצדיק הטלת העיקול על ביתו. העובדה שבנו של המשיב נתבע או לא נתבע, או מתי יתבע ועל-ידי מי, אינה ממין העניין לנושא העיקול והיא נדחית.
7. שאלה חשובה שבה נחלקו הפרקליטים – האם העובדה שבהסכם ההלוואה אין התייחסות לחבות לחוד של כל אחד מהערבים, האם משמעותה שהתחייבות הערבים מתפרשת על כל החוב יחד ולחוד – כטענת המשיב, או לחוד – כטענת המערער. לטעמו של האחרון המסקנה הנובעת מכך שהחוב מבחינת המערער לא עולה על 50% מגובה החוב, שכן החוב הינו לחוד ולא יחד ולחוד.
מעיון בסעיף 13 לחוק הערבות, נבחין כי החוק קבע הנחת בסיס שבמקרה של ריבוי ערבים, הערבות הינה יחד ולחוד, זולת אם ניתן להבין מכתב הערבות שלא כך פני הדברים. הואיל וכתב ההלוואה והערבות לה נוסחו בלשון סתמית, החזקה הקבועה בסעיף 13 פועלת לרעת המערער, ומשלפנינו 3 ערבים, חזקה שהיא יחד ולחוד, ולכן משה כמו כל אחד מהערבים ערב לחוב בשלמותו. כל זאת אין לומר במסגרת הליך העיקול. בתיק העיקרי אם וכאשר יובאו ראיות אחרות לסתור, יכול שהתוצאה תשתנה.
8. הצדדים נחלקו האם בכך שהמשיב לא תבע את בנו, יש כדי לומר שהוא פטר את המערער מערבותו (כטענת המערער) או שמא הערבות בתוקפה המלא כדי מלוא החוב כלפי המשיב חלה על כל אחד מהערבים בנפרד.
הואיל וכבר קבעתי שהמדובר בחיוב שהוא יחד ולחוד, לא נתקיימו בעניינו הוראות סעיף 6 לחוק הערבות, ועל-כן, דין טענה זו של המערער להידחות. ככל שהיא נוגעת למישור דיני העיקול ובתיק העיקרי תתלבן בראיות שיובאו בפני בית-המשפט.
ג. לסיכום
העולה מן המקובץ כי דין הערעור להידחות, וכך אני מורה."
ב- בש"א (י-ם) 6170/07[93] נפסק מפי כב' השופט א' דראל:

"מבוא
1. המבקש, חבר מושב, המעבד כרם זיתים בשטח כולל של כ-200 דונם (להלן: "הכרם") השייך למשיבה. המשיבה, היא מושב עובדים, המאוגדת כאגודה שיתופית (להלן: "המושב").
2. המבקש מעבד את כרם הזיתים שבחזקת המושב מזה 17 שנה מכוח הסכמים בינו לבין המושב. החוזה האחרון בין הצדדים אמור היה לבוא אל קיצו ביום 15.11.07.
3. לפי הנטען בבקשה לקראת תום תקופת ההתקשרות בין המושב לבין המבקש פרסם ועד המושב 'הזמנה להציע הצעות' לעניין מסירת הזכויות לעבד את הכרם לתקופה של ארבע שנים החל משנת 2007/8 ועד שנת 2010/11. על-פי ההזמנה היה המועד האחרון לקבלת הצעות ביום 7.6.2007. ההזמנה הופנתה לכלל חברי המושב.
4. רק שניים מחברי המושב, המבקש ואחיו, יצחק יוגב, הגישו הצעות והצעתו של המבקש, שניתנה בסכום של 122,000 ש"ח היתה הגבוהה ביותר. המבקש ואחיו זומנו להתמחרות שהתקיימה ביום 7.8.07 ובמסגרתה שיפר המבקש את הצעתו והעמיד אותה על 124,500 ש"ח.
5. בחלוף יומיים הודיע ועד המושב למבקש כי הצעתו לא התקבלה (נספח ב' לתגובת המושב) ופרסם הזמנה נוספת להציע הצעות בעניין רכישת הזכויות לעבד את הכרם לתקופה של 4 שנים (נספח ג' לבקשה). הצעה זו לא יוחדה לחברי המושב בלבד אלא הופנתה לציבור הרכב ונקבעה בה דרישה למחיר מינימום של 150,000 ש"ח בשנה.
6. בעקבות פרסום ההזמנה השניה לקבלת הצעות הוגשה הבקשה שבפני למתן צו מניעה זמני.
הבקשה, מתן הצו הארעי וההליכים
7. ביום 23.8.07 הגיש המבקש בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני (במעמד צד אחד – לפני הגשת תביעה).
8. הסעדים שנתבקשו בבקשה היו:
א. להימנע מכל פעולה לשם קידום ה"הזמנה להציע הצעות" שפורסמה ביום 9.8.07 או בכל מועד שלאחר מכן, לרבות פתיחת הצעות שהוגשו או שתוגשנה, הכרזה על זוכה, התחייבות על-פי המכרז השני, קיום התמחרות וכל היוצא בזה.
ב. להימנע מלהתחייב בכל התחייבות למתן הזכויות לעיבוד כרם הזיתים של המשיבה לכל אדם מלבד המבקש.
9. בהחלטה שניתנה באותו יום ניתן צו זמני במעמד צד אחד בו הוריתי למושב להימנע מלהתקשר עם צד שלישי כל שהוא בכל הנוגע לעיבוד כרם הזיתים; להימנע מפתיחת ההצעות שיוצעו לו ומהכרזה על זוכה באותו מכרז. הבקשה הותנתה בהעמדת ערבים ובהתחייבות המבקש.
10. הבקשה נקבעה לדיון במעמד שני הצדדים ביום 28.8.07.
11. ביום 28.8.07 הוגשה בקשה מוסכמת מטעם המושב לדחיית הדיון. הבקשה נומקה בכך שהמועד שנקבע אינו נוח לבאי-כוח הצדדים ולצדדים ונמסר בה כי יימסרו מועדים שיתואמו על-ידי הצדדים ביום 29.8.07. רק ביום 6.9.07 הגיש בא-כוח המבקש רשימת מועדים מתואמים והדיון נקבע לאחד המועדים שתואמו, 28.10.07. עוד נקבע באותה החלטה כי תגובת המושב תוגש עד ליום 1.10.07.
12. המושב הגיש תגובה לצו המניעה הזמני ובקשה לביטול צו מניעה ביום 11.10.07.
13. סמוך לפני המועד שנקבע הוגשה בקשת דחיה נוספת ולמרות התנגדות המבקש נדחה הדיון ליום 6.11.07.
הטענות
14. בפתח הדיון העלה המושב שתי טענות מקדמיות:
א. הצו פקע בשל אי-הגשת תביעה – המושב טוען כי צו המניעה הזמני שניתן פקע בשל אי-הגשת התביעה בחלוף 7 ימים ממועד נתינתו וזאת נוכח האמור בתקנה 370 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
ב. הדיון בבקשה הפך אקדמי – המושב הודיע בתגובתו (סעיף 12(ג)) כי כלל לא התקבלו הצעות להזמנה שהוצעה ביום 9.8.07 ולכן המושב אינו יכול לקדם את ההתקשרות לפי ההזמנה גם אם היה חפץ בכך ולכן אין בסיס לעתירה הראשונה בבקשה. עוד נטען על-ידי המושב כי ועד המושב החליט לעבד באופן עצמי את הכרם והומצאו תצהיר וצילום החלטה של הוועד ולכן שוב לא עומדת על הפרק מסירת העיבוד לאחר.
15. מאחר והיתה קיימת דחיפות בשמיעת המצהירים נוכח סיום תקופת החוזה, מצאתי כי נכון לאפשר את חקירת המצהירים ואת שמיעת הטענות ביחס לבקשה למרות הטענות המקדמיות ונמנעתי מפיצול הדיון ומהכרעה בטענות המקדמיות תחילה.
16. בטענותיו בבקשה ובסיכומים שהוגשו לאחר הדיון טוען המבקש כי המושב נהג בחוסר תום-לב, בניגוד להחלטות האסיפה הכללית ופועל בניגוד לדיני המכרזים או ה'מעין מכרזים'. עוד נטען כי רצונו של המושב להתקשר עם חקלאים מחוץ לחברי המושב מנוגד לחוזה השכירות שבין המושב לבין מינהל מקרקעי ישראל.
17. המבקש מפרט בהרחבה מדוע התנהלותו של המושב עומדת בסתירה לדיני המכרזים ומדוע התנהלות המושב שהביא להוצאת ההזמנה השניה הכוללת את מחיר המינימום היא בגדר היתממות. לשיטתו של המבקש אף שהמושב מכנה את המסמך שהוציא כ'הזמנה', כלולות בו כל הדרישות הנהוגות במכרזים, חתימה על חוזה, מתן ערבות, ויתור על כספי הערבות במקרה של זכיה וחרטה וכיוב'. הוא סבור כי אין ללמוד מהכותרת אלא מהתוכן והמהות ובכל מקרה יש להחיל את החובה לנהוג בהגינות ובתום-לב ללא קשר לאופן שבו מוגדרת פעולת המושב.

18. המבקש טוען כי המושב אינו יכול להעביר לאחרים, שאינם חברי המושב (לרבות בשכירות) את הזכות לעיבוד הכרם מאחר ופעולות אלה הן בניגוד להחלטות האסיפה הכללית של המושב ולהסכמים בין המושב לבין מינהל מקרקעי ישראל.
19. עוד הוא טוען כי אין לקבל את טענת המושב על החלטה לעבד את הכרם בעיבוד עצמי שכן מדובר בהחלטה הסותרת החלטה מפורשת של האסיפה הכללית. בנוסף, כך הטענה, המושב יצר מצגים לפיהם המבקש זכה ב'מכרז הראשון'. הוא תוקף בהמשך את ההחלטה לקבוע מחיר מינימום ב'מכרז השני'.
20. לסיכום, המבקש טוען כי עזב את ההתמחרות בידיעה שהוא הזוכה במכרז והוא אכן הזוכה. כל המעשים שנעשו על-ידי המושב לאחר מכן הם חסרי תוקף שכן הם סותרים את התחייבות המושב כלפי המינהל (באשר למסירת העיבוד לגורמי חוץ) ואת החלטות האסיפה הכללית (באשר לעיבוד עצמי).
21. המבקש נסמך על החלטה שהתקבלה לטענתו בשנת 1989 לפיה 'מטע הזיתים ימסר בהסכם עיבוד לחבר/ים מהמושב בדרך של פניה לקבלת הצעות לתקופה קצובה. למכרז יקבע סכום מינימום'. עם זאת, דבר קיום ההחלטה הנדונה לא הוכח ולאחר הגשת סיכומי טענותיו ביקש המבקש צו המורה למושב להמציא את ההחלטה הנדונה.
22. באשר לטענות המושב בדבר פקיעת הצו טוען המבקש כי בדחיית הדיון גלומה מכללא התניה שהדבר מהווה 'הקפאה של המצב הקיים בעיקר הקפאה של ספירת הימים להגשת תביעה', שכן ברור, שאם לא כך, לא היה נעתר לבקשת הדחיה. ככל שיש בכך ספק מבוקש להאריך המועד להגשת כתב תביעה עד לחלוף 7 ימים לאחר מתן ההחלטה בבקשה זו. בהקשר זה יש להעיר כי המבקש הגיש לבסוף כתב תביעה (ת"א 12254/07 – ראה הודעה מיום 14.11.07).
23. המבקש מפרט את השיקולים השונים המצדיקים את מתן צו המניעה. אשר לשיקולי 'מאזן האינטרסים' טוען המבקש כי מתן הסעד הזמני לא יגרום כל נזק למושב לאור מועד סיום החוזה אך עלול לגרום למבקש ומשפחתו נזקים כבדים ואובדן פרנסה וכן לגרום ל"הסתבכות" עם זכויות צד ג' (במידה ויהיה זוכה אחר במכרז השני).
24. המושב מתנגד למתן הסעד הזמני ובנוסף לטענות המקדמיות שהעלה הוא טוען כי ההצעות שהוצעו היו נמוכות משמעותית ממה שסבר כמחיר סביר וכי המבקש ואחיו 'תיאמו' למעשה את הצעותיהם. עוד נטען כי המושב אינו כפוף לדיני המכרזים וכי אין מדובר במכרז. בכל מקרה, טוען המושב, ההצעה כוללת סעיפים לפיהם הוא רשאי שלא לקבל כל הצעה שהיא והפעולות נעשו כדין. לפיכך סבור המושב כי סיכויי התביעה קלושים. המושב מפרט אף את הנזקים שיגרמו לו אם יינתן הצו שכן הוא חושש שהכרם לא יעובד והחיוב להתקשרות עם אדם אחד, המבקש, תביא לכך שהמושב יפסיד כספים. עוד נטען כי המבקש הוא חסר תום-לב.
25. בסיכומים שהגיש המושב הוא מתרעם על התנהגות המבקש. הוא מייחד פרק שלם בסיכומיו לטענות בדבר חוסר נקיון כפיו של המבקש ובין היתר טוען כי האופן שבו הוצג לנציג המשיבה בדיון דבר קיום החלטת האסיפה הכללית משנת 1989 היה מטעה וכי לא נתקבלה החלטה כזו. עוד טוען המושב כי אין מקום למתן הצו בשל כך שהעניין ניתן לפיצוי בכסף ושיקולי מאזן הנוחות אינם מצדיקים את מתן הצו.
פקיעת הצו
26. הטענה הראשונה בה יש לדון נוגעת לפקיעתו של צו המניעה שניתן.
27. כאמור, הבקשה הוגשה ביום 23.8.07 והצו ניתן באותו יום. עד למועד הדיון בבקשה, 6.11.07 לא הוגש כתב תביעה (כתב התביעה הוגש רק ביום 14.11.07 לאחר הגשת סיכומי המבקש בבקשה זו).
28. המושב טוען כי נוכח האמור בתקנה 370 הצו פקע ואין מקום לקיים דיון באשר לבקשה.
29. כאמור, עמדת המבקש היא כי בהחלטה על דחיית הדיון שנועד ליום 28.8.07 (לפני חלוף שבעה ימים) למועד אחר 'היתה גלומה מכללא התניה שהדבר מהווה הקפאה של המצב הקיים בעיקר הקפאה של ספירת הימים להגשת תביעה'.
30. תקנה 363(א) קובעת כי:
'בית-המשפט רשאי ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין, ובלבד שתוקפו של הצו יהיה מותנה בהגשת התובענה בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בתוך מועד אחר, שקבע בית-המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו.'
31. מכאן, שקיימת הסמכות למתן צו אף בטרם הגשת כתב תביעה אך תוקפו מותנה בהגשת תובענה בתוך 7 ימים או בתוך מועד אחר אותו קובע בית-המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו.
32. תקנה 370 קובעת כי:
'סעד זמני יפקע:
(1) ...
(2) אם הצו הזמני ניתן לפני הגשת התובענה והמבקש לא הגיש לבית-המשפט את התובענה במועד, כאמור בתקנה 363(א);'
33. כפי שנקבע יש לדקדק ולהקפיד הקפדה פורמלית בכל הנוגע למתן צווים זמניים במעמד צד אחד:
'נקודה שראוי לדעתי להטעימה גם מעבר לתיק זה היא כי עסקינן בהליך זמני המתנהל במעמד צד אחד, שעה שלצד שכנגד אין כל אפשרות לעקוב מיוזמתו אחרי החלטותיו של בית-המשפט, והוא תלוי לחלוטין במגיש הבקשה לסעד הזמני. לפיכך אם נפלו בהליך כזה פגמים, יש לדקדק בהם אף מעבר לרגיל, ואף אם אינם יורדים לשורשו של ההליך. דבר זה מייחד את ההליך שבמעמד צד אחד מהליכים אחרים, וכאן נודעת חשיבות רבה במיוחד להקפדה הפורמאלית.' (בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3) 132, 141)
34. ובמקום אחר:
'השימוש בתקנה זו הוא נדיר... לכך מצטרפים כיום שיקולים חוקתיים המצדיקים פירוש הוראות המסמיכות את בית-המשפט ליתן צווים זמניים על-פי צד אחד – על דרך הצמצום.' (ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית 163).
35. מכאן, שנוכח הוראות התקנות – הסעד הזמני שניתן על-ידי ביום 23.8.07 פקע בחלוף שבעה ימים משלא הוגשה תובענה.
36. איני סבור כי ניתן לראות בהסכמת הצדדים לדחות את מועד הדיון כ'טעם מיוחד', היכול להביא להארכת המועד שנקבע בתקנה 363(א). בעניין אחר התייחס כב' הרשם ב' אוקון (כתוארו אז):
'המונח "טעם מיוחד", משמש מעיל קסמים, אותו עוטים על אותם מקרים בהם ניתנת הארכת מועד. זהו מונח חמקמק, אשר קשה למצוא לו מכנה משותף או הגדרה ממצה (ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904 (2001). בתוך כך, ההנחה לפיה טעות, אפילו טעות משרדית, אינה טעות אופרטיבית, היכולה לשמש בסיס למתן ארכה אינה מבוססת.
"טעם מיוחד", קיים במקרה בו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מלכתחילה. גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה טעות הניתנת לגילוי על-ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחוייבת בה (בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4) 702 (2000)). מובן כי 'שיקולים אלה כפופים תמיד גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי הדין. ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של היעדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה.' (ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט הנ"ל)
(בש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון בע"מ, תק-על 2001(2) 855 (2001).
37. אף כי ניתן להבין את תרעומתו של בא-כוח המבקש, דומה כי הוראות התקנות הן ברורות. בית-המשפט לא נקב בהחלטה על מתן הצו הזמני מועד אחר ולא נרשמו טעמים מיוחדים לשינוי המועד. לא ניתן לראות בדחיית מועד הדיון כהארכה של המועד להגשת כתב התביעה ומשלא הסכימו על כך המבקש והמושב במפורש, בעת שהסכימו על דחיית מועד הדיון, אין מנוס מלראות את הצו שניתן כצו שפקע.
38. בשולי הדברים, אעיר כי כפי שקבע בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' זילברטל) בהתייחס לפקיעתו של צו עיקול זמני מכוח תקנה 370, קיימת אולי אפשרות לראות בפקיעת הצו כ'פקיעה יחסית' ולא כ'פקיעה מדעיקרא', על משקל 'בטלות יחסית' (ראה בש"א (י-ם) 3559/06 TENEDOOR נ' יובנק בע"מ, תק-מח 2006(4) 8922 (2006), אך מאחר והצדדים לא טענו בעניין זה, לא אדון בכך.
הפיכת הסעד המבוקש לעניין ההזמנה להצעת הצעות לאקדמי
39. אף שדי בכך כדי להביא למסקנה כי נוכח פקיעת הצו הזמני שניתן לאחר הגשת הבקשה, אין מקום להמשך הדיון בבקשה זו, משלא הוגש כתב תביעה (אף אם הוגש לבסוף לפני מספר ימים), אתייחס גם לטענות האחרות שהועלו.
40. כאמור, המושב הודיע כי כלל לא הוגשו לו הצעות בהתאם להזמנה השניה להציע הצעות ולכן מבחינתו כלל לא עומדת על הפרק אפשרות זו ואין מקום להורות לו להימנע מכל פעולה לשם קידום ההזמנה, הכרזה על זוכה, התחייבות פי אותו מכרז שני, קיום התמחרות וכיו"ב.
41. עוד החליט המושב כמפורט בתצהיר המשלים לעבד בעצמו את הכרם ולא למסור את זכויות העיבוד בו לאחרים.
42. מכאן, שהסעד הראשון שנתבקש בבקשה הפך ללא רלבנטי. כפועל יוצא מכך מתייתר הצורך לדון בטענות הצדדים ביחס לשאלה האם מדובר במכרז או מעין מכרז, והאם הופרו דיני המכרזים.
זכאותו של המבקש לכך שהמושב ימנע מכל התחייבות למתן הזכויות לעיבוד לכל אדם מלבדו
43. נוכח החלטת המושב לעבד את הכרם בעצמו, מתייתר הדיון גם בעתירה זו שכן הצהרת המושב היא כי אין בכוונתו להתחייב כלפי מאן דהוא למתן הזכויות לעיבוד אלא לעבד את הכרם בעצמו.
44. המבקש תוקף גם את ההחלטה לעניין העיבוד העצמי וטוען כי מדובר בצעד המנוגד להחלטת האסיפה הכללית של האגודה ולכן לטענתו מדובר בהחלטה בלתי-חוקית וב'התחכמות'.
45. אף שייתכן ויש ממש בטענות המבקש, ואיני מביע כל עמדה בעניין זה, לא זו הבקשה המונחת בפני אלא בקשתו של המבקש היא להורות למושב להימנע מלהתקשר עם אחר מלבדו ואין כלולה בבקשה כל עתירה למניעת עיבוד עצמי של הכרם על-ידי המושב, החלטה שכאמור התקבלה לאחר הגשת הבקשה.
46. לפיכך, תקיפתה של החלטה זו צריכה להיעשות במסגרת בקשה אחרת ולא בבקשה המונחת בפני.
47. לסיכום, שעה שהחליט המושב שלא להתקשר עם אף אחד ולדאוג לעיבוד בעצמו, הסעד המבוקש על-ידי המבקש הפך ללא רלבנטי, וככל שהמבקש סבור כי מדובר בהחלטה בלתי-חוקית העומדת בסתירה להחלטות מוסדות המושב, עליו לתקוף אותן בהליך המתאים או במסגרת בקשה אחרת.
זכאותו של המבקש לסעד המבוקש ושיקולי מאזן הנוחות
48. למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה לטענות נוספות שהועלו בסיכומי הצדדים ובהם זכאותו של המבקש לסעד המבוקש ושיקולי מאזן הנוחות בין הצדדים.
49. אין חולק כי על-פי ההסכם בין המבקש לבין המושב מערכת היחסים ההסכמית בין הצדדים מגיעה לסיומה ביום 15.11.07. בקשתו של המבקש היא למעשה לאכוף על המושב להתקשר עמו בתקופה שלאחר מועד זה נוכח זכייתו ב'מכרז' הראשון לאחר תיקון הצעתו בהתמחרות.
50. המבקש מעוניין למעשה בצו שמשמעותו אכיפת החוזה עם המושב שתורה למושב להמשיך ולהתקשר עמו גם בעתיד. את הסעד המבוקש הוא משתית על כך שבתום ישיבת ההתמחרות, שהתקיימה ביום 7.8.07 'נמנע ועד הנהלת המושב להודיע כיצד בכוונתם לנהוג ובכך יצרו מצג לפיו ראיתי את עצמי כזוכה במכרז' (סעיף 16 לתצהירו). ספק בעיני אם הימנעות הוועד מלהודיע כיצד בכוונתו לנהוג יכולה ליצור מצג לפיו המבקש זכה במכרז. יתירה מכך, עיון בנוסח ההזמנה להציע הצעות מעלה כי המושב שמר לעצמו את הזכות שלא לקבל אף הצעה ולפרסם הזמנה חדשה במועד אחר לפי שיקול-דעתו הבלעדי (סעיף 12 להזמנה).
51. אף הפניה להחלטת האסיפה הכללית עליה נסמך המבקש, מבלי שזו הוצגה (ראה הבקשה למתן צו עיון במסמך מיום 14.11.07), אינה יכולה לסייע למבקש שכן אף אם נוסח ההחלטה הוא כפי שהוא טוען לו, מופיעה בו דרישה למחיר מינימום שלא התקיימה בהזמנה הראשונה או בהתמחרות.
52. באשר לשיקולי מאזן הנוחות, המבקש הסתפק בכך שטען כי אי-מתן הצו עלול לגרום לו ולמשפחתו נזקים כבדים ואבדן פרנסה (הנימוק האחר שהובא, ההסתבכות עם צדדים שלישיים, הפך ללא רלבנטי).
53. בסיכומיו שב וטען המבקש כי פרנסתו תלויה בכך וציין כי למושב לא ייגרם כל נזק.
54. כפי שנקבע 'הסמכות ליתן צווי מניעה, ובכלל זה צו מניעה זמני או צו עשה זמני, מעוגנת בסעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. מהותו של הצו הזמני היא כידוע לשמור על המצב הקיים עד להכרעה הסופית במחלוקת, זאת בין אם לשם קיומו התקין של ההליך ובין אם, ובעיקר, לשם הבטחת ביצועו היעיל של פסק-הדין (ראו בהגדרת "סעד זמני", בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי; לתכלית השמירה על המצב הקיים ראו גם: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, התשס"ה) 483). ההצדקה להתערבות בית-המשפט בשלב כה מקדמי של ההליכים קיימת, בעיקר, בנסיבות שבהן עלולה זכות המבקש להתקפח בעקבות שינוי של מצב קיים. ואכן, הסעד הזמני מיועד לגשר בין האינטרסים של הצדדים בפרק זמן הביניים, עד למתן פסק-הדין (ד"ר ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 159). נדיר איפוא שבית-המשפט יוציא מלפניו צו זמני, אשר למעשה יהיה בו כדי לשנות מהמצב הקיים (בר"ם 5346/03 מלבסקיה נ' שר הפנים, תק-על 2003(2) 2234 (2003)). אין איפוא תמה, כי קשה יותר לבעל דין לקבל צו עשה זמני (גורן, שם, 491; רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225; רע"א 338/88 חמיס נ' שטרן, פ"ד מג(4) 552, 555 מול ב')' (ראה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' גל) ב- בש"א (י-ם) 302/06 ריבוע כחול (ישראל) בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (אתר נבו, ניתן ביום 20.2.06)).
55. השיקולים המנחים במתן סעד זמני כפי שעמד עליהם בית-המשפט העליון הם כי סעד כזה יינתן כאשר הצו הוא הכרחי במידה המצדיקה את התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם ובטרם בירור התובענה:
'אך לא אלה הם פני הדברים בבקשה למתן צו מניעה (או צו עשה) "זמני". צו כזה, ככל סעד ביניים כדוגמתו, איננו ניתן כדבר שבזכות, אלא תלוי הוא בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות, שיצדיקו לתיתו למבקש עוד בטרם נתבררה תובענתו ובטרם הוכחה צדקתה. מטרתו השכיחה של צו זמני היא לשמור על מצב קיים ולמנוע את שינויו בעוד ההליך תלוי ועומד, אך יש גם שהצידוק לתיתו נעוץ בצורך להפסיק מטרד קשה או פגיעה חמורה. ברם השאלה המנחה, הניצבת בפתחו של כל הליך שעניינו במתן צו ביניים, היא, אם מתן הצו הוא הכרחי במידה המצדיקה את התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם ולפני בירור התביעה (ראה: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית, 1991, בעריכת ש' לוין) סימן 492). נמצא, שעל המבקש צו ביניים מוטלת חובה לשכנע את בית-המשפט בדוחק הנסיבות, שיש בו כדי להצדיק את ההתערבות המוקדמת.' (רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45, 50-51 (1992).
56. איני סבור כי התשתית שהונחה על-ידי המבקש מספיקה לצורך מתן צו המורה למושב להתקשר עמו. המבקש לא הוכיח מה הנזק שייגרם לו שעה שמלכתחילה ידע כי ההתקשרות הקודמת בינו לבין המושב מסתיימת ביום 15.11.07; השתתף במכרז, אשר לא הובטח לו שיזכה בו וקיימת מחלוקת אם זכה בו או לא.
57. המבקש לא הראה על קיום השקעות חריגות שהשקיע בכרם, אם בכלל, בתקופה שבה נודע לו על זכייתו לכאורה, מה גם שבאותו יום פורסמה הצעה חדשה להזמנת מציעים וספק אם ניתן היה לקבל טענה כי למבקש נגרמו נזקים בלתי-הפיכים.
58. מתוך העדויות שנשמעו עולה כי הכרם מעובד על-ידי המבקש מזה שנים אך שיפורו נעשה על חשבון המושב וכי המושב זכאי לקבלו בחזרה, כפי שהוא, ביום 15.11.07.
59. בנוסף, אין מדובר במצב שבו גם אם תתקבל עמדתו של המבקש, לא ניתן יהיה לפצותו על הפסד הרווחים שיגרם לו מעיבוד הכרם וגם מטעם זה אין מקום למתן הסעד הזמני.
60. לסיכום, המבקש לא הראה, למעט אמירה כללית בתצהירו, מהם ה'נזקים הכבדים' ו'אובדן הפרנסה' לו ולמשפחתו ולטעמי אין די באמירה סתמית זו כדי להצדיק מתן סעד זמני.
סיכום
61. נוכח האמור לעיל, צו המניעה הזמני שניתן ביום 23.8.07 – פקע משלא הוגש כתב תביעה במועד שבו היה על המבקש להגישו לפי תקנה 370.
62. לאור הנימוקים שפורטו לעיל, הבקשה למתן צו מניעה נדחית."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 168941/07[94] נפסק מפי כב' הרשם משה כהן:

"1. הובאה לפני בקשה להורות על פקיעת צו עיקול שהוטל בתיק הוצל"פ מס' 7-07-51847-01 לפני משלוח האזהרה לחייב (הנתבע/המבקש כאן).
2. צו העיקול ניתן ביום 28.6.07 בטרם מסירת האזהרה לנתבע.
טענת הנתבע
3. הנתבע טען שצו העיקול פקע משום שהתובע לא מסר לו את הצו עד היום וכי רק בעקבות פניית בא-כוח הנתבע מיום 5.9.07 לבא-כוח התובע, שלח בא-כוח התובע לבא-כוח הנתבע את בקשת העיקול. צו העיקול עצמו טרם נמסר לנתבע.

טענת התובע
4. התובע טען שבשל מהות הליך העיקול שהתבקש וניתן בטרם מסירת האזהרה לחייב בהוצל"פ, יש לפרש את המועד הקבוע בתקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בצורה שלא תסכל את ביצוע צו העיקול.
כמו-כן, הנתבע הגיש לראש ההוצל"פ ביום 15.7.07 בקשה לביטול צו העיקול ולכן חזקה עליו שידע על הצו ובכך קויימה באופן קונסטרוקטיבי דרישת המצאת צו העיקול לנתבע.
בכל אופן בחודש ספטמבר 2007 נשלחו הבקשה וצו העיקול לבא-כוח הנתבע.
דיון
5. בתיק זה ניתן ביום 12.6.07 פסק-דין בהיעדר הגנה נגד הנתבע.
6. פסק-הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ ביום 27.6.07.
7. בתאריך 28.6.07 התובע הגיש בלשכת ההוצל"פ בקשה למתן צו עיקול לפני מסירת האזהרה לנתבע והצו ניתן באותו יום.
8. בתאריך 15.7.07 הנתבע הגיש לראש ההוצל"פ בקשה לעיכוב הליכים וביטול העיקולים אולם בקשתו לא נדונה לגופה וניתנה החלטת ראש ההוצל"פ המורה לנתבע להגיש את בקשתו לבית-המשפט וכך הנתבע עשה.
9. הנתבע הגיש בתיק זה בקשה לביטול פסק-הדין ובקשתו טרם נדונה לגופה ובשלב זה עוכבו הליכי ההוצאה לפועל לביצועו.
10. המדובר, איפוא, בצו עיקול שניתן לפני משלוח האזהרה לנתבע, כאשר פסק-הדין ניתן בהיעדר הגנה והוגשה בקשה לביטול פסק-הדין וההליכים לביצועו עוכבו. בנסיבות אלה נבחן צו העיקול כצו עיקול זמני וההוראות הרלבנטיות שחלות עליו הן תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א").
11. תקנה 370(3) לתקנות סד"א קובעת שצו העיקול שניתן במעמד צד אחד יפקע אם הוא לא הומצא לנתבע במסירה אישית כאמור בתקנה 367(ב), אלא אם בית-המשפט קבע אחרת מטעמים מיוחדים שיירשמו.
12. תקנה 367(ב) לתקנות סד"א קובעת שעל מבקש העיקול למסור את העתקי הבקשה וצו העיקול לנתבע במסירה אישית בתוך שלשה ימים אלא אם קבע בית-המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו.
13. אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע לא מסר לנתבע, את העתקי הבקשה וצו העיקול, בתוך שלשה ימים מיום מתן הצו.
14. רק ביום 10.9.07 שלח בא-כוח התובע לבא-כוח הנתבע את הבקשה להטלת העיקול לאחר שבא-כוח הנתבע ביקשה זאת ממנו.
15. מהות הבקשה להטלת עיקול לפני משלוח אזהרה לחייב בהוצל"פ אינה מבטלת את חובת מבקש העיקול למסור לנתבע את הצו במועד. במידה ולא ניתן לבצע את המסירה במועד ניתן לבקש את הארכת המועד, אולם בקשה כזו לא הוגשה.
בכל אופן גם אם אקבל את טענת בא-כוח התובע ולפיה יש לפרש את התקנות בהתחשב בעובדה שהבקשה לעיקול הוגשה במסגרת הליכי הוצל"פ, הרי שעל התובע היה למסור לנתבע את העתקי בקשתו וצו העיקול בתוך זמן סביר מיום מתן הצו.
16. במקרה הנוכחי נפל פגם מהותי בכך שהתובע לא פעל כלל למסירת העתקי הבקשה וצו העיקול לידי הנתבע. משלוח הבקשה לנתבע נעשה לאחר למעלה מחודשיים מיום מתן הצו, וגם זאת רק לאחר שבא-כוח הנתבע ביקשה לקבלם מבא-כוח התובע. דבר זה הינו מנוגד לתקנה 367(ב) לתקנות סד"א והוא אף אינו סביר בנסיבות העניין.
17. העובדה שהנתבע ביקש מראש ההוצל"פ לבטל את צו העיקול ביום 15.7.07 אין בה כדי לבטל את חובת התובע למסור את העתקי הבקשה וצו העיקול לנתבע במועד.
18. התובע אינו יכול להתעלם מזכויות הנתבע, אשר את נכסיו הוא ביקש לעקל, ומוטלת עליו חובה ליידע את הנתבע על הטלת הצו, כדי לאפשר לו לפעול לביטולו במידה ויחפוץ בכך.
ראו עוד בעניין זה את דברי כב' השופט א' רובינשטיין בתיק בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3) 132, 141:
'נקודה שראוי לדעתי להטעימה גם מעבר לתיק זה היא כי עסקינן בהליך זמני המתנהל במעמד צד אחד, שעה שלצד שכנגד אין כל אפשרות לעקוב מיוזמתו אחרי החלטותיו של בית-המשפט, והוא תלוי לחלוטין במגיש הבקשה לסעד הזמני. לפיכך אם נפלו בהליך כזה פגמים, יש לדקדק בהם אף מעבר לרגיל, ואף אם אינם יורדים לשורשו של ההליך. דבר זה מייחד את ההליך שבמעמד צד אחד מהליכים אחרים, וכאן נודעת חשיבות רבה במיוחד להקפדה הפורמאלית.'
19. מאחר והתובע לא מסר את העתקי הבקשה וצו העיקול לנתבע במועד הקבוע בתקנות ואף לא בתוך זמן סביר, הרי שצו העיקול פקע.
20. לפיכך אני מורה על ביטול העיקולים, שהוטלו ביום 28.6.07, נגד הנתבע בתיק הוצל"פ מס' 7-07-51847-01. הביטול יבוצע מיום 18.11.07 ואילך.
21. התובע ישלם לנתבע 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
22. לנוכח פקיעת צו העיקול מתייתר הדיון בבקשה לביטול צו העיקול."

[81] בש"א (נצ') 2433/07 מושבי תענך נ' מגן שאול מושב עובדים, תק-של 2007(2) 7848 (2007).
[82] בש"א (ת"א-יפו) 3396/08 טקסימדיה בע"מ נ' עיריית אילת, תק-מח 2008(1) 13250 (2008).
[83] בש"א (ת"א-יפו) 6043/08 קלי טופז בע"מ נ' בני וצביקה בע"מ, תק-מח 2008(2) 1155 (2008).
[84] בש"א (חי') 19857/07 פרסיקו שמואל נ' דביר גל ואח', תק-של 2008(2) 3867 (2008).
[85] בש"א (ת"א-יפו) 7622/07 לפידים פרוייקטים בע"מ ואח' נ' דוד אדר, תק-עב 2008(1) 8662 (2008).
[86] בש"א (נת') 618/08 ברבי מיחלב אירינה נ' אנקום גרופ בע"מ, תק-של 2008(1) 28612 (2008).
[87] בש"א (ת"א-יפו) 25005/07 פנפורד (ישראל) בע"מ נ' יצחק המל ואח', תק-מח 2008(1) 6698 (2008).
[88] בש"א (ת"א-יפו) 182749/07 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' דחבש ראובן, תק-של 2008(1) 565 (2008).
[89] בש"א (ת"א-יפו) 176501/06 הלברייך דותן ואח' נ' יובל ויסיד, תק-של 2008(1) 582 (2008).
[90] בש"א (כ"ס) 4836/07 דוד צלח ובניו בע"מ נ' טרנס בטון בע"מ, תק-של 2007(4) 29087 (2007).
[91] בש"א (רמ') 3568/07 בית החולים גריאטרי סיעודי "פולק"בע"מ נ' א.א. סוכנויות גז בע"מ, תק-של 2007(4) 22487 (2007).
[92] ע"א (כ"ס) 46/07 משה חביב נ' מרדכי שחק, תק-של 2007(4) 22605 (2007).
[93] בש"א (י-ם) 6170/07 אברהם סנעטי נ' טל שחר מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, תק-של 2007(4) 15115 (2007).
[94] בש"א (ת"א-יפו) 168941/07 ריווה עמנואל נ' כרמי אלברט, תק-של 2007(4) 13710 (2007).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סעד זמני (פרק כ"ח לתקסד"א)