מחיקה על-הסף (תקנה 100 לתקסד"א)

1. אין הכתב מראה עילת התביעה
ב- ת"א (ת"א-יפו) 55585/05[1] נפסק מפי כב' השופטת מיכל שריר:

"בפני בקשה לסילוק הודעת צד ג' על-הסף, אשר הגישו הנתבעות כנגד מדינת ישראל כצד ג', בשל חוסר יריבות והיעדר עילה.
1. רקע עובדתי
א. כנטען בכתב התביעה, ביום 19.10.03, נתקלה התובעת במכסה מתכת שהונח בצורה מסוכנת על פני הקרקע באיזור השוק העירוני בעיר אשדוד, ייתכן לצורך כיסוי פתח ביוב וכתוצאה מכך נפלה ושברה את צוואר הירך ונגרמה לה נכות אורטופדית בשיעור 20% על-פי חוות-דעת ד"ר נוף מטעמה.
ב. הנתבעות עיריית אשדוד והכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, הגישו הודעת צד ג' כנגד מדינת ישראל, המבקשת סילוק על-הסף.
במסגרת ההודעה טענו כי מדינת ישראל היתה, במועדים הרלבנטיים לתביעה, הבעלים של המקרקעין נשוא התביעה, בהם אירעה התאונה ומכאן אחריותה.
2. טענות הצדדים
א. לטענת צד ג', במידה והתאונה אכן אירעה במעברי השוק, על המדרכה או על הכביש, הרי שעל-פי פקודת העיריות, האחריות מוטלת כאופן בלעדי, על העיריה ובענייננו, הנתבעת 1. לטענת צד ג', באם אירעה התאונה בגוש 2066, חלקה 133, כנטען בהודעה לצד ג', הרי ששטח זה מוחכר לחוכרים שונים בחכירה לדורות ל- 49 שנים, כך שהתאונה אירעה בשטחו של מי מהחוכרים אשר אחראי לאירוע. מה עוד, שבחוזה החכירה יש סעיף התחייבות לשיפוי.
לטענת צד ג', על ההודעה נגדה, להידחות על-הסף בשל היעדר יריבות, שכן אינה בעל הדין הנכון.
ב. לטענת צד ג', המבחן הינו אם גילה כתב התביעה עילה, ובענייננו, עולה מן הנטען כי אף אם יוכיחו התובעת והנתבעות את מלוא תביעותיהן, הרי שעדיין לא נוצרת כל חבות כלפיה ומכאן שהודעת צד ג' להידחות על-הסף.
ג. למעלה מן הצורך, טוענת המשיבה, כי בהתאם לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, אין המדינה אחראית בנזיקים בתור בעלת נכס שהוקנה לה מכוח החוק בלבד ומכאן כי אף בהתאם לכך, על התביעה נגדה להידחות על-הסף.
ד. הנתבעות מתנגדות לבקשה.
לטענתן, התאונה ארעה במרכז מסחרי ברובע ב' בעיר אשדוד, הידוע כגוש 2066, חלקה 133, במקום מצוי מבנה שבו שרשרת חנויות. לטענתן, מדובר במקרקעין אשר אינם בבעלות עיריית אשדוד.
לטענתן, ביום 28.3.07, הגישה התובעת חוות-דעת מטעמה, לפיה מקום האירוע נמצא בחלק המשותף של הנכס, אשר הינו בבעלות משותפת של כל החוכרים וביניהם נתבעת 1 וצד ג'. לטענתן, מחוות-הדעת עולה, כי הנכס רובו ככולו בבעלות צד ג'.
לטענת המשיבות, מנוסח הטאבו שצורף לחוות-הדעת, עולה שהנתבעת 1, עיריית אשדוד, חוכרת מצד ג' חלקות משנה (חלקות 20 ו- 32) מבין 112 חלקות משנה בנכס, אשר הינן בבעלות צד ג'. כן ציינו הנתבעות כי 2 חלקות המשנה אשר נחכרות על-ידי הנתבעת 1 מושכרות על ידה.
ה. אשר לטענת צד ג' כי הנכס הוחכר לחוכרי משנה, טוענות הנתבעות, כי גם אם מצב דברים זה נכון, הרי שאין הדבר מסיר ממנה אחריות ודרך המלך הפתוחה בפניה לשלוח הודעת צד ד' כנגד חוכר המשנה. לטענתן, היות הנכס מוחכר אינו פוטר את בעלי הנכס מאחריות.
ו. לטענת הנתבעות, הלכה היא, כי אין דוחים תביעה על-הסף, אלא אם ברור כי אין מקום לדון בתביעה בהיותה חסרת בסיס, וכאשר למצב העובדתי פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי ולו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק את התביעה על-הסף.
לטענת הנתבעות, מדובר בסיטואציה מורכבת הן מבחינה עובדתית והן מבחינת ההיבטים המשפטיים ולפיכך אין מקום לסלק את התביעה על-הסף.
3. דיון ומסקנות
א. כאמור בתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"):
'בית-המשפט או הרשם רשאי בכל עת לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:
(1) אין הכתב מראה עילת תביעה.'
ב. כאמור בספרו של זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 383-384:
'... המבחן הקובע, אם גילה כתב התביעה עילה או לא, הוא כך:
פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו.'
היעדר עילת תביעה הוא, איפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה. אם ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז, ורק אז, אומרים שכתב התביעה אינו מראה עילה.
ג. כבר נקבע כי השימוש בתקנה האמורה ייעשה בזהירות יתירה במקרים חריגים (זוסמן, שם, עמ' 387 ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מד(2) 668, 671).
מטרתה של תקנה 100 ו/או 101 לתקסד"א היא לעקור על-הסף תובענה, אשר אפילו תתברר על תומה, לא יוכל התובע לקבל את הסעד המבוקש.
הלכה פסוקה היא, כי מחיקת תובענה או דחייתה על-הסף; 'הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה', ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668.
בית-המשפט יורה על דחיית תביעה בשלב מקדמי, רק אם יתברר לו, כי גם אם תוכחנה כל העובדות הנטענות בכתב התביעה, עדיין לא יוכל לזכות בסעד המבוקש. בשלב הסף – אין בית-המשפט שומע ראיות ואיננו מברר עובדות, אלא חי בשלב זה מכתבי הטענות בלבד.
די בכך, כי קיימת אפשרות, ולו קלושה, שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה. ראה לעניין זה ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721.
ד. בענייננו, ההודעה לצד ג', הבקשה לדחיה על-הסף והתגובה לה, מושתתות בעיקר על טענות עובדתיות (לצד סוגיות משפטיות העולות בתובענה הנדונה), אשר הן עצמן מצריכות דיון של הבאת ראיות ובנסיבות אלו אין מקום, בשלב זה, להורות על סילוק ההודעה על-הסף, בטרם יישמעו הראיות.
4. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית."
ב- ה"פ (נצ') 295/06[2] נפסק מפי כב' השופט זיאד הווארי:

"1. המדובר בבקשה למחיקה על-הסף של התובענה, אשר הגיש המשיב נגד המבקשות ב- ה"פ 295/06, בבית-משפט זה.
2. טענות המשיב בהמרצת הפתיחה בתמצית
א. המשיב ביקש מבית-המשפט להצהיר כי, בשנת 1996 ו/או 1999 ו/או בסמוך לכך נכרת הסכם מחייב בינו לבין המבקשת 1 לפיו עברו ו/או יעברו לבעלותו של המשיב ששה מגרשים בכפר שיבלי והינם: מגרשים מס' 2 ש', 3 ש', 8 ש', 10 ש', בחלקה 46 בגוש 17216, וכן מגרשים 207 ת' ו- 386 ת', בחלקות 16, 23 בגוש 17217 בתמורה לכך יפנה המשיב את שאר השטח המוחזק בידו בחלקה 46 בגוש 17216 ובחלקות 16,23 בגוש 17217 בכפר שיבלי.
ב. המגרשים הנ"ל יחד עם מגרשים אחרים בחלקות הנ"ל, מוחזקים מזה עשרות שנים ושנים רבות לפני קום המדינה, על-ידי אביו של המשיב ולאחר מכן על-ידי המשיב ועל חלק ניכר מהם קיימים עצי פרי מסוגים שונים במשך עשרות שנים.
ג. בשנת 1986 הגישה המבקשת 1 תביעת פינוי נגד המשיב ואביו מהמקרקעין הנ"ל ולתשלום דמי שימוש ראויים. בשנת 1991 ניתן פסק-דין חלוט לטובת המבקשת 1, ולשם ביצועו נפתח תיק הוצל"פ.
ד. בשנת 1996, במהלך תביעות נזיקין אזרחיות, אשר הגיש המשיב נגד מבקשת 1 ואחדים מעובדיה, ובהמלצת כב' השופט ג'רג'ורה, הסכים מנהל מבקשת 1 במחוז צפון, כי המשיב יגיש בקשה להסדרת חזקה במקרקעין הנ"ל, כפי שעשה עם אנשים אחרים בכפר שבלי.
ה. המשיב הצהיר כי מתשובת מנהל הפיקוח של המבקשת 1, רזי רוזנבך, להצעת המשיב, ועל יסוד סעיף 3 לתשובתו, מיום 18.4.96, עולה כי יש הסכמה עקרונית להצעת המשיב, למעט טענת קיפוח למבקשת 1 בכל הקשור לדרכי גישה ואפשריות ניצול, לדידו של המשיב, המדובר בטענות טכניות וניתן לפתור אותן על-ידי תיקון מיקום דרכים או סלילת דרכים בהסכמה. עוד הצהיר המשיב כי מנהל הפיקוח נקט בסחבת מכוונת נגדו, בגלל סכסוכים אישיים ובגלל שהמשיב הגיש נגדו תלונות שונות.
ו. לפנייתו של המשיב בשנת 1998 למנהל מחוז הצפון לזרז את ההסדר, ענתה לו היועצת המשפטית ביום 18.6.98 כי להסדר הזה דרוש אישור מיוחד.
3. טענות המבקשות בבקשה בתמצית
א. המרצת הפתיחה אינה מעלה עילה כנגדן, ועל-כן יש לדחות את התובענה על-הסף.
ב. המשיב טוען לזכויות לכאורה, מכוח הסכם עם המנהל, שצורף כנספח 8 לכתב המרצת הפתיחה, המתייחס לשיתוף במקרקעין (להלן: "ההסכם"). דא עקא, כי בין ההסכם האמור ובין המשיב אין ולא חצי דבר, המשיב אינו נמנה על הצדדים להסכם, ואף אינו מציג את היותו כמיופה-כוח ו/או מטעם מי מהצדדים לו. יתרה מכך, ההסכם קויים זה מכבר בין הצדדים לו, כאשר המשיב אינו נמנה עליהם.
ג. ההסכם מתייחס לחלקה 24 בגוש 16971, חלקה אשר אין לה כל זכר בכתב המרצת הפתיחה, לא כקרקע הנטענת להיות מוחזקת על-ידי המשיב, ולא כקרקע אשר עתידה להימסר לו.
ד. המשיב מטריד את המבקשות ומי מעובדיהן באופן סדרתי מזה שנים, מסכת שתחילתה שעה שפלש למקרקעיהן שלא כדין. מאז שנות השמונים של המאה החולפת התקיימו מגעים להסדרת חזקת בית המגורים של אבי המשיב בשטח המגרש עליו הוא בנוי, בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל. ניסיון שלא צלח נוכח התנגדות המשיב ו/או אביו לפנות את יתרת שטחי הפלישה, העולים על 12 דונם קרקע.
ה. קיימים פסקי-דין חלוטים לסילוק ידי המשיב ממקרקעי המבקשות, וכרגע תלויים ועומדים נגד המשיב הליכים לסילוק ידו במסגרת ההוצל"פ.
ו. משלא הראה המשיב ולו בדל של ראיה, בדבר התחייבות לכאורה בינו לבין המבקשות, הרי שיש לדחות את תובענתו על-הסף.
ז. באשר ל- ה"פ 166/01 (מחוזי-נצרת), המבקשות טענו כי אין בין עובדות התובענה הנ"ל להמרצת הפתיחה הנוכחית דבר. פסק-הדין בה"פ 166/01 נותן תוקף להסכם פשרה, אשר נחתם בין בני משפחת עבד שיבלי לבין מינהל מקרקעי ישראל. במסגרת הסדר הפשרה, בני משפחת עבד שיבלי פינו ממחוברים ונטועים סך של 10,390 מ"ר, בהם החזיקו שלא כדין, ובתמורה הוסדרה החזקתם בשלושה מגרשים בשטח כולל של 2,365 מ"ר. במובחן מהמקרה שלנו, בעניין עבד שיבלי מצא המנהל עיבוד והחזקה של משפחת עבד שיבלי עוד בשנת 1943, השנה בה נערך הסדר מקרקעין. זאת ועוד ההסכם נערך במהלך הליך משפטי. בענייננו כבר משנת 1991 קיים מעשה בית-דין הקובע, כי למשיב אין כל זכות במקרקעין וכי עליו לסלק ידו מהמקרקעין.
ה. לפנים משורת הדין ומתוך רצון טוב מצד המבקשות, התקיימה ביום 17.12.07 פגישה אצל מנהל המחוז, בה סוכם כי המחוז יהא מוכן להסדיר את בית המגורים של המשיב, לאחר אישור הנהלת מינהל מקרקעי ישראל, בתנאי כי המשיב יפנה השטח אליו פלש, וחובותיו למינהל ישולמו.
4. תגובת המשיב
א. בקשת המבקשות הינה ניסיון לזריית חול בעיני בית-המשפט והטעיית בית-המשפט. המשיב לאורך כל תביעתו לא ביקש כלל וכלל להצטרף להסכם נספח 8 שצורף לתביעה ואין כל טענה, כי המשיב היה צד לאותו הסכם, נספח 8 צורף רק כדוגמה בלבד. בקשת המבקשות מחוסרת כל בסיס ודי בכך כדי לדחותה.
ב. תביעת המשיב מפורטת ומובנת היטב וכל דרישתו של המשיב בתיק זה מצויינת היטב בסעיף 1 לתביעתו ועובדות התביעה וההסכם לתביעה מפורטים היטב בתצהירו שצורף לתביעה.
ג. לאחר מתן פסק-הדין לפינוי שניתן בשנת 91, הסביר כב' השופט ג'רג'ורה באחד התיקים לנציגי המבקשות, כי הן צריכות לנהוג בשוויון ובהגינות כלפי המשיב, כפי שנהגו עם אחרים בכפר שיבלי ומנהל המבקשות במחוז, מר אבנר רובינשטיין הסכים להצעת כב' השופט ג'רג'ורה והציע למשיב להגיש הצעת חלוקה למקרקעין המוזכרים, כדי שהמשיב יקבל חלקיו, כפי שאחרים קבלו בכפרו. למעשה על-פי המתואר כאן, הצדדים הסכימו להתעלם מפסק-הדין והגיעו להסכמה חדשה ביניהם על-פי הצעת כב' השופט ג'רג'ורה ויש לראות בכך גמירת-דעת ומסויימות ליצירת חוזה מחייב כפי שנהוג. גמירת-הדעת עוגנה במסמך בכתב, מיום 18.4.1996 (נספח 4 שצורף לתובענה), שזה לב ההסכם בין הצדדים אשר מוכיח, כי המשיב צריך לקבל קרקע מהמבקשות וההסתייגות היחידה היא שיש קיפוח לדרכי גישה וניצול השטח.
ד. תביעת המשיב בתיק זה מנוסחת באופן דומה לתיק ה"פ 166/01 בבית-משפט זה, רק שהמצב המשפטי של המשיב בתיק יותר טוב מאותו תיק 166/01. בתיק זה ישנו הסכם בכתב – נספח 4 ומסמכים אחרים של המבקשות ואילו באותו תיק מדובר על הסכם בעל-פה, ולא רק שאין בו מסמך בכתב, אלא ישנן הכחשות מקצה לקצה ובאותו מקרה היו הליכים משפטיים נגד אותו מבקש. המשיב הפנה לפסק-הדין שניתן ב- בג"צ 5023/91 אשר מחייב את המבקשות לנהוג בשוויון ובהגינות מפורטת היטב ומרתיעה, באופן נחרץ על התסכול שנגרם לאזרחים עקב אי-השוויון.
ה. תביעת המשיב מבוססת על סעיפים 25, 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") וכן על סעיפים 5, 22 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות").
ו. המשיב הדגיש כי פסיקות בתי-המשפט העליון מנחות בתי-המשפט לנהוג בזהירות יתר, כאשר בית-המשפט מפעיל את סמכותו למחיקת כתב תביעה.
5. דיון והכרעה
א. תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א"), מקנה לבית-המשפט סמכות למחוק תביעה על-הסף, מקום שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה. בית-המשפט אינו נזקק בשלב זה לכתב ההגנה של הנתבע, והמבחן היחיד העומד לנגד עיניו, הינו באם התובע יוכיח את המסכת העובדתית, אותה פרס בכתב תביעתו, יוכל הוא לזכות בסעד המבוקש (ראה לעניין זה פסק-הדין המנחה בעניין – ע"א 109/49 חברה להנדסה נ' מזרחי, פ"ד ה 1585). בית-המשפט אינו נכנס לעובי הקורה ואינו בוחן את אמיתות טענותיו של התובע, אלא יוצא מתוך נקודת הנחה כי טענות אלו נכונות, ובוחן האם יש בכך כשלעצמו, כדי להביא להענקת הסעד המבוקש לתובע. מקום שהעובדות הנטענות בכתב התביעה, אינן מבססות את מתן הסעד, ימחק בית-המשפט את התביעה בהיותה תביעת סרק, אשר גם אם תתנהל עד תום, אין בה כדי להעניק לתובע את הסעד לו הוא עתר (ראה לעניין זה ספרו של כב' השופט גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) 160-161) (להלן: "ספרו של גורן"). בית-המשפט ייזהר מלמחוק כתב תביעה על-הסף, ויסתפק בקיומה של אפשרות קלושה להוכחת התביעה והענקת הסעד.
בספרו של גורן הנ"ל, בעמ' 159 נאמר עוד כי:
'הנחיה כללית, שיש לראות בה את המדיניות השיפוטית הרצויה, היא, כי מחיקת תובענה או דחייתה על-הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה. די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה. מחיקת תובענה או דחייתה על-הסף הן בגדר אמצעים בלית ברירה.'
בספרו של גורן הנ"ל פורטו הכללים היסודיים בסוגיית המחיקה מחמת היעדר עילה ובין השאר צויין, כי:
'ג. כתב התביעה אינו מגלה עילה, אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בו, לא יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידיו;
ד. במחקו תביעה מחמת חוסר עילה, מחליט בית-המשפט על גורל התביעה, ללא שמיעת טענות הצדדים לעצם העניין;
ה. אמצעי חמור זה יש לנקוט רק במקרים בהם ברור, שהתובע אינו יכול בשום אופן לקבל את הסעד המבוקש. אפילו הוכיח את העובדות המפורטות בכתב התביעה ואף אם תינתן לו רשות לתקנו.'
בית-המשפט יורה על סילוק תביעה בשלב מקדמי רק אם יתברר לו כי אם תוכחנה כל הטענות העובדתיות בכתב התביעה, עדיין לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש. בשלב הסף, אין בית-המשפט שומע ראיות ואינו מברר עובדות, אלא חי בשלב זה מכתבי הטענות בלבד.
תקנה 100 לתקסד"א קובעת:
'בית-המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:
(1) אין הכתב מראה עילת תביעה; ...'
מטרת תקנה זו הנה לעקור על-הסף תובענה, אשר אפילו תתברר עד תומה, לא יוכל התובע לקבל את הסעד המבוקש (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, התשנ"ה-1995) 409).
המבחן הקובע לעניין השאלה האם גילה כתב התביעה עילה אם לאו, הוא:
'פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו.' (ע"א 109/94 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח טרוי ושטיינויג, פ"ד ה 1585)
מכך נובע, כי:
'היעדר עילת תביעה הוא, איפה, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות.' (זוסמן, בספרו הנ"ל, בע"מ 384)
ב. מעיון בתקנה 100 הנ"ל עולה כי תקנה זו דנה במחיקת תביעה ואין כל זכר לבקשה בדרך המרצה. השאלה הניצבת בפנינו הינה מה דינה של תובענה לסעד הצהרתי שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה?
בספרו של השופט א' גורן הנ"ל סוכמה ההלכה, בעמ' 469 נאמר:
'הסעד ההצהרתי אינו סעד שגרתי והוא סעד מיוחד במינו. על-כן, קבעה הפסיקה לגביו, כי תביעה לסעד הצהרתי אינה נזקקת לעילת תביעה, במובנה המקובל. מאחר שפסק-דין הצהרתי ניתן לתובע כדי לשמור על זכותו מפני כפירה והכחשה בעתיד, הרי שתביעת הצהרה אינה צריכה ביסוס של העילה כתביעת סעד מהותי. בתובענה מסוג זה, אין להיזקק לבקשה למחיקת התביעה מחמת היעדר עילה, המקובלת בהליכים אחרים.'
נאמר עוד שם, בעמ' 468:
'תובע עשוי לזכות בפסק-דין הצהרתי, בהתקיים שני תנאים מצטברים אלה: האחד, בהוכיחו כי קנויה לו זכות או כי נתקיים "מצב" שעליו מבקש הוא להצהיר; והאחר, בהוכיחו כי מן הראוי ל'שריין' אותה זכות (ע"א 2447/93 מעיוף נ' אברהים, פ"ד מח(5) 206, 210).'
יפים לענייננו דבריו של זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 394:
'... הדעה הרווחת היום היא כי גם תביעה שהוגשה על דרך המרצה רשאי הנתבע להתקיף בבקשת מחיקה, מחוסר עילה, וזאת משני טעמים: ראשית, מטבע בריאתו ניתן לבית-המשפט הכוח להפסיק הליכים טרדניים בעודם באיבם, שאין להם כל סיכוי של הצלחה; שנית: בקשת הנתבע למחיקת ההמרצה, מפאת חוסר עילה, אינה אלא בקשה לפצל את הדיון בהמרצה, לברר תחילה שאלה אחת, היא השאלה, אם גילתה ההמרצה עילה, ולדון רק לאחר מכן בשאר השאלות הנוגעות לגופו של עניין. לכל הדעות רשאי בית-המשפט, אם כי לעולם אינו חייב לנהוג כך. ממילא מסור העניין לשיקול-דעתו של בית-המשפט, ומדוע לא ימריץ הנתבע את בית-המשפט לעשות שימוש בשיקול-דעתו.'
מהאמור עולה כי גם בהמרצת פתיחה חייבת להתקיים עילה. בענייננו המשיב לא הסתפק רק בסעד הצהרתי על תוקפו של הסכם אלא עתר גם לאכיפה של ההסכם הנטען.
ג. הפסיקה קבעה עוד, כי על-מנת לבחון את הטענה בדבר היעדר עילה, רשאי בית-המשפט לבחון לא רק את כתבי הטענות של הצדדים אלא אף לעיין בכל המסמכים המצורפים לכתב התביעה (ראה לעניין זה ע"א 72/74 רפאל שומר נ' אפרים ו-סולומון דוד, פ"ד כח(2) 351, 354-355:
'... בבואו לדון בבקשה למחוק כתב-תביעה מחוסר עילה, רשאי הרשם לעיין לא רק בכתב-התביעה עצמו אלא גם בכל המסמכים המצורפים לו...'
במקרה דנן, המשיב טוען כי ישנו הסכם בכתב, שזה המכתב של המבקשות (נספח 4 שצורף לתובענת המשיב) (להלן: "המכתב"), להשקפתו במכתב זה עוגנה גמירות-הדעת ומסויימות ליצירת חוזה מחייב כפי שנהוג. עוד טען כי המכתב זה הוא לב ההסכם בין הצדדים, אשר מוכיח כי המשיב צריך לקבל קרקע מהמבקשות וההסתייגות היחידה היא שיש קיפוח לדרכי גישה וניצול השטח.
השאלה העיקרית בה הנני נדרש להכריע, הנה אם יש לראות במכתב זה כהסכם מחייב והאם יש מקום להצהיר על קיומו של הסכם בין המשיב למבקשת מס' 1. אין חולק, כי על-מנת שהסכם יהיה מחייב וסופי, עליו למלא אחר דרישות חוק החוזים – קיום היסודות של גמירות-דעת ומסויימות – וכאשר מדובר במקרקעין, עליו לעמוד גם בדרישת הכתב אשר בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). גמירות-דעת מתקיימת כאשר הצדדים התכוונו להתקשר זה עם זה בחוזה מסויים וכאשר התרחש מפגש רצונות בין הצדדים. הסכם יחייב את הצדדים רק כאשר הם התכוונו – על-פי מבחן אובייקטיבי – שהוא יחייב אותם (ראו ספרה של ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה) 83). מבחן גמירות-הדעת, אם כן, הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה (ראו ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מו(1) 588, 594).
מעיון במכתב, אשר מסתמך עליו המשיב עולה כי, המכתב על פניו אינו עומד בדרישות חוק החוזים. אין בו כל מפגש רצונות של הצדדים ואף אין בו כל התייחסות לפרטי ההסכם הנטען על-ידי המשיב. לכן, כבר בשלב זה ניתן לקבוע באופן חד-משמעי, כי המכתב אינו מהווה כל הסכם, זאת ועוד במכתב נדרש המשיב להמציא מפה מפורטת חתומה על-ידי מודד מוסמך, אשר תתאר את המצב בשטח נכון למועד המכתב בשנת 1996, ללמדך כי המבקשת מס' 1 טרם גיבשה כל עמדה אודות ההצעה המועלית על-ידי המשיב. תמיכה במסקנה זו ניתן ללמוד מהכותרת של המכתב בה צויין כי 'שטחים בכפר שיבלי הנמצאים בבעלות מינהל מקרקעי ישראל ומוחזקים על ידך ללא הסכמת מינהל מקרקעי ישראל'.
ד. באשר לתיק ה"פ 166/01, שמתבסס עליו המשיב, עיון בתיק זה ובפסק-הדין אשר נתן תוקף להסכם פשרה, אשר נחתם בין בני משפחת עבד חמיידי שיבלי (להלן: "משפחת חמיידי") לבין מינהל מקרקעי ישראל, עולה כי במסגרת הסדר הפשרה, הוסכם כי משפחת חמיידי יפנו את כל הקרקעות שבבעלות המדינה או רשות מרשויותיה כולל כל מחוברים או נטועים בשטחים, ובתמורה הוסדרה החזקתם בשלושה מגרשים (95 ת, 96 ת, 98 ת) בשטח כולל של 2.369 מ"ר.
יש לציין כי בתיק ה"פ 166/01 אין כל הכחשה שהתנהל משא-ומתן בין המינהל לבין משפחת חמיידי, המפקח אף הצהיר כי נוהל משא-ומתן בדבר אפשרות להסדר והעיקרון המרכזי היה הסדר החכרת השטח עליו בנוי הבית של משפחת חמיידי ויתר השטחים יפונו, למעט אפשרות להחכרת שני מגרשים נוספים לבני משפחה. המפקח הצהיר כי במהלך המשא-ומתן הדגיש בפני חמיידי כי הוא יכול רק להמליץ על הסדרים ואין לא סמכות לאשר או לערוך עסקה, וכל סיכום שמגיע אליו טעון אישור של המוסדות המוסמכים במנהל ורק אז יערך הסכם כתוב. המפקח ציין כי העביר להנהלת המחוז המלצה להסכם עם משפחת חמיידי וזאת לאחר הצהרת חמיידי, שאינו מחזיק כל קרקע נוספת. לאור האמור, עולה כי המפקח לא מתכחש בכלל כי התנהל משא-ומתן בין הצדדים, אשר הוליד הסכם שטעון אישורם של הגורמים המוסמכים במנהל. הבעיה התעוררה כאשר בנו של חמיידי התחיל לבנות בית מגורים על גבי מגרש 95 ת' שהוא אחד מהמגרשים בבעלות רשות הפיתוח לשם כך התחילו הליכים משפטיים, אשר בעקבותם נעצרו כל ההליכים שהחלו בועדות המנהל לשם אישור ההסכם. בענייננו, להבדיל מהמקרה בתיק ה"פ 166/01, המבקשת מס'1 לא הביעה אף עמדה אודות ההצעה המועלית על-ידי המשיב והכחישה מכל וכל, את קיומו של הסכם בעל-פה בינה לבין המשיב בשל דבריו של פקיד מינהל זה או אחר. המבקשת מס' 1 ציינה כי המחוז הצהיר כי יהא מוכן להסדיר את בית המגורים של המשיב, לאחר אישור הנהלת מינהל מקרקעי ישראל, בתנאי כי המשיב יפנה השטח אליו פלש וחובותיו למינהל ישולמו. עוד ציינה כי מאז שנות השמונים התקיימו מגעים להסדרת חזקת בית המגורים של אבי המשיב בשטח המגרש עליו הוא בנוי, בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, אבל הניסיון לא צלח נוכח התנגדות המשיב ו/או אביו לפנות את יתרת שטחי הפלישה, העולים על 12 דונם קרקע.
זאת ועוד במכתב מיום 18.6.1998 אשר נשלח למשיב על-ידי היועצת המשפטית של המבקשת מס' 1 (נספח 5 שצורף לתובענת המשיב), צויין כי 'שהסדר לפי בקשתך דורש אישור מיוחד, של הנהלת המינהל, לאור העובדה כי קיימים – באשר לקרקעות אשר הינך מבקש להסיר את חזקתך בהן – פסקי-דין חלוטיים וסופיים לפינוייך, שלא כובדו על ידך'.
ממכתב הזה עולה כי המבקשת מס' 1 לא הביעה שום עימדה בעניין ההסדר המוצע על-ידי המשיב, המינהל אף ציין את הקושי באישור הסדר כזה, זאת לאור העובדה כי קיימים פסקי-דין חלוטים וסופיים לפינויו של המשיב מהמקרקעין, אשר מבקש להסדיר את חזקתו בהן.
להדגיש כי בתיק ה"פ 166/01 צירף חמיידי עם תצהירו תשריט שהוכן על-ידי המינהל ונמסר לו, דבר שמעיד כי התקיים משא-ומתן בין הצדדים, היתה מסויימות וגמירות-דעת. דבר שלא מתקיים במקרה שלפנינו, המשיב אף לא טרח להמציא למבקשת מס' 1 מפה מצבית מפורטת חתומה על-ידי מודד מוסמך שתתאר את המצב בשטח כפי שנדרש במכתב מיום 18.4.1996.
אשר-על-כן, המקרה אשר נבחן בה"פ 166/1 אין בו כדי ללמד על המקרה שלפנינו, ואין לראות במכתבים שהתנהלו בין המשיב למבקשת מס' 1 כיוצרות הסכם מחייב, מאחר ואינם עומדים בדרישות חוק החוזים לקיום היסודות של גמירות-דעת ומסויימות.
המסקנה העולה מכל האמור לעיל, כי המשיב לא גילה כל עילה כנגד המבקשות, לכן דין הבקשה שהוגשה על ידו להימחק על-הסף. אדגיש כי לא נעלמה מעיני ההלכה לפיה על בית-משפט לנהוג בזהירות וביד קמוצה בבואו למחוק תביעה מחוסר עילה, ורק במקרים בהם ברור לו כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד טענותיו את הסעד המבוקש, אז יחליט למחוק תביעה. המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים אלה. כאשר ברור לי כי על סמך הטענות שהעלה המשיב בבקשתו הוא לא יזכה בסעדים המבוקשים.
ה. למעלה מן הנדרש, אוסיף, כי כבר ביום 1.1.91 ניתן פסק-דין על-ידי כב' השופט ניסים ממן, לסילוק ידם של המשיב ואביו מן המקרקעין אשר הוחזקו על ידם, אגב תשלום דמי שימוש בגין שטח של כ-4450 מ"ר מן המקרקעין.
תקיפת פסק-דין חלוט שניתן בהליך אזרחי אינה עניין של מה בכך. כלל של מעשה בית-דין נועד להביא לסיומה המוחלט של התדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם מי מהם, כך 'שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק-הדין' (ראה ספרה של ד"ר נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (1996), 3). הכלל נועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדתו של בעל דין על-ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק. הוא משקף שיקולים של טובת הציבור, בהקלה על העומס במערכת המשפט והבטחת פעילותה התקינה, שמירה על היציבות והוודאות של המעשה השיפוטי וכן שיקולים של טובת הפרט – שלא יוטרד בעל הדין שכנגד בתביעות חוזרות ונשנות בשל אותה עילה (שם, עמ' 12-14 וכן ע"א 2360/99 יצחק בחר נ' דיור בניין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 23-24).
בענייננו, על-מנת שיוכל המשיב להצליח בתובענה, עליו להרים נטל כבד מאוד – להראות כי התקיימו נסיבות המצדיקות ביטול פסק-דין חלוט, שניתן לפני 17 שנה נגדו, לפיו אין למשיב ואביו זכויות במקרקעין, וכי עליהם לסלק ידם מהמקרקעין אלה, המשיב הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי שדחה את הערעור (ע"א 31/91, מחוז נצרת, מיום 2.6.91), גם בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב לבית-המשפט העליון נדחתה אף היא. זאת ועוד, המשיב הגיש תביעה לסעד הצהרתי להכיר בזכויותיו בחלקה, תביעה זו נדחתה אף היא (ת"א 45/90 מחוזי נצרת, כב' השופט זועבי). כיום עומדים מול המשיב הליכים לסילוק ידו במסגרת ההוצל"פ.
לאור האמור לעיל עולה כי טענותיו של המשיב בעניין הזכויות במקרקעין נדונו ונבחנו לעמקם בבתי-המשפט השלום והמחוזי והוכרעו. ואף אם יוכחו כל הטענות אותן מעלה המשיב בהמרצת הפתיחה, לא יהיה זכאי לסעד המבוקש.
6. אשר-על-כן ולאור האמור לעיל, הנני מקבל את הבקשה ומורה על מחיקת הבקשה בדרך המרצה על-הסף, וזאת בהתאם לתקנה 100(1) לתקסד"א בשל היעדר עילה, והנני מחייב את המשיב לשלם למבקשות הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק נכון להיום."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 151884/08[3] נפסק מפי כב' השופטת נועה גרוסמן:

"בפני בקשה לסילוק על-הסף.
התביעה
יש להתייחס לכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 14.1.08 בגין הסך של 55,000 ש"ח.
לטענת התובע, במהלך שנת 1999 הוא הסב שטרות שנערכו לפקודתו על-ידי שותפיו לשעבר, ניכה אותם אצל הנתבע שעיסוקו גביית חובות וניכיון שיקים.
הנתבע העניק לתובע ולשותפיו את תמורת ההסבה בניכוי עמלה וריבית.
הנתבע נקט בהליכי הוצל"פ כנגד מושכי השטרות למעט התובע עצמו כמסב, על-פי הנטען משום שהתובע הבטיח לו שימכור את ביתו בקרוב וישלם לו את המגיע לו.
בקיץ 2002 מכר התובע את ביתו ושילם לנתבע את החוב, כולל כל הריביות.
הנתבע אישר לתובע כי כל החובות נפרעו על-פי המסמך נספח א'.
הנתבע הבטיח לתובע, כי ימשיך לפעול לגביית השטרות בהוצל"פ מאת מושכי השטרות ואף ישלם לתובע את חלקו. ראו סעיפים 8-9 לכתב התביעה.
התובע טוען, כי נתן אמון בנתבע ולכן אישר, במהלך הליך התנגדות של אחד מעושי השטרות, כי הוא עצמו לא סילק לנתבע את החוב הנובע מאותן שטרות, וכי החוב שריר וקיים.
התובע טוען בסעיפים 10 ו- 11 לכתב התביעה, כי בכך כרה בור לעצמו וסחף את בני ביתו ואת "עושי השטר האומללים" ל"שאול תחתיות" של חיובים כלפי הנתבע.
זאת למרות שהחוב אינו כלפי הנתבע, אלא כלפי התובע עצמו.
לטענת התובע, הנתבע פועל במשך שנים לגביית חוב שכבר נפרע לו והוא נוקט כנגד התובע בעשרות רבות של הליכים משפטיים שעניינם כאמור אותו חוב שנפרע.
התובע שאינו מצליח לעמוד בפרץ, התמוטט פיזית ונפשית.
התובע מציין, כי רוב תביעותיו של הנתבע מעלות חרס, אך בכל זאת הוא מסב נזק רב לתובע, שנאלץ לחזור על טענותיו בפני כל ערכאה וערכאה הדנה בעניינים של השניים.
עלויות הדיונים גבוהות ומיותרות.
הסכומים שנפסקים לתובע בערכאות השונות, אינן מכסות את הוצאותיו.
לא זו אף זו, באחד המקרים 'עלה זממו של הנתבע בידיו והתנגדותו של התובע בתיק הוצל"פ לא נתקבלה'. ראו סעיף 16 לכתב התביעה.
מכאן תובענה זו, שעיקרה שיפוי התובע, בגין כפל כספים שאולץ לשלם לנתבע לטענתו, בעבור אותו חוב שכבר נפרע וכן כספים שגבה הנתבע בגין אותו חוב עצמו מיתר החייבים בתיק ההוצל"פ, משום שלאחר שהחוב נפרע לידי התובע, רשאי הוא לבדו להיפרע מיתר החייבים ולא הנתבע.
כמו-כן, מוגשת התביעה בגין ההוצאות העצומות שלטענת התובע נגרמו לו, משום 'מסע ההרס שמנהל הנתבע נגדו'. ראו סעיף 18 לכתב התביעה.
סכום התביעה חושב לפי המפתח הבא:
12,500 ש"ח ששולמו לנתבע בתיק הוצל"פ 9-00-46581-01.
17,500 ש"ח ששולמו על-ידי התובע כשכר-טרחת עורך-דין בעשרות הליכים לטענתו.
25,000 ש"ח הפסד ימי עבודה והוצאות שונות.
סה"כ 55,000 ש"ח.
לכתב התביעה צורפה גם בקשה לפיצול סעדים בשל נזקים עצומים, כך להגדרת התובע, בגין עיקולים שהוטלו על-ידי הנתבע על נכסיו.
הבקשה לסילוק על-הסף
הנתבע עותר לסילוק התביעה על-הסף.
לשיטתו, אין מקום לברר את התובענה, הואיל ושורשיה נעוצים בתשלומים ששולמו בתיק הוצל"פ 9-00-46581-01.
התובע הגיש בתיק ההוצל"פ דנן, התנגדות לביצוע שטר.
ההתנגדות נדחתה, תוך שבית-המשפט הדן בתיק, כב' השופטת ערקובי מותחת ביקורת על אמינותו.
עוד מצוטטים מפי הנתבע בבקשה לסילוק הסף, מותבים אחרים כגון כב' השופטת אחימן וכן כב' השופט תמיר.
לאחר שכב' השופטת ערקובי דחתה את התנגדותו של התובע, נותר תיק ההוצל"פ פתוח והנתבע פועל-שם כזוכה בהליכי הוצל"פ, על-מנת לגבות את חובו.
הנתבע טוען, כי התובענה הנוכחית עוסקת באותה מערכת עובדתית שנדונה בפני כב' השופטת ערקובי בהתנגדות ובאותו תיק הוצל"פ עליו נסבה התביעה הנוכחית, תיק הוצל"פ 9-00-46581-01.
הואיל וכך, סבור הנתבע/מבקש, כי החלטת כב' השופטת ערקובי מהווה מעשה בית-דין המשתיק את התובע גם מפני התביעה הנוכחית.
עמדת התובע/משיב
התובע/משיב מתנגד לבקשה. לטעמו יש ליתן לו את יומו בבית-המשפט ולהוכיח את תביעתו לגופה.
לגרסתו, הליך התנגדות בתיק הוצל"פ 9-00-46581-01, אינו מהווה מעשה בית-דין באשר לתובענה הנוכחית.
לשיטתו, ההחלטה שם מצומצמת לתובענה ההיא, ואין היא נפרשת על פני זכויותיו של התובע כלפי הנתבע בהליכים נפרדים.
מסביר הוא, כי החלטות שניתנו בהתנגדויות השונות מצומצמות ותחומות לאופי ההליך של התנגדות לביצוע שטר.
על בית-המשפט לבחון, האם ניתנת או נשללת הרשות להגן, והכל מנימוקים מצומצמים ומוגדרים, על-פי הוראות הדין הרלבנטיות.
לשיטתו, שם אין מקום להיכנס לעניין נשוא הליך זה והיא טענת התובע, כי הנתבע גובה ממנו כספים באמתלות שונות, אך שאלה נפרעו אלה, והכל בניגוד להסכם בין הצדדים.
התובע נתלה בפסיקה הרלבנטית, לפיה ההחלטה הדוחה בקשת רשות להגן, אינה קובעת ממצא כלשהו לגופו של עניין ואינה מהווה השתק פלוגתא בהתדיינות שבין הצדדים.
התובע מוסיף, כי תיקי ההוצל"פ השונים לא נפתחו נגדו, ואף לא היו נפתחים, אלא לאחר שפנה עורף למעלליו של הנתבע.
הכרעה
לטעמי, יש לסלק את התובענה על-הסף, אך סילוקה של התובענה על-הסף לא יעשה מכוח הוראות תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כלומר אין זה המקום לדחיה על-הסף מחמת קיומו של מעשה בית-דין.
סבורני, כי יש להורות על סילוק התביעה על-הסף מכוח הוראות התקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כלומר, אין הכתב מראה עילת תביעה.
ואנמק:
התובע טוען כי היתה התקשרות שיטרית בינו לבין הנתבע.
מכוח אותה התקשרות, היה אמור הנתבע לגבות חובות הוצל"פ, שטרות שהסב לו התובע.
התובע עצמו הפך נתבע מכוח חתימת ההיסב.
התובע לא מכחיש כי היה קם חוב כלפי הנתבע, אך לטענתו פרע את חובו.
לגרסתו, בכל זאת ממשיך הנתבע בהליכי הוצל"פ בתביעות שטריות שונות נגדו, על יסוד אותן שטרות.
את התביעות הללו, הוא מבקש לחסום, באמצעות התביעה הנוכחית. תביעה שיש בה פן הצהרתי.
אולם, אין לומר כי התובע יכול לחסום את דרכו של הנתבע להגשת תביעות שיטריות באופן כולל.
אין מנוס מכך, שהתובע יתמודד עם כל תביעה ותביעה המוגשת נגדו באופן פרטני.
אחרת, נימצא חוסמים את שערי בית-המשפט בפני הנתבע באופן גורף, ולא מאפשרים בירור ענייני בכל שטר ושטר בנפרד.
אם התובע סבור, שמדובר בתביעה אשר אינה מוצדקת, יוכל להביא את הגנתו בפני השופט הדן בדין.
אם התובע סבור, שמדובר בתביעה על סכום שנפרע, יוכל גם כן להביא זאת במסגרת בקשת רשות להגן או התנגדות לביצוע שטר.
אם התובע סבור, שמדובר בחוב הוצל"פ שנפרע, והכוונה לחוב הנטען בתיק הוצל"פ 9-00-46581-01, יוכל להעלות טענות אלה במסגרת טענת "פרעתי" בהליכי הוצל"פ.
בהקשר זה אני מפנה לספרו של המלומד דוד בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שישית, 2005) 190:
'טענת פירעון שכבר היתה קיימת לפני מתן פסק-הדין, לא תישמע בלשכת ההוצל"פ...'
ובהמשך בעמ' 191:
'בתחומיה של טענת פרעתי מנוע החייב מלהעלות טענות שונות שניתן היה להעלותן לפני שניתן פסק-הדין או טענות שמקומן היה במסגרת ההליך העיקרי בבית-המשפט או בערעור עליו.'
הסדר הדיוני הנכון מחייב את התובע לפנות איפוא בבקשות מתאימות בכל תיק בנפרד.
עליו להעלות את הטענות לפירעון בהתאמה, אם מדובר בתיק הוצל"פ בפני ראש ההוצל"פ לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, התשכ"ז-1967, ואם המדובר בבקשת רשות להגן, בפני בית-המשפט אליו הוגשה התובענה או ההתנגדות.
טענות התובע בכתב התביעה, לפיהן על בית-המשפט לפסוק לטובתו בהליך הנוכחי הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין, וכן אובדן ימי עבודה עקב הליכים אחרים שכבר נגמרו, אינן במקומן.
המקום הנכון לקבלת שהתובע על הוצאות מסוג זה, הינן בכל תיק בנפרד.
אם בתי-המשפט שם, משיקוליהם, ראו לנכון שלא לפסוק לתובע שכר-טרחה והפסד הוצאות, אין מקום לשוב ולפתוח את הנושא בתביעה נפרדת.
הוא הדין באשר לטענות התובע באשר לכספים השונים ששילם לנתבע במסגרת תיק הוצל"פ 9-00-46581-01.
אם מצא בית-המשפט בשעתו, כי הנתבע זכאי לקבל כספים אלו מאת התובע, ועל כך לא הוגש ערעור, תמה ונשלמה בכך מסכת טענותיו של התובע בנקודה זו.
אין הוא יכול לתקוף החלטות שיפוטיות שניתנו בהתנגדות ואשר דחו את טענותיו שם במסגרת תביעה חדשה כאן.
אני מוצאת איפוא, כי התביעה כמות שהיא, מחוסרת עילה.
ערה אני לכך, שיתכן ובעל דין מוטרד מתביעות רבות, אפילו סידרתיות.
הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בתביעות שיטריות.
יחד עם זאת, דומני, כי אין מנוס מכך שכל תביעה, אפילו שיטרית, תבואר לגופה ואין לתת במסגרת התביעה הנוכחית, מעין "צו גודר" המונע הגשת תביעות כלפי אדם פלוני.
אי-לזאת, אינני רואה לנכון לאפשר לתובע לקבל חסינות מפני תביעות הדדיות שתוגשנה כלפיו ואף לא להתפלמס עם הנתבע על הקביעות בתיק הוצל"פ 9-00-46581-01, במסגרת התובענה הנוכחית.
התביעה אינה מגלה עילה מוכרת בדין, ועל-כן אני מורה על סילוקה על-הסף.
סיכום
מן המקובץ לעיל, מתקבלת הבקשה.
אני מורה על סילוק התביעה על-הסף."

2. נראה לבית-המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית
ב- בש"א (ת"א-יפו) 151605/08[4] נפסק מפי כב' השופט אברהם קסירר:

"החלטה
1. בפני בקשה לסילוק על-הסף מכוח תקנה 100(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
2. עניינה של התובענה הנה תקיפה שבוצעה על-פי הנטען על-ידי המשיבים 2,3. כתוצאה מהתקיפה, כך על-פי הנטען, אירעו למשיב 1 נזקים בגינם הינו דורש פיצוי. התביעה הוגשה כנגד המבקשת בטענה כי העסיקה במועד הרלבנטי את המשיבים 2, 3 ולכן הנה אחראית באחריות שילוחית למעשיהם.
3. המבקשת טוענת כי לא העסיקה מעולם את המשיבים 2,3 וכי לא היה לה כל קשר עימם ולפיכך יש למחוק את התביעה על-הסף נגדה בעדר עילה. לחיזוק טענתה צרפה המבקשת תצהיר מטעם מנהלה ואישור רואה-חשבון המאשרים כי המשיבים 1,2 לא עבדו בחברה ביום אירוע התקיפה הנטען.
4. מנגד, טוען המשיב 1 כי בשלב זה אין מקום למחוק התביעה כנגד המבקשת על-הסף ויש לשמוע ראיות בתיק. לדבריו בעקבות מתן הכרעת הדין, על פיה הורשעו המשיבים 2, 3, הוא פנה למשטרה בבקשה לברר מי היא מעסיקתם של התוקפים ונענה כי המבקשת הנה מעסיקתם. לטענתו אף מהדיון בבית-המשפט מיום 18.12.07 עולה כי עובד של המבקשת בשם עידן קורן היה אחראי מטעם המבקשת על המשיבים 2, 3 באותו מועד במסגרת תפקידו כאחראי על המאבטחים במועדון. לאור האמור לעיל, מסיק המשיב 1 כי בין אם המבקשת העסיקה את התובעים באופן ישיר ובין אם העסיקה אותם באופן עקיף באמצעות עובד מטעמה, קיימת לכאורה חבות שילוחית ולפיכך אין מקום לדחות את התביעה על-הסף.
5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינה של הבקשה להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א) על-פי תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית-משפט לדחות תובענה על-הסף או למחוק תובענה על-הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן.
כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת 'לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית-המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת'.
ראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי, פ"ד יא 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח', פ"ד נד(4) 464, 478.
ב) מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על-הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית-משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני.
ראה לעניין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 155-156.
סילוקה על-הסף של תובענה הוא צעד דראסטי.
יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מא(1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה(4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד(2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668).
ג) במקרה דנן, לא אוכל להצדיק סילוקה של התובענה כנגד המבקשת, על-סף, בטענה של היעדר עילה כנגדה, בשלב הנוכחי, בטרם נשמעו עדויות בדבר הטענות העובדתיות שהועלו בכתב התביעה.
טענות אלו צריכות להתברר בדרך של הבאת ראיות.
6. לסיכום
לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות."

3. שולמה אגרה בלתי-מספקת והתובע לא שילם את האגרה תוך הזמן שנקבע לכך
ב- בש"א (חי') 1534/08[5] נפסק מפי כב' השופטת ת' שרון-נתנאל:

"בקשה לעיכוב הליכים ולהעברת התיק לבוררות, בפני שר הפנים, לפי סעיף 55 לצו איגודי ערים (איזור כרמיאל)(ביוב), התשנ"ז-1997 (להלן: "צו האיגוד" או "הצו").
לחילופין מבוקש להורות על מחיקת התביעה על-הסף, בהתאם לתקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מחמת תשלום האגרה בחסר ולחילופי חילופין – ליתן ארכה להגשת בקשת רשות להתגונן.
ההליך ועיקר המחלוקת
1. בתובענה העיקרית (ב- ת"א 1090/07), אשר הוגשה בסדר דין מקוצר, עותר המשיב לחיוב המבקשת, לשלם למשיב חוב בסך 6,105,618 ש"ח, נכון ליום 17.10.07 (יצויין, כי בכותרת התביעה נרשם סכום אחר – 4,833,924 ש"ח ועיון בסעיף 12 לתביעה מעלה, כי מקור ההפרש בריבית פיגורים, הקבועה בחוק).
המשיב טוען, בתגובתו, כי תשלום האגרה בחסר נעשה מתוך טעות, מבקש מבית-המשפט להורות למזכירות להנפיק דרישת תשלום נוספת, להשלמת סכום האגרה ומתחייב להשלים התשלום.
2. התובענה מוגשת (כנטען בסעיף 4), לפי 54 לצו האיגוד ועל-פי הנטען, החוב הינו חוב אגרה בגין כל מ"ק שפכים המוזרמים מהמבקשת אל המכון לטיהור שפכים, אשר הוקם על-פי סעיף 4(א)(1) לצו האיגוד.
3. המחלוקת בין הצדדים נוגעת, בעיקרה, לפרשנות הראויה לסעיף 55 לצו האיגוד, בשני עניינים.
האחד – האם מחייב הצו פניה להליך בוררות, כאשר צד אחד לסכסוך מבקש זאת, או שמא כל "הקודם" בהגשת תביעה לבית-המשפט, "זוכה".
השני – מהם ענייני האיגוד, האמורים בסעיף 55 לצו.
4. אביא, להלן את לשון הסעיף:
'55. בירור חילוקי-דעות
נתגלעו חילוקי-דעות בין הרשויות המקומיות המאוגדות באיגוד, כולן או מקצתן ובין האיגוד או בין הרשויות המקומיות בינן לבין עצמן בענייני האיגוד, רשאים יושב ראש המועצה או כל רשות להביא את חילוקי-הדעות לפני השר והשר או מי שהוא ימנה לכך, יכריע בהן; הכרעה זו תהא סופית.'
טענות הצדדים
5. המבקשת טוענת, כי על-פי סעיף 55 לצו האיגוד, קיימת חובה להעביר התובענה לבוררות בפני שר הפנים, כאשר צד מבקש זאת ואילו המשיב טוען, כי לאור נוסח סעיף 55, אשר נוקט לשון "רשאים", אין הסעיף מהווה תניית בוררות מחייבת. לטענתו רשאי המשיב להביא המחלוקת בפני שר הפנים, בהליך של בוררות, כאמור בסעיף, אך אינו חייב לעשות כן.
בא-כוח המשיב, מפנה, לשם השוואה אל ספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך א' (מהדורה רביעית מיוחדת, תשס"ה-2005) 27, לפיהם, אם ההסכם מקנה לתובע אופציה לבחור בין בית-משפט לבוררות, לא יוכל הנתבע לבקש עיכוב הליכים, במקרה שהתובע יגיש תביעתו לבית-המשפט ומבקש להקיש מכך לענייננו.
כן מפנה בא-כוח המשיב אל החלטת בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת פומרנץ) ב- בש"א (חי') 10373/03 עיריית קריית ביאליק נ' איגוד ערים איזור חיפה – ביוב, תק-של 2003(3) 11431 (2003), בו נקבע, כי סעיף 49 לצו איגוד ערים (הוראת אחידות), התשל"ז-1977 (הזהה להוראה סעיף 55 לצו האיגוד), איננה שוללת פניה אל בית-המשפט.
6. טענה נוספת בפי בא-כוח המשיב היא, כי בכל מקרה, אין סעיף 55 חל על החוב הנתבע בתביעה, שכן תחולתו מוגבלת למקרים בהם קיימים חילוקי-דעות בענייני האיגוד וכוונת ביטוי זה, איננה לסכסוכים כספיים שבין האיגוד לרשויות בגין חובה של רשות, כפי המחלוקת בענייננו.
גם בעניין זה מפנה בא-כוח המשיב אל ספרה של אוטולנגי (שם, בעמ' 266), בהתייחס לסכסוך בין אגודה שיתופית ובין חבריה לפיהם, כל עוד אין מחלוקת לגבי עצם החבות או גובה התשלום וכאשר מובעת דרישה סתמית ללכת לבוררות, בלי שיצויין מהו הסכסוך, אין לומר שמדובר בסכסוך ולכן אין לומר שהסכם הבוררות חל על העניין.
בא-כוח המשיב מציין, שהמבקשת לא טענה בבקשתה דבר, לא כנגד עצם החיוב ולא כנגד גובהו. לטענתו, אין למבקשת כל טענה כנגד החוב וכל רצונה הוא בעיכוב נוסף של התשלום.
עוד טוען בא-כוח המשיב, כי, למרות שהמשיב פנה אל המבקשת, פעמים רבות במשך מספר שנים בדרישה לשלם את החוב לא ביקשה המבקשת לפנות להליכי בוררות ולפיכך ואף משום אי-צירוף תצהיר לבקשה ובו הצהרה כי המבקשת היתה מוכנה ועודנה מוכנה לקיום בוררות, אין לראותה כמי שהיתה מוכנה לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות, כדרישה המופנית למי שמבקש העברת עניין לבוררות.
בנוסף, טוען בא-כוח המשיב, כי גם אם מתקיימים כל התנאים להעברת העניין לבוררות, על בית-המשפט להפעיל שיקול-דעתו ולדחות את הבקשה לאור סכום החוב הגדול והעובדה שמדובר בשתי רשויות ציבוריות ובכספי ציבור.
7. בתשובתה, טוענת המבקשת, כי פרשנות בא-כוח המשיב לסעיף 55 לצו האיגוד מרוקנת את ההסדר הקבוע בו, מכל תוכן ואינה עולה בקנה אחד עם ההגיון ועם השכל הישר.
לטענת בא-כוח המבקשת, פרשנות בא-כוח המשיב לסעיף 55 תיצור "מירוץ סמכויות" בלתי-רצוי בין בית-המשפט לבין שר הפנים.
לפיכך, לשיטתו, יש לפרש את סעיף 55, כך שגם אם צד מבקש להביא את הסכסוך לבוררות (גם לאחר שהצד האחר הגיש תביעה לבית-המשפט), חובה על בית-המשפט להפנות את הסכסוך לבוררות, שכן אחרת תאמר שרק הסכמה של שני הצדדים תביא את הסכסוך בפני בורר ולשם כך אין צורך בסעיף 55, שהרי ממילא יכולים היו הצדדים להסכים על כך, גם ללא קיומו של סעיף 55. לטענתו, פרשנות אחרת תביא לכך שכמעט שלא ניתן יהיה להביא את הסכסוך לבוררות, שכן מעת שצד יבקש לעשות כך, הוא ייתקל בסירוב מיידי של הצד השני וכך יימצא סעיף 55 מרוקן מכל תוכן.
לפיכך, מסקנתו היא, כי מרגע שצד מבקש להביא הסכסוך לבוררות, קיימת חובה לעשות כן.
בא-כוח המבקשת מפנה להתייחסות הפסיקה למונח רשאי, בג"צ 2757/96 הילה אלראי נ' שר הפנים ו-2 אח', פ"ד נ(2) 18 וכן ל- בג"צ 2624/97 רונאל ידיד ואח' נ' ממשלת ישראל ו-3 אח', פ"ד נא(3) 71.
8. כן טוען בא-כוח המבקשת, כי קיימת עדיפות לבירור הסכסוך בהליך של בוררות בפני שר הפנים, אשר התקין את צו האיגוד, לאור כך שמדובר בעניין ציבורי ולאור כך שלשר הפנים יכולת טובה יותר לעמוד על ההשפעות שתהיינה לכל החלטה, על כל אחד מהצדדים לסכסוך ואף לאור כך שבמסגרת בוררות ניתן להגיע למגוון רחב יותר של פתרונות, דבר אשר איננו אפשרי במסגרת דיון בפני בית-משפט.
9. לעניין אי-צירוף תצהיר טוען בא-כוח המבקשת, כי לאור חזקת תקינות מעשה המינהל, אין לייחס למבקשת כוונות נסתרות ואין לשלול ממנה זכותה להביא הסכסוך לבוררות בפני שר הפנים. עם זאת, צירפה המבקשת, לתשובתה, תצהיר מטעם עורך-דין ח'ליל נעמה.
10. בנוגע לדרישת סעיף 55 לצו האיגוד, להיות הסכסוך קשור לענייני האיגוד טוען בא-כוח המשיבה, כי מדובר בחוב בגין הזרמת שפכים למתקן טיהור השפכים של האיגוד, עניין אשר, לטעמו, לא יכולה להיות מחלוקת שהוא "מענייני האיגוד". כן טוען בא-כוח המבקשת, בתשובה לטענות המשיב כי אין למבקשת טענות הגנה כנגד החוב וכי, למעשה, אין סכסוך, כי בבקשה כגון זו אין מקום להעלות טענות הגנה, לגופו של עניין ומפנה, גם הוא, לספרה של אוטולנגי, בהקשר לתנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1967.
דיון
הליך הבוררות – חובה או רשות?
11. למען הנוחות נפנה, שוב, אל לשון סעיף 55 לצו:
'55. בירור חילוקי-דעות
נתגלעו חילוקי-דעות בין הרשויות המקומיות המאוגדות באיגוד, כולן או מקצתן ובין האיגוד או בין הרשויות המקומיות בינן לבין עצמן בענייני האיגוד, רשאים יושב ראש המועצה או כל רשות להביא את חילוקי-הדעות לפני השר והשר או מי שהוא ימנה לכך, יכריע בהן; הכרעה זו תהא סופית.'
12. אין חולק, כי סעיף 55 לצו אינו שולל סמכותו של בית-המשפט לדון בסכסוך בין הרשויות המקומיות המאוגדות באיגוד ובין האיגוד וככל ששני הצדדים לסכסוך מסכימים להתדיין בבית-המשפט קיימת לבית-המשפט סמכות לדון בעניינם.
13. התשובה לשאלה, האם רצונו של צד אחד לדון בסכסוך בהליך של בוררות, מחייב גם את הצד האחר לכך, תלויה בפרשנות הראויה אשר יש ליתן לסעיף 55 לצו ולמונח "רשאים", בו נוקט הסעיף.
14. פרשנות דבר חקיקה מתחילה בלשון החוק, אך אינה מסתיימת בה.
שלושה כללי יסוד מונחים בפני בית-המשפט עת יבוא לפרש דבר חקיקה – לשון החוק, תכליתו ושיקול-הדעת השיפוטי (א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה, עמ' 79-80 (להלן: "ברק – פרשנות החקיקה").
המשמעות הלשונית של דבר החקיקה, כוללת את כל המשמעויות שהלשון כוללת בתוכה ואילו המשמעות המשפטית היא רק זו המגשימה את תכלית החקיקה (פרשנות החקיקה, עמ' 85).
על הפרשן ליתן ללשון החוק אך ורק את אותה משמעות, אשר הטקסט יכול לשאת מבחינה לשונית (שם, עמ' 81 ואילך). כן ראו דברי הנשיא ברק ב- ב"ש 67/84 ניסים חדד נ' שמשון פז ו-2 אח', פ"ד לט(1) 667, 670-671:
'מטרת המחוקק מהווה מכשיר פרשני, אם היא מהווה אמצעי, שעל פיו בוחרים בין מספר פירושים אפשריים מבחינה לשונית. חיוני הוא, על-כן, כי לאופציה הפרשנית, המגשימה את המטרה החקיקתית, יהא בית קיבול בלשון החוק. חייב להתקיים קשר מילולי, ולו מינימאלי, בין הלשון לבין המטרה. יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק. הפרשן אינו רשאי להגשים מטרה שאין לה עיגון לשוני בחוק, אכן, שוב אין מלאכת הפירוש מוגבלת רק למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש.'
15. האם סובלת לשון "רשאים", בה נוקט סעיף 55 לצו האיגוד, חיוב הצד האחר להליך בוררות, כאשר צד אחד מבקש לעשות שימוש ברשות זו. לשון "רשאים", מתייחסת לדרך הפעולה בה רשאי כל צד לנקוט, כאשר הוא מבקש להתדיין עם הצד האחר בענייני האיגוד, אולם אין מלמדת מהי זכותו, או חובתו, של הצד האחר, עת מבקש אחד הצדדים להביא המחלוקת בפני שר הפנים (או מי שהשר ימנה לצורך כך).
לשון זו סובלת, לכאורה, את שתי הפרשנויות, בהן דוגלים הצדדים דנן – גם פרשנות לפיה הבאת הסכסוך לבוררות בידי אחד הצדדים מחייבת את הצד האחר (כשיטת המבקשת) וגם זו, אשר לפיה, אין רצונו של אחד הצדדים מחייב את הצד האחר.
לפי שיטת הפרשנות בה נוקטת המבקשת יובא הסכסוך בפני בית-המשפט רק כאשר שני הצדדים מסכימים לכך ובכל מקרה אחר – יידון הסכסוך בבית-המשפט ואילו לפי שיטת הפרשנות בה נוקט המשיב, יובא הסכסוך לבוררות בפני שר הפנים, רק כאשר שני הצדדים מסכימים לכך ובכל מקרה אחר – יידון בפני בית-המשפט.
היינו – לשיטת המבקשת אין צד יכול להכשיל פניה לבוררות ולשיטת המשיב – כל צד יכול להכשיל פניה לבוררות.
16. בהקשר לאפשרות לראות בשימוש ברשות אשר בסעיף 55 לצו, על-ידי בחירת צד בהליך בוררות, משום חיוב הצד האחר, ראוי להפנות למקרים (אם כי נדירים), פרשה הפסיקה לשון "רשאי", בדבר חקיקה, כלשון "חייב", בהתייחס לאותו אדם או גוף, אליו מופנה דבר החקיקה. מקל וחומר, ניתן לפרש לשון "רשאי" הננקטת לגבי צד מהצדדים, כמחייבת את הצד האחר להכפיף עצמו לבחירה אשר בחר הצד "הרשאי".
אכן, המקרים בהם יינתן למונח "רשאי" משמעות "חייב" (בהתייחס לצד אליו מופנית התיבה), הינם מקרים נדירים ביותר ובלשון כב' השופט חשין (כתארו אז), ב- ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8:
'... בשולי הדברים אומר, שככלל 'רשאי' פירושו 'רשאי' ואין פירושו 'חייב'. אמת נכון הדבר: נפלאים דרכי הפרשנות ויש ש'שחור' יכלול אף 'לבן': ד"נ 3/62 ... (שר הפנים נ' מוסא, פ"ד טז(4) 2467, 2475 (מפי השופט זוסמן) ... כך ראוי לו למחוקק לבטא עצמו, ועל דרך זה נפרש את דבריו. וכך, 'רשאי' הוא ככלל 'רשאי', 'חייב' הוא ככלל 'חייב', והשניים צהובים זה לזה ומוציאים זה את זה, למעט בנסיבות יוצאות דופן. כך, למשל, יש ש'רשאי' בחוק פלוני (קרי: 'מוסמך') יחייב את בעל הסמכות בכל מקרה – על-פי מטרת המחוקק באותו חוק – לא אך לשקול בדעתו – והיא חובה המוטלת עליו בלאו הכי – אלא אף להעניק לזכאי את שהוא מבקש...'
לעניין פרשנות המונח "רשאי" במשמעות "חייב", ראה גם דברי כב' הנשיא שמגר ב- ע"א 4793/91 מנהל מס ערך מוסך נ' עומר אינטרנשיונל-אינק, פ"ד מז(1) 829, 830-831, בהתייחס לנוסח החדש של תקנה 7(א) לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976 (נוסח אשר לא חל במקרה שנדון שם, עליו חל הדין הישן), אשר נקטה לשון "רשאי" בנוגע להגשת תשובה לכתב ערעור, באמרו:
'תקנה 7(א) לתקנות, שהובאה לעיל, נוקטת לשון "רשאי", ובידוע הוא כי פרשנותה של תיבה זו אינה אחידה וכרוכה בדרך-כלל בהקשר הכללי, בין הניסוחי ובין הענייני. עיקרו של דבר, בעוד שניתן לפרש את התיבה "רשאי" כמטילה חובה או כמעניקה זכות שהפעלתה היא בתחום שיקול-הדעת של המערער, הרי תחולתה בענייננו של תקנה 97 לתקנות מהתשמ"ד, המביאה הוראה מנדטורית, לפיה על בית-המשפט ליתן פסק-דין לתובע בהיעדר כתב-הגנה, מטה את כפות המאזניים בכל הנוגע לפרשנות של המלה "רשאי"; במה דברים אמורים: תקנה 97 בנויה על ההנחה שיש חובה להגיש כתב הגנה. בהיעדרו של כתב הגנה, חובה על בית-המשפט ליתן פסק-דין. הווי אומר, אם מחילים את תקנה 97 על ענייני מס ערך מוסף, אין יכולה להיות משמעות אחרת לכך אלא זו הנובעת מן ההנחה שיש חובה להגיש כתב תשובה, שהרי אלמלא כן נותרת עצם החלתה של תקנה 97 בלתי-מובנת. סיכומה של נקודה זו, בעוד פרשנותו של המונח "רשאי" מותירה לא אחת מרווח של חלופות פרשניות, הרי חיבורו הענייני של הנושא שבפנינו להוראות שבתקנה 97 יוצר מערכת סגורה ומחייבת.'
כן ראו: בג"צ 939/05 נעמה ברבי, אדריכלית נ' שר התמ"ת, משרד התמ"ת – מר אהוד אולמרט ואח', תק-על 2007(2) 4145 (2007):
'... לשון החוק, כשלעצמה, אינה קובעת באופן בלעדי אם הסמכות היא סמכות רשות או סמכות חובה. לעיתים, סמכות המנוסחת באופן ברור כסמכות רשות עשויה להתפרש, בנסיבות מסויימות, כסמכות חובה, וכן להיפך, כדברי הנשיא ברק בספרו פרשנות במשפט:
'שני המובנים עשויים איפוא ליפול לגדר מגוון האפשרויות הלשוניות. דבר זה יהיה לרוב נדיר, שכן 'רשאי' אינו 'חייב' ו'חייב' אינו 'רשאי'. עם זאת יש לציין כי הבחירה ביניהם תעשה על-פי תכלית החקיקה' (א' ברק פרשנות במשפט כרך ב פרשנות החקיקה (תשנ"ג) 121; להלן: ברק פרשנות במשפט כרך ב).'
17. משקבענו, כי לשון החוק סובלת הן את גישת המבקשת והן את גישת המשיב, פנויים אנו לבחון מהי המשמעות הנכונה, אשר יש ליתן ללשון "רשאים", אשר בסעיף 55 לצו. בחירה זו תיעשה באמצעות שני כללי הפרשנות הנוספים, אשר צויינו לעיל, שעיקרם – הגשמת תכלית החקיקה, תוך הפעלת שיקול-דעת שיפוטי, באשר למדיניות הנכונה ובאשר לאיזון הנכון בין התכליות השונות של דבר החקיקה.
'הבחינה הלשונית איננה אלא תחילת המסע הפרשני, ולא סיומו. כך הדבר לגבי פרשנות דבר חקיקה, וכך גם, ואולי אף ביתר שאת, לגבי הנחיות מינהליות, שמטבען מאופיינות הן בחוסר פורמאליות וביתר גמישות (ראה י' דותן הנחיות מינהליות (תשנ"ו) 161, 440-442). ככל שעולות מהלשון אפשרויות פרשניות שונות, מתחייבת הכרעה ביניהן באמצעות כלים פרשניים נוספים.' (עע"מ 7582/03 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' לידיה רבוח ואח', פ"ד נט(4) 481, 490-491 וכן: בג"צ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נז(6) 212, 253-254)
'על הפרשן לבחור, מבין המשמעויות הלשוניות השונות, את המשמעות המשפטית המגשימה את התכלית העומדת בבסיסו של הטקסט החקיקתי' (פרשנות החקיקה, עמ' 85 ואילך)
'במסגרת השימוש בשיקול-דעת זה, על השופט לפעול בתוך תכלית החוק, ואל לו לפעול בניגוד לתכלית זו, אלא רק לעצב אותה.' (פרשנות החקיקה, עמ' 91 ואילך)
'בהתאם לכללי יסוד של פרשנות דבר חקיקה, יש לקיים 'דו שיח' מתמיד בין לשון החוק לבין המטרה אותה ביקש להגשים, לצורך השגת איזון בין הלשון לבין התכלית (פרופ' ברק, 'פרשנות במשפט'). הפרשנות חייבת להיות כזו שלשון החיקוק יכולה לשאת, אולם בד-בבד עלינו לבחור את הפרשנות שתיתן לו את המשמעות הקרובה ביותר לתכלית הבסיסית אותה ביקש המחוקק להגשים.' (ע"פ (ת"א-יפו) 72264/04 ד"ר רוסטוביץ הנריק, עורך-דין נ' עיריית רמת-גן, תק-מח 2006(3) 8995, 8997)
18. בבחינת תכלית צו האיגוד יש ליתן את הדעת לכך שמדובר, בסכסוך בין שתי רשויות ציבוריות, העוסקות בכספי ציבור ולכך שצו האיגוד הוצא על-ידי שר הפנים במטרה למצוא דרכים לפתרון בעיות המתעוררות בנוגע לפעולתם של האיגוד והרשויות ויחסי הגומלין ביניהן, תוך הגנה על האינטרס הציבורי בפעולתם התקינה והיעילה.
בשל כך, ראוי ליתן עדיפות לפתרון סכסוכים ביניהם, בהליך של בוררות, אשר בשל טיבו וטבעו, יש להניח כי יביא לפתרון הסכסוך בדרך קצרה ויעילה.
על מטרת הליך הבוררות, בכלל, ניתן ללמוד מחוק הבוררות, שהינו חוק הוליסטי, כולל, הבא ליצור מנגנון ליישוב סכסוכים בדרך מהירה ויעילה. מטרה זו עוברת כחוט השני בכל הוראותיו, החל מהבסיס לבוררות, שהינה הסכמת הצדדים, דרך אופן מינוי הבורר, העילות להעברת הבורר מתפקידו, סמכויות הבורר, קביעת תקופת הבוררות ואופן הארכתה, ההליך לאישור פסק הבורר והעילות המצומצמות להתערבות בית-המשפט בפסק הבוררות.
בענייננו, מקצר סעיף 55 לצו את הליך הבוררות ומיעל אותו, אף יותר, בקבעו, כי הבוררות תתקיים בפני השר או בפני מי שהוא ימנה לכך ובקבעו, כי ההכרעה תהא סופית.
תכלית זו, של סעיף 55 לצו, להביא לפתרון סכסוכים מהסוג עליהם חל הצו, בדרך קצרה ויעילה, כאמור, תסוכל אם נלך לשיטת המשיב, שכן לפי שיטה זו, המחייבת הסכמת שני הצדדים, יוכל כל צד, בהתנגדותו, להכשיל את ההליך ויימצאו סכסוכים רבים יותר מופנים אל בתי-המשפט, תחת אשר יהיו נדונים בהליך הקצר והיעיל, אשר מכתיב סעיף 55 לצו.
19. זאת ועוד – מוצאת אני ממש בטענת בא-כוח המבקשת, לפיה פתרון סכסוכים בענייני האיגוד, בפני שר הפנים (או מי מטעמו), ראויה יותר, הן לאור הראיה הרחבה, אשר יש לשר הפנים בנושאים הנדונים ולאור היכולת הטובה יותר אשר בידיו, לעמוד על ההשפעות ועל ההשלכות, אשר תהיינה להחלטה כזו או אחרת והן בשל כך שמסגרת בוררות בפני שר הפנים מאפשרת פתרונות, אשר אינם אפשריים במסגרת דיון בפני בית-משפט (כפי שעולה מסעיפים 7 ו- 49 לצו האיגוד).
רואים אנו, איפוא, כי בהליך הבוררות, הקבוע בסעיף 55 לצו, יש כדי להגשים, טוב יותר, את תכלית צו האיגוד ואת האינטרס הציבורי ואף משום כך עדיפה הפרשנות המביאה סכסוכים רבים יותר להכרעה בהליך של בוררות, כאמור.
20. אשר-על-כן, אני קובעת כי בקשתו של אחד הצדדים לסכסוך מחייבת העברת הסכסוך להליך בוררות, על-פי סעיף 55 לצו, גם אם האחר אינו חפץ בכך.
האם מדובר בסכסוך בענייני האיגוד?
21. עניינה של התביעה הינו חוב אשר חבה המבקשת, על-פי הנטען, למשיבה בגין הזרמת שפכים למתקן טיהור השפכים של האיגוד.
האמור בפרק הקודם משליך גם על פרשנות המונח "ענייני האיגוד" ומורה אותנו, כי אין מקום לצמצם את המונח "ענייני האיגוד" לעניינים הקשורים אך ורק למבנה האיגוד, לניהולו ולמערכת היחסים שבין הרשויות המאוגדות באיגוד, כטענת המשיב.
ניתן ללמוד, כי "ענייני האיגוד" אשר בסעיף 55 לצו הינם גם מחלוקת בדבר חובות או שיעורם, לא רק ממטרת הסעיף ותכליתו, כפי שהובאו לעיל, אלא גם מכך שהסעיף חל גם על סכסוכים "בענייני האיגוד", אשר בין הרשויות המקומיות, המאוגדות באיגוד, לבין עצמן ולא רק בין הרשויות לבין האיגוד.
22. אינני סבורה שיש להשליך מסעיף בוררות אשר בין אגודה שיתופית לבין חבריה, לענייננו, כפי ההפניה אשר מפנה, בעניין זה, בא-כוח המשיב אל ספרה של אוטולינגי בעמ' 259-260, שם נאמר כי המונח "עסקי האגודה" חל רק על עניין פנימי של האגודה ואינו חל על עניין קונסטיטוציוני או על תביעה של חבר את האגודה כמעבידתו או כמי שניזוק את מזיקו.
תכלית הסעיפים שונה היא ואף מקורם שונה. שם – דובר על סעיף בוררות המצוי בתקנון האגודה, תקנון המהווה הסכמה בין חברי האגודה ואילו כאן – מדובר בסעיף בוררות סטטוטורי, אשר הגשמת תכליתו משמעותה, כפי שהוסבר לעיל, מתן עדיפות להכרעה בסכסוכים בין רשויות ציבוריות, בדרך של בוררות, דרך המאפשרת פתרון הסכסוכים בדרך אופטימלית, יצירתית, קצרה ויעילה.
האינטרס הציבורי בחיסכון בכספי ציבור ובפעילות יעילה וחסכונית של הגופים הציבוריים, מחייב פרשנות הכוללת גם סכסוכים כספיים בין האיגוד לרשות, בגדר "ענייני האיגוד".
בהתאם, יש לראות את טיפולו של המשיב – האיגוד, בשפכי רשות מקומית, כעניין מענייני האיגוד.
23. לפיכך, אני קובעת, כי הסכסוך אשר בגינו הוגשה התביעה הינו סכסוך "בענייני האיגוד" וכי סעיף 55 לצו חל על סכסוך זה.
טענות נוספות
24. עוד טוען המשיב, כי המבקשת לא העלתה, בבקשתה, טענות הגנה כנגד התביעה וכי, למעשה, המבקשת איננה חולקת על החוב הנטען ולכן לא קיים סכסוך. המבקשת טוענת, כנגדו, כי בקשה להעברת הסכסוך לבוררות איננה הזירה המתאימה להעלאת טענות הגנה.
גם בעניין זה מקובלת עליי טענת המבקשת, בין היתר, לאור סעיף 5(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, הקובע, כי "בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של עניין התובענה".
זאת ועוד – במכתבה של המבקשת מיום 18.7.06 נאמר, מפורשות, כי המבקשת איננה מודה בסכום חוב הנטען. אמנם, מהמכתב עולה, לכאורה, כי המבקשת איננה מכחישה קיומו של חוב (להבדיל מסכומו), אולם גם מחלוקת על חלק מהחוב, סכסוך הינה, מה גם שהנושא בו מדובר והבעייתיות הכרוכה בו, כפי שעולה ממכתב זה, מחזקים גישתנו דלעיל, לפיה יש להפנות הסכסוך לבוררות בפני שר הפנים.
25. המשיב טוען עוד, כי בית-המשפט לא יעכב את ההליכים (כאמור בסעיף 5(א) לחוק הבוררות), אלא אם מבקש העיכוב "היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך". לטענתו, עובדת קיומו של החוב במשך תקופה כה ארוכה, ללא שהמבקשת ביקשה לפנות להליך בוררות, היא הנותנת שהמבקשת לא היתה מוכנה להליך זה ובקשתה, חסרת תום-לב הינה.
26. גם טענה זו לא אוכל לקבל.
לכתב התביעה צירף המשיב מכתב אחד בלבד, אשר נשלח על ידו למבקשת בעניין החוב, מכתב הנושא תאריך 3.7.06. מכתב זה נענה על-ידי המבקשת כבר ביום 18.7.06, בו נזכרות ישיבות אשר התקיימו בין הצדדים והצורך למצוא פתרון כולל, בין היתר באמצעות משרדי ממשלה שונים.
לא רק שאין ללמוד מכך שהמבקשת לא חפצה בהליך בוררות, כטענת המשיב, אלא ההיפך מכך. ברי כי המבקשת מעוניינת בפתרון כולל לסכסוך.
27. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על העברת התובענה לבוררות בפני שר הפנים, על-פי סעיף 55 לצו האיגוד."

[1] ת"א (ת"א-יפו) 55585/05 אורידה נחום נ' עיריית אשדוד ואח', תק-של 2008(2) 11816 (2008).
[2] ה"פ (נצ') 295/06 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל ואח' נ' סארי שיבלי, תק-מח 2008(1) 10102 (2008).
[3] בש"א (ת"א-יפו) 151884/08 הבל דובילנסקי נ' צבי גרנות, תק-של 2008(1) 20236 (2008).
[4] בש"א (ת"א-יפו) 151605/08 גאבי גל נ' ויאצסלב בן אלכסנדר ארחיפנקו ואח', תק-של 2008(2) 10119 (2008).
[5] בש"א (חי') 1534/08 מועצה מקומית אל שאג'ור נ' איגוד ערים לענייני ביוב (איזור כרמיאל), תק-מח 2008(2) 6841 (2008).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מחיקה על-הסף (תקנה 100 לתקסד"א)