הגבלת שימוש בנכס (תקנה 383 לתקסד"א)

ב- בש"א (ת"א-יפו) 3792/06[95] נפסק מפי כב' השופטת ורדה סאמט:

"1. בפני בקשת המבקשת במסגרתה מתבקש בית-הדין לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיפים 16 ו-17 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות) וליתן, במעמד צד אחד, ובטרם הגשת תביעה מטעמה, צווי המניעה הזמניים כדלקמן:
א. צו קויה טימט – האוסר על המשיבה 2 להעסיק את המשיב 1 אצלה בהתקיים הסתברות גבוהה כי העסקתו זו תיעשה תוך פגיעה בסודותיה המסחריים של המבקשת ותהווה תחרות בלתי-הוגנת בה;
ב. צו למינוי כונס נכסים וצו "אנטון פילר" לשם מניעת השימוש בסודותיה המסחריים של המבקשת על-ידי המשיב 1 בנפרד ו/או ביחד עם המשיבה 2 ומנהליה המשיבים 3-4, הגבלת חופש העיסוק של המשיבים בסודות אלה, תפיסת מסמכים, חומר מחשב והעתקתו לרבות, מדיה מודפסת דיגיטלית, וכל חומר אחר הרלבנטי לתביעה ולצווים המבוקשים, הנמצאים בחצריה של המשיבה 2 והמשיב 1;
ג. צו מרווה, האוסר על המשיבים לעשות שימוש בנכסים ובסודות המסחריים השייכים למבקשת בין אם אלה הנמצאים בארץ ובין אם הם נמצאים בחו"ל, לרבות בנוגע לזכויות המבקשת הנובעות מהסכמי הייצוג הבלעדיים עליהם חתמה המבקשת, ולפיו ייאסר על המשיבים לייצג בארץ ולפעול בשמם של החברות אשר חתמו עם המבקשת על הסכמי הבלעדיות;
ד. צו למתן דין וחשבון בהתאם לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 (להלן: תקנות עוולות מסחריות);
ה. צווי עיקול זמניים שיוטלו על נכסים-סודות מסחריים השייכים למבקשת והמוחזקים בידי המשיב 1 ו/או בשליטתו ו/או בידי המשיבה 2 ו/או בשליטתה ועל חשבון הבנק של המשיב 1 ו/או על זכויותיו בדירת מגוריו בסך של 1.3 מליון ש"ח לשם מניעת האפשרות שהמשיב 1 ירוקן את חשבון הבנק ו/או יעביר זכויותיו בדירה הכל כדי לחבל בניהול התביעה ולמנוע ביצוע פסק-הדין בתביעה שתוגש כנגדו בגין הנזקיים הכספיים שהסב למבקשת.
2. ואלה נימוקי הבקשה:
א. המשיב 1, אשר הועסק על ידה משך 10 שנים, ופוטר מעבודתו אצלה, חבר למשיבה 2, שהינה לקוחה של המבקשת, והחל לעבוד אצלה כמנהל מחלקת המסחר, כאשר באמצעותה ותוך שיתוף פעולה עימה, בידיעת המשיבים 3-4, הוא מתחרה במבקשת, מסב לה נזקים קשים, לרבות נזקים תדמיתיים, תוך הכפשת שמה ופגיעה בקשריה המסחריים עם לקוחותיה בארץ, ובהסכמי הייצוג בינה לבין חברות שונות מחו"ל, המיוצגות על ידה באופן בלעדי בארץ, מפר את התחייבויותיו ועושה שימוש ו/או צפוי לעשות שימוש, בין היתר, בסיווגה הבטחוני של המבקשת ליצירת קשרים עסקיים עם לקוחותיה, ובסודותיה המסחריים, שהינם קניינה הבלעדי, ואשר הגיעו לידיעתו במהלך עבודתו אצלה.
ב. המשיב 1 קשר קשרים מסחריים אישיים עם לקוחות המבקשת בארץ ועם ספקיה בחו"ל עמם היא מצויה בהכמי ייצוג בלעדיים, עוד במהלך תקופת עבודתו אצלה, תוך ניצול לרעה של יחסי האמון בין הצדדים, וניצול משאביה לטובתו הוא ועל-מנת לגרום לספקי המבקשת לבטל את הסכמי הייצוג הבלעדיים בינה לבין אותם ספקים בחו"ל והעברתם אליו.
ג. המשיב 1 יצר קשר עם המשיבה 2 באמצעות מנהליה, המשיבים 3-4, כדי ליטול מהמבקשת את סודותיה המסחריים, את ספקיה ואת לקוחותיה לטובתם של המשיבים וזאת על-מנת להתחרות במבקשת שלא כדין, תוך שהמשיב מציג עצמו מחד כמנהל המסחר במשיבה 2 ומאידך מנהל את עסקיה מביתו שלו וזאת על-מנת להסוות פעילותו הבלתי-חוקית.
ד. כתוצאה מפעולותיו של המשיב 1 ביטלו החברות-הספקיות בחו"ל את הסכמי הייצוג עם המבקשת, על רקע פיטורי המשיב 1 מבהמבקשת, ויש יסוד להניח כי ביטולים אלו נסבו על מצגי שווא שיצא המשיב 1 אצל אותן החברות לפיהם, הוא היחיד שיכול לטפל בעניינן בישראל ומלבדו אין איש אצל המבקשת היכול לקדם את עסקיהן בארץ, ועל-ידי כך דאג להעברת אותן חברות אל המשיב 1 ביחד ו/או בנפרד עם המשיבה 2.
ה. לקוחות המבקשת בישראל וההתנהלות העסקית עימן, כמו כם הסכמי הייצוג שלה עם החברות בחו"ל, הינם בבחינת סוד מסחרי של המבקשת, על יסודם זוכה היא לרווחיה. המבקשת השקיעה משאבים רבים בטיפוח היחסים המסחריים שלה עימן, ובפיתוח ותכנון פתרוןנות מותאמי לקוח ו/או פתרוןנות מובנים מודולריים. מידע זה אגור במחשביה ובמסמכיה של המבקשת ואינו ידוע אלא לעובדיה העובדים מול הספקים בחו"ל והלקוחות בארץ, ובכללן המשיב 1.
ו. המשיב 1 אשר על על רקע תפקידו זכה לבנות לעצמו קשרי מסחר וקשרים אישים עם מנהלי אותם לקוחות וספקים, ואף נחשף בעבודתו להליכי הרכבת הפתרונות היחודיים של המבקשת, נוטל מידע זה וקשרים אלה, שאינם פרי פיתוחו, על-מנת לעשות בו שימוש לצורכיו ולצורכי המשיבים 2-4.
ז. התקשרותה של המשיבה 2 עם המשיב 1 אשר הפרת את חובת האמון כלפי המבקשת, מהווה עוולה של גרם הפרת חוזה על-פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. המשיבה קיבלה את סודותיה המסחריים של המבקשת מן המשיב 1, והיא ידעה או חייבת היתה לדעת, מכוח היותה לקוחה של המבקשת, שהסודות המסחריים אותם קיבלה מהמשיב 1, היינו קשרי הלקוחות בישראל וזכויות הייצוג הבלעדיות של הספקיות מחו"ל הינם של המבקשת, וכי מידע זה נגזל מהמבקשת תוך הפרת אמון. לפיכך, קיימת למבקשת, מכוח סעיף 6(ב)(3) לחוק העוולות המסחריות "זכות עקיבה" כלפי המשיבה 2, וזכות למנוע את ניצול הסודות המסחריים שהגיעו לידי המשיבה 2 שלא כדין וללא הסכמת המבקשת.
ח. מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, וקבלת הסעדים הזמניים המתבקשים, עוד לפני הגשת התביעה, הינה חיונית באשר קיימת הסתברות גבוהה לכך שהמשיבים יפרו בעתיד את חובת האמון כלפי המבקשת ולכך שהמשיבים עשו ו/או יעשו שימוש בסודותיה המסחריים של המבקש באופן שיסב לה נזקים קשים, ואף בלתי-הפיכים בהכנסותיה ובמוניטין שצברה עקב אובדן לקוחותיה וקשריה המסחריים עימם, ואובדן זכויות היצוג הבלעדיות של הספקיות מחו"ל; קיים חשש ממשי שהמשיבים ישמידו ראיות ו/או חומרי מחשב לסוגיהם, יסתירו מידע, יעבירו נכסים ובהם חוזים ומסמכים שחיוני לתפסם לשם ניהול התביעה ולשם מניעת נזק מתמשך למבקשת.
3. לבקשה צורף תצהירו של מר אברהם טובי, מנהל המבקשת (להלן: מר טובי).
המסגרת המשפטית
4. מתן סעד זמני נתון לשיקול-דעת בית-המשפט.
השאלה המרכזית אשר מן הראוי שתעלה בפני בית-המשפט בהפעילו את שיקול-דעתו הוא, אם מתן הסעד הזמני הוא אכן כה חיוני עד שיהיה בכך כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט עוד לפני שהוכרעה בתובענה.
על-פי פסיקתו של בית-המשפט העליון, שלושה תנאים נדרשים לשם מתן סעד זמני:
ראשית – על מבקש הסעד להוכיח עילת תביעה רצינית המתבססת על זכות שלכאורה קנויה לו;
שנית – על בית-המשפט לשאול את עצמו אם קיימים שיקולים שלא להיעתר לבקשה. אם בא המבקש לבית-המשפט ביושר ובנקיון כפיים או שמא מעלים הוא עובדות חשובות מידיעת בית-המשפט ובלבד לזכות בצו;
שלישית – על בית-המשפט לבדוק את מידת הנזק העשוי להיגרם לכל אחד מבעלי הדין, אם ינתן או לא ינתן הצו, לערוך השוואה של הנזקים זה לזה ולאזן בין אינטרס המבקש לקבלת סעד זמני מיידי לבין פגיעה האפשרות במשיב (ע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גב' א.ג.ר שותפות לבניין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730)
זוהי ההלכה הכללית הנוגעת למתן סעד זמני.
5. סעד של כינוס נכסים הוא סעד זמני הבא לעזרת המתדיין לשם השגת הסעד הסופי שבתביעה. סעד זה במהותו הוא, למעשה, צו "אנטון פילר", שמקורו בדין האנגלי. בשילובם של שני הצווים, מינוי כונס נכסים ו"אנטון פילר", ניתן לראות כעין צו לגילוי מסמכים המשלב בתוכו יסודות של מעין "חיפוש אזרחי" כאשר מבקש הצו או מי מטעמו מורשה על-פי הצו לתפוס, לשמר ולהגן על פרטי ראיות מסויימים החיוניים לתובע/המבקש במשפטו, ולמנוע העלמתם או השמדתם על-ידי הנתבע.
צו "אנטון פילר" מוגדר כיום בדין הישראלי בשני רבדים מקבילים; האחד – בתקנות סדר הדין האזרחי, והשני – בחוק עוולות מסחריות.
6. צו מסוג "אנטון פילר" הוכר בתקנות סדר הדין האזרחי בתיקון מס' 6 התשס"א-2001 והוסף בתקנה 387א(א) הקובעת:
'בית-המשפט רשאי בצו, בכפוף להוראות סימן א', למנות אדם לשם ביצוע חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים המצויים בחצרים (להלן: תופס נכסים) אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש ממשי שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך.'
בסימן א' לתקנות נקבע (תקנה 362) כי בית-משפט רשאי ליתן סעד זמני, במסגרת תובענה, 'אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה...'.
7. חוק עוולות מסחריות, קובע בסעיף 16(א):
'הוכח להנחת-דעתו של בית-המשפט, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה, רשאי הוא למנות, בצו, כונס נכסים, ולהסמיכו להיכנס לחצרים המוחזקים על-ידי הנתבע או על-ידי אדם אחר שאינו הנתבע (להלן: צד שלישי), לשם חיפוש ותפיסת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע העוולה או שימש ולביצועה, או לשם תפיסת ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן; בחיפוש ובתפיסה לפי פרק זה, של מחשב, חומר מחשב או פלט, כהגדרתם בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995, יחולו הוראות סעיפים 23א ו- 32(ב) לפקודות סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, בשינויים המחוייבים.'
8. סעיף 17 לחוק עוולות מסחריות מוסיף וקובע כי בית-המשפט רשאי לתת צו אף במעמד אחד, אם הוכח להנחת-דעתו, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש סביר שהשהייה עד לדיון במעמד הצדדים עלולה לגרום למבקש נזק חמור או להעלמת הנכסים. ניתן הצו במעמד צד אחד יתקיים הדיון במעמד שני הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ- 7 ימים מיום מתן הצו, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו.
9. ד"ר וינוגרד בספרו צווי מניעה, בהתייחסו לצו אנטון פילר כותב:
'צו כזה הוא מעצם טבעו צו דרקוני מרחיק-לכת ויכולה להיות לו השפעה הרסנית כלפי הנתבע, גם מסחרית וגם אישית. על-כן, מלבד הצורך בהפקדת ערובה הולמת עם נתינתו, על בתי-המשפט לאחוז באמצעי זהירות רבים נגד ניצולו לרעה...'
נפסק כי המקרים בהם יינתן צו זה הם מקרים יוצאי דופן ויש להפעיל את מתן הצו רק מקום שיש חשש שהנתבע עומד להשמיד או להסתיר ראיות ספציפיות תוך ביזוי בית-המשפט, ותנאי נוסף, חשוב לא פחות, כי עקב השמדת הראיות יוכשל לחלוטין תהליך הצדק מאחר שהתובע יוותר ללא כל ראיה להוכחת תביעתו.
עוד נקבע בפסיקה כי צו מעין זה הוא פולשני במהותו, ויש בו משום פגיעה רבה בפרטיותו של אדם. בית-הדין ישקול בזהירות רבה אם להיעתר לבקשה למתן צו מסוג זה, והוא יעשה כן רק לאחר שיווכח כי ישנן בפניו ראיות לכך שבחזקת המשיב מצויים מסמכים או חפצים מרשיעים, שיושמדו או ייעלמו לפני שיתקיים דיון במעמד שני הצדדים.
כמו-כן, נפסק שעל-מנת שבית-המשפט יעתר לבקשה למתן צו אנטון פילר יש, בין היתר, להראות "an extremely strong prima facie case" וכן צריך להראות בראיות כי בחזקת הנתבע יש מסמכים או טובין מרשיעים וכי יש אפשרות קרובה לוודאי שהם יושמדו או ייעלמו לפני שיתקיים הדיון במעמד הצדדים. חשש בלבד אינו יוצר אפשרות קרובה לוודאי.
10. באשר לצו מרווה – תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר תוקנה במהלך חודש אוגוסט 2001 (תיקון 6), קובעת כדלקמן:
'(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א, להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם, או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין.
(ב) בתקנה זו "נכסים" לרבות נכסים המצויים מחוץ למדינה.'
תקנה זו מעגנת בחקיקת המשנה הישראלית את הסעד של "צו מרווה" (Mareva Injunction) שמקורו בדין האנגלי.
בפסק-הדין בעניין Mareva Compania V. International Bulkcarriers Sa (1980) All ER 213 (Ca), אישר בית-המשפט לערעורים באנגליה מתן צו מניעה זמני אשר אסר על הנתבעים להעביר אל מחוץ לתחום השיפוט האנגלי כספים שהחזיקו בבנק לונדוני. צווים אלו, האוסרים דיפוזיציה של נכס, כונו בעקבות אותה פרשייה "צווי מרווה".
בשנת 1988 קבע בית-המשפט לערעורים באנגליה כי "צווי מרווה" תקפים אף מעבר לתחומי השיפוט של בית-המשפט האנגלי.
בית-המשפט הבהיר כי "צו המרווה" הינו צו הפונה אל הגברא (In personam) ולא כלפי חפצא (In Rem) ולפיכך ניתן לאסור על אדם הכפוף לסמכות בית-המשפט לפעול בכל הקשור לרכושו אף אם הוא מצוי מחוץ לתחום שיפוטו.
כאמור, בתיקון 6, אימץ המחוקק הישראלי את "צו המרווה" במסגרתו של פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק מכלול הסעדים הזמניים.
התקנות מפרטות את היסודות הנדרשים למתן צו הגבלת שימוש בנכס:
א. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362(א)).
ב. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי אי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין (תקנה 383 לתקנות).
ג. אומדן ומידתיות – היינו, בחינת הנזק שייגרם לצדדים במתן או אי-מתן הצו, וכן בחינת תום-הלב של הצדדים והיותו של הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין (תקנה 362(ב)(1) ו- (2)).
מן הכלל אל הפרט
11. לאחר עיון בנימוקי הבקשה על נספחיה, לברות התצהיר התומך בה, בשים-לב להלכה הנוהגת בפסיקה, כפי שנסקרה לעיל ועריכת האיזונים המתחייבים מאופיים של הצווים המבוקשים, אני קובעת כדלקמן:
12. אשר לצווי העיקול – אלו מסורים לסמכותו של רשם בית-הדין ואין בית-הדין נזקק להם.
13. אשר לצו קויה טימט – שהוא במהותו צו להגבלת עיסוק – צו זה אינו ניתן כדבר שבשגרה במעמד צד אחד, אלא לאחר קיום דיון במעמד שני הצדדים.
14. אשר לצו למתן דין וחשבון – ככל שהמדובר במסמכים שגילויים מתבקש לצורך הוכחת טובת ההנאה הכספית שהפיקו המשיבים ו/או יפיקו מן העוולות המסחריות שביצעו, לכאורה, וכנטען, כלפי המבקשת, הרי שמדובר בבקשה שמקומה לידון במסגרת התיק העיקרי. במהלך הדיון בתיק העיקרי ולא במסגרת ההליך הזמני.
15. באשר ל"מידת האחריות" המשיב 1 בהחלטות החברות סורטקס, סרוומטר, למקו ופסטנר לבטל הסכמי הייצוג הבלעדיים עם המבקשת – במצורף לתצהירו של מר אברהם טובי, מנהל המבקשת, הוצגו הסכמי הייצוג הבלעדיים שנחתמו בין החברות הנ"ל לבין הנתבעת וכן הודעות החברות על ביטול הסכמי הייצוג (נספח 6 לבקשה)
לאחר עיון מעמיק בתוכנם של הסכמי הייצוג הנ"ל ומקריאת נוסח ההודעות ששלחו אותם חברות מחו"ל למבקשת, על ביטול הסכמי הייצוג, שוכנעתי כי המבקשת לא הרימה הנטל להוכיח, לכאורה, קיומו של חשש ממשי לכך שפעולתיו של המשיב ומצגי השווא שהציג, כנטען על-ידי המבקשת, בפני אותן החברות, הביאו לביטול הסכמי הייצוג, לכאורה, ועקב כך להעברת הקשר העסקי בין אותן החברות מהמבקשת למשיב 1 ו/או למשיבה 2.
א. בהסכם הייצוג שנחתם בין חברת סורטקס למבקשת נאמר כי ההסכם יעמוד בתוקפו למשך שנה ממועד חתימתו (22.2.02) ויתחדש מאליו בתום כל שנה, אלא אם יחליט כל אחד מן הצדדים, בהינתן 3 חודשי הודעה מראש, לבטל את ההתקשרות (ראה סעיף 4 להסכם)
בהודעת הביטול ששלחה מנהלת המכירות מחב' סורטקס למר מוטי הראל, דירקטור מנהל במבקשת ביום 18.10.06, אומנם, נאמר כי ביטול ההסכם נעשה "בהמשך" לעזיבתו של המשיב 1 את עבודתו במבקשת, אולם ממילא מלשון ההסכם עולה כי חב' סורטקס לא היתה מחוייבת לחדש את הסכם הבלעדיות לשנה נוספת (כשזו תמה ממילא ביום 22.2.07), וזאת ללא קשר עם פיטוריו של המשיב 1, ואין בעצם התייחסותה של חב' סורטקס לעובדת עזיבתו של המשיב 1 את המבקשת, כדי לבסס, לכאורה, הטענה כי זו נבעה ממצגי שווא שיצר המשיב 1 אצל אותן החברות לפיהם, הוא היחיד שיכול לטפל בעניינה בישראל ומלבדו אין איש אצל המבקשת היכול לקדם את עסקיה בארץ.
ב. חברת סרוומטר ביטלה את הסכם הייצוג עם המבקשת ביום 27.9.06 תוך שהיא מפנה להוראות סעיף 21 להסכם הייצוג הקובע:
'This contract shall be in force starting with effective date herefo and shall be automatically renewed on each anniversary therafter. To terminate his contract for any reason either party must give a written 90 day notice to the other party…'
מעיון בלשון הודעת הביטול עולה כי אין בה, ולא איזכור, לעובדת פיטורי/עזיבתו של המשיב 1 את עבודתו במבקשת, ולפיכך גם במקרה זה לא עלה בידי להוכיח, לכאורה, כי ביטול זה נבע ממעשי/מצגי המשיב 1, ולא הוצגה, לכאורה, ולו ראשית ראיה לכך, שהמשיב 1 גרם לניצוק הקשרים העסקיים בין חברה זו למבקשת ולשם העברתה תחת "חסותו".
ג. חברת למקו הודיעה על ביטול הסכם הייצוג עם המבקש, וזאת בהמשך לעזיבתו של המשיב 1 את עבודתו במבקשת, בנמקה:
'We have reason to believe that this departure will not allow you to be able to carry out you duties towards us.'
ובהסתמכה על הוראת סעיף (2)I להסכם הקובע:
'This agreement may be terminated pruor to the expiration of its term' and with a written notice to the other party at least 90 days before' for any valid legal cause and:
… If any party shall change uts organisation or methods of buisness in such way as in the opinion of the other to be able less effectively to carry out its duties…'
מהאמור לעיל עולה, לכאורה, כי במידה ויבוצע שינוי ארגוני כלשהו במבקשת, באופן שיש בו כדי להשפיע על יכולתה ליתן שירותיה לחברת למקו באותה רמה וביעילות פחותה, קיימת בידי חברת למקו הזכות להודיע על ביטול ההסכם.
שינוי ארגוני זה נבע מפיטורי המשיב 1, כפי העולה מהודעת הביטול, אך סבורתני כי, לכאורה, אין בעובדה זו כלשעצמה כדי לבסס, לכאורה, את הטענה שביטול זה לרבות ההנמקה לגופו היו על רקע מעשיו הנטענים של המשיב 1.
ד. חברת פסטנר – עיון בנוסח הודעת הביטול של חברה זו מעלה, לכאורה, את המסקנה כי הביטול כלל איננו נעוץ, לכאורה, בפיטורי/עזיבת המשיב 1 את המבקשת, אלא מעיון מחודש שערכה החברה בתנאי ההסכם, אשר הוביל אותה למסקנה כי היא מעוניינת בביטולו, ובהיעדר כל ראיה אחרת/נוספת שיש בה כדי לקשור, לכאורה, בין מעשיו הנטענים של המשיב 1 לבין ביטול הסכם הייצוג בין המבקשת לחב' פסטנר, הרי שאין, לכאורה, כל בסיס לטענות המועלות כנגד המשיב 1 בעניין זה.
למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי כעולה ממזכר ששלח המשיב 1 למר טובי ביום 31.8.06 (נספח 16), שלוש החברות – סורטקס, סרוומטר, ופסטנר הינן חברות שהיו בקשרים עסקיים עם המשיב 1 עובר לתחילת עבודתו אצל המבקשת. מהבקשה עולה, כי עת התקבל המשיב לעבודה אצל המבקשת הוא היה בעל ידע, ניסיון וקשרים מסחריים ממשיים עם צרכנים/לקוחות וספקים בתחום עיסוקה של המבקשת, ידע וניסיון אותם רכש במקום עבודתו הקודם, וזאת – בנוסף לכישוריו האישיים והטבעיים כאיש שיווק.
לפיכך, אין זה מן הנמנע, לכאורה, כי הודעות הביטול, אשר נעשו כולן בהתאם להוראות ההסכמים, נבעו, לכאורה, מעצם רצונן של אותן החברות (עימן היה המשיב 1 בקשרים עסקיים קודמים) כי המשיב 1 יהיה זה שימשיך לטפל בעסקיהן בארץ, ולא עלה בידי המבקשת לשכנעני, לכאורה, כי אך ורק על רקע תפקידו במבקשת זכה המשיב 1 לבנות לעצמו קשרי מסחר וקשרים אישיים עם מנהלי אותן חברות.
16. כל אלו ועוד, מעיון בהודעות הדואר האלקטרוני ששלחה המבקשת לחברות עימן היתה בקשרי ייצוג בלעדיים בארץ (נספח 15 לבקשה) עולה כי כבר במחצית חודש 9/06 הודיעה המבקשת לאותן חברות כי המשיב 1 פוטר מעבודתו במבקשת וכי פיטוריו ייכנסו לתוקפם ביום 30.9.06 (נספח 17). מרבית ההודעות על ביטול הסכמי הייצוג נשלחו למבקשת על-ידי החברות הנ"ל בין החודשים 9/06-11/06, ולפיכך, ככל שדבק במבקשת החשד כי ביטולים אלו נעשו על רקע הפרת האמון הנטענת של המשיב 1, נשאלה השאלה מדוע השתהתה בהגשת בקשתה עד ליום 5.2.07? למבקשת הפתרונים. סבורה אני כי השיהוי בו נקטה המבקשת ללא כל הסבר, לכאורה, אף הוא מטה את הכף לכיוון המסקנה כי דין הבקשה להידחות, בפרט נוכח אופיים של הצווים המבוקשים.
17. המבקשת לא הוכיחה, ולו לכאורה, מהו המקור ממנו מבקשת היא להיבנות בטענתה כי המשיבים הפרו ביחד ו/או לחוד, חובת הנאמנות כלפיה. לבית-הדין לא הוצג כל חוזה/הסכם עבודה בינה לבין המשיב 1 ממנו ניתן יהיה ללמוד על היקף חובת הסודיות ו/או איסור התחרות החלות על המשיב 1 ובהן התחייב על-פי הסכם ההעסקה. כן, לא הוצג כל הסכם התקשרות בין המבקשת למשיבה 2.
18. לא הוכח, לכאורה, קיומם של סודות מסחריים – מקצועיים אליהם נחשף המשיב 1 במהלך עבודתו אצל המבקשת, בגדר סודות ברי הגנה המצדיקים את מתן הצווים.
סוד מסחרי מוגדר בסעיף 5 לחוק העוולות המסחריות כדלקמן:
'מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על-ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו.'
על-מנת שרשימת לקוחות תוכר כ"סוד מסחרי" עליה לעמוד בתנאים מסויימים, כפי שנקבע עוד בפרשת בן ברוך (ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה, פ"ד נד(1) 625, 634):
'רשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה רק בנסיבות בהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה מן המוכן.'
נטל ההוכחה כי מדובר ברשימת לקוחות העולה לכדי "סוד מסחרי" – מוטל במלואו על המעסיק, טוען הטענה ועליו להביא את מלוא הפירוט וההוכחות כבר בשלב הליך הביניים (עמד על כך כב' הנשיא בעניין שיק פוינט).
המבקשת לא טרחה ליתן פירוט כלשהו בדבר טיב ההתקשרויות עם הלקוחות בהן מדובר ומהותן, אף לא לגבי משך ההתקשרות עם כל לקוח, תדירות העסקות שבוצעו עם כל לקוח והיקפן.
זאת ועוד, שעה שאף לשיטתה של המבקשת התנאים הנקבעים על ידה לכל עסקה ועסקה שונים זה מזה, ו"נתפרים" לכל עסקה בנפרד בהתאם לצורכיו של הלקוח, על-פי דרישותיו המיוחדות. אף מידע בדבר מחירה ותנאיה של עסקה אחת אינו רלבנטי לעסקה אחרת וממילא אין בו, לכאורה, כדי להועיל ולהוות יתרון למשיב אפילו הוא מחזיק בו, מה גם שסביר, לכאורה, כי רי הבסיס לחומרי הגלם בהם משתמשת המבקשת לצורך מתן הפתרונות הטכנולוגיים ללקוחות השונים, שעל יסודם נקבע מחיר העסקה לכל לקוח ולקוח, הם מחירים משתנים וכי העמלה, המוכתבת על-פי-רוב על-ידי הספקים ובהתאם להסכמי הייצוג שחתמה המבקשת מול כל חברה/ספקית, אף היא אינה קבועה בהכרח ונתונה למשא-ומתן המתנהל בנפרד לגבי כל עסקת ייצוג.
עוד אציין, בהקשר זה, כי אף אם המשיב 1, כנטען על-ידי המבקשת, יצר קשר עם "הלקוח הבטחוני" והציע לו הצעת מחיר זולה יותר מזו של המבקשת – הרי, שלכאורה, עסקה אחת אקראיית עם לקוח זה או אחר לא הופכת את הלקוח ללקוח ממשי של המשיב 1 ו/או גם של המשיבה 2.
19. עוד יובהר כי, העובדה המשיב 1 עובד מביתו עבור המשיבה 2 אין בה, לכאורה, כלשעצמה, כדי לבסס חשש או סבירות גבוהה לכך, שהללו באמצעות נהלי המשיבה 2, הם המשיבים 3-4, רוקמים מזימה שכל מטרתה להתחרות באופן בלתי-הוגן במבקשת.
דפוס העסקה של עובד מביתו אינו חריג כלל ועיקר כיום, ואין די בו, לכאורה, כדי להוכיח במידת ההוכחה הנדרשת לשם הקבלת הצווים המבוקשים, כי פעולה זו נעשית על-מנת "להסוות", כפי הנטען, את פעילותו האמיתית, לכאורה, של המשיב 1 באמצעות המשיבה 2.
20. עוד יצויין כי בקשת המבקשת נובעת מן הצורך, הנטען, לתפוס נכסים ומסמכים המהווים ראיות למעשיהם הפסולים, לכאורה, של המשיבים וזאת בכוונה למצוא חומר שלא לצורך הליך התלוי ועומד אלא לצורך תביעה אותה היא מתעתדת להגיש. בסעיף 162 לבקשה מפרטת המבקשת את המסמכים שמבוקש לכנסם/לתופשם במסגרת הבקשה שהם "חומר מחשב, מחשבים, מסמכים, רשומות, מדיה מגנטית ודיגיטלית – בהם יש חשש כי מוחזקים סודות מסחריים של התובעת"
יצויין כי מטרת הצווים המבוקשים (כינוס נכסים, אנטון פילר, צו מרווה) הינה לתפוס ו/או להגביל השימוש או הוצאותו של חומר ספציפי המצוי בידי מי מהמשיבים ולא חיפוש כללי של ראיות. שימוש בצווים אלו לצורך "דייג" של ראיות אינו מתיישב עם אופיים הדרקוני של הצווים הללו, ולאור נוסחה של הבקשה סבורה אני, כי בעניינו החלק הארי של הבקשה מתייחס, לכאורה, לחיפוש כללי של ראיות שאין להתירו, בוודאי לא במסגרת של מתן הצווים המבוקשים, שהינם פולשניים ויש בהם כדי לפגוע בפרטיותו של אדם, ובפרט במעמד צד אחד.
21. אשר לצו המרווה – מעיון בלשון הבקשה עולה כי צו זה מבוקש על-מנת למנוע ולהגביל השימוש בנכסים/בסודות המסחריים הנטענים כקניינה של המבקשת, המצויים בארץ ובחו"ל.
ככל שהצו המבוקש הוא באשר לנכסים/סודות מסחריים המצויים בארץ, הרי שכבר נפסק כי בית-הדין לעבודה אינו נוהג לתת "צו מרווה", אלא-אם-כן שוכנע, כי אין בידי מבקש הצו האפשרות להגדיר ולסמן זכות או נכס בדרך אחרת, למשל באמצעות צו עיקול זמני. מדובר בדרך-כלל בנכסים המצויים מחוץ לתחום שיפוטו של בית-הדין, שכדי לשמרם אין די בצו מניעה רגיל. כך הוא משהנכס או הזכות מצויים מחוץ לגבולות המדינה. במקרה זה יתקשה בית-הדין ליתן צו עיקול זמני, ולפיכך יתחייב צו המטיל על המחזיק בנכס מחוייבות אישית למנוע את העלמתו (ראה בש"א 122/99, בר"ע 211/99 ד"ר בוריס מינין נ' אוונטק בע"מ ואח', תק-אר 2000(1) 494 (2000)).
אשר-על-כן, היות ובענייננו עתרה המבקשת, גם למתן צווי עיקול זמניים, שכאמור לעיל הכרעה בעניינם מסורה לסמכותו של רשם בית-הדין, הרי שצו העיקול שיוטל, ככל יוטל על נכסי המבקשת המשיבים תושג המטרה המבוקשת.
ככל שהבקשה מתייחסת לנכסים המצויים בחו"ל – הרי שלא עלה בידי המבקשת להוכיח, לכאורה, כי קיימת אפשרות קרובה לוודאי שהמסמכים הנמצאים, כטענתה (וזו אף היא לו הוכחה, לכאורה), בידי המשיבים או מי מהם, יושמדו או ייעלמו לפני שיתקיים הדיון במעמד שני הצדדים. חשש בלבד אינו יוצר "אפשרות קרובה לוודאי", ועל-כן אין בידי לקבל את הטענה כי אי-מתן הסעד המבוקש יכביד באופן ממשי על בירור התובענה (ראה א' וינוגרד צווי מניעה כרך א' (הוצאת הלכות בע"מ) 261-263).
22. סוף דבר – מכל הטעמים כמפורט לעיל במצטבר ונוכח הראיות אשר הובאו בפני במסגרת הליך זה זה אני קובעת, איפוא, כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח, לכאורה, ועל בסיס המסמכים שהוגשו על ידה במצורף לבקשה, כי אי-מתן הצווים, כאמור, במעמד צד אחד, יגרום נזק חמור ובלתי-הפיך למבקשת, ומשכך, דין הבקשה להידחות."
ב- בש"א (י-ם) 2327/06[96] נפסק מפי כב' השופט יוסף שפירא:

"החלטה
לפני בקשה ליתן כנגד המשיב צו להגבלת שימוש בנכס (צו מסוג מרווה) לגבי כספים שבחזקת המשיב בבית ההשקעות J.B Oxforol בחו"ל, שלטענת המבקשת, מדובר בכספי ירושת אביה שהמשיב השתלט עליהם.
רקע כללי
1. המבקשת הינה בתו היחידה של המנוח לואיס קוגן ז"ל אשר נשא ת"ז 317729226 ואשר נפטר ביום 18.9.00 ומענו היה בירושלים (להלן: "המנוח"). צו ירושה בעניינו של המנוח אשר ניתן על-ידי הרשם לענייני ירושה בירושלים ביום 30.10.00.
המנוח נפטר ממחלה ממארת, אשר פגעה במוחו, בהיותו בן 60. הוא התגורר רוב חייו מחוץ לישראל ועלה לישראל בשנת 1998. בסמוך למועד עלייתו לישראל נשא המנוח לאישה את בת שבע רוגן (להלן: "בת שבע"), אשר זכאית בהתאם לצו הירושה למחצית עזבונו של המנוח. המבקשת לא היתה מעורבת כלל בעניינניו הכספיים של המנוח עובר לפטירתו. המשיב הינו בן אחותו של המנוח ועל כל בן דודה של המבקשת. כ-6 שנים טרם לפטירתו, חזר המנוח בתשובה, כאשר נראה כי המשיב מילא תפקיד בתהליך האמור. חרף הפרשי הגילאים בין המנוח לבין המשיב נוצרו ביניהם יחסים קרובים, בין היתר בשל תהליך חזרתו בתשובה, של המנוח. התפרצות מחלתו של המנוח היתה מהירה ואלימה. המנוח אושפז לראשונה ביום 7.1.00 כאשר הסימפטומים של מחלתו הובילו בטעות את רופאיו למסקנה כי הוא סובל מחלת הנפילה והוא נפטר כאמור בחלוף חודשים ספורים ביום 18.9.00.
הגידול במוחו של המנוח התגלה במהלך אשפוזו שהחל ביום 5.3.00 והסתיים ביום 23.3.00 כאשר במהלך האשפוז האמור עבר המנוח ניתוח להסרת הגידול.
בתאריך 3.4.00, כתב המשיב למנוח מכתב בדואר אלקטרוני ו"שיתף אותו" בחומרת מחלתו הוא.
2. המנוח החזיק באמצעות חברת מריל לינץ' (להלן: "מריל") מניות בחברת מיקרוסופט ובחברת אינטל.
המשיב ביקש מהמנוח, במסגרת ההיערכות אשר המשיב "המליץ עליה" לאמץ באשר לענייניו הכספיים, בערוב ימיו, יפוי-כוח לגבי ביצוע פעולות בחשבונו של המנוח במריל. הדבר בא לידי ביטוי במכתב בדואר אלקטרוני מיום 3.4.00.
באותו מכתב מבטא המשיב חשש פן מתן וקבלת יפוי-הכוח יתקלו בחשדות במריל ועל-כן הוא מבקש מהמנוח לגבות את מתן יפוי-הכוח בשיחת טלפון לנציג מריל, מר רוברט אורחניין. כ-3 ימים לאחר מכן, 6.4.00, חתם המנוח בירושלים על יפוי-כוח על גבי טופס של מריל על פיו הוסמך המשיב לשמש כנציגו של המנוח בכל הקשור לביצוע פעולות בחשבון 77931355 בבית ההשקעות הנ"ל. באותו יום ממשיך המשיב וכותב למנוח כי לפי ייעוץ שקיבל "כדאי" להעביר את המניות (והכוונה למניות במריל) לחשבונו של המשיב כדי שב"אופן חוקי אף אחד לא יוכל להגיד כלום". על-מנת לטעת בליבו של המנוח ביטחון מוחלט ממשיך המשיב וכותב כי הוא יתן למנוח את "מספר חשבונו באינטרנט" של המשיב כדי שהמנוח יהיה חופשי לעשות כרצונו באותן המניות.
במילים אחרות, המשיב ביקש לשכנע את המנוח כי מסיבות שונות רצוי לעשות שימוש במשיב כאיש קש לצורך אחזקת המניות במריל כאשר חרף העברת המניות יוכל המנוח להמשיך לנהוג בהם מנהג בעלים.
ביום 7.4.00 המשיך המשיב להפציר במנוח לאמץ את "פתרונות ההסבה" המוצעים על ידו כאשר הוא אומר לו שגם הוא, המשיב, השתמש באחרים לצורך אחזקת כספיו.
ב- 9.4.00 כתב המנוח מכתב למשיב בו הוא משתף אותו ברצונותיו בכל הקשור לתמיכה בבני משפחתו, לאחר פטירתו. כן הביע המנוח את כוונתו כי המבקשת תקבל לידיה 500$ לחודש בהיותה רווקה. 1,200 דולר לחודש בהיותה נשואה ו- 3,000 דולר לחודש בהיותה נשואה עם משפחה עם "הרבה ילדים".
3. עוד מביע המנוח את שאיפתו לכך שגם המשיב יקבל לידיו ולמען ילדיו 6 פעמים 2,500 דולר ובסה"כ 15,000 דולר.
ביום 12.4.00, שלח המשיב מכתב למנוח באשר לכוונותיו של המנוח בעניין המבקשת, ובין היתר:
'א. הסכומים נראים לי בסדר גמור.
ב. כמה היית נותן לחתונה בסה"כ?
ג. כמה לתת לקניית דירה?
ד. מתי בחייה תקבל את הקרן, אולי היא תבקש אותו!!!' (כך במקור)
ביום 8.5.00, למחרת תחילת אשפוזו של המנוח, שלח המשיב למר רוברט אורחניין ממריל הוראה למכור לאלתר את המניות אשר בבעלות המנוח בחברת מריל ולהעביר את התמורה שתתקבל ממכירה זו לחשבונו של המשיב בחברת J.B Oxforol. הפעולה בוצעה על-ידי מריל בהתאם להוראות המשיב.
סה"כ שוויו של התיק של המנוח עובר לביצוע הפעולה האמורה עומד על 1,399,466$. הסכום שהוער בפועל לחשבונו של המשיב עמד על 1,399,423$.
כחודשיים לאחר פטירת המנוח החלו בת שבע והמבקשת לפנות למשיב על-מנת לברר את גורל כספי המנוח שנמצאו בידיו.
לאחר מכן, נעשו נסיונות להגיע להבנות, בין היתר, באמצעות הרב אבלסון שהיה המקורב למשיב ולמנוח, והיו תכתובות נוספות, שהיריעה קצרה מלפרטן.
אין מחלוקת כי המבקשת קיבלה כספים שהמשיב שלח לה מתוך הפיקדון.
הבקשה
4. המבקשת חושבת שהמשיב יעלים את הכספים שטרם תתברר התביעה ומכאן בקשתה למתן צו הגבלת שימוש.
המבקשת פתחה את ההליך בבית-המשפט למשפחה, אשר העבירו לבית-משפט זה, תוך שניתן צו ארעי. צו זה הוארך עד למתן החלטה בבקשה שלפניי.
טענות המבקשת
המשיב שכנע את המנוח לחתום על יפוי-כוח המייפה את כוחו של המשיב והמאפשר לו לנהל את נכסיו של המנוח בבית ההשקעות מריל.
המנוח חתם על יפוי-הכוח, בהיותו חולה במחלה סופנית ומתוך הבנה, לאור מצגיו של המשיב, כי המשיב ישמש כנאמן על נכסיו.
בפועל, מייד לאחר אשפוזו של המנוח, עשה המשיב שימוש ביפוי-הכוח שניתן לו על-ידי המנוח והעביר מכוח יפוי-כוח זה את התמורה שהתקבלה ממכירת מניותיו של המנוח לחשבונו האישי של המשיב.
המשיב נמנע מלהעביר למבקשת או לאלמנתו של המנוח פרטים על כספי המנוח המצויים בידיו וכל שעשה היה להעביר למבקשת כספים מועטים בהתאם להוראותיו לכאורה של המנוח טרם פטירתו.
לימים החל המשיב לטעון כי הכספים שהעביר לחשבונו באמצעות יפוי-הכוח ניתנו לו במתנה על-ידי המנוח, תוך שהוא מסתמך על מכתב בחתימת המנוח שנשלח אליו לטענתו בעבר מאת המנוח. יצויין כי בבדיקה גרפולוגית הוכח כי חתימת המנוח על מכתב זה הינה מזוייפת.
כן ניסה המשיב לקנות את שתיקתה של המבקשת באמצעות הגעה להסכם לפיו יעביר המשיב למבקשת סכום כסף, הנמוך משמעותית מהמגיע לה לפי דיני הירושה, בתמורה להימנעות המבקשת מהעלאת כל טענה ביחס לכספים המצויים בידיו.
כן טוענת המבקשת כי המשיב לא הגיש תצהיר, ולפיכך יש להיעתר לבקשה. חקירתה של המבקשת חיזקה את טיעוניה.
טענות המשיב
6. המשיב הינו תושב בלגיה. המנוח נתן לו בשנת 1999 את המניות שבחשבון, ובשנת 2000 חתם המנוח על יפוי-כוח לטובתו.
לדבריו, מדברי המבקשת עולה כי לא תרגמה נכון את נספח ח'. מסקנתו הינה כי המנוח התייעץ עם חברו מר שוויצר, ולבסוף החליט להעביר לו את המניות ולדאוג לאשתו ובתו. המבקשת הודתה כי קיבלה כספים.
דיון
לאחר תיקון מס' 6 (תשס"א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), קיבל הצו המכונה "מרווה" (MAREVA), מעמד בתחיקה, ותקנה 383 לתקנות קובעת:
'(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין.
(ב) בתקנה זו, "נכסים" – לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה.'
הנה כי כן, די בשלב זה להראות ראיות מהימנות לכאורה. הרחבתי בפרוט רב את הרקע הכללי, דלעיל, שכן בשלב זה מהווה הוא ראיה לכאורה לצורך בקשה זו.
המשיב לא הגיש תצהיר לתמיכה בעובדות שהעלה בתגובתו ובסיכומיו. כך מסביר הוא את הסיבה:
'ושוב – המבקשת תוהה למה המשיב לא הגיש תצהיר כבר בשלב זה; והרי, אם המשיב היה מגיש תצהיר כבר בשלב זה, היה עליו גם להופיע בפני בית-המשפט. מלבד היות הדבר עומד בסתירה לטענתו כי מלכתחילה אין לבית-משפט זה סמכות לדון בתובענה, הרי שבאותו מעמד היתה המבקשת יכולה למסור לו את כתב התביעה, ושוב לא היתה עומדת למשיב האפשרות להגיש בקשה לביטול היתה המצאה לחו"ל (שכן ההמצאה היתה לכאורה מבוצעת כדין, בישראל).
זאת ועוד – למה להטריח את המשיב, ולהכריח אותו לסור לישראל במיוחד עבור הדיון בבקשה דנן, דבר אשר היה גורם לו נזקים נוספים ומיותרים, מה גם שכפי שיוכח להלן, אין כלל צורך בתצהיר מטעם המשיב על-מנת לבטל את הצו מרווה, אלא די בעיון בבקשה לצו מרווה כדי לבטל אותו.'
8. המשיב טוען שבקרוב יגיש את בקשתו לביטול היתר ההמצאה לחו"ל. בשלב זה, טוען הוא כי על-פי הפסיקה נדרש כתנאי למתן צו מסוג זה שהאדם כלפיו מכוון הצו יהיה כפוף לסמכות השיפוט של בית-המשפט.
ב- רע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'רטר-תאגיד חוץ נ' ראלד קטב, תק-על 2003(2) 3362 (7.7.03) (להלן: "פרשת בנק סטנדרט"), מציין כב' השופט א' ריבלין:
'התנאי המקדמי הוא, כמובן, שהאדם כלפיו מכוון הצו יהיה כפוף לסמכות השיפוט של בית-המשפט הישראלי מוציא הצו.' (שם, פסקה 9)
לאור העובדה שהמשיב טרם הגיש את הבקשה לביטול היתר ההמצאה, הרי שלא ניתן לקבוע כי הוא אינו כפוף לסמכות השיפוט.
כן טוען המשיב שמדובר בצו שיש לתיתו במשורה לאור היותו צו PERSONAM IN. בפרשת בנק סטנדרט הנ"ל, מתייחס כב' השופט ריבלין לסוגיה, בציינו:
'"צו המרבה" הוא סעד חשוב בעולם בו אנו חיים, עולם בו גבולות מדיניים הולכים ומאבדים מחשיבותם. כיום, עשוי במקרים רבים, להופיע בפני בית-המשפט אדם אשר כפוף לסמכות שיפוטו של בית-המשפט, אך עיקר נכסיו נמצאים מחוץ לישראל. משום כך, לא יוכל צו עיקול שיוצא כנגד נכסיו המצויים בארץ להבטיח את אפשרות מימוש פסק-הדין לכשיינתן. כדי להתאים את הסעדים הזמניים למציאות חיים זו, בא לעולם "צו המרבה" בעל התחולה העולמית.' (שם, פסקה 10)
כב' השופט א' גרוניס סקר בהרחבה את סוגיית הצו מסוג 'מרוה' ב- רע"א 8831/05 הרר נ' דיאליט בע"מ, תק-על 2006(3) 3388, שבא-כוח המשיב סומך ידיו עליו.
בעניין זה סייג כב' השופט גרוניס את צו המניעה באופן שלא יחול על שני פריטים, ואולם יודגש כי מדובר בזכויות הקניין הרוחני, כשנשוא העניין היה מדגם ישראלי, וכך ציין:
'מכאן נגזר אופיין הלאומי של זכויות הקניין הרוחני; הואיל והחוק הלאומי הוא שהכיר בהן ועיצבן, מוגבלת תחולתן של הזכויות על-פי-רוב לטריטוריה בה חל אותו חוק. בכלל זה, ולצורך ענייננו, גם האופן שבו מוגדרת זכות המדגם, וההגנה הניתנת למדגם הינם פרי חקיקה לאומית ועל-כן משתנים הם ממדינה למדינה. לפיכך, נראה כי גם זכות המדגם הישראלית, בדומה לזכות הפטנט הישראלית, הינה זכות טריטוריאלית, המוגבלת לתחומי מדינת ישראל.' (שם, 3390)
מן הכלל אל הפרט
9. שוכנעתי כי ישנן ראיות מהימנות לכאורה כעולה מתצהירה של המבקשת ונספחיו, המצדיקות את מתן הצו. המשיב מחזיק בכספי אביה המנוח של המבקשת, ולא נתן גרסה בתצהיר (ראו בש"א 4055/99 (מחוזי-י-ם) אביגל מרטון נ' משה שלו (כב' השופט רביד) (פורסם באתר נבו).
המבקשת טוענת, כי המשיב עושה כבשלו בכספים השייכים לה, ולפיכך יש מקום להבטיח כי כספים אלה לא יוברחו, ומשלא ניתן לעקלם יש מקום לעשות שימוש ב"צו מרוה" לשם כך.
עמד על כך בית-המשפט המחוזי (חי') (כב' השופט ע' גרשון) ב- בש"א 4361/98 אוחנה נ' מזור, תק-מח 98(4) 1 בציינו:
'חזקה היא, חזקה הנובעת מניסיון החיים והשכל הישר שבמקום שהוכח כי הנתבע רימה לכאורה את שותפו לעסקים והוליך את בעל חוזהו בכחש הרי שאם לא יובטח כי נכסים מסויימים של הנתבע יעוקלו כדי לאפשר לתובע (הצד המרומה) לממש מתוכם את פסק-הדין שיינתן לזכותו, אם יינתן, יקשה על התובע לבצע את פסק-הדין וזאת משום החשש שכפי שהנתבע הוליך את התובע בכחש לגופה של עילת התביעה, כך לכאורה ייעשה הנתבע להכביד על התובע לכשיבוא לממש את פסק-הדין.'
כב' השופטת ד' דורנר דחתה את הבקשה לרשות ערעור (ב- ע"א 228/99 אוחנה נ' מזור, תק-על 99(1) 217 בציינה:
'העובדות המבססות את טענות המירמה של המשיבים כנגד המבקשים נתמכו בתצהיר שהגיש המשיב 1. עובדות אלו מעוררות חשש כי אי-מתן צו העיקול הזמני יכביד על ביצוע פסק-הדין, כנדרש בתקנה 360(א) הנ"ל. בנסיבות אלו, האיזון שערכו הרשם ובית-המשפט המחוזי בין האינטרסים של הצדדים הינו ראוי, ואין מקום לתת רשות ערעור בעניין זה.'
לאור האמור, נחה דעתי שאין לבטל את הצו הארעי שניתן. הצו יעמוד בתוקפו עד מתן פסק-הדין בתיק העיקרי או עד למתן החלטה בבקשה לביטול היתר ההמצאה, אם ייקבע שההיתר מבוטל, בהתאמה.
הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח + מע"מ בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 182659/05[97] נפסק מפי כב' הרשמת עפרון אראלה:

"1. המבקשת, היא התובעת, הגישה בקשה לצו עיקול זמני ולמתן צו להגבלה שימוש נכסים בחו"ל (צו מרווה) במעמד צד אחד. רק בקשתה לצו עיקול זמני התקבלה לגבי משיבה 1. המשיבים הגישו בקשה לבטל את צו העיקול.
2. בכתב התביעה נטען על-ידי המבקשת כדלקמן: היא עוסקת בגידול ירקות ובמכירתם למשווקים וליצואנים. המשיבים הם יצואנים וגם משווקים של ירקות לשוק המקומי. משיב מס' 2 הוא גם המנהל ובעל המניות העיקרי של המשיבה 1.
3. הצדדים התקשרו ביניהם בהסכם לראשונה במהלך שנת 2002 לפיו תספק המבקשת למשיבים בטטות בתפזורת במכולות והנתבעת תאחסן אותן תמיין ותארוז אותן בקרטונים ותשווק אותן לשוק המקומי וליצוא.
4. הצדדים ניהלו ביניהם את ההתקשרות על-פי ההסכם גם בשנת 2003 ו- 2004 אולם לטענת המבקשת הפרו המשיבים את ההסכם במהלך 2004.
5. ההתקשרות בין הצדדים היתה באופן שהמשיבה 1 שילמה למבקשת והנפיקה לה חשבוניות עבור הסחורה שסופקה לה על-ידי המבקשת לשם יצוא והמשיב 2 שילם והנפיק חשבונית עבור הסחורה שסופקה לו על-ידי המבקשת לשם שווקה בשוק המקומי. המשיבים פעלו כגוף אחד. התשלום למבקשת לגבי הייצוא נעשה על-פי מקדם כדלקמן, המשיבים מקבלים 7% מפדיון המכירה, לאחר מכן מנוכים עלויות הטיפול בסחורה ואת היתרה מקבלת המבקשת. לגבי סחורה לשוק המקומי, המשיבים מקבלים 32% מהפדיון, הכוללים את עלויות הטיפול והיתרה של 68% מקבלת המבקשת. עונת הגידול מתחילה בחודש אוגוסט ומסתיימת בחודש מאי של השנה שלאחריה.
6. טענת המבקשת להפרה הינה כדלקמן: המשיבים ייצאו מהסחורה שסופקה להם על-ידי המבקשת כ-103 מכולות החל מ-10.8.04 עד 4.4.05. בהתאם למסמך שהונפק על-ידי המשיבים. המשיבים העבירו לה את חלקה על-פי ההסכם מ-82 המכולות הראשונות בלבד. ראה חשבון שהונפק על-ידי המשיבים נספח ב'.
7. לגבי סחורה שיוצאה בחודשים מרץ – אפריל 2005 – מפדיון המכירה בגין 21 המכולות הנותרות הועבר למבקשת 200,000 ש"ח בלבד – ולא כל חלקה מפדיון המכירה. הסכום שעל המשיבים לשלם לה בנוסף הוא 590,272 ש"ח.
8. לגבי סחורה ששווקה לשוק המקומי בחודשים מרץ ואפריל 2005 – שיווקו המשיבים 821,251 ק"ג ושילמו למבקשים רק עבור 571,251 ק"ג בלבד ששווקו מ-7/04 עד 2/05 בסך של 545,795 ש"ח בלבד. עבור 250,000 ק"ג הנותרים, לא שילמו המשיבים למבקשת את חלקה כמוסכם. התשלומים בוצעו על-ידי משיב 2, צורפו דפי חשבון של המשיבים. לטענת המבקשת בהתאם למחיר הממוצע לק"ג כפי שהתפרסם על-ידי מועצת הצמחים לחודשים הרלבנטיים על המשיבים לשלם את הסכומים 190,972 ש"ח + 426,360 ש"ח בסה"כ 617,332 ש"ח.
החוב של המשיבים הנובע מהסחורה שיוצאה ומהסחורה לשוק המקומי עומד על סך של 1,207,604 ש"ח.
9. המבקשת טוענת כי המשיבים אינם מכחישים את חובם ולמרות זאת אין הם משלמים לה את חלקה כמוסכם, למיטב ידיעתם אין למשיבים כל כוונה לפרוע את החוב הנ"ל.
10. נימוקי המבקשת למתן סעד של עיקול זמני:
מהחקירה הכלכלית שבוצעה לדרישת המבקשת אודות המשיבים, עולים הפרטים הבאים:
א. אין למשיבים כל נכסים בעלי ערך וברי ממוש הרשומים על שמם, כל הנכסים שבבעלותם משועבדים לבנק הפועלים.
מציאות זו מצביעה על כך שמגמת המשיבים הינה לא לרשום על שמם כל נכס בעל ערך ואם ישנם נכסים בעל ערך הם משועבדים לבנק ובאופן זה אין המבקשת יכולה לממש את פסק-הדין שינתן לטובתה.
11. נכסי המקרקעין בהם משתמשים המשיבים רשומים על-שם אחרים. המשיבה 1 פועלת מנכס מקרקעין הרשום על-שם מנהלה סנדו דוד הוא אביו של המשיב 2.
המשיב 2 מתגורר בנכס במושב עדנים הידוע כגוש 6659 חלקה 020 הרשום על-שם הוריו סנדו וטובה דוד. זכויות בן ממשיך בנחלה הועברו לבנו של המשיב 2, דוד עידן.

כלי הרכב הרשומים על-שם המשיבים
12. רשומים על שמם 2 כלי רכב המשועבדים בשיעבוד שוטף לבנק הפועלים.
לגבי משיב 2:
א. רכב מסוג מיצובישי משעובד לבנק הפועלים.
ב. טרקטור שנת ייצור 1979.
ג. טרקטור שנת ייצור 1995.
כלומר שני כלי הרכב האחרונים הינם חסרי ערך.
13. פקדונות כספיים הרשומים על-שם המשיבים משועבדים לטובת בנק הפועלים. ראה דו"ח רשם החברות. מערך המיון והאריזה משועבד לבנק הפועלים.
ובכך מתקיימת הדרישה להכבדה על ביצוע פסק-הדין.
14. בהתאם להחלטה ת"א (ת"א יפו) 1781/03 חיים רבינוניץ נ' יוסף נאמן, תק-מח 2003(2) על-ידי השופט ע' אזר ז"ל נקבע, כי התקנה אינה מצמצמת את עצמה רק למקרים של הברחה אלא בכל מקרה שבו נוצר החשש שלא ניתן יהיה לבצע את פסק-הדין. כאשר התביעה היא בסכום גבוה גם סכום כסף קטן יש לעקל. שאם לא כן יעלם כעשן. לגבי נתבע שהוא בעל נכסים יש להצביע על חשש להברחה. בפסק-דין דן מרגליות נ' בנק משכן למשכנתאות בע"מ, נקבע כי הוכחת מעשי ההברחה אינה הדרך היחידה להוכיח את יסוד ההכבדה. ב- בש"א 8147/02 ישראל 10 שידורי ערוץ החדש בע"מ נ' ראבל סרטים (1996) בע"מ, תק-מח 2002(2) 5955 (2002) נקבע כי מצבה הכלכלי של הנתבעים מהווה הכבדה על ביצוע פסק-הדין.
15. המשיבה 1 אשר רק כנגדה ניתן צו העיקול, הגישה בקשה לבטלו. להשלמת התמונה יש לציין, כי בקשה ראשונה לצו עיקול נדחתה על-ידי כב' הרשם י' גבאי, בקשה חוזרת נתקבלה רק כנגד משיבה 1 (על-ידי כב' הרשמת כ' לוי).
הבקשה החוזרת נתמכת בדו"ח חקירה כלכלית.
טענות המשיבה – לעניין יכולתה הכלכלית
16. העובדה שנכסיה משועבדים לטובת בנק הפועלים, אינה מלמדת דבר ויתכן ששווי הנכסים עולה באופן משמעותי על גובה החובות. כך גם נאמר בהחלטה בבקשה החוזרת לעיקול. שיעבוד נכסים הוא כלי מקובל בחיי המסחר המודרני ובנקים מתנים קבלת אשראי ברישום שיעבוד שוטף לטובתם, על כלל נכסי החברה.
המשיבה היא לקוחה טובה של בנק הפועלים מאז 11.11.90 ועל כך אף ניתן אישור מאת הבנק (נספח א').
17. גם בדו"ח החוקר מצויין כי המשיבה היא חברה פעילה (עמ' 2 לדו"ח) העוסקת גם בחו"ל המחזור השנתי של המשיבה הוא כ-20 מיליון ש"ח לשנה ואין כל חשש שלא תעמוד בהתחייבויותיה. צורף גם אישור מאת בנק הפועלים על היות המשיבה לקוחה טובה אין כל חשש שלא תעמוד בהתחייבויותיה.
18. המשיבה טוענת כי המבקשת פעלה במסגרת בקשה זו בחוסר תום-לב, ובטענות עובדתיות שגויות. אביו של משיב 2, מר סנדו דוד, נפטר לפני כשנתיים. למרות זאת מופיע בדו"ח, החוקר כי הוא מנהל המשיבה. מנהלה של המבקשת מר גובר יודע, כי המנהלים של המשיבה הם איתי דוד ואשתו מיכל דוד, המשיב אינו מתגורר בבית השייך להוריו, אלא בביתו. אמו מתגוררת בבית אחר במושב שם התגורר גם אביו ז"ל. מר גובר יודע זאת מידיעה אישית מאחר וביקר בביתו. מושב עדנים בו מצויים הבתים הוא מושב מבוסס והמשק שבבעלות המשיב 2 הוא יקר ערך. צורף אישור מאת ועד המושב כי המשיב הוא בעל משק 14 ואמו הינה הבעלים של משק 20. המשיבה מנהלת את עסקיה מחצר ביתו של המשיב השייך לו ולאשתו.
19. העיקולים גורמים למשיבה נזק כבד ביותר, עובדה זו יצרה גל של שמועות בקשר למצבה הכלכלי ולפיכך היא נדרשה לעשות ביטוח אשראי תוך השקעה של משאבים כספיים וספקים אחרים דרשו להוסיף ביטחונות, המבקשת עשתה כל זאת כדי לגרום למשיבה נזק כלכלי מעבר למידה הנדרשת כאשר בסיס הבקשה והתביעה מופרכות.
20. לטענת המשיבה הגשת הבקשה הינה מגמתית, קנטרנית וטורדנית על-מנת ללחוץ עליה ולהלך עליה איימים, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. המבקשת היא זו שהפרה את החוזה שנערך ביניהם. על סמך התחייבות המבקשת, כבכל שנה, התקשרה המשיבה עם לקוחות בחו"ל והמשיב התקשר עם לקוחות בארץ. המבקשת התחייבה לספק להם סחורה, אולם ללא הודעה מוקדמת, היא ניתקה את יחסיה עם המשיבים בשלב הקריטי של עונת גידול הבטטות, תוך שהיא מותירה אותם מול שוקת שבורה – כך שלא ניתן היה למצוא מגדלים חלופיים שיספקו להם את הסחורה אותה התחייבה המבקשת לספק.
21. לטענת המשיבה המבקשת ובעליה רקמו מזימה בניסיון למוטט את עסקי המשיבים ולהשתלט על שוק הלקוחות שלהם. לאור זאת, החליטו המשיבים להגיש תביעה כנגד המבקשת. הטלת העיקול של המבקשת היא הקדמת "תרופה" לתביעת המשיבים.
22. המשיבים פעלו כשני גופים נפרדים המשתפים פעולה בהתקשרות משולשת. המבקשת מצד אחד, המשיבה כגוף המייצא והמשיב הוא המשווק בישראל בהיותו עסק עצמאי כעוסק מורשה. לכל אחד מהעסקים קיימת הנהלת חשבונות נפרדת.
אף התמורה למבקשת שולמה בנפרד. עבור הבטטות ששווקו לחו"ל התמורה מהלקוחות היתה מתקבלת כחודשיים לאחר המשלוח ואז היה מועבר חלקה של המבקשת.
23. לטענת המשיבה הסך של 200,000 ש"ח שולם למבקשת כמפרעה על, חשבון, לבקשת המבקשת, עוד בטרם הגיע מועד התשלום. עבור הבטטות ששווקו לחו"ל לחודשיים מרץ אפריל 2005 – התמורה התקבלה אצל המשיבה רק במאי יוני 2005 בעוד שהמקדמה שולמה למבקשת עוד ב-27.4.05. המשיבה טוענת כי בקשת המקדמה היה צעד מתוכנן לקראת ניתוק היחסים מצד המבקשת, להפסקת אספקת הבטטות לשנת 2005.
מסקנות
24. כיום, לאחר חקיקת חוקי היסוד, על תובע לעשות שימוש ראוי בהליך של צו עיקול, שאם לא כן יש בכך פגיעה בקניינו של הנתבע מעבר למידה הדרושה.
ראה רע"א 15695/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין, תק-על 2000(4) 760, 769.
כיום יש להביא בפני בית-המשפט ראיות מהימנות כי הנתבע פועל להברחת נכסיו או באופן שיש בו כדי להכשיל את ביצוע פסק-הדין.
מסקנות
25. בבקשה לצו עיקול זמני על המבקש לשכנע את בית-המשפט או הרשם, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התביעה. ראה תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). בית-המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין. ראה תקנה 374(ב) לתקנות.
26. במקרה דנן טוענת המבקשת לקיום חוב של המשיבים בסך של 1,207,604 ש"ח כאשר המבקשת מחלקת את החוב לשני חלקים:
א. החלק הראשון – ראה סעיף 15 לתצהירו של מר צבי גובר בגין אי-תשלום סחורה שיוצאה בחודשים מרץ אפריל 2005 ואי-תשלום חלקה של המבקשת מפדיון המכירה של 21 מכולות בסכום של 590,272 ש"ח ראה סעיף 14.11 לתצהיר.
ב. החלק השני בעבור סחורה ששווקה לשוק המקומי בחודשים מרץ ואפריל 2005 – ראה סעיף 15 לתצהיר הנ"ל. לטענתו נותרו המשיבים חייבים למבקשת סך של 190,272 ש"ח (סעיף 15.9.1 לתצהיר) וסך של 426,360 ש"ח (סעיף 15.9.2 לתצהיר) בסה"כ החוב בגין סחורה לשוק המקומי הוא 617,332 ש"ח.
המשיבים טוענים כי מדובר בשתי ישויות נפרדות האחת המשיבה שהיא חברה בע"מ והשניה הוא המשיב שהוא עוסק מורשה, גם הנהלת החשבונות היא נפרדת.
27. המבקשת מנגד רואה את שני המשיבים כגוף אחד, אולם יחד עם זאת מר גובר העיד ראה עמ' 9: '... בזמן ההתחשבנות קיבלנו כסף מאיתי דוד דרך פרי דוד ואיתי דוד' בהמשך אמר 'עבורי איתי דוד היה אחד' אולם לא ניתן להתעלם מכך שבתשובתו הראשונה, הוא אכן הפריד בין שני הגופים, דבר שהביא את בא-כוח המבקשת לשאול בחקירה חוזרת לעניין התשלומים. ראה עמ' 13: '... קיבלת תשלומים מפרי דוד ומאיתי דוד ואני חושב שהיתה אי-בהירות בעניין הזה. אני מבקש שתבהיר...'.
אולם התשובה של מר גובר לא התייחסה לעניין התשלומים.
28. מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עבר הדגש למתן עדיפות להגנה על זכויותיו הקנייניות של הנתבע עליהן מבוקש להטיל עיקול זמני. ראה רע"א 8402/96 מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789.
'המפנה חל עם חקיקת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו... גברה ההכרה שבתי-המשפט נדרשים ליתר זהירות לעומת העבר במתן צווים זמניים'... 'כבר אין מדובר בתביעה הנתמכת במסמך או בראיות מהימנות' אלא 'בתובענה הנתמכת במסמך או בראיות מהימנות לכאורה' ולאחר תיקון נוסף משנת התשנ"ז 'המקימות זכות לכאורה'... יתירה מזאת, שומה על מבקש העיקול גם לשכנע את בית-המשפט או הרשם כי אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין.
29. בבקשה למתן צו עיקול זמני, יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שיקבע בפסק-הדין, לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תפגע כשאין הצדקה לכך. במסגרת עריכת איזון זה, יש לזכור ראשית, שהתובע מבקש להקדים את הפגיעה בזכויות הנתבע עוד קודם שזה ניתן בפסק-דין לטובתו, וכך שזכות הקניין הינה זכות חוקתית אשר כל רשות מרשויות השלטון ובכלל זה בית-המשפט חייבת לכבד אותה'. ראה רע"א 5935/97 סיני נ' גלנץ ואח', פ"ד נב(1) 193.
30. במקרה דנן גם אם תתקבל תביעת המבקשת במלואה, על בית-המשפט להשתכנע בתנאי השני של החשש להכבדה ובמקרה דנן נראה לי, כי המבקשת לא עמדה בדרישה זו. עול ההוכחה כולו מוטל על המבקשת ראה בש"א 4459/94 סולומונב ואח' נ' שרבני ואח', פ"ד מט(3) 479.
הטענה כי כל נכסי המשיבים משועבדים וכי אין להם כל רכוש בר-מימוש אינה מהווה עדיין הצדקה להטלת העיקול, כפי שגם כב' הרשמת כ' לוי כתבה בצו העיקול מ-17.10.05 סעיף 3 'ומאחר ואין לדעתי בעובדה שכספי המבקשת (צ"ל המשיבה) או רכושה משועבדים לטובת בנק הפועלים כדי להעיד כי אין לה רכוש בר-מימוש באשר אין בפני כל אינדיקציה שתעיד שלמבקשת (שלמשיבה) חובות בפועל שמובטחים בשיעבודים לבנק הפועלים או לבנק אחר שעולים על שווי הנכסים והזכויות.
31. המבקשת לא הצליחה לשכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין. במקרה דנן הוברר כי המשיבה היא חברה פעילה ואף החוקר מטעמה מאשר זאת בדו"ח החקירה שצורף לבקשה להטלת עיקול ראה נספח ז'.
עמ' 2
'ב. בחקירה הוברר כי החברה פועלת מכתובת במושב עדנים מס' 14.
ג. (סיפא) בהמשך ביקרנו במשרדי החברה ובמקום נראתה פעילות עסקית רגילה.'
בתצהירו של מר גובר מנהל ובעל מניות של המבקשת בסעיף 24 הוצהר כדלקמן:
'24.1. המשיבה 1 פועלת מנכס מקרקעין הרשום על-שם מנהלה, מר סנדו דוד, הוא אביו של המשיב 2.
24.2. המשיב מתגורר בנכס/נחלה במושב עדנים הידוע כגוש 6659 חלקה 020 הרשום על-שם הוריו סנדו וטובה דוד.
זכויות בן ממשיך בנחלה נוצלו על-ידי בנו של המשיב 2 דוד עידן ועל שמו רשומות זכויות החכירה בנכס הידוע כגוש 6842 חלקה 14.'
המבקשת לא צרפה כל ראיה התומכת באמור.
בחקירתו של מר גובר על תצהירו (עמ' 8 לפרוטוקול) נאמרו דברים שונים:
'ש. אתה יודע שמר סנדו דוד לא מנהל החברה.
ת. אני מציע שתחקור את החוקר.
ש. אתה יודע שמר סנדו דוד לא מנהל את המשיבה.
ת. אני מכיר את איתי דוד שהוא מנהל איתי דוד ואת פרי דוד.
ש. מי זה איתי דוד.
ת. גם שסנדו דוד היה בחיים הוא לא היה מנהל. אני יודע דבר אחד מה שהחוקר הביא אני הצהרתי.
אני מבקש לשאול אותו אני לא יכול לענות על הדברים האלה.'
32. אם כן מתברר, כי גרסת המצהיר קרסה בחקירה הנגדית ותשובותיו עמדו בניגוד לאמור בתצהירו. בסעיף 24.1. הוא מצהיר כי המשיבה פועלת מנכס מקרקעין הרשום על-שם מנהלה סנדו דוד, הוא אביו של המשיב 2 – ומתברר כי סנדו דוד ז"ל נפטר ומר גובר אף היא בניחום אבלים, וגם כאשר היה בין החיים הוא לא ניהל את המשיבה.
33. הטענה כי המשיבה פועלת מנכס מקרקעין הרשום על-שם סנדו דוד, אף היא התבררה כלא נכונה. החוקר כתב בדו"ח כי המשיבה פועלת מכתובת במושב עדנים מספר 14 ובחקירתו הוא עמד בתוקף על עמדתו, כי משק 14 רשום על-שם אביו של המשיב. ראה עמ' 15 לפרוטוקול – כאשר נשאל האם יש לו מסמך על כך השיב: 'לא. אבא של איתי לא היה נשוא החקירה'. אולם מתברר, כי לא היה יכול להיות לו מסמך כזה, משום שמשק 14 רשום על-שם המשיב ואשתו ראה נ/1 שהוא אישור מאת מינהל מקרקעי ישראל.
אף הטענה של בא-כוח המבקשת כי האישור הומצא לצורך הדיון, על-מנת 'להביך את החוקר' איננה מצביעה על הברחת נכסים. להפך, אם רצה המשיב להבריח את נכסיו, הוא לא היה דואג להשלים את רישום הנכס על שמו ועל-שם אשתו.
34. המסקנה הינה, כי לא הוכח שהמשיבה נמצאת במצב כספי קשה, היא מעולם לא היתה חייבת כספים למבקשת במהלך העסקים ביניהן, מעולם לא חולל שיק שלה. לא הוכח אף שהיא חייבת כספים לגורמים אחרים. היא חברה פעילה, אמנם רכביה משועבדים לבנק ואף רובץ שיעבוד שוטף על נכסיה, אולם זאת עוד משנת 1995. כאמור, אין היא מבריחה נכסים ולא קיימת מציאות של 'ראיות מהימנות לכאורה' כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.
סוף דבר
35. לנוכח כל האמור לעייל צו העיקול כנגד המשיבה בטל בזאת."
ב- בש"א (פ"ת) 164/06[98] נפסק מפי כב' השופט אורן שוורץ:

"החלטה
1. לפניי בקשה למתן סעד ארעי לפי תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
2. לטענת המבקש, המשיב פועל להברחת נכסיו על-מנת שלא ניתן יהיה להפרע ממנו בעת מתן פסק-הדין. כך, בימים אלה ממש עתידה להיות מושלמת עסקה במסגרתה ימכור המשיב את מניותיו בחברה בורסאית לצד שלישי, כאשר כספי התמורה יוחזקו בנאמנות. …
4. הבקשה הוגשה במסגרת התביעה דנא, שהינה תביעה שטרית המתייחסת לשישה שיקים וסכומה הכולל הינו 1,593,011 ש"ח.
5. במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר, אשר נשמעה לפני כב' הרשמת (כתוארה אז) קמיר-וייס ביום 9.6.05 טען המשיב, שהשטרות נגנבו ממנו והחתימה של עושה השטר אינה חתימתו, אלא חתימה מזויפת.
6. בסופו של יום לאחר שהמשיב נחקר קבעה כב' הרשמת בזו הלשון:
'לא היה בחקירת המבקש על התצהיר והתצהיר הנוסף התומך את ההתנגדות, כדי לקעקע את הגנתו של המבקש.' (החלטה מיום 20.6.05 בש"א 465/05)
7. לימים, הוגשו הראיות לתיק העיקרי. המבקש הגיש תצהיר עדות ראשית, וכך עשה גם המשיב. גדר המחלוקת היתה ונשארה מסירת השיקים וחתימתם.
8. בהמשך לישיבה המקדמית שנערכה לפניי ביום 21.12.05, הוריתי על מינוי מומחה להשוואת כתבי יד לצורך בחינת השאלה האם השטרות נחתמו על-ידי הנתבע. על-פי החלטתי חוות-דעת המומחה אמורה להימסר עד ליום 31.1.06.
9. הבקשה דנא הוגשה ביום 11.1.06. הואיל ובאותו יום נדונה ממילא בקשה אחרת בתיק זה לפניי, בקשה למינוי כונס נכסים שנמחקה עקב טעמים פרוצידורליים, ראיתי לנכון ליתן הוראות לדיון במעמד שני הצדדים בבקשה דנא.
בין היתר הוריתי למשיב על הגשת תגובה נתמכת בתצהיר וכן הוריתי על דיון במעמד שני הצדדים בבקשה, במסגרתו ייחקרו שני המצהירים חקירות קצרות, על-מנת לבחון קיומה של תשתית ראייתית לטענות הצדדים, זה כנגד זה.
10. ביום 18.1.06 נערך דיון בבקשה דנא במעמד שני הצדדים. לפניי העידו המבקש והמשיב. לאחר חקירתם, נערכו סיכומים קצרים בעל-פה.
11. אציין שקיימת אי-בהירות בניסוח הבקשה, שכן במסגרתה נתבקש אף מינוי כונס נכסים למשיב. עם זאת, הן במסגרת החלטתי מיום 11.1.06 והן נוכח הבהרתו של בא-כוח המבקש, בדיון שנערך לפני (פרוטוקול עמ' 25 שורה 25 ואילך), אתייחס לבקשה כתחומה לתקנה 383 בלבד.
12. תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי הינה פרי תיקון התשס"א (מס' 6) לתקנות סדר דין האזרחי. התקנה מאפשרת לבית-המשפט, בכפוף ליתר ההוראות העוסקות בסעדים זמניים, להורות למשיב להימנע מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, אם שוכנע בית-המשפט על יסוד ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין.
13. בתקנה זו הוסדר מעמדו של צו המרווה אשר היה עד אותה עת פרי ההלכה הפסוקה. עמד על הדברים השופט גורן בספרו: 'למרות שתקנה מבודדת זו אינה דנה בעיקול רגיל, היא הוכללה בסימן זה לאור קירבתה הרעיונית אליו. צו זמני זה מקורו במשפט האנגלי ואומץ בפסיקת בתי-המשפט המחוזיים בישראל' (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, התשס"ה-2005) 538-539).
14. צו מרווה הוא צו IN PERSONAM, המכוון באופן אישי אל הנתבע, ומכאן סמכותו של בית-המשפט כלפי הנתבע, אך חוסר יכולתו לפעול כלפי נושים אחרים. לעומת זאת, צו עיקול זמני הוא צו IN REM, החל על נכסיו של הנתבע כלפי כולי עלמא, העיקול אומנם מוגבל רק לתחומי מדינת ישראל, אך הוא חל כלפי כל הנושים וכל אדם אחר.
15. תקנה 362 הדנה ומסדירה את התנאים למתן סעדים זמניים, כדוגמת הסעד דנא, קובעת בזו הלשון:
'בקשה לסעד זמני (תיקון: התשס"א(6))
(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית-המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית-המשפט בחשבון, בין שאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) אם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.'
16. עילתה של התביעה שלפני הינה עילה שטרית. מדובר בשישה שטרות, שסכומם המצטבר הינו כ-1,578,000 ש"ח.
17. המשיב כפר בחתימתו על השטרות, ולטענתו השטרות נגנבו ממנו וחתימתו זוייפה.
18. מושכלות ראשונים הן – מקום בו נטענת טענת "זיוף" מתהפך נטל הראיה. הנתבע בתובענה שטרית הטוען טענת זיוף, אינו חייב להוכיח שחתימתו זוייפה אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר, שכן רק על-פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא לחברו (י' זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית) 337). במילים אחרות, נטל הראיה על התובע/המבקש להראות שהחתימה על גבי השטרות היא חתימתו של המשיב. חתימה מזוייפת אינה מטילה חבות על מי שנחזה כחתום משום שהוא לא חתם בעצמו על השטר ולא הורה לאחר לחתום בשמו (ש' לרנר דיני שטרות, 451).
19. במסגרת העדויות שנשמעו בבקשה דנא, ניצבו לפני שתי גרסאות קוטביות. לגרסת המבקש, הוא נפגש עם המשיב במלון דניאל בהרצליה. השיקים נמסרו למבקש במסגרת עסקת נכיון שיקים.
20. המשיב חזר על גרסתו באופן עיקבי גם עת נחקר בחקירה נגדית על-ידי בא-כוח המשיב. לפי עדותו, במהלך הפגישה במלון דניאל מסר לו המשיב את השיקים חתומים ותמורתם קיבל כסף לאחר מספר שעות (פרוטוקול עמ' 5 שורות 25-26). סה"כ נמסרו למשיב סכומים בהיקף של כ-2.5 מיליון ש"ח. בפעם הראשונה הועבר למשיב סך של כ-1.6 מליון ש"ח ובפעם השניה סכום של כ-950,000 ש"ח (פרוטוקול עמ' 6 שורות 4-11). המקור לכספים היה עצמי וכן הלוואה שנטל המבקש מצדדים שלישיים, שאת פרטיהם ביקש שלא לחשוף (פרוטוקול עמ' 7).
21. המבקש ציין בעדותו, שהשיקים שנמסרו לו היו מלאים הן בסכום השיק, הן בתאריך הפירעון והן בחתימה. על-פי הסיכום בין המבקש למשיב, לא מולא שמו של המוטב בשיק.
22. בתחילה, כך העיד המבקש, נמסרו השיקים לאותם צדדים שלישיים וחלקם נפרע. לבקשה צורפו צילומים של חלק מן השיקים שנפרעו וכן צורף תדפיס המאשר הפקדתם של חלק אחר מהשיקים (נספחים ז-1 עד ז-5 לבקשה). חלק מן השיקים שנפרעו, לטענת המבקש, הינם שיקים מאותה סידרה של השיקים נשוא התביעה ואף הם חתומים על-ידי המשיב. כך שיק על-סך 6,630 ש"ח מחשבון בנק אינווסטק מתאריך 15.8.04, כך שיק נוסף מבנק אינווסטק (סימולו של הבנק 26, מספרו 411, סכומו 221,000 ש"ח, כך שיק מספר 406 מבנק אינווסטק שמספרו 406 וסכומו אף הוא 221,000 ש"ח.
23. המבקש הסביר בעדותו לפניי, שאכן חלק מן השיקים נפרעו. עם זאת, משחולל החלק האחר של השיקים, מילא המבקש את שמו בשיקים והציגם לפירעון. שיקים אלה, נשוא התביעה, חוללו על-ידי הבנק המושך בהיעדר כיסוי מספיק (אכ"מ) ועקב הוראת ביטול (נה"ב) (מוצג מש/4).
24. המשיב, בתגובתו לטענות ביחס לשיקים, חזר על עמדתו, שהשיקים לא נחתמו על ידיו, כי לא נפגש כלל עם המשיב, כי השיקים נגנבו וחתימתו זוייפה. המשיב עומת עם גרסתו בחקירה נגדית. בחקירתו, הוצג מכתב של המשיב לבנק אינווסטק (מוצג מש/3). על-פי המכתב, פונה המשיב אל נציגת בנק אינווסטק בזו הלשון:
'להלן שיקים שיש לבטלם (השיקים היו חתומים ופתוחים), מאחר והם אבדו ועל-פי ההנחיות של משטרת ישראל...'
25. המשיב אישר בחקירתו הנגדית את אותנטיות המכתב (פרוטוקול עמ' 13 שורות 1-4). בנוסף, הוצגה תלונה שהגיש המשיב במשטרת הרצליה על גניבת חמש המחאות (מש/2). הגניבה בוצעה, לפי התלונה, ביום 10.10.04. התלונה למשטרה הוגשה רק בתאריך 8.12.04, כחודשיים לאחר אירוע הגניבה הנטען. כעולה מטופס התלונה מדובר ב: "5 שיקים בודדים חתומים על-ידי המתלונן" מבנק אינווסטק סניף תל-אביב. המשיב אישר את דבר התלונה ואת תוכנה (פרוטוקול עמ' 12 שורות 21-28).
26. הפועל היוצא של עדותו של המשיב היא, שקיימת סתירה מהותית בגרסתו. על-פי כל המוצגים שלפניי, המשיב כלל לא טען שחתימתו זוייפה. נהפוך הוא, טענותיו בפני רשויות החוק היתה שהשיקים היו חתומים על ידו ורק אז נגנבו. טענה זו חוזרת על עצמה גם בפניה שערך לבנק מטעמו. הסברו של המשיב בתצהיר ובחקירה החוזרת, כאילו רק בדיון שנערך בבית-המשפט בתל-אביב בגין שיקים אחרים, הוא גילה שהחתימה זוייפה, איננה סבירה בעיני. המשיב הינו איש עסקים והוא יודע היטב את משמעות החתימה על שיקים. דומני שאילו היה ממש בטענה, היא היתה מועלית כבר בהזדמנות הראשונה.
27. לכל אלה יש להוסיף, כי שיקים בסכומים דומים המשוכים מאותו בנק, נפרעו על-ידי המשיב. מדובר בשני שיקים על-סך 221,000 ש"ח ובשיק נוסף על-סך 6,630 ש"ח. שיקים בסכומים זהים מצויים בתביעה שלפניי. המבקש הסביר בעדותו, שמדובר בשיקים בגין החזר ההלוואה ובגין הפרשים.
28. לאחר ששקלתי את נסיבות העניין, הנני קובע כי לצורך הדיון בבקשה שלפני, ישנן ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה כנגד המשיב. קביעתי זו מתבססת על הראיות שהוגשו לפני כמפורט לעיל, ראיות שלא עמדו בפני הרשמות הנכבדות עת נדחו בקשות לעיקול זמני במעמד צד אחד להן עתר המבקש בעבר.
29. המבקש טוען שהמשיב פועל להברחת נכסיו. המבקש מסתמך על דיווחים לרשות לניירות ערך ולבורסה לניירות ערך. מדובר בדיווחים שתחילתם בחודש נובמבר 2005, על פיהם מועברות מניות המשיב לנאמן. על-פי אותה הודעה, גם כספי התמורה יוחזקו אצל הנאמן, ואלה יועברו למשיב לאחר פרסום דו"חות כספיים של החברה, כים ניר שירותי תעופה בע"מ (להלן: "כים ניר").
30. דיווח נוסף לרשות לניירות ערך ולבורסה נערך בראשית חודש ינואר השנה. על-פי דיווח זה, מאת חברת כים ניר, הותנתה העברת הכספים מאת רוכש השליטה, מר דוד גולן, בהחזר כספים של בעלי השליטה בעבר. עוד ציינה החברה, כי טרם הושלמה הכנת הדו"חות הכספיים. בחקירתו אישר המשיב כי עריכת הדו"חות לא הושלמה (פרוטוקול עמ' 17 שורה 7).
31. יש לציין שעל-פי עדותו של המשיב, ערכה הבורסאי של החברה הינו כ-25 מליון ש"ח (פרוטוקול עמ' 19 שורה 2). בחקירתו החוזרת, התברר שהעסקה טרם הושלמה (פרוטוקול עמ' 20 שורות 4-13). עדות זו עולה בקנה אחד עם הדיווח לרשויות מאת החברה. עם זאת, אי-השלמתה של העסקה, במובן זה שטרם הועברו המניות וטרם הועברה התמורה בגינן, עומדת בסתירה חזיתית לסעיף 8 לתצהיר התשובה של המשיב, בו נאמר שהעסקה עם מר דוד גולן הושלמה מבחינה כספית. גרסה זו איננה עולה בקנה אחד עם דיווח החברה לבורסה מיום 4.11.05 ומיום 3.1.06 (נספח א' ונספח ב-2 לבקשה).
32. בנסיבות אלה, אני סבור שקם חשש סביר, על סמך ראיות מהימנות לכאורה, שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין, שהרי עם פרסום הדו"חות הכספיים יפעל הנאמן ויעביר את כספי התמורה למשיב וכספים אלה, כך שוכנעתי, לא יוכלו לשמש את המבקש, ככל שייזכה בתביעתו.
33. כעולה מחקירתו החוזרת, הצד השלישי עימו מתבצעת עסקת מכירת המניות הוא מר דוד גולן, המתגורר בארה"ב. כספי התמורה והמניות מוחזקים בנאמנות אצל עורך-דין שטיין, אשר תואר על-ידי המשיב כבא-כוחו (פרוטוקול עמ' 17 שורה 13).
34. בנסיבות אלה אני סבור, שמתן סעד זמני לפי תקנה 383, מתן צו אישי למשיב שימנע מכל דיספוזיציה נוספת במניותיו, במישירין או באמצעות אדם אחר מטעמו, הוא הסעד המידתי וההולם בנסיבות המקרה, מקום בו חלק מהזכויות ממילא נמצאות בין בידי עורך-דינו ובין בידי צד שלישי המתגורר בחו"ל.
35. אשר לשיקולי מאזן הנוחות במתן הצו הזמני, המשיב לא טען דבר בעניין זה ולכאורה לא ייגרם נזק ממתן הצו. צו מסוג זה, המגביל אך את הוצאת המניות או תמורתן מידיו של המשיב, אינו עלול לגרום לנזק קשה. לעומת זאת, הותרת המשיב עירום מנכסיו, לנוכח תביעה שטרית בסכומים נכבדים, עלולה בהחלט להכביד על ביצוע פסק-הדין לכשינתן (ואין אני קובע בשלב זה מסמרות באשר לתוצאותיו).
36. המבקש הפקיד התחייבות עצמית להבטחת כל נזק שייגרם מביצוע הצו. אין בכך די. הסעד המבוקש גורע מזכויות יסוד של המשיב ומונע ממנו להינות מפירות רכושו. בהתחשב בהיקף העסקה, ולאחר ששקלתי את מלוא השיקולים בעניין, אני מורה כי הצו יותנה בהפקדת ערבות בנקאית, אוטונומית, להבטחת כל נזק שייגרם ממתן הצו בתיק זה, שתוקפה למשך 24 חודשים מהיום, וסכומה 400,000 ש"ח. הערבות תופקד בבית-המשפט בפתח תקווה ותישמר בכספת.
37. כפי שציינתי בפתח החלטתי, במסגרת הדיון בתיק העיקרי מיניתי מומחה להשוואת כתבי יד לצורך בחינת טענת הזיוף. על-פי החלטתי, עתידה חוות-הדעת להיות מוגשת לבית-המשפט בסוף חודש זה. מובן כי במידה וחוות-הדעת תאושש את טענות המשיב, בדבר אותנטיות החתימה בשטרות, יהא הוא רשאי לעתור לפניי לעיון מחדש בהחלטה נשוא בקשה זו.
38. סוף דבר – הבקשה מתקבלת במובן זה, שניתן צו האוסר על המשיב להוציא מרשותו את מניותיו בחברת כים ניר שירותי תעופה בע"מ זאת בין במישרין ובין בעקיפין באמצעות המחזיקים שפורטו בבקשה (לרבות החברות, מחזיקות 5-9). כן ניתן צו האוסר על המשיב להוציא מרשותו, בין במישרין ובין באמצעות המחזיקים, כספי תמורה בגין זכויותיו בכים ניר, באם אלה נתקבלו מידי אחד המחזיקים. תוקף הצו כפוף להפקדת ערבות בנקאית כמפורט בסעיף 36 להחלטה דלעיל.
39. המשיב ישא בהוצאות הבקשה, מבלי קשר לתוצאות בתיק העיקריי, בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ."

ב- בש"א (י-ם) 3184/05[99] נפסק מפי כב' השופט עוני חבש:

"החלטה
1. זוהי בקשה להורות על סעד זמני להגבלת שימוש בנכס כנגד המשיב, לפי תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). המבקשות מבקשות כי יינתן צו המגביל השימוש בנכסיו המפורטים להלן של המשיב, ואשר מורה למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם אחר מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו ו/או מהמחזיק בהם מטעמו, ולהימנע מלמכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם ו/או את זכויותיו בהם: הנכס בו מתגורר המשיב ברחוב התבור 5 במבשרת ציון; חשבונות הבנק של המשיב, על כל פיקדונותיהם, בבנק אוצר החייל סניף 365 וסניף 369.
הרקע לבקשה
2. כנגד המבקשות והמשיב הוגשה תובענה ב- ת"א 159/94 של בית-משפט זה (להלן: התביעה העיקרית), לפיצוי בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע, יעקב חודדה, בגין תאונת עבודה שארעה לו עת עסק בהעתקת צנרת גז בלחץ ראשי בבניין מגורים בירושלים. בפסק-הדין החלקי שניתן ביום 8.10.03 בשאלת האחריות, נקבע, כי חבות המבקשות בפיצוי הנפגע הנה בשיעור של 65% ואילו אשמו התורם של חודדה הינו בשיעור של 35%. כן נקבע, כי לכאורה היה מקום להשית על המשיב אחריות לפגיעתו של חודדה מאחר והיה זה המשיב ששלח את חודדה, טכנאי לא מוסמך, לביצוע העבודה בה נפגע, ואף מסר לידיו את מפתחות צובר הגז לצורך ביצוע אותה עבודה. דא עקא, התביעה העיקרית נדחתה כנגד המשיב, מאחר והלה צורף כנתבע פורמלי בלבד. המבקשות הגישו ערעור לבית-המשפט העליון כנגד קביעה זו, אולם ערעורן נדחה ביום 25.11.04.
טרם ניתן פסק-דין סופי בתביעה העיקרית, לעניין הנזק. וכעת, הגישו המבקשות תביעה חדשה (להלן: התביעה) כנגד המשיב למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו ככל שתחוייבנה במסגרת פסק-הדין הסופי והחלוט שיינתן בתביעה העיקרית בפיצויו של חודדה, הרי שהן זכאיות לקבל מהמשיב שיפוי ו/או דמי השתתפות ו/או פיצויים בגין התביעה העיקרית עד למלוא סכום התביעה, כפי שיפסק כנגדן.
טענות הצדדים
3. המבקשות טוענות, כי קיים חשש סביר, ואף חשש כבד וממשי, שעם היוודע למשיב דבר הגשת התביעה כנגדו, יפעל הוא להברחת נכסיו ו/או לשינוי מצבם, דבר אשר יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין כנגדו, ככל שתתקבל תביעת המבקשות, ויעמיד אותן אל מול שוקת שבורה.
בטיעונים בעל-פה, הוסיף וטען בא-כוח המבקשות כי במסגרת התביעה העיקרית לא היתה חזית מריבה בין המבקשות לבין המשיב, ומשכך פסק-הדין בתביעה העיקרית איננו מהווה מעשה בית-דין ולא יוצר השתק פלוגתא בין הצדדים לתביעה דנן.
4. ביום 15.11.05 הוגשה תגובתו של המשיב, ולפיה יש לדחות הבקשה מן הנימוקים הבאים: ראשית, אין ראיות מהימנות לכאורה לקיום עילת תביעה נגד המשיב, והדבר אף לא נטען בבקשה; דין התביעה דנן להידחות על-הסף מחמת התיישנות, מעשה בית-דין, שימוש לרעה בהליכי משפט, אי-תשלום אגרה מספקת וחוסר אפשרות ליתן את הסעד ההצהרתי המבוקש; לחילופין, אין בממצאי בית-המשפט בתביעה העיקרית כל אינדיקציה להטלת אחריות על המשיב.
שנית, הבקשה מוגשת בחוסר תום-לב; מתן הסעד אינו צודק בנסיבות העניין, ולו עקב השיהוי שבהגשתה; מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב, ובבקשה לא נטען אחרת; לבקשה לא צורפה התחייבות לפיצוי מי שהצו מופנה אליו, ואף לא ערבון או ערבות מספקת, כנדרש למתן צו זמני במעמד צד אחד; הבקשה אינה נתמכת בתצהיר; לא הונחה כל תשתית לטענה של הכבדה ממשית על ביצוע פסק-הדין.
שלישית, הסעד המבוקש הינו צו עיקול בתביעה שאיננה תביעה כספית, ולמעשה המבקשות מנסות ליהנות משני העולמות – מחד לשלם אגרה נמוכה כמו בתביעה לסעד הצהרתי, ומאידך לקבל צו עיקול כמו בתביעה כספית.
דיון
5. דין הבקשה להידחות.
ראשית, המבקשות לא עמדו בתנאים הכלליים למתן בסעד זמני, הקבועים בתיקון התשס"א לתקנות (פרק כ"ח, סימן כ"א לתקנות), ובהם החובה לצרף לבקשה לסעד הזמני כתב התחייבות עצמית לפיצוי בשל הנזק העלול להיגרם למשיב כתוצאה ממתן הסעד הזמני (תקנה 634(א) ו- 365(2)). בנוסף, לבקשה לא צורף תצהיר – או ליתר דיוק: צורף תצהיר שאינו מאומת, וכידוע מסמך כגון דא לאו תצהיר הוא (תקנה 365(א) ו- (ג) לתקנות). לא למיותר לציין כי התנהלות זו של בא-כוח המבקשות יש בה כשלעצמה כדי להביא לדחיית הבקשה (ראו: תקנה 362(ב)(2)).
די באלה כדי לדחות הבקשה.
6. בבחינת למעלה מן הצורך, יצויין טעם נוסף לדחיית הבקשה והוא – העובדה כי זו הוגשה במסגרת תובענה לפסק-דין הצהרתי. להלן אפרט:
הלכה היא, שבית-המשפט יידרש לצו כגון זה הנדרש במקרנו, בנסיבות שבהן עיקול זמני "אינו ישים" (ראו: א' וינוגרד צווי מניעה (תשנ"ג) 257; וכן: ת"א (ת"א-יפו) 2230/90 אוקון נ' זקס, פ"מ התשנ"ב(א) 184, 187). ודוק: גם במקום בו יינתן צו מרווה, יחולו עליו אותם עקרונות החלים על עיקול זמני (וינוגרד, לעיל בעמ' 259; פסק-דין אוקון הנ"ל, בעמ' 196; וכן: רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט, פ"ד נד(1) 773, 799).
לפי תקנה 374 לתקנות, צו עיקול זמני מוגבל לתובענות, שהסעדים בהם הם שניים אלה: בתובענה לסכום כסף, ובתביעת דבר בעין. לפיכך:
'... כאשר מוגשת תובענה שאינה כספית, כמו תביעה הצהרתית או תביעה לפינוי או לפירוק שיתוף במקרקעין או כל תובענה שאינה כספית, אין מקום למתן הצו.' (י' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג) 430)
משכך באשר לעיקול זמני, הרי שגם צו הגבלת שימוש לא יינתן במסגרת תובענה לפסק-דין הצהרתי. התובענה דנן עניינה סעד הצהרתי, כמבואר לעיל, ולפיכך אין בידי המבקשות, הגם והיו מגישות בקשתן כדבעי, לעתור למתן סעד זמני של צו מרווה.
7. לאור האמור, דין הבקשה להידחות, והיא נדחית בזאת."
ב- בש"א (אי') 1492/05[100] נפסק מפי כב' השופט א' יקואל:

"בפני בקשה במעמד צד אחד, הטלת עיקולים למתן צווי מרווה כנגד משיבים 1 ו-3.
טרם התברר מעמדה של משיב 3 על-מנת שיינתן צו עיקול על כלל נכסיה בחו"ל, זאת להבדיל מקשר לכאורי אשר יכול וקיים בינה לבין המשיב בכל הנוגע להחזקת כספים של מחזיק ספציפי.
אף המבקש עצמו אינו יכול להבהיר די בשלב זה אם מעמדו של משיב 1 במשיבה 3 הינו כשל שכיר או שמא משיב 1 ומשיבה 3 אחד המה לצורך עילת תביעה ראויה כנגד משיבה 3.
אם אכן משיב 1 הינו שכיר כאמור, די בבקשה להרחבת העיקול אל משיבה 3 כמחזיקה (להבדיל מנתבעת). ואם אכן המשיבה 3 הינה כסות כלשהי למשיב 1, הרי שטענה כאמור אינה מוכחת בפני בשלב זה במסגרת הראייתית הנדרשת וזאת אני למד הן מכלל גרסאות המבקש אשר בפני והן מגרסת המשיבה 3 עצמה ב- בש"א 1472/05 (גרסה מממנה אינני יכול להתעלם, אף נוכח סברת המבקש כי כלל האמור בחומר שבתיק בית-המשפט יכול לשמש כראיה ואף נוכח מהותה של הבקשה שבפני – וככזו המבוקשת במעמד צד אחד בלבד).
אי-לכך, הבקשה ככל שהיא נוגעת למשיבה 3, וככל שהיא מוגשת בשלב זה, ובמעמד צד אחד – נדחית. כך אף באשר לסעד המבוקש בכותרת א' לבקשה – ככל שיש באפשרות המבקש להרחיב את העיקול, ולאחר הגדרת מעמד משיבה 3 על ידו, וזאת מבלי שיידרש לביטחונות חדשים לגמרי במסגרת בקשה זו, במעמד צד אחד כאמור.
במאמר מוסגר אציין כי אני סמוך ובטוח, בשלב זה, שאכן משיבה 3 נתונה לסמכות שיפוטו של בית-משפט זה.
באשר לצו מרווה כנגד המשיב 1, הרי שאני מוצא לנכון להיעתר לבקשה.
סברתי כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין.
אני מוצא, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה אשר בפני, כי יש להורות למשיב 1 להימנע בעצמו או באמצעות אחר מטעמו, להוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם, או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם.
נכסים לעניין זה כולל כספים, זכויות לקבלת כספים זכויות חוזיות וזכויות המוחזקות בנאמנות מוכחת.
תוקפו של צו זה – עד לדיון במעמד הצדדים אשר נקבע ליום 01.12.2005 בשעה 08:00.
הצו יכנס לתוקפו, לאחר שהמבקש יפקיד את הביטחונות כדלקמן:
א. התחייבות עצמית של המבקש לפיצוי המשיב בגין כל נזק שייגרם לו על-ידי הצו הזמני.
ב. ערבות צד ג' על סך 50,000 ש"ח.
ג. ערבון בגובה 7,000 ש"ח.
כמו-כן, יכנס הצו לתוקפו לאחר שתובהר קניית סמכותו של בית-משפט זה ביחס למשיב 1, כאמור בהחלטתי מיום 06.10.2005."
ב- בש"א (ראשל"צ) 3110/04[101] נפסק מפי כב' השופט איתן אורנשטיין:

"1. בפני בקשה במעמד צד אחד להורות על עיקול תכולת הדירה של המשיבים ברחוב ישעיהו הנביא 3/3, מודיעין וכן ליתן נגדם צו למניעת שימוש בנכסים (מרווה) לפי תקנה 383(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וזאת בקשר עם חוב המגיע למבקשים בגין השכרת חנות בבת ים.
2. מן הראוי לציין כי קדמה לבקשה זו בקשה אחרת שהגישו המבקשים ביום 14.6.04 בש"א 3032/04 שנידונה בפני כב' השופטת וינברג, ובה עתרו למתן צו עיקול זמני על תכולת החנות וכן על תכולת דירתם של המשיבים.
בית-המשפט לא נעתר לבקשה והורה על דיון במעמד שני הצדדים.
המשיבים לא התייצבו לדיון שנקבע ביום 16.6.04 ולאחר דיון אשר במהלכו צימצמו המבקשים את הבקשה לצו עיקול זמני ברישום על תכולת הדירה בלבד, החליט בית-המשפט לדחות את הבקשה.
3. הבקשה שבפני הוגשה היום במעמד צד אחד עוד בטרם הוגש כתב תביעה.
4. לפי הנאמר בתצהיר התומך בבקשה, לא שילמו המשיבים למבקשים דמי שכירות ובאופן שמגיע לאחרונים סך של 44,000 ש"ח בצירוף ריבית, הצמדה והוצאות.
5. עוד נאמר בתצהיר כי המבקשים חוששים שהמשיבים יבריחו רכושם ובאופן שיגרם להם נזק בלתי-הפיך אם לא ינתנו הצווים המבוקשים.
6. לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי אין מקום בשלב מוקדם זה ליתן צו עיקול כמבוקש, וזאת בין היתר מהטעמים הבאים:
א. למעשה משמעות הבקשה הינה ערעור על החלטת בית-המשפט מיום 16.6.04 אשר מחקה את הבקשה לעיקול תכולת הדירה.
למותר לציין כי אין בית-המשפט יושב על כערכאת ערעור על החלטותיו בין אם ניתנו על-ידי מותב אחר של בית-המשפט זה.
אומנם הבקשה הקודמת נמחקה ואין מניעה בידי המבקשים להגישה מחדש, אך לא ראיתי כל שינוי בנסיבות שבין הבקשה הקודמת שהוגשה לפני כשלושה ימים לבין הבקשה שבפני.
מעבר לדרוש:
ב. הנכסים שמבוקש לעקלם הינם תכולת הדירה של המשיבים. הנזק שיגרם למשיבים איפוא אינו שקול לנזק שעלול להיגרם למבקשים אם ינתן הצו בשים-לב למהות הנכסים שעיקולים מבוקש.
ב. לדברי המבקשים אזי אין המשיבים משלמים דמי שכירות במשך שמונה חודשים ולכאורה קיים שיהוי ניכר בבקשה. לא כל שכן שהיא מוגשת במעמד צד אחד ועוד בטרם הגשת כתב תביעה.
ג. לא הובאו בפני בית-המשפט ראיות מהימנות לכאורה לצורך מתן הצו וכקבוע בתקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
7. באשר לבקשה למתן צו מרווה לפי תקנה 383 לתקנות האמורות אזי הגעתי למסקנה שיש מקום לקבל את עמדת המשיבים תחילה. לפיכך ימציאו המבקשים את הבקשה לעמדת המשיבים תוך ארבעה ימים מיום קבלת הבקשה וההחלטה."
ב- בש"א (כ"ס) 3335/03[102] נפסק מפי כב' הרשם צ' ויצמן:

"1. ביום 2.10.03 הגישה המבקשת בקשה למתן צו הגבלת שימוש בנכס, כסעד זמני לתביעתה הרכושית כנגד המשיב.
2. המבקשת עתרה בבקשתה, לאסור על המשיב לבצע דיספוזיציה מכל מין וסוג שהוא במחצית הכספים והזכויות הרשומים על שמו בסניף "Credit bank" הנמצא בציריך, שוויץ (להלן: המחזיק).
3. להלן העובדות הנדרשות לעניין:
3.1 הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ב-11.7.76.
היו אלו נישואיה השניים של המבקשת, אשר התאלמנה בצעירותה מבעלה הראשון.
3.2 בני הזוג ניהלו רמת-חיים גבוהה.
לבני הזוג יחידת משק גדולה במושב צופית שערכה כ-1,100,000 דולר, הם השתמשו במכוניות פאר, חלקו את זמנם בארץ ובחו"ל וצברו רכוש רב.
3.3 אף שכך, ברבות הימים, התגלע קרע בחיי הנישואין של בני הזוג.
'אני נשואה איתו 30 שנה, אני אוכלת איתו קש 15 שנים…'
טענה המבקשת כלפי המשיב בחקירתה (עמ' 3 שורה 4 לפרוטוקול).
מעתירתה נראה כי המבקשת באה בטרוניה בעיקר כלפי יוזמותיו הכלכליות המוגזמות של המשיב, אי-יציבותו במקום עבודה קבוע והתעקשותו לחיות ברמת חיים הגבוהה מעל ומעבר ליכולתם הכלכלית של הצדדים.
3.4 בעת האחרונה התגורר המשיב בארה"ב על-מנת לנסות ולבסס שם את עסקיו, בעוד המבקשת נשארה בארץ.
3.5 מטעמים כאלה ואחרים, החלה המבקשת לחשוד כי אין פני בעלה עמה כתמול ושלשום וכי הלה מתכוון להבריח ממנה את נכסיו המצויים אצל המחזיק.
כיוון שכך הגישה את תביעתה הרכושית ובצידה בקשתה הנוכחית למתן צו האוסר על המבקש לבצע דיספוזציה בכספים הרשומים על שמו אצל המחזיק.
מקורם של כספים אלו בירושה שקיבל המשיב מאביו (ראה סעיפים 49-51 לכתב התביעה).
3.6 ביום 7.10.03 נעתרתי לבקשת המבקשת, במעמד צד אחד, וקבעתי הדיון בבקשה לפני במעמד שני הצדדים.
4. המשיב בחר שלא להגיש תצהיר מטעמו והסתפק בחקירת המבקשת.
לפני עומדת, איפוא, גרסתה העובדתית של המבקשת ככל שזו לא נסתרה בחקירתה הנגדית, ועלי לבחון האם מתקיימים בה כל היסודות הנדרשים כתנאי למתן הסעד הזמני המבוקש.
ראה לעניין זה:
ע"א 74/89 חסינים נ' שפירא, פ"ד מו(1) 849; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מב(4) 602; ע"א 8420/96 דן מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789.
5. צו להגבלת שימוש בנכס – המשפט האנגלי, העברי והישראלי
תקנה 383 לתקנות תוקנה במהלך חודש אוגוסט 2001, וזו לשונה:
'(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין.
(ב) בתקנה זו "נכסים" לרבות נכסים המצויים מחוץ למדינה.'
תקנה זו מעגנת בחקיקת המשנה הישראלית את הסעד של "צו מרווה" (Mareva injuction) שמקורו בדין האנגלי.
בפסק-הדין בענייןMareva Compania Navieras Sa V. International Bulkcarriers Sa (1980) 1 All ER 213 (ca)אישר בית-המשפט לערעורים באנגליה מתן צו מניעה זמני אשר אסר על הנתבעים להעביר אל מחוץ לתחום השיפוט האנגלי כספים שהחזיקו בבנק לונדוני. צווים אלו, האוסרים דיספוזיציה של נכס, כונו בעקבות אותה פרשיה "צווי מרווה".
בשנת 1988 קבע בית-המשפט לערעורים באנגליה כי "צווי מרווה" תקפים אף מעבר לתחומי השיפוט של בית-המשפט האנגלי.
בית-המשפט הבהיר כי "צו המרווה" הינו צו הפונה אל הגבראולא כלפי חפצא (In rem) ולפיכך ניתן לאסור על אדם הכפוף לסמכות בית-המשפט לפעול בכל הקשור לרכושו אף אם הוא מצוי מחוץ לתחום שיפוטו.
ראה – Derby & Co. LTD. V. Weldon (No.1) (1989) 1 All ER 469 וכן – Republic of Haiti V. Duvalier (1989) 1 All ER 456
6. גם המשפט העברי אינו מגביל את הדיין בהטלת צווים החלים על הנכסים גופם בלבד אלא מרחיב סמכותו אף להטלת צווים המופנים כלפי גברא. כך, כדוגמה, רשאי בית-הדין לעכב נישואין של בני זוג כאשר האישה חייבת כספים לנושה ויש חשש שאם תנשא יעבור רכושה לרשות הבעל כנכסי מלוג ושוב לא יוכל הנושה ליפרע מהם. בעניין שכזה נכתב בנימוקי יוסף (ס"ה, א' בדפי הרי"ף):
'אם בא המלווה קודם שנישאת למחות בידה, שתפרעהו או שתייחד לו נכסים כדי שלא יפסיד... מעכבין בהם.'
מדובר איפוא בצו מיוחד, יציר כפיו של המשפט העברי, בו אוסר בית-הדין על הנתבע לעשות כל שינוי בסטטוס האישי שלו על-מנת למנוע הכבדה בביצוע פסק-הדין לכשינתן. למעשה מאחורי צו זה מסתתר "צו מרווה" שכן במניעת הנישואין אוסר למעשה בית-הדין על האישה לבצע דיספוזיציה מכל סוג שהוא בנכסיה ולהופכם מנכסים בבעלותה לנכסי מלוג השייכים לבעלה.
עוד מצאנו שבית-הדין נותן צווים המונעים מבעל דין להשכיר דירתו לאחרים או אף להכניס אנשים לדירתו כשהדבר מפר את שלוות הבית (ראה תשובות המהר"ם מרוטנברג ס"י פ"א, וכן ראה דעת הרמב"ן בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סוף סימן ק"ב).
המקור הנורמטיבי להטלת צו מניעה להגבלת שימוש בנכס על-ידי בית-הדין הוא מכוח סמכותו הטיבעית אשר יש הסוברים כי היא נגזרת מהאמור 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (דברים י"ז, י"א וראה דיברי הרמב"ם, הלכות ממרים, פרק א', הלכה ה') ויש הסוברים כי מקורה באמור בפרשת האזינו (דברים ל"ב, ז) 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך' המשמש כסמך לכלל הגדול שמצווה לשמוע דברי חכמים וזקנים (ראה רמב"ן בפירושו על המקום)
כך, כדוגמה, הטיל בית-הדין הרבני לענייני ממונות שבירושלים, צו מניעה על בנק, האוסר עליו לפעול ולממש ערבויות בתיק הלוואה של התובע, תוך שהוא מבהיר:
'דינו של המיפר צו מניעה של בית-דין הוא כמי שלא ציית דינא וחייב נידוי.' (ראה תיק מס' 207 – נ"ה)
כך גם בתיק מס' 241 – נ"ג נקבע:
'אין לדחות בקשה לצו מניעה מן הטעם שאין ביד בית-הדין סמכות חוקית לכך כי כל בר-(בן) ובת ישראל חייבים להיות צייתי דינא (=להשמע לדין ולדיין) והם בחזקת צייתי דינא.'
באותו עניין הוציא בית-הדין צו מניעה כלפי הנתבע האוסר עליו לעשות דיספוזיציה בקלטות וידאו המצויות ברשותו.
עוד על סמכותו של בית-הדין במתן סעדים ראה מאמרו של יצחק דב גילת "תוקפו של בית-דין", יד לגילת (הוצאת מוסד ביאליק, התשס"ב) 183.
חכמי המשפט העברי נדרשו בין השאר להתמודד עם העובדה שהסעד הזמני נדרש בדרך-כלל בפתיחתו של הליך ובמעמד צד אחד בלבד זאת בניגוד, לכאורה, לכלל המנחה במשפט העיברי האוסר על דיין לשמוע טענות צד שלא בפני חבירו (ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ"א, הלכה ז' וכן טור, חושן משפט סימן י"ז וכן ראה שו"ת הרמ"א סימן קי"ב). תשובה לדבר ניתנה על-ידי בית-הדין לדיני ממונות בירושלים בתיק ממונות מס' 107 – התש"ס:
'כיוון שצו עיכוב אינו ככל מעשה בית-דין הדן לחייב את החייב מעצם הדין, אלא מהלכה מיוחדת כדי להציל עשוק מייד עושקו, על-כן רשאי הדיין, ואף חייב, להציל העשוק גם במעמד צד אחד בלבד, עד לבירור הדין בבית-הדין.'
בית-הדין נשען למעשה על דברי הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל, המאה ה-13) הכותב (בבא קמא, פרק קמא, פי' ה'):
'... דאינוש דמפסיד נכסיה (=אדם המפסיד נכסיו)... דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מייד עושקו בכל טצדקי דמצי למעבד (=בכל דרך שיוכל לעשות).'
המשפט העברי מעניק, איפוא, סמכות כללית לדיין ליתן כל סעד אשר יש בו למנוע נזק עתידי לתובע לרבות חשש להכבדה ממשית על ביצוע פסק-דין.
עוד על הסעד הזמני במשפט העברי ראה החלטותי הבאות:
בש"א 3095/03 (כ"ס) ק.ח. נ' ק.מ. ואח', תק-מש 2003(3) 642 (2003) בסעיף 7 להחלטה.
בש"א 742/02 (כ"ס) ג.א. נ' ג.א. (טרם פורסם) בסעיף 9 להחלטה.
בש"א 720/03 (כ"ס) מ.א. נ' מ.א. דינים ג 151 בסעיף 7 להחלטה.
בש"א 4809/02 (כ"ס) תקליטי אן. אם.סי נ' שלמה בן שלוש, תק-של 2003(1) 186 בסעיף 11 להחלטה.
בש"א 3019/02 (כ"ס) פלונית נ' פלוני, תק-מש 2003(1) 144.
7. סמכותו הכללית הטבועה של בית-המשפט להעניק סעדים היא זו שהובילה למתן סעד מסוג "מרווה" אף במשפט הישראלי.
עניין זה התעורר לראשונה בפרשת אוקון (ת"א 2230/90 אוקון נ' זקס, פ"מ התשנ"ב(א) 187,184). באותו עניין הלוותה אישה לבעלה השני חלק מהרכוש שירשה מבעלה הראשון, כנגד התחייבויות שנטל בעלה כלפיה, הבעל הפר את התחייבותו והעביר הכספים לחשבונות בנק בחו"ל במקום להעבירם לאשתו.
בפרשת אוקון הוציא כב' השופט ד"ר וינוגרד צו מניעה אישי כנגד הבעל האוסר עליו לעשות שימוש בכספים שהועברו לחו"ל תוך שהוא נשען על הוראת סעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) המעניק לבית-המשפט סמכות כללית להעניק סעד.
מקרה נוסף התעורר ב- ת"א 569/94 ארבל נ' מרקורי, תק-מח 94(3) 2129 (1994) גם שם חזר בית-המשפט על הקביעה כי:
'צו מרווה הוא צו "לא תעשה" אישי – in personam המונע מהנתבע אישית מלבצע עסקה בנכסים או להוציאם מרשותו בניגוד לצו...'
8. כאמור, בתיקון 6, אימץ המחוקק הישראלי את "צו המרווה" במסגרתו של פרק כ"ח לתקנות, העוסק במכלול הסעדים הזמניים.
התקנות מפרטות את היסודות הנדרשים למתן צו הגבלת שימוש בנכס:
א. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362(א)).
ב. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי אי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין (תקנה 383 לתקנות).
ג. אומדן ומידתיות – היינו, בחינת הנזק שיגרם לצדדים במתן או אי-מתן הצו, וכן בחינת תום-הלב של הצדדים והיותו של הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין (תקנה 362(ב)(1) ו- (2)).
על התקנות הנוגעות לסעדים זמניים להבחן לאורו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובעיקר קביעתו הנחרצת של סעיף 3 לחוק – "אין פוגעים בקניינו של אדם".
על בית-המשפט לנהוג במשנה זהירות קודם שהוא מגביל זכות קניינו של אדם, מכאן קביעתו של כב' השופט ריבלין ב- רע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'רטר תאגיד חוץ נ' כאלד חטב, תק-על 2003(2) 3362 (2003) כי על בית-המשפט בבודקו את סוגיית ההכבדה". לבחון האם אין די בנכסים שבידי הנתבע בארץ על-מנת להבטיח את קיומו של פסק-דין לכשזה יינתן. אם אכן די בנכסי הנתבע שבתחום השיפוט, אין צורך בהוצאת צו בעל תחילה מחוץ לתחומי השיפוט, שהוא צו יוצא דופן".
אחר שסקרנו את הדין נבוא אל הנדון:
9. קיומה של עילת תביעה
מעיון בכתב התביעה ועדותה של המבקשת שוכנעתי בקיומה של עילת תביעה.
הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1976 וחלקו 27 שנה של חיים משותפים.
אף שחיי הנישואין ידעו עליות ומורדות שוכנעתי בשיתופיות שנהגה בין בני הזוג בכל הקשור לענייניהם הכספיים, וכראיה לדבר – המשיב נתן למבקשת יפוי-כוח לכל חשבונותיו לרבות אלו שבחו"ל. די בעובדות בסיסיות אלו כדי להקים עילת תביעה שעניינה איזון משאביהם הכלכליים של הצדדים.
איני מתעלם מטענתו של בא-כוח המשיב לפיה טענת המבקשת להחלת חזקת השיתוף על נכסי הירושה של המשיב, אף שעל בני הזוג חל חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 (להלן: החוק), נדחתה בפסיקת הרוב (ראה ע"א 195/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 ו- רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175). ואולם בבחינתה של עילת התביעה יש לבחון את התביעה בכללותה. תביעתה של המבקשת אינה מצטמצמת לעניין זכויותיה בכספים שקיבל המשיב בירושה מאביו אלא היא כוללת את טענותיה כלפי כלל רכוש הצדדים, בעניין זה אין חולק בקיומה של עילת תביעה לכאורית על-פי החוק.
זאת ועוד, בשלב מקדמי זה של הדיון, עת בוחן בית-המשפט את קיומם של היסודות הנדרשים למתן הסעד הזמני, הוא אינו נדרש להערכה מדוקדקת של "סיכויי התביעה" אלא לבחינת קיומה של "עילה" בלבד – וכדברי בית-המשפט ב- ע"א 385/73 פרידמן נ' זהבי, פ"ד כח(1) 765, 769-770:
'... בשלב זה חייב המבקש רק להראות שיש לו סיכוי "לכאורה" לזכות בתביעתו ורק אם נוכח בית-המשפט שאפילו סיכוי לכאורה אינו קיים, עליו לסרב לבקשת הסעד הזמני.'
ב- בש"א (כ"ס) 3723/03 עיריית טירה נ' בני אבו זייד עבודות עפר בע"מ (טרם פורסם) כתבתי כך:
'... כאותו יינן הבוחן את היין תוך כדי גילגולו על לשונו וסינונו בין שיניו ומיד עת נספג הטעם בחלל הפה וניתן לחוש בעוקצו ובמירקמו הוא פולטו מבלי להורידו בבית הבליעה – כך בית-המשפט בדונו במתן סעד זמני, מחדד את חושיו לטעום ולבחון האם קיימות ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, אך זאת במתינות ראויה... רצונו לומר – אין הדיון בהליך המקדמי של מתן סעד זמני בא להחליף את קיומה של ישיבת הוכחות חקרנית ומעמיקה... אלא מייד מעת שהונחה דעתו של בית-המשפט באשר לקיומה של עילת תביעה, עליו לדלג לבחינת היסוד השני – יסוד ההכבדה.'
נדלג, איפוא, לבחינת יסוד ההכבדה.
9. הכבדה בביצוע פסק-הדין
לטענת המבקשת, קיים חשש כי המשיב יבריח את הכספים הרשומים על שמו ומצויים אצל המחזיק בשוויץ, בסך של כמליון ש"ח.
על מה מבססת המבקשת את חששה? על-פי הטענות המפורטות בבקשתה (ראה סעיף 37-41 לבקשה) קיבל המשיב הצעת עבודה בארה"ב והחליט לבסס את עסקיו שם תוך שהוא משאירה, למרות התנגדותה למהלך זה, בארץ. המבקשת הציגה, אם כן, מצג בו המשיב נסע לחו"ל וזנח אותה לאנחות בארץ.
אלא שבמהלך חקירתה על-ידי בא-כוח המשיב, התברר שלא כך הם פני הדברים, לאחר שנשאלה מדוע יש בידיה ויזה לשהייה בארה"ב אם לא התכוונה לשהות בחו"ל השיבה – 'מי אמר לך שהתכוונתי להשאר בארץ? היו לי כל הכוונות שבעלי יסתדר בארה"ב ואני אצטרף אליו. היו כוונות שהוא יסע ואראה אחר-כך מה קורה. אמרתי לו שכדאי שהוא יתבסס שם ואז אצטרף אליו' (עמ' 5, שורות 24-26 לפרוטוקול).
כאשר נשאלה המבקשת על הסתירה בין אמירתה זו לבין הנטען בבקשתה לפיו זנח אותה המשיב והשתקע בחו"ל, השיבה מענה רפה:
'יש הבדל מה שקורה בהתחלה לבין מה שהתפתח. היות והוא לא התקשר בטלפון והבנתי שדיברתי איתו בטלפון שהבן אדם לא איכפת לו מה קורה איתי...'
ל"התפתחות" הנטענת על-ידי המבקשת אין כל זכר בבקשתה. המבקשת לא ציינה כלל שהיה בכוונתה לרדת עם המשיב ולהשתקע בארה"ב, כשם שלא ציינה והבהירה מדוע שינתה את דעתה.
לא היה זה "חוסר הדיוק" היחיד בבקשתה של המבקשת – המבקשת טענה בין השאר, כי הוגשו תביעות כספיות גדולות כנגד המשיב, דבר שיש בו ללמד לכאורה על חשש של ממש להכבדה בקיום פסק-הדין, דא עקא, שמחקירתה התברר שדווקא המשיב הוא זה שהגיש תביעות כספיות כנגד אחרים וכי לא הוגשה כנגדו כל תביעה עובר להגשת הבקשה.
מכל מקום, מעת שנמצאנו למדים ששהייתו של המשיב בחו"ל, היתה מתוכננת מלכתחילה ונעשתה בתיאום עם המבקשת. הרי שאין בשהייתו בחו"ל, כשלעצמה, להוות ראיה לחשש שהמשיב עומד להבריח את נכסיו בחו"ל. מה גם שעיקר רכושם של הצדדים נמצא בארץ בשליטתה של המבקשת.
10. נאמר יותר מכך, מחקירתה של המבקשת התבררו העובדות הבאות:
א. לצדדים נחלה במושב צופית בשווי של כ-1,100,000 דולר. על הנחלה רובץ חוב משכנתה בשיעור של כ-125,000 דולר. המשכנתה משולמת בתשלומים חודשיים של כ-3,500 ש"ח.
ב. המבקשת עיקלה את זכויות המשיב במקרקעין. זכויות אלו, בניכוי חוב המשכנתה, מוערכות בסך של כ-500,000 דולר.
ג. לצדדים שתי דירות הרשומות על שמם ומושכרות על-ידי המבקשת בשכר דירה חודשי של כ-800 דולר (זאת נוסף לדירה נוספת הרשומה על שמה ומושכרת על ידה).
ד. בסמוך להגשת הבקשה משכה המבקשת כספים מחשבונותיהם המשותפים של הצדדים בארץ, בשיעור של כ-500,000 דולר!
11. עיננו הרואות, המבקשת אוחזת הן בסך של 500,000 דולר שנמשכו על ידה מחשבונותיהם המשותפים של הצדדים, והן בעיקול על חלקו של המשיב בנחלה בסך נוסף של כ-500,000 דולר. זאת לבד מדמי השכירות החודשיים המתקבלים לידיה שלה בגין השכרת דירות הצדדים.
אמור מעתה – עיקר נכסי בני הזוג נמצא בידיה של המבקשת עצמה, כיצד אם כן, תכביד הברחתם של הכספים המצויים בשוויץ, על ביצוע פסק-הדין?
המבקשת טענה בחקירתה כי אין די בכספים וברכוש המצויים בידיה בכדי לממש את פסק-הדין לכשינתן, זאת בשל ההוצאות השוטפות בגין ניהול משק הבית, תשלומי המשכנתה וכיוצ"ב הנופלים לשיכמה ונגרעים מהסך שבידיה.
טענה זו מוטב לה שלא היתה נטענת כלל.
כאמור שיעור חוב המשכנתה עומד על 125,000 דולר בלבד, כאשר מחצית חלקו של המשיב בנחלה כמו גם שיעור הכספים שנטלה לעצמה המבקשת מתוך החשבונות המשותפים של בני הזוג עולה בשיעור ניכר על סך זה.
המבקשת לא טרחה בבקשתה ליתן פירוט ברור ומסודר של ההוצאות להן היא נדרשת, כטענתה, ממילא לא עמדה בנטל המוטל עליה להבאת ראיות המעלות חשש להכבדה בביצוע פסק-הדין.
12. כפי שציינו לעיל, בכל הקשור לבחינת קיומה או שלילתה של הכבדה עקב אי-מתן צו להגבלת שימוש בנכס מחוץ לתחום השיפוט, על בית-המשפט להשתכנע כי אין די בנכסים שבידי הנתבע בארץ על-מנת להבטיח את קיומו של פסק-דין לכשזה יינתן.
בנדון שוכנעתי כי יש בנכסי המשיב הנמצאים בארץ די והותר להצלחת קיומו ומימושו של פסק-הדין לכשינתן.
כבר מהטעמים הנזכרים יש לדחות בקשתה של המבקשת. אלא שנוכח החומרה שאני רואה במעשיה של המבקשת, איני יכול שלא לבוא ליסוד השלישי – יסוד תום-הלב.
13. תום-הלב
המבקשת בחרה לעשות דין לעצמה ולמשוך את כל הכספים מחשבונותיהם המשותפים של הצדדים, בסכום כולל של כ-500,000$.
אם לא די בכך, המבקשת הסתירה מעשיה ולא הביאה לידיעתו של בית-המשפט בעת הגשת בקשתה ולאחריה שכך נהגה או שיש בדעתה לנהוג כך.
המבקשת משכה את חלקו של הסכום יום קודם להגשת הבקשה עצמה ואת חלקו האחר כשבועיים קודם לדיון בבקשתה, אף שכך, לא מצאה המבקשת לנכון להודיע לבית-המשפט על פעולותיה אלו, אשר יש להן חשיבות מרובה בבחינת נחיצותו והיקפו של הסעד.
המבקשת אף בחרה שלא לנמק את מחדליה הנזכרים בסיכומיה, דבר המתבקש ולו מטעמי נימוס. אין לך חוסר תום-לב והיעדר נקיון כפיים גדול מזה.
המבקשת, לא הסתפקה בהעלמת כ-500,000 דולר מהכספים המשותפים לצדדים אלא הוסיפה ועתרה בפני בית-המשפט להגבלת שימושו של המשיב בכספי ירושת אביו, בגדר – 'טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך' (קוהלת ז, 18)...
אמרנו לא אחת – הגשת הבקשה לסעד זמני ובמיוחד כזו הנעשית במעמד צד אחד מטילה על מבקש הסעד חובה מוגברת לתום-לב ונקיון כפיים, ובכללה של חובה זו – גילוי כל פרט הרלבנטי לבקשה ולשיקול-דעתו של בית-המשפט בבחינתה. אי-עמידה בחובה זו שומה עליה לאיין את מתן הצו.
ראה – החלטתי ב- בש"א 3095/03 (כ"ס) ק.ח. נ' ק.מ, תק-מש 2003(3) 642, וכן ראה החלטת כב' הרשם אייל באומגרט ב- בש"א 1212/01 (כ"ס) ז.מ. ואח' נ' ב.ז. ואח', תק-מש 2002(1)1 (2002). ההחלטות פורסמו באתר האינטרנט של בית-המשפט.
ב- בר"ע 8113/00 דפנה שפר ואח' נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, תק-על 2201(2) 435 הבהיר כב' השופט מצא:
'... אין התובע נדרש לצאת מגדרו כדי להיטיב עם הנתבע על חשבון האינטרס הלגיטימי שלו... אולם מוטל עליו לנהוג בתום-לב ולהביא בפני בית-המשפט העומד לדון בבקשתו במעמד צד אחד, את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שהמידע זה מצוי בידו, או שיש ביכולתו להשיגו בנקיטת אמצעים סבירים.'
עוד לעניין דרישת תום-הלב בבקשה למתן סעד זמני ראה – בש"א 19995/03 (ת"א) M.BM אחזקות (1992) בע"מ נ' המרכז הישראלי לגבס מהיר בע"מ (טרם פורסם). רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות נ' מסגרות האחים אבו, פ"ד נה(2) 307. בעל דין המסתיר מעיני בית-המשפט עובדות מהותיות הנדרשות למתן החלטתו ואף מוסיף ועושה דין לעצמו – אינו ראוי שבית-המשפט יעניק לו את סעדיו שלו.
סיכומו של דבר, אני מורה על ביטולו של צו המניעה לאלתר."
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 34461/02[103] נפסק מפי כב' השופט נתן נחמני:

"1. ביום 23.07.02 הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה מסוג מרווה, במעמד צד אחד, וזאת במסגרת תביעה רכושית לחזקת השיתוף וסעד הצהרתי שהגישה המבקשת נגד בעלה המשיב (תמ"ש 85421/97).
2. המבקשת עתרה לבקשה למתן צו מניעה מסוג מרווה שמטרתו לאסור על המשיב לבצע כל דיספוזיציה מכל מין וסוג בכל זכות שוות כסף ובכלל זאת חשבונות, מניות, אופציות לקבלת מניות, מט"ח, אג"ח, חשבונות וכל זכות שוות ערך אחרת ובכלל זאת פידיון, נטילה, העברה, סיחור, שיעבוד, מתן זכות מכל מין וסוג לצד ג' בזכויות המשיב מכל מין וסוג ובכלל זאת זכויות אשר אצל המחזיקים בחו"ל כמפורט בבקשה בעתירות א' – ד'.
3. ואלו עיקרי העובדות מטעם המבקשת:
בבקשתה טענה המבקשת כי זכויותיו של המשיב אשר ברשות המחזיקים נצברו במהלך נישואיהם וכי במסגרת תביעתה הרכושית שהגישה עתרה בין השאר לקבל מחצית הזכויות הכספיות אצל המחזיקים.
המבקשת גם טוענת כי המשיב נקשר עם אישה זרה בחו"ל והחל מרוקן מחשבונות הצדדים אשר אצל מחזיקה א' כ-30,000$.
בתצהירה הצהירה המבקשת כי בשנת 1997 נקשר המשיב עם חברה העוסקת בבניית פרוייקטים לבניה בפולין.
בשנת 1999 עבר המשיב לעבוד עם חברה X אשר בפולין, והרשומה ככל הנראה בהולנד.
למשיב כספים וזכויות שוות כסף בבנק X שבציריך ובבנק Y בפולין.
למשיב גם זכויות לקבלת מניות (אופציות) בחברת X בה המשיב מועסק כעת.
בנסיעתה של המבקשת לחו"ל התברר למבקשת כי המשיב מושך כספים רבים מבנק X שבציריך וחששה הוא כי המשיב עלול לנשל את זכויותיה הנתבעות שנצברו במהלך חייהם המשותפים.
לאור חששה של המבקשת כי המשיב מתכנן להבריח רכוש וכספים מבקשת המבקשת סעד של צו מניעה מסוג מרווה.
כאמור, הבקשה הוגשה במסגרת תביעה רכושית לזכויות על-פי הלכת השיתוף.

4. דיון
צו מרוה הוא פרי ההלכה הפסוקה במשפט האנגלי Compania Naviera S.Av. Int. Bulkcarriers S.A (1980) 1 ALL ER Mareva. 213.
ד"ר וינוגרד, בספרו, צווי מניעה (בעמ' 252) מגדיר צו מרווה כ:
'צו מניעה לשעה, המונע מהנתבע להוציא את נכסיו מתחום סמכותו של בית-המשפט או להעבירם לאחרים, דבר שאלולא נמנע היה שולל מהתובע את האפשרות להיפרע מהם כשיקבל פסק-דין לטובתו.'
המטרה של צו מרווה דומה לצו עיקול זמני, שבתקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אשר מטרתו:
'לעקל נכסים שבידי הנתבע וכן נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר, לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פרעונם ובין אם לאו, עד שיקויים פסק-הדין.'
הצו נולד כאמור, באנגליה שבה לא היה ידוע הסעד של עיקול זמני ונוצר צורך לקבוע סעד שיאפשר שמירה על רכוש כבטוחה לתשלום חוב, אם יזכה התובע בסופו של דבר בפסק-הדין.
בישראל, בניגוד לאנגליה המצב שונה, בעניין זה אומר ד"ר וינוגרד (שם בעמ' 252):
'הלקונה שעמדה בפני לורד דנינג וחבריו במשפט האנגלי אינה קיימת, איפוא אצלינו, בדרך-כלל, ועיקולים זמניים הם מעשים בכל יום. לכאורה, נראה שאין לנו צורך לאמץ בארץ את צו המרווה האנגלי. אלא שישנן נסיבות שבהן בית-המשפט הישראלי עומד בפני דילמה הדורשת פתרוןן, והפתרון המקובל אין בו כדי לתת תשובה.'
מקרה כזה התעורר בפני הנשיא ד"ר וינוגרד בשבתו בדין בפרשת אוקון: ת"א 2230/90 אוקון נ' זקס, פ"מ התשנ"ב(א) 184, 187:
במקרה זה הלוותה אישה לבעלה השני חלק מהרכוש שירשה מבעלה הראשון, כנגד התחייבויות שנטל על עצמו הבעל כלפיה. לימים הפר הבעל את הסכם ההלוואה, ואת הכספים שצריך היה להחזיר לאשתו, העביר לחשבונות בנק בחו"ל.
במקרה זה נשאלת השאלה, האם יש לבית-משפט בישראל סמכות למתן צו עיקול זמני על נכסי הנתבע הנמצאים בידי, מחזיק, הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ישראל?
נראה כי לא יכלה האישה לבקש עיקול זמני, שהרי אין לבית-משפט בישראל סמכות לעקל כספים הנמצאים מחוץ לתחום שיפוטו.
הפתרון שמצא הנשיא ד"ר וינוגרד, בפרשת אוקון הנ"ל היה, הוצאת צו מניעה כצו שהופנה אישית כנגד הבעל, ואסר עליו לעשות שימוש באותם הכספים שהועברו לחו"ל.
מקרה נוסף, בעניין זה התעורר בפרשת ארבל, ת"א 569/94 ארבל נ' מרקורי, תק-מח 94(3) 2129 (1994), בפרשה זו בית-משפט נתן צו מניעה זמני שאסר על המבקש לפעול בחו"ל למכירת המניות, ובבקשת המבקש לביטול צו המניעה שהוצא נגדו ואשר נדחתה, קבע בית-המשפט כי:
'צו מרווה (MAREVA INJUNCTION) הוא צו לא תעשה אישי – PERSONAM IN המונע מהנתבע אישית מלבצע עסקה בנכסים או להוציאם מרשותו בניגוד לקבוע בצו... אין ספק כי צו מרווה בא קודם כל לתת תשובה לאותם המקרים בהם נמצא כי אמנם זכאי התובע לקבל צו עיקול זמני על נכסי הנתבע, אולם בגין מגבלות המונעות הטלת צו עיקול כזה, היה צורך למצוא דרך שתאפשר לתובע להבטיח לעצמו את סכום תביעתו – אם וכאשר יזכה בה.'
5. ההלכה המקובלת בישראל היא זו, שבית-המשפט יידרש לצו מרווה בנסיבות שבהן עיקול זמני "אינו ישים" (ראה פסק-דין אוקון הנ"ל, עמ' 194) ואולם, גם במקום בו יינתן צו מרווה, יחולו עליו אותם עקרונות החלים על עיקול זמני המוטל מכוח תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי (פסק-דין אוקון הנ"ל, עמ' 196).
המסקנה היא כי צו מרווה לא לבדו ישכון וכי אותם עקרונות כלליים החלים על עיקול זמני יחולו גם עליו (פסק-דין אוקון הנ"ל, ראה גם רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט, פ"ד נד(1) 773, 780-781).
6. לאחרונה, תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (תיקון מס' 6) (להלן: תקסד"א) בכל הנוגע לסעדים זמנים.
תקנה 383 לתקסד"א קובעת כדלקמן:
'הגבלת שימוש בנכס (תיקון: התשס"א(6))
(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין.
(ב) בתקנה זו, "נכסים" – לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה.'
בתקנה זו נתן המחוקק גושפנקא למתן צו מניעה זמני מוסג מרווה, המשמעות של החלת הצו גם על נכסים שמחוץ לתחום המדינה, היא אימוץ "רשמי" של צו המרווה לתקנות סדר הדין האזרחי.
וכדברי כב' השופט אורי גורן בעניין:
'למרות שתקנה מבודדת זו אינה דנה בעיקול רגיל, היא הוכללה בסימן זה לאור קירבתה הרעיונית אליו. צו זמני זה מקורו במשפט האנגלי ואומץ בפסיקת בתי-המשפט המחוזיים בישראל' (כב' השופט אורי גורן, בספרו תקנות סדר הדין האזרחי (מהדורה מעודכנת ומורחבת, התשס"ב-2002))
כאשר המחוקק השתמש במילים '... להורות למשיב להימנע בעצמו, או באמצעות אדם מטעמו...' הסיבה לכך היא כי צו מרווה הוא צו, IN PERSONAM המכוון באופן אישי אל הנתבע, ומכאן סמכותו של בית-המשפט כלפי הנתבע, אך חוסר יכולתו לפעול כלפי נושים אחרים. לעומת זאת, צו עיקול זמני הוא צו IN REM, החל על נכסיו של הנתבע כלפי כולי עלמא, העיקול אומנם מוגבל רק לתחומי מדינת ישראל, אך הוא חל כלפי כל הנושים וכל אדם אחר.
7. תקנה 362 לתקנות תקסד"א קובעת כלדקמן:
'בקשה לסעד זמני (תיקון: התשס"א(6))
(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית-המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית-המשפט בחשבון, בין שאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) אם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.'
בפרשת מרגלית, קבע בית-המשפט כי:
'נטל השכנוע רובץ על מבקש הסעד הזמני... אם אומנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין, ושומה על בית-המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב.' (ע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן, פ"ד נא(3) 789)
8. מסקנות
לאחר חקיקת חוקי יסוד כבוד האדם וחירותו יש לנקוט במשנה זהירות בסעדים זמניים תוך הגנה על האינטרסים של שני הצדדים.
המבקשת מבקשת מבית-המשפט להעניק סעד של צו מניעה באשר לנכסים של המשיב.
המבקשת והמשיב נשואים במשך כ-34 שנים והרכוש שבידי המחזיקים בוודאי נצבר במהלך שנות נישואיהם.
המבקשת הגישה בקשה זו במסגרת תביעה להלכת השיתוף וסעד הצהרתי.
לא מן הנמנע שבין זמן הגשת התביעה ועד לבירורן ומתן פסק-דין בה, יעבור זמן מה שבו הנתבע שבינתיים עובד ומתגורר בחו"ל, יוכל לנצל את תקופת הביניים שעד פסק-הדין לשם העברת הזכויות והנכסים לאחרים, בתוך כך, יושמט הקרקע מתחת לתביעה, והתובעת, אפילו אם תצליח לשכנע את בית-המשפט בצדקת תביעתה, הרי לא תזכה לפסק-דין לטובתה, וגם תאבד את זכויותיה. כדי למנוע אפשרות כזו יש צורך לשמור על המצב כפי שהיה קיים ביום הגשת התובענה.
בפרשת פרידמן, ע"א 385/73 פרידמן נ' זהבי, פ"ד כח(1) 765, 769-770, נקבע:
'אכן כלל הוא שבבוא בית-המשפט להעניק למבקש סעד של צו-מניעה זמני, עליו לבדוק מה הם סיכויי ההצלחה של תביעתו (ע"א 217/63 ראובן רב-און נ' הולצמן, פ"ד יז 2717), אך הספק בלבד בקיום הסיכוי אינו מספיק, כשלעצמו, כדי למנוע את מתן הסעד. בשלב זה חייב המבקש רק להראות שיש לו סיכוי "לכאורה" לזכות בתביעתו, ורק אם נוכח בית-המשפט שאפילו סיכוי לכאורה אינו קיים, עליו לסרב לבקשת הסעד הזמני.'
איני רוצה כמובן להביע את דעתי באשר לסיכויי התביעה דנן, די אם אומר כי מתוך עיון בבקשה ובנספחיה עולה כי קיימות ראיות לכאורה המאששות תשתית כדי להיעתר לבקשה זו, המשיב כבר החל למשוך כספים מחשבונות הבנקים בחו"ל (סעיף 8 לבקשה, שצורף לו נספח ב') וכאמור, מתגורר ועובד בחו"ל, ואם לא יינתן הצו תיפגע זכותה של המבקשת.
יצויין שהמבקשת צירפה לבקשתה כתב ערובה, וכן כתב התחייבות עצמית כדרישת התקנות לשם הבטחת נזקי המשיב אם וכאשר יוכחו.
בנסיבות הבקשה שבפני יש להעניק למבקשת הסעד המבוקש.
לאחר שביום 25.0.02 ניתן צו עיקול זמני על מחצית שווי הנכסים וכן ניתן צו מניעה זמני לעניין תכולת הכספת אשר בבנק דיסקונט, אין בכוחם של צווים זה לבדם כדי להגן על זכויותיה הרכושיות של המבקשת ונחוץ בעניין זה, בדחיפות סעד מסוג צו מרווה, כמפורט לעיל.
9. אשר-על-כן מוחלט כדלקמן:
אני נעתר לבקשת המבקשת בדבר מתן צו מניעה זמני מסוג מרווה.
הצו יחול על מחצית הכספים והזכויות כמפורט בבקשה, בהתאם לעתירה העיקרית לשיתוף בנכסים.
על-פי האמור בבקשה המשיב הוציא כספים לאחרונה ולפיכך הצו יחול על מחצית הכספים והזכויות כפי שהיו אצל המחזיקים ביום 1.1.02.
על המשיב להימנע מלעשות כל דיספוזיציה שהיא בכספים המצויים בחשבונות הבנק שלעיל, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בעצמו ובין באמצעות שלוח, וזאת עד למתן פסק-הדין בתובענה העיקרית, או עד להוראה אחרת של בית-המשפט.
המזכירות תעביר העתק מההחלטה למבקשת ועליה להעבירה למשיב.
הצו יכנס לתוקפו כלפי המשיב 5 ימים לאחר משלוח הצו בדואר רשום."

[95] בש"א (ת"א-יפו) 3792/06 ברונו אינטרנשיונל בע"מ נ' יצחק גור ואח', תק-עב 2007(1) 3666 (2007).
[96] בש"א (י-ם) 2327/06 ליב קוגן-לוקס נ' ליאון קוגן, תק-מח 2006(4) 6463 (2006).
[97] בש"א (ת"א-יפו) 182659/05 גובר ובניו בע"מ נ' פרי דוד בע"מ ואח', תק-של 2006(1) 21311 (2006).
[98] בש"א (פ"ת) 164/06 פנספורקר יוסף נ' קריב דן, תק-של 2006(1) 3331 (2006).
[99] בש"א (י-ם) 3184/05 פז גז 1993 בע"מ נ' ארד שמואל, תק-מח 2005(4) 10044 (2005).
[100] בש"א (אי') 1492/05 אבירם בן ארויה נ' Ferhan Atal (פרחן אטל) ואח', תק-של 2005(4) 20930 (2005).
[101] בש"א (ראשל"צ) 3110/04 ששון אהרון ואח' נ' אברהם אלון ואח', תק-של 2004(2) 22335 (2004).
[102] בש"א (כ"ס) 3335/03 א. נ' נ' א. ת, תק-מש 2003(4) 12003 (2003).
[103] תמ"ש (ת"א-יפו) 34461/02 א. נ' י, תק-מש 2002(3) 17 (2002).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגבלת שימוש בנכס (תקנה 383 לתקסד"א)