botox
הספריה המשפטית
סדר דין אזרחי - הלכה למעשה (חלק חמישי)

הפרקים שבספר:

פרטי כתב תביעה - העובדות המראות כי בית-המשפט מוסמך לדון בתובענה (תקנה 9(6) לתקסד"א)

ב- בר"ע 696/05[11] נפסק כי:

"לטענת המבקש, כאמור בכתב התביעה, לבית-משפט קמא הסמכות המקומית לדון בתביעה בהתקיים החלופה, המנויה בתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה המקום שנועד לקיום ההתחייבות, אשר הינו בהתאם לדין המהותי וכמצוות הוראת סעיף 44 לחוק החוזים, בירושלים, מקום עסקו של המבקש ומגוריו. תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירה הסמכות המקומית של בית-משפט לדון בתובענה שאינה כולה במקרקעין. התקנה מונה חמש חלופות, אשר די בהתקיים אחת מהן כדי להקנות לבית-המשפט, אשר באיזור שיפוטו מצוי האמור בחלופה, הסמכות המקומית לדון בתובענה, למעט החריג כמפורט בתקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, סייג אשר אינו רלבנטי לענייננו. לפיכך, יש לבחון האם המבקש הניח בכתב תביעתו תשתית עובדתית מספקת, בעטיה קמה לבית-משפט קמא הסמכות המקומית לדון בתובענה בהתאם לתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי. ב- רע"א 6920/94 לוי נ' פולג ואח', פ"ד מט(2) 731 (להלן: "הלכת פולג"), נדרש בית-המשפט העליון לבחינת הפרשנות שיש ליתן לחלופה המנויה בתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, בקובעו בעמ' 733 כהאי לישנא:
'הדיבור 'התחייבות' בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי...'
עמד על כך בהרחבה המלומד י' זוסמן בספרו, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בקובעו בעמ' 76 כהאי לישנא:
'אמנם משמעותו הראשונית של הדיבור 'התחייבות' בתקנה היא התחייבות חוזית, אך גם בתובענה המבוססת על חבות על-פי דין, הולכים לעניין הסמכות אחר המקום בו חייב הנתבע לעשות את המוטל עליו.'
ומוסיף המלומד וממחיש העיקרון באמצעות המקרה דלהלן:
'נתבע אחד שהתגורר באיזור השיפוט של בית-המשפט המחוזי בירושלים, התנגד לבירור תובענה שהוגשה נגדו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. עילת התביעה היתה חבות מזונות לבנו הקטין של הנתבע, והבן התגורר בתל-אביב. על-פי העיקרון שהחייב מחוייב 'לחפש' את בעל החוב שלו ולהביא את הכסף אליו, פסק בית-המשפט, כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא המקום בו נמצא הילד.'
המבקש סומך תביעתו על התחייבות המשיב לשלם למבקש, כמנהל זמני של עזבון המנוחה, שיעור יחסי של דמי שכירות להם זכאי העזבון. סעיף 44(א) לחוק החוזים, שכותרתו "מקום החיוב", קובע בסעיף-קטן (א) כדלקמן:
'(א) חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק – במקום מגוריו הקבוע.'
כעולה מן המקובץ ובהתאמה לענייננו, הואיל ולא נקבע באופן מפורש בין הצדדים המקום לביצוע החיוב, יש להורות כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות הינו המקום אליו היו צריכים להשתלם הכספים. במקרה דנן, הואיל והמבקש הגיש התביעה כמנהל זמני של עזבון המנוחה, ברי כי אליו צריך המשיב להעביר הכספים, זאת כמובן בהנחה שיימצא חייב בדין. כעולה מכותרת כתב התביעה, מקום עסקו של המבקש הינו בירושלים. בהקשר זה ראוי אף להביא מדבריו של כב' המשנה לנשיא ש' לוין, בהתייחסו לטענה בדבר חוסר סמכות מקומית, בקובעו בעמ' 734 להלכת פולג כהאי לישנא:
'במדינה קטנה כבמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות.'
15. בשולי הדברים ומפאת חשיבות העניין, אבקש להעיר כי משמצא בית-משפט קמא כי הסמכות העניינית מסורה לבית-המשפט לענייני משפחה, הרי שבחינת שאלת הסמכות המקומית צריכה היתה להיעשות בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 258ג לתקנות סדר הדין האזרחי, המסדירה כללי הסמכות המקומית בבתי-המשפט לענייני משפחה, ולא בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי.
16. אשר-על-כן, הבקשה לרשות ערעור מתקבלת. התיק יוחזר לבית-המשפט קמא על-מנת שידון בבקשה לרשות להגן לגופה.
המשיב ישלם למבקש הוצאות בשתי הערכאות בסך 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין."



[11] בר"ע 696/05 בנימין שור נ' אהוד מטרסו, פדאור 05(13) 54 (2005).