botox
הספריה המשפטית
הנאמן בפשיטת רגל - זכויותיו, חובותיו וסמכויותיו

הפרקים שבספר:

נכסים בני חלוקה ונכסים שאינם בני חלוקה

סעיף 85 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980, קובע כדלקמן:

"85. נכסים בני חלוקה (37 סיפה) (תיקונים: התשמ"ג, התשנ"ו, התשס"ה)

נכסי פושט הרגל יכללו, בכפוף להוראות סעיף 86 -

(1) כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפטרו;

(1א) הנאמן לא יפדה כספים המגיעים לחייב מכוח חברותו בקופת גמל כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, אלא לאחר שקיבל את אישורו של בית-המשפט לכך; בית-המשפט רשאי להורות על פדיון הכספים האמורים, כולם או מקצתם, ובלבד שאם כספי קופת הגמל הינם למטרת קצבה, וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, לא יורה בית-המשפט על העברתם לנאמן;

(1ב) הנאמן לא יפדה כספים המגיעים לחייב על-פי תוכנית חיסכון שטרם הגיע מועד פדיונם, אלא לאחר שקיבל את הסכמת הכונס הרשמי;

(1ג) בית-המשפט או הכונס הרשמי לא יחליטו על פדיון כספים כאמור בפסקאות (1א) ו- (1ב) אלא לאחר שנתנו לחייב הזדמנות לטעון טענותיו;

(2) הכוח להפעיל זכות לגבי נכס, או לנקוט הליכים לשם הפעלת הזכות, בדרך שהיה יכול פושט הרגל להפעיל לטובתו בתחילת פשיטת רגלו או לפני הפטרו;

(3) מיטלטלין שהיו בתחילת פשיטת הרגל בהחזקתו או בשליטתו של פושט הרגל לצרכי משלח-ידו, בהסכמת הבעל האמיתי ובהיתרו ובנסיבות שעשו את פושט הרגל ידוע כבעל המיטלטלין; אולם תביעה שאינה חוב המגיע או עתיד להגיע לפושט הרגל במהלך משלח-ידו, לא יראוה כמיטלטלין לעניין סעיף זה."

סעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980, קובע כדלקמן:

"86. נכסים שאינם בני חלוקה (תיקון התשמ"ג)

נכסי פושט הרגל לא יכללו -

(1) צרכי אוכל כדי מחיית החייב ובני משפחתו הגרים עמו, לתקופה סבירה;

(2) חפצי לבוש, מיטות, כלי מיטה, כלי אוכל, כלי מטבח וכלי בית אחרים שהם חיוניים לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו;

(3) דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו;

(4) מכונות שהחייב עובד בהן בעצמו, כלים, מכשירים ומיטלטלין אחרים, וכן בעלי-חיים שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים את מקצועו, מלאכתו, משלח-ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו, ובלבד ששוויים אינו עולה על סכום שנקבע;

(5) אם החייב נכה - כלים, מכשירים, מכונות, מיטלטלין אחרים ובעלי-חיים, הנחוצים לו בגלל נכותו."

סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980, קובע כדלקמן:

"86א. הגנת בית המגורים (תיקון התשמ"ג)

(א) היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן-זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית-המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת-דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן-זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

(ב) בית-המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.

(ג) הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה."

סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי עם הכרזת החייב פושט רגל - כל נכסיו מוקנים לנאמן. בניגוד לכלל הקבוע בסעיף 42 לפקודה, הרישא של סעיף 85(1א) לפקודה קובע כי פדיון קופת גמל דורש את אישורו של בית-המשפט. הסיפא של סעיף 85(א1) קובע כי בית-המשפט, על-פי שיקול-דעתו, רשאי להתיר לפדות את מלוא סכום הקצבה או חלקה.

אולם, בית-המשפט נעדר כל סמכות מלהתיר לפדות את קופת הגמל, מקום שמתקיימים שני תנאים מצטברים ואלה הם:

האחד, קופת הגמל הינה למטרת קצבה.

השני, טרם הגיע מועד התשלום.

רואים אנו כי סעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל הינו סוציאלי במהותו ומהווה חלק ממאגר הוראות נוספות בפקודת פשיטת הרגל כגון סעיפים 86 ו- 86א לפקודה והמגבילות או מחריגות נכסים ברי-החלוקה וכל זאת מתוך מטרה להותיר לחייב אמצעי מחייה ראויים והוגנים. לפיכך, המחוקק קבע כי העברת כספי קופת הגמל המיועדים כולם למטרת קצבה או חלקם לנאמן, תיבחן רק במועד תשלום הגימלה ובהתאם למצבו של החייב באותה העת.

כל שקבע המחוקק הוא דחיית מימוש קופת הגמל עד ליום התשלום {זאת בשונה מקופת גמל שלא למטרת קצבה - הניתנת לפדיון בכל עת ואין כל צורך להמתין לפירעונה}.
יש הגורסים, כי:

"קופת גמל למטרת קצבה אינה חלק מהנכסים ברי-החלוקה לעולם, תוביל למצב בו החייב יחזיק בגימלה קצבה "שמנה" אשר תאפשר לו תנאי מחייה של שועי ארץ, תוך הותרת נושיו מנגד בלא כלום. פרשנות מעין זו, נוגדת את תכליתו של הליך פשיטת הרגל." { פש"ר (ת"א) 2548/99 עורך-דין שמואל צור נ' וינטראוב ואח', תק-מח 2004(1), 2528 (2004)}

ב- פש"ר (ת"א) 2548/99 {עורך-דין שמואל צור נ' וינטראוב ואח', תק-מח 2004(1), 2528 (2004)} עסקינן בפרשנותו של סעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל. במקרה זה, לחייב צבורים כספים בשבע פוליסות ביטוח חיים ובקופת גמל בסכום כולל של כ- 530,000 ש"ח. הנאמן טען, כי יש להורות על העברת כל הכספים לידי הנאמן. מנגד, החייב טוען כי כספים אלה אינם ברי-העברה ומגנים במסגרת סעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל.

כב' השופטת ו' אלשייך קבעה במקרה דנן:

"מן הכלל אל הפרט

4. אין כל מחלוקת בין הצדדים כי עסקינן בכספים העונים להגדרת קופת גמל כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה. אשר-על-כן, יש לבחון, האם קופות גמל אלו של החייב הינם למטרת קצבה ואם הגיע מועד פירעונם. לשם בחינה זו יש להידרש לפרשנות המונח קיצבה כמשמעותו בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964.

' "קיצבה" - תשלומים תקופתיים המשתלמים על-ידי קופת גמל בהתאם לתקנותיה, לעמית עצמאי או לעמית שכיר לאחר פרישה מוחלטת או פרישה חלקית מעבודתו מחמת גיל, נכות או מחלה, או לשאיריו או לזכאים לכך לאחר מותו.'

5. כאמור לעיל, לחייב קופת גמל ו- 7 פוליסות ביטוח, נבחן אותן אחת לאחת: קופת הגמל - אינה קופה לקצבה באשר התשלום בה הינו חד-פעמי. זאת ועוד; הקופה נזילה וניתן היה לפדותה עוד בשנת 1998. פוליסות ביטוח חיים - מתוך 7 הפוליסות לביטוח חיים, ארבע מהם בערך כולל של 309,406 ש"ח, מאפשרות למבוטח אך ורק תשלום חד-פעמי ולפיכך אין הם בגדר קיצבה. יתרת הפוליסות בסכום כולל של 125,866 ש"ח אשר טרם הגיע מועד פירעונם, מאפשרות למבוטח לבחור בין קבלת תשלום חודשי קרי קצבה לבין קבלת סכום חד-פעמי. הזכות לקבל סכום חד-פעמי, אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת קופת גמל לקיצבה לפיה המדובר בתשלומים תקופתיים בלבד ללא כל אפשרות אחרת. פרשנות מצמצמת זו תואמת את הכלל הבסיסי בהליכי פשיטת רגל, לפיו כל רכושו ונכסיו של החייב עומדים למימוש לטובת נושיו.

6. מכל האמור לעיל עולה; כי המדובר בקופות גמל שלא למטרת קצבה, ועתה, על בית-המשפט למצוא את האיזון הראוי ולקבוע מהו שיעור הכספים אשר יועבר לקופת הנאמן בהתאם למצבו של החייב.

7. סך הנשיה של החייב עומד על כ-4 מיליון ש"ח כאשר בקופת הנאמן מצוי סכום זעום של 1,600 ש"ח. החייב בן 62, מטופל בתרופות, ללא נכסים, ונטול פוטנציאל השתכרות נוסף, כאמור בתגובת כנ"ר. מאידך גיסא, נכון להיום, החייב מתגורר עם אשתו בדירתה בשיכון בבלי בתל-אביב, נוהג ברכב השייך לאשתו, עובד ומשתכר כ- 4,000 ש"ח בחודש.

8. כאמור, הכלל הבסיסי קובע כי כל נכסי החייב עומדים לרשות נושיו, עם זאת לאחר ששקלתי העניין, ועל-מנת להבטיח לחייב, הכנסה מזערית ליום "פקודה", הגעתי להחלטה כי יוותר בידי החייב סך של כ- 67,000 ש"ח.

9. סוף דבר; כספי החייב המנוהלים בקופת הגמל ובפוליסות הביטוח, למעט פוליסת ביטוח חיים מס' 700111254 בחברת הביטוח מגדל, יועברו לקופת הנאמן."

ב- בש"א (חי') 9685/06 {עורך-דין נחום פישהנדלר, הנאמן לנכסי החייבים נ' צור חיים החייבים, תק-מח 2007(4), 5984 (2007)} נדונה השאלה האם הכספים ששולמו לחייב כגימלת פיצויי פיטורים, בגין חברה שפורקה, מוקנים כל כולם לנאמן או שייכים כל כולם לחייב. נפסק מפי כב' השופטת דיאנה סלע:

"12. דינם של פיצויי פיטורים

סעיף 188 לחוק המל"ל משווה את מעמד הגימלה לפי פרק ח' לשכר עבודה, לפיצויי פיטורים או לתשלום לקופת גמל, לפי העניין, בכפוף להוראותיו של חוק המל"ל. האם בנתונים אלה מוקנית לנאמן גימלה בגין פיצויי פיטורים המגיעים לחייב פושט רגל?

סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, אשר כותרתו "סכומים משוריינים", קובע:

'26. (א) סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה -

(1) אינם ניתנים להחזרה, להעברה לשעבוד או לעיקול...

(2) אינם חלק מנכסי המעביד במקרה של פטירה, פשיטת רגל או פירוק, במידה שתביעות העובדים לפי חוק זה לא סולקו...'

ב- בר"ע 1378/97 עויסאת נ' בנק הפועלים, תק-מח 98(2), 548 (1998), נקבע כי תכליתו של סעיף זה היא להגן על כספי פיצויי הפיטורים שהפקיד המעביד מפני נושיו של המעביד, ולא מפני נושיהם של העובדים עצמם:

'גם אני סבור כי סעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורים נועד להגן על כספים שהפקיד המעביד למטרת תשלום פיצויי פיטורים לעובדים, מפני נושיו של המעביד, ולחסום את הדרך בפניהם מלשים ידיהם על כספים אלה, והוא לא נועד להגן על העובדים מנושיהם הם...' (שם, 550)

בית-משפט של פשיטת רגל נדרש לסעיפים אלה. בעניין טנדר, דחה כב' השופט סוקול את בקשת הנאמן לפדות לקופת הכינוס כספים שנצברו לזכותו של החייב בקופות גמל, הכוללים גם רכיבים של פיצויי פיטורים, משלא הגיע המועד לתשלומם, כאמור בסעיף 85(1א) אך הגדיל את התשלום החודשי בהתאם. בעניין אחר קבעה כב' השופט ברקאי כי פוליסות ביטוח מנהלים הכוללת רכיב פיצויים ותגמולים, שאינן למטרת קצבה שטרם הגיע המועד לתשלומה, ניתנות לפדיון מוקדם ללא הגבלה לקופת פשיטת הרגל (ראה בש"א (ב"ש) 4674/04 הכנ"ר נ' זהבי ואח', תק-מח 2005(1), 8072 (2005)).

מכאן, שלפיצויי פיטורים כשלעצמם אין מעמד מוגן, מקום שהגיע המועד לתשלומם ואינם למטרת קיצבה, ולכאורה, ניתן להקנותם לנאמן, מקום שהכספים לא נדרשו לחייב לצורך קיומו הבסיסי.

האם בתנאים אלה ניתן לקבוע כי דינה של גימלת פיצויי פיטורים כדין פיצויי פיטורים שאינם משתלמים כגימלה, ולהקנותם לנאמן?

13. הגימלה ותכליתה

א. חוק המל"ל הינו חוק סוציאלי במהותו ועל-כן יש לפרש את הוראותיו לאורם של היעדים הסוציאליים אותם הוא נועד להגשים. עמד על כך בית-המשפט העליון:

'החוק בו אנו עוסקים הינו בעל יעדים סוציאליים מובהקים... אלא שגם כאשר מדובר בחוק סוציאלי, עלינו לנקוט בפרשנות תכליתית ולעמוד על טיבו ויעדיו של החוק בהתאם לתכליתו. אין בעובדה שבחוק סוציאלי עסקינן, כדי לחייב פרשנות הפורשת כנפי החוק על ציבור נפגעים גדול ככל שניתן. עלינו למצוא את הזכאות לפי החוק בתוך החוק פנימה. עמד על כך בית-המשפט מפי הנשיא ברק ב- ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2), 844 שעה שנדרש לפרש את המונח "שימוש" ברכב מנועי, כרכיב של הגדרת "תאונת דרכים", לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975: גם לחוק סוציאלי או לחוק 'בעל גוון סוציאלי'... יש גבולות. זאת ועוד, לשם פתרון השאלה הפרשנית העוסקת במיקום הגבול בין "שימוש" לבין מה שאינו "שימוש" אין כל סיוע פרשני בגישה, לפיה מטרת החוק הייתה 'מתן פיצוי לכל נפגע'...'

(בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי ואח', פ"ד נג(2) 529, 543-542; ראה גם בג"צ 1191/92 לוסקי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5) 734; וכן מאמרו של י' אליאסוף, שנתון משפט העבודה, כרך ד (התשנ"ד-1994), 7).

ב. הגדרת הגימלה בסעיף 1 לחוק המל"ל אינה מוציאה מן הכלל גימלאות לעובדים בפשיטת רגל או בפירוק תאגיד של המעביד, המוענקות המוקנות מכוח פרק ח' לחוק המל"ל. וכך נקבע בפרשת בן יעקב:

'מדובר, איפוא, בכל טובות ההנאה המוענקות לפי החוק הנדון לזכאים השונים (קיצבת זקנה; גימלת שאירים; מענק ליתום או לאלמנה; גימלאות לנפגעי עבודה או לתלויים בהם; דמי תאונה לנפגעי תאונות; מענקים וקיצבאות בביטוח אמהות; קיצבת ילדים; דמי אבטלה; גימלאות נכות; גימלאות לעובדים בפשיטת רגל או בפירוק תאגיד של המעביד; תגמולים למשרתים במילואים, גימלאות סיעוד וגימלאות למתנדבים).'

תכליתו של ההסדר לפי פרק ח' לחוק המל"ל, העוסק כאמור בהבטחת זכויותיהם של עובדים אשר מעבידיהם נמצאים בפשיטת רגל או בפירוק, היא להקל על העובדים ולהעניק להם מנגנון נוסף על דין הקדימה לתשלום חוב שהחברה חייבת לו, בעיקר במקרים בהם לא די בנכסי החברה כדי לשלם לנושים אשר בדין קדימה (ראה פש"ר (יר') 85/93, המ' 2303/98 נושים בקבוצת העובדים נ' בר-מימון בע"מ (בפירוק), דינים מחוזי לב(2), 623; בש"א (חי') 18061/04 מפעלי אלקטרודות זיקה בע"מ נ' בנק לאומי, תק-מח 2005(1), 968 (2005)).

ג. סעיף 188 לחוק המל"ל מגדיר, כאמור, את הגימלה המשתלמת על-פי חוק כשכר עבודה, כפיצויי פיטורים או כתשלום לקופת גמל לפי העניין, בכפוף להוראות חוק המל"ל.

האם ניתן לפרש את סעיף 188 כמסייג את הוראות סעיף 311 בכל הנוגע לגימלת פיצויי פיטורים. לטעמי התשובה היא שלילית.

לרציונל העומד ביסוד העדפתם של העובדים לגביית חוב המגיע להם מהחברה המעבידה, מתייחסת פרופ' צפורה כהן בספרה פירוק חברות (התש"ס-2000):

'אי-תשלום השכר לעובדים עשוי לגרום לכך, שהם ייזקקו לעזרת הציבור, ומכאן ההצדקה במתן עדיפות לגביית החוב המגיע לעובד מהחברה. העובדים תלויים בפרנסתם בחברה המעבידה, המשמשת מקור בלעדי להכנסה שלהן... השכר המגיע לעובדים דומה מבחינה זאת ל- "מזונות" שבתחום דיני המשפחה, שכן העובדים זקוקים לשכר העבודה לשם הקיום שלהם ושל בני משפחותיהם...

המסקנה המתבקשת היא, כי הנימוק העיקרי להצדקת העדפתם של עובדים על נושים אחרים של החברה הוא נימוק סוציאלי.' (שם, עמ' 618-616)

אכן, כטענת הכנ"ר, גם קופת גמל זכאית לקבל מהמל"ל גימלה בגין פיצויי פיטורים, אך אין די במתן זכות זו לקופת גמל, אף שהיא אכן מפחיתה מההגיון העומד בבסיסם של דברים, כדי לשלול את הטעם העומד בבסיס ההגנה הקבועה בחוק המל"ל.

ד. עיקרו של דבר, סעיף 311 נכלל בפרק י"ד לחוק המל"ל, אשר כותרתו: "גימלאות - הוראות כלליות", וכשמו כן הוא, מסדיר את נושא ההוראות הכלליות לגבי כל הגימלאות, וניתן לראותו כפורש מטריה המגנה על כל הזכאים לגימלה. הוראת סעיף 311 לחוק המל"ל היא, לכאורה, ברורה ומפורשת. סעיף זה, כמו גם סעיף 303 לחוק המל"ל, אינו מוציא מתחולתו גימלאות מסוג זה או אחר, והימצאותו בפרק הדן בהוראות הכלליות מלמדת כי המחוקק התכוון להחילו על כל הגימלאות המוענקות מכוח חוק המל"ל.

הכותרת של סימן ב' לפרק י"ד הנקראת "ייעוד הגימלה", מדברת בעד עצמה (פרשת בן יעקב, עמ' 462). במסגרת סימן ב' לפרק זה נכללת גם הוראת סעיף 303 לחוק המל"ל המונעת כאמור העברת הזכות לגימלה.

בפרשת בן יעקב עמד בית-המשפט העליון על תכליתם של סעיפים 135(א), כיום סעיף 303(א), וסעיף 138 לחוק המל"ל, כיום סעיף 311:

'מסעיף 135(א) אנו יודעים שהזכות אינה ניתנת להעברה או לעיקול חוץ מאשר לתשלום מזונות מהזכאי. מכאן, שייעודה של הגימלה לשמש בראש ובראשונה לצורכי מחייתו של הזכאי...

בסעיף 138 לחוק נקבע שהזכות לגימלה לא תוקנה לכונס הרשמי או לנאמן פשיטת רגל. שוב כדי לאפשר לזכאי להשתמש בכספי הגימלה למחייתו, בלי שכספים אלו ייכנסו לקופת הכינוס או לקופת הנאמן.'

בהקשר זה לא מיותר להזכיר את דברי השופט ברנזון ב- ע"א 255/74, בעמ' 14, על חוק זה:

'במקרה דנן, מטרת החוק ברורה וגלויה. המטרה היא להבטיח אמצעי קיום מתאימים למבוטחים, לתלויים בהם ולשאריהם, כל אימת שהכנסותיהם פוחתות או נעלמות לחלוטין מאחת הסיבות שהחוק דן בהן...'.
(פרשת בן יעקב, עמ' 462)

סעיף 311 נועד להגן על פושט רגל, מתוך מטרה להבטיח את קיומו המינימאלי בכבוד (על זכותו של אדם לקיום מינימאלי ראה: ע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3), 360, 375).

ה. מהוראות הפקודה ניתן ללמוד כי הבטחת עתידו של החייב ושאר זכויותיו הסוציאליות תעשה בגדרם של דיני פשיטת הרגל, אשר לא הוציאו במפורש גימלה שאינה למטרת קצבה מכלל הנכסים המוקנים לנאמן, בכפוף לאמור בסעיף 85 וסעיף 86 לפקודה. לו עסקנו בהוראות הפקודה בלבד, היה מקום להקנות את פיצויי הפיטורים לנאמן, כפי שהיו מוקנים לו פיצויי פיטורים שלא שולמו באמצעות המל"ל.

חזקה על המחוקק כי היה מודע להוראות הפקודה, אך ביקש ליתן לעובדים הנתונים בהליכי פשיטת רגל, ואשר מעסיקיהם פושטי רגל או נתונים בהליכי פירוק, הגנה מיוחדת, משחוקק את סעיף 311 לחוק המל"ל, והוציא את כלל הגימלאות אל מחוץ לנכסים המוקנים לנאמן.

אמנם, הוראות הפקודה הן לכאורה בבחינת "LEX SPECIALIS" לגבי פושטי רגל, ועל-פי הפרשנות הלשונית הדווקנית אין כל מניעה להקנות פיצויי פיטורים ששולמו לחייב באמצעות גימלה של המל"ל. אולם חוק המל"ל ראה להתייחס למצב זה באופן מיוחד, וקבע מפורשות כי זכותו של אדם לגימלה לא תוקנה לנאמן ולכנ"ר בהליכים לפי הפקודה. במקרה דנן, נראה כי הוראות סעיף 311 למל"ל, אשר לא הבחין בין גימלה לגימלה, גוברות על הוראות הפקודה, אשר מצאה לנכון בסעיף 111 להכפיף את הוראותיה להוראות סעיף 303 לחוק המל"ל, ואף הפנתה להוראות אחרות בעקיפין (אם כי לא מפורשות להוראות סעיף 311).

כן ניתן להסיק מגמות פרשניות מהחלטתו של בית-המשפט העליון לעניין פיצויים בשל תאונות דרכים, בעניין ידידיה ראובן (ע"א 38/68 הנאמן ב- פש"ר של ידידה ראובן נ' ידידיה ראובן והכנ"ר, פ"ד כב(2), 141, שם הוחלט שלא להקנות פיצויים בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד לנאמן, על-אף שהיה מקנה לו את החלק הבלתי-מוגן משכרו של החייב, לו היה עובד למחייתו).

לפיכך, איני רואה לקבל את הפרשנות המוצעת על-ידי הנאמן לפיה סעיף 311 לחוק המל"ל אינו חל על גימלה המשתלמת לפי פרק ח'.

14. הנאמן מציע למעשה לפרש את סעיף 311 לחוק המל"ל לגופו של כל מקרה ומקרה, אך נראה כי לא לכך כיוון המחוקק. השאלה צריכה להיות מוכרעת ברמה העקרונית ולא לגופו של חייב זה או אחר.

לא נעלם מעיני כי גימלת פיצויי הפיטורים הוענקה לחייב כעשר שנים לאחר פיטוריו מעבודתו בחברה (ביום 31.12.96), בעת היותו פושט רגל, ולכאורה מדובר בחייב אשר לא הסתמך על כספים אלה למחייתו השוטפת, ואשר תנאי חייו נוחים באופן יחסי לחייבים אחרים. החייב נהנה משך כארבע שנים מהגנתה של הפקודה, משוחרר מהליכי ההוצאה לפועל שנושיו עשויים היו לנקוט נגדו אלמלא הגנה זו. החייב ואשתו אינם מחוסרי עבודה, הכנסתם אינה נמוכה, הם מתגוררים בדירה שנרכשה עבורם על-ידי אברמוב, והוצאותיהם אינן כוללות תשלומים בגין דמי שכירות או משכנתה.

איני רואה אף להתעלם מבסיס ההנמקה של הנאמן הטוען כי בנסיבות האמורות אין מקום ליתן לחייב מעמד עדיף על פני חייבים אחרים, רק משום שכספי פיצויי הפיטורים שולמו לו בדרך של גימלה מהמל"ל.

לטעמי, היה מקום לתקן את הוראותיהם של חוק המל"ל ושל הפקודה, באופן שההחלטה בדבר הקנייתה לכנ"ר של גימלת פיצויי פיטורים, ככל שמדובר בכספים שהחייב אינו זקוק להם לקיומו הבסיסי, תהיה נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט, אולם בשלב זה איני רואה לסייג את תחולתו של סעיף 311 לחוק המל"ל.

15. הגדלת התשלומים החודשיים

בנסיבות העניין, משנתונה לבית-המשפט בפשיטת הרגל הסמכות לקבוע מהו הסכום שיש להשאיר בידי החייב לצרכי מחייתו (ראה ע"א 673/69 ארגלזי נ' אזולאי, עורך-דין, פ"ד כד(1), 624), ניתן לעשות איזון בין אינטרס החייב לאינטרס הנושים בדרך של הגדלת התשלום החודשי, כאשר סכום הפיצויים יתווסף להכנסתו השנתית של החייב, והתשלום החודשי ייגזר מההכנסה השנתית, כפי שנגזר התשלום החודשי מהכנסתו של חייב אשר קיבל אישור לעסוק כעצמאי.

הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם בקשת הנאמן להורות על החזר שכר-טרחתו של עורך-דין נשר, אשר שולם מתוך הגימלה לקופת הכינוס." (ההדגשה אינה במקור)

ב- בש"א (נצ') 3115/06 {נוג'ידאת פאוזי (החייב) נ' נשר נפתלי, עורך-דין (הנאמן), תק-מח 2007(2), 7884 (2007)} עתר הנאמן למימוש פוליסות ביטוח המנהלים המתנהלות על-שם החייב. מנגד, טען החייב כי המדובר בכספי תגמולים המוגנים ואין לממשם, שכן מיועדים הם לקיצבה. בדחותו את טענת החייב קובע כב' השופט שאהר אטרש כי לא מדובר בפוליסה המיועדת לקצבת זיקנה, וכדבריו:

"6. לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה ובנימוקי התגובות ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

עיון במכתבה של אריה, שצורף לבקשה, מראה, כי ערכי פדיון הפוליסות ליום 1.4.05 הינו כדלקמן:

ערך פדיון פיצויים - 0 ש"ח.

ערך פדיון תגמולים - 108,798 ש"ח.

ערך פדיון תגמולים לפי סעיף 47 - 25,592 ש"ח.

סך הכל: 134,390 ש"ח.

סעיף 85(1א) לפקודה קובע, כי:

'הנאמן לא יפדה כספים המגיעים לחייב מכוח חברותו בקופת גמל כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה, אלא לאחר שקיבל את אישורו של בית-המשפט לכך; בית-המשפט רשאי להורות על פדיון הכספים האמורים, כולם או מקצתם, ובלבד שאם כספי קופת הגמל אינם למטרת קצבה, וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, לא יורה בית-המשפט על העברתם לנאמן.'

משכך, יש לבדוק תחילה אם הכספים העומדים לזכות החייב הינם למטרת קצבה.

הנאמן טען, כי מדובר בתגמולים שהם בבחינת חיסכון של החייב ואין המדובר בכספים למטרת קצבה. הנאמן הפנה להחלטה שניתנה ביום 26.1.04 ב- פש"ר 2548/99, בש"א 16822/03 בבית-משפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ורדה אלשיך), שבה נפסק, כי:

'סעיף 85(1א) מעניק שיקול-דעת לבית-המשפט בהתאם למצבו הכלכלי והסוציאלי של החייב, לקבוע, האם יועברו כספי קופת הגמל או חלק מהם לקופת הנאמן, אולם, ביחס לקופת גמל למטרת קצבה בלבד בשינוי מקופת גמל לתגמולים או לפיצויים, נקבע כי אין להקדים את פירעונה וזאת על-מנת שלא להותיר את החייב בפני שוקת שבורה ביום צאתו לגימלאות. קבע המחוקק, לפיכך, כי העברת כספי קופת הגמל למטרת קצבה או חלקם לנאמן תבחן רק במועד תשלום הגימלה בהתאם למצבו של החייב באותה עת.'

7. במקרה דנן מדובר בתגמולים נזילים שניתן לפדות בתשלום חד-פעמי ולפיכך אין הם בגדר קצבה כהגדרתה בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964; משכך יש למצוא את האיזון הראוי ולקבוע מהו שיעור הכספים אשר יועבר לקופת הנאמן בהתאם למצבו של החייב.

8. אמנם החייב עדיין עובד כשכיר אצל אותה חברה אך בשים-לב למצבו הכלכלי והסוציואקונומי, שכן חייב זה מפרנס משפחה בת 8 נפשות, סבורני, כי יש להותיר בידי החייב סך 25,000 ש"ח.

9. לאור האמור, אני מורה על מימוש פוליסות ביטוח המנהלים המתנהלות על-שם החייב אצל אריה, פוליסות מס' 9399486, 9399015 אשר יועברו לקופת הפש"ר למעט סך 25,000 ש"ח שיועבר לזכות החייב."

ב- בש"א (חי') 7707/06 {ארי צחי יצחק נ' עורך-דין יעקב זיסמן, תק-מח 2007(1), 9710 (2007)} נדונה בקשה מטעם הנאמן, להורות להעביר לידיו את ביטוח המנהלים וקרן הפנסיה המתנהלים על-שם החייב. מנגד, החייב טען כי מועד הזכאות לקבלת הקצבה יחול בעוד כ-29 שנים ועל-סמך סעיף 85(א1) לפקודת פשיטת הרגל - אין להיעתר לבקשת הנאמן.

בקבלה את הבקשה קובעת כב' השופטת חני הורוביץ:

"3. סעיף 85(1א) לפקודה קובע לאמור:

'הנאמן לא יפדה כספים המגיעים לחייב מכוח חברותו בקופת גמל כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, אלא לאחר שקיבל את אישורו של בית-המשפט לכך; בית-המשפט רשאי להורות על פדיון הכספים האמורים, כולם או מקצתם, ובלבד שאם כספי קופת הגמל הינם למטרת קצבה, וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, לא יורה בית-המשפט על העברתם לנאמן.'

4. לבקשה לא צורף תצהיר ולכן לכאורה היה מקום להתעלם מהטענות העובדתיות שבה.

יתר-על-כן, מקום בו מצויים בקופה כספים נזילים או ברי-משיכה בסכום חד-פעמי או שלחייב קיימת אפשרות לבחור בין קצבה לבין סכום חד-פעמי, הרי שאין המצב נופל בגדר הסיפא של הסעיף הנ"ל ולבית-המשפט סמכות להורות על העברת הכספים לקופת הכינוס.

מקובלת עליי הפרשנות כפי שנקבעה על-ידי כב' השופטת אלשייך ב- פש"ר (מחוזי-ת"א) 2548/99 עורך-דין שמואל צור נ' יורם וינטטראוב ואח', תק-מח 2004(1), 2528 (2004)).

(ראו גם: פשר 562/02, בש"א (מחוזי יר') 2568/05 ליפה רחל ואח' נ' ליפה אמנון, תק-מח 2005(4), 3531 (2005)).

5. כפי שעולה מתשובת המחזיק מס' 1, "מגדל חברה לביטוח בע"מ", כספי הפוליסה נזילים נכון ליום 22.3.06. הנאמן אף צירף מסמך נוסף ממחזיק מס' 1 לפיו יעביר תשלום חד-פעמי ולא תשלום חודשי, בכפוף לצו לפי סעיף 85 הנ"ל.

גם על-פי המסמך שצירף החייב, יש לו אפשרות לקבל סכום חד-פעמי של 100,396 ש"ח ולכן אין הסכום בפוליסה נכנס להגדרת קצבה שטרם הגיע המועד לתשלומה. על הפוליסה עצמה מצויין כי:

"אינה מוכרת כקופת גמל."

6. אשר לכספים שבחזקת מחזיק מס' 2, "הראל חברה לביטוח בע"מ" - עולה ממכתבי המחזיק שצורפו על-ידי הנאמן כי מדובר בסכום קצוב ונזיל, ולאו דווקא בקצבה. מחצית מהסכום אמנם הופקדה על-ידי המעבידה, אולם מדובר בכספי תגמולים שהופרשו על-ידי המעבידה לטובת העובד ושייכים לו. לכן גם אם החברה המעבידה בפירוק, עדיין מדובר בכספי העובד ולכן ניתן להורות כי מלוא הכספים בקופה יועברו לקופת הפש"ר לטובת נושי החייב.

מחצית הסכום שאצל מחזיק זה לא יחולק טרם יחלפו 30 ימים מהמועד שהנאמן ימציא הודעה על החלטה זו למפרק החברה ועד למתן החלטה אחרת.

7. אשר לכספים אצל מחזיק מס' 3 "קג"מ קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ בניהול מיוחד", מדובר בכספי תגמולים בסכום קצוב כפי שצויין בהודעת המחזיק ואושר על-ידי הקרן במפורש, כי החייב 'אינו זכאי לקבל קיצבה חודשית מקרן הפנסיה'.

לפיכך גם סכום זה, אין מניעה שבית-המשפט יאשר העברתו לקופת הכינוס כמבוקש.

8. אשר-על-כן, הנני מורה למחזיקים להעביר את מלוא הסכומים המוחזקים אצלם בפוליסות השונות על-שם החייב לקופת הכינוס המתנהלת אצל כונס הנכסים הרשמי בחיפה."

ב- בש"א (יר') 2568/05 {ליפה רחל ואח' נ' ליפה אמנון, תק-מח 2005(4), 3531 (2005)} נדונה בקשה מטעם בני משפחת החייב להורות כי הכספים המגיעים לחייב על-פי פוליסות הביטוח יועברו לידיהם.

בדחותו את טענת המבקשים קובע כב' השופט יוסף שפירא:

"3. מן המורם עולה, כי למעשה ההכרעה העקרונית בדבר גורל הפוליסות דנן הוכרע בבקשה 4498/04. בית-המשפט אף הכריע בטענת בא-כוח החייב לעניין סעיף 85(1א) לפקודת וציין:

'עוד לעניין זה נטען על-ידי החייב כי מדובר בקופ"ג למטרת קצבה, ולכן, לפי הסיפא של סעיף 85(א1) אין להורות על העברתם לנאמן.

על-פי סעיף 85:

'נכסי פושט הרגל יכללו...

(1) כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש או שיוקנה לו, לפני הפטרו;

(1א) הנאמן לא יפדה כספים המגיעים לחייב מכוח חברותו בקופ"ג כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה, אלא לאחר שקבל את אישורו של בית-המשפט לכך; בית-המשפט רשאי להורות על פידיון הכספים האמורים, כולם או מקצתם, ובלבד שאם כספי קופ"ג הינם למטרת קצבה וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, לא יורה בית-המשפט על העברתם לנאמן.'

דא עקא, היות שהכספים המצויים בפוליסה נזילים ו/או ברי-משיכה בסכום חד-פעמי, אין הם נופלים בגדר הסיפא לסעיף (ראה בעניין זה פש"ר 2548/99 (בש"א 1682/03) עורך-דין שמואל צור נ' ויינטראוב, תק-מח 2004(1), 2528 (2004)).'

בבקשה לפניי נאמר בסעיף 8 לתצהיר כי המבקשים הם המוטבים בפוליסות.

הנאמן השיב כי הנושא כבר הוכרע ב- בש"א 4498/04.

4. אכן, כאמור בהחלטה בבקשה הנ"ל, הנאמן בפשיטת רגל נכנס לנעליו הכלכליות של פושט הרגל, וכל דרישה של הנאמן הנוגעת לנכסי החייב כמוה כדרישת החייב עמו ביחס לנכסיו.

יתרה מזו, המבקשים לא צירפו כל ראיה כי יש להם זיקה כלשהי לפוליסות הנדונות.

דעת בא-כוח הכנ"ר כדעת הנאמן.

לאור האמור, דין הבקשה להידחות."

סעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל מוציא מתחולת הנכסים המוקנים לכונס הרשמי והעומדים לחלוקה בין הנושים, נכסים שנועדו לשמש את חייב לצורכי מינימום למחייתו תוך אפשרות לחייב לקיים את חייו בכבוד, כגון: צורכי אוכל כדי מחיית החייב ובני משפחתו הגרים עמו, חפצי לבוש, מיטות, כלי אוכל, תשמישי קדושה וכדומה.

סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל

סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל קובע כי במקרה וכלולים בנכסי פושט הרגל, מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן-זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו - רשאי בית-המשפט להורות כי בית המגורים לא יימכר, אלא-אם-כן לפושט הרגל, לבן-זוגו ולבני משפחתו הגרים עימו - קיים מקום מגורים סביר או שהועמד לפושט הרגל, בן-זוגו ובני משפחתו - סידור חלוף.

כמו-כן, סעיף 86א(ב) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי בית-המשפט רשאי לקבוע כי סידור החלוף יהיה באחת מן שלושה דרכים:

האחת, יהיה בהמצאת דירה אחרת;

השניה, בתשלום פיצויים;

השלישית, בכל דרך אחרת שתיראה לבית-המשפט.

זאת ועוד. סעיף 86א(ג) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי הוראות סעיף 86א לפקודה אינן חלות על מקרקעין שחוק הגנת הדייר חל עליהם.

ב- ת"א (חי') 17169/04 {עורך-דין מיכל סער ואח' נ' טישלר לאה, תק-של 2007(2), 2173 (2007)} נדונה תובענה לפירוק שיתוף במקרקעין. התובענה הוגשה על-ידי הנאמן והמתייחסת לדירת מגורים בה מתגוררת אשתו של פושט רגל.

הנאמן טען כי יש להורות על פירוק השיתוף בדירה על דרך מכירתה. לגישתו של הנאמן ניתן למכור את דירת הצדדים ללא שלאישה יוקנו זכויות של דיירות מוגנת בדירה ולכל היותר תוכל האישה לעתור לבית-המשפט לכך שהמכר יותנה בהסדרת דיור חלוף.

מנגד, האישה טוענת כי במקרה דנן, חלות הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ועל-כן באם בית-המשפט יורה על מכירת הדירה - יהא זה בכפוף לזכותה לדיירות מוגנת בדירה.

בקבלה את טענת האישה קובעת כב' השופטת ת' נאות-פרי:

"דיון

6. בפניי נשמעה עדות קצרה של האישה (לגבי תצהירה ת/1), הוגשו מסמכים רלוונטיים ולאחריהם הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.

7. לאחר בחינת העובדות ושקילת טענות הצדדים - מסקנתי היא כי יש להיעתר לבקשת הנאמנים למכירת הדירה, אך כי היא תימכר בכפוף לכך שלאישה תהיינה זכויות של דייר מוגן בדירה, והכל מחמת הנימוקים שאפרט להלן.

8. תחילה, אתייחס בקצרה לטענת האישה לפיה החובות של פושט הרגל טרם הוכחו וכי לא הוכחה כדאיותו של המכר. טענה זו איני יכולה לקבל, הן משום שזכאותם של הנאמנים לבקש את פירוק השיתוף אינה מותנית בהוכחת "כדאיות" והן כיוון שההרשאה להגיש את התובענה דנן ניתנה בהחלטה מפורשת של בית-המשפט המחוזי הדן בתיק הפש"ר, ומן הסתם היה זה לאחר שנשקלו הדברים. כך גם באשר לכדאיות או חוסר כדאיות המכר - במידה ולאחר בחינת ההשלכות של פסק-דיני זה, דהיינו - לאור העובדה שהמכר יהא של דירה "תפוסה" ולא "פנויה", עדיין יסברו הנאמנים כי המכר כדאי וראוי - פתוחה בפניהם הדרך לעשות כן.

9. ועתה אעבור למחלוקת המהותית האמיתית שבין שני הצדדים, כלומר - איזה הסדר חקיקתי חל על המקרה דנן, כאשר ברור כי כל הסדר מניב תוצאה פרקטית שונה במקצת.

המסגרת החקיקתית

10. טרם בחינת "ההתנגשות" בין ההוראות הרלוונטיות, אביא כלשונן את שלושתן, כדלקמן:

סעיף 40א לחוק המקרקעין:

'(א) החליט בית-המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני-זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית-המשפט כי לילדי בני-הזוג הקטינים ולבן-הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.

(ב) הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית-המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף-קטן (א).'

סעיף 33 לחוק הגנת הדייר:

'(א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק-דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על-ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר לדורות החדש.

(ב) ...

(ג) הוראות סעיף-קטן (א) לא יחולו -

(1) על הוצאה לפועל של משכנתה שנרשמה לפני התשט"ו;

(2) אם פורש בשטר המשכנתה שהמחזיק לא יהיה מוגן לפי סעיף זה.

(ד) החזיק אדם בנכס כשהוא אחד מבעליו או מחוכריו לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירת חלקו של שותפו, בין מרצון ובין בהוצאה לפועל של פסק-דין או של משכנתה או בפשיטת רגל - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של חוכרו לדורות החדש, לפי העניין...'

סעיף 86א לפקודת הפשט"ר:

'(א) היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן-זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית-המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת-דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן-זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

(ב) בית-המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.

(ג) הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה.'

11. מסקירת שלושת הסעיפים הנ"ל, עולה כדלקמן:

(א) אם על המקרה חל סעיף 40א לחוק המקרקעין אזי "אוטומטית" אין תחולה לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר - וניתן יהא להורות על מכר הדירה כפנויה, תוך שקילת מציאת דיור חלופי לאישה;

(ב) אם על המקרה חל סעיף 86א לפקודת הפשט"ר, אזי יש לבחון אם חלות הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר - וקיימות שתי אפשרויות אופרטיביות שונות;

(ג) ואם המסקנה תהא שיש תחולה לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר - ניתן יהא למכור את הדירה כתפוסה, ואין צורך להידרש לנושא הדיור החלופי.

12. עמדתי היא, לאור בחינת הוראות החוק והפסיקה הרלוונטית - כי יש ליישם את הוראות סעיף 86א לפקודת הפשט"ר ולא את סעיף 40א לחוק המקרקעין, ולכן אין עסקינן במצב בו "אוטומטית" נשללה תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. השלב הבא יהא אם כן, בחינת תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר - וכאן, עמדתי היא כי הסעיף חל על המקרה.

לגבי השלב הראשון של מסקנתי, דהיינו כי יש ליישם את סעיף 86א לפקודת הפשט"ר ולא את סעיף 40א לחוק המקרקעין, אפנה לשני טעמים:

13. ראשית, הרי שסעיף 40א לחוק המקרקעין הינו סעיף דין כללי, בחוק המקרקעין, והגם שהוא יוחד לנושא מאוד "ספציפי", דיינו - פירוק שיתוף בין בני-זוג, הריהו עדיין בבחינת חוק כללי יחסית לפקודת הפשט"ר, אשר מהווה דין ספציפי, ולכן את הוראותיה יש להחיל על המקרה דנן.

14. שנית, ובהמשך, ברי כי האינטרסים אותם בא לאזן סעיף 40א לחוק המקרקעין אינם אותם אינטרסים אותם בא לאזן ההסדר הקבוע בסעיף 86א לפקודת הפשט"ר. נכון הוא כי מכוח סעיף 42 לפקודת הפשט"ר, הנאמן על נכסי פושט הרגל פועל "כאילו" היה פושט הרגל עצמו, כיוון שנכסי פושט הרגל מוקנים לו - ולכן, ניתן היה לומר, שדרישתו לפירוק השיתוף זהה לדרישת הבעל, פושט הרגל, לגבי הפירוק - אולם, קונסטרוקציה משפטית זו אינה משקפת את מערך האינטרסים המתנגשים בפועל.

15. ההסדר אשר גובש בסעיף 40א לחוק המקרקעין נועד לתת פתרון למצב בו נפרדות דרכיהן של שני בני-זוג, על כל הבעיות הנובעות מכך, ונועד על-מנת לאפשר, מחד - למכור את הנכס ולקבל את תמורתו, ומאידך - לשמור על קורת הגג של בן-הזוג השני והילדים, ולמעשה לתת מענה להתנגשות בין האינטרס של בן-זוג אחד לבין אינטרס של בן-הזוג השני. מנגד, ברור כי בשעה שהנאמן בפשיטת רגל מבקש את פירוק השיתוף, המדובר במכר "כפוי", וברי כי הנאמן מייצג את האינטרסים של הנושים של בן-הזוג שפשט את הרגל - ועל-פי רוב ניתן יהא למצוא את בן-הזוג שפשט את הרגל ניצב לימין בן-הזוג השני, כאשר האינטרסים של שניהם זהים וניצבים למול אינטרס הנושים.

16. מכאן, שההסדר אשר בפקודת הפשט"ר, מתאים יותר וראוי יותר ליישום על הסיטואציות ה-"טיפוסיות" של מכירה "כפויה" של דירת מגורים השייכת לפושט הרגל ולאשתו.

17. לכן, המסקנה היא כי אין ליישם כאן את סעיף 40א לחוק המקרקעין, ואין תחולה להוראה שבסעיף-קטן (ב) של סעיף זה, לפיה לא יחולו הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

לגבי השלב השני שבבסיס מסקנתי, לפיה הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר גוברות על הוראות סעיף 86א לפקודת הפשט"ר, אפרט כדלקמן:

18. תחילה, הרי שהפסיקה כבר דנה ביחס שבין שתי הוראות חוק אלו וקבעה כי במקרה כגון זה אשר בפניי, סעיף 33 לחוק הגנת הדייר גובר. ההלכה נפסקה עוד ב- ע"א 3295/94 גיל פרמינגר נ' חווה מור, פ"ד נ(5), 111, שם קבע בית-המשפט העליון כי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר חד-משמעיות, וכי בן-זוג אשר מוצא עצמו במצב בו דירת המגורים נמכרת מחמת חוב בהוצאה לפועל או במסגרת פשט"ר - יהפוך לדייר מוגן בדירה.

19. אני ערה לכך כי על הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר נמתחה ביקורת במשך השנים, וכי ביקורת זו הולכת וגוברת, כמו גם המאמצים למצוא "פרצות" בהוראותיה של ההוראה (וראו, לדוגמה, את מאמרו של א' רייכמן "בעל מקרקעין ההופך לדייר מוגן - הצורך בשינוי הדין" עיוני משפט ט (תשמ"ג-תשמ"ד) 121, 153-152, את ספרו של א' פרוקצ'יה דיני פשיטת הרגל והחקיקה האזרחית בישראל (1986), 92 ואילך).

20. בדומה, יש לזכור כי כבר בהלכת ע"א 3295/94 הנ"ל, ניסה בית-המשפט לצמצם את תחולת ההלכה בכך שקבע מפורשות כי היא חלה רק על מצב בו הזכויות של פושט הרגל במקרקעין הינן זכויות בעלות או חכירה רשומות (להבדיל מזכויות אובליגטוריות או אחרות).

21. כך גם יש לתת את הדעת לכך כי סייג נוסף לזכות הדיירות המוגנת הינו במקרה בו פושט הרגל ויתר בשלב כלשהו על זכותו לדיור מוגן (כגון בשטר המשכנתה עליו חתם - במקרה בו המכר נובע ממשכנתה שלא נפרעה), ובתי-המשפט, נוטים לעיתים ליתן תוקף מלא לויתור שכזה, על-מנת לצמצם עוד יותר את תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

22. ועם כל זאת - הרי שאת האיזון "הבסיסי" בין זכויות הנאמן ושלוחיו, המעוגנות בהוראת סעיף 86א לפקודת הפשט"ר, לבין זכויות פושט הרגל ובני ביתו, ביצע בית-המשפט העליון בהלכת ע"א 3295/94, ואין אפשרות לסטות מהלכה זו. בית-המשפט קבע חד-משמעית כי סעיף 33 גובר על סעיף 86א, במקרה כגון זה שבפנינו (שעה שהזכויות של בני-הזוג בדירה הינן זכויות בעלות רשומה) - קביעה זו מחייבת, ואין לי אלא להביא מדברי בית-המשפט בפסק-דין 3295/94, לאמור:

'אין אנו בני-חורין שלא להפעיל את הגנת הדייר שבסעיף 33, אלא שהפעלתו צריכה להיעשות על דרך הצמצום, באופן שסעיף 33 יחול על פחות מקרים ככל שניתן וסעיף 86א יחול על מרביתם.'

23. בהקשר זה אפנה לכך כי למסקנה דומה הגיע בית-המשפט העליון אף ב- רע"א 1159/01 ניסים דג'לדטי נ' הנאמן בפשט"ר, עורך-דין רוזן, פ"ד נז(1), 721.

24. עוד אפנה ל- ת"א (שלום ראשל"צ) 2517/03 עורך-דין שחר הררי נ' חסידה יעקבי, פורסם במאגר נבו (מיום 28.11.05), שם נדון מקרה דומה. בית-המשפט שם סבר כי ניתן ליישם על המקרה את הוראות סעיף 40 לחוק המקרקעין (ולא דן בסעיף 86א לפקודת הפשט"ר, למרות שהמדובר היה בדרישת נאמן בפשט"ר למכירת הדירה), ועם זאת, התוצאה הסופית הייתה שבית-המשפט קבע כי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר גוברות על הוראות סעיף 40א לחוק המקרקעין, ונקבע כי פירוק השיתוף ייעשה בדרך של מכירת הנכסים בכפוף לזכויות הנשים של פושטי הרגל כדיירות מוגנות בנכסים האמורים.

25. פסק-דין נוסף הינו בש"א (מחוזי ב"ש) 9637/01 עורך-דין שפלר נ' הכנ"ר, פורסם במאגר נבו (מיום 11.12.01), אשר אף בו נדונה בקשת נאמן בפשט"ר למכור דירת מגורים. שם בית-המשפט דן בסעיף 86א לפקודת הפשט"ר למול סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (ושם לא עלתה שאלת תחולת סעיף 40א לחוק המקרקעין), וקבע בי על הנאמן יהא למכור את מחצית הזכויות בדירה כשהיא תפוסה.

26. לשם שלמות התמונה אפנה עוד לשני פסקי-דין נוספים, אשר ניתנו לגבי סיטואציות דומות, אם כי בשניהם לא נדונה הוראת סעיף 86א לפקודת הפשט"ר למול הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, כיוון ששם המדובר היה בכונסי נכסים אשר ביקשו למכור דירת מגורים (מכוח חוק ההוצאה לפועל) ולא בנאמנים (מכוח פקודת הפשט"ר). פסק-הדין הראשון הינו ת"א (שלום ת"א) 37823/04 בר-און נ' בר, פורסם במאגר נבו (מיום 8.6.05), שם בית-המשפט הגיעה למסקנה לפיה הדירה הרלוונטית תימכר כתפוסה (אם כי ככל הנראה הוגש ערעור לגבי פסק-דין זה אשר טרם הוכרע), ופסק-הדין השני ב- ת"א (שלום יר') 8190/04 עורך-דין שי גרוס נ' יצחקי יגאל, פורסם במאגר נבו (מיום 31.10.05), אשר אף שם נקבע כי הדירה תימכר בכפוף לזכות הדיירות המוגנת של בן-הזוג כקבוע בסעיף 33(ד) לחוק הגנת הדייר.

סיכום

27. אשר-על-כן, לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי הנאמנים (התובעים) רשאים למכור את הדירה, אך בכפוף לכך שלאישה (הנתבעת) מוקנות זכויות של דיירת מוגנת בדירה. בהתאם, אין צורך להידרש לסוגית הדיור החלופי."

ב- בש"א (חי') 8408/05 {עורך-דין אלון וולך נ' בן גל יעקב, תק-מח 2005(4), 7321 (2005)} נדונה בקשת נאמן לאשר מכירת דירת מגורים של החייבים. הנאמן טען כי החייבים מתגוררים בדירת אביה של החייבת וזאת לאחר שהשכירו את הדירה נשוא הבקשה. מנגד, החייבים התנגדו לבקשה תוך שהם מציינים כי ברצונם בעתיד לחזור ולהתגורר בדירה {במקרה דנן, נוכח כוונת החייבים לשוב ולהתגורר בבית נשוא הבקשה - ניתן לבקשת הנאמן צו מניעה זמני נגד החייבים, לפיו נאסר על החייבים לשוב ולהתגורר בבית}.

בקובעה כי לחייבים מגיע סידור חלוף קובעת כב' השופטת יעל וילנר:

"הזכות לדיור חלוף

8. הפער העיקרי בחשובי הצדדים מקורו בטענת החייבים לזכאותם לדיור חלוף והתנגדות הנאמן לכך, נוכח עזיבת החייבים את ביתם.

לטענת הנאמן והכונ"ר, מאחר והחייבים אינם מתגוררים בבית, לא חל לגביהם סעיף 86א, באשר לא מתקיימת במקרה הנדון דרישת הסעיף כי הנכס משמש למגורי החייב ובני ביתו.

9. דעתי היא כי בנסיבות העניין, זכאים החייבים לדיור חלוף, זאת אף שבמהלך השנה החולפת לא התגוררו בבית - מכורח הנסיבות ובמטרה להקטין את חובותיהם לנושים.

סעיף 86א לפקודה קובע כדלהלן:

'86א. הגנת בית המגורים (תיקון התשמ"ג)

(א) היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן-זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית-המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת-דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן-זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

(ב) בית-המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.

(ג) הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה.'

מטרת סעיף זה הינה:

'בסעיף 86א נתן המחוקק ביטוי לרצונו להבטיח לחייב ולתלויים בו... קורת גג לראשם... סעיף 86א אינו זר לתכליתה של הפקודה, הואיל וזו אמנם נועדה לסייע לנושים לגבות את כספם, אך גלום בה גם רצון לאפשר למי שכשל מבחינה כלכלית לחזור ולתפקד כאדם בעל כבוד עצמי.'
(ע"א 2000/01 בן בסט נ' רהב עין דר, עורך-דין, נאמנה בפשט"ר על נכסי דוד והדסה בן בסט, תק-על 2004(3), 1491, 1496 (2004))

כן ראה:

'לכאורה בא סעיף 86א לאזן בין האינטרס של החייב לבין זה של הנושה. הראשון לא יישאר ללא קורת גג, אבל גם לא יישאר בתוך בית המגורים העומד למכירה, אלא יפנה אותו כדי לאפשר מכירתו על-ידי הנושים ויקבל תחליף בדיור או בכסף, לאו דווקא שווה ערך ושווה מידות לבית הנמכר.'
(ע"א 3295/94 גיל פרמינגר, עורך-דין נ' חוה מור ואח', פ"ד נ(5), 111, 118-117)

ועוד, ראה השופטת ו' אלשייך כי:

'הזכות לדיור חלופי המעוגנת בשורה של חוקים (כגון חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972), היא זכות יסוד.' (פש"ר 535/96, בש"א 23817/01 שמואל אריאלי, עורך-דין, הנאמן נ' קוגלר ואח', לא פורסם)

10. בענייננו, החייבים טוענים כי לפני כשנה הם השכירו את הבית באופן זמני בלבד, בשל היעדר יכולת לעמוד בתשלום המשכנתה הגבוהה, בסך 2,800 ש"ח לחודש, וזאת במטרה לקבל דמי שכירות אשר ישמשו לתשלום החובות. לטענתם, המעבר לדירת אבי החייבת הינו זמני ונעשה מכורח הנסיבות, כדי שלא ישללו זכויותיהם בבית, עקב אי-עמידה בתשלומי המשכנתה.

עוד טוענים החייבים כי תנאי מגוריהם קשים במיוחד, וכי הם סובלים ממצוקה נפשית קשה מנשוא נוכח תנאים אלה. לדבריהם, הם התכוונו לשוב ולהתגורר בבית נוכח הסיוע שהם אמורים לקבל מילדיהם הבגירים בתשלום המשכנתה.

11. שוכנעתי כי אכן החייבים עזבו את הבית באופן זמני במטרה לשוב ולהתגורר בו, ללא כוונה לוותר על הגנת סעיף 86א לפקודה ולפיכך, בנסיבות העניין, יש לראות את הבית כמשמש למגוריהם.

החייבים עזבו את הבית בשל מצוקתם הכלכלית, על רקע חובותיהם, לאחר הכרזתם כפושטי רגל ותוך כדי ניהול הליכי פשיטת הרגל, ועברו להתגורר בדירת חדר עם אביה של החייבת. הצמצום שגזרו על עצמם החייבים, נובע מרצון להקטין חובותיהם, דווקא על-מנת שלא למצוא עצמם ללא קורת גג. בנסיבות אלה, אין לראות את החייבים כמי שוויתרו על הגנת סעיף 86א לפקודה, ויש לראות את הבית כבית המגורים המשמש למגוריהם.

12. יצויין כי זכותו של חייב לדיור חלוף אינה מוגבלת לחייב שהינו תם-לב:

'יצויין כי קיום הזכות דנן (לדיור חלוף - י' ו') (להבדיל אולי מהיקפה ו- "מרוחב ליבו" של בית-המשפט כלפי החייב במקרה זה) אינה מותנית בתום-ליבו של החייב, זו נובעת מאינטרס סוציאלי חד-משמעי להימנע מהשלכתם של אנשים לרחוב.'
(פש"ר (ת"א-יפו) 916/89 הנאמנת נ' שלמה שחמורוב, תק-מח 2001(1), 38986, 38987)

על אחת כמה וכמה, אין לשלול את הגנת סעיף 86א מחייבים אשר הסתבכו בחובות בתום-לב ופעלו בתום-לב במסגרת הליכי פשיטת הרגל. עזיבתם את הבית לזמן קצוב, תוך שאינם שוכרים דירה אחרת תחת ביתם, אלא מתגוררים במצוקה פיזית קשה בדירת חדר, נעשתה במטרה לשלם את חובותיהם לנושים, ואין לזקוף התנהגות ראויה זו לחובתם.

13. פסק-הדין ב- פש"ר 9249/99 שהומצא על-ידי הנאמן, בו נדחתה טענת החייב לתחולת סעיף 86א מאחר ועזב את ביתו באופן זמני בלבד, אינו דומה לענייננו שכן שם דובר במגורי החייב בדירות שכורות שונות במשך 7 שנים, ואילו בענייננו, מדובר במעבר בן שנה בלבד לדירת אביה של החייבת, תוך שלא ניתן לאמור כי מגורים בדירת חדר אחד בלבד יחד עם אבי החייבת ובתם של החייבים, מהווה מקום מגורים סביר לאורך זמן.

14. זאת ועוד, בהקשר של סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, אשר נוסחו כמעט זהה לנוסחו של סעיף 86א לפקודה, נפסק כי ויתור על הגנת סעיף זה על-פי סעיף 38(ג) במסגרת מימוש משכנתה או מימוש משכון, צריכה להיות מפורשת וברורה, וזאת בהתאם לתכליתו הברורה של הסעיף להגן על קורת הגג של החייב:

'סבורני כי לשונו של סעיף 38(ג) סיפא, פשוטה כמשמעה מחייבת את המסקנה שיש לפרש את המילים 'פורש בשטר המשכנתה' וגו' פירוש דווקני... מתוך סעיפים אלה משתמעת בבירור הכוונה שאדם שדירת המגורים שלו נמכרה מחמת דחקו לא יושלך לרחוב ולא יישאר ללא קורת גג מעל לראשו. כאן משתקף גם העיקרון עתיק היומין של המשפט העברי המכיר בזכותו של הנושה לגבות את החוב בדרכי כפיה, אך נזהר שלא "למחוץ" את החייב (כמו, לדוגמה, בפסוק:

'אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. כי הוא כסותה לבדה, היא שמלתו לעורו במה ישכב...'
(שמות כ"ב, כ"ה-כ"ו)

בידי הנושה ניתן, אמנם, הכוח למכור את דירת החייב ולפנותו ממנה, גם בלי להעמיד לרשותו סידור חלוף; אולם זהו היוצא מן הכלל, חריג שמותר להשתמש בו רק ביד קמוצה, בזהירות ובדקדקנות. לפיכך יש לפרש את סעיף 38(ג), סיפא, בדרך שתגשים את מכלול מטרותיו של סעיף 38, תוך איזון נאות בין המטרות.'
(רע"א 1132/94 פי.אף.איי אסטבלישמנט נ' יונה רוזנר ואח', פ"ד מט(5), 215, 219-218)

כך המצב כאשר הויתור על הגנת בית המגורים נעשה במסגרת ויתור מפורש בהסכם ללקיחת הלוואה לצורך רכישת בית המגורים; על אחת כמה וכמה, במקרה בו לא היה כל ויתור מפורש מצד החייבים לדיור חלוף.

15. בשים-לב לכל האמור לעיל, מסקנתי היא כי נוכח תכליתו של סעיף 86א לפקודה, יש להחיל את הוראותיו על המקרה דנן, ובהתאם יש לקבוע כי החייבים זכאים לדיור חלוף.

סידור חלוף

16. החייבים מבקשים לאשר להם סך 50,000 דולר כדיור חלוף, סכום עלות דירת 2.5 חדרים באחד הרחובות הפחות טובים של קריית אתא (פרוטוקול הדיון מיום 28.11.05).

הנאמן, לעומת זאת, טען כי גם לו זכאים היו החייבים לדיור חלוף, מדובר בסכומים נמוכים, לכל היותר דמי שכירות למשך שנה בגובה של כ- 1,500 דולר.

17. סעיף 86א לעיל מעניק לבית-המשפט שיקול-דעת בקביעת סידור חלוף:

'(ב) בית-המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.'

בפסק-דין "נגולה" מתייחסת השופטת שטרסברג-כהן למספר קריטריונים לקביעת מדור חלוף:

'...ניתן למנות מספר קריטריונים לעניין הסידור החלוף. אין זו רשימה סגורה ומחייבת אלא רשימה גמישה ומנחה: יש לבדוק אפשרות להגיע לסילוק החוב בדרך פחות דרסטית ממכירת בית המגורים של החייב, את יכולת המשפחה להשיג קורת גג לאחר שדירתה תימכר; את מקורות הכנסתה ואת הרכוש והאמצעים העומדים לרשותה; את יכולתה להיעזר במקורות מימון חיצוניים לרכישת דירה אחרת; את גודל המשפחה ואת צרכיה ההווים והעתידיים; את הנסיבות האישיות המיוחדות של החייבים; את היחס בין גודל החוב שאמור להגבות מדמי מכירת הדירה לעומת גובה הפיצויים או עלות הסידור החלוף שהחייב צריך לדאוג לו, את היחס בין סכום החוב שייגבה מתמורת הדירה לבין סכום העודף עד מלוא מחירה שיישאר בידי החייב לרכישת סידור חלוף. יש לתת את הדעת לכך שהסידור החלוף אינו חייב להינתן בדירה ב-"עין" ואין הוא חייב להיות תואם את הדיור המוחלף על ידו, לא בגודלו, לא ברמתו ולא בטיב הזכות הנרכשת. האיזון בין שיקולים אלה ואחרים, כולם או חלקם, לבין זכותו של הנושה לגבות את חובו יקדמנו לקראת התוצאה הראויה בכל מקרה ומקרה.'
(רע"א 7700/95 נגולה שחר ואח' נ' חזן, פ"ד נ(1), 338, 344-343)

השופט טירקל סבר בפרשת נגולה כי כאשר קיימת לחייב דירה בבעלותו, אזי הסידור חלוף צריך להבטיח מגורים למשך תקופה מקבילה, דהיינו למשך כל ימי חיי החייב:

'לדעתי על "הסידור החלוף" להבטיח לחייב - בין 'בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת', כלשון סעיף 38(ב) לחוק - מקום מגורים שיהיה חלופה הולמת לבית המגורים המוצא למכירה גם מבחינת משך התקופה שהחייב יוכל להתגורר בדירה החלופית. לשון אחרת, אם מתגורר הוא, לדוגמה, בדירה שבבעלותו, שמטבע הדברים זכאי הוא להתגורר בה כל ימיו, יהיה זכאי לסידור חלוף שיבטיח לו מגורים לכל ימיו.' (נגולה הנ"ל, בעמ' 344)

כן ראה בעניין זה:

'אף שהנתבעת מס' 1 ברת-רשות בלבד במשק הנדון, לכאורה זכאית הייתה להמשיך ולהתגורר במקום ללא הגבלת זמן. לכן על-פי העקרונות שהותוו לעיל יש להבטיח לה סידור חילופי לאורך שנים רבות.

בנסיבות אלה, ראוי שהסעד המתבקש בתובענה הנדונה יהיה מותנה בהבטחת מקום מגורים סביר לנתבעת מס' 1. הכונ"ר העריך שווי מגורים אלה בסך השווה ל- $50,000 - שוויה של דירה בת שני חדרים בקריית גת. נראה כי מדובר בסידור חלוף צנוע למדי.' (ת"א (ב"ש) 2334/96 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' שממה פרידה ואח', תק-מח 2001(3), 65551, 65552 (2001))

18. ככלל, מקובלת עלי הגישה לפיה נוכח תכליתו הסוציאלית של הוראת סעיף 86א, יש להבטיח לחייב מקום מגורים ראוי לתקופה ארוכה. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך עריכת איזון ראוי בין זכויות הנושים מחד, לבין הגשמת תכלית החוק ודאגה לרווחת החייב, מאידך.

19. בענייננו, החייבים נהגו בתום-לב ביצירת החובות, כמו גם במהלך הליכי פשיטת הרגל, ואף את המעבר לדירת חדר במטרה להקטין חובותיהם, יש לזקוף לזכותם.

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים ובין היתר את גובה השתכרותם של החייבים; גילם; היכולת להיעזר במקורות מימון חיצוניים; צרכי המשפחה והאיזון הראוי בין שיקולים אלה לבין זכויות הנושים לגבות את חובם, שוכנעתי כי יש לאשר לחייבים דיור חלוף בסכום של 50,000 דולר.

סכום זה הינו סכום צנוע למדי לצורך הבטחת מגורים, ומבטא את האיזון הראוי בין זכות היסוד של החייבים לקורת גג ובין זכותם של הנושים להיפרע מהחייב."

ב- רע"א 1159/01 {ניסים דג'לדטי ו- 2 אח' נ' הנאמן בפש"ר, פ"ד נז(1), 721} נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"5. עם זאת, יש לקבל את טענתם של פושטי הרגל בדבר תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

אכן, לאחרונה מסתמנת מגמה של צמצום תחולתו של חוק הגנת הדייר בכללו וסעיף 33 בפרט. ראו ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5), 111; וכן מרים בן-פורת, הגנת החוק על קורת גגו של בעל נכס (ספר יצחק כהן, התשמ"ט), 336. ואולם, לא ניתן לקבל את טענת הנאמן כי החוק אינו חל על פושטי הרגל בענייננו.

הנאמן, כאמור, טען כי פושטי הרגל ויתרו על תחולת סעיף 33 לחוק בסעיף 14(א) לשטר המשכנתה, הקובע כי:

'במקרה של הוצאה לפועל של שטר משכנתה זה, לא יהיו הממשכן ו/או כל אדם הבא במקומו או מכוחו של הממשכן... מוגנים מכוח חוקי הגנת הדייר, לרבות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972.'

אלא שסעיף זה קובע כי חוקי הגנת הדייר לא יחולו במקרה של הוצאה לפועל של שטר המשכנתה. והרי במקרה שלפנינו הודיע הבנק, כי אין בכוונתו לפעול למימוש המשכנתה. בנסיבות אלה, סעיף 14(א) לשטר המשכנתה לא חל, וויתורם של פושטי הרגל על ההגנה שהקנה להם חוק הגנת הדייר לא נכנס לתוקף.

זאת ועוד - והוא העיקר בעיניי - ויתורם של פושטי הרגל על תחולת חוקי הגנת הדייר נקבע בשטר המשכנתה, עליו הסכימו פושטי הרגל והבנק נותן המשכנתה. ואכן, ויתור זה תקף, בתנאים הקבועים בסעיף 14(א) לשטר המשכנתה, אך ורק במישור היחסים שבין פושטי הרגל והבנק. אין הוא תקף כלפי צדדים שלישיים, ובכללם הנאמן, אלא-אם-כן הוסמך הנאמן לממש את המשכנתה בשם הבנק.

אשר-על-כן, יש לקבל את ערעורם של פושטי הרגל לעניין תחולת חוק הגנת הדייר.

משקבעתי זאת, אין צורך להידרש לטענות פושטי הרגל בדבר זכאותם לדיור חלוף."

ב- בש"א (חי') 2724/01 {כהן ליליאן נ' בנק טפחות לישראל, תק-מח 2001(1), 12789 (2001)} נדונה בקשה לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל לפיה מתבקש בית-המשפט להורות כי המבקשים זכאים לסידור חלוף. המבקשים טוענים בבקשתם כי הם מתגוררים בבית נשוא הבקשה עם 5 ילדיהם ואשר סמוכים על שולחנם.

בדחותו את טענת המבקשים קובע כב' השופט עודד גרשון:

"א. לאחר עיון בטענות באי-כוח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את בקשתם של המבקשים למתן דיור חלוף.

ב. בקשתם של החייבים נסמכת על סעיף 86א לפקודה. סעיף זה קובע לאמור:

'(א) היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן-זוגו או לבני משפחתו הגרים עימו, רשאי בית-המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת-דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן-זוגו ולבני משפחתו הגרים עימו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

(ב) בית-המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.

(ג) הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה.'

ג. סבורני כי סעיף 86א לפקודה כלל אינו חל על ענייננו. זאת, הואיל והסעיף עוסק במקרקעין המשמשים למגורים הכלולים בנכסי פושט הרגל. ברם, בענייננו, וכל עוד רובצת המשכנתה על הבית, אין הוא כלול בנכסי המבקשים פושטי הרגל. זאת, משום שהבנק, שלטובתו נרשמה המשכנתה, הינו נושה מובטח הזכאי להיפרע מן הבית לפני כל יתר נושיהם של המבקשים.

ד. סעיף 20(א) לפקודה קובע כי משניתן צו כינוס:

'לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה...'

סעיף 20(ב) לפקודה קובע כי:

'הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מכוחו של נושה מובטח לממש את ערובתו או לעשות בה בדרך אחרת.'

סעיף 22 לפקודה עוסק בעיכוב הליכים, וסעיף 22(ד) לפקודה קובע כי:

'על-אף האמור בסעיף זה -

(1) ...

(2) לא יעכב בית-המשפט בעל משכנתה או נושה מובטח אחר בהפעלת תרופותיהם המשפטיות לעניין ערובה שברשותם.'

לאור הוראת הסעיפים 20(ב) ו- 22(ד)(2) לפקודה הרי שאין בכוחו של צו הכינוס לעכב את הליכי מימוש המשכנתה הננקטים על-ידי הבנק - הנושה המובטח.

משמעות ההוראה שבסעיף 20(ב) לפקודה היא כי נכס ששועבד לטובת נושה מובטח באמצעות משכנתה אינו נכלל בנכסי פושט הרגל המוקנים לנאמן על פשיטת הרגל:

השוו לדברי כב' השופטים ד"ר שלמה לוין וד"ר אשר גרוניס בספרם, פשיטת רגל (מהדורה שניה, התשס"א-2000), 261.

ה. סעיף 91 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הכלול בפרק ז' לחוק, קובע כי:

'בכפוף להוראות פרק זה יחולו על משכנתה הוראות חוק המשכון, התשכ"ז-1967...'

בעמ' 14 לספרו חוק המשכון, תשכ"ז-1967 (במסגרת "פירוש לחוקי החוזים", בעריכת ג' טדסקי, התשל"ה-1974), כתב פרופ' י' ויסמן כי:

'מטרה נוספת למשכון, לבד מהיכולת להיפרע מהנכס ממושכן, והיא - קיצור וייעול הליכי ההוצאה לפועל כנגד החייב. המשכון מאפשר לנושה לדלג על השלב של הפניה לבית-המשפט כדי לקבל פסק-דין נגד החייב, בהעניקו לנושה גישה ישירה למשרד ההוצאה לפועל...'

ובהמשך דבריו, שם, כתב פרופ' ויסמן כי תפקידו העיקרי של המשכון אינו אלא בעדיפות המוענקת על ידו למקבל המשכון על פני נושים אחרים של החייב בכל הנוגע לזכות להיפרע מתוך הנכס הממושכן. עדיפות זו נובעת מהיות המשכון בגדר "שעבוד נכס", היינו, זכות קניין, הפועלת כלפי הנכס הממושכן גופו ולא רק כלפי אדם מסויים.

'באין חיקוק נוגד, סיווג הזכויות בין זכויות חפצא וזכויות גברא, הנמנה עם יסודות המשפט, מחייב את המסקנה כי תביעת חוב אינה בת גביה מנכס המשועבד לאחר.'

דבריו אלה של פרופ' ויסמן משתלבים היטב עם הוראות הסעיפים 20(ב) ו- 22(ד)(2) לפקודה, ועם המשמעות הנובעת מהם, כאמור לעיל.

ו. הואיל ועל הבית רובצת משכנתה וכל עוד היא קיימת אין הבית נכלל בגדר נכסי פושט הרגל המוקנים לנאמן, ממילא אין סעיף 86א לפקודה חל על ענייננו והמבקשים אינם זכאים, מכוח פקודת פשיטת הרגל, לקבלת הסעד של סידור חלוף.

ממילא, על-כן, אין המבקשים זכאים לעיכוב מימושה של המשכנתה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, מכוח סעיף 86א לפקודה.

ז. העובדה שהמבקשים אינם זכאים לסידור חלוף בהתאם לסעיף 86א לפקודה, אין פירושה כי הם לא זכאים לטיפול בשאלת הדיור החלוף בכלל. אלא שבעניין זה ידון ראש ההוצאה לפועל מכוח הסמכויות המוקנות לו במסגרת הליכי מימוש המשכנתה.

בנסיבות העניין, על-כן, תמוצה זכותם החוקתית של המבקשים לקורת גג במסגרת ההליכים המתנהלים בפני ראש ההוצאה לפועל.

למותר לציין, כי חזקה על ראש ההוצאה לפועל, במסגרת ההליכים למימוש המשכנתה, כי יפקח וישגיח שיתקבל ממכירת הבית המחיר המירבי. כך ישמרו זכויותיהם של המבקשים מחד, וזכויותיהם של יתר הנושים (הלא מובטחים), מאידך.

ח. בא-כוח המבקשים הפנה לפסק-הדין שניתן בפרשת פרמינגר.

אלא מאי? שפסק-הדין הנ"ל דן והכריע בסוגיית זכויותיו של פושט הרגל שבית המגורים שלו עומד למכירה במסגרת פשיטת הרגל (ראו את סעיף 1 לפסק-הדין). ממילא, על-כן אין ההלכה שנפסקה שם חלה על ענייננו שהרי בעניינו מכירת הבית נעשית אגב מימוש המשכנתה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

5. אחרית דבר

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה למתן דיור חלוף (בש"א 2725/01)."

מיטלטלין שהיו בחזקת החייב ערב הכרזתו כפושט רגל יהיו שייכים לנאמן

ב- ע"א 5789/04 {המשביר הישן בע"מ, גאלרי - רשת בתי-אופנה בע"מ נ' לוגיסטיקר בע"מ ואח', תק-על 2007(2), 3957 (2007)} נפסק מפי כב' השופט א' רובינשטיין:

"בענייני מיטלטלין, התעצם משקל ההחזקה בקביעת מעמדו המשפטי של הנכס - לעיתים אף על פני הבעלות בו (ש' לרנר "העברת בעלות במכר מיטלטלין" מחקרי משפט (התשמ"ז), 104). ההנחה היא כי נושים לא יסתמכו במובן המשפטי - ולא יסמכו במובן המעשי - על בעלות של החייב בנכס נד, אלא אם הוא בהחזקתו. כך קובע סעיף 5 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, לגבי מיטלטלין שמושכנו, כי כוחו של המשכון יהא יפה אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם, ובלבד שהנושה פעל בתום-לב, והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם. כך מורה סעיף 85 לפקודת פשיטת הרגל, כי במסת הנכסים של פושט הרגל ייכללו גם מיטלטלין שאינם בבעלותו, אך היו בתחילת פשיטת הרגל בהחזקתו או בשליטתו לצרכי משלח-ידו, ובלבד שהוחזקו על ידיו בהסכמת בעליהם, ובנסיבות שעשו את פושט הרגל ידוע כבעל המיטלטלין. עניין זה יסודו בניסיון החיים, באותו כלל עממי נודע ש-'טובה ציפור ביד משתיים על העץ'. אך פומביות אינה חזות הכול, ובהתנגשות בינה לבין שיקולים מתחרים, אפשר שתיסוג (ראו רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' גוילי, פ"ד נז(4), 385, 409-408; דויטש, כרך א', 150-142)..."

קיצבת זיקנה המשולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי

סעיף 135 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, קובע:

"135. איסור להעביר זכות לגימלה

(א) זכות לגימלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגימלה לפי פסק-דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך."

סעיף 138 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, קובע:

"138. פושט רגל

זכותו של אדם לגימלה לא תוקנה לכונס הנכסים הרשמי או לנאמן בהליכים לפי פקודת פשיטת הרגל."

ב- בג"צ 291/86 {שמעון בן יעקב נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מא(1), 449 (1987)} קבע כב' השופט א' וינוגרד:

"מסעיף 135(א) אנו יודעים שהזכות אינה ניתנת להעברה או לעיקול מלבד לתשלום מזונות מהזכאי. מכאן שיעודה של הגימלה לשמש בראש ובראשונה לצורכי מחייתו של הזכאי. ייעוד זה משתמע גם מסעיף 135(ב)."

ב- ע"א 255/74 {המוסד לביטוח לאומי נ' נורה אלמוהר ואח', פ"ד כט(1), 11, 14 (1974)} קבע כב' השופט צ' ברנזון:

"במקרה דנן, מטרת החוק ברורה וגלויה. המטרה היא להבטיח אמצעי קיום מתאימים למבוטחים, לתלויים בהם ולשאיריהם, כל אימת שהכנסותיהם פוחתות או נעלמות לחלוטין מאת הסיבות שהחוק דן בהן."

על-כן, רואים אנו כי כל מטרתה של קיצבת הזיקנה היא להבטיח אמצעי מחייה לזכאי/חייב בכבוד תוך שהחוק מורה מפורשות כי הקיצבה שייכת לזכאי/חייב וכי אין "לגעת" בקיצבה זו.