הנאמן כבעל דין

סעיף 144 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980, קובע כדלקמן:

"144. השם הרשמי (72)

השם הרשמי של נאמן בפשיטת רגל יהיה 'הנאמן על נכסי פלוני, פושט רגל (בציון שמו)', ובשם זה יכול הנאמן, בישראל או במקום אחר, להחזיק נכסים מכל סוג, לעשות חוזים, לתבוע ולהיתבע, להתקשר בהתחייבויות שייחובו בהן הוא והבאים אחריו בכהונה, ולעשות כל מעשה הדרוש או המועיל במילוי תפקידו."

כלומר, סעיף 144 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי הנאמן "יציג" עצמו, בכל פניה, בעניינו של פושט הרגל כ- "נאמן על נכסי פלוני, פושט רגל", תוך ציון שמו של פושט הרגל. כמו-כן, הסעיף הנ"ל, מסמיך את הנאמן לעשות פעולות משפטיות שונות בשמו של פושט הרגל לרבות לתבוע ולהיתבע.

ב- בר"ע 85/75 {מקור חקלאי בע"מ נ' אברהם אבייה, פ"ד כט(2), 223 (1975)} קבע בית-המשפט כי אי-דיוק בתיאור הנאמן, כאמור בסעיף 144 לפקודת פשיטת הרגל, איננו עילה לביטול תובענה או ערעור, שכן, פגם כאמור ניתן לתיקון על-ידי בעל הדין.

בכל הליך פשיטת הרגל, הנאמן הינו צד לבקשות כגון: בקשת הפטר מטעם החייב, בקשה לביטול צו כינוס ובקשות שונות המוגשות במהלך הליך פשיטת הרגל.

ב- ע"א 45/50 {אברהם סלומון נ' פסח קצין, פ"ד ה(2), 1665 וראה גם ע"א 5000/92 יהושע בן ציון נ' אוריאל גורני ואח', פ"ד מח(1), 830 (1994)} נקבע כי זכותו של נאמן הינה זכות ייחודית, הנתונה לנאמן עצמו. משכך, סמכותו של הנאמן להודיע על חזרה מן הערעור {ראה ע"א 7215/00 בנייני קסטנברג בע"מ נ' עורך-דין נ' אשכול כונס נכסים, תק-על 2001(2), 282 (2001)}.

ב- ע"א 4415/00 {אהרון פרץ נ' אהרון פרץ ובניו (1997) ובניו, תק-על 2000(4), 423 (2000)} קבעה כב' הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ כי מרגע מינוי הנאמן - אין החייב צד בהליך פשיטת הרגל וכדבריה:

"מרגע מינויו של הנאמן, הכלל הוא כי פושט הרגל לא יכול להיות צד לכל העניינים הקשורים לקופת הנאמנות. בית-המשפט קבע כי: 'הכלל הוא שפושט הרגל איננו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים בחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה, וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו. הנאמן הוא המופקד על שמירת עניינים של הכל. מתן היתר לפושט הרגל לנהל בעצמו, ובאמצעות עורך-דין מטעמו, התדיינות משפטית, הנוגעת למקצת מחובותיו, עשויה לגרוע בסופו של יום מקופת פשיטת הרגל, מקום בו אין בידי פושט הרגל מקורות בלתי-תלויים למימון הוצאות ההליך המשפטי (רע"א 7945/99 עורך-דין גד שילר הנאמן על נכסי הפש"ר נ' אלון לוין בפשיטת רגל ואח', תק-על 2000(2), 994 (2000), וראו גם ע"א 5000/96 בן ציון נ' גורני, פ"ד מח(1) 830, 836)."

ב- ע"א 5000/92 {בן ציון נ' גורני, פ"ד מח(1), 830, 836 (1994)} קבע בית-המשפט כי פושט הרגל לא ייחשב כבעל עניין בהליכים "הנוגעים בחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה" שכן, זכות העמידה לתבוע ולהיתבע במקרה כגון זה, יוחדה כל כולה לנאמן.

ב- פש"ר (ת"א-יפו) 1748/02 {רואה-חשבון א' להב בתפקידו כמנהל מיוחד ונאמן לחברת נ' רשות לניירות ערך ואח', תק-מח 2003(1), 37030 (2003)} קבעה כב' השופטת ו' אלשייך כי בסמכותו של הנאמן לוותר על חיסיון עורך-דין-לקוח בשם החייב, וכדבריה:

"5. הסוגיה שבפניי, סוגיית סמכותו וזכותו של נאמן בהקפאת הליכים לוותר על חיסיון עורך-דין-לקוח המוקנה לחברה, מורכבת לכאורה משני אלו:

א. שאלת מיהות בעל הזכות לוותר על החיסיון בשם החברה, באופן מלא וחלקי: האם בנאמן עסקינן, או שמא נותרה סמכות זו בידי הדירקטוריון? ואם בסמכות של הנאמן עסקינן, אלו שיקולים עליו לשקול?

ב. שאלות הכרוכות בהליך המשפטי הכרוך בהסרת חיסיון עורך-דין- לקוח; מן המפורסמות הוא, כי הליכים כגון אלו נעשים, בדרך-כלל, במסגרת ההליך הפלילי. מן הראוי לדון ולהחליט, האם משתנה מצב זה בשל עובדת כניסת החברה להקפאת הליכים, ומאפשר לרשות לניירות ערך, כטענתה, לנקוט תחת זאת ב- "הליך מקדים" של בקשה למתן הוראות.

6. גלוי וידוע הוא כי הליך תפיסה ועיון במסמכים עליהם חל חיסיון, איננו הליך אשר תואם, במובהק, דיון במסגרת בקשה למתן הוראות. לא פעם, עסקינן אף בהליך שהינו פלילי במהותו. סמכותה ומיומנותה של הערכאה הפלילית, במקרים אלו היא להחליט האם להסיר את החיסיון, ובאיזו מידה. האם ליתן לתביעה עיון בכל המסמכים, או אך בחלקם, ובאלו תנאים. אי-לכך, החלטה מקדימה של בית-המשפט זה כבית-משפט של הקפאת הליכים, הינה בבחינת Pre-Ruling שלא כדין; אין לבית-משפט זה כלים מתאימים כדי לדון במחלוקות הנובעות מהליך פלילי מקדמי כעין זה, ואין הוא מתאים להידון לפי סדרי הדין החלים בבית-משפט זה, ובמיוחד במסגרת הליך השייך לתחום האזרחי. בוודאי יותר מאשר לתחום הפלילי.

אכן, כדברי הרשות לניירות ערך, אף אם הייתה נוקטת בדרך חלופית של תפיסת המסמכים, הרי לא היה מתייתר דיון בשאלה זו בערכאות - אולם דיון זה היה נעשה בפני הערכאה המוסמכת והמתאימה לדון בכך, והיא הערכאה הפלילית, שם ניתן היה לדון כיאות בגורלו של כל מסמך ומסמך שנתפס. אם אכן הייתה כוונת הרשות לניירות ערך, שאקבע באופן מקדמי, כי היא רשאית לתפוס ולעיין בכל המסמכים בהם חפצה, הרי שבכך ניסתה לעשות "קיצור דרך" שלא כדין, ולכך לא אוכל ליתן את ידי.

7. אלא מאי? הליך זה של התדיינות על תפיסה ועיון לא בא לעולם אלא כאשר בעל החיסיון מתנגד להסרתו, או כאשר הוא מתנה את הסרתו בתנאים שאינם מקובלים על התביעה. טול מקרה של נאשם בפלילים אשר אינו עומד על חיסיון עורך-דין-לקוח, אלא מוכן ליתן לתביעה לעיין בכל מסמך שתחפוץ. במקרה כגון זה, לא יפתח הליך התפיסה והעיון כלל ועיקר. יוצא, כי ההליך בו מתבקשת הכרעתי איננו הליך תפיסה ועיון במסמכים, ואין בו כל קביעה, או ניסיון לקבוע עמדה בשאלת זכותה של הרשות לתפוס ולעיין במסמך כלשהו בלא הסכמת בעליו. כל מהות ההליך אשר בפניי הינו הליך מקדמי, אשר תפקידו להכריע את זהות, או אם תרצה, מיהות בעל החיסיון. לשון אחר, הליך זה נועד לקבוע אם נאמן בהקפאת הליכים הינו האדם אשר זכותו להסכים להסרת החיסיון וליתן לרשות לניירות ערך יכולת ואפשרות לעיין בכל המסמכים המבוקשים על ידה או חלקם.

אם יקבע על-ידי כי הנאמן (להבדיל מחברי הדירקטוריון לשעבר) הוא "החברה", הרי שכל שיוצא מכך הוא כי הכדור חוזר לידיו, ושיקול-הדעת נתון לו: יסכים, הרי שאותו הליך פלילי של תפיסה ועיון לא יבוא לעולם כלל ועיקר, ואי-לכך לא תידרש ערכאה שיפוטית כלשהי להכריע בו. יסרב או יסכים בתנאים שאינם מקובלים על הרשות לניירות ערך, אזי תידרש הרשות, כמוה כתובע פלילי רגיל, לנקוט בהליך הרגיל לעניין זה בפני הערכאה הפלילית המוסמכת. כך או כך, עצם ההליך של תפיסה ועיון, על דקויותיו וסדרי הדין המיוחדים לו, לא ידון בבית-משפט של חדלות פירעון, באשר אין הוא מתאים כלל ועיקר להידון בו, קל וחומר שלא במסגרת בקשה אזרחית למתן הוראות.

האם חיסיון עורך-דין-לקוח של החברה מוקנה לנאמן בהקפאת הליכים?

8. ישותה המשפטית של חברה, איננה אלא קונסטרוקציה משפטית, אשר באה לשרת מטרות כלכליות ומשפטיות. אין עסקינן באדם לכל דבר ועניין, המסוגל לשקול בעצמו האם לעמוד או לוותר על זכות המוקנית לו על-פי חוק.

כל עוד בחברה סולבנטית עסקינן, הרי ש-"שיקול-דעתה" של הישות המשפטית נשלט על-ידי בעלי השליטה בחברה, הפועלים בה לפי צרכיהם, שיקול-דעתם והאינטרסים שלהם, וזאת בכפוף לכל דין.

מצב זה משתנה, כאשר קורסים עסקיה של החברה והיא נקלעת להליכי חדלות פירעון. חלק ממשמעותו האינהרנטית של הליך הפירוק, הינו הפקעת השליטה בישות חדלת הפירעון מבעלי השליטה המקוריים, והעברתו לאורגן הממונה בידי בית-המשפט של חדלות פירעון. זאת, בניגוד להליכי כינוס נכסים, אשר מן הבחינה הפורמאלית אינם חורגים מהיחסים הרגילים בין נושה בעל בטוחה לחייב. ההבדל בין פירוק לכינוס, אם כך, הינו בעיקר ההבדל בין הליך קולקטיבי, לבין הליך דו-צדדי. כפועל יוצא מכך, הרי בעוד שכינוס נכסים משאיר את הישות המשפטית, לכאורה, ברשות בעליה הקודמים, הרי שפירוק יורד לעצם הישות המשפטית ולוכד את כל כולה ברשתו.

מעבר לדרוש יוער; בחיי המעשה, תוצאתם של הליכי כינוס הינה דומה מאוד, לא פעם, לזו של הליכי פירוק, באשר כל שנותר מחוץ לסמכותו של הכונס הינה ישות ערטילאית, חסרת פעילות ונכסים (להרחבה בעניין זה, ראה פש"ר 1378/00, בש"א 17986/01 טיטן-בנץ בע"מ נ' ארליך).

9. מהו, אם כן, הדין החל בהקפאת הליכים? עסקינן בהליך שמטרתו שיקום החברה, המתאפיין ביסודות קולקטיביים הדומים מאוד לפירוק. בדרך-כלל, כרוכה הקפאת ההליכים מעצם טיבה בהפקעת השליטה מידי בעלי השליטה, כאשר הנאמן או המנהל המיוחד באים בנעליהם לכל דבר ועניין, מניהול עסקי החברה, וכלה בייצוג החברה בערכאות, מקום שהדבר נדרש.

מצב זה, בו איבד דירקטוריון החברה כל תוכן וסמכות, הינו עובדה המזדקרת לעין באופן בולט במיוחד בנסיבות המקרה דנן, בו התפורר הדירקטוריון למעשה ומרבית חבריו התפטרו עוד ערב הכניסה להקפאת הליכים. עמדה המקנה את הויתור על החיסיון בידי דירקטוריון מסוג זה, שקולה לעמדה אשר מונעת ויתור עליו כלל ועיקר. מאז תחילתה של הקפאת ההליכים, שימש המנהל המיוחד כאחראי האחד והיחיד על כל עסקי החברה, לכל גווניהם השונים.

זאת ואף זאת; עובדה זו של דמיון בין הקפאת הליכים לפירוק, חזרה ונשנתה גם בשורה של פסקי-דין העוסקים בהקפאות הליכים; אצטט מפסק-דינו של בית-המשפט העליון, מיום 17.10.02, ב- ע"א 3911/01 כספי נ' נס, תק-על 2002(3), 2721 (2002), שם נקבע, בין היתר, מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן, כדלקמן:

'טענת המערערות, לפיה לא היה הנאמן מוסמך לבטל את הסכם המכר מחמת העדפת מרמה, היא חסרת בסיס. סמכויות הנאמן בשיקום חברה אינן מוגדרות במפורש בחוק; זהו אחד מן החסרים הרבים שבהסדר החקוק של דין שיקום החברות. כפי שהמפרק זקוק לסמכויות רחבות על-מנת להגשים את מטרת הפירוק - מימוש נכסי החברה וחלוקתם בין המחזיקים בזכויות כנגד החברה - כך זקוק הנאמן לסמכויות רחבות, על-מנת להגשים את מטרת השיקום - השגת הסדר נושים, שיזרים לחברה "חמצן פיננסי" ויוליך להבראתה, לטובת נושיה, עובדיה, בעלי מניותיה וציבורים נוספים. לפיכך, נלך, גם בסוגיית סמכויות הנאמן, אחרי הפרקטיקה המשפטית והשיפוטית, המשלימה את החסרים שבדיני שיקום החברה מתוך דיני הפירוק, ונקבע כי בידי הנאמן אותן הסמכויות המוקנות, בדיני הפירוק, למפרק. סמכויות אלה, המפורטות בסעיף 307 לפקודת החברות, הן סמכויות רחבות ביותר.'

אף לי נזדמן לי לדון בסוגיה זו ובהחלטה שניתנה על ידי, טרם ניתן פסק-הדין דלעיל בבית-המשפט העליון, הערתי ב- פש"ר 1448/02 רונדופלסט נ' אמרפורד:

'דומה, כי יש רגליים לסברה כי הקפאת הליכים דומה יותר להליך של פירוק; בניגוד לכינוס, אשר הינו הליך שפותח נושה אחד, הוא הנושה המובטח, הרי הקפאת הליכים הינה הליך קולקטיבי במובהק, המערב את כל נושי החברה ודורש את השתתפותם הפעילה, ובסופו של דבר את הסכמת רובם המכריע להסדר נושים שיחל את הליך הבראת החברה. הנאמן בהקפאת הליכים, בדומה למפרק פועל בשם החברה ותופס את ישותה. הוא אינו משמש כבעל תפקיד מטעם נושה פלוני, אלא פועל למען כלל ציבור הנושים, ובעיקר למען הנושים הבלתי- מובטחים, אשר עשויים להיפגע במיוחד מהליך של פירוק.

לא זאת, אלא אף זאת; בהקפאת הליכים, להבדיל מפירוק, קיים גם השיקול הנכבד של ניסיון להבריא את החברה, וזאת על-ידי הסדרי נושים.'

כמו-כן עסקתי בסוגיה זו גם ב- פש"ר 1802/02, בש"א 16127/02 חיון נ' מכבי הכוח רמת-גן, תק-מח 2002(4), 571 (2002) (החלטתי זו ניתנה לאחר שניתן פסק-הדין דלעיל של בית-המשפט העליון). באותו עניין, נדונה האפשרות של החלת סעיף 355 לפקודת החברות, המאפשר ביטול העדפות מרמה שנעשו שלושה חודשים עובר לפירוק, בשינויים המחוייבים, אף על הקפאת הליכים. בעניין זה הוספתי והערתי כהאי לישנא:

'שני ההליכים באים לעולם, כאשר החברה מגיעה לחדלות פירעון או עומדת על סיפה, והיא נתונה בסכנה להליך התפוררות, או מצויה כבר בעיצומו. הקפאת הליכים, אף כי סיומה אינו צופה חיסול של החברה אלא מכירתה למשקיע, מהווה במידה רבה "סיומו של פרק" בחיי החברה (ובדרך-כלל, אף הפקעה סופית של החברה מידי בעלי השליטה הקודמים, באשר החברה מועברת לבעלות חדשה לאחר הסדר הנושים). החברה נמכרת בדרך-כלל כשהיא נקיה מחובות ומתביעות עבר, בעוד כל מסת התביעות של הנושים מועברת אל התקבול פרי המכירה. זאת ועוד; כפי שעסקינן בהליך קולקטיבי, המפקיד את כל ישותה של החברה ביד נאמן, מרכז את כל ההליכים תחת קורת גג אחת ומונע פעולות עצמאיות של הנושים, כך מתועלים הנושים לדרך פירעון אחת, והיא הגשת הוכחות חוב לנאמן בפרק זמן קצוב, כאשר נושה המאחר אותו נחסם כליל, בדרך-כלל, מנקיטת הליך כלשהו לפירעון חובו.

יוצא, כי פירוק והקפאת הליכים דומים זה לזה לא רק מבחינת בעלי השליטה, אשר שליטתם מופקעת והישות המשפטית מועברת מידיהם כליל לידי הנאמן, אלא אף מבחינת הנושים, אשר נכפפים להליך הקולקטיבי ולמסגרת הזמן הנוקשה שהוא מציב להם, ובסופו של דבר, "מאבדים את אחיזתם" בחברה, אשר מועברת לידי הרוכש במסגרת ההסדר כשהיא נקיה מתביעות וחובות עבר.'

10. עולה מכאן, כי עמדתה של ועדת האתיקה, אשר קבעה, כמעט בלא לנמק, כי נאמן בהקפאת הליכים דומה לכונס נכסים דווקא, עומדת בניגוד להלכה שנקבעה בבית-המשפט העליון.

מכאן עולה, כי עצם מינוי נאמן, בדומה למינוי מפרק, מפקיע בדרך-כלל מאליו את השליטה מידי הדירקטוריון, זאת אלא אם נאמר אחרת בכתב המינוי, וזאת במפורש או במשתמע (כך, למשל, כאשר מובהר בצו המינוי כי הנאמן חולש רק על חלק ספציפי מנכסי החברה, או ממונה לשם פעולות מוגבלות). בדרך-כלל, כאשר עסקינן בצו מינוי מפורט ורחב יריעה של נאמן, אשר ברור מלשונו ומהותו כי יועד להקנות לנאמן את כל סמכויות הניהול של החברה, הרי העובדה כי סמכות פלונית הושמטה מכתב המינוי אין בה בכדי לרמז כי לא ניתנה בידיו, נהפוך הוא; חיי המעשה מלמדים, כי דירקטוריון של חברה מבצע במהלך חיי החברה אינספור פעולות כלכליות ומשפטיות שונות ומגוונות. דרישה פורמליסטית על הסמכת נאמן במפורש בכתב המינוי, לבצע כל אחת ואחת מהן, הינה מכבידה ומיותרת. זאת בניגוד למצב בו הנהלת החברה מוסיפה להתקיים ולנהל בפועל חלק מעסקי החברה. מכוח קל וחומר, יפים דברים אלו למקרה דנן, בו "התפוררה" הנהלת החברה כליל עוד טרם מתן צו הקפאת ההליכים.

11. החלטתי זאת מתחזקת לאור האינטרסים הציבוריים הכרוכים בסוגיה העומדת בפניי; עניין לנו בחברות שקרסו, תוך גרימת נזק עצום לבנקים, עובדים, ספקים וצדדים שלישיים נוספים. כל זאת, תוך חשדות למעשים אשר הינם בגדר עברות פליליות. הנאמן, בכושרו כיד ארוכה של בית-המשפט (ובמובן מסויים אף של הנושים), מייצג אף את האינטרס הציבורי (במובן זה גם למען הנושים), המצדיק חשיפת המהלכים השונים אשר נעשו בחברה ערב קריסתה. בנסיבות אלו, אין כל מקום להותיר את שיקול-הדעת האם לוותר על החיסיון אם לאו בידי הנהלה אשר חדלה מזמן מלתפקד, ואשר יתכן (וזאת בלא לקבוע כל עמדה בדבר) כי חלק מחבריה חשודים אף הם במעשים אסורים.

12. מעבר לדרוש יוער, כי לא ירדתי לסוף דעתה של ועדת האתיקה, ככל שאמורים הדברים בסיפא לעמדתה, הנשמעת כתרתי דסתרי; אם אכן, ככל שלא הוקנתה לנאמן הסמכות לוותר על החיסיון, לא ניתן יהיה ליתן לו הוראות לוותר עליו? האם כיוונה הוועדה הנכבדה בדבריה לכך כי מרגע שלא אוזכרה סמכות זאת בכתב המינוי הראשוני, נוצר מעין מעשה בית-דין המונע מבית-המשפט עצמו לשוב ולהידרש לסמכות זו? אם לכך מכוונים הדברים, הרי שעם כל הכבוד אינני יכולה לקבל עמדה זו. מן המפורסמות הוא כי סמכויות נאמן, כמו עניינים רבים אחרים הקשורים לניהול הליכים מתמשכים של חדלות פירעון, הינם עניינים בהם רשאי בית-המשפט לשוב ולעיין בהחלטותיו, וזאת אף אם נעשתה בהן קביעה מפורשת בעניין פלוני. זאת, קל וחומר במקרים כגון המקרה דנן, בהם לא נאמר ולא נקבע דבר.

13. יוצא, אם כך, כי חיסיון עורך-דין-לקוח של החברה מוקנה לנאמן, כפי שהיה מוקנה למפרק לו הייתה החברה בפירוק. כפי שהדגשתי בראשית החלטתי זו, אין בכך בכדי להוות Pre-Ruling כלשהו לעניין זכאות הרשות לעיין במסמכים החסויים, כולם או חלקם. כל שיוצא מכך הוא כי על הנאמן לשוב ולשקול היטב בדעתו, כאורגן המוסמך של החברה, האם וכיצד יהיה בויתור על החיסיון בכדי לשרת את טובת החברה.

אך ברור הוא, כי משהפכו החברות חדלות פירעון ונכנסו להקפאת הליכים, שוב אין מטרתן השאת רווחים לבעלי מניותיהן הקודמים. על הנאמן לשקול את טובת החברה במצבה דהיום, ולא את טובת בעלי השליטה הקודמים שלה. בלא לקבוע מסמרות בדבר, דומה כי מטרת החברה דהיום הינה השלמה בהצלחה של הליכי השיקום שהיא עוברת, תוך מקסום ככל האפשר של אחוז הדיבידנד שיחולק לנושיה, ושמירה על מקור פרנסתם של עובדיה.

אלא, שלצד מטרה זו, קיימת אף מטרה נוספת אשר הינה חלק אינהרנטי ממהות תפקידו של הנאמן, כידו הארוכה של בית-המשפט; מטרה זו היא שמירת האינטרס הציבורי בגילוי האמת, ניהול חברות ביושר ומניעת טעויות והטעיות מן הסוג אשר הוביל, לכאורה, לקריסתה של תשלובת פלד-גבעוני, שחברת משב הייתה חלק ממנה.

מכל המקובץ, מצאתי כי הדין הראוי בנסיבות המקרה דנן הינו כדלקמן:

א. לאור ההלכה הפסוקה, הנאמן בהקפאת הליכים בא בנעלי האורגנים המוסמכים של החברה, ואי-לכך, החיסיון והזכות לוותר עליו מוקנים לו.

ב. על הנאמן להפעיל את שיקול-דעתו, במעמדו כאורגן המוסמך, ולהחליט האם הסרת החיסיון הינה לטובת החברה, כאשר בין שיקוליו יביא גם את האינטרס הציבורי. עם זאת, יודגש: הויתור על החיסיון איננו אוטומטי. על הנאמן לשקול היטב האם עשויה החברה במצבה דהיום להיפגע עקב כך אם לאו, ויותר מכך עליו לבדוק האם יש בידיו את כל המידע הדרוש כדי לבוא להחלטה כזו. לצורך כך, טוב יעשה אם יתייעץ עם גורמים רלוונטיים ובעלי מידע מתאים, לרבות חברי דירקטוריון החברה לשעבר. זאת במיוחד נוכח העובדה כי יש מקום, לכאורה, לחשש כי הנאמן איננו מכיר את החברה, לפני ולפנים, טרם מינויו, וכך גם לעניין שיקולי טובתה.

ג. אם לאחר שישקול את כל השיקולים דנן, יגיע הנאמן למסקנה כי ניתן להסיר את החיסיון, תזכה הרשות לניירות ערך במבוקשה. במצב זה, לא יהיה צורך בכל הליך של גילוי ועיון במסמכים, שכן בעל החיסיון זכאי לוותר עליו, כולו או מקצתו, בלא כל הליך.

ד. אם יחליט הנאמן שלא להסיר את החיסיון, בשלב זה, ולאור כל ההסתייגויות דלעיל, כולן או חלקן, הרי שעל הרשות לניירות ערך יהיה, אם תחפוץ בכך, לפנות להליך המתאים לתפישה ועיון במסמכים. זאת, כפי שהיא נוהגת מימים ימימה, בפני הערכאה הדנה בהליך הפלילי עצמו, אם יהיה כזה. לעניין זה מצאתי מקום לשוב ולהדגיש: הליך מקדמי של מתן הוראות במסגרת תיק הקפאת ההליכים איננו מתאים לכך, והוא מבחינת הרשות לניירות ערך ניסיון בלתי-ראוי להשיג Pre-Ruling או אף למעלה מכך - לתפוס מסמכים תוך עקיפת ההליך המתאים והראוי. לכך לא אוכל ליתן את ידי."

ראוי לציין כי, על-אף האמור לעיל, סעיף 126 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 קובע כי:

"ברשות ועדת הביקורת יכול הנאמן למנות את פושט הרגל להיות מפקח על ניהול נכסיו או חלק מהם, או מנהל את עסקיו לטובת הנושים, או עוזר בכל דרך אחרת בניהול הנכסים, בתנאים שהורה עליהם הנאמן."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הנאמן כבעל דין