botox
הספריה המשפטית
הנאמן בפשיטת רגל - זכויותיו, חובותיו וסמכויותיו

הפרקים שבספר:

פיקוח על-ידי בית-המשפט

סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980, קובע כדלקמן:

"150. פניה לבית-המשפט (75)

נפגע פושט הרגל, נושה או אדם אחר על-ידי מעשה או החלטה של הנאמן, רשאי הוא לפנות לבית-המשפט, ובית-המשפט רשאי לאשר, לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בעניין כפי שיראה צודק."

סעיף 166(ו) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980, קובע כדלקמן:

"166. ביקורת חשבונות הנאמן (תיקון התשמ"ג)

...(ו) מקום שהכונס הרשמי פועל כנאמן, יבוא במקומו בית-המשפט לעניין כל מעשה ומינוי שהיה בידי הכונס ולעניין כל רשות שהייתה צריכה לינתן מטעמו, וכל מסמך שיש להגישו לפי סעיף זה לכונס יגישנו הכונס לבית-המשפט."

סעיף 166(ו) לפקודת פשיטת רגל קובע כי במקרה והכונס הרשמי משמש כנאמן על נכסי החייב, כפוף הוא, לפיקוחו של בית-המשפט וכל מסמך או אישור למעשיו, זקוק הכונס הרשמי - לאישורו של בית-המשפט.

סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי מי שנפגע ממעשה או החלטה של הנאמן, רשאי לפנות לבית-המשפט על-מנת לאשר, לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה של הנאמן. בית-המשפט מוסמך ליתן כל צו וכפי שיראה צודק.

ב- ע"א 509/00 {אילן לוי נ' מ' ברכה עורך-דין נאמן בפשיטת רגל, פ"ד נה(4), 410, 427-426 (2001)} כב' השופטת א' פרוקצ'יה מונה את מהות פיקוחו של בית-המשפט על מלאכת הנאמן. לאור חשיבות הדברים נפרטם:

"בהליכי פשיטת רגל, כמו גם בהליכי פירוק חברות, הפקיד המחוקק את מלאכת הניהול והביצוע של ההליכים בידי בעלי תפקיד שמונו לכך על-ידי בית-המשפט, ולצורך כך הוקנו להם כוחות וסמכויות נרחבים בצד חובות נאמנות וזהירות בדרך מילוי תפקידם. בהליכים אלה ניתנה לבית-המשפט סמכות פיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידם של נושאי תפקיד אלה, ובתוך כך סמכות לאשר או לדחות הסכמים שנקשרו על ידם עם צדדים שלישיים. בית-המשפט אינו מעורב באופן ישיר בביצועו של התפקיד, אלא עניינו בבחינת תקינותן וסבירותן של הפעולות המתבצעות על-ידי נושא התפקיד (השווה סעיף 150 לפקודה הנותן בידי פושט רגל, נושה או אדם אחר זכות לפנות לבית-המשפט כדי לקבל סעד מקום שנפגע ממעשה או החלטה של הנאמן; ראה גם וולובסקי, שם, 202).

מהיות בית-המשפט של פשיטת רגל גורם המפקח על פעולות הנאמן, נובעים הכללים הבאים: דרך-כלל, לא יחליף בית-המשפט את שיקול הנאמן בשיקולו הוא, ולא ימהר להתערב באופן בו הוא מפעיל את סמכויותיו, אלא-אם-כן מצא כי שיקול-דעתו הופעל באורח בלתי-סביר או בלתי-תקין באופן מהותי. הוא עשוי להתערב מקום שמצא כי הנאמן סטה באופן קיצוני מחובתו למצות את התמורה הראויה ממימוש נכסי פושט הרגל. הוא יתערב גם מקום שהשתכנע כי הנאמן הפר את חובות תום-הלב וההגינות שהוא חב בהן, בין כלפי הגורמים הישירים המעורבים בהליך פשיטת הרגל, ובין כלפי צדדים שלישיים (ר"ע 338/83 חפציבה חברה לבניין, עבודות ופיתוח בע"מ נ' המפרקים של כיכר לוינסקי בע"מ בפירוק, פ"ד מא(3), 449, 456; צ' כהן, שם, 307)."

בפרשת אילן לוי שלעיל, נמצא קונה, שהיה מוכן לשלם יותר ממה שסוכם עם הנאמן. משכך, נתבקש בית-המשפט לבטל את פעולת הנאמן. בהקשר זה נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"התערבותו של בית-המשפט בהסכם מכר שנקשר עם זוכה בהליך תקין והוגן ובתמורה סבירה והמרתו בזוכה אחר שהצעתו גבוהה יותר, הינה נדירה וחריגה ביותר ותיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד. במסגרת התערבות זו, על בית-המשפט לשקול זה כנגד זה את התועלת הצפויה לקופת פשיטת הרגל מול פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים, וכן את העניין הקיים בביטחון ההליכים של פשיטת הרגל, ולאזן כראוי בין אינטרסים נוגדים מסוג זה העלולים להיווצר. כן עליו לשקול את המשמעות העלולה להתלוות לפגיעה בצד השלישי מבחינת ההשפעה ארוכת הטווח על הליכי מכירה, על נכונות מציעים להגיש הצעות וההשלכה של כל אלה על תקינות ויעילות הליכי כינוס הנכסים ומכירתם. על יסוד כל אלה ניתן לומר, כי צד שלישי המתקשר בהסכם עם הנאמן מודע, אמנם, לכך כי ההסכם עמו טעון עדיין אישור בית-המשפט וכי תוקפו הסופי מותנה באישור כזה. אולם הוא רשאי לצפות לכך כי בחינת ההסכם לצורך אישור כאמור תיעשה במסגרת אמות-המידה שפורטו לעיל, וכי בית-המשפט יתן את דעתו בשיקוליו לכל הצדדים המעורבים במימוש הנכסים, וצדדים שלישיים בכלל זה. על היקף הפיקוח השיפוטי בכגון דא אומר בית-המשפט בעניין ע"א 640/77 הקולג' האמריקאי בירושלים נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם):

'החלטתו של המפרק טעונה אישור בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט אמנם יכבד בדרך-כלל את תוצאותיו של מכרז שנערך על-ידי מפרק, אך זאת כמובן בכפיפות לכך שהוא השתכנע כי ההליכים נערכו כדין וכי לא דבק בהם פגם של מעשה מרמה או פסול הנובע מפגיעה בכללי הצדק הטבעי. עיקרו של דבר, פיקוחו של בית-המשפט על מעשיו ומחדליו של מפרק אינו פיקוח פורמאלי אלא מהותי, והאישור שניתן על-ידי בית-המשפט למעשיו של המפרק צריך להיות בו כדי להצביע על כך שבית-המשפט נתן דעתו לפרטי העניין, שיווה לנגד עיניו את כל הטענות והמענות שהועלו בפניו, ולא מצא פסול מהותי בפעולות שנערכו.'

במקרה זה נקבע כי מכלול הנסיבות לא הצדיק הימנעות מאישור ההסכם, עריכת התמחרות מחודשת באולם בית-המשפט, והעדפת ההצעה המאוחרת של המשיב, והנזק הכולל מקבלתה של הצעה זו עולה על התועלת הנקודתית העשויה להיות מופקת ממנה. היתרון הכספי השולי לקופת החייב אינו שקול כנגד הפגיעה במערערים, הנובעת מביטול הסכם עימם העומד באמות-מידה של סבירות והגינות, ולנזק העלול להיגרם בטווח הארוך לביטחון המשפטי ולאמון הציבור בהליך מימוש נכסים בפשיטת רגל. ועל-כן התערבות בית-המשפט קמא בהתמחרות בוטלה."

ב- ע"א 1870/91 {בנק ארץ ישראל בריטניה נ' יהושע בן-ציון, תק-על 92(1), 919 (1992)} נדונה הזכות המוקנית בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל שניתנה לפושט הרגל, לנושה או כל אדם אחר וכדברי כב' הרשם ש' צור:

"הוראות הסעיף הן אחידות לגבי כל אחד מפונים פוטנציאלים אלה. עם זאת, תקנות פשיטת הרגל יצרו הבחנה בין פניית נושה המוגדרת כ- "ערעור" (תקנה 96) לבין פניית פושט הרגל ("החייב") המוגדרת כ- "בקשה" (תקנה 95(ב)). אין הוראה שבסדר דין הקובעת כיצד יפנה "אדם אחר".

כריכת פושט הרגל עם הנושה בסעיף 150 לפקודה וקביעת הוראות זהות לשניהם, תומכת במסקנה שכוונת המחוקק היא להעניק לשניהם אותו סוג של אמצעי ביקורת."

לעומת זאת, ב- פש"ר (ת"א-יפו) 466/93 {יחיאל גרבש נ' עורך-דין י' שלף, תק-מח 2000(4), 65535 (2000)} קבעה כב' השופטת ו' אלשייך כי לחייב בהליך פשיטת הרגל, מעמד מועדף ביחס לסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, וכדבריה:

"לגישתי, מאחר וככלל, הנאמן בא בנעליו של פושט הרגל בכל הליך משפטי ומחזיק בסמכויות בעלות עוצמה ניכרת בניהול הליכי פשיטת הרגל, הרי שהמבחן למתן מעמד לפושט הרגל להיות מעורב בהליך המתנהל בתיק פשיטת הרגל שלו, צריך שיהא מקל. זאת לזכור, ככל שיפחתו החובות בתיק פשיטת הרגל ויגדלו תקבולי המימוש שיכנסו לקופת פשיטת הרגל, יפרע חלק רב יותר מחובותיו של החייב ויגדלו סיכוייו של החייב להגיע להסדר עם נושיו ולעלות על הדרך שבסיומה עשוי להימצא הפטר מחובותיו.

מאידך גיסא, מובן, כי אין להשאיר את הדלת "פרוצה" לחלוטין; אין לאפשר לפושט רגל לסרבל ולהאריך את משך הליכי פשיטת הרגל תוך שהוא מעמיס הוצאות מיותרות על נושיו באמצעות נקיטת הליכי סרק. זאת לזכור, פושט רגל בהיותו חדל פירעון, בדרך-כלל, הינו אדם אשר חרב תשלום ההוצאות של ההליכים בהם הוא מעורב, חסרת כל משמעות לגביה.

סוף דבר; קביעתי היא, שיש להציב דרישת סף בפני פושט רגל בטרם יוכר כ- "נפגע" אך, דרישה זו צריכה להיות מקלה. עמדתי היא, כי תנאי הסף הראוי מגולם בדמות הוכחה של פושט הרגל כי צפויה עבורו תועלת של ממש משינוי החלטת הנאמן וכי הוא אינו מבקש לנצל את ההליכים בחוסר תום-לב כדי להכביד הוצאות על נושיו אלא, מתוך כוונה כנה להטיב עמם ועם עצמו."

פגיעה מהי?

אם כן, נשאלת השאלה מהי "פגיעה". תשובה לשאלה זו מצאנו ב- ע"א 173/84 {יהושע בן ציון נ' הנאמן על נכסים יהושע בן ציון, פ"ד לט(3), 757 (1985)}, שם קבע בית-המשפט כי "נפגע" הוא כל מי שזכותו החוקית נפגעה. ובמילים אחרות, כל אדם שזכות חוקית נשללה ממנו ולא בצדק.

ב- בש"א (חי') 18831/04 {שמואלי יעקב נ' צינורות המזרח התיכון בע"מ ואח', תק-מח 2006(1), 4403 (2006)} נדונה בקשה למתן הוראות מטעם החייב והמוגשת על-סמך סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל. כב' השופט כ' סעב קבע כי על החייב-מבקש להראות כי הוא "נפגע" מהחלטת הנאמן וכדבריו:

"על-פי סעיף 150 לפקודה, פושט רגל רשאי להשיג לפני בית-המשפט על החלטה או על פעולה של נאמנו. דא עקא, זכותו זו של החייב מוגבלת, בדרך-כלל, למקרים שבהם יש בידו להראות כי הוא "נפגע". הפסיקה התייחסה לנושא וקבעה כי הכלל הוא שפושט הרגל איננו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים לחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו שהדין רואה בו כמייצג מוסמך של האינטרסים הלגיטימיים של החייב (ראה לעניין זה: ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני, פ"ד מח(1), 836 וגם ע"א 291/98 עיסא גרייס נ' המועצה לשיווק וייצור ירקות בע"מ, פ"ד נג(2), 29).

נקודת המוצא היא היעדר מעמד לחייב. בפני פושט הרגל האפשרות להרים את הנטל ולהראות כי הוא "נפגע" ובתור שכזה הוא פונה לבית-המשפט.

החייב בבקשתו לא הרים נטל זה וממילא לא הניח את התשתית הראויה ולא הראה כי הוא נפגע כמשמעות האמורה בסעיף 150 לפקודה עקב מתן ההחלטה."

וכך גם נפסק ב- פש"ר (ת"א-יפו) 1221/02 {עורך-דין שאול קוטלר נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2004(2), 3956 (2004)}, שם קבע בית-המשפט כי:

"הנטל להוכחת מעמד של "נפגע" לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל ומקבילו בדיני הפירוק מוטל על הטוען לו."

ב- פש"ר (ת"א-יפו) 2673/99 {אריה יצחקי נ' רואה-חשבון חן ברדיצ'ב בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר נושים של החייב ואח', תק-מח 2004(1), 4984 (2004)} נפסק כי:

"במקום בו החייב פועל בחוסר תום-לב, ומניה וביה עולה מצבת חובותיו בהרבה על הערך בו ניתן לממש את נכסיו, הרי אין הוא "נפגע" לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, ואין הוא רשאי לתקוף את החלטות הנאמן."

הצורך בתצהיר בבקשה לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל

ב- ע"א 3629/00 {זיוה לוין נ' גד שילר, תק-על 2001(2), 102 (2001)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי לפיה נדחה ערעור שהגישה המערערת על החלטת הנאמן שדחה את תביעת החוב שהגישה המערערת כנגד פושט הרגל. בקבלו את הערעור קובע כב' השופט א' א' לוי:

"8. בחרתי להתחיל את הדיון דווקא בטענתה האחרונה של המערערת, הואיל ונראה שדי בה כדי להצדיק את קבלתו של הערעור, והחזרת הדיון, להשלמה, בבית-המשפט המחוזי. להלן אבהיר את דבריי.

תקנה 96(א) לתקנות פשיטת רגל, התשמ"ה-1985 קובעת כי נושה רשאי לערער על החלטת הנאמן בעניין תביעת חוב שהגיש. תקנה 96(ד) עוסקת בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בתום דיון בערעור.

בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת להעיד בפניו, משום שסבר כי יש לנהוג בהליך אותו יזמה המערערת כבכל "בקשה" המוגשת לבית-המשפט, ועל-פי הוראתה של תקנה 241 תקנות סדר הדין האזרחי, בקשה כזו צריכה להיות נתמכת בתצהיר לשם אימות העובדות הכלולות בה.

אך בפרק העוסק בסמכותו של בית-המשפט לעניין פקודת פשיטת רגל גם נקבע:

'רשאי בית-המשפט, בכפוף לתקנות, לקבל בכל עניין את כל הראיות או מקצתן בעל-פה או בתצהיר או מחוץ לישראל על-ידי שלוח.'
(סעיף 187 לפקודה)

הנה-כי-כן, לא זו בלבד שדרישת "התצהיר" אינה כלולה בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל והתקנות שהותקנו על פיה (ראה תקנה 96), אלא שלבית-המשפט גם ניתנה סמכות רחבה לשמוע עדים, גם בעל-פה, ושלא על דרך תצהיר.

כך או כך, תביעת החוב שהגישה המערערת לנאמן, נוסחה כתצהיר אשר אומת על-ידי בא-כוחה, ובו נכללו העובדות עליהן ביססה גם את ערעורה בפני בית-המשפט המחוזי. והרי אותו תצהיר היה חלק מנספחיה של הודעת הערעור אותה הגישה המערערת לבית-משפט קמא, וניתן היה לראות בו, גם לדעת המדקדקים, כיציאת המערערת ידי החובה המוטלת עליה על-מנת להכשיר את הדרך להעדתה במסגרת הערעור.

משהדבר לא נעשה בערכאה הראשונה, לא נותר אלא לקבל את הערעור, לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ולהחזיר את הדיון אליו על-מנת לאפשר למערערת להעיד בפניו. לאחר כל אלה יחזור בית-המשפט ויחליט בהשגותיה של המערערת על החלטתו של משיב 1 לדחות את תביעתה."

מעמדו של סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל - הליך ראשוני או ערעור?

ב- בש"א 998/92 {יהושע בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה, פ"ד מו(2), 749, 754-753 (1992)} נפסק מפי כב' השופט א' מצא:

"הסעיף איננו מגדיר את מהות ההליך, אותו זכאי לנקוט הנפגע ממעשהו, או מהחלטתו, של הנאמן: כלום המדובר בערעור, או בהליך ראשוני? וגם תקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (שהותקנו מכוח ההסמכה שנכללה בחוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל, התשמ"ג-1983) אינן מסייעות בפתרונה של שאלה זו: בתקנה 96(א), רישא, נקבע, כי:

'נושה רשאי לערער לבית-המשפט על החלטת הנאמן בעניין תביעת החוב שהגיש.'

תקנה 95(ב), המתייחסת לפניית פושט הרגל, איננה נוקטת לשון "ערעור" אלא לשון "בקשה". ואילו ביחס למהות פנייתו של "אדם אחר" אין התקנות מתייחסות כלל.

להבדלי המינוח שבתקנות אין לייחס חשיבות... הכלל הוא, כידוע, שמהותו של הליך כלשהו - אם "ערעור" הוא או דיון מקורי - איננה יכולה תמיד להיגזר מכינויו בחיקוק הקובע אותו (ראה בספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, בעמ' 710-709). ובכל מקרה של ספק יש לאפיין את סוג הביקורת השיפוטית על-פי טיבו של ההליך שבגדרו ניתנה ההחלטה המקורית. כדי שהליך הביקורת על החלטת רשות, שאיננה בית-משפט, יאופיין כערעור, צריך שבהליך המקויים בפניה יתקיימו הסממנים המאפיינים הליכים בפני ערכאה שיפוטית: בירור משפטי של טענות הצדדים ותהליך של קבלת ראיות וגביית עדויות במתכונת המקובלת בבית-משפט (ראה: ע"א 138/78 מנהל המכס והבלו נ' אי.אי. אל בע"מ ואח', פ"ד לג(3), 490, דברי השופט אשר, בעמ' 495)."

ובהמשך קבע כב' השופט א' מצא:

"ההחלטה, כאמור, ניתנה בגדר הליך לפי סעיף 150 לפקודה, אך גם בהליך אשר כזה עשוי בית-המשפט לתת החלטות וצווים שלא לשם הפעלת סמכותו לפי הפקודה, כבית-משפט לענייני פשיטת רגל. כך, למשל, עשוי הוא לפסוק בעניינים שבסדר דין ולהיזקק לשם כך לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שכמצוות תקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל 'יחולו על הליכי פשיטת רגל, במידה שאינן סותרות תקנות אלה ובשינויים המחוייבים לפי העניין'. החלטות בעלות אופי דיוני, או המתייחסות לשאלות של קבילות ראיות, אף שניתנו במהלכו של הליך בענייני פשיטת רגל, אינן בגדר צווים בפשיטת רגל; והוא הדין בהחלטות, הניתנות במהלך הדיון בהליך כזה, הנסמכות על עקרונות משפט כלליים ושאין עמן משום הכרעה בעניין של פשיטת רגל כמשמעו בפקודה.

איפיונו של צו, הניתן בהליך לפי סעיף 150 לפקודה, כצו בפשיטת רגל, כרוך במתן תשובה חיובית לשאלה, אם יש בצו משום מימוש איזו מן הסמכויות המוקנות לבית-המשפט בגדרו של הליך כזה. בסעיף 150 סיפא הוגדרה סמכותו של בית-המשפט לאמור:

'...ובית-המשפט רשאי לאשר, לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בעניין כפי שיראה צודק.'

נמצא, שרק צו בו מתייחס בית-המשפט אל מעשהו, או החלטתו, של הנאמן באחת הדרכים האמורות בסעיף - לאמור: אישור, ביטול או שינוי - יש בו משום מימוש סמכותו, לפי הפקודה, כבית-משפט בענייני פשיטת רגל; ורק צו אשר כזה הינו בבחינת צו בפשיטת רגל, הנתון לערעור בזכות.

אינני מתעלם מן המילים 'וליתן כל צו בעניין כפי שיראה צודק', החותמות את סעיף 150. הצו שמוסמך בית-המשפט לתיתו איננו אלא 'צו בעניין', היינו צו שאיננו בא לרבות ולהרחיב, אלא ניתן במסגרת הסמכות, לאשר את מעשהו (או החלטתו) של הנאמן, לבטלם או לשנותם.

החלטת הביניים, נשוא הערעור שהגיש המערער לבית-משפט זה, איננה כוללת כל צו שיש בו משום מימוש סמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 150 לפקודה. מטעם זה לא הייתה ההחלטה נתונה להגשת ערעור, ובדין החליט כב' הרשם למחוק את הערעור שהוגש."

ערעור על החלטת הנאמן - תביעת חוב

תקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985, קובעת כדלקמן:

"96. ערעור נושה

(א) נושה רשאי לערער לבית-המשפט על החלטת הנאמן בעניין תביעת החוב שהגיש, הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מהמצאת ההחלטה לנושה..."

ב- בש"א (ב"ש) 2166/06 {לוי שושנה נ' כונס הנכסים הרשמי - הדרום ואח', תק-מח 2007(4), 444 (2007)} קבע כב' השופט יורם צלקובניק כי משנדחתה תביעת חוב, על הנושה להגיש ערעור על החלטת הנאמן. במקרה דנן, נקבע כי הדרך הנכונה להשיג על החלטת הנאמן היא בהגשת ערעור כאמור בתקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל ולא בהגשת ערעור לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל {בפניה לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, אין צורך בתשלום אגרה ועל-כן ראה בית-המשפט במקרה דנן כ-"עקיפת" הצורך בתשלום אגרה הנלווית להגשת הערעור} בשל כך, נקבע כי די בדברים האמורים לעיל כדי להביא לדחיית ההשגה על החלטת הנאמן {ראה גם רע"א 4115/06 אלעזר פרברי נ' אהרון יריב ואח', תק-על 2006(3), 1719 (2006)}.

ב- בש"א (ב"ש) 6724/03 {עיריית אילת נ' חורש גדעון, תק-מח 2004(2), 7588 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת ורדה מרוז:

"תקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985, קובעת את סדרי הדין, למימוש זכותו של נפגע, בהתאם לסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל ובין היתר, נקבע כי המועד להגשת הערעור הוא 45 יום מיום המצאתו.

במקרה דנן, המועד להגשת הערעור חלף בתאריך 6.7.03. הבקשה הוגשה בתאריך 24.9.03 - כחודשיים ומחצה לאחר חלוף המועד.

2. אין חולק, כי החלטת הנאמן הומצאה לעיריית אילת, היא המבקשת, בתאריך 22.5.03, ברם טענתה היא, כי הואיל והמסמך לא הגיע לאגף המוסמך לטפל בתביעת החוב, הוא אגף הגביה, כמו גם לא הומצא לידי בא-כוחה של העיריה - אין לראות בהמצאתו לידיה, משום המצאה כדין.

לפיכך, אין בכוח העובדה לפיה המסמך נשלח לכתובתה, כדי "להזניק" את מירוץ המועדים לדרך.

3. במילים אחרות, המבקשת טוענת, כי לא די בעובדה שהמסמך הומצא לידיה, כדי לפתוח את המועד למניין ימי הערעור. יש להוכיח קיומה של ידיעה, קרי, כי תוכנו של המסמך הובא לידיעת הגוף המוסמך בתוך העיריה, אם אגף מאגפיה ואם בא-כוחה. הואיל ולא הוכח, לשיטתה, כי תוכן המסמך היה בגדר ידיעת הפקיד המוסמך, או בא-כוחה, מניין ימי הערעור לכאורה, לא החל.

4. טענה זו, על פניה, סותרת את התפיסה "הקלאסית" של תקנות סדר הדין האזרחי לפיה, 'מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הראוי לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות' - ע"א 127/60 שרונה, מושב עובדים בע"מ נ' ש. שיינברג, פ"ד יד 2187, 2189 תפיסה הרואה בהמצאה כדין משום חזות הכל, ומטיבה וטבעה, כוללת בחובה את חזקת הידיעה בדבר תוכנו של המסמך כמו גם הגעתו לגוף המוסמך, המטפל במסמכים מהסוג המדובר.

5. אמנם, בעת האחרונה חלה הגמשה מסויימת בהלכה שהובאה לעיל, אשר הרחיבה את גדרו של המונח "המצאה כדין", אף על "ידיעה" בדבר תוכנו של המסמך, בהיעדר המצאה כדין, ברם אין בהרחבה זו כדי לכרסם בדין הקיים הנוגע להמצאת מסמך כדין, כהגדרתה בתקנות, קרי, המצאתה לידי הנמען, על-פי כתובתו. כך, ב- ע"א 203/84 שלום יעיש נ' מנשה אהרן, פ"ד מ(1), 328, 334-333, נאמר על-ידי כב' השופט בך:

'כשלעצמי הייתי מוכן לקבוע, כי מסמך בי-דין נמסר כהלכה ובמועד הנכון, גם אם ההמצאה מוכחת על-ידי הוכחות ישירות או נסיבתיות אחרות, שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות. כך, למשל, במקרה שלפנינו, לו הודה המערער בתצהירו או בעדותו בבית-המשפט, שההודעה האמורה הגיעה לידיו מספר שבועות... לפני שהגיש את כתב התנגדותו, כי אז הייתי רואה בהודאה זו משום הוכחה מספקת להרמת נטל הראיה של המשיב, אף בהיעדר קיום התנאים הטכניים הכלולים בתקנות הנ"ל.'

6. די, איפוא, בהודאת המבקשת, כי החלטת הנאמן הומצאה לכתובתה, כדי לקבוע כי הומצאה כדין. ראה לעניין זה, בש"א 340/89 בנק עצמאות למשכנתאות נ' יהודית שפוך ואח', תק-על 89(4), 84 (1989), נאמר:

'...אחת הדרכים האפשריות להיווכח אם כתב בי-דין נמסר אל נכון לתעודתו הוא אם הודה בעל דין כי הכתב התקבל בידו (שם, בעמ' 334; ע"א 267/86 מנהל מס ערך מוסף נ' חברת ראובן פליצה בע"מ, פ"ד מב(3), 744, 748). במקרה כזה - אם אין מחלוקת של עובדה לגבי תאריך הקבלה - לא תישמע טענת בעל דין שחל פגם טכני בהמצאת כתב בי-דין לידיו.'
(וראה גם ע"א 278/89 נתן רסקין, עורך-דין נ' קז'אן ליליה ואח', תק-על 90(3), 733 (1990))

7. לצד חשיבותה של זכות הערעור, זכות מהותית אשר יש להקפיד בשמירתה, עומדים המועדים, אשר נועדו להביא לסיומו המהיר והוודאי של ההליך המשפטי. דרכי ההמצאה הקבועות בתקנות הן דרכים בעלות דרגת אמינות גבוהה, המבטיחות, בדרגת הסתברות גבוהה, את הגעת כתבי בי-הדין לתעודתם. במקרה דנן, הנאמן פעל על-פי התקנות והמציא את החלטתו לידי המבקשת. בכך, יצא ידי חובתו. על עיריית אילת היה ליצור מנגנון אשר יוביל את המסמכים המשוגרים אליה לתעודתם. משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה.

8. יתירה מזו, המבקשת נמנעה מלציין את המועד, בו הגיע המסמך לידי הפקיד המוסמך - הוא מועד הידיעה, לשיטתה. בהשתמשה במונח העמום "מועדים רלוונטיים", נמנעה המבקשת מלנקוב במועד בו החל מניין הימים להגשת הערעור, אף לשיטתה. בנסיבות אלו, כשלה המבקשת בטיעוניה.

ודוק; מקום בו בעל דין טוען כי כתב בי-דין לא הומצא לידיו כדין, חרף קיומו של אישור מסירה, הנטל להוכחת טענה זו מוטל על שכמו. בנסיבות שבפנינו, לא עמדה המבקשת בנטל.

9. הנאמן התייחס בתגובתו לסיכוייה הקלושים של המבקשת, כך לטענתו, לזכות בערעור. בבקשתה להארכת מועד, המבקשת כלל לא התייחסה לסוגיה זו. היא בחרה להשליך את יהבה על הטענה בדבר היעדר המצאה כדין, הא ותו לא. משכך והואיל ונשמט היסוד לטענה זו - דין הבקשה להידחות.

10. זאת ועוד, ההחלטה עליה מבקשת המבקשת לערער ניתנה לפני קרוב לשנה, וזולת הטענה בדבר המצאה לכתובתה של העיריה, תחת כתובת בא-כוחה - טענה אשר אין בה ממש, בוודאי שאין בה משום טעם מיוחד להארכת מועד - לא הובא כל נימוק להצדקת האיחור (בש"א 548/94 ניסים לוי נ' רמי גולדשטיין, עורך-דין ואח', תק-על 94(2), 1779, 1780 (1994)).

11. בשולי הדברים, ראוי לציין, כי מתוך ההתכתבות שצירף הנאמן עולה, כי המבקשת לא הגיבה למכתביו, אף כאשר אלו הופנו ישירות לאגפים המתאימים, ללמדך, כי לא בשל אי-ציון האגף בתוך העיריה - המסמך לא טופל כהלכה.

12. אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשלם לנאמן הוצאות הבקשה ושכר-טרחת עורך-דין בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ."

בדרך-כלל, בית-המשפט לא יחליף את שיקול הנאמן בשיקולו הוא. כלומר, בית-המשפט לא ימהר להתערב באופן בו מפעיל הנאמן את סמכויותיו, אלא-אם-כן, מצא כי שיקול-דעתו הופעל באורח בלתי-סביר או בלתי-תקין באופן מהותי.

ב- ע"א 509/00 {אילן לוי נ' מ' ברכה עורך-דין נאמן בפשיטת רגל, פ"ד נה(4), 410 (2001)} נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"פיקוח בית-המשפט על הנאמן

11. בהליכי פשיטת רגל, כמו גם בהליכי פירוק חברות, הפקיד המחוקק את מלאכת הניהול והביצוע של ההליכים בידי בעלי תפקיד שמונו לכך על-ידי בית-המשפט, ולצורך כך הוקנו להם כוחות וסמכויות נרחבים בצד חובות נאמנות וזהירות בדרך מילוי תפקידם. בהליכים אלה ניתנה לבית-המשפט סמכות פיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידם של נושאי תפקיד אלה, ובתוך כך סמכות לאשר או לדחות הסכמים שנקשרו על ידם עם צדדים שלישיים. בית-המשפט אינו מעורב באופן ישיר בביצועו של התפקיד, אלא עניינו בבחינת תקינותן וסבירותן של הפעולות המתבצעות על-ידי נושא התפקיד (השווה סעיף 150 לפקודה הנותן בידי פושט רגל, נושה או אדם אחר זכות לפנות לבית-המשפט כדי לקבל סעד מקום שנפגע ממעשה או החלטה של הנאמן; ראה גם וולובסקי, שם, 202.

מהיות בית-המשפט של פשיטת רגל גורם המפקח על פעולות הנאמן, נובעים הכללים הבאים: דרך-כלל, לא יחליף בית-המשפט את שיקול הנאמן בשיקולו הוא, ולא ימהר להתערב באופן בו הוא מפעיל את סמכויותיו, אלא-אם-כן מצא כי שיקול-דעתו הופעל באורח בלתי-סביר או בלתי-תקין באופן מהותי. הוא עשוי להתערב מקום שמצא כי הנאמן סטה באופן קיצוני מחובתו למצות את התמורה הראויה ממימוש נכסי פושט הרגל. הוא יתערב גם מקום שהשתכנע כי הנאמן הפר את חובות תום-הלב וההגינות שהוא חב בהן, בין כלפי הגורמים הישירים המעורבים בהליך פשיטת הרגל, ובין כלפי צדדים שלישיים (ר"ע 338/83 חפציבה חברה לבניין, עבודות ופיתוח בע"מ נ' המפרקים של כיכר לוינסקי בע"מ בפירוק, פ"ד מא(3), 449 (1984), שם, 456; צ' כהן, שם, 307). מכאן ניתן להבין את מידת האיפוק בה נוקט בית-המשפט בדרך-כלל בהתערבותו בתוצאות הליך התמחרות (ראה ע"א 380/58 ישראל נ' כהנוב, פ"ד יג 1306, 1310-1309). באותו עניין נקבע, כי בית-המשפט יכבד בדרך-כלל את תוצאות המכרז ולא יאשר הצעות קניה לאחר המועד שנקבע לכך, ובמיוחד כך לאחר שתוצאות המכרז נודעו ברבים. שאם לא כן, יינתן יתרון בלתי-הוגן למציע החדש. עם זאת, קיימות נסיבות מיוחדות בהן עשוי בית-המשפט לפתוח את המכירה מחדש, תוך מתן הזדמנות למציע הקודם להתחרות עם המציע החדש. וכך נאמר באותו עניין:

'מובן, שלא על נקלה יסטה בית-המשפט מדרך המכרז ובמיוחד אחרי שהמפרק כבר הודיע למציע מסויים במכרז שהצעתו נתקבלה. אמנם, יש לפרש הודעה זו ככפופה לסמכות בית-המשפט לאשר את ההצעה הסופית או למנוע את אישורו ממנה... אבל רק טעמים רציניים של טובת הצדדים המעוניינים בתוצאות הפירוק יכולים להניע את בית-המשפט שלא לתת את אישורו להצעת הזוכה במכרז שהצעתו נתקבלה על-ידי המפרק, כפי שקרה כאן לגבי הצעת המשיב השני.'

דברים אלה קבלו משנה תוקף בפרשת חפציבה, שם. באותו עניין נבחנה נכונות החלטת בית-המשפט המחוזי להעדיף הצעה חדשה ומאוחרת שהובאה בפניו במהלך הדיון בבקשת אישור הסכם מכר של נכס מקרקעין מנכסי חברה בפירוק. בית-המשפט העליון קבע כי אין לקבל הצעה חדשה כזו גם כאשר היא עולה ב- 25% על ההצעה המקורית וכי סמכות בית-המשפט מוגבלת לפיקוח על פעילות המפרקים, ורק במקרים יוצאי-דופן ישתמש בסמכות ההתערבות בפעולות המפרק או הנאמן. בית-המשפט עמד על הסיכון בפתיחת מכרזים על-ידי היענות לקונה חדש המופיע לראשונה בזמן הדיון באומרו (עמ' 459):

'אין להעלות על הדעת קביעת עיקרון לפיו די בהופעת קונה בעת הדיון באישורו של חוזה עם זוכה במכרז המציע מעט יותר, כדי לפתוח את המכרז מחדש. עיקרון כזה נוגד את טובת הציבור, המעוניין לעודד השתתפות במכרזים ולא לעשותם פלסתר על נקלה. ערעור אימונו של הציבור בסופיותם של מכרזים על-ידי מפרקים עשוי לגרום נזק רב לנושים של חברות בפירוק בכך שהוא מרתיע משתתפים בכוח להשקיע עמל ומשאבים כאשר אין ביטחון סביר שזכייתם אכן זכיה היא.'

דברים אלה יפים לא רק להליכי מימוש המבוססים על כללי מכרז דווקניים, אלא גם לאלה שאינם בנויים כך באורח דווקני ועדיין חלים עליהם כללי ההגינות ותום-הלב השאובים ממקורות שונים של המשפט. התערבותו של בית-המשפט בהסכם מכר שנקשר עם זוכה בהליך תקין והוגן ובתמורה סבירה והמרתו בזוכה אחר שהצעתו גבוהה יותר, הינה נדירה וחריגה ביותר ותיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד. במסגרת התערבות זו, על בית-המשפט לשקול זה כנגד זה את התועלת הצפויה לקופת פשיטת הרגל מול פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים, וכן את העניין הקיים בביטחון ההליכים של פשיטת הרגל, ולאזן כראוי בין אינטרסים נוגדים מסוג זה העלולים להיווצר. כן עליו לשקול את המשמעות העלולה להתלוות לפגיעה בצד השלישי מבחינת ההשפעה ארוכת הטווח על הליכי מכירה, על נכונות מציעים להגיש הצעות וההשלכה של כל אלה על תקינות ויעילות הליכי כינוס הנכסים ומכירתם. על יסוד כל אלה ניתן לומר, כי צד שלישי המתקשר בהסכם עם הנאמן מודע, אמנם, לכך כי ההסכם עמו טעון עדיין אישור בית-המשפט וכי תוקפו הסופי מותנה באישור כזה. אולם הוא רשאי לצפות לכך כי בחינת ההסכם לצורך אישור כאמור תיעשה במסגרת אמות-המידה שפורטו לעיל, וכי בית-המשפט יתן את דעתו בשיקוליו לכל הצדדים המעורבים במימוש הנכסים, וצדדים שלישיים בכלל זה. על היקף הפיקוח השיפוטי בכגון דא אומר בית-המשפט בעניין ע"א 640/77 הקולג' האמריקאי בירושלים נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם):

'החלטתו של המפרק טעונה אישור בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט אמנם יכבד בדרך-כלל את תוצאותיו של מכרז שנערך על-ידי מפרק, אך זאת כמובן בכפיפות לכך שהוא השתכנע כי ההליכים נערכו כדין וכי לא דבק בהם פגם של מעשה מרמה או פסול הנובע מפגיעה בכללי הצדק הטבעי. עיקרו של דבר, פיקוחו של בית-המשפט על מעשיו ומחדליו של מפרק אינו פיקוח פורמאלי אלא מהותי, והאישור שניתן על-ידי בית-המשפט למעשיו של המפרק צריך להיות בו כדי להצביע על כך שבית-המשפט נתן דעתו לפרטי העניין, שיווה לנגד עיניו את כל הטענות והמענות שהועלו בפניו, ולא מצא פסול מהותי בפעולות שנערכו'."