botox

חופש העיסוק והחלטות הרשות

חופש העיסוק הוכר כזכות יסוד כבר לפני עשרות שנים {בג"צ 1/49 בז'רנו ואח' נ' שר המשטרה, פ"ד ב(1), 80, (1949)}. מאז נקבע בשורה ארוכה של פסקי-דין כי כל אדם חופשי - במגבלות שנקבעו בחוק - לנהל כל עסק כראות עיניו, ואם נדרש לשם כך רישיון אזי על הרשות המסרבת ליתן רישיון כזה להצדיק את הסירוב בהוראה מפורשת, או משתמעת, של הדין {ראה למשל בג"צ 236/70 חממה נ' ראש העיריה ואח', פ"ד כח(1), 113 (1971); בג"צ 10/80 זילכה נ' ראש עיריית חולון, פ"ד לד(4), 651 (1980); בג"צ 809/86 ינוביץ נ' ראש המועצה המקומית רמת השרון, פ"ד מא(4), 309 (1987)}.

כיום מעוגנת הזכות בסעיף 3 לחוק יסוד: חופש העיסוק וכל פגיעה בה חייבת לעמוד בתנאי פיסקת-ההגבלה הקבועה בסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק {בג"צ 2618/00 חברת פארות בע"מ נ' שר הבריאות ואח', פ"ד נה(5), 49 (2001)}.

לפי סעיף 4 לחוק היסוד: חופש העיסוק אפשרית פגיעה בחופש העיסוק מכוח הסמכה מפורשת לפי חוק {העומד בתנאי פיסקת-ההגבלה, היינו תכלית ראויה ומידתיות}. אין חולק שחוק הרישוי עונה על דרישותיה של פיסקת-ההגבלה ומכאן שתנאים למתן רישיון הקבועים בחוק הרישוי - או כאלה הנקבעים מכוחו {והם מידתיים ותכליתם ראויה} - הם תנאים תקפים.

ב- בג"צ 146/88 {קורן נ' עיריית רחובות, פ"ד מב(4), 72 (1988)} קבע בית-המשפט כי מאחר שסירוב להענקת רישיון עסק יש בו משום פגיעה בעיקרון היסוד של חופש העיסוק, אין רשות הרישוי מוסמכת לסרב מתן רישיון כזה, אלא מטעם המפורש בחוק.