בית-המשפט לעניינים מינהליים - התנהלות האזרח

1. כללי
סעיף 1 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע כדלקמן:

"1. מטרה (תיקון: תשס"ה(8))
חוק זה מטרתו להסמיך באופן הדרגתי את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק או בבתי-משפט אחרים על-ידי שופטים של בית-המשפט המחוזי שייקבעו לצורך זה, ולפי סדרי דין מיוחדים שייקבעו."

מגמת המחוקק היא שבעניינים מינהליים שקודם לכן היו נתונים לסמכות הבג"צ והמועברים לבית-משפט לעניינים מינהליים, ידונו שופטים בעלי התמחות מיוחדת ולפי סדרי דין מיוחדים שאינם זהים לסדרי הדין הנהוגים בבתי-המשפט האזרחיים והדומים בעיקרם לסדרי הדין של בג"צ {דברי בית-המשפט ב- ה"פ (מחוזי חי') 351/00 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית חיפה, תק-מח 2001(1), 2093 (2001)}.

בית-המשפט לעניינים מינהליים הוסמך לפעול באותם נושאים שבעבר דן בהם בית-המשפט הגבוה לצדק {בש"א (מחוזי יר') 1599/05 זנוח-מושב עובדים של פועלי אגודת ישראל להתיישבות חקלאית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בית שמש, תק-מח 2005(3), 12018 (2005)}.

כלומר, חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים {ייקרא להלן: "חוק בתי-משפט"} ביקש לרכז תחת קורת גג אחת עניינים מינהליים שבעבר נידונו באופן מסורתי על-ידי בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, ולהעבירם אל בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים.

תכלית זו, הפועלת להעברתם של עניינים מינהליים באופן אנכי מבית-המשפט העליון אל בית-המשפט המחוזי, הולכת ומתרחבת בהדרגה. ראיית החוק על רקע תכליתו זו תוביל למסקנה חיובית בדבר סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים להידרש לעתירה מינהלית, גם אם לצד העניין המינהלי הצרוף המובא במסגרתה לפניו, כוללת העתירה גם אלמנט "אזרחי" מסויים, אשר בנסיבות רגילות, וטרם חוקק החוק, היה מצוי בסמכותה של ערכאה אחרת {דברי בית-המשפט ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1190/04 "אדם טבע ודין" - אגודה ישראלית לשמירה על הסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה-מחוז מרכז, תק-מח 2005(1), 1723 (2005)}.

ב- בר"ע (מחוזי יר') 870/09 {פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נ' יעקב שאול, תק-מח 2009(3), 8262 (2009)} קבע בית-המשפט כי ה"סכסוך" שבין הפרט לבין הרשות, בשאלה האם יש לו זכויות מכוח חוק זכויות הדייר, הוא "עניין מינהלי" על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים.

ב- בר"מ 8575/09 {כדורי עיצוב בתעשיה בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד האוצר, תק-על 2010(1) 9853 (2010)} נפסק מפי כב' השופט חנן מלצר:

"9. ככל שהדברים נוגעים לסיכויי העתירה: המבקשת טוענת (סעיף 53 לבקשתה) כי אין בדעתה לחזור על כל טענותיה, כפי שהועלו בפירוט בבקשתה למתן צו ביניים בבית-המשפט לעניינים מינהליים ובתשובתה לתגובות המשיבות שם, וכי היא ממקדת טענותיה בהבהרת הטעויות שנפלו, לדעתה, בהחלטה, נשוא הבר"ם, באותם עניינים אליהם התייחס בית-המשפט בהחלטותיו. ברם הלכה למעשה היא חוזרת בבקשתה, הנפרסת על פני 36 עמודים(!), על מרבית טענותיה הקודמות, תוך שהיא מדגישה מדוע דחייתן על-ידי בית-משפט קמא - שגויה לשיטתה. אם לא די בכך, היא מבקשת כי: "ככל שיש בכך צורך" יראה בית-משפט זה את כתבי בי-הדין, שהגישה בבית-המשפט הנכבד קמא כחלק בלתי-נפרד מבקשתה הנוכחית. גישה זו של המבקשת קוראת בפועל לבית-משפט זה לדון בבקשתה לצו ביניים כאילו הוא היה הערכאה המבררת, ולא הערעורית, שתפקידה העיקרי לבחון אם קיימת עילת ביקורת מוכרת להתערבות במסקנותיה ובדרך הפעלת שיקול-דעתה של הערכאה המבררת... תפיסה זו של המבקשת יש בה כדי לסכל את תכליתו של חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: "החוק"), שראה בבית-המשפט לעניינים מינהליים את הערכאה המרכזית והראשונית שבה נדונים ומוכרעים העניינים המסורים לסמכותו (ראו: סעיף 1 לחוק; ע"א 8366/99 עפרת נ' שר הפנים, פ"ד נו(1) 155 (2001))."

2. זכות העמידה
בית-המשפט, בהלכה פסוקה, הרחיב עד מאוד את זכות העמידה של העותר הציבורי.

הוא עשה כן מקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים, ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי.

מעמדו של העותר הציבורי הוכר גם מקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו {דנג"צ 4110/92 הס נ' שר הביטחון, פ"ד מח(2), 811, 812 (1994); בג"צ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2), 1 (1987); בג"צ 1/81 שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3), 365 (1981)}.

קביעת המדיניות בנושא המעמד הושפעה במידה רבה על-ידי תפיסות היסוד הערכיות והמהותיות בדבר תפקיד הביקורת השיפוטית על מערך הרשויות במדינה.

הרחבת המעמד היא חלק מתפיסה רחבה הרואה את תפקידו של בית-המשפט לא רק כמכריע בסכסוך בין צדדים אלא גם כמופקד על שמירת שלטון החוק, גם כאשר תפקיד זה אינו כרוך בהכרעה בסכסוך בין שני צדדים. "על בית-משפט בחברה דמוקרטית מוטל התפקיד לשמור על שלטון החוק".

משמעות הדבר הינה, בין השאר, שעליו להשליט את החוק ברשויות השלטון ועליו להבטיח כי השלטון פועל כחוק {בג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2), 441, 462 (1988); בג"צ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1), 6251, 6311 (1994); י' זמיר הסמכות המינהלית, כרך א', 83-81}.

וכך, הוכר מעמדו של עותר ציבורי בנושאים שונים בעלי חשיבות ציבורית כללית הקשורים לשלטון החוק במובנו הרחב ולעניינים בעלי אופי חוקתי גם מקום שאין לו אינטרס אישי ישיר בנושא הדיון {בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1), 749, 763 (1990); בג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3), 505 (1986)}.

בצד הרחבת תחום פרישתה של זכות העמידה, נשמר הכלל לפיו לא ייעתר בית-המשפט בדרך-כלל לעתירה ציבורית, מקום שברקע העניין מצוי נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית-המשפט בבקשת סעד על פגיעתו {ראה גם בג"צ 952/11 עוה"ד נפתלי גור-אריה נ' ממשלת ישראל, תק-על 2011(1), 1896, 1897 (2011)}.

וכך, מקום שהעתירה תוקפת מעשה מינהלי הפוגע בזכות או באינטרס של אדם מסויים ואותו אדם נמנע מלעתור לבית-המשפט, עשוי בית-המשפט שלא להכיר בזכות העמידה של העותר הציבורי, גם אם העניין שהוא מבקש להביא להכרעה נוגע לנושא בעל חשיבות ציבורית כללית.

הסייג האמור לזכות העמידה נועד לתחום את העתירה הציבורית אל תוך מסגרת מוגדרת שבה נדרש להעמיד במבחן שיפוטי פעולה שלטונית בעלת השלכה ציבורית חשובה, מקום שאין נפגע שהעניין נוגע לו, שאם קיים נפגע זה ייחשב העותר הציבורי כמתערב במחלוקת לא לו, ופנייתו תידחה {בג"צ 4112/99 עדאללה, המרכז המשפטי נ' עיריית תל-אביב, פ"ד נו(5), 393, 442 (2000); בג"צ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירועי הטבח בחברון, פ"ד מח(3), 573, 579 (1994)}.

ראוי, עם-זאת, לציין כי נשמעה ביקורת על ההסתייגות מהכרה במעמד עותר ציבורי בכול עת בה קיים נפגע פרטי בעל אינטרס ישיר וממשי: "חייב להישמר חריג לגישה המסתייגת, זאת אם ייראה לבית-המשפט כי 'העותר הציבורי' מצביע על עניין בעל משמעות כללית ומיוחדת החורגת מעבר למקרה הפרטי שמדובר בו" {ז' סגל זכות העמידה בבית-המשפט הגבוה לצדק (1993), 253}.

גישה זו משתלבת עם התפיסה לפיה "ככל שחשיבותו של העניין מבחינה ציבורית גדולה יותר, כך תגדל נטיית בית-המשפט להכיר בזכות העותר, גם אם הוא אזרח מן השורה, להביאו לפניו" {כב' השופט צ' ברנזון ב- בג"צ 26/76 בר שלום נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לא(1), 796, 802 (1977)}.

נעיר כי סוגיית מעמדו של עותר לקבלת סעד במסגרת המשפט המינהלי והחוקתי היוותה מאז ומתמיד תנאי-סף לפתיחת שעריו של בית-המשפט הגבוה לצדק. משהחל בעשור האחרון תהליך העברתן של סמכויות בסוגיות שונות בתחום העניינים המינהליים לבתי-המשפט האזרחיים, תהליך שהגיע לשיאו עם חקיקתו של חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, עברו לבתי-משפט אלה גם כללי שיקול-הדעת שהונהגו בבג"צ, ואשר עימם נמנים כללי המעמד בדין, השיהוי ונקיון הכפיים.

מקורה של זכות העמידה הוא בהשקפה שעל העותר לקבלתו של סעד להראות כי יש לו אינטרס אשר עלול להיפגע כתוצאה מפעולת הרשות שעל חוקיותה הוא משיג. ביסוד דרישה זו עומדת בעיקר הרתיעה מפני הצפת בתי-המשפט בעתירות טורדניות, שכרוכה בהן הגברת העומס הרובץ על מערכת המשפט וכתוצאה מכך נגררת גם פגיעה בעשיית הצדק {בג"צ 394/72 פרנק היל הוטל קורפורשיין נ' הוועדה המקומית, פ"ד כז(2), 325 (1973)}.

ברם החשש מהצפה בעתירות אינו הטעם היחיד שביסוד זכות העמידה. לטעם זה מצטרף אופיו של ההליך השיפוטי, הנתפס בעיקר ככלי להכרעה בסכסוכים מוגדרים בין אדם לזולתו ובין הרשות לפרט, ומכאן ההשקפה שתפקידו של בית-המשפט אינו להחליט החלטות עקרוניות שמאחוריהן אין סכסוך מוגדר בין מתדיינים.

עניין נוסף העומד מאחורי זכות העמידה היא ההנחה שאדם אשר אינו צד למחלוקת והוא נעדר אינטרס ישיר בהחלטת הרשות, יתקשה לשפוך אור על המחלוקת העומדת להכרעה, ואף קיים חשש שהוא לא יוכל לייצג נאמנה את עמדת הנפגעים האמיתיים, אם יש כאלה, מפעולת הרשות והחלטותיה.

עם-זאת השיקולים שנימנו אינם חזות הכול, הואיל ומולם ניצב אינטרס הציבור להבטיח את קיומו של שלטון החוק גם ברשויות המינהל. אינטרס זה בא לידי ביטוי בהרחבת הביקורת השיפוטית על פעולות המינהל, בין היתר, באמצעות הרחבת גבולותיה של זכות העמידה. הרחבת זכות זו נתפסת כמטפחת את טוהר המידות ברשות המינהלית, מחזקת את שלטון החוק, ובטווח הרחוק מגבירה את אמון הציבור הן במערכת השיפוטית הן במערכת המינהלית.

האיזון בין האינטרסים השונים הוא אשר משרטט את גבולותיה של זכות העמידה. עיון בפסיקת בית-המשפט הגבוה לצדק מעלה מגמה נמשכת של הרחבת גבולותיה של זכות זו. יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- בג"צ 2148/94 {גלברט אמנון נ' כב' נשיא בית-המשפט העליון, פ"ד מח(3), 573 (1994)} לפיהם:

"לא כימים ההם ימינו אלה. אכן, קנקן בימינו הוא כקנקן של אותם ימים: רק עותר בעל 'זכות עמידה' יבוא בשערי בית-המשפט - כך רשום על הקנקן מלבר - אלא שתוכו של קנקן נשתנה, וקהל בעלי זכות העמידה הפך ממניין לעם רב: הנחל הפך נהר והנהר נשפך אל ימה. אפשר נדייק יותר אם נאמר, כי ביקורת בשערי בית-משפט כמעט שהוסרה לעניינן של עתירות ציבוריות ראויות, ונמצא המעמד, בתורת שכזה, אינו עוד בעל מעמד כבימים עברו... אכן, בעוד אשר בעבר שאלו עותר שעל מפתן: 'מאין באת' - מה היא זכותך ותישמע - הנה בימינו שואלים עותר הבא בשערי בית-המשפט: 'לאן אתה הולך' - לאן מועדות פניך, מה עוולה מבקש אתה לתקון. כיום מכירים אנו, להלכה ולמעשה, ב'עותר ציבורי' כבעל זכות מעמד לתבוע את עלבון הפרת החוק, ובלבד שלא נראה בו טרדן-לתיאבון, שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור. לבי שלם עם הלכה כל-מרחיבה זו, ואינני חושש מעם-רב זה של בעלי זכות עמידה. יש בכלל מאתיים מנה, ואין בכלל מנה מאתיים. הרחבנו את זכות העמידה ונוכל לבור את הבר מן התבן; לו הצרנו אותה כי אז אפשר היינו מוצאים עצמנו חסרי אונים בעתירות ראויות."

3. מיצוי כל ההליכים טרם הפניה לבית-המשפט הגבוה לצדק
בית-המשפט הגבוה לצדק אינו נוהג לעשות שימוש בסמכותו כל עוד לא מיצה העותר סעד חלופי יעיל שעומד לו על-פי דין. אי-מיצוי הליכים על-ידי פניה לרשות המוסמכת קודם הגשת העתירה מצדיקים דחיה על-הסף {בג"צ 6836/04 דוד גיל דהאן נ' אמבר אלימלך דהאן ואח', תק-על 2004(4), 3440, 3441 (2004); בג"צ 6836/04 דוד גיל דהאן נ' אמבר אלימלך דהאן ואח', תק-על 2004(4), 3440, 3441 (2004); בג"צ 11240/04 שרה מאיר נ' הרשות המוסמכת על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2005(2), 2252, 2253 (2005); בג"צ 3944/92 מרבק נ' הרבנות הראשית נתניה ואח', פ"ד מט(1), 278 (1995)}.

ואולם, חריג לכלל הדחיה על-הסף מצוי באותם מקרים בהם הסעד החלופי אינו יעיל, במקרים בהם הנסיבות מחייבות התערבות מיידית של בית-משפט זה כדי למנוע עוול, או כאשר משיקולי-צדק כלליים מתחייבת התערבותו של בית-משפט זה {בג"צ 6836/04 דוד גיל דהאן נ' אמבר אלימלך דהאן ואח', תק-על 2004(4), 3440, 3441 (2004)}.

ב- בג"צ 3651/11 {אני צ'יבקווה נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(2), 3797, 3798 (2011)} קבע בית-המשפט כי דין העתירה להידחות על-הסף ולו מן הטעם של אי-מיצוי הליכים. במקרה דנן, העותר לא פנה לגורמים המוסמכים קודם לפניה לבית-משפט זה. במצב דברים זה אין לפני בית-משפט זה החלטה מינהלית עליה ניתן לערוך ביקורת שיפוטית.

עוד נקבע כי העותר פנה לבית-משפט זה לאחר שהייה בלתי-חוקית ממושכת בישראל. את הטענה בדבר יהדותו על רקע מוצאו יכול היה הוא להעלות עוד בסמוך להגעתו לישראל ואף את הטענה בדבר יהדותו על רקע גיורו הנטען יכול היה הוא להעלות שנים ארוכות קודם לפניה לבית-משפט זה.

4. היעדר השתהות - שיהוי בהגשת העתירה
סמכותו של בית-משפט, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, היא סמכות שבשיקול-דעת {בג"צ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד לח(4), 617 (1985)}.

אחד הכללים, המכוונים את שיקול-הדעת השיפוטי, הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה, עשוי בית-המשפט הגבוה לצדק לדחות עתירה על-הסף, אם נוכח לדעת, כי הוגשה באיחור וכי הדבר גרם נזק או שינוי באינטרס של יחידים או של הכלל {בג"צ 232/85 רובין נ' ברגר, פ"ד לט(2), 215 (1985); בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד מח(5), 630 (1994)}.

בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. יחד-עם-זאת, בית-המשפט חזר והדגיש כי "אין לקבוע כלל נוקשה בנוגע למקרים בהם יהווה איחור מכשול על דרך מבקשים סעד מבית-משפט זה" {בג"צ 76/49 גוטמן נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, פ"ד ד(1), 151, 154 (1950)}.

את דיני השיהוי השתית בית-המשפט על שלושה יסודות:

האחד, השיהוי הסובייקטיבי;

השני, השיהוי האובייקטיבי;

השלישי, חומרת הפגיעה בשלטון החוק {בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קריית-גת, פ"ד מב(1), 678 (1988); עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3), 673 (2002); עע"ם 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון, פ"ד נח(6), 728 (2004)}.

היסוד הסובייקטיבי מתמקד בהתנהגות העותר ובשאלה האם חלוף הזמן מלמד כי ויתר על זכויותיו.

היסוד האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המינהלית או של צדדים שלישיים, שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. היסוד השלישי עניינו חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה מתוך העתירה ואינטרס הציבור בשמיעת העתירה {בג"צ 3939/99 קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(6), 25 (2002)}. "יסוד זה נותן ביטוי לעיקרון לפיו בית-המשפט לא ייתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק, גם אם העתירה הוגשה בשיהוי שפגע באינטרסים מוכרים" {עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3), 673, 679 (2002)}.

ברוח זו ציין כב' השופט י' זמיר באחת הפרשות כי "גם כאשר העתירה לוקה בשיהוי, ומבחינת האינטרסים המעורבים בעניין יש מקום לדחות את העתירה, עדיין עשוי בית-המשפט לדון בעתירה ולהכריע בה לגוף העניין כדי להגן על שלטון החוק. שהרי אפשר שדחיית העתירה בשל שיהוי תשאיר בתוקפה החלטה מינהלית שאינה כדין. ואם פגיעתה של החלטה זאת בעיקרון של שלטון החוק רעה וקשה, עשוי העיקרון של שלטון החוק, הדורש ביטול ההחלטה, לגבור על כל אינטרס אחר" {בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד מח(5), 630, 642 (1994)}.

אכן, לעקרון שלטון החוק, הפורמאלי והמהותי, מקום מרכזי במשפט הציבורי הישראלי {א' ברק שופט בחברה דמוקרטית (2004), 116}.

יש להביא שיקול זה בחשבון שעה שמאזנים בין השיקולים השונים המגבשים את המשפט הציבורי שלנו.

בית-המשפט עשוי, איפוא, להיזקק לעתירה, אפילו הוגשה בשיהוי, אם עולה מתוך העתירה פגיעה קשה בשלטון החוק {ע"א 8116/99 אדם טבע ודין אגודה נ' הוועדה המקומית, פ"ד נה(5), 196 (2002)}.

תפקידו של בית-המשפט לשמור על הגשמתו של שלטון החוק מחייב נקודת מבט כוללת, הלוקחת בחשבון לא רק את האינטרסים של בעלי הדין, אלא גם את עקרונות היסוד של שלטון החוק.

היחס בין שלושת היסודות הרלבנטיים לשיהוי נקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. הכרעה בטענת שיהוי מבוססת, איפוא, על איזון בין האינטרס של העותר בביטול המעשה המינהלי; האינטרס של המשיב בקיומו; והאינטרס של הציבור בשלטון החוק.

בית-המשפט קבע באחת הפרשות:

"הנה-כי-כן, בהכריעו בטענת-שיהוי, על בית-המשפט הגבוה לצדק לקחת בחשבון שלושה שיקולים: האינטרס של העותר בביטול הפעולה, האינטרס של המשיב בקיומה והאינטרס של הציבור בשלטון החוק. על בית-המשפט לאזן בין אינטרסים אלה, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם. מטבע הדברים, שאיזון זה מותנה מעניין לעניין. יש לקוות כי במשך הזמן יהא ניתן לקבוע אמות-מידה עקרוניות לאיזון זה. עם-זאת, יש לציין כבר עתה, כי האינטרס בדבר שלטון החוק אינו גובר תמיד על שאר האינטרסים. הוא מהווה אחד הגורמים שיש לקחתם בחשבון. בהקשר זה ניתן יהא להתחשב, מבחינת האינטרס של שלטון החוק, בסוג הפגיעה הנטענת בשלטון החוק. לא הרי הפרה שהיא מיוחדת לעותר, כהרי הפרה המשתרעת על ציבור רחב; לא הרי הפרה הנעשית בתום-לב כהרי הפרה הנעשית שלא בתום-לב; לא הרי הפרה שתוצאותיה חד-פעמיות כהרי הפרה שתוצאותיה נמשכות; לא הרי הפרה שתוצאתה בטלות מוחלטת, כהרי הפרה שתוצאותיה בטלות יחסית או נפסדות; לא הרי הפרה שניתן לקבעה בלא הזדקקות למסמכים ותעודות אשר יכול ואבדו בשל עבור הזמן, כהרי הפרה המחייבת בחינה כאמור. הבחנות אלה ורבות אחרות יילקחו בחשבון, ויאוזנו על-ידי האינטרסים האחרים הנאבקים על הבכורה" {בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קריית-גת, פ"ד מב(1), 678 (1988)}.

עמדה על-כך כב' השופטת ד' ביניש במקום אחר כי "בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל, איפוא, בית-המשפט מערכת איזונים על פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק" {בג"צ 1262/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' סיעת ש"ס ואח', תק-על 2006(1), 2983, 2986 (2006); ע"א 8116/99 אדם טבע ודין אגודה נ' הוועדה המקומית, פ"ד נה(5), 196, 679 (2000); בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד מח(5), 630, 641 (1994); בג"צ 6437/05 {מר סאלח ג'בארה, ראש עיריית טייבה ואח' נ' מר אופיר פז-פינס, שר הפנים ואח', תק-על 2005(3), 2391, 2394 (2005); בג"צ 940/04 {עבד אלרחמן אברהים אבו טיר ואח' נ' המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון ואח', פ"ד נט(2), 320 (2004)}.

המועד להגשת עתירה מינהלית בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות 3 ו- 4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

תקנה 3(א) לתקנות סדרי הדין מורה כי "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין", ותקנה 3(ב) מוסיפה כי אם "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם".

תקנה 4 לתקנות סדרי הדין היא מאותו תחום, והיא קובעת כי "בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)".

על תכליתה של תקנה 3 לתקנות סדרי הדין נאמר ב- ע"א 6365/00 {אברהם בר-אור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נו(4), 38 (2002)} כדלקמן:

"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית. תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהילכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק. כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול-הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על-הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור היה כרוך בפגיעה באינטרסים של אחרים. עיקרון זה הוחל על בתי-משפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות. לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים. זאת ועוד, מלשון התקנה עולה כי בנסיבות מסויימות יהיה בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לדחות עתירה שחל שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד שנקבע בתקנות או בהחלטת בית-המשפט (ראה גם תקנה 4 לתקנות החדשות)."
{ראה גם עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, פ"ד נח(1), 490, 493 (2003)}

5. צירוף כל המשיבים שיש להם עניין בעתירה
קיימת חשיבות מירבית לצירוף כל משיב שיש לו עניין בעתירה או העלול להיפגע הימנה.

אי-צירוף עלול להביא, בנסיבות מסויימות, לדחיית העתירה. ואולם, כאשר העתירה מופנית לציבור בלתי-מסויים ממילא לא ניתן למקד אותה על משיב כזה או אחר ועל-כן הכלל לא יחול במקרה כזה.

כלומר, ההלכה הפסוקה הנה כי אין להידרש לעתירה שנפגעים-בכוח אינם צדדים לה {בג"צ 7583/98 לאה בכרך נ' שר הפנים - מר אליהו סוויסה, תק-על 2000(3), 3007 (2000); בג"צ 353/67 "אגד" בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד כב(1), 332, 336 (1968); בג"צ 84/82 הסתדרות פועלי אגודת ישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד לז(1), 813 (1983)}.

ב- בג"צ 84/82 {הסתדרות פועלי אגודת ישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד לז(1), 813 (1983)} נדחתה בקשת העותר לצרף צדדים מחמת האיחור בפעולה זו.

6. נקיון-כפיים של מגיש העתירה
חובתו של העותר להביא בפני בית-המשפט את כל העובדות הצריכות לעניין, עומדת ביסוד ההליך המתנהל בפני בית-משפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק וכבר נפסק כי בית-המשפט העליון "חי" מפי העותר ונותן אמון בדבריו, בלא לקיים חקירה ודרישה של העובדות המובאות בפניו.

ב- בג"צ 3392/11 {פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול, תק-על 2011(2), 2272, 2276 (2011)} קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה יש לדחות את העתירה אף בשל חוסר ניקיון כפיו של העותר אשר בכתב העתירה שהגיש גילה טפח והסתיר טפחיים, במובן זה שהציג רק חלק מהחלטות בית-הדין הרבני האיזורי ובית-הדין הרבני הגדול הנוגעות לטענותיו והעלה טענות אשר צירוף אותן ההחלטות והפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו היה מלמד כי אין בהן ממש.

כך הוא הדבר לעניין היותו לא מיוצג וכך הוא הדבר לעניין המותב אשר נתן את ההחלטות על מעצרו לצורך כפיית הגט. לעניין זה, קבע בית-המשפט, כי עתירה זו הוגשה בשעות הערב המאוחרות של יום 2.5.10 כאשר המועד להוצאתה לפועל של החלטת בית-הדין הרבני האיזורי על פינוי הדירה נקבע למחרת היום בשעה 8:00 בבוקר.

בהתחשב בסד הזמנים בו היה על בית-משפט זה לבחון את עתירתו של העותר, חובתו של העותר לבוא לפני בית-משפט זה בנקיון-כפיים מקבלת משנה תוקף והפרתה במטרה לזכות בצו ביניים על-יסוד תשתית עובדתית בלתי-מבוססת מקימה עילה מובהקת לסילוק העתירה על-הסף.

ב- בג"צ 5305/10 {דוד אביגדור ניהול בע"מ נ' שר האוצר - הממונה על אגף שוק ההון, תק-על 2010(4), 2434, 2436 (2010)} קבע בית-המשפט כי למעלה מן הדרוש נתייחס לחוסר ניקיון כפייה של העותרת, המהווה כשלעצמו, עילה לדחיית העתירה על-הסף {ראה למשל, בג"צ 594/85 עוזיאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מ(2), 262 (1986)}.

ביום 12.08.09 נשלח לעותרת מכתב מטעם היחידה לפניות הציבור באגף בנק לקוח בפיקוח על הבנקים בבנק ישראל. במכתב זה, אשר נשלח בתגובה למכתב העותרת מיום 09.06.09, הובהרה לעותרת בפירוט ובאריכות עמדת משיב מס' 2 בנוגע לשאלות שבבסיס עתירה זו.

למרות זאת, לא ראתה לנכון העותרת לציין את קיומו של מכתב זה או לצרפו לעתירתה. בהחלטתי מיום 11.10.10 התבקשה העותרת ליתן הסבר מדוע לא צורף המכתב הנזכר לעתירתה.

בתגובתה מיום 27.10.10 נימקה העותרת את אי-צירופו של המכתב בהעדר הרלוונטיות שלו לעתירה זו. אין בידי בית-המשפט לקבל טענה זו. ההבחנות אותן מציעה העותרת הן דקות שבדקות ועיון במכתב מגלה, כי הוא מתייחס למרבית טענות העותרת בעתירה שלפנינו. הדברים נכונים ביתר שאת, שעה שהעותרת מלינה בעתירתה על הימנעותם של המשיבים מטיפול בעניינה.

ב- בג"צ 3587/10 {יוסף שלמה דיין נ' המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תק-על 2010(3), 3965, 3967 (2010)} קבע בית-המשפט כי דינה של העתירה להידחות על-הסף.

למעלה משלוש שנים חלפו מאז היה על העותר להתחיל לשלם את חובו, אולם עד כה שילם הוא אך את מקצתו.

התנהלותו של העותר מלמדת על חוסר נכונותו לשלם את סכום הפיצויים בו חוייב: הוא נמנע מתשלום באופן עקבי ולאורך מספר שנים, גם לאחר שערעורו נדחה בבית-משפט זה. עקב אי-תשלום הפיצוי נשלחו לעותר מספר דרישות תשלום בשנת 2007, עליהן לא השיב.

אומנם, העותר ביקש כי תשלום החוב ידחה עד להכרעה בערעורו, אולם מתגובת המשיבים עולה כי העותר לא שלח את כתב הערעור למרכז כפי שנדרש.

העותר לא שילם את חובו גם לאחר שהוחלט לפרוס את חובו על פני 40 תשלומים. העותר מסביר כי לא היה ביכולתו לעשות כן נוכח שלילת קצבתו מצה"ל עקב מאסרו.

ואולם, ממכתב מיום 06.05.10 שנשלח לעותר מאת המשיבים עולה כי הוא התבקש להמציא להם מסמכים התומכים בבקשתו לפריסת התשלומים בעקבות שלילת הקיצבה, אולם עשה כן רק כעבור שמונה חודשים.

העותר אכן פנה מספר פעמים רב למשיבים, אך הרושם הוא כי עשה דין לעצמו, כעולה מהתמהמהותו להסדיר את תשלום חובו, ויותר מפעם אחת.
עוד יודגש כי מדובר בפיצוי שנפסק לטובת קורבן עבירה שנפצע בעקבות מעשיו האכזריים של העותר אשר היו עלולים להביא למותו.

כידוע בית-המשפט לא יפתח דלתותיו למי שעושה דין לעצמו, מזלזל בהוראות החוק ומבקש להעמיד את הרשות אל מול עובדות מוגמרות {ראה גם בג"צ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת, תק-על 2007(3), 3822 (2007); בג"צ 9860/09 אליהו-חנן בן ברוך נ' שר התחבורה, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.01.10)}. וכך גם בענייננו.

ב- בג"צ 5498/03 {יוסף מקמל נ' שר הביטחון - שאול מופז ואח', פ"ד נז(6), 97 (2003)} קבע בית-המשפט כי "גילוי הלב לפני בית-המשפט הוא יסוד מסד ליכולת הפעולה שלו על-פי הקווים אותם התווה המחוקק לבית-משפט זה, ועוד יותר מזאת, על-פי הכללים אותם קבע לעצמו בית-משפט זה".

חובה זו של העותר להביא בפני בית-המשפט את האמת כולה, יש לה חשיבות מוגברת מקום שבו מתבקש בית-המשפט ליתן כבר במעמד הגשת העתירה צו במעמד צד אחד, יהא זה צו על-תנאי או צו ביניים, כפי שביקש העותר במקרה שלפנינו.

בית-המשפט חי מפי העותר בטרם יבחן את הוצאתו של צו על-תנאי, ועל-כן חיוני הוא כי האמת כולה, ורק האמת, תובא לידיעתו, ותשמש בסיס להחלטתו {בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר-אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1), 289 (1998); ע"א 338/85 שפיגלמן נ' צ'פניק, מא(4), 421, 426 (1987); ג' שלו דיני חוזים (מהדורה 2, התשנ"ה), 55, 223. הווי אומר, חובה היא בדיני החוזים לגלות עובדות מהותיות, ואי-גילוי עובדות, שחובה היתה לגלותן, הוא עילה לביטול חוזה}.
ב- בג"צ 42/50 {לוין נ' שר התחבורה, פ"ד ד 197 (1950)} קבע בית-המשפט כי "כל הפונה לבית-המשפט הגבוה לצדק חייב לגלות, ולא להסתיר מאומה, מכול העובדות החשובות לגבי השאלה הנידונה. 'עובדה חשובה' פירושה הוא: כל עובדה שהיתה עלולה מלכתחילה להשפיע על שיקול-דעתו של בית-המשפט, בבואו להחליט Ex Parte על מתן הצו על-תנאי".

עותר המשמיט עובדות ומסמכים מהותיים מעתירתו יוצר נסיבות בהן לא יהא מנוס מן המסקנה כי העותר בא בפני בית-משפט זה בידיים לא נקיות וניסה, שלא כדין, להיבנות מהצגת תמונה חלקית ובלתי-שלמה של מצב הדברים.

הלכה מושרשת היטב היא, כי אי-גילויין של עובדות הרלבנטיות לעתירה, מהווה חוסר נקיון-כפיים, והתנהלות כזו מצד העותר יש בה כדי לשלול, לעיתים כנימוק יחיד, את זכותו לסעד מן הצדק {בג"צ 421/86 יוסף אשכנזי נ' שר התחבורה ואח', פ"ד מא(1), 409 (1987); בג"צ 974/94 סמירה אסחאק אחמד זגארי ואח' נ' שר הפנים, תק-על 94(2), 1288 (1994)}.

בוודאי הדברים חמורים יותר בשל הדרך בה נוהג העותר, בהעלימו עובדות ומסמכים מהותיים מעיני בית-המשפט, בשל-כך שבעקבות העתירה ובשל הצגת הדברים הבלתי-שלמה והבלתי-מדוייקת, שנכללה בה, ניתן צו ביניים במעמד צד אחד, המעכב, למשל, פינוי שתוכנן, בעת שכוחות גדולים כבר שהו באיזור {בג"צ 5498/03 יוסף מקמל נ' שר הביטחון - שאול מופז ואח', פ"ד נז(6), 97 (2003); ר' הר-זהב סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק (התשנ"א-1991, תל-אביב), 30; בג"צ 685/88 אחים אלפסי א.א. הסעות (שותפות) נ' המועצה האיזורית גליל עליון, פ"ד מג(1), 708, 711 (1989).
בית-המשפט הגבוה לצדק אף הביע את מורת רוחו מהתנהגות עותר על דרך של פסיקת הוצאות מופחתות גם כשהינו זוכה העתירה.

מי שמפר צווים של רשות שיפוטית, הפועלת במסגרת סמכותה, ובמיוחד מי שעוזב את הארץ ובא ומבקש סעד מבית-המשפט הגבוה לצדק תוך הפרת צו עיכוב יציאה, אינו יכול לצפות לסעד מבית-משפט זה. התנהגותו לוקה באי-נקיון-כפיים בולט. ובמקרה כזה לא יתייחס בית-המשפט לעתירה לגופה {בג"צ 1889/92 פריבוז אהרון בניאן נ' בית-הדין הרבני, תק-על 92(2), 766 (1992)}.

ב- בג"צ 7293/04 {אנאסי עודת אללה ואח' נ' ראש ממשלת ישראל ואח', תק-על 2005(1), 576, 577 (2005)} קבע בית-המשפט:

"מתגובת המשיבים עולה, כי אכן בקשתם של העותרים לאיחוד משפחות הוגשה ביום 23.10.96, אולם בקשה זו סורבה ביום 04.05.97 מטעמים בטחוניים. דבר דחיית הבקשה לא צויין בעתירתם של העותרים. די בכך על-מנת לדחות עתירה זו על-הסף בשל אי-גילוי עובדות רלבנטיות מצד העותרים. דחיה מטעם זה נכונה במיוחד לאור העובדה שבמסגרת העתירה התבקש צו ביניים. עותרים אשר אינם חושפים בעתירתם את כלל הנתונים הרלבנטים שמצויים בידם אינם זכאים לכך שבית-המשפט ידון בעתירתם לגופם-של-דברים (בג"צ 1156/03 אלסעדי ואח' נ' שר הפנים, תק-על 2003(2) 3639 (2003)."

ב- בג"צ 1163/03 {נסרין מסארוה ואח' נ' שר הפנים, תק-על 2004(1), 982, 983 (2004)} קבע בית-המשפט:

"כמובן, שעליהם לפנות תחילה למשיב בכל בקשה חדשה לאיחוד משפחות. אף אלמלא השיהוי, דינה של העתירה להידחות על-הסף בשל אי-גילוי. כפי שצויין, המעיין בעתירה מקבל את הרושם שהבקשה לאיחוד משפחות אשר הוגשה בשנת 1998 לא זכתה כלל למענה. העלמתן של העובדות הנזכרות לעיל, בעיקר באשר לתשובה שנשלחה לעותרים על-ידי המשיב, מובילה אף היא לדחיה על-הסף של העתירה (בג"צ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1), 409 (1987); בג"צ 1156/03 אלסעדי ואח' נ' שר הפנים, תק-על 2003(2), 3639 (2003)). לאור השיהוי ואי-הגילוי אין מקום לדון בעתירה לגופה."

ב- בג"צ 1156/03 {נאדיה אלסעדי ואח' נ' שר הפנים, תק-על 2003(2), 3639 (2003)} קבע בית-המשפט:

"דינה של העתירה להידחות על-הסף בשל אי-גילוי. כפי שצויין, הקורא את העתירה מקבל את הרושם שהבקשה לאיחוד משפחות אשר הוגשה בשנת 1995 לא טופלה במשך שנים. אף אילו כך היה, ניתן לשאול הכיצד לא פעלו העותרים במשך התקופה שחלפה מאז. אולם גם אם נתעלם מן השיהוי, הרי העלמתן של העובדות הנזכרות, לעניין התשובות שנשלחו על-ידי משרד הפנים לעותרת 1, מובילה לדחיה על-סף של העתירה (בג"צ 1228/93 הר שמש נ' ועדת הערער שהוקמה על-פי חוק מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, תק-על 93(1), 884 (1993); בג"צ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1), 409 (1987)). הדברים נכונים במיוחד מאחר שיחד עם העתירה נתבקש צו ביניים, שאמור היה להינתן על-פי צד אחד. עותר או עותרת שאינם חושפים בעתירה את כל הנתונים הרלבנטיים יידעו, כי צפויים הם לדחיה על-הסף של עתירתם, בלא שתידון לגופם-של-דברים."

7. על הסעד המבוקש בעתירה להיות ספציפי ולא כוללני
בית-המשפט הגבוה לצדק, כפי שנקבע לא פעם בהקשרים שונים, אינו נוהג לתת, מטעמים שהסביר, סעד כוללני {בג"צ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4), 403 (1994)}.

כך גם בית-המשפט אינו רואה לנכון לתת לעותרת את הסעד המבוקש, שהוא סעד כוללני, ללא תשתית עובדתית כמקובל וכנדרש בהליכים שבפני בית-משפט הגבוה לצדק {בג"צ 9242/00 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' שר הביטחון, תק-על 2001(1), 1755, 1756 (2001)}.

הלכה פסוקה היא אם-כן שבית-משפט זה אינו נענה לעותר המבקש סעד כוללני. ההבדל בין סעד כוללני לסעד ממוקד אינו חד ואינו ניתן להגדרה מדוייקת.

אפשר לומר, בלי למצות ואף בלי לדייק, כי סעד כוללני מתייחס, בדרך-כלל, למדיניות הראויה בסוג של מקרים או לדרך ההתנהגות הנדרשת בסוג של מקרים, שמספרם אינו ידוע ופרטיהם אינם ברורים, להבדיל מסעד ממוקד, המתייחס למקרה מסויים, שעובדותיו ידועות וברורות {בג"צ 1901/94 ח"כ עוזי לנדאו ואח' נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4), 403 (1994)}.

הלכה זאת הנחתה את בית-המשפט לאורך השנים. זה מקרוב נזדמן לבית-המשפט לחזור ולהביע את עמדתו בנדון.

ב- בג"צ 2926/90 {בן-חיים נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מו(4), 622 (1992)} העלתה העתירה שורה של השגות על המדיניות הכללית של שר החקלאות בתחום המים: לעניין דרכי החישוב של עלות המים, דלדול מקורות המים, הקצבות המים, ועוד טענות על התנהגות שלא כדין בתחום זה. העתירה נדחתה וכב' הנשיא מ' שמגר הסביר את המדיניות השיפוטית הנוהגת בנדון כך:

"כל אלה נושאים בעלי חשיבות כללית, שניתן לסכמם, כפי שכבר צויין, כביקורת וכהשגות על מדיניות המים. אולם מאחר שאין המדובר על התייחסות לתרעומת קונקרטית וספציפית, החורגת מן הביקורת הכללית על המדיניות, הרי מה שמתבקש למעשה מבית-המשפט אינו אלא שבית-המשפט יתווה את המדיניות הרצויה והראויה בכל הנוגע למקורות המים והשימוש בהם.
אין צורך להוסיף, כי מחובתה של כל רשות, והרשויות העוסקות בענייני מים בכלל זה, לקיים את החוק באופן קפדני ולנהוג בענייניהן על-פי עקרונות המינהל התקין. לא מן הנמנע, שבית-המשפט ידון בנושא קונקרטי שעניינו אי-קיום החוק בכל הנוגע לנושא המים, אולם אין זה סביר, כמבואר לעיל, שבית-המשפט יהפוך עצמו למי שמתווה את המדיניות הכללית בענייני מים. יש שבית-המשפט גם יעיר, תוך דיון במחלוקת קונקרטית, מה הדרך הנכונה בה צריכה רשות זו או אחרת לפעול, אולם כאשר מובא לפנינו נושא כללי וכוללני, יהיה חשוב ככל שיהיה, שאינו אלא הצגת המדיניות הכוללת הרצויה, הא ותו לא, אין אנו רואים את הנושא בתחומנו."

הלכה מכבר היא, כי בית-המשפט הגבוה לצדק לא יידרש לעתירה שהיא כללית וסתמית מכדי שיינתן סעד בצידה. הוסיף מ"מ הנשיא כב' השופט מ' זילברג ואמר על העתירה (שם, 447) "שכלליותה וסתמיותה של עתירה זו עשויות לבטל כליל את יעילותו של הצו שיינתן על פיה - ואין בית-משפט זה נותן צווים עקרים או בלתי-יעילים" {בג"צ 240/98 עדאלה ואח' נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד נב(5), 167 (1998)}.

אכן, בקשת סעד כוללני עשויה להביא לדחייתה של עתירה על-הסף. על עיקרון זה עמד בית-המשפט בהרחבה בפסק-דין שניתן זה-לא-כבר ב- בג"צ 1901/94 {ח"כ עוזי לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4), 403 (1994)} נפסק מפי כב' השופט י' זמיר:

"הלכה פסוקה היא שבית-משפט זה אינו נענה לעותר המבקש סעד כוללני. ההבדל בין סעד כוללני לסעד ממוקד אינו חד ואינו ניתן להגדרה מדוייקת. אפשר לומר, בלי למצות ואף בלי לדייק, כי סעד כוללני מתייחס, בדרך-כלל, למדיניות הראויה בסוג של מקרים או לדרך ההתנהגות הנדרשת בסוג של מקרים, שמספרם אינו ידוע ופרטיהם אינם ברורים, להבדיל מסעד ממוקד, המתייחס למקרה מסויים שעובדותיו ידועות וברורות."

ובהמשך {שם, 413}:

"... צו כוללני, על-פי טבעו, קשה לבצעו ואף קשה לפקח ולברר אם בוצע, אם בוצע במהירות הראויה ואם בוצע כראוי. בית-המשפט אינו נוטה להוציא צו, בתחום המשפט הציבורי כמו בתחום המשפט הפרטי, כאשר קיים קושי מיוחד בפיקוח על ביצוע הצו."

שלושה המה עיקרים היוצרים הכרעה שיפוטית וסעד בצידה: סיכסוך בין בעלי דין במובנו הרחב של המושג "סיכסוך"; הכרעה שיפוטית באותו סיכסוך; הענקת סעד בצידה של ההכרעה. בריח-התיכון בכל שלושה עיקרים אלה יימצא ביסוד הספציפיות והקונקרטיות: הסיכסוך חייב שיהא ספציפי וקונקרטי.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בית-המשפט לעניינים מינהליים - התנהלות האזרח