צו מכוח סעיף 23 לחוק רישוי עסקים - סגירת עסק של מכירת משקאות משכרים

סעיף 23 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"23. סגירת עסק של מכירת משקאות משכרים (תיקון התש"ע)
(א) קצין משטרה בדרגת רב-פקד ומעלה רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים שבהם עוסקים במכירת משקאות משכרים, אם נוכח שהדבר דרוש לשמירת שלום הציבור או להחזרת שלום הציבור שהופר; צו לפי סעיף-קטן זה תקפו יהיה לתקופה שפורשה בו, ובלבד שלא תעלה על שלושים יום.
(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף-קטן (א), קצין משטרה בדרגת רב-פקד ומעלה, שהוסמך לעניין זה בהתאם לנוהלי משטרת ישראל, רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים כאמור בסעיף-קטן (א), לתקופה שיורה, ובלבד שלא תעלה על 15 ימים, אם מצא כי התקיימו שניים אלה:
(1) קיים חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה לפי סעיף 14 בשל הפרת חובה לפי סעיף 2(א1), או שנעברה עבירה לפי סעיף 193א לחוק העונשין (בסעיף זה: "עבירה");
(2) למחזיק החצרים או לבעל העסק, אם הוא ידוע וניתן לאתרו בשקידה סבירה, ניתנה התראה בכתב במהלך השנתיים שקדמו למועד ביצוע העבירה; התראה כאמור תימסר לאחר שהתעורר חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה, ובה יידרש מחזיק החצרים או בעל העסק לנקוט צעדים למניעת הישנות העבירה, וכן תובא לידיעתו אפשרות סגירת החצרים לפי הוראות סעיף זה במקרה של הישנות העבירה.
(א2) ניתן צו סגירה לפי סעיף-קטן (א1), ובתוך שלוש שנים מיום פקיעת הצו התעורר חשד סביר לביצוע עבירה נוספת באותם חצרים, רשאי קצין משטרה כאמור באותו סעיף-קטן, לצוות על סגירת החצרים לאלתר, לתקופה שלא תעלה על 30 ימים אף בלא מסירת התראה כאמור בסעיף-קטן (א1)(2).
(א3) לצורך ביצוע צו סגירה שניתן לפי סעיף זה רשאית המשטרה להשתמש בכוח סביר.
(א4) על צו סגירה שניתן לפי סעיף זה, יחולו הוראות סעיף 22 כאילו היה צו הפסקה מינהלי
(ב) סמכות לפי סעיף זה אינה גורעת מסמכויות אחרות לפי חוק זה."

ב- בע"א (רשל"צ) 58327-07-14 {רימונים קייטרינג בעמ נ' משטרת ישראל/תחנת מודיעין, תק-של 2014(3), 37111 (2014)} נפסק מפי כב' השופטת הלית סילש:

"לפני בקשה דחופה להורות על ביטול צו סגירה מינהלי אשר ניתן לבית עסקה של המבקשת.
כנגד המבקשת, אשר מנהלת אולם שמחות תחת השם "בלו-מון", המצוי ברחוב השדרה המרכזית 15 במודיעין (להלן: "בית העסק"), הוצא ביום 28.7.14 צו סגירה מינהלי לתקופה של 14 יום.
ברקע ההחלטה, מספר ביקורות אשר נערכו בבית העסק ובמסגרתם נמצאה הפרה של תנאי רישיון העסק על דרך של כשלי אבטחה, וזאת שעה שבאותן ביקורות לא היה מאבטח במקום או שהיה מאבטח, אלא שזה לא היה חמוש, בהתאם להוראות.
נוכח הפרות אלו ניתן צו הסגירה , כאשר ניתנה למבקשת ארכה של יום לצורך קיומו של אירוע ברית מילה במקום, וזאת כנגד הצגת מסמכים והמצאת סידורי אבטחה כנדרש.
במסגרת הודעת הערעור טענה המבקשת את הטענות המרכזיות הבאות:
א. צו הסגירה הומצא מכוח סעיף 23 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"), ואולם עניינו של סעיף זה הוא במכירת אלכוהול לקטינים ולא עוסק כלל בהפרות כגון אלו הנטענות כנגד המבקשת בהליך הנוכחי. נוכח כך, וללא ואף מבלי להידרש לנימוקים אחרים, יש לדעת המבקשת להורות על ביטול הצו.
ב. השימוש בכלי של צו סגירה מינהלי הינו החריג שבחריג, ולא היה מקום לעשות בו שימוש במקרה הנדון שעה שהמבקשת עומדת מזה שנים בכל התנאים וההנחיות שנתנו לה, וכי מתן הצו בנסיבות אלו, אינו מידתי.
המבקשת ביקשה בעניין זה במסגרת הדיון להפנות את שימת הלב לכך שאמור, עוד היום ה- 31.07.14 , להתקיים אירוע במקום, וכן כי אמור להתקיים אירוע ברית מילה מחר ה- 01.08.14. לשיטת המבקשת בהותרת הצו יהא גם כדי לגרום לנזק למזמיני האירועים.
ג. המשיבה מצאה לעשות שימוש בכלי חריג, חלף הגשת כתב אישום, באופן אשר יש בו כדי ללמד על חוסר הסבירות בבקשה.
ד. בניגוד להוראות הדין, לא ניתנה ולא הובהרה למבקשת זכותה להיוועצות, וכי יש בכשל זה כדי להביא להצדקה לביטול הצו.
ה. הכשלים אשר נמצאו באבטחה , הינם רצף של אירועים בהם לא היתה למבקשת שליטה, או שנעשו בניגוד לעמדתה על-ידי השומר ו/או חברת השמירה שהועסקה במקום.
נוכח מהות הבקשה מצאתי לקבוע את התיק לדיון בפני להיום, שאז נשמעה גם תגובתה של המשיבה.
המשיבה התנגדה לביטול הצו וטענה כי עסקינן בהחלטה מינהלית, שאין מקום להתערב בה נוכח פסיקתו של בית-המשפט העליון. עוד טענה המשיבה כי נערכו בעניינה של המבקשת שלוש ביקורות שונות, ואף נערך שימוע, אך לא היה באלו, כדי להביא את המבקשת לתקן את דרכיה, ואין מקום בנסיבות אלו להתערב בהחלטה המינהלית.
עוד טענה המשיבה כי מדובר בצעדים מניעתיים ולא עונשיים, וכי יש להבטיח את שלום הציבור, במיוחד בעת הזו, שעה שאנו מצויים במצב בטחוני רגיש.
באשר לטענות המשפטיות שהועלו על-ידי המבקשת, טענה המשיבה כי אילו אינן עומדות בתנאי פסיקתו של בית-המשפט ומכאן שיש לדחותן.
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ונתתי דעתי לכלל טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, בכפוף למתן האפשרות לקיום שני האירועים הקבועים להיום ומחר, ותחת ובכפוף לקיום התנאים המקדמיים לצורך כך כמפורט בהחלטתי.
טעמיי להלן
בניגוד לטענות המבקשת, עומדת למשיבה הסמכות להוציא תחת ידה צו סגירה מינהלי, מכוח הוראות סעיף 23 לחוק רישוי עסקים, וזאת מכוח פסיקתו של בית-המשפט, כמו גם תכליתו של החוק.
אומנם, סעיף 23 לחוק רישוי עסקים עוסק במכירת אלכוהול לקטינים. עם-זאת, בית-המשפט המחוזי כבר קבע כי למעשה די בעובדה כי נמכר במקום אלכוהול על-מנת שניתן יהיה להחיל את הסעיף, ואין חובה כי יתקיים קשר סיבתי בין מכירת האלכוהול לבין העבירה הנטענת. (בעניין זה ראה לדוגמה ע"ח 30373-04-11 אדרל ייזום והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.04.11), וכן ע"פ (חי') 4972-03-09 סטנוף נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.03.09) וכן ב"ש (חי') 3406/07 אריק ש. תואנתי פור סבן בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.08.07).
בפסק-הדין בעניין אדרל נקבע בין היתר:
"המחוקק אומנם ראה לנגד עיניו כי קיים סיכון מוגבר לאירועים אלימים במקומות בהם מוכרים משקאות אלכוהוליים, ועל-כן, הטיל על מקומות אלו אחריות מוגברת לשמירת שלומם של המבלים בתחומו; על-כן גם העניק בסעיף האמור סמכות מיוחדת למשטרה לסגירת עסקים מסוג זה, בנסיבות המתאימות. ברם, אין כל אינדיקציה בלשון הסעיף או בתכליתו, שיש דווקא לצמצם את הסמכות המוענקת בו למקרים בהם הוכח קשר סיבתי ישיר בין המכירה לבין האירועים בגינם ניתן הצו, כמפורט לעיל. פרשנות כזו, תצמצם יתר על המידה, את האפשרות ליישומה של הוראת הסעיף האמור, ובכך תאיין את יישום המטרות אשר בגינן הכניס המחוקק את הסעיף לספר החוקים."
אני ערה לעובדה כי עסקינן בפסיקה של בית-המשפט המחוזי אשר הינה מנחה אלא שעיון בפסקי-הדין מלמד כי החלטות אלו נתנו תוך מתן הדעת, בין היתר, למטרות החוק, ואלו כוללות את הצורך לשמור על ביטחון הציבור, כפי הנקוב בסעיף 23 עצמו.
בנוסף, לא בנקל יורה בית-המשפט על ביטול החלטה מינהלית.
בית-המשפט העליון נתן דעתו לא אחת, כי גם מקום בו יכול והערכאה הדנה בתיק, היתה כשלעצמה מחליטה אחרת, אין בכך די על-מנת להביא להצדקה לביטולה של ההחלטה המינהלית.
לצורך כך, צריך שיתקיים חוסר סבירות קיצונית, בין ההחלטה לבין המעשה.
במקרה דנן נתתי דעתי לעובדה כי עסקינן בשלושה מקרים נפרדים של הפרות וחשוב מכך, לעובדה כי נעשה למבקשת שימוע וזאת אך לפני כחודש ימים, במסגרתו הובהרה למבקשת החשיבות של העמדת מאבטח חמוש, מורשה בכניסה.
משבוצעה הפרה נוספת של התנאים לאחר אותו מועד, לא ניתן לומר כי החלטת הרשות חורגת ממיתחם הסבירות.
עוד אציין כי שמעתי את דברי המבקשת בפני, והתרשמתי כי פעולותיה לא נעשו בכוונת מכוון על-מנת להימנע מעמידה בתנאי הרישיון. מאידך, דומה כי לא מצאה לדקדק על-מנת להבטיח התקיימם.
באשר לחובת השימוע, הרי שעסקינן בצו סגירה מינהלי, ולא בהליך פלילי, ומכאן שכלל לא עומדת למשיבה החובה להודיע למבקשת כי עומדת לה הזכות להיוועץ (בעניין זה ראה רע"פ 8860/12 מקסים קוטלאייר ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.14).
יש גם להבהיר כי המשיבה לא מנעה היוועצות של המבקשת עם עורך-הדין, אלא לא יידעה אותה כי עומדת לה זכות כזו.
על בסיס כל אלה באתי לכלל מסקנה כי לא נפל פגם המצדיק התערבותו של בית-המשפט בעצם מתן צו הסגירה המינהלי.
באשר לאירועים המתוכננים להיום ומחר, אציין כדלהלן :
במסגרת אותו צו מינהלי אשר ניתן על-ידי המשיבה, מצאה זו להוסיף ולציין את הדברים הבאים:
"ככל שממהלך פרק הזמן באפשרותו של בעל העסק להציג בפני הח"מ שינויים מהותיים בסידורי האבטחה במקום צו הסגירה יישקל בהתאם."
בנוסף, במסגרת טיעוני המשיבה בפני היום נאמרו הדברים הבאים:
"תכלית הוצאות צווי הסגירה היא מניעתית ולא עונשית."
(ראה בעניין זה עמוד 1 שורה 14 לפרוטוקול).
כמו-כן, המשיבה עצמה מצאה ליתן בידי המבקשת ארכה קודם כניסתו של צו הסגירה לפועל, לצורך עריכת אירוע כנגד הצגת מסמכים בדבר קיומו של האירוע כמו גם העמדת סידורי אבטחה כנדרש.
בהינתן אלה, כמו גם בהינתן טענות המבקשת על פיהם קבועים שני אירועים , האחד להיום בערב (31.07.14) והאחר למחר ה- 01.08.14, אני מוצאת להורות כדלהלן :
א. בקשת המבקשת לביטול הצו המינהלי נדחיית.
ב. על-אף האמור לעיל, ובהתייחס לשני האירועים הקבועים ליום 31.07.14 וליום 01.08.14, ועל-מנת לאזן בין האינטרסים הכוללים של המבקשת, המשיבה ומזמיני האירועים, אני מוצאת לאפשר קיומם של אותם אירועים, בכפוף למילוי כל התנאים הבאים במצטבר:
(1) הפקדת הסך של 10,000 ₪ בקופת בית-המשפט או לחילופין ערבות בנקאית אוטונומית בלתי מותנית על סכום זה לטובת המשיבה, וזאת להבטחת קיום האירועים בהתאם להוראות רישיון העסק והנחיות הביטחון של המשיבה.
לעניין ההפקדה אציין כי אני סבורה שבתיק זה ראוי, כי תעשה הפקדה כספית. עם-זאת נוכח השעה בה ניתנת החלטתי זו (17:30 לערך), ניתנת ארכה להפקדה עד ליום 01.08.14 בשעה 09:30. חלף הערבות הכספית, לצורך הדיון היום, תפקיד המבקשת התחייבות עצמית בסכום זה, בידי המשטרה.
תשומת-לב המבקשת כי ביום ו' פועל בית-המשפט בפתח תקווה.
(2) העמדת שני מאבטחים חמושים, בעלי הרשאה כדין והצגת מסמכים מתאימים למשיבה אשר יאושרו על ידה בעניין זה.
(3) הצגת חוזים או הזמנות חתומות ביחס לאירועים אלו למשיבה.
כל התנאים, למעט הארכה להפקדה כמפורט בסעיף (1) לעיל (וכנגדה התחייבות עצמית), הם תנאי לקיום האירועים.
קודם סיום אציין כי קיימת צפייה משני הצדדים, לשתף פעולה לצורך מימוש החלטה זו."

ב- רע"פ 5079/14 {סאמי ערביאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2014(3), 3213 (2014)} נפסק מפי כב' השופט א' שהם:

"1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ), ב- ע"ח 1827-07-14, מיום 13.07.14, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטתו של בית-משפט השלום בעכו (כב' השופט ז' סאלח), ב- צ"מ 48385-06-14, מיום 30.06.14.
בד-בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
2. ביום 24.06.14, ניתן צו סגירה נגד המכולת "ערביאן דראג סטאר" (להלן: "המכולת"), שנמצאת בשפרעם בבעלותו של המבקש. מצו הסגירה עולה, כי ביום 21.06.14, נמכרו במכולת שתי משקאות משכרים לקטינים, בניגוד לחוק.
לאור האמור, ומכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 23(א)(א1) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"), הורה קצין משטרה על סגירת המכולת למשך 15 ימים, החל מיום 23.06.14 (להלן: "צו הסגירה").
3. המבקש פנה לבית-משפט השלום בעכו בבקשה לבטל את צו הסגירה, וביום 30.06.14, נעתר בית-משפט השלום חלקית לבקשתו. בהחלטת בית-משפט השלום צויין, כי הוגש בעבר נגד המבקש כתב אישום בגין מכירת משקאות משכרים לקטינים, ונפתחו נגדו שלושה תיקים נוספים בגין ביצוע מעשים דומים. עם-זאת, ציין בית-משפט השלום, כי צו הסגירה עלול להביא להתמוטטות המכולת, הפועלת מזה כ- 40 שנים, הגם שמדובר בצו סגירה זמני בלבד. בנסיבות אלו, קבע בית-משפט השלום, כי צו הסגירה יבוטל, בכפוף לתנאים הבאים: הפקדת 2,500 ש"ח במזומן; הפקדת התחייבות של המבקש בסך 10,000 ש"ח. נקבע, כי ערבויות אלו יחולטו, במידה שתוך שנה מיום מתן ההחלטה, יעבור המבקש עבירה שעניינה מכירת משקה משכר לקטין.
4. המשיבה ערערה על החלטתו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בחיפה, וביום 13.07.14 קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה. בית-המשפט המחוזי עמד על חומר הראיות בתיק החקירה, וקבע כי יש בו כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית נגד המבקש, המצדיקה את סגירת המכולת. בנוסף, הדגיש בית-המשפט המחוזי, כי אין זו הפעם הראשונה שעולים חשדות למכירת משקאות משכרים לקטינים במכולת. מנגד, דחה בית-המשפט המחוזי את טענותיו של המבקש בקשר להופעתו החיצונית המבוגרת של הקטין, לו נמכרו המשקאות המשכרים, וקבע כי דין טענות אלו להתברר במשפטו של המבקש, במידה שיוגש נגדו כתב אישום. לאור האמור, קיבל בית-המשפט המחוזי את הערעור, אך הורה על קיצור תקופת סגירת המכולת ל- 10 ימים בלבד, החל מיום 20.07.14.
5. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. טענתו העיקרית של המבקש היא כי הופעתו של הקטין, לו נמכרו המשקאות המשכרים, היא מטעה, ועל-סמך מראהו לא ניתן לומר שהוא אינו בגיר. עוד ציין המבקש, בהקשר זה, כי בית-המשפט המחוזי לא צפה בקלטת וידאו שצולמה באמצעות מצלמת האבטחה במכולת, ממנה עולה בבירור, כי מבנה גופו של הקטין, אשר רכש את המשקאות המשכרים, אינו מעורר חשד בקשר לגילו. המבקש הוסיף והדגיש, כי הוא מעולם לא הורשע במכירת משקאות משכרים לקטינים במכולת.
6. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, נחה דעתי כי דינה של הבקשה להידחות.
7. הלכה היא מלפנינו כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה במשורה ואך במקרים מהם עולה שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, וכן במקרים חריגים בהם קיימים שיקולי צדק כלפי המבקש או קיים חשש מפני עיוות דינו (רע"פ 4902/14 ‏צבאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.07.14); רע"פ 4803/14 מזרחי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.07.14); רע"פ 4224/14 ברונשטיין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.06.14)). הבקשה שלפניי אינה מעלה כל שאלה משפטית או סוגיה ציבורית כאמור, וטענותיו של המבקש תחומות לגדרי עניינו הפרטני. בנוסף, לא מצאתי כי במקרה דנן קיימים שיקולי צדק כלפי המבקש או כי קיים חשש מפני עיוות דינו, המצדיקים היעתרות לבקשה. משכך, ומטעמים אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
8. בבחינת למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה אף לגופן של טענות המבקש. סעיף 23(א)(א1) לחוק רישוי עסקים, קובע כהאי לישנא:
"(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף-קטן (א), קצין משטרה בדרגת רב-פקד ומעלה, שהוסמך לעניין זה בהתאם לנוהלי משטרת ישראל, רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים כאמור בסעיף-קטן (א), לתקופה שיורה, ובלבד שלא תעלה על 15 ימים, אם מצא כי התקיימו שניים אלה:
(1) קיים חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה לפי סעיף 14 בשל הפרת חובה לפי סעיף 2(א1), או שנעברה עבירה לפי סעיף 193א לחוק העונשין (בסעיף זה: "עבירה");
(2) למחזיק החצרים או לבעל העסק, אם הוא ידוע וניתן לאתרו בשקידה סבירה, ניתנה התראה בכתב במהלך השנתיים שקדמו למועד ביצוע העבירה; התראה כאמור תימסר לאחר שהתעורר חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה, ובה יידרש מחזיק החצרים או בעל העסק לנקוט צעדים למניעת הישנות העבירה, וכן תובא לידיעתו אפשרות סגירת החצרים לפי הוראות סעיף זה במקרה של הישנות העבירה."
להשלמת התמונה אוסיף, כי החצרים הנזכרים בסעיף החוק, הינם "חצרים שבהם עוסקים במכירת משקאות משכרים", ואילו סעיף 193א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), עוסק בעבירה שעניינה מכירת משקאות משכרים לקטין.
9. מהוראות החוק הנזכרות, עולה, כי קצין משטרה יכול להורות על סגירה זמנית, שלא תעלה על 15 ימים, של עסק בו נמכרים משקאות משכרים, במידה שנמצא כי: א. קיים חשד סביר כי במקום נמכרו משקאות משכרים לקטינים ב. במהלך השנתיים שקדמו למועד העבירה ניתנה התראה לבעל העסק, במסגרתה הוא הוזהר בדבר האפשרות שיוצא נגד העסק צו סגירה זמני.
ובחזרה לענייננו. בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נקבע, כי חומר הראיות מבסס תשתית ראייתית לכאורית, לפיה במכולת האמורה נמכרו משקאות משכרים לקטינים; וכי במהלך השנתיים שקדמו למועד ביצוע המכירה, התנהלו נגד המבקש שני הליכים שונים בגין מכירת משקאות משכרים לקטינים, במכולת שבבעלותו. במסגרתם של הליכים אלה, הוגש נגד המבקש כתב אישום ואף הוצא צו סגירה זמנית למכולת (אשר בוטל על-ידי בית-משפט שלום בעקבות בקשה של המבקש). לפיכך, מתקיימים כל התנאים המנויים בסעיף 23(א)(א1) לחוק רישוי עסקים, לצורך מתן צו סגירה זמנילמכולת, ולא מצאתי כי המבקש הצביע על פגם כלשהו המצדיק את בטלותו של הצו.
10. אשר לטענות המבקש בקשר לחזותו הבגירה של הקטין, מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה מקומן של טענות אלו להתברר בהליך הפלילי, במידה שיוגש נגד המבקש כתב אישום.
ואולם לא למותר הוא להפנות, בהקשר זה, לסעיף 193א(ג1) לחוק העונשין, הקובע כי חזקה שבעל עסק, אשר מכר משקה משכר לקטין, היה מודע למעשיו, "אלא-אם-כן הוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, שהקטין הציג לו תעודה...לפיה הוא אינו קטין". בענייננו, המבקש לא חלק על-כך שהקטין לא הציג תעודה כאמור, ומשכך ממילא אין בטענות המבקש בכדי לסייע לו בגדרי ההליך הנוכחי.
11. לאור האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
משהגעתי למסקנה זו, התייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע שהגיש המבקש. צו הסגירה יבוצע כאמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי."

ב- ה"ת (רמ') 49116-06-13 {מתעב אלדבסאן נ' משטרת רמלה, תק-של (רמ') 2013(3), 11321 (2013)} נפסק מפי כב' השופט הישאם אבו שחאדה:

"ההליכים בתיק
1. בפני בקשה להחזרת תפוס בדמות רכב שבבעלותו של המבקש. מדובר ברכב מסוג סקודה הנושא מספר רישוי 29-734-10 (להלן: "הרכב"). ביום 09.06.13, בתחומי העיר רמלה, המבקש הסיע ברכב שלושה תושבי אזור מבלי שיהיה בידם אישורי כניסה כדין לישראל. עיינתי בתיק החקירה וממנו עולה שאכן קיימת תשתית ראייתית לפיה המבקש ביצע עבירה של הסעת תושב אזור שלא כדין לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. טרם הוגש כתב אישום כנגד המבקש.
2. מעיון בתיק החקירה עולה כי לאחר עיכוב המשיב לתחנת המשטרה, אחד השוטרים שהיו מעורבים בעיכובו של המבקש, השוטר יוסף ספיר, נהג ברכב לכיון התחנה ורשם בדוח הפעולה שהעניין מועבר ל- "המשך טיפול חקירות". המשיב שוחרר מתחנת המשטרה, אך המשטרה המשיכה להחזיק את הרכב. בתיק החקירה אין כל תיעוד בדבר קבלת החלטה על-ידי גורם מוסמך בתחנה לתפוס את הרכב.
3. ביום 24.06.13 המבקש הגיש בקשה לבית-המשפט להחזרת הרכב לידיו ובסעיפים 8 ו- 13 לבקשה נאמר כדלקמן:
"8. לדאבון הלב, המשיבה לא טרחה למסור לידי המבקש כל מסמך בדבר החרמת הרכב...
13. למען הסר ספק, יובהר, כי המשיבה לא מסרה למבקש כל מסמך בעת התפיסה ולקחה את החוק לידיה והתעלמה מזכויותיו של המבקש."
4. ביום 26.06.13 קבעתי את הדיון בפני ליום 08.07.13. במעמד הדיון המשיבה טענה כי המקור החוקי לתפיסת הרכב הוא סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, וכי בכוונתה להמשיך להחזיק את הרכב במטרה לחלטו לאחר שיוגש כתב האישום כנגד המבקש והוא יורשע בדין. בא-כוח המבקש חזר וטען שלא נמסרה למבקש כל הודעה בכתב לגבי העילה בחוק לתפיסת הרכב ולאיזה פרק זמן, מכאן הפגם שנפל בהליך התפיסה.

מקור סמכותה של המשטרה לתפוס את הרכב
5. סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) התשכ"ט - 1969 (להלן: "הפקודה") קובע כדלקמן :
"32. (א) רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה."
6. סעיף 33 לפקודה קובע את סמכותה של המשטרה להחזיק חפץ שהגיע לידיה לפי סעיף 32 לפקודה עד אשר יוגש לבית-המשפט. סעיף 34 לפקודה קובע את סמכותו של בית-משפט שלום לתת צו בעניין התפוס על-ידי מסירתו למי שתובע זכות בתפוס או לאדם פלוני או שינהגו בו בדרך אחרת. סעיף 35 לפקודה קובע כדלקמן:
"35. אם תוך ששה חודשים מיום תפיסת החפץ על יד המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית-משפט שלום, על-פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע."
7. התכליות העיקריות העשויות לעמוד מאחורי דבר תפיסתו של חפץ לפי הוראות הפקודה הן שלוש במספר: תפיסה לצורך מניעה - דהיינו תפיסת חפץ שקיים לגביו יסוד סביר כי הוא עשוי לשמש לביצוע עבירה (ראו סעיף 32(א) לפקודה); תפיסה לצורך הבטחת אפשרות חילוט עתידית (סעיף 39 לפקודה) ; תפיסת חפץ לצורך הצגתו כראיה במשפט (סעיף 32(א) לפקודה) (ראו: בש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.03.06), כב' השופטת פרוקצ'יה). במקרה שבפני הרכב שימש "כאמצעי" לביצוע עבירה של הסעת תושב זר שלא כדין ומכאן סמכותה של המשטרה לתפוס את הרכב מכוח סעיף 32 לפקודה. התכלית שלשמה נתפס הרכב היא על-מנת לבקש את חילוטו, לפי סעיף 39 לפקודה, באם המבקש יורשע בדין.
8. מקור סמכות נוסף למשטרה לתפיסתו של רכב שבו בוצעה עבירה של הסעה שלא כדין של תושב זר הוא סעיף 12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") ואשר לפיו:
"(ג1) (1) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי נעברה עבירה לפי סעיף-קטן (ג) או (ג5) וכי מתקיים האמור באחת הפסקאות שלהלן, רשאי הוא למסור לנהג הרכב שבו נעברה העבירה או לבעל הרכב כאמור הודעה האוסרת את השימוש ברכב לתקופה שלא תעלה על 30 ימים (להלן: "הודעת איסור שימוש"), וליטול את רישיון הרכב לאותה תקופה:
(א) הנהג הסיע בעבר תושב זר השוהה בישראל שלא כדין;
(ב) הרכב שימש בעבר להסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, ובלבד שטרם חלפו שלוש שנים מיום ההסעה כאמור;
(ג) התקיימה אחת הנסיבות המפורטות בסעיף-קטן (ג)(1א);
(2) ביקש הנהג או בעל הרכב לבטל הודעת איסור שימוש שניתנה בהתקיים האמור בפסקה (2), רשאי שוטר להילוות אליו אל קצין משטרה או לתת לו זימון להופיע לפני קצין משטרה בתוך 48 שעות ממועד מסירת ההודעה ונטילת רישיון הרכב כאמור בפסקה (1); קצין משטרה יהיה רשאי להורות על ביטול הודעת איסור השימוש ולהחזיר את רישיון הרכב לאדם שממנו ניטל;
(3) בהודעת איסור שימוש תצויין הסיבה לאיסור השימוש ברכב ולנטילת הרישיון."
9. העילות לתפיסתו של רכב על-ידי המשטרה לפי חוק הכניסה לישראל שונות מהעילות לתפיסתו של רכב על-ידי המשטרה לפי הפקודה. כמו-כן, לפי חוק הכניסה לישראל ניתן לתפוס רכב בהחלטה מינהלית של המשטרה לתקופה שלא תעלה על 30 ימים, בעוד שלפי הפקודה התפיסה יכולה להימשך 6 חודשים מבלי שיוגש כתב אישום. כמו-כן, לפי חוק הכניסה לישראל יש חובה למסור הודעה בכתב על התפיסה וכן לציין בהודעה את הסיבה לאיסור השימוש ברכב, בעוד שבפקודה אין הוראה מקבילה בדבר מסירת הודעה בכתב. יתר-על-כן, בסעיף 12א(ג2) לחוק הכניסה לישראל נקבע שלאחר שאדם הורשע בביצוע עבירה של הלנה או העסקה או הסעה של תושב זר שלא כדין, בית-המשפט רשאי לחלט את הרכב, דבר שמזכיר את סמכות החילוט הקבועה בסעיף 39 לפקודה.
10. בפסיקה נקבע שהוראות חוק הכניסה לישראל והוראות הפקודה הינן הוראות סמכות מקבילות והטענה שהוראות חוק הכניסה לישראל הן דין מיוחד שגובר על הדין הכללי המופיע בפקודה נדחתה (רע"פ 4105/06 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר בית-המשפט, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.01.07). יוצא מכך, שלמשטרה סמכות לתפוס רכב ששימש לביצוע עבירה של הסעה שלא כדין, הן לפי חוק הכניסה לישראל והן לפי הפקודה, וזאת בהתקיים העילות הרלבנטיות בחוק הכניסה לישראל או בפקודה.

חובת המשטרה למסור למבקש הודעה בכתב על תפיסת הרכב
11. במקרה שבפני המבקש לא קיבל כל הודעה בכתב על-כך שרכבו נתפס ולכן המבקש גם לא היה יכול לדעת באם הרכב נתפס מכוח הסמכות הנתונה למשטרה בחוק הכניסה לישראל או שמא לפי הסמכות הנתונה לה בפקודה. יוצא מכך, שהעילה לתפיסת הרכב והתכלית שלשמה בוצעה התפיסה, אינן ידועות. כמו-כן, המבקש גם לא היה יכול לדעת באם רכבו נתפס ל- 30 יום (או כל תקופת זמן קצרה יותר) כאמור בחוק הכניסה לישראל, או שמא עד שישה חודשים וזאת לכשיוחלט על הגשת כתב אישום כנגדו, כלשון הפקודה. המבקש למד לראשונה כי רכבו נתפס לפי הפקודה ולא לפי חוק הכניסה לישראל רק במועד הדיון בבית-המשפט ב- 08.07.13.
12. תפיסת הרכב פוגעת בזכות החוקתית של המבקש לקניין ולא יעלה על הדעת שהפגיעה בזכות חוקתית תיעשה ללא מסירת הודעה בכתב שבה יפורטו נתונים אלמנטאריים כגון: מועד תחילת התפיסה, מועד סיום התפיסה, העילה לתפיסת הרכב, הנימוק להמשך תפיסתו, הוראת החוק שמכוחה נעשתה התפיסה וזכותו לפנות לבית-המשפט לביטול הגזרה. במקרה שלפני החובה לציין בכתב מה ההוראה שבדין שמכוחה נעשתה התפיסה מתחדדת במקרה שבו קיימות שתי הוראות מקבילות לתפיסת הרכב (אחת בחוק הכניסה לישראל ואחת בפקודה), כאשר עילות התפיסה בכל אחת מהן הן שונות, וכן אורך תקופת התפיסה המותרת על-פי כל אחת מהן היא גם שונה.
13. החובה המוטלת על המשטרה, למסור הודעה בכתב לאדם שהחליטה להשתמש בסמכויות הנתונות לה על-פי דין על-מנת להורות לו לבצע או להימנע מלבצע פעולה מסויימת, ויש בהוראה כדי לפגוע בזכות חוקתית של אותו אדם מופיעה גם בהוראת חוק נוספת. בסעיף 23 (א) ו- (א1) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים") ניתנה סמכות למשטרה לפגוע בחופש העיסוק , בדרך הבאה:
"23. (א) קצין משטרה בדרגת רב-פקד ומעלה רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים שבהם עוסקים במכירת משקאות משכרים, אם נוכח שהדבר דרוש לשמירת שלום הציבור או להחזרת שלום הציבור שהופר ; צו לפי סעיף-קטן זה תקפו יהיה לתקופה שפורשה בו, ובלבד שלא תעלה על שלושים יום.
(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף-קטן (א), קצין משטרה בדרגת רב פקד ומעלה, שהוסמך לעניין זה בהתאם לנוהלי משטרת ישראל, רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים כאמור בסעיף-קטן (א), לתקופה שיורה, ובלבד שלא תעלה על 15 ימים, אם מצא כי התקיימו שניים אלה:
(1) קיים חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה לפי סעיף 14 בשל הפרת חובה לפי סעיף 2(א1), או שנעברה עבירה לפי סעיף 193א לחוק העונשין (בסעיף זה: "עבירה");
(2) למחזיק החצרים או לבעל העסק, אם הוא ידוע וניתן לאתרו בשקידה סבירה, ניתנה התראה בכתב במהלך השנתיים שקדמו למועד ביצוע העבירה; התראה כאמור תימסר לאחר שהתעורר חשד סביר כי בחצרים נעברה עבירה, ובה יידרש מחזיק החצרים או בעל העסק לנקוט צעדים למניעת הישנות העבירה, וכן תובא לידיעתו אפשרות סגירת החצרים לפי הוראות סעיף זה במקרה של הישנות העבירה."
14. המשטרה רשאית בהחלטה מינהלית להורות על סגירתו של עסק ולפגוע בפרנסתו של בעל העסק, אך ככל שהעילה לסגירת העסק היא שונה, כך גם ישתנה אורך הזמן שניתן להורות על סגירתו של העסק. באם העילה למתן צו סגירה לעסק שבו עוסקים במכירת משקאות משכרים היא "שהדבר דרוש לשמירת שלום הציבור או להחזרת שלום הציבור שהופר", אזי תקופת הסגירה תהיה עד 30 ימים (סעיף 23(א) לחוק רישוי עסקים). לעומת-זאת, באם העילה למתן צו הסגירה היא מכירה של משקאות משכרים בעסק לקטינים (לפי סעיף 193א לחוק העונשין, התשל"ז-1977) וניתנה לבעל העסק התראה בכתב במהלך שנתיים שקדמו למועד ביצוע העבירה, אזי, תקופת הסגירה תהיה עד 15 ימים (סעיף 23 (א1) לחוק רישוי עסקים. צא ולמד, העילה למתן צו סגירה ואורך תקופת הסגירה שניתן להורות עליה קשורות זו בזו בבחינת הא בהא תליא. ומכאן גם הדגש שנתן המחוקק לקיומה של "הודעה בכתב" לבעל העסק. ההודעה בכתב מאפשרת למקבל ההודעה לשקול את צעדיו בהתאם ולדעת כיצד לנסח את בקשתו לבית-המשפט לביטול צו הסגירה. בגוף ההודעה יש לציין באם הסגירה היא מכוח סעיף 23(א) לחוק רישוי עסקים ואז הסגירה יכולה להיות לפרק זמן של עד 30 ימים, או שמא היא לפי סעיף 23(א1) לחוק רישוי עסקים ואז הסגירה תהיה לפרק זמן שאינו עולה על 15 ימים. ההודעה בכתב נותנת כלים בידי בית-המשפט מה המתווה של הדיון שמתקיים בפניו.
15. בסעיף 23 לחוק רישוי עסקים מדובר בזכות החוקתית לחופש העיסוק, ובעוד שבמקרה שבפני, פעולת תפיסת הרכב על-ידי המשטרה פוגעת בזכות החוקתית לקניין. באנגלוגיה למקרה שבפני, המבקש היה זכאי לקבל הודעה בכתב שבה תפורט העילה ל-"תפיסת הרכב" תוך ציון הוראת החיקוק שלפיה "נתפס הרכב" ומה אורך הזמן שבו הרכב יישאר "תפוס". כמו בסעיף 23 לחוק רישוי עסקים, כך גם בסעיף 12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל נקבע שיש למסור "הודעה בכתב" על איסור שימוש ברכב שתוקפה עד 30 ימים תוך ציון "הסיבה" לאיסור השימוש ברכב (היינו מילוי אחר דרישת ההנמקה שמקורה במשפט המינהלי). לעניות דעתי, העובדה שבפקודה אין הוראה מפורשת למסירת "הודעה בכתב" על תפיסתו של חפץ איננה מעלה ואיננה מורידה. החובה למסור "הודעה בכתב" על עשיית השימוש בהוראות הפקודה, היא דרישה אלמנטארית על-מנת שהאזרח ידע בפני מה הוא ניצב וכיצד עליו להתמודד עם הצעד המינהלי שננקט כנגדו. באם המשטרה סבורה שהתפיסה היא מכוח חוק הכניסה לישראל עליה לומר זאת במפורש בכתב במעמד התפיסה. כך גם, באם המשטרה סבורה שהתפיסה היא מכוח הפקודה עליה לומר זאת במפורש בכתב במעמד התפיסה. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שכאשר מתבצעת עבירה של הסעה שלא כדין קיימים שני מקורות סמכות מקבילים לתפיסת הרכב ששימש לביצוע העבירה והפעלת הסמכות בכל אחד מהמקרים מושתתת על עילות שונות ומובילה גם לתוצאות שונות מבחינת אורך התפיסה.
16. בסיס החובה שמוטלת על המשטרה להבהיר לאזרח את מהות הצעד המינהלי שננקט כנגדו נעוץ בפער הכוחות שבין המשטרה לאזרח. ב- רע"פ 10141/09 אברהם בן חיים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.03.12) (להלן: "בן חיים")) נקבע שחיפוש שנערך על-ידי שוטר על גופו או בביתו של אדם, ללא צו חיפוש, אך תוך קבלת הסכמתו של אותו אדם, ייראה כחיפוש שנערך כדין. אלא מאי? החיפוש ייראה כחוקי רק אם הוסבר לאותו אדם על-ידי השוטר שמבצע את החיפוש כי עומדת לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש ושסירובו לא יפעל לרעתו. בהיעדר הבהרה, אזי, ההסכמה שניתנה לא תיראה כ- "הסכמה מדעת" והחיפוש ייראה כחיפוש בלתי-חוקי, והראיה שנתפסה במהלך אותו חיפוש תיפסל מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ותוביל לזיכוי הנאשם (ראו דעת הרוב שניתנה על-ידי כב' הנשיאה השופטת ביניש בהסכמת השופטת ארבל, בניגוד לדעתו של כב' השופט דנציגר שקבע שגם אם ניתנה הבהרה כזו אין בכך כדי לרפא את הפגם הנעוץ באי-חוקיות החיפוש שנערך ללא צו שיפוטי וזאת דווקא בשל פער הכוחות בין השוטר לאזרח). כב' הנשיאה השופטת ביניש קבעה שאין חובה שההסכמה לחיפוש תינתן בכתב אך הדגישה את החובה של השוטר להבהיר לאזרח את המסגרת המשפטית לשימוש בסמכותו ומהן מגבלות הסמכות (ראו פסקאות 24 - 31 לפסק-דינה). העובדה שהמשטרה לא מילאה את חובתה ליידע את האזרח מהי המסגרת המשפטית לשימוש בסמכותה ומהן מגבלות הסמכות, היתה הקו המבחין בין הרשעה לזיכוי לגבי שני מערערים מתוך השלושה שהיו באותו תיק. במקרה הנ"ל סכין שנתפסה במהלך חיפוש בהסכמה שנערך על גופו של אחד המערערים נפסלה כראיה ולכן המערער זוכה מביצוע עבירה של החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כך גם מערער אחר באותו פסק-דין זוכה מהעבירה של החזקת סמים שיוחסה לו מאחר והסמים שנתפסו במהלך חיפוש שנערך בביתו, ללא צו חיפוש אך בהסכמתו, נפסלו כראיה.
17. בפסק-דין אחר נקבע שלא ניתן להחיל את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית על הליכים שקדמו להגשת כתב אישום, כגון תפיסת חפץ לפי סעיף 43 לפקודה (דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' מאיר שמש, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.01.12), דעת הרוב של כב' השופטים הנשיאה ביניש, המשנה-לנשיאה ריבלין, לוי, נאור וארבל, כנגד דעתם החולקת של כב' השופטים דנציגר ורובינשטיין).
18. ההפניה לעיל לפסק-הדין בעניין בן חיים היתה על-מנת להמחיש את חשיבות ההודעה לאזרח על-ידי שוטר לגבי מקור סמכותו לבצע אקט מינהלי מסויים שמכרסם בזכויותיו של אותו אזרח וחשיבות היידוע של האזרח לגבי מגבלות הסמכות המופעלת (במקרה הנ"ל חיפוש, ובמקרה שבפני תפיסת רכב). החובה של המשטרה להקפיד על חובת היידוע של האזרח לזכויותיו ולמגבלות הסמכות המופעלת כנגדו מטרתה לגשר על פער הכוחות שבין השניים. במקרה שבפני העובדה שלא נמסרה למבקש "הודעה בכתב" לגבי המקור החוקי להפעלת הסמכות של תפיסת הרכב על-ידי המשטרה (באם לפי הפקודה או לפי חוק הכניסה לישראל), הינו פגם מהותי אשר יש בו כדי להסיט את נקודת האיזון לעבר שחרור הרכב. יוזכר כי שלב החקירה המשטרתית מהווה הליך מקדים למשפט עצמו, באופן שפגמים שנפלו במסגרתו עשויים להשליך על הגינות ההליך הפלילי בכללותו (ראו: ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1), 461, 558 (2006)).
19. במקרה שבפני העובדה שהמשטרה לא מסרה למבקש "הודעה בכתב" שבה יירשם מה העילה לתפיסת הרכב, פרק הזמן שהרכב יהיה תפוס, ומה הוראת החיקוק שמכוחה בוצעה התפיסה, הינה הפרה של חובת התיעוד של ההליכים שננקטים על די המשטרה בטרם הגשת כתב אישום ויש בכך כדי לפגום בהוגנות ההליך הפלילי והמינהלי. ב- ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' יניב זגורי, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.06.11), כב' השופט רובינשטיין הביע את עמדתו על חשיבות התיעוד בהליך הפלילי בפסקה כה' לפסק-דינו, בהאי לישנא:
"חובת התיעוד, כפי שעוצבה והוטמעה בפסיקה, מקורה בעקרונות כלליים שונים, ובכללם תקינות ההליך המינהלי וטהרו והגינותו של ההליך הפלילי, ואוסיף כי גם כמובן - בשכל הישר. לגורמי החקירה עצמם, חשיבות התיעוד נובעת, בראש ובראשונה, משיקולי תקינותו של ההליך המינהלי; אין זה מתקבל על הדעת שהחקירה תתנהל על-פי זיכרונם של החוקרים וללא תיעוד מסודר. אין להכביר מילים על חשיבותם של פרטים וממצאי עובדה בהליך הפלילי - אלה יכולים להביא לשלילת חירותו של אדם או מנגד הסיר מעליו עננת אשמה ולשלחו לחופשי."

סיכום ומסקנות
20. בפועל לא היה כל תיעוד בתיק החקירה לגבי עצם תפיסת הרכב. מתוך עיון בתיק החקירה עולה כי אין כל אינדיקציה מה היא המסגרת הנורמטיבית שמכוחה נתפס הרכב: האם מכוח חוק הכניסה לישראל וזאת כחלק מהסמכות המינהלית שהינה לפרק זמן מקסימאלי של- 30 ימים, או שמא מכוח פקודת סדר הדין הפלילי שהינה לפרק זמן של 180 ימים.
21. כאן עולה השאלה, מה הנפקות לכך שהמשטרה לא ביצעה כל תיעוד בתיק החקירה להחלטה לתפוס את הרכב, וכן לא מסרה לידי המבקש כל מסמך בכתב בדבר תפיסת הרכב, ובו הסבר באיזו עילה נתפס הרכב ועל-פי איזו הוראת חוק ולכמה זמן.
22. ככל שקיים ספק מה הוא המסלול שלפיו בחרה המשטרה לתפוס את הרכב, האם ל- 180 ימים לפי פקודת סדר הדין הפלילי, או ל- 30 ימים לפי חוק הכניסה לישראל, הרי שספק זה פועל לטובתו של המבקש. ודוק, אם המשטרה היתה בוחרת לעשות שימוש בסמכות התפיסה לפי סעיף 12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, והיתה מוסרת לאזרח הודעה בהתאם, הרי שעם תום 30 הימים, אין ביכולתה לבקש להאריך את תקופת ההחזקה ל-180 ימים נוספים לפי פקודת סדר הדין הפלילי. מכאן החשיבות של ההחלטה באיזה מסלול לבחור מלכתחילה. כמו-כן, אין זה מתפקידו של אזרח מהשורה לעסוק בספקולציות מה המסגרת הנורמטיבית שמכוחה נתפס רכבו, לפי איזו עילה חוקית ולכמה זמן. הוגנות ההליך הפלילי וההליך המינהלי, ובהעדר הסבר באיזה מסלול בחרה המשטרה ללכת, מטה את הכף לפרשנות המקלה עם האזרח לגבי מקור הסמכות שמכוחו נתפס הרכב.
23. במקרה שבפני, הרכב נתפס ביום 09.06.13, ואם נלך לפי הגישה המחמירה עם המשטרה ומקלה עם המבקש, והכל בשל העדר תיעוד כיאות בתיק וכן העדר הבהרה לאזרח למסגרת הנורמטיבית שמכוחה נתפס הרכב, הרי ש- 30 הימים הסתיימו ביום 08.07.13. בנסיבות אלה, לא מצאתי צורך לבחון את שאלת שחרורו של הרכב לפי הוראותיה של פקודת סדר הדין הפלילי. במילים אחרות, משנתסיימה מלוא התקופה של התפיסה לפי סעיף 12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, יש להחזיר את הרכב לידי המבקש ללא תנאים.
24. יודגש כי אילו המשיבה היתה בוחרת לתפוס את הרכב מכוח הוראותיו של סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי ועורכת תיעוד מתאים לכך בתוך תיק החקירה וכן מוסרת לידי המבקש הודעה כתובה בהתאם, אזי הייתי בוחן את האפשרות לשחרר את הרכב בליווי ערבויות מתאימות כפי שנהוג בפסיקה במקרים מעין אלה (לתנאים המקובלים בפסיקה לשחרור רכב שנתפס לפי פקודת סדר הדין הפלילי, ראו למשל ב- ש"פ 3750/09 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.06.09); בש"פ 6529/10 מגידש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.99.10); בש"פ 5951/11 ורוחובסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.08.11)). דא עקא, מאחר ואין כל תיעוד בכתב בתיק להחלטה שנתקבלה במשטרה לתפוס את הרכב, תוך ציון הסעיף בחוק שמכוחו נעשתה התפיסה ומסירת העתק ההחלטה לידי המבקש, הנני יוצא מתוך ההנחה שכוונת המשטרה היתה לעשות שימוש בסמכות המצומצמת שנתונה לה לפי סעיף 12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, ולא בסמכות הפוגענית יותר בזכויותיו של המבקש לפי פקודת סדר הדין הפלילי.
25. בנסיבות אלה, הנני מורה של שחרור הרכב לידי המבקש ללא תנאים."

ב- ע"ק (כ"ס) 20945-06-13 {אריק-אריאל בן עזר נ' מדינת ישראל, תק-של 2013(2), 70880 (2013)} נפסק מפי כב' השופט עמית פרייז:

"המסגרת הנורמטיבית לצו בו עסקינן הינה סעיף 23 לחוק רישוי עסקים כשאין מחלוקת שהסעיף חל על העסק בו עסקינן נוכח העובדה שעסק זה עוסק במכירת משקאות משכרים.
השאלה הנשאלת במקרה זה הינה האם קמה העילה לסגור עסק מהסוג האמור והמדובר בעילה המפורטת בסיפת הסעיף, ואשר אינה מתייחסת לעבירות הקשורות באלכוהול דווקא, או עבירות הקשורות בסמים מסוכנים על-פי הפקודה דווקא, אלא לעילה כללית של שמירת שלום הציבור או החזרת שלום הציבור שהופר.
מהחומר הרב שהובא בפני, ואשר חלקו ראיות שנאספו באמצעות גביית עדויות ועריכת דוחות במהלך חקירה, וחלקו חומר מודיעיני, עולה תמונה שהעסק נשוא הצו משמש מזה חודשים רבים בתדירות גבוהה למכירה של חומרים מסממים, בין הוצאו מחוץ לחוק, בין אם לאו, כאשר המכירה לא מתבצעת דווקא באופן ישיר, אלא שהעסק מהווה כתובת למי שמבקשים לצרוך חומרים מסממים אלה וכשהם מגיעים לעסק הם מופנים למי שמספק עבורם את החומרים המסממים. עוד יאמר כי בלא מעט מקרים אותם צרכנים של החומרים המסממים היו קטינים.
לטעמי, העילה הנרחבת של סעיף 23 שפורטה לעיל, יכולה אף לכלול מכירת חומרים מסממים גם אם אלה עדיין לא הגיעו לכלל הכרזתם כסמים מסוכנים בפקודה. ככל שהדבר נעשה בנסיבות המהוות את הפרת שלום הציבור. נוכח כמות הרבה של המקרים, התדירות שלהם, האפיון של החומרים המסממים אשר דומה בהשפעתו לסמים מסוכנים באופן פורמלי, והעובדה שבחלק ניכר מהמקרים דובר בקטינים, כמו גם התחכום שבביצוע המכירה על דרך תיווך, כל אלה גם יחד מגיעים לכדי רושם כללי שהמשך פעילות העסק עשויה לפגוע באופן ניכר בשלום הציבור.
יצויין שעניין לנו בביקורת על החלטה של רשות מינהלית ועל-כן המבחן הראייתי הינו מבחן הראיות המינהליות, ועל-כן אין כל מניעה להיזקק לדוחות המודיעיניים. בד-בבד יוער שגם ללא דוחות אלה הרי שבאופן איכותי מתקבלת אותה תמונה עובדתית גם אם כמותית פחותה. אדרבא כאשר הראיות הקבילות מצטברות להן יחדיו עם הראיות המודיעיניות שעונות להגדרת הראיות המינהליות.
הנה-כי-כן קמה עילה לסגירתו של העסק המדובר. אמנם מדובר בפעם ראשונה ודרך-כלל מדיניות בית-משפט זה הינה לאפשר צעדים מדורגים ולאו דווקא נקיטת האמצעי החריג של סגירת העסק, ולתקופה המירבית. יחד-עם-זאת, במקרה זה מדובר בשורה רבה מדי של מקרים עם מאפיינים לחומרה בדמות המכירה לקטינים והתחכום, כך שהסאה גדשה זה מכבר וברור שלצד החזות התמימה של קיוסק המדובר בעסק המהווה הלכה למעשה תחנה לממכר חומרים מסממים.
בנוסף לכל האמור יוער... תוך כדי ההחלטה נקטעים דברי בית-המשפט, ולא בפעם הראשונה בהערות שמסנן עו"ד יגור. בית-המשפט מתרה ולא בפעם הראשונה בפני עו"ד יגור שאין מקום להתנהלות מסוג זה.
בנוסף לכל האמור יוער כי חלופה א' 1 לסעיף 23 מאפשרת אף הפעלת סמכות לסגירת עסק במקרה של מכירת אלכוהול בקטינים על-ידי עסק שעוסק בכך. אם בעניין חומר שכשהוא נצרך בכמות סבירה אין לו השפעה של ממש על הבריאות, קיימת הגבלה כזו ביחס לקטינים, הרי שבוודאי שחומר שנועד על-פי טיבו לסמם ולשכר כחומרים המסממים שנמכרו בעסק זה, ניתן להסיק על קיומה של סמכות הסגירה ולתקופה ארוכה יותר במסגרת החלופה של סעיף א'. כל זאת כאשר מדובר במכירת החומרים המסממים לקטינים.
לפיכך, גם אם ננקוט בפרשנות מצמצמת של העילה לסגירה לפי סעיף 23(א) כך שלא תתייחס לכל שרשרת מקרים עד כדי עיסוק בפועל של מכירת חומרים מסממים שלא הוכרזו כסמים מסוכנים, הרי שעדיין כשמדובר בקטינים, בוודאי שמדובר בהפרת שלום הציבור שלשם מניעתה נועדה סמכות הסגירה.
הנה-כי-כן, בדין הופעלה סמכות ובדין נקבעה התקופה המירבית. למען הסר ספק יודגש כי אין כל אפשרות במקרה זה לסיכול הפעילות המפרה את שלום הצבור באמצעות הוצאת מוצרים כאלה ואחרים מהעסק וזאת לנוכח התחכום שלאחרונה נעשה עת המוצרים המסממים לא נמכרים מתוך העסק, אלא שכאמור העסק מהווה כתובת לצרכנים הפוטנציאלים של מוצרים אלה, באופן של הפנייתם למי שמספק להם בפועל את המוצרים.
נוכח כל האמור, בהחלט יש מקום למתן צו סגירה ל- 30 ימים כאשר בשים-לב לכך שהצו ניתן ביום 10.06.13 הרי שמועד תוקפו יהיה עד ליום 09.07.13. יוער כי הטעות בכך שבמקור הצו היה עד ליום 10.07.13 איננה פוסלת אותו מעיקר ולא מדובר במקרה של בטלות מוחלטת אלא בטלות יחסית כך שתקופת הסגירה מצומצמת לתקופה המירבית על-פי חוק.
סוף דבר. העסק נשוא הבקשה ישאר סגור עד ליום 09.07.13. בד-בבד יודגש כי כפי שנקבע בהחלטתי מאתמול אין כל מניעה שהעורר יוציא מוצרים כאלה ואחרים מתחום העסק, בין אם לצורך מניעת קלקולם, בין אם לצורך מכירתם בכדי למנוע הפסדים ובלבד שהדבר יעשה בפיקוח נציג משטרה לאחר תיאום מראש."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צו מכוח סעיף 23 לחוק רישוי עסקים - סגירת עסק של מכירת משקאות משכרים