מקומות רחצה

1. סעיף 2 לחוק עזר לגליל העליון (שמירת הסדר, הניקיון והבטיחות בגנים ובנהרות), התשנ"ג-1992
ב- חע"ק (ק"ש) 35128-03-13 {מועצה אזורית גליל עליון נ' נוה כרמי ואח', תק-של 2014(2), 9813 (2014)} נבחנה החלת הוראת הסעיף על המקרה וכקביעת בית-המשפט:

"בהתאם לסעיף 1 לחוק העזר התיבה "נהר" הנזכרת בסעיף 2 לעיל כוללת את נחל שניר (חצבאני) בו נמצאו כאמור הנאשמים.
מכאן, כי האיסור על השהייה במקום בו נמצאו הנאשמים נקבעה במסגרת חוק העזר עצמו.
אכן, חוק העזר הסמיך את ראש המועצה לסטות מן האיסור הגורף הקבוע בסעיף ולהתיר שהייה בזמנים מוגדרים ואולם, ברי כי תקיפה של חוקיות האיסור צריכה להיות מכוונת כנגד דבר החקיקה האוסר על השהיה, דהיינו, כנגד הקביעה המצויה ברישא של סעיף 2 דלעיל.
לנאשמים לא מיוחסת הפרה של הוראות החוק הנגזרת מקביעתו של ראש המועצה כלל ועיקר.
לו היה החוק מתיר את השהייה במקום ואילו קביעת ראש המועצה היתה זו האוסרת על השהייה, או אז היה מקום להיזקק לטענת ב"כ הנאשמים לעניין חוקיות פעולתו של ראש המועצה אולם, אין אלו פני הדברים במקרה דנן.
מטעם זה, אף לא מצאתי ממש בטענות ב"כ הנאשמים לעניין נפקות הצבת השילוט במקום במסגרתו מפורסמת החלטתו של ראש המועצה לעניין השעות בהן מותר לשהות במקום שכן, איסור השהייה במקום הינו מכוחו של סעיף 2 לחוק אשר פורסם ברשומות ולא מכוח השילוט שמטרתו להתיר שהייה ולא לאסור.
יחד-עם-זאת אעיר, כי לא הוצגה כל ראיה אשר יש בה כדי ללמד כי המועדים הנזכרים בשלטים המצויים על גדות הנחל, אכן נקבעו על-ידי ראש המועצה.
בפני בית-המשפט לא הוצגה כל ראיה לעניין נסיבות קבלתה של החלטה.
העובדה כי הוצבו שלטים המציינים את תוכנה כביכול של החלטה זו, אין בה כדי להוות תחליף לקיומו של תיעוד ביחס לעצם קבלת ההחלטה עצמה ובכלל זה תוכנה ומועד קבלתה.
ודוק, אף מלשון הסעיף עולה, כי החובות המוטלות על ראש המועצה הינן הן לקבל את ההחלטה והן לפרסמה בדרך הנזכרת בסעיף.
אולם, משהאיסור כאמור נקבע במסגרת הסעיף עצמו ולא במסגרת החלטתו של ראש המועצה, אזי לא מצאתי כי יש בפגם זה כדי לסייע לנאשמים.
לנוכח דחיית מכלול טענותיהם של הנאשמים לעניין זה, אפנה לבחון את טענתם לפיה חוק העזר חוקק שלא בסמכות.
סבורני, כי אף דין טענתם זו לדחייה ואנמק.
השאלה הראשונה הצריכה מענה הינה, האם לבית-משפט זה מסורה הסמכות לדון בטענות המתייחסות לבטלותו של חוק העזר?
סבורני כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית.
כבר נקבע לא אחת בפסיקה, כי שאלת תוקפם של חוקי עזר וחקיקת-משנה יכולה להתברר לא רק במסגרת "תקיפה ישירה" ב- בג"צ אלא, גם במסגרת "תקיפה עקיפה" בהליך פלילי או אזרחי.
ראה לעניין זה דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה במסגרת ת"פ (יר') 3471/87 מדינת ישראל נ' אמציה קפלן (פורסם במאגרים המשפטיים (1987)):
"... כבר בתחילת הדברים ראוי לציין כי לא נותר כיום עוד ספק ששאלת תוקפם של חוקי עזר וחקיקת-משנה אחרת עשויה להתברר ולהיבחן לא רק בתקיפה ישירה ב- בג"צ אלא גם בתקיפה עקיפה בהליך פלילי, כאשר מועלית טענה שחקיקת מישנה, המהווה בסיס לאישומו של אדם, הינה נטולת תוקף משפטי. אפשרות תקיפה כזו ניתנת לא רק ליועץ המשפטי לממשלה (השווה ע"פ 768/80 שפירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 337, 368 (1981)), אלא גם לנאשם (ע"פ 247/55 בן בשט נ' היועץ המשפטי, פ"ד י 716 (1956)); ע"פ 217/68 יזראמקס נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2), 343, 362 (1968), בפסקה 3)).
(כמו-כן, ראה לעניין זה: בג"צ 6719/11 שגיא פורשטט נ' המועצה האזורית מטה יהודה, פורסם במאגרים המשפטיים (2013); רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים (2000); עמ"ק 1080/02 עיריית ערד נ' ורד צבי פורסם במאגרים המשפטיים (2002)).
יחד-עם-זאת, בעת בחינת תקפותה של חקיקת-משנה, יש מקום לנטות להכשירה תוך מתן פרשנות אשר יש בה להביא לתוצאה זו.
לעניין זה, יפים הדברים אשר נאמרו מפי כב' השופט דב לוין במסגרת בג"צ 571/81 הפטקה נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם במאגרים המשפטיים (1982) (להלן: "עניין הפטקה"):
"...כלל גדול הוא בהלכות פרשנות של דבר חקיקה, כי בית-המשפט, המתבקש תקפותה של חקיקת-משנה יהיה נוטה להכשירה וליתן לה תוקף ולא לפסלה, שהרי יש להעמיד את מחוקק-המשנה בחזקתו, כי הוא מבקש לפעול בגדר הסמכות, שהוענקה לו. בית-המשפט גם לא יהיה נוטה, דרך-כלל, לצמצם את מרחב הסמכות, שהעניק המחוקק הראשי למחוקק-המשנה על דרך פירוש מצמצם של סמכויותיו. ודאי שבית-המשפט ינהג כך, כאשר קיים פירוש סביר ומתקבל על הדעת, אשר על פיו ניתן היה להקנות למחוקק-המשנה את הסמכות, על פיה פעל למעשה בהתקינו את תקנותיו..."
כן ראה לעניין זה, דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק במסגרת בג"צ 333/85 אביאל נ' שר העבודה והרווחה, פורסם במאגרים המשפטיים (1991), (להלן: "עניין אביאל"):
"...על הפרשן להימנע מפירוש המביא לבטלות התקנה. אכן, אם על-פי כללי הפרשנות המקובלים ניתן לפרש תקנה בשני אופנים, האחד, המביא לידי כך שאין חריגה של מתקין התקנה מסמכותו, והאחר, המביא לידי כך שיש חריגה של מתקין התקנות מסמכותו, יש להעדיף את הפירוש המקיים את התקנה על פני הפירוש המביא לבטלותה. גישה פרשנית זו מעוגנת בתפיסה, כי חזקה היא כי תכליתה של חקיקת-המשנה היתה לפעול במסגרת ההסמכה המצויה בחקיקה הראשית, ולא לחרוג ממנה..."
(שם, בפסקה 18)
להשלמת התמונה יצויין, כי במסגרת רע"פ 7451/07 מדינת ישראל נ' רון אהרונוביץ', פורסם במאגרים המשפטיים (2008), (להלן: "עניין אהרונוביץ'") בדעת יחיד, התייחס כב' השופט א' לוי לאפשרות תקיפה עקיפה גם במצב דברים בו הפגם אשר נפל במדיניות הרשות אינו יסודי המביא לבטלות מעיקרה אלא, אף כאשר הפגם הנטעם מתייחס לסבירות המדיניות:
"... דרך המלך לבחינתה של סוגיית המידתיות, מוליכה אל ערכאות המשפט המינהלי. שם, בדרך של תקיפה ישירה, נוח וטבעי לעסוק בשאלות אותן הציג חברי בסיפא לפסק-דינו, ונוגעות למדיניות האכיפה והתימרור של עיריית תל-אביב, שגם עלי מוסכם כי לא תוכלנה להתברר בגדרי העניין שבפנינו. באותן ערכאות, במבט הצופה פני עתיד, ניתן לברר כל צורכו את הפן העובדתי הכרוך בפעולתה של הרשות... האם קיומו של מסלול זה של פניה לערכאות המינהליות, משמיע את חסימתה של הדרך האחרת, היא דרך התקיפה העקיפה של פעולת הרשות בגדרו של משפט פלילי?... המעט שאוכל לומר על סוגיה מורכבת זו הוא, שהיא מעוררת שאלות סבוכות שטרם הוכרעו כל צורכן בפסיקתנו. גדר הספק נוגע למידת הפגם שנפל בפעולתה של הרשות, ולשאלה אם הוא עמוק דיו כדי להצדיק תקיפה עקיפה. בעבר, נדונו סוגיות מעין אלו על יסוד האבחנה בין פעולה בטלה מעיקרה לבין פעולה נפסדת, הניתנת לביטול על יסודה של הכרעה שיפוטית. נפסק, כי פעולה נפסדת ניתן לתקוף אך ורק בתקיפה ישירה... ברם, עם הזמן הרחיקה עצמה התפישה המשפטית, באמצה את הרעיון שהשתרש בשם בטלות יחסית, ממודל דיכוטומי זה. במקומו נהוג כיום לדבר בסולם השוואתי, שעל יסודו מדורגת מידתו של הפגם ומשמשת, כשלצדה יתר הנסיבות והשיקולים הנוגעים בדבר, בקביעתו של הסעד המתאים וכמוהו גם של הדרך הראויה לעתור לקבלתו במקרה המסויים... נראה לפיכך כי פגם בעשייה המינהלית, החורג מן העילות המסורתיות לפיהן סווגה החלטה כבטלה מעיקרה - דוגמת חריגה מעקרון המידתיות - אינו סותם את הגולל על תקיפתה של ההחלטה בדרך עקיפין, בהליך פלילי או אזרחי... אך עד כמה צריך להיות הפגם חמור ומהן הנסיבות האחרות שיצדיקו תקיפה עקיפה, טרם קבעה הפסיקה. דומני, כי ככל שזיהויו של הפגם שנפל יצריך בירור עובדתי ונורמטיבי מקיף יותר, כך יקשה להפקיד את המלאכה בידי ערכאות שאינן מיומנות ביישומו של המשפט המינהלי, או שמסגרת הדיון בהן מקשה על קיומו של בירור כאמור..."
(שם, בפסקה 4 לפסק-דינו של כב' השופט לוי).
על רקע האמור לעיל, אפנה לבחון את טענות ב"כ הנאשמים לעניין תוקפו של סעיף 2 לחוק העזר.
הטענה הראשונה אשר הועלתה על-ידי ב"כ הנאשמים לעניין זה הינה, כי ארבעת החוקים אשר מכוחם הותקן חוק העזר, אינם מסמיכים את המועצה להגביל את חירות התנועה באזור הנחל.
אכן, עיקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית הינו "עקרון חוקיות המינהל" הקובע, כי רשות מינהלית נהנית רק מאותן סמכויות אשר הוענקו לה מכוח הדין.
לעניין זה, ראה דבריו של כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) במסגרת ע"א 524/88 פרי העמק אגודה שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4), 529 (1991), (להלן: "עניין פרי העמק"):
"...עקרון שלטון החוק הפורמאלי מחייב, כי כל חקיקת-משנה, יהא איפיונה אשר יהא, ישאב כוחו מדבר חקיקה ראשית. זהו העיקרון של חוקיות המינהל. סמכות החקיקה נתונה בישראל לכנסת, אשר מהווה את "בית הנבחרים" של המדינה... לרשות המבצעת סמכויות חקיקה, אלא-אם-כן המחוקק הראשי הסמיכן לכך... "...בלעדי הענקת הסמכות על-פי דברו של המחוקק הראשי אין למחוקק-המשנה ולא כלום, מחוקק-המשנה אינו שואב כוחו אלא מהקניית הסמכויות בחוק האם, המגדיר את מסגרת הפעולה המותרת לו" (מ"מ הנשיא שמגר ב- בג"צ 337/81(22), בעמ' 358-357). בישראל אינה מצויה הסמכה כוללת וגורפת של הרשות המבצעת (הממשלה) לחוקק חקיקת-משנה (ראה ברכה, בספרו הנ"ל, בעמ' 80). על-כן, יש לעגן כל חקיקת-משנה בהסמכה מיוחדת המצויה בחקיקה הראשית... כאשר החקיקה הראשית מסמיכה את מחוקק-המשנה לחקיקת-משנה, חייבת חקיקת-המשנה לקיים את הוראות ההסמכה, שאם-לא-כן היא תחרוג מסמכותו (ultra vires) של מחוקק-המשנה..."
(שם, פסקאות 27-26).
עוד נקבע במסגרת פסק-דין זה, כי לצורך בחינת קיומה של חריגה מסמכות זו, יש להשוות בין תוכנו של המסמיך לתוכן חקיקת-המשנה:
"...הוראת ההסמכה קובעת את היקף ההסדר שניתן לקובעו בחקיקת-המשנה. הקביעה המשפטית, כי לפנינו חריגה מהסמכות המהותית, נקבעת על-פי השוואת תוכנו של המסמיך לתוכנה של חקיקת-המשנה. לשם כך יש לפרש את החקיקה הראשית ואת חקיקת-המשנה, ויש לערוך השוואה ובדיקה, עד כמה חקיקת-המשנה "נופלת" למסגרת החקיקה הראשית (ראה ר"ע618/85 (23))..."
(שם, בהמשך הדברים)
עיון בחוק העזר מעלה, כי חוקק הוא מכוח הוראותיהם של ארבעה דברי חקיקה ראשית כדלקמן:
(א) סעיפים 22, 23 ו- 24 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש).
(ב) סעיף 19 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון").
(ג) סעיף 6 לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ה-1964 (להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה").
(ד) חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים").
לא מצאתי, כי יש בהוראות סעיף 19 לחוק שמירת הניקיון ובהוראות חוק רישוי עסקים הסמכה כלשהי להגבלת התנועה הקבועה בסעיף 2 לחוק העזר.
ההוראות סעיפים 22, 23 ו- 24 לפקודת המועצות המקומיות, הינן הוראות כלליות ואף בהן אין הסמכה המתירה את הגבלת התנועה הקבועה בסעיף 2 לחוק העזר.
שונים הם פני הדברים ביחס להוראות סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה הקובע כדלקמן:
"רשות מקומית רשאית, באישור שר הפנים, לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה בים, בנהר, באגם או בבריכת שחיה ובכללן הוראות בעניינים הבאים, הכל במידה שלא נקבעו להם הוראות בחוק זה או בצו על פיו..."
בהמשך, מונה הסעיף בשורה של סעיפי-משנה מספר עניינים אותם רשאית המועצה להסדיר במסגרת חוק העזר.
ודוק, אין ברשימה זו רשימה סגורה וזאת לנוכח השימוש בתיבה: "ובכללן" דהיינו, מחוקק-המשנה הוסמך לחוקק חוקי העזר הנוגעים להיבטים נרחבים של מקומות רחצה.
עוד יצויין בהקשר זה, כי עיון בסעיפי-המשנה מעלה, כי כוללים הם הוראות אף ביחס למיתחם המצוי מחוץ למים (ראה לעניין זה הוראות סעיפי-המשנה (1), (2), (3), (7), (8) ו- (9)).
בהתאם לפסיקת בית-המשפט בעניין הפטקה ואביאל דלעיל, הרי שיש לפרש את חקיקת-המשנה באופן שהיא באה לקיימה ולא לבטלה, לנוכח העיקרון שמחוקק-המשנה פעל במסגרת הסמכות שהוענקה לו.
לפיכך סבורני, כי הוראות סעיף 2 לחוק אינן חורגות מן ההסמכה המצויה במסגרת הוראות סעיף 6 לחוק הסדרת מקומות רחצה ואין חולק, כי גדת הנחל בה שהו הנאשמים הינו מקום רחצה.
הגם שלא נשמעה טענה לעניין זה באופן מפורש אעיר אגב אורחא, כי ביחס להוראות סעיף 2 לחוק העזר עשויה להתעורר שאלה בדבר מידתיות האיסור הגורף על שהייה בגדות הנחלים הקבוע ברישא של הסעיף.
בהקשר זה אעיר, כי אין חולק למעשה כי האיסור על השהייה בגדות הנחלים מוגבל לשעות שבין השקיעה לזריחה כעולה מטיעוני הצדדים.
בכל אופן, עניין זה מצריך בירור מעמיק בכל הנוגע לאיזון בין זכויות הציבור בכלל ובין האינטרס עליו ביקשה המאשימה להגן במסגרת סעיף זה ולדברים פנים לכאן ולכאן."

2. סעיף 10(א) לחוק עזר לאילת (רחצה על שפת ים) התש"מ-1980
ב- עמ"ק (אילת) 1101/00 {מדינת ישראל - עיריית אילת נ' זמיר יוסף, תק-של 2006(4), 13285 (2006)} הכניס הנאשם רכב ועגלה לשפת הים מעבר לשטח המגודר. בהרשיעו את הנאשם קבע בית-המשפט:

"9. הנאשם מתאר עובדות שיש בהן משום הודייה במעשה העבירה (ראה עמ' 9 שו' 17-15; עמ' 23-22 ו- עמ' 10 20-18), והשאלה העומדת לדיון הינה פרשנותם הלשונית והתכליתית של הוראות החוק הרלבנטיות.
10. חוק העזר מגדיר "שפת ים" (סעיף 1):
"שטח המשתרע בין קו שפל המים שבחוף ובין הקו בים המרוחק שלוש מאות מטר מקו שפל המים, וכן השטח המשתרע בין קו שפל המים ובו הקו ביבשה כפי שסומן במפה הערוכה בקנה מידה 1:2500 והחתומה בידי ראש העיריה ובידי שר הפנים, אשר העתקים ממנה מופקדים במשרדי העיריה..."
מכאן כי אין מחלוקת שרכבו של הנאשם על העגלה הצמודה לו, הועמד בשפת הים.
סעיף 10(א) לחוק העזר קובע כי:
"לא יכניס אדם ולא יתיר למבוגר או לילד להכניס לשפת הים כל רכב או עגלה, למעט אופניים כשהם מובלים ביד לצורך העמדתם במקום שנקבע לכך על-ידי ראש העיריה ולמעט עגלות נכים."
סעיף 31 לחוק העזר קובע כי:
"האמור בחוק עזר זה אינו בא למעט מכוחו של כל דין אחר."
11. חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים קובע בסעיף 2 אשר לו כי:
"לא ינהג אדם ברכב בחוף הים."
ובסעיף 5 נקבע כי:
"לא יתמנה מפקח לפי חוק זה אלא אם קיבל הכשרה מתאימה כפי שנקבע על-ידי השר (שר הפנים - א.י) והשר לאיכות הסביבה, לפי העניין ובתיאום עם השר לבטחון פנים."
12. חוק זה דן באיסור נהיגה בחוף הים, אך אין חולק כי הרכב נשוא האישום היה מצוי בחניה (ר'אה עמ' 10 שו' 20-18).
13. חוק העזר נועד לשמירת סביבת שפת הים ממפגעים שונים ולשונו רחבה יותר מחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים מבחינת האינטרסים המוגנים (ראה, לדוגמה, סעיפים 7 כהגנת ילדים וסעיפים - 11 - 15 ו- 20 - איסור מפגעים, נזקים וזיהומים).
משכך, שני חוקים אלו אינם עומדים בסתירה זה לזה, רכבו של הנאשם לא היה בעת נהיגה, ודי בכך כדי להביא לדחיית טענותיו של הנאשם בהקשר ל- Lex Specialis החל על עניינו.
14. כמו-כן, הגדרת חוף ים בחוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, כוללת שתי חלופות ורק השניה (סעיף 1(2)) עוסקת בחוף מוכרז, כך שגם בהקשר זה לא מצאתי סתירה בין שני החוקים ביחס להגדרות "חוף ים" ו- "שפת ים".
15. זאת ועוד - שימת-הלב נדרשת לחוק הסדרת מקומות רחצה התשכ"ד-1964, אשר אינו דן רק בחוף רחצה מוכרז אלא במקומות רחצה ובכללם חוף מוכרז (ראה לדוגמה, סעיף 6 לחוק זה).
גם חוק העזר אינו מגביל את תחולת הוראותיו על חופים מוכרזים, ואני מקבל את עמדתה של המאשימה כי האינטרס הציבורי שבבסיס חוק העזר גורס הגנה מתבקשת על נופשים בכל חופי העיר אילת - בין שמוכרזים ובין שאינם מוכרזים. אם תאמר אחרת, יהיו נופשים כאמור נתונים לסיכון בלתי-סביר בעת שהייתם בחוף שאינו מוכרז (וחופים שונים לא מעטים בעיר משמשים לצלילה דווקא, ואין בהם שרותי הצלה ושרותים אחרים), מאת רכבים שיכנסו ויצאו ממנו באופן מפגיע.
16. למעלה מן הצורך, מתעודות עובדת הציבור הנ"ל עולה כי בעת מתן ברירת הקנס היה החוף הספציפי חוף מוכרז והנאשם בחר שלא לזכור שלטים ספציפיים לעניין זה. מכתבי העיריה בהקשר זה מאוחרים למועד ביצוע העבירה.
17. ביחס ל- ת"פ 1295/02 בו הופסקו ההליכים כנגד הנאשם, יובהר כי דשם הואשם הנאשם בעבירה לפי תקנה 68א לתקנות הנמלים (בטיחות השיט), התשמ"ג-1982, על פיה הכרזת החוף הינה מרכיב חיוני בעבירה ("לא ישיט אדם כלי שיט במקום שהוכרז כמקום רחצה מוכרז"), בהבדל מתבקש מן העבירה על-פי חוק העזר בענייננו.
18. באשר לסמכותם של הפקחים ליתן את הדוחות, וכאמור לעיל, חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים לא חל על האישום דנן, ומכח חוק העזר, הוסמכו הפקחים על-ידי ראש העיריה (ראה עמ' 6 שו' 5-3; עמ' 7 שו' 14-13).
19. למעלה מן הצורך יוער כי הוראות חוק זה, והתקנות שהותקנו מכוחו (תקנות איסור נהיגה ברכב בחוף הים (הכשרת מפקחים), התשס"ג-2002) עוסקות בהסמכה מאת שר הפנים בשיתוף גופי אכיפה כגון הרשות לשמירת הטבע והגנים. לפיכך, תעודות הסמכה הנטענות הינן מאת שר הפנים ולא כטענת הנאשם.
20. באשר לטענת הנאשם ביחס לפגיעה בזכותו היסודית לחופש עיסוק בדיג, לא הוכח כי לנאשם רישיון דיג וכי הוא עוסק בכך באופן חוקי (ראה נ/1 - "אבקשך לספק לי עותק מרישיון הדיג אשר ברשותך" וכן: "עם השלמת כל הדרישות המתבקשות, יאומתו, ולאחר-מכן נפיק לך רישיון..."). אף מ- נ/4, מסמך מאת רשות שמורות הטבע, אין עולה סממן כלשהו המתייחס באופן ספציפי לנאשם עצמו כבעל רישיון דיג.
כן לא ראיתי כיצד מתבצעת פגיעה בחופש העיסוק של הנאשם אף אם היה בידו רישיון דיג, שכן או אז רשאי הנאשם לדוג דגים אך ללא סיכונם של הנופשים בחוף הים.
גם מ- נ/1 ומ- נ/4 לא עולה מתן אפשרות כלשהי לדייג להעמיד רכב במרחק של מס' מטרים משפת הים.
זאת ועוד, אף מגרסת הנאשם לא ברור מפורשות אם עסק בדייג בעת מתן הדו"ח.
21. בשולי הדברים יצויין כי מנוסח הדו"ח עולה כי הנאשם קיבל התראה טרם מתן הדו"ח וסירב לפנות את רכבו, וכן כי חוק העזר נחקק מכוח חקיקה ראשית (חוק הסדרת מקומות רחצה האמור).
22. מן המקובץ עולה כי הנאשם עושה בחוף ציבורי כבשלו ובניגוד להוראות הדין החל.
23. לפיכך, אני מרשיע את הנאשם בעבירה נשוא כתב האישום, לאחר שהשתכנעתי מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו."

3. המחדל הנוגע לאי-ההקפדה על מניעת כניסתם של הקטינים בחזרה לבריכה. אחת מחובותיו של מחזיק בבריכה היא לוודא כי לאחר סגירתה, תימנע כניסת אנשים לתחומה
ב- ת"פ (יר') 4039/04 {מדינת ישראל נ' נאצר עבד רבה, תק-של 2006(1), 20358 (2006)} הרשיע בית-המשפט את הנאשם ובגזרו את הדין קבע:

"(ג) עיקרו של המחדל במקרה זה נוגע, איפוא, לאי-ההקפדה על מניעת כניסתם של הקטינים בחזרה לבריכה. אחת מחובותיו של מחזיק בבריכה היא לוודא כי לאחר סגירתה, תימנע כניסת אנשים לתחומה. דין זה קבוע בתקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה), התשס"ד-2004, לפיהן "מחזיק בריכת השחיה ידאג לכך שתימנע כניסת בני אדם לאתר בריכת השחיה שלא בשעות פתיחתה לציבור" (תקנה 27(1) לתקנות). תקנות אלה לא היו בתוקף בעת המקרה נשוא גזר דין זה. עם-זאת, הן מבטאות את רמת הזהירות המינימלית הנדרשת ממי שמנהל בריכת שחיה, גם בעת המקרה, וכך אף עולה מעובדות כתב האישום, בהן הודה הנאשם.
הטעם לחובה האמורה של מחזיק בבריכה ברור. בריכה היא מקום מסוכן. סכנת הטביעה במקום זה היא סכנה מוחשית. בשל כך, יש צורך בפיקוח הדוק וצמוד כל אימת שנעשית רחצה בבריכה. הדברים אמורים בשעות הפעילות של בריכה. הם נכונים גם לאחר שעות הפעילות, כאשר אין במקום אדם בעל ההכשרה והמיומנות הנדרשים על-מנת למנוע טביעה ועל-מנת להציל אדם הטובע. בהקשר זה יש חשיבות גדולה למימד הזמן, ועל-כן יש גם חשיבות גדולה למימד הזמינות. עצם הימצאו של הנאשם בקירבת מקום לבריכה בעת כניסתם הבלתי-מורשית של הילדים אינה מפחיתה במידה גדולה את הסיכון הכרוך בכניסה זו. הטעם לכך הוא, שעלול לחלוף זמן ניכר עד שדבר אירוע מסוג זה יובא לידיעתו של הנאשם. בפרק הזמן האמור, עלול להיגרם נזק חמור, ואף בלתי-הפיך.
(ד) הדברים אמורים ביתר שאת כאשר מדובר בילדים. פעמים רבות, יכולת השחיה של ילדים אינה מספקת. פעמים רבות, יכולתם של ילדים להעריך את הסיכון הכרוך בהתנהגותם אינה מספקת. במקרה כזה, מתעצמת החובה לוודא כי לא ניתן להיכנס לשטח הבריכה לאחר שעות הפעילות. בנסיבות אלה אף מתעצמת החובה לוודא ולקיים פיקוח קפדני על פעילותם של הילדים גם לאחר הרחצה, בוודאי בנסיבות בהן אין מיתחם הבריכה נעול. חובות מוגברות אלה לא קויימו במקרה זה.
(ה) מחדלו של הנאשם לעניין זה מורכב משני מרכיבים. האחד נוגע לכך, שכאשר סגר את הבריכה לא דאג לנעילה של הפתחים הרלוונטיים במקום. אגב, על-פי תיאורו של הנאשם אין זה ברור כלל, כי במקום היו מעיקרו של דבר סידורים מתאימים לביצועה של נעילה כזו. המחדל השני נוגע לחוסר תשומת-לב ביחס למתרחש, עד ליציאת הילדים מאזור הבריכה. אכן, הנאשם מוחזק כמי שידע כי לא נעל לפחות את אחד הפתחים המובילים לבריכה. במצב זה, חלה על הנאשם חובה מוגברת לפקח על-כך, שלא תהיה כניסה בלתי-מורשית לבריכה. אין די, לעניין זה, באזהרה מילולית לילדים. דרכם של ילדים היא, כי לא תמיד הם נשמעים לאזהרות. במבחן האדם הסביר, ניסיון להיכנס לבריכה על-ידי מי מן הילדים גם לאחר האזהרה הוא דבר צפוי. היה צורך, איפוא, לוודא כי הבריכה נעולה, ומשלא נעשה כן - לפקח בשבע עינים על-כך שמי מן הילדים אינו מנסה להסתנן בחזרה לשטח הבריכה.
(ו) נתון נוסף אשר יש להביא בחשבון הוא, כי הילדים בקבוצה בה היה המנוח היו מלווים בידי מבוגרים. אלה נשאו באחריות לדאוג לשלום הילדים. אין מחלוקת, כי מי מהם לא הועמד לדין בגין מקרה זה. אין באחריות המלווים אין כדי לגרוע מאחריותו של הנאשם, אשר הוא המחזיק בבריכה. זאת ועוד. אין הנאשם טוען כי הסב את תשומת-לב המלווים לכך, שלא נעל את הפתחים המובילים לבריכה. במצב זה, הנאשם, ולא המלווים, היה במצב הטוב ביותר להעריך את הסיכון הכרוך בכך שהגישה לבריכה נותרה זמינה, באופן אפקטיבי, לילדים. עם-זאת, יש בעצם קיומם של מלווים כדי להפחית מחומרת מחדלו של הנאשם, שכן על פני הדברים, המלווים, מעצם תפקידם, היו אמורים לפקח על הילדים, ולוודא כי ההנחיה שנתן בדבר איסור לחזור לבריכה אמנם מבוצעת. יש בעובדה זו כדי להחליש במידת מה את עוצמת הזיקה בין מחדלו של הנאשם ובין התוצאה הקשה שאירעה.
(ז) לכך מתווספת העובדה, שבמקום לא היו מתקני ההצלה והעזרה הנדרשים על-פי הדין. מחדל זה הוא בעל משמעות דווקא נוכח הטענה, כי לנאשם היתה הכשרה בתחום ההצלה, הגם שלא היה בעל ההסמכה הנדרשת בישראל על-פי הדין שהיה בתוקף באותה עת. אכן, לא ניתן לשלול את האפשרות, כי אם היה במקום הציוד הנדרש על-פי חוק, היה גדל הסיכוי של הנאשם להציל את חייו של המנוח.
(ח) יוצא, כי אין להקל ראש במחדלו של הנאשם. הנאשם לקח על עצמו עניין כבד משקל. הפעלתה של בריכת שחיה היא עניין רציני. כרוך בה סיכון רב. בניהולה של בריכה נטל על עצמו הנאשם אחריות כבדה לחיי אדם. הנאשם לא עמד בסטנדרטים המינימליים הנגזרים מאחריות זו. כתוצאה מכך, מצא ילד צעיר את מותו. על גזר הדין לשקף עובדה זו.
8. לכף החיוב יש להביא בחשבון את השיקולים אשר פורטו בתסקיר שירות המבחן ובטיעוני בא-כוח הנאשם. המדובר באדם נורמטיבי, אשר נטל אחריות על מחדלו, ואשר אף נגרם לו סבל לא מבוטל בשל המחדל האמור. שוכנעתי כי משפחת המנוח אינה נוטרת לנאשם טינה, וסליחתה נתונה לו. גם לכך יש משמעות. יש משמעות גם לחלוף הזמן הניכר מאז המקרה ועד להגשת כתב האישום (כשנתיים), ואחרי כן למשך הזמן של ניהול ההליך הפלילי. המחדל בו מדובר אינו קל. עם-זאת, אין מדובר ברשלנות בדרגת החומרה הגבוהה ביותר.
9. במסגרת האיזון בין הערכים יש להביא בחשבון גם את העובדה, שאנו עוסקים בחיי אדם. עיקרון קדושת החיים מקובל עלינו מימים ימימה כעיקרון יסודי, המנחה את החברות המתקדמות והנאורות בעולמנו. עיקרון זה מהווה יסוד לקיומה של חברה מתוקנת, השואפת, בראש ובראשונה, להגן על ביטחון החברים בה. גם לכך יש לתת משקל הולם.
10. על רקע זה, איני סבור כי עונש של מאסר על-תנאי, כפי שהוצע על-ידי בא-כוח הנאשם, הינו עונש ההולם את המקרה שבפניי. עונש מסוג זה אינו הולם את חומרת האחריות שנטל על עצמו הנאשם. עונש מסוג זה אינו הולם את הפרתן של הנורמות הנגזרות מאחריות כבדה זו. הוא אף אינו הולם את התוצאה החמורה, אך הצפויה, שנגרמה כתוצאה מן ההפרה האמורה. עונש זה אינו עולה בקנה אחד עם תכלית הגמול של ההליך הפלילי במקרה שבפניי. הוא אף אינו עולה בקנה אחד עם תכלית ההרתעה של ההליך הפלילי במקרה זה.
11. עם-זאת, איני סבור כי יש מקום להטלת עונש מאסר לריצוי בין כותלי הכלא, כפי שמבקשת המדינה. מכלול הטעמים לקולא עליהם עמדתי מוביל אותי למסקנה, כי עונש של מאסר בדרך של עבודות שירות הינו עונש הולם ואפקטיבי דיו במקרה זה. הנאשם הוא אדם נורמטיבי. הנאשם כשל. עם-זאת, כשלונו, בנסיבות העניין, לא היה כזה המצדיק עונש מאסר לריצוי בין כותלי הכלא. יש לזכור, כי גם בעבודות שירות, ובוודאי לתקופה ממשית, יש פגיעה של ממש בנאשם. עונש זה גודע את מהלך חייו הרגיל של הנאשם. עונש זה מחייב את הנאשם להתמודד באופן יומיומי עם המעשה שעשה ועם תוצאותיו. גלומה בו גם פגיעה כלכלית שאינה זניחה. אני סבור, כי עונש מסוג זה מבטא איזון ראוי בין הגורמים שבצד החומרה, ובין הנתונים שבצד הקולא במקרה זה."

4. תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחייה), התשנ"ד-1994
ב- ת"פ (כ"ס) 3221/06 {מדינת ישראל נ' קאסם בן אחמד מוחמד, תק-של 2008(3), 22113 (2008)} הרשיע בית-המשפט את המציל בבריכה בקבעו כי:

"אחריותו של הנאשם
משקיבלתי גרסתו של הנאשם שהמים בבריכה היו עכורים והוא אף התריע על-כך בפני מפעיל הבריכה והוא הודה שממקום מושבו לא ניתן היה לראות מה מתרחש בקרקעית הבריכה, גם אם היה עומד על שפת הבריכה לא היה רואה מה קורה בקרקעית, קמה אחריותו של הנאשם.
עוד לדבריו, כשהמים עכורים צריך לסגור את הבריכה לצורך ניקיון. לשאלה מדוע לא הוציא את המתרחצים מהבריכה השיב כי אין לו גיבוי לכך ממפעיל הבריכה ואם היה עושה זאת המפעיל היה מפטר אותו.
התשובה הנ"ל, חששו של הנאשם מפיטורין, היא התשובה לשאלה מדוע לא עשה הנאשם את מה שהיה מוטל עליו, להוציא את המתרחצים מהבריכה. הנאשם אפילו לא דרש זאת מהמתרחצים, הוא הסתפק בהודעה למפעיל הבריכה ומעבר לזה לא עשה דבר בקשר להוצאת המתרחצים. מהותה של עבודת המציל מחייבת שדה ראיה על כל המתרחצים והאפשרות לראות את כל המתרחש בבריכה לרבות בתוך המים.
הנאשם "מילא" תפקידו באותה עת, כמי שנוהג במכונית מבלי שיש לו שדה ראיה או מי שנוהג במצב של סינוור. התשובה שנתנה הפסיקה למצב של סינוור, עצור את המכונית ואל תנהג. ולענייננו, תוציא את המתרחצים מהבריכה.
יאמר כי על-פי הגרסה שאימצתי, עולה לכאורה רשלנות גם מצידו של מפעיל הבריכה שלא נקט בפעולה כלשהיא כשהובא לידיעתו שהמים עכורים. אין חולק כי האחראי לניקיון המים וצלילותם הוא מפעיל הבריכה. בנקודה זו תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), התשנ"ד-1994 הן בעוכריו. גם הבדיקה שביצע לא התאימה לתקן וחרגה ממנו.
התביעה בחרה שלא להעמידו לדין. ככל הנראה בשל הגרסה שאימצה התביעה בכתב האישום.
7. אני רואה את הנאשם, כמי שנהג באופן רשלני בדרך של מחדל, בשמירה על המתרחצים ולטביעה של הנער וזאת מהנימוקים הבאים:
1. תפקידו היה לשמור על בטיחותם של המתרחצים בבריכה.
2. לדבריו, המים היו עכורים, באופן שלא ראה את המתרחש במים.
3. הוא התריע על-כך בפני מפעיל הבריכה, אבל גם כשנוכח לדעת שמפעיל הבריכה לא עשה דבר, הוא לא נקט בשום פעולה.
4. הנאשם היה ער לסיכונים שבשהיית המתרחצים במים עכורים ושלא יוכל
לסייע להם בעת מצוקה ולמרות זאת לא הוציא את המתרחצים מהבריכה ולא דרש מהם באמצעות מערכת הכריזה לצאת מהבריכה (זאת ללא קשר לעובדה שאיננו אחראי על דרגת העכירות של המים).
5. הנאשם הודה שהיה עושה שימוש בעזרת מערכת הכריזה כדי להתריע על סכנות אחרות, ודווקא בנסיבות האלה נמנע מכך.
אינני מייחסת חשיבות לכך שתקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחייה), התשס"ד-2004 שקבעו חובותיו של מציל הותקנו בשנת 2004, אחרי האירוע נשוא כתב האישום. התקנות לא יצרו יש מאין. הן נתנו גושפנקא חוקית למצב שהיה קיים וברור מכוח הפסיקה והשכל הישר.
על מהותו של הקשר הסיבתי בין הרשלנות לתוצאה עמדה כב' השופטת פרוקצ'ה ב- ת"פ (יר') 3034/91, מדינת ישראל נ' פז גז, פ"מ תשנ"ו(ד), 29 (1996) "הקשר הסיבתי העובדתי מחייב הוכחה כי התנהגות הנאשם היתה סיבה הכרחית, בבחינת "סיבה שבלעדיה אין" להתרחשות התוצאה.
השאלה היא, אם ההתנהגות נשוא האישום היוותה סיבה פיזית הכרחית בשרשרת הסיבתית שהסתיימה בתוצאה המזיקה.
על-פי החומר שהונח בפני התשובה חיובית.
לסיום, אין חולק שבריכה היא דבר מסוכן וכי ישנם מספר סיכונים הנחשבים לסיכונים סבירים, אשר אדם הבא לבריכה נוטל על עצמו. אין חולק כי לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו. עיקר הסכנות הטמונות בעצם קיומה של הבריכה ידוע ומכאן החובה לצפותן.
בנסיבות שפורטו על ידי, לא נקט הנאשם באמצעי הזהירות המתבקשים ביחס לסיכון שנוצר, לא הבחין בנער שטבע מבעוד מועד ומשה אותו מקרקעית הבריכה רק לאחר שאחד המתרחצים הפנה את תשומת-ליבו לכך. הנער הוצא מן המים כאשר עדיין יש לו דופק, הטיפול הרפואי שקיבל לא סייע לו וכך מצא את מותו.
סיכומו-של-דבר, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו."
5. גביית דמי כניסה לחוף, מבוססת על סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964
ב- בג"צ 8375/03 {אדם טבע ודין נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח(2), 97 (2003)} נדחתה על-הסף עתירת העותרת. בית-המשפט קבע:

"1. עתירה זו עוסקת בהחלטתן של המשיבות 3-1 לגבות תשלום בכניסה לחוף "הקשתות" בקיסריה, חוף אשר נמצא בתחום שיפוטה של המשיבה 1. הגביה מתבצעת למעשה על-ידי המשיבה 4. לטענת העותרת, הגבייה אינה נעשית כדין. בנוסף לכך, מועלות השגות נגד הקמתה של גדר כחלק מן התהליך שנדרש על-מנת לאפשר גבייה של תשלום כניסה. הטענות הנוספות מתבססות על דיני התכנון והבניה ועל דיני רישוי עסקים.
2. הטענה המרכזית של העותרת, הנוגעת לגביית דמי כניסה לחוף, מבוססת על סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה"). נקבע שם, כי רשות מקומית רשאית לקבוע בחוק עזר הוראות בעניין הסדרת רחצה, לרבות לגבי גביית דמי כניסה. חוק עזר כאמור, טעון אישורו של שר הפנים. במקרה הנוכחי, כך גורסת העותרת, לא קיבלה המשיבה 1 חוק עזר בנושא. המשיבות 2 ו- 3 צורפו לעתירה מאחר שפעלו בעניין במשותף עם המשיבה 1.
3. התוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן בהתאמה: "התוספת וחוק בתי-משפט מינהליים) קובעת את מסגרת הסמכות של בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות בתחומים שונים. לעיתים, הגדרת התחום נעשית על-פי סוג העניין ולעיתים על-פי זהותה של הרשות המינהלית שקיבלה את ההחלטה. כך למשל, פרט 10 מדבר על ענייני תכנון ובניה לפי חוקים שונים, בלא שנוקב הוא בזהותה של הרשות המחליטה. לעומת-זאת, פרט 4(א) עוסק בהחלטה של מועצה דתית או של נושא משרה בה (תוך החרגה של החלטות מסויימות). הפרט שבתוספת הרלוונטי לענייננו הוא פרט 8(א), הקובע כדלקמן:
"החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים; לעניין זה "אישור" - בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר."
רואים אנו, כי פרט זה של התוספת גודר את סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים על-פי זהותו של הגוף המחליט, ללא התייחסות לסוג העניין. כאמור, העותרת תוקפת את ההחלטה שקיבלה המשיבה 1 (במשותף עם המשיבות 2 ו- 3).
המשיבה 1 הינה רשות מקומית. אכן, פרט 8(א) אינו כולל בגדרי סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים החלטות של רשות מקומית הטעונות אישורו של שר הפנים. אילו? קיבלה המשיבה 1 חוק עזר על-פי סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, היה צורך באישורו של שר הפנים. לפיכך, במקרה מעין זה לא ניתן היה להשיג על חוק העזר בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. דא עקא, תמצית טענתה של העותרת היא שהמשיבה 1 לא הלכה במסלול הקבוע בחוק, קרי - קבלתו של חוק עזר. משמע, אין מדובר בהחלטה של רשות מקומית הטעונה אישורו של שר הפנים, וממילא נתונה הביקורת עליה בגדרי סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.
4. ניתן לשאול מה הטעם שלא לכלול בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים אותן החלטות של רשויות מקומיות הטעונות אישורו של שר הפנים. עיון בתוספת מלמד, כי במקרים לא מעטים נקבע במפורש שהחלטה של שר אינה נתונה לביקורת של בית-המשפט לעניינים מינהליים (ראו למשל פרט 1 לתוספת, העוסק בענייני ארנונה לפי כל דין, ומוציא החלטות של שר הפנים ושל שר האוצר). לעיתים עסקינן במעשה מינהלי, שתוקפו תלוי בקבלה ובאישור של שתי רשויות מינהליות; במקרה של חוק עזר לפי חוק הסדרת מקומות רחצה - הרשות המקומית ושר הפנים. ברי, כי החלטתו של שר הפנים לאשר חוק עזר עירוני אינה בגדר סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. כלומר, אלמלא ההחרגה שבפרט 8(א), היה נוצר מצב שבית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בהחלטתה של הרשות המקומית, הטעונה אישורו של שר הפנים, אך לא בהחלטתו של השר עצמו.
החלטתו של השר בעניין אישור המעשה של הרשות המקומית נתונה לפיקוחו של בית-המשפט הגבוה לצדק. כמובן, שהקניית סמכות לבית-המשפט לעניינים מינהליים לא גרעה מסמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק (ראו בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2), 229 (1993); בג"צ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5), 950 (2002)).
אכן, בעבר התעוררה השאלה כיצד לנהוג מקום שבעל דין מעוניין להשיג על מעשה מינהלי שנדרש לשתי החלטות של רשויות מינהליות שונות, שרק אחת מהן נתונה לביקורתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. נפסק, כי במקרה מעין זה יש לבחון מהי הטענה הדומיננטית, האם מכוונת היא כנגד החלטתה של הרשות המינהלית האחת או של זו האחרת (בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח-תקווה, פ"ד נא(5), 385 (1997)). אם הטענה הדומיננטית מופנית נגד החלטתה של הרשות המינהלית הנתונה לביקורתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, אין מניעה לצרף אף את הרשות האחרת כמשיבה בעתירה בפני בית-המשפט האמור. ההסדר שבפרט 8(א) לתוספת הולך בדרך שונה. על פיו, אין צורך לבחון את השאלה מהי הטענה הדומיננטית. כל החלטה של רשות מקומית הטעונה אישורו של שר הפנים אינה בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.
ממילא, בין אם שר הפנים החליט בעניין ובין אם טרם קיבל החלטה, דינה של ההשגה על החלטתה של הרשות המקומית להתברר בבית-המשפט הגבוה לצדק. בין כך ובין כך, במקרה דנא נטען על-ידי העותרת, כי החלטתה של הרשות המינהלית אינה כדין, מאחר שלא נתקבלה בגדרו של חוק עזר. על-כן, אין צורך באישורו של שר הפנים. לפיכך, המקום הנכון לביקורת שיפוטית על ההחלטה הינו בית-המשפט לעניינים מינהליים.
5. כאמור, העותרת אף טוענת כי המשיבה 4 פועלת בלא רישיון עסק וכי על-מנת להבטיח תשלום דמי כניסה לחוף הוקמה גדר בלא היתר. עניינים אלה - ענייני רישוי עסקים וענייני תכנון ובניה - נתונים אף הם לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים מכוח פרט 7 ופרט 10 (בהתאמה) של התוספת. מכאן, שהעתירה כולה יכולה להידון בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. המקרה אינו בעל אופי ייחודי או עקרוני עד שיצדיק בירור בבית-המשפט הגבוה לצדק.
יש אף לזכור, כי היה והעותרת לא תצלח בבית-המשפט לעניינים מינהליים, פתוחה הדרך בפניה לערער בפני בית-משפט זה בכובעו האחר, כבית-משפט לערעורים.
6. מכאן שדינה של העתירה להידחות על-הסף וכך אנו פוסקים."

6. תנאי בטיחות
ב- ע"א 145/80 {שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)} נקבע כי אין כל מניעה לכך שחקיקת רישוי תקבע כתנאי לרישוי הוראות בטיחות לטובת הנפגע.

תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), התשל"ג-1973 נועדו להבטיח תנאי תברואה ובטיחות ראוים בבריכה, דהיינו, לשמור על טובת הכלל, לרבות ההוראות הבאות להבטיח הביטחון במימי הבריכה שנועדו לשמור על האינטרסים של המתרחץ היחיד.

7. חוקים המסדירים
ב- בג"צ 46/82 {ש' קנצפולסקי נ' עיריית תל-אביב ואח', פ"ד לו(4), 713 (1982)} נקבע כי סעיפים 6(א)(6) ו- 7 לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964, מכוונים בראש ובראשונה להסדרת עניין השיט בים עצמו והבעיות הנלוות אליו במישירין, במטרה לוודא שלא ייפגעו בטיחותם, בריאותם או נוחותם של מפעילי כלי השיט האמורים ושל המתרחצים בים. אין בהוראות אלה כדי לפגוע בסמכות העיריה להוציא הוראות ולהתקין תקנות, על-סמך סמכויותיה האחרות, שמגמתן להבטיח את הביטחון, הנוחיות, והניקיון בשפת הים.

בהיות השטח של שפת הים שטח ציבורי פתוח לקהל, הרי על-פי הסמכויות הכלליות הנתונות בפקודת העיריות (נוסח חדש), רשאים המשיבים לגרום לסילוקם של כל החפצים שהונחו בחוף ללא היתר, ובמיוחד כאשר הדבר נעשה בנסיבות, שיש בהן משום פגיעה בנוחיותם של תושבי הסביבה.

סמכותו של ראשי העיר שלא להתיר את ניהול העסק האמור נובעת מהיותו "רשות רישוי" על-פי חוק רישוי עסקים, ואין כל פסול בהחלטתו לאסור השכרת כלי שיט בחוף הומה מאדם, כמו חוף הילטון, כאשר ההחלטה מבוססת על טעמי בטיחות והשמירה על רווחתם וטובתם של המתרחצים ויתר המבלים בחוף.

8. מניעת סכנת פגיעת סירות
ב- בג"צ 197/81 {אילת פרידמן נ' ראש עיריית אילת, פ"ד לו(2), 425 (1982)} נפסק כי מניעת הסכנה של פגיעת סירות במתרחצים וריכוז העסקים של השכרת סירות במקום אחר לשם יעילות הפיקוח נוכח קירבת המקום לגבול, הם שיקולים רלבנטים, אשר הרשויות הנוגעות בדבר רשאיות לשקול בתחום שיקול-דעתן המקיף.

העושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק, במטרה שהרשות תיכנע לדרישותיו, לא יזכה לסעד ב- בג"צ.

ייתכנו מקרים יוצאים-מן-הכלל, בהם יעדיף בג"צ את שיקול טובתו של העותר על השיקול, שהוא בא באי-נקיון כפיו, ומן הראוי לבחנם לגופם בטרם באים לנעול שערי בג"צ מחמת אי-נקיון-כפיים.

ב- ת"א (חי') 772/77, 773, 774, ת"א (חי') 1680/78 {עהדי ואח' נ' עזבון כאמל סעדי ז"ל ואח', פ"מ התשמ"ה(ב) 177 (1977)} נפסק כי:
א. סעיף 249(23) לפקודת העיריות מקנה לעיריה סמכות פיקוח על שיט בנהרות ולא בים.
ב. סעיף 24 לפקודת העיריות הטיל חובה על העיריה לסווג ולהסדיר כל מלאכה או עסק העלולים להזיק לבריאות הציבור או להיות מקור סכנה לציבור או שמבחינה אחרת של טובת הציבור ראוי להסדירם.
ג. חובה זו היא חובה כללית ביותר ולמרות היותה חובה, משאירה היא בידי העיריה שיקול-דעת רחב ביותר לקבוע מהו עסק העלול להזיק לבריאות הציבור או להוות סכנה לו ובאילו צעדים לנקוט למען הסדרתו.
ד. אין בסעיף הנ"ל כדי להטיל חובה ספציפית, זו או אחרת, על העיריה.
ה. בעיית סיווגו והסדרתו של עסק מצויה כולה במישור החובות הציבוריות שאין בצידה חובה בתחום המשפט הפרטי.
ו. אין פקודת העיריות מקנה עילת תביעה לפרט בגין היפר חובה חקוקה.
ז. חובת הקבועות בפקודת העיריות הן חובות ציבוריות שהפרתן אינה נותנת לנפגע יסוד לתבוע את העיריה בשל היפר חובות חקוקות.
ח. מה שנאמר לעניין היעדר עילת הפרת חובה חקוקה על-פי פקודת העיריות נכון גם לעניין חוק רישוי עסקים.
ט. בחוק רישוי עסקים לא הוטלו חובות על הרשות כלפי הפרט העשוי להיפגע וממילא אין הפרת חובות. גם אילו הוטלו והופרו חובות כלשהם לא היה בכך כדי להקנות עילת תביעה של היפר חובה חקוקה בנזיקין לפרט שנפגע על-ידי מפעיל עסק.
י. החובה לקיום תחנות הצלה והימצאות מצילים רובצת על העיריה ביחס למקומות רחצה מוכרים שהנמל איננו נמנה עליהם.
יא. תקנות הנמלים (בטיחות השיט), התשכ"ה-1965 קובעות אישור מוחלט ומפורש על השטת כלי שיט אם אינו כשיר לשיט לצורכי השיט שלו.
יב. אותן תקנות מסמיכות שוטר לדרוש מבעל כלי שיט הצגת רישיון שיט ולמנוע הפלגת כלי שיט אם לא הוצג בפניו רישיון בר-תוקף או שלא נתמלאו התנאים שנקבעו ברישיון.
יג. יחד-עם-זאת, האחריות לקיום כל חובה המוטל לגבי כל כלי שיט וכל איסור שנאסר עליו לפי תקנות אלה, חלה על בעל כלי שיט ועל קברניטו.
יד. כשם שתקנות התעבורה יוצרות חובות של האזרח כלפי הציבור ואינן מולידות בדרך-כלל חובות היכולות לשמש בסיס לעילת תביעה בנזיקין נגד רשות התימרור מצד מי שנפגע על-ידי צד שלישי שעבר עבירה על דיני התעבורה, כך גם לא נולדה חובה כזו על רשויות המדינה מכוח הדינים הקיימים לעניין השיט בנמלים.
טו. אין בדינים הקיימים לעניין השיט בנמלים יסוד לתביעה המושתתת על היפר חובה חקוקה.
טז. פעולות או מחדלים, מצד של רשות ציבורית, בהפעלת סמכויות פיקוח שהוקנו לה בחוק, הנעשים מתוקף תפקידה כרשות שלטונית במישור הציבורי, לא יהוו כשלעצמם חסינות או שריון מפני אפשרות תביעה במישור המשפט הפרטי לפיצוי נזיקין בגין רשלנות.
יז. בכל מקרה יהיה צורך לבדוק אם מעל או לצד כוחותיה וסמכויותיה של הרשות במסגרת המשפט הציבורי, נוצרה חובה במישור המשפט הפרטי.
יח. מתן רישיון, גם אלמלא היה מקום לתיתו, אינו מטיל אחריות על הרשות המרשה אם מקבל הרישיון מפר חוק או תנאי מתנאי הרישיון, וגורם נזק לצד שלישי, כל עוד אין התערבות מצד הרשות בביצוע המעשה שגרם לנזק.
יט. אין חובה ולא ניתן לבדוק כל השטה של סירה כדי לוודא מילוי הוראות החוק ודרישות הרישיון, גם אם יש בכך כדי למנוע כל סיכון מהציבור.
כ. היעדר פקחים או שוטרים ביום פלוני במקום פלוני כדי לוודא אי-הפרת חוק באותו יום ובאותו מקום אינו מעמיד לפרט הניזוק מהפרת החוק, על-ידי אזרח אחר, עילה בנזיקין כנגד הרשות, אלא אם היתה מעורבות ישירה של הרשות במעשה או במחדל נשוא ההפרה.
כא. האופן, המקום והזמן, וכן ההיקף של הפעלת סמכויות הרישוי והפיקוח, שיקול-הדעת לעניין חלוקת המשאבים של תקציבים וכוח אדם וסדרי העדיפות בחלוקה כזו, מצויים כל כולם בשטח המינהל הציבורי והם מהווים שאלה של מדיניות.
כב. בית-המשפט מוסמך לבדוק גם שיקולים אלה, אלא שהוא יעשה זאת רק אם העובדות מצביעות על-כך שהיתה דרושה התערבות הרשות במעשי האזרח גורמי הנזק והתערבות זו נמנעה משיקולים פסולים ובלתי-סבירים, או שהרשות התערבה בפועל במעשי אזרח שגרמו לנזק, ובכך נטלה על עצמה את המשימה לדאוג לכך שצד שלישי לא ייפגע, אם נכשלה במשימה זו, תשא באחריות כלפיו.

9. תביעת רשלנות בנזיקין
ב- ע"א 4597/91 {קיבוץ אפיקים נ' חי כהן ואח', פ"ד נ(3), 111 (1996)} נפסק כי אפילו אין הבריכה דנן נחשבת למקום רחצה מוכרז על-פי צו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות), התש"ל-1970, אין בכך כדי להביא למסקנה, כי האחרון אינו חייב בסימון ושילוט הולמים בבריכה.

עצם העובדה כי דבר חיקוק פלוני, המטיל חובה לנקוט באמצעי זהירות, אינו חל על מזיק אלמוני, אינה מחייבת את המסקנה כי אותו מזיק אלמוני פטור מנקיטת אמצעי הזהירות המנויים באותו החיקוק.

החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר. לפיכך, בענייננו אין כל מניעה לקבוע כי על הקיבוץ חלה חובת סימון ושילוט, כפי שאכן קבע בית-המשפט המחוזי, אף בהנחה שהחיקוקים הרלבנטים אינם חלים על הקיבוץ.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מקומות רחצה