צווי בית-משפט מכוח סעיפים 16 ו - 17 לחוק רישוי עסקים

1. כללי
סעיפים 16 ו- 17 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובעים כדלקמן:

"16. אמצעים נוספים (תיקונים: התשמ"ח, התשנ"ח (מס' 2), התשע"א)
הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 14 או לפי הוראה בחיקוק אחר הקובעת כללים בדבר עיסוק בעסק הטעון רישוי לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל:
(1) לצוות על הפסקת העיסוק בעסק, לחלוטין או לתקופה שיקבע, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק;
(2) לצוות על הנשפט להימנע באותו עסק מכל פעולה שיפרט בצו;
(3) לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא-אם-כן בידי אותו אדם רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין כדין לניהול עסק זה.

17. סמכות בית-המשפט אחרי הגשת כתב אישום
הוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף 14, רשאי בית-המשפט שאליו הוגש כתב האישום לתת צו כאמור בסעיף 16, ותקפו יפקע עם ביטול כתב האישום, או עם מתן גזר הדין, או במועד שבו זוכה הנאשם זיכוי סופי, או בכל מועד קודם שנקבע בצו."

סעיפים 16 ו- 17 לחוק רישוי עסקים מקנים לבית-המשפט סמכות להורות על הפסקה מידית של העיסוק בעסק. סעיף 16 לחוק רישוי עסקים מקנה סמכות להורות כך עם מתן גזר הדין וסעיף 17 לחוק רישוי עסקים מקנה סמכות דומה עם הגשת כתב אישום.

נעיר כי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים קובע כי הפרת צו שניתן מכוח סעיפים 16 או 17 לחוק רישוי עסקים היא עבירה פלילית שהעונש בגינה הוא שנתיים מאסר וקנס.

כדי להיטיב לעמוד על תכליתו של סעיף 17 לחוק רישוי עסקים ועל אמת-המידה למתן הצו המנוי בו, מן הראוי להקדים ולעמוד על תכליתו של סעיף 16 לחוק רישוי עסקים כאמור להלן.

סעיף 16 לחוק רישוי עסקים מסמיך את בית-המשפט ליתן צו שמטרתו למנוע המשך הפעלה של עסק המנוהל ללא רישיון, וזאת במועד גזר הדין ובנוסף לכל עונש שיטיל {ייקרא להלן: "צו הפסקת עיסוק"}.

פסיקת בתי-המשפט עמדה על-כך שמטרתו של צו זה אינה רק עונשית אלא בעיקר מניעתית. צו סגירה איננו בגדר עונש מן העונשים שבית-המשפט מוסמך להטילם. זו היא סנקציה מיוחדת במינה שמטרתה להפסיק פעם ולתמיד את המשכת ביצוע העבירה של ניהול עסק ללא רישיון או תוך הפרת תנאי הרישיון.

השימוש באמצעי זה, בין אם הוא בעל אופי אדמיניסטרטיבי או בעל אופי שיפוטי, שונה מסמכות הענישה הרגילה {ע"פ 242/65 היועץ המשפטי נ' חברת מלון "רות" בע"מ, פ"ד יט(3), 415, 418 (1965); בש"פ 738/89 קולנוע דקל בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מג(3), 759, 762 (1989); רע"פ 3329/05 חברת קו המים אירועים בחוץ מכמורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.07.05), פסקה 7}.

צו הפסקת עיסוק נועד איפוא להרתיע אדם המפעיל עסק ללא רישיון או בחריגה מתנאיו - עבירה פלילית כשלעצמה - מלהוסיף לעשות כן.

משהורשע אדם בהפעלת עסק ללא רישיון ובמועד ההרשעה אין בידיו רישיון בתוקף, מן הראוי להגביר את ההרתעה באמצעות ציווי על הפסקת עיסוק ועל-כן ככלל יש לכלול בגזר הדין צו הפסקת עיסוק.
בצד האמור, מאפייניו של הליך רישוי עסקים מוליכים למסקנה שהשימוש בסמכות לפי סעיף 16 מחייב הפעלה של שיקול-דעת המצריך איזון בין כמה שיקולים מתחרים. ובמה דברים אמורים?

תחום רישוי העסקים בישראל מעורר קשיים לא מבוטלים שאחד העיקריים שבהם הוא פרק הזמן הממושך שנדרש להשלמת הליך הרישוי, כמו גם הקושי לקבל רישיון עסק - בחלק מהקטגוריות - קודם להפעלתו בפועל {ראה, למשל, דו"ח הוועדה לבחינת רישוי עסקים בישראל 17-15 (2006); יניב רונן רישוי עסקים בישראל: סקירת המצב הקיים והצגת דרכים לשיפורו (הכנסת - מרכז המחקר והמידע, 2007); משרד הפנים, המינהל לשלטון מקומי, האגף למינהל מוניציפאלי, המחלקה למחקר והאגף לרישוי עסקים ואתרי רחצה מחקר בנושא רישוי עסקים (2007)}.

רפורמה שגובשה לאחרונה בתחום זה ביקשה ליתן מענה חלקי לקושי האמור באמצעות יצירת "מסלול רישוי מזורז לעסקים המתאפיינים בכך שרמת הסיכון בהפעלתם נמוכה ושתהליכי הרישוי לגביהם פשוטים באופן יחסי".

המסלול נועד לאפשר "למבקשי רישיון עסק, לקבל בתוך פרק זמן קצר, היתר חוקי להפעלת העסק, במקביל לקיומו של הליך הבדיקה הרגיל, הנדרש לצורך קבלת רישיון העסק" {דברי ההסבר לפרק ב' להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט-2009, ה"ח הממשלה 348)}.

ביום 18.11.10 התקבלה בכנסת הצעה זו (חוק רישוי עסקים (תיקון מס' 27), התשע"א-2010, ס"ח 40), ומאז שהתיקון נכנס לתוקף ניתן לקבל היתר מזורז להפעיל עסקים שנקבעו בצו ככאלה שרישוים אינו עלול לפגוע במטרות המפורטות בסעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים, וזאת על-סמך הצהרה של בעל העסק כי התנאים למתן רישיון מתקיימים בו {ראה סעיפים 6א1 ו- 7ב1 לחוק רישוי עסקים}.

ברם, להבדיל מקטגוריה אחרונה זו, הליך רישוי של עסק שלא ניתן לקבל לגביו "היתר מזורז" עלול להיות ממושך, וכל עוד לא ניתן רישיון חל איסור על הפעלת העסק. הקושי הטמון במצב זה ברור. אלא שכידוע, כאשר עסק פועל בלא שניתן לו רישיון כדין, לרבות במצב של הפרה לכאורה של איזה מהתנאים למתן רישיון עסק, מוקנה לרשויות אכיפת החוק שיקול-דעת רחב לקבוע סדר עדיפויות לעניין העמדה לדין פלילי לפי הכללים המקובלים {בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485, 514-507 (1990); בג"צ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3), 550, 749-747 (2008)}.

הקשיים הטמונים בהליך הרישוי, ובעיקר מקרים שבהם הליך הרישוי נמשך זמן רב מסיבות שאינן תלויות במבקש הרישיון, מקרינים על שיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט בשאלה אם ליתן צו הפסקת עיסוק לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים.

תכליתו המניעתית של הצו מוליכה למסקנה שככלל יש להורות על הפסקת עיסוק בעסק כל אימת שלא ניתן רישיון. אולם בד-בבד עם מתן הצו, נדרש בית-המשפט להפעיל שיקול-דעת בקובעו את מועד כניסתו של הצו לתוקף.

לשם כך יש לאזן בין מידת הנזק שייגרם לבעל העסק ולצדדים שלישיים כתוצאה מהפסקת העיסוק לאלתר, לבין מידת הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מהמשך הפעלתו ללא רישיון לפרק זמן נוסף אשר מטרתו ליתן לבעל העסק או לצדדים שלישיים שהות להתארגנות, או לחלופין לאפשר את מיצויו של הליך הרישוי.

בתוך כך יביא בית-המשפט בחשבון, בין היתר ומבלי למצות, את מידת הפגיעה בתכליות המנויות בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים, את התנהגות הצדדים ואת קיומם של הליכי השגה על החלטה שלא ליתן רישיון, ככל שמתנהלים כאלה.

בית-המשפט מוסמך לדחות את ביצוע הצו לפרק זמן סביר, ואף להוסיף לדחותו מעת לעת לבקשת מי מהצדדים {או שניהם}, בהתחשב במכלול נסיבות העניין {בר"ם 6085/03 אביוב נ' ועדת הערר המחוזית, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.09.03); ניסן שריפי "הסמכות לעכב ביצוע של צו סגירה לעסק" מקרקעין ט(1), 3 (2010)}. האיזון בין השיקולים המתחרים נדרש להוביל לתוצאה סבירה ומידתית.

השיקולים המנחים במתן צו לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים ומועד כניסתו לתוקף יפים, בשינויים המחוייבים, גם לגבי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, שכן מטרתם של שני הצווים זהה: למנוע הפעלת עסק ללא רישיון הפוגעת בתכליות החוק.

אלא שבשונה מסעיף 16 לחוק רישוי עסקים, צו הפסקת עיסוק זמני ניתן לפני שהוכחה אשמתו של הנאשם. בשלב זה של ההליך הפלילי נהנה הנאשם מחזקת החפות, והשאלה אם יש מקום להרשיעו בעבירה של הפעלת עסק ללא רישיון או בחריגה מתנאיו טרם התבררה והוכרעה.

ככל שההליך הפלילי יסתיים בזיכויו של הנאשם, הנזק שייגרם לו ולצדדים שלישיים כתוצאה מהצו עלול להיות רב וחסר תקנה.

הבדל זה בין הצווים מסיט את נקודת האיזון הראוי לכיוונו של הנאשם ומחייב את בית-המשפט להקנות משקל מוגבר לזכויותיו החוקתיות להליך הוגן ולחופש עיסוק. הבדל זה משליך על עיצוב אמת-המידה למתן צו הפסקת עיסוק זמני לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים: כתנאי למתן סעד שברגיל מותנה בהרשעה כבר בשלב הגשת כתב האישום - שומה על המאשימה להראות שהצו דרוש למניעת פגיעה ממשית ומוחשית באינטרס ציבורי חשוב המגולם במטרות החוק, וכי לא ניתן להשיג את מטרת הצו באמצעי מידתי יותר.

כך, למשל, עילה למתן צו עשויה לקום אם הפעלת העסק יוצרת סיכון ממשי לציבור {ע"פ (מחוזי נצ') 25350-10-11 מפעלי ברודני בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, תק-מח 2012(1), 750 (03.01.12)}, גורמת למטרד ולפגיעה באיכות הסביבה {עפ"א (מחוזי מר') 32373-04-12 דבוש נ' מועצה אזורית לוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.01.13)} או פוגעת באופן בוטה בשלטון החוק {ע"פ (מחוזי חי') 6672-04-11 עיריית חיפה נ' בן שמואל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.11); ת"פ (שלום חד') 30724-12-12 מדינת ישראל נ' מול השופט, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.01.13)} - והכל כשלא ניתן להשיג את מטרת הצו באמצעי מידתי יותר.

כמו-כן יש ליתן משקל מתאים לשאלה אם מדובר בעסק שניתן לו רישיון בעבר, ושבעליו מואשם בהפרת תנאי מתנאיו או שמא מדובר בעסק שלא ניתן לו רישיון כלל. ככל שבעל העסק החל בהפעלתו בלא לפעול לקבלת רישיון עסק כלל, תפעל עובדה זו לחובתו, שכן אין מקום ליתן יד לתופעה של עסקים הפונים לקבלת רישיון עסק רק לאחר שננקטים כלפיהם הליכים פליליים - התנהלות הפוגעת בשלטון החוק {ע"פ (מחוזי חי') 10131-02-09 מגרסות יופי נוף בע"מ נ' עיריית קריית אתא, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.02.09); ת"פ (שלום יר') 8493/03 מדינת ישראל נ' בן אלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.01.10)}.

בית-המשפט יציב על כף המאזניים את השיקולים שעליהם עמדנו לעיל, תוך מתן משקל הולם לעובדה שהנאשם טרם הורשע בדין.

המסגרת העיונית להכרעה בבקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים דומה במאפייניה לזו הנוהגת בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, בשינויים המחוייבים.

כלומר, על המאשימה להניח תשתית ראייתית לכאורה למיוחס לנאשם בכתב האישום ולקיומה של "עילת הפסקת עיסוק מיידית" - עליה לשכנע כי נקודת האיזון בין מידת הנזק שייגרם לבעל העסק ולצדדים שלישיים כתוצאה ממתן הצו לבין מידת הנזק שעלול להיגרם לציבור כתוצאה מהמשך הפעלת העסק ללא רישיון עד לסיום המשפט - מטה את הכף להעדיף את אינטרס הציבור; וכי לא ניתן להשיג את מטרת הצו באמצעי מידתי יותר.

במסגרת מלאכת האיזון מוקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב. לעניין דרך בחינתה של התשתית הראייתית הנדרשת למתן הצו, ניתן להקיש, בשינויים המחוייבים, מההלכה הנוהגת לגבי תשתית ראייתית לצורך מעצרו של נאשם עד תום ההליכים.

לאור הנ"ל, רמת ההוכחה הנדרשת אינה זו הנוהגת בהליך העיקרי - היינו: מעבר לכל ספק סביר, אלא די בבחינת כוח ההוכחה הגולמי הטמון בחומר החקירה. בית-המשפט נדרש לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט - תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל - יוביל בסופו-של-דבר להרשעת הנאשם {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 147-146 (1996)}.

לצורך מתן צו לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים לא יסתפק בית-המשפט בבחינת התשתית הראייתית הלכאורית להוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום, אלא יוסיף ויבחן במשקפיים אלה אם הונחה תשתית מספיקה לביסוס עילת הפסקת עיסוק מיידית כאמור.

2. הגשת חומר מודיעיני במעמד צד אחד במסגרת בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים
נשאלת השאלה האם במסגרת בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, יש מקום לאפשר הגשה במעמד צד אחד של חומר מודיעיני שאינו חלק מחומר הראיות שבתיק הפלילי, אשר ממנו ניתן ללמוד על העילה המצדיקה מתן צו סגירה?

בקשה למתן צו הפסקת עיסוק זמני לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים היא חלק מההליך הפלילי.

לא נמצא טעם מבורר לחרוג מההסדרים הסטטוטוריים ולהחיל בהליך זה דין שונה מזה שחל בהליכי ביניים אחרים בפלילים כגון בקשה למעצר עד תום ההליכים, שבו ככלל לא ניתן להציג חומר חסוי כאמור למעט במיתחם מצומצם ומוגדר, היינו ביחס "למידע שהוא רלוונטי לעניין מעצרו הנמשך של הנאשם, אשר אינו קשור במישרין להוכחת העבירות עצמן", כגון בקשר לכוונת הימלטות, ומתוך הבאה בחשבון "שלא ניתנה אפשרות לנאשם ולבא-כוחו להתייחס למידע זה ולנסות להפריכו" {בש"פ 597/93 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד מז(1), 340, 344 (1993); בש"פ 6184/10 מדינת ישראל נ' אברהם, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.08.10)}.

3. מה בין בקשה לצו ביניים המורה על מתן היתר זמני בהליך מינהלי לבין צו ביניים בהליך פלילי?
נשאלת השאלה האם במקרה של צו מכוח סעיפים 16 או 17 לחוק רישוי עסקים ניתן להחיל את ההלכה הפסוקה מכוח החלטות בית-המשפט העליון בהן נקבע כי ככלל יסרב בית-המשפט להושיט סעד המורה על שימור מצב קיים העומד בניגוד לחוק {ראה, למשל, בר"ם 8247/08 עיריית תל אביב-יפו נ' פרג אירועים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.12.08), פסקה 35; בר"ם 3488/12 פרג אירועים בע"מ נ' מנהל הרשות לאיכות הסביבה, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.05.12), פסקה 3}?

התשובה לכך שלילית. החלטות אלו נסבו על בקשה לצו ביניים במסגרת עתירה מינהלית נגד החלטה של רשות הרישוי שלא ליתן רישיון עסק זמני.

בהקשר האמור כבר קבע בית-המשפט כי "אי-מתן רישיון עסק אין משמעו בהכרח סגירת (העסק). ודוקו: יש להבחין בין הנזק שייגרם כתוצאה מכך שלא יינתן למשיבה היתר זמני להפעלת (העסק) לבין הנזק שייגרם מסגירתו. העתירה וההליך שלפניי נסבים על הנזק הראשון בלבד, ולגביו המשיבים לא הניחו תשתית לכך שייגרם להם נזק בלתי-הפיך. מנגד, מתן היתר זמני למשיבה בגדר צו ביניים מעורר לכאורה קושי במישור החוקיות מהטעמים שעליהם עמדתי באופן שמטה את הכף שלא לתיתו על רקע אמות-המידה למתן צווי עשה זמניים שעליהן עמדנו. (...) נזכיר, בצד האמור, כי ככל שהמבקשת תנקוט בהליכים לסגירת (העסק) (פליליים או מינהליים), יהיו אלה כפופים לביקורת שיפוטית, ובמסגרתם שמורות למשיבים כל הטענות שהעלו בהליך שלפניי, הנוגעות, בין היתר, להליכי התכנון שננקטו ולשלב שבו הם מצויים..." {בר"ם 7509/13 עיריית נצרת עילית נ' מפעלי ברודני בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.11.13); רע"פ 133/13 עבדי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.01.13), פסקה 16}.

לשון אחר: אין דינו של צו ביניים המורה על מתן רישיון זמני בהליך מינהלי כדינו של צו הניתן במסגרת ההליך הפלילי. אי-מתן צו ביניים שיורה על מתן רישיון זמני בהליך של עתירה מינהלית, אין משמעו - מניה וביה - מתן צו לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, קודם שהסתיים ההליך הפלילי {רע"פ 4384/13 מדינת ישראל נ' מיאו והאו בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.14)}.

4. צו סגירה מכוח סעיף 16 לחוק - הלכה פסוקה
4.1 הפיצול שנוצר בין ההליך פלילי לבין ההליך המינהלי-התכנוני. השפעתו על עיכוב ביצוע צו הסגירה
ב- רע"פ 133/13 {צ'יקו עבדי נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 1170 (2013)} בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט:

"13. יש לדחות גם את טענתו של המבקש בנוגע לחוסר הסבירות, לכאורה, הקיים לטענתו בשל הפיצול שנוצר בין ההליך פלילי לבין ההליך המינהלי-התכנוני. אכן, במסגרת ההליך המינהלי, בו טוען המבקש נגד שיקול-דעתן של הרשויות השונות (ובמיוחד נגד החלטתה של ועדת-המשנה), מן הראוי להמתין להכרעתה של ועדת הערר המחוזית. לעומת-זאת, במסגרת ההליך הפלילי, שבו ניתן פסק-דין לפני למעלה מארבע שנים - אין לשאלה מדוע אין בידי המבקש רישיון עסק משמעות מכרעת. בגדרי הליך זה, השאלה המרכזית היא האם יש בידי המבקש רישיון עסק, אם לאו. היות שאין מחלוקת כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית, הרי שבדין הוצא כנגדו צו הסגירה, וזאת ללא תלות בקיומו או בתוצאותיו של ההליך התכנוני או המינהלי.
14. מן האמור עד כה עולה איפוא כי המבקש לא השכיל להצביע על טעם המצדיק מתן רשות ערעור על-פי המבחנים שנקבעו בהלכת חניון חיפה - ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.
15. בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם-של-דברים אינני סבור שנפלה שגגה בהחלטותיהם של בתי-המשפט קמא: בית-המשפט הנכבד לעניינים מקומיים נאות מספר פעמים לעכב את ביצוע צו הסגירה שהוציא, וזאת, ככל הנראה, על רקע הציפיה כי תיבחן האפשרות ליתן למבקש היתר לשימוש חורג בנכס, וכי במצב דברים זה - אם הבקשה תענה - אף יוצא למבקש רישיון עסק. לאחר שניתנה החלטת ועדת-המשנה בתאריך 15.10.12, התברר לבית-המשפט לעניינים מקומיים כי ועדת-המשנה סירבה ליתן למבקש היתר לשימוש חורג, ולכן אין מקום להמשיך ולהמתין להוצאת רישיון עסק. אמנם, יתכן כי ועדת הערר תתערב בהחלטתה של ועדת-המשנה, ותורה על מתן היתר לשימוש חורג, ואולם מבלי לקבוע מסמרות, נראה כי לנוכח האמור בהחלטת ועדת-המשנה, סבורני כי הסיכויים לכך מוקשים.
16. זאת ועוד - אחרת: המבקש טוען כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, תוך שהוא מעצים ומאדיר את הנזק שיגרם לו, ותוך שהוא מטעים כי למשיבה לא יגרם כל נזק מעיכוב ביצוע צו הסגירה. אלא שנדמה כי המבקש מתעלם מהעובדה שבמידה ואכן יתקבל הערר שהגיש, ובמידה ויוצא לעסק רישיון מתאים, יוכל לשוב ולפתוח את שעריו. יתר-על-כן ההלכה הפסוקה קבעה שעל דרך-הכלל אין ליתן סעד משפטי למי שהוא חסר רישיון, כל עוד הוא ממשיך בהפעלת עסקו ללא רישיון (עיינו: בג"צ 609/75 מתיתיהו ישראלי נ' ראש עיריית ת"א, פ"ד ל(2), 304 (1976); בג"צ 697/81 פרידמן נ' ראש עיריית אילת, פ"ד לו(2), 425 (1982)).
העולה מן המקובץ מלמד כי אין מקום לטענה לפיה הנזק שיגרם למבקש כתוצאה מסגירת העסק - הפועל למעשה כבר למעלה מארבע שנים ללא רישיון - הינו בלתי-הפיך. כמו-כן, נראה כי המבקש מתעלם מן הקושי הרב שנגרם למתגוררים בבניין שבו ממוקם מועדון החשפנות שבבעלותו - כך שבהחלט יתכן שמאזן הנוחות נוטה דווקא לעבר סגירת העסק, ולא לטובת המבקש.
17. טרם שאסיים, לא נותר לי אלא להצטרף לדברים שאמר בית-המשפט המחוזי בסוף פסק-דינו: "ניתנה למערער האפשרות להכשיר את מעשיו הבלתי-חוקיים באורך רוח ראוי לציון, ואולי הבעיה היא שאורך רוח זה נתן למערער לשקוט על שמריו ולא לקדם לאלתר את המניעה שמונעת קבלת רישוי עסק במקום, ולכן אם נפגעת פרנסתו, או פרנסת בני משפחתו, אין לו אלא להלין כנגד עצמו".
18. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל בקשת רשות הערעור, והבקשה שכותרתה "בקשה בהולה למתן סעד זמני בערעור" - נדחות."

4.2 אי-קבלת אישור מכבי האש
ב- רע"פ 8068/08 {משה עובדיה נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(4), 3796 (2008)} נדחתה בקשת המבקש לעיכוב צו הסגירה חרף העובדה שמדובר ברישיון לצמיתות. בית-המשפט קבע:

"מעבר לנדרש יצויין כי אין זה ברור כלל על מה מלין המבקש. ככל שטענותיו מכוונות נגד ההרשעה גופה, בשל היות הרישיון שבידיו רישיון לצמיתות, אין לשמוע טענות אלו בשלב זה. המבקש הורשע על-פי הודאתו, לאחר שכתב האישום הוקרא והוסבר לו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים. יתרה-מכך, מנסיבות האירוע עולה כי הרישיון שניתן למבקש היה כרוך בתנאי מהותי כי יהיה בידו אישור ממחלקת כיבוי האש וכי אישור זה לא היה בידיו. המבקש אף מודה בעובדות אלו בגדר בקשתו. משכך, אין למבקש להלין אלא על עצמו על תוצאות מחדליו. משהורשע כאמור המבקש בעבירה על-פי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, בדין הפעיל בית-המשפט לעניינים מקומיים את סמכותו על-פי סעיף 16 לאותו חוק ונתן צו להפסקת פעילות העסק במקום עד שתוסדר בעיית רישיונו של המבקש. עוד יצויין כי מהבקשה עולה כי המבקש אינו חולק כלל, בפני לכל הפחות, על סמכותו זו של בית-המשפט לעניינים מקומיים. משכך אין זה ברור גם מהו הסעד האופרטיבי שנתבקש בגדר הבקשה.
טרם אסיים דברי אציין, כי ככל שיש למבקש טענות נגד התנהלותה של מחלקת כיבוי האש, אשר אינה צד כלל להליכים שבפני ואין אני קובע דבר באשר לדרישותיה, אין זה המקום לדון בהן ואין להן השלכה על העניין שבפנינו. אשר-על-כן, נדחיית הבקשה לרשות ערעור."

4.3 מסעדה - בקשה לעיכוב ביצוע לרגל קיום אירוע רב משתתפים
ב- פ"א 17480-05-13 {מ. אזולאי שרותי הסעדה בע"מ נ' עיריית חיפה, תק-מח 2013(1), 3132 (2013)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע צו סגירה. בית-משפט קמא נתן גזר דין במסגרתו הורה, בין היתר, על מתן צו סגירה לפי סעיף 16(ג) לחוק רישוי עסקים למסעדה בחצרים נשוא כתב האישום.

המבקשת מפעילה את המסעדה הנ"ל ופנתה בבקשה לביטול חלק מפסק-הדין. המבקשת הגישה, ערעור על גזר הדין וביחד עם הערעור בקשה לעיכוב ביצוע צו הסגירה. לטענת המבקשת ביצוע צו הסגירה יגרום לה לנזקים כבדים ובין הייתר יפגע באירועים האמורים להתקיים במסעדה הנ"ל הערב בהשתתפות כ- 60 סועדים, אירועים שהוזמנו מראש. בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט:

"פסק-הדין ניתן עוד ביום 08.04.13. צו הסגירה היה אמור להיכנס לתוקפו ביום 30.04.13. המבקשת הגישה בקשה לביטול חלקי של גזר הדין ביום 01.05.13, לאחר המועד בו היתה המסעדה הנ"ל אמורה כבר להיסגר. מדובר בשיהוי קיצוני שדי בו כדי לדחות את הבקשה על-הסף, לפחות ככל שהדבר נוגע למתן צו במעמד צד אחד. העובדה שההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול חלקי של גזר הדין ניתנה רק ביום 06.05.13 והגיעה לידיעת המבקשת (לטענתה) ביום 08.05.13 אין בה משום עילה לשיהוי הממושך שבהגשת בקשת הביטול החלקי לאחר שהצו כבר נכנס לתוקפו, לא כל שכן הגשת הערעור על גזר הדין ביחד עם הבקשה לעיכוב ביצועו לאחר חלוף המועד בו היה על המבקשת לסגור את בית העסק הנ"ל.
ואולם מעבר להיבט הדיוני - מהאמור בבקשה ובמסמכים שצורפו לה עולה כי רק ביום 01.05.13, לאחר המועד בו היה אמור צו הסגירה להיכנס לתוקף, פנתה המבקשת באמצעות אנשיה למשיבה בבקשה להסדיר את רישיון העסק למסעדה הנ"ל. עד היום לא הוצא רישיון מאחר ולבית העסק הנ"ל חסרים אישורים מהותיים. מדובר עם כן בניסיון לקבל הכשר של בית-משפט להפעלת עסק ללא רישיון וזאת עד שיוסדר הרישיון, במועד שאינו ידוע כעת.
בתי-המשפט כבר התריעו פעמים רבות על התופעה של הנצחת פעילות עסקית ללא רישיון בחסות הליכים משפטיים מתמשכים וקראו שלא ליתן יד לתופעה זו. בית-המשפט העליון הבהיר כי תופעה זו של הנצחת בניה בלתי-חוקית, שימוש חורג או הפעלת עסקים ללא רישוי לאורך זמן בדרך של הארכת מועדים לביצועם של צווים שיפוטיים, מערערת את בסיס קיומם של מוסדות האכיפה ואת שלטון החוק.
"והרי כבר נקבע כי צו הריסה הוא אמצעי חשוב לאכיפה היעילה של דיני התכנון והבניה, ועל-כן לעיכוב ביצועו צריך להידרש במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד (רע"פ 1288/04 נימר נ' יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים, פ"ד נח(2), 385, 388 (2004))."
(רע"פ 9063/09 חב' סאנסט ביץ' נהול חופים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.11.09); רע"פ 5205/07 אוהרנסיאן תכפור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.09.07); רע"פ 8720/09 אחסאן אבו רנה נ' יונה יהב, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.11.09); ע"פ 6720/06 דהרי ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.06); בג"צ 6309/06 מושב הודיה - אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (07.09.06); בג"צ 8379/06 ח"כ רוברט איליטוב ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (07.11.06)). יצויין כי פסקי-הדין הנ"ל ניתנו בשאלות שונות שעניינן אכיפת חוקי תכנון ובניה, ואולם בכל פסקי-הדין חזר בית-המשפט העליון והבהיר שאין לאפשר המשך תופעה לפיה משמשים הליכים שיפוטיים שונים לעיכוב ביצוע של צווים שיפוטיים ומנציחים בפועל את הפעלתם הבלתי-חוקית של עסקים בדרך של הנצחת ביצוע עבירות בשטח. הדברים שנאמרו אגב אכיפת הפיקוח על עסקים במסגרת הליכי תכנון ובניה נכונים גם להליכים מכוח חוק רישוי עסקים.
בנסיבות אלו, וכאשר המבקשת מאשרת כי אין לעסק הנ"ל רישיון כחוק, ורק לאחר חלוף המועד שנפסק לכניסתו לתוקף של צו הסגירה פנתה למשיבה בבקשה למתן רישיון, אין כל מקום ליתן צו זמני במעמד צד אחד לעיכוב ביצועו של הצו שהורה עוד ביום 08.04.13 על סגירתו של העסק, מסעדה, הפועלת ללא רישיון גם כעת.הבקשה למתן צו זמני במעמד צד אחד נדחיית."

4.4 סעיף 16 מכשיר למניעת עקיפת החוק על-ידי השכרה לאחרים
ב- עפ"א (ת"א-יפו) 40959-02-12 {מדינת ישראל נ' גבריאל מצסה, תק-מח 2012(1), 15247 (2012)} דחה בית-המשפט את הבקשה בקובעו:

"אחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, ובתיק בית-משפט קמא, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א. נדרשתי לאחרונה לנושא צו הסגירה על-פי סעיף 16(3) לחוק וזאת ב- עפ"א 29857-01-12 עיריית תל אביב נ' אסתר דין, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.02.12) (להלן: "עניין דין").
באותו מקרה, איזכרתי את פסק-דינה של כב' השופטת שיצר ב- עפ"א 80250/07 מוצטפא ממדוח נ' מדינת ישראל, שם נפסק בין היתר:
"הפרקטיקה לפיה משכירים מי שכנגדם צווי סגירה וצווי פינוי למינהם את הנכס לאחרים - השתרשה, ויש להלחם בה בכל תוקף. לא במקרה ניתנים צווים מכוח סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים. יש להדגיש שתכלית הסעיף היתה כמופיע בדברי ההסבר להצעת החוק להסמיך את בית-המשפט שהרשיע אדם בעבירה של ניהול עסק בחצרים מסויימים, לאסור בכלל על ניהול עסק טעון רישוי באותם חצרים, כיוון שרבים המקרים שבעלי עסק עוקפים את חובת סגירת העסק על-פי צו סגירה שיפוטי על-ידי העברת הבעלות או החזקה בעסק. התכלית שבתיקון הסעיף הוסברה היטב והיא, למעשה, קיום צווים של בית-משפט.
אני סבורה שזאת תכלית ראויה ומהותית לשמירת שלטון החוק והיא גוברת על פני אינטרס של אדם פרטי זה או אחר, שאם רומה או הוטעה על-ידי מי שהעביר לו את אותה חזקה - תרופתו היא בתביעה כנגד אותו אחר."
לעניין זה גם יפים הדברים שנאמרו על-ידי כב' השופט מצא ב- בג"צ 6913/01 אינטרנשיונל בר 109 בע"מ ואח' נ' עיריית תל אביב ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (13.09.01), שם נקבע:
"...סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים מסמיך את בית-המשפט, אגב הרשעת אדם בניהול עסק ללא רישיון, "לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין...". כך פעל בית-המשפט המחוזי בעניינם של השוכרים הקודמים, ואין לנו כל יסוד לפקפק בצדקת פסק-דינו.
בית-המשפט הוסיף והורה, למשטרה ולמפקחי עיריית תל אביב יפו, בהתאם לסעיף 24 לחוק, לאכוף את הצו באמצעים שונים, אך זאת רק לאחר תום שלושים ימים ממתן אזהרה למפעיל הנוכחי של העסק. פרק זמן זה נועד, בין היתר, לאפשר לעותרים לפנות לרשויות המוסמכות ולשכנען כי בידם רישיון או היתר זמני להפעלת העסק, המונעים את הפעלת הצו נגדם. כעולה מעתירתם, הם לא פעלו כן. יתרה-מזאת, העותרים אף אינם טוענים כי יש בידם רישיון או היתר כאמור, ומעתירתם עולה כי אין בידם רישיון או היתר. מכאן, שאין כל עילה למנוע מהמשיבים מלקיים את צו הסגירה, אשר ניתן כדין על-ידי רשות שיפוטית מוסמכת."
ב. בפסק-הדין בעניין דין קיבלתי את עמדת המערערת - מדינת ישראל ולפיה, תכלית סעיף 16(3) לחוק שהיא בין היתר למנוע מצב של עקיפת חובת סגירת העסק על-פי צו סגירה שיפוטי על-ידי העברת בעלות או חזקה בעסק, היא לא התכלית היחידה, וכי אין לקבל את הטיעון ולפיו, בכל מצב שבו העברת החזקה בעסק היא אינה פקטיבית, יש להימנע ממתן צו סגירה לעסק עצמו.
קבעתי, כי העובדה שצד ג' הוא לא חלק מהתיק הפלילי שהתנהל בבית-משפט קמא, אין בה כשלעצמה, משום הצדקה לכך, שלא יינתן צו סגירה לעסק אשר מנוהל ללא רישיון וכי קביעה ולפיה הצו ייכנס לתוקף לא באופן מיידי אלא בחלוף תקופה מסויימת (באותו מקרה דובר על 60 יום) על-מנת לאפשר לצד ג' לבחור בדרך שבה יבחר לצורך טיפול בעניין, מאזנת בין האינטרסים השונים לרבות האינטרסים של צד ג' ולפיכך, באותו מקרה התקבל הערעור.
ג. אני סבורה, כי במקרה דנן, הנסיבות שונות (כפי שאבהיר) ועל-כן, אין מקום להתערב בשיקול-דעתו של בית-משפט קמא, אשר לא מצא לנכון ליתן צו כלפי צד ג'.
סעיף 16 לחוק רישוי עסקים קובע, כי בית-משפט רשאי בנוסף לכל עונש, להטיל צו שיפוטי כפי שנקבע באותו סעיף.
אין מדובר בחובה אלא ניתן לבית-המשפט שיקול-דעת בעניין.
כאשר ערכאת ערעור מתערבת בעניין המסור לשיקול-דעת הערכאה הדיונית, יש לעשות זאת במשורה וכאשר הנסיבות מצדיקות זאת.
לא בכל מקרה שבו סבורה ערכאת הערעור, כי ניתן היה להגיע להחלטה אחרת מכוח שיקול-דעת המסור לבית-משפט קמא, יש מקום להתערב בהחלטה אשר ניתנה.
התערבות ערכאת הערעור צריכה להיעשות מקום שבו היא סבורה כי נפלה טעות עובדתית או משפטית בהחלטת הערכאה הדיונית.
במקרה דנן, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בשיקול-דעתה של כב' השופטת הנכבדה.
ד. לאור הפסיקה אשר הבאתי לעיל, לרבות עמדתי כפי שהובעה בפסק-הדין בעניין דין, אני סבורה, כי ככלל, יש מקום ליתן צו על-פי סעיף 16(3) לחוק, וכאשר בית-משפט בוחר שלא להטיל צו שכזה, עליו לנמק, מדוע אין מקום בנסיבות הספציפיות להטלת צו שכזה.
לא ניתן שלא ליתן צו על-פי סעיף 16(3) לחוק רק מהנימוק ולפיו צד ג' לא היה צד להליך הפלילי ועל-כן, עמדתו לא נשמעה באותו הליך.
מטרת צו לפי סעיף 16(3) לחוק היא למנוע המשך הפעלת עסק ללא רישיון ולא רק הפסקת ניהול עסק ללא רישיון על-ידי נאשם ספציפי.
אני סבורה, כי במקרה דנן, נימוקי בית-המשפט קמא, בצירוף העובדה אשר הובאה לידיעתי רק לאחר הגשת הערעור, ולפיה הוגש כתב אישום נגד צד ג' על-ידי המערערת, אכן מצדיקים אי-מתן צו כפי שהתבקש.
במקרה דנן, המשיבה פתחה בהליך משפטי - פלילי נגד אותו צד ג' אשר נמצא בחצרים ויש ליתן להליך המשפטי להתנהל כסדרו.
מתן צו בשלב הנוכחי אשר יופנה לצד ג' - הנאשם בתיק הפלילי (שאינו התיק נשוא הערעור שבפני), משמעותו, העמדת צד ג' בפני עובדה מוגמרת ולפיה למרות שעדיין לא ניתן לו יומו, בהליך שהמשיבה בחרה ליזום ולנקוט נגדו, אזי הוא צריך לסגור את העסק.
זאת ועוד, כאשר בוחנים את תעודת עובד הציבור אשר הוגשה לבית-משפט קמא (ת/1), עולה, כי כאשר הוגשה בשנת 2007 הבקשה לרישיון עסק (הבקשה אשר היתה רלוונטית למשיב), היא לא סורבה מטעמי איכות הסביבה או מטעמים תברואתיים אלא סורבה על-ידי מחלקת ההנדסה בשל בניה לא חוקית שטרם נהרסה במלואה.
נושא זה ייבחן בתיק הפלילי, אשר נפתח נגד המשיב ונגד צד ג' (לאחר מתן גזר הדין נשוא הערעור).
בנסיבות הספציפיות ולפיהן לאחר גזר דינו של בית-משפט קמא הוגש בפועל כתב אישום הן נגד המשיב והן נגד צד ג', אין הכרח בהוצאת צו שיפוטי על-מנת להשיג את תכלית החוק, ועל-כן, אין מקום להתערב בשיקול-דעתו של בית-משפט קמא אשר החליט שלא לקבל את בקשת המערערת להוצאת צו שיפוטי על-פי סעיף 16(3) לחוק."

4.5 עיכוב צו שניתן לפני שלוש שנים. מעמדו של בעל הנכס
ב- עפ"א (ב"ש) 47205-11-10 {מלונות מור נעמה בע"מ נ' מועצה מקומית מצפה רמון, תק-מח 2011(1), 18186 (2011)} דחה בית-המשפט את הבקשה בקובעו:

"10. זכות העמידה - ספק גדול בעיני אם למערערת, אשר לא היתה צד להליך המקורי, צו הסגירה לא ניתן בעניינה, וגם כיום אינה בעלת העסק, אלא רק בעלת המבנה, יש זכות לעתור לשינויו. ספק זה מתחזק נוכח העובדה שביחד עם צו הסגירה, הוצא גם צו לפי סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים, שאסר על הנאשמים להעביר את הבעלות או החזקה בעסק אלא לגוף או אדם המחזיקים ברישיון עסק. צו זה לא הפריע לנאשם מר משה מזרחי (שהוא גם מנהל המערערת), להעביר את הפעלת המלון לאישיות משפטית אחרת, חברת קפה ג'ון בע"מ, אשר אין חולק כי אינה מחזיקה ברישיון כדין לניהול עסק, ולטעון באותה נשימה כי לא ניתן לבצע את הצו, בהיותו מכוון נגד חברה אחרת.
11. אני מקבלת את קביעת בית-משפט קמא, לפיה אין בחילופי המחזיקים כדי להשפיע על תוקף צו הסגירה. קל וחומר בעניין שבפנינו, שעה שמדובר בחילופי מחזיקים שנעשו בניגוד לגזר הדין, ומקימים מניעות מלהעלות טענה זו.
12. בנוסף, איני סבורה כי ניתן בנסיבות העניין לעתור לעיכוב ביצוע נוסף של הצו, שעה שעתירה כאמור כבר נדחתה, וההחלטה הפכה לחלוטה. הנאשם מזרחי בחר שלא לערער על פסק-דינו של כב' השופט צלקובניק, ולכן, היה עליו לציית לצו הסגירה, ולסגור את המקום, ולא להגיש בקשות חוזרות באותו עניין.
13. לפיכך, לטעמי ניתן היה לסלק את הבקשה על-הסף, מבלי להידרש לה לגופו-של-עניין.
14. גם לגופו-של-עניין דין הערעור להידחות. על-מנת שבית-משפט יעכב ביצועו של גזר דין, אשר ניתן לפני יותר משלוש שנים, יש צורך להראות שינוי נסיבות משמעותי, דהיינו כי ההיתר, ולכן גם רישיון העסק, בהישג יד. כאן המקום להבהיר כי עסקינן בהיתר בניה שלא ניתן לקבל על-פי התכנית החלה, בניגוד לטענות ב"כ המערערת. את הבניה במלון ניתן להכשיר רק לאחר שינוי התכנית החלה, והמערערת בתחילת הדרך. מאידך, מדובר בעסק שמזה עשר שנים פועל ללא רישיון, ומזה עשר שנים מתנהלים נגדו הליכים, ורק לאחרונה נקט בעליו בהליך הנדרש לשינוי התכנית.
15. טענות בדבר התנכלות מהנדס המועצה למנהל המערערת - מעבר לכך שמדובר בטענות שנטענו על דרך הסתם, ללא ראיה, אין הן כלל בסמכותו של בית-המשפט במסגרת הליך זה. אין לבית-המשפט היושב כערכאה דיונית פלילית, כלים להעריך את הפגמים הנטענים בהתנהגות הרשות. המקום להעלות טענות אלה, הוא במסגרת ההליך המינהלי (ראה לעניין זה ע"פ 80074/99 ו- 80091/99 (ת"א) ג'רבי ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.03.00); רע"פ 2591/00 ג'רבי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.05.00)).
16. בשורה התחתונה, המצב התכנוני הוא כפי שפורט לעיל, ושינוי התכנית כפי שקבע בית-משפט קמא רחוק מהעין.
17. מכל הטעמים דלעיל, אני דוחה את הערעור.
תשומת-לב רשויות האכיפה לכך שמדובר בצווים שמזה חודשים ארוכים ביצועם לא עוכב, ואין להשהות עוד את אכיפתם."

4.6 מסעדה/בית קפה/מקום למכירת חומוס
ב- ע"פ (חי') 35777-04-10 {ש. זייד ובניו הנדסה ומדידות בע"מ, ואח' נ' עיריית חיפה, תק-מח 2010(2), 12751 (2010)} נדון ערעור שהוגש על-ידי בעלת הנכס על החלטות בית-משפט לעניינים מקומיים בחיפה, לפיהם הוצא צו סגירה לעסק לממכר מזון {מסעדה/בית קפה/מקום למכירת חומוס}.

במסגרת הליך פלילי ניתן פסק-דין לפיו העסק נוהל ללא רישיון. בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט:

"דין הערעור להידחות במובן זה שהצו האוסר על הפעלת העסק יישאר בעינו כל עוד לא יוסדר רישוי לעסק הפועל בכתובת הנ"ל וזאת, בהתאם להוראות חוק רישוי עסקים. אבהיר להלן.
המערערת 1 לא היתה צד להליך הפלילי להליך הפלילי שב- ת"פ 814/08. מכאן, שגזר הדין אשר ניתן כנגד מחמיד ספואת אינו חל עליה במובן זה שאין היא מחוייבת בקנס שנגזר על אותו נאשם.
עם-זאת, צו הסגירה לעסק הפועל באותו מבנה הוא צו סגירה החל על העסק הפועל בכתובת הנ"ל, בין אם הוא מנוהל על-ידי הנאשם אשר ניהלו באותו מועד, ובין אם על-ידי כל אדם אחר. מטרתו של סעיף 16 לחוק רישוי עסקים הינה למנוע תופעה בה יוחלפו מפעילי עסקים הפועלים ללא רישוי וזאת, כדי לעקוף גזרי דין אשר ניתנים כנגד מפעיל זה או אחר אשר הורשע בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, בדרך של העברת העסק לניהול על-ידי אחר.
לא בכדי פנתה המערערת 1 בבקשות לעיכוב ביצוע צו הסגירה בעבר. המערערת לא ביקשה לבטל את הצו מחמת חוסר סמכות להוצאתו, אלא ביקשה לעכב את ביצועו לצורך הסדרת הליך הרישוי, כפי שצריך היה להיעשות ובכך יש גם לראותה כמי שמנועה לטעון היום כנגד תקפות הצו או להעלות טענות שעניינן העדר ידיעה בדבר ההליכים להוצאת צו הסגירה.
מעבר לכך, גם אם אין גזר הדין חל על אדם אשר לא היה צד להליך, הרי שאין בכך היתר לאחר להפעיל עסק במבנה ללא רישיון. צד הפונה לבית-המשפט בבקשה כי יינתן צו שמשמעותו מתן אפשרות להפעלת העסק, צריך להיות בעל רישיון להפעלת העסק בהתאם למבוקש. כל עוד אין רישוי להפעלת העסק, משמע כי לא ניתן להפעילו ועל העסק להישאר סגור עד שיוסדר הליך הרישוי.
התוצאה אליה מבקש בא-כוח המערערת להגיע הינה תוצאה בלתי-אפשרית, אשר בית-משפט לא ייתן לה יד. משמעות בקשת בא-כוח המערערים היא כי בית-המשפט יאשר הפעלתו של עסק ללא רישיון, זאת מהטעם שגזר הדין ניתן כנגד מפעיל אחר של אותו עסק. אין לתת יד לתוצאה זו. כל עוד לא יוסדר רישיון להפעלת עסק בכתובת הנ"ל, או בין אם עסק זהה לעסק שפעל שם בעבר ובין אם עסק חדש, לא ניתן לאשר פתיחתו והפעלתו של עסק ללא רישוי.
אשר-על-כן, הערעור נדחה במובן זה שהצו אשר הוצא על-ידי בית-משפט קמא לסגירת העסק יישאר בעינו כל עוד לא יומצא רישיון כחוק להפעלת העסק בכתובת נשוא ההליך שבפניי."

4.7 ניהול עסק במכולה - זמן רב ללא רישיון - אי-אזכורו של סעיף 16 לחוק רישוי עסקים בכתב האישום אינו פוגע בסמכות בית-המשפט להשית את צו הסגירה
ב- עפ"א (נצ') 139/08 {אלון בראשי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(2), 15810 (2008)} בחן בית-המשפט את השאלה על סמכות בית-המשפט להשית את צו הסגירה כאשר הדבר לא הוזכר בכתב האישום וקבע, אגב סקירת הפסיקה, כי:

"ב- רע"פ 3329/05 (חברת קו המים אירועים בחוף מכמורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.07.05)) התייחס בית-המשפט העליון לסמכותו של בית-המשפט לנקוט באמצעים הנוספים, ולטענה שהעלה ב"כ המערערים בפנינו, בקובעו:
"עוד טוענת המבקשת כי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים הושמט מסעיפי החוק שפורטו בכתב האישום. הוראה זו מאפשרת לבית-המשפט הדן בעבירות על החוק להטיל, בנוסף לכל עונש, גם צווים להפסקת עיסוק ואמצעים נוספים. אי-איזכורה של הוראה זו בכתב האישום פגע במבקשת, לטענתה, במובן זה שלא צפתה מראש כי ינתן נגדה צו סגירה ולכן לא נערכה כראוי להתגונן כנגד אפשרות זו, אפשרות הפוגעת בזכות הקנין שבידיה.
אין יסוד גם לטענה זו. ראשית ייאמר, כי האמצעים הנוספים המוטלים מכוח סעיף 16 לחוק רישוי עסקים על מי שמנהל עסק ללא רישיון ומורשע בכך אינם בגדר עונש, ולכן, לכאורה, אין צורך באיזכור סעיף זה בכתב האישום, המדבר בעבירות ספציפיות המיוחסות לנאשם. נאשם מוחזק כמי שיודע שאם יורשע בעבירה על-פי חוק רישוי עסקים הוא צפוי לא רק לעונש אלא גם לאפשרות הטלתם של אמצעים נוספים, ובהם צו להפסקת העיסוק המתנהל בלא רישיון או בחריגה מרישיון, ואין הדבר טעון איזכור בכתב האישום."
לפיכך, לא היה באי-איזכורו של סעיף 16 בהוראות החיקוק בכתב האישום בכדי למנוע מבית-המשפט קמא להורות על סגירת העסק.
בהחלטה ב- בש"פ 738/89 קולנוע דקל בע"מ ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מג(3), 759, 762-761 (1989)), חזר בית-המשפט העליון על דברים שנפסקו ב- ע"פ 242/65 היועץ המשפטי נ' חברת מלון "רות" בע"מ ואח', פ"ד יט(3), 415 (1965), לפיהם, צו סגירה איננו בגדר עונש מן העונשים שבית-המשפט מוסמך להטילם, "זו היא סנקציה מיוחדת במינה שמטרתה להפסיק פעם ולתמיד את המשכת ביצוע העבירה של ניהול עסק ללא רישיון או תוך הפרת תנאי הרישיון".
ההוראה להפסקת הפעלתו של עסק, אשר לגביו נקבע כי הוא מתנהל שלא כדין, הינה תוצאה מתבקשת של קביעה זו, כאשר ממילא, מודע הנאשם לכך שהמשך פעילותו מהווה עבירה פלילית.
10. בית-המשפט קמא העניק למערערים ארכה של 3 חודשים לסגירת העסק. מדובר בפרק זמן סביר והולם בהתחשב בכך שכבר באמצע שנת 2006 ניתן כנגדם צו הפסקה מינהלי של העיסוק בעסק, והיתה להם הזדמנות במשך כל תקופה זו לדאוג להשגת הרישיון.
בעניין זה יוער, כי בית-המשפט העליון כבר הביע עמדתו כי מן הראוי לתחום מועד קצר מוגדר וברור לצורך הפסקת פעילותו של עסק המתנהל ללא רישיון (ראה רע"פ 3329/05 חברת קו המים אירועים בחוף מכמורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.07.05)), והחלטת בית-המשפט קמא עומדת בקריטריונים אלה.
11. התוצאה היא, שאנו מורים על דחיית הערעור."

4.8 מאפיה - בקשה לעיכוב ביצוע במסווה של בקשה להיתר זמני - ניהול עסק ללא רישיון זמן רב. רכישת העסק בידיעה על המצב
ב- בש"א (חי') 2055/07 {מטר תינה חנאן נ' עיריית חיפה ואח', תק-מח 2007(3), 5380 (2007)} דחה ביתה משפט את הבקשה בקובעו:

"גם לגופם-של-דברים איני סבור שיש מקום ליתן סעד למבקשת. בהתאם לחוק רישוי עסקים, אין לנהל עסק טעון רישוי, בטרם נתקבל רישיון עסק כדין. המבקשת התעלמה מהוראות הדין. המבקשת ידעה כי העיריה מתנגדת למתן רישיון עסק, ולמרות זאת רכשה את העסק מידי בעליו הקודמים, והיא מפעילה במקום את המאפיה ללא רישיון תקופה ארוכה. תופעה זו של ניהול עסקים ללא רישיון ובטרם קבלת רישיון ואחר כך הפעלת לחץ למנוע את סגירת העסק בשל הנזקים העלולים להיגרם, הינה תופעה פסולה. מי שפעל שלא כדין, אינו יכול להתלונן על-כך כי משנתפס, עלול להיגרם לו נזק מהפסקת הפעילות. אזכיר כי הטלת חובת רישוי על עסקים מסויימים נועדה לשרת אינטרסים ציבוריים חשובים, כמו שמירה על בריאות הציבור, שמירה על איכות החיים של הציבור, שמירה על דיני התכנון והבניה ועוד.
ב- רע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נט(3), 673, 680 (2004), אומר השופט מ' חשין:
"ובכן, מטרתו של החוק היא לשמור ולהגן על ערכים שונים הנתפשים בחברתנו כערכים חשובים, ולקיומם של ערכים אלה נכונים אנו לצמצם את חופש העיסוק על דרך הטלתן של הגבלות להפעלתו של "עסק". כך הוא הערך של שלום הציבור, כך הוא הערך של שמירה על בריאות הציבור ובטיחותו, כך הוא הערך של שמירה על איכות הסביבה ואיכות החיים בכלל וכך הם הערכים האחרים המנויים, אחד אחד בשורה עורפית, בהוראת סעיף 1(א) שלחוק רישוי עסקים. אלו הן תכליותיו המוצהרות, הברורות והחד-משמעיות של החוק: פיקוח על "עסקים" ועל בתי-עסק להגנה על מטרות חברה וסביבה אלו ואחרות. עצם קיומו והפעלתו של עסק עלול לסכן ולפגוע בעניינים החשובים לכלל, ובאמצעות החוק מבקשים אנו לוודא כי כל "עסק" ו"עסק" ינַהג דרכיו כך שאותם ערכים לא ייפגעו ולא יינזקו.
בין שצודקת המבקשת בטענתה כי הינה זכאית לרישיון עסק ובין שלא, אין מקום לאפשר לה להמשיך ולנהל עסק כל עוד לא התקבל רישיון כדין."
10. גם אם אניח כי מטרת הבקשה אינה ערעור על פסק-הדין בהליך הפלילי, אלא בקשה לקבלת היתר זמני להפעלת העסק, עד ההכרעה בעתירה, אין בכך להועיל למבקשת, שכן בית-משפט זה אינו מוסמך לתת היתרים זמניים. יתרה מזו, מדובר בעסק שמטיבו אינו עסק זמני לתקופה מוגבלת, אלא עסק קבוע, ועל-כן גם על-פי החוק, אין ליתן לו היתר זמני, אלא אם המבקשת תעמוד בתנאים ותהיה זכאית לקבלת רישיון לצמיתות (ראה את ההבחנות כפי שפורטו ב- ע"פ 2388/97 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 822 (1998))."

4.9 אחסנה ועיבוד עץ - סמכות השתת צו הסגירה על-פי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים
ב- ע"פ (חי') 764/05 {חיאדרי מוחמד נ' עיריית חיפה, תק-מח 2006(1), 7778 (2006)} קבע בית-המשפט:

"סבור אני כי אין להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא לעניין פירוש סעיף 10.16(ג) לצו רישוי עסקים, אשר מיישם את מטרתו של החוק. מעבר לכך, מאחר ובית-משפט קמא הרשיע את המערער גם בעבירה על-פי פריט 10.16(א) - עיבוד עץ - אין זה משנה האם הורשע המערער גם בעבירה על-פי פריט 10.16(ג) משום שבכל מקרה משמעות ההרשעה בשני הסעיפים זהה. המערער הודה בפני בית-משפט קמא כי במקום העסק מתבצע עיבודו של העץ. בפנינו טען ב"כ המערער כי לא כל עיבוד הוא דומה, כי יתכן שמשמעות המונח עיבוד כפי שביטא אותו המערער הינה שונה ממשמעות המונח על-פי הצו וכי כאשר מדובר בעיבוד של כ- 10% מכמות העץ הדבר שונה. אינני מקבל טענות אלו. הצו לא קבע קריטריונים מהו אחוז העץ שצריך להיות מעובד על-מנת לעמוד בתנאי החוק. קביעת קריטריון שכזה איננו מתיישב עם מטרת החוק, שהרי כל עיבוד עץ גורם לאותה סכנה ואין זה משנה איזה אחוז מכמות העץ המוחזק במקום העסק מעובד לעניין הסכנה הנובעת מפעולת העיבוד. באשר למשמעות המונח עיבוד, הפירוש שיש לתת למונחים שבחוק רישוי עסקים הוא פירוש לפי פשוטם, כלשון בני אדם (ראה: ע"פ 288/66 טופרובר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4), 293 (1966)) ולכן מספיקה לעניין זה הודאתו של המערער בחקירתו בפני בית-משפט קמא כי במקום העסק מתבצע עיבוד עץ. הפירוש המתיישב עם מטרת החוק הינו כי כל עיבוד עץ מהווה עיבוד לעניין פריט 10.16(א) לצו ועל-כן אין להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא, אשר הרשיע את המערער בעבירה לפי פריט 10.16(א).
לחילופין, קבע בית-משפט קמא, כי ניתן להרשיע את המערער בפריט 10.10 לצו רישוי עסקים, המדבר על חומרים מסוכנים לקיחים ורעילים, על עיבודם ועל אחסונם, כאשר בסעיף זה ברור מנוסחו שהאפשרויות הן חלופיות. על-כן, נקבע כי ניתן להרשיע המערער בעיבודם או באחסונם של עצים, אשר כידוע הינם לקיחים. זאת מכוח סעיף 184 לחסד"פ, אף-על-פי שאין המדובר בשינוי סעיף חקיקה, אלא רק בפריט שונה מהפריט שצוטט בכתב האישום.
נראה כי גם במסקנה זו אין להתערב. מאחר והשוני בין הסעיפים אינו מהותי. למערער ניתנה הזדמנות להתגונן באותם רכיבים עובדתיים ומשפטיים של הסעיף. עם-זאת, בסופה של הכרעת הדין קבע בית-משפט קמא כי הוא מרשיע את המערער/הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. כלומר, בית-משפט קמא לא הרשיע את המערער בעבירה על-פי סעיף 10.10 - חומרים מסוכנים ולקיחים, על-אף שיכול היה לעשות כן, אלא בעבירה על-פי סעיף 10.16 - אחסון ו/או עיבוד עץ. הכרעתו מבוססת כנדרש, מעוגנת בראיות שהיו בפניו ואציע לחברי שלא להתערב בה.
גם לעניין טענת המערער כי במילה "איחסון" הכוונה לתקופה ארוכה ולא למספר ימים התייחס בית-משפט קמא וקבע כי מבחינת הסכנה אין זה משנה אם ערימת עצים מונחת באותו מקום במשך חודש ימים או כמה ימים. גם במסקנה זו אין להתערב מאחר והיא תואמת את מטרתו של החוק ומתישבת עם לשונו.
אשר-על-כן אציע לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין.
לעניין גזר הדין שניתן על-ידי בית-משפט קמא טוען המערער כי לא ניתן היה ליתן צו סגירה לעסק על-פי סעיף 16(1)(3) לחוק רישוי עסקים מאחר ואין סעיף כזה. מקריאת חוק רישוי עסקים ברור כי צו הסגירה ניתן לפי סעיפים 16(1) + (3) לחוק. על-פי סעיף 16(3) לחוק ניתן "לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין...". המערער טוען בפנינו כי הוא איננו מנהל בחברה והעסק איננו בבעלותו ו/או בהחזקתו. בהכרעת הדין של בית-משפט קמא נקבע כי המערער הינו מנהל העסק וזאת על-פי הודאתו המפורשת של המערער בחקירתו הנגדית (עמ' 2 להכרעת הדין מיום 20.07.05). לכן דין טענתו זו להדחות ואין להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא. בנסיבות אלו אין גם כל בסיס לטענה בעניין נוסח הצו ואין מניעה ליתן צו סגירה על-פי סעיף 16(3) לחוק. אין ממש בטענה זו של המערער הסותרת ממצא עובדתי שנקבע על-ידי בית-משפט קמא ואינני רואה כל מקום להתערב בו, לאור עדותו של המערער בפני בית-משפט קמא לעניין זה.
לא מצאתי ממש בטענת המערער כי אם יופעל העסק בעתיד על-ידי אחרים צפוי הוא להענש על לא עוול בכפו. צו הסגירה מורה על סגירת העסק ועל הרשויות לאכפו. איננו נדרשים כעת ליתן פסק-דין באירוע עתידי שטרם בא לעולם. מובן כי אם תבוצע עבירה על החוק על-ידי אחר, בלא שלמשיב היכולת למנעה, ממילא יובא הדבר בחשבון על-ידי גורמי האכיפה. בכל מקרה, אין באפשרות ההיפוטתית הנ"ל כדי לפגום בצו שניתן על-ידי בית-משפט קמא. בסיכומו-של-דבר, אציע לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו.אם תשמע דעתי נורה על דחיית הערעור וסגירת בית העסק שבנדון עד לא יאוחר מיום 06.04.06."

4.10 קבלת "חומר חקירה" במסגרת דיון על ניהול עסק ללא רישיון
ב- ע"פ (חי') 333/05 {מחצבי אבן בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(3), 12443 (2005)} בדחותו את הערר קבע בית-המשפט:

"לצורכי הדיון בערר זה אני מוכן לצאת מנקודת הנחה כי "חומר חקירה" כולל גם חומר המצוי בידי הרשויות (התביעה ורשויות נוספות שלתביעה יש שליטה עליהן) ושענייננו נוגע לטענה של הגנה מן הצדק כפי שפורשה לאחרונה בהרחבה ב- ע"פ 4855/02, ע"פ 4909/02 ו- ע"פ 4917/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ' ואח', פ"ד נט(6), 776 (2005) להלן: "פרשת בורוביץ'").
יחד-עם-זאת, לנגד עיני עומדת קביעתו של בית-המשפט העליון בפרשת בורוביץ' כי: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה... מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר".
בהקשר זה ראו גם את עש"מ 687/05 מדינת ישראל נ' אלי עמר, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.05.05) וכן ע"פ 10960/03, ע"פ 393/04, ע"פ 570/04 עופר חסון ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.06.05) - פסקי-דין אלו ניתנו לאחר מתן פסק-הדין בפרשת בורוביץ' ובאחרון מביניהם (חסון ואח' נ' מדינת ישראל) חוזר ומדגיש בית-המשפט העליון כי על-מנת לבסס הגנה מן הצדק, מן הדין להצביע על "התנהגות בלתי-נסבלת" או "התנהגות שערורייתית" של התביעה.
בענייננו הועלו אמנם טענות בדבר אכיפה בררנית וחוסר סבירות וכיו"ב טענות אך לא הונחה כל תשתית ראייתית עובדתית לטיעונים הכלליים שהועלו על-ידי העוררים. נראה לכאורה כי המשיבים פתחו במסע דייג (fishing expedition), מתוך תקווה ספקולטיבית למצוא בים הפרוטוקולים, התיקים, הרשימות, ההתכתבויות והדוחות, "דג זהב" שיסייע להם בטענותיהן הכלליות דלעיל.
רצונם של העוררים לקבל תיקים ופרוטוקולים, הסטוריים, עתיקי יומין מעלה לכאורה חשד כי המדובר בדייג במים עמוקים וללא ביסוס של ממש לרצון הספקולטיבי לנבור באותם מסמכים. בבית-המשפט קמא לא טרחו העוררים להסביר בפרוטרוט את הצורך באותם מסמכים למעט העלאת טענות כלליות ללא ציון התשתית העובדתית לדרישתם. רק לאחר החלטת בית-המשפט קמא בנושא הנדון, טרחו העוררים לפרט יותר את טענותיהם, אם כי, גם בטענותיהם בפניי הסתפקו בטענות כלליות.
אינני מוציא מכלל אפשרות כי מרביתם של המסמכים, שאת זכות העיון בהם דורשים העוררים, נחוצים להם לצורך ההליך המינהלי, במסגרתו הם דורשים להעניק להם הרישוי הנדרש, ולא לצורך ההליך הפלילי. לצורך ההליך המינהלי יוכלו העוררים לעשות שימוש בחוק חופש המידע, התשנ"ח- 1998 לצורך קבלת נתונים הדורשים להם.
הנימוקים הענייניים שבגינם לא הוענק לעוררים הרישוי, מן הדין שידונו במסגרת ההליך המינהלי ולא בתקיפה עקיפה במסגרת ההליך הפלילי.
קבלת בקשות לעיון בתיקים, במסמכים ובהתכתבויות, בפרט "הסטוריות", על-סמך טענות סתמיות של אכיפה בררנית, שיקולים זרים, או חוסר סבירות שיקוליה של התביעה, עלולה לעכב קשות את דיונו היעיל של ההליך הפלילי, שלא מסיבה ראויה. בפרט נכונים הדברים כאשר המסמכים אינם מצויים בידי התביעה ויש צורך בפניה לגורמים אחרים על-מנת ללקטם.
אילו הונחה בפניי תשתית עובדתית, ולו רחוקה המבססת את טיעוני העוררים בדבר שיקוליה של התביעה, הייתי מקבל הערר. כאמור, לא הונחה בפני תשתית, אפילו לא תשתית קלושה לביסוס טיעוניהם של העוררים. העוררים ניסו, כמפורט לעיל, להרחיב את יריעת נימוקיהם במהלך סיכומיהם בכתובים שהוגשו לי, אך אני אתעלם מנימוקים חדשים אלו, שהיה זה מן הדין להעלותם בערכאה ראשונה.
כדין דחה איפוא בית-המשפט קמא את בקשת העוררים לקבל המסמכים נשוא הערר.
יצויין, כי העובדה שהמשיבה לא נדרשה להעמיד את אותם מסמכים לרשות העוררים אינה מונעת מהם לנסות, במהלך המשפט, להזמין עד, על-סמך סעיף 108 לחוק סדר הדין, שיביא עמו מסמך או מסמכים ספציפיים הרלוונטים לסוגיות השנויות במחלוקת. היה והתביעה תתנגד לזימון אותו עד עם המסמכים, יכריע בית-המשפט על-סמך התשתית העובדתית והמשפטית שתונח בפניו (ראו בג"צ 9264/04 שלעיל).
אשר לבקשת העוררים לחייב את התביעה להורות על גביית הודעות מפיהם של עדי תביעה שלא מסרו הודעות, נראה, כי לא זה המקרה החריג שבו אמור בית-המשפט, במסגרת דיון ע"פ סעיף 74 לחסד"פ, לחייב את התביעה להענות לבקשה.
אכן, אם אמנם לא נגבו הודעות מעדיה המרכזיים של התביעה בנקודות מהותיות, אזי הדבר לכאורה תמוה וייתכן שהדבר מאפשר העלאת טענות הגנה אחרות, לרבות טענה בדבר אי האפשרות להעיד את אותם עדים, מטעם התביעה, אך לא זה השלב שבו עלי לדון בסוגיה זו. זהו נושא האמור להידון בפני הערכאה הדיונית.
טענת העוררים לפיה מן הדין לחייב את המשיבה לגלות מה עלה בגורלו של "חומר החקירה" שאבד, אינה נושא לדיון במסגרת סעיף 74 לחסד"פ. ברור כי אין אני יכול לחייב את המשיבה להעניק זכות עיון במסמכים שאינם מצויים בידי התביעה או רשות אחרת שלתביעה שליטה עליה. היה ובית-המשפט ישתכנע כי אכן נעלם חומר חקירה שהיה אמור להימצא בידי התביעה, אזי אפשר שיהיה בכך להביא לידי יצירת ספק סביר באשמת המשיבה. הכל תלוי בטיב הראיות שיונחו בפני בית-המשפט קמא ואין אני מביע עמדה בנדון."

4.11 צו האוסר על העברת העסק למי שאין בידו רישיון מיצוות סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים
ב- רע"ס (נת') 29299-08-11 {עיריית נתניה נ' צפריר יפת, תק-של 2011(2), 86637 (2011)} הרשיע בית-המשפט את הנאשם ואף השית עליו, בין היתר, אף צו על-פי סעיף 16(3) לחוק רישוי עסקים בקובעו כי:

"אין מחלוקת כי הנאשם מנהל עסק של שרברבות ועושה כן ממען מגוריו שברחוב גבע 33 (ראה בין השאר את כרטיס הביקור והפלייר לפרסום עסקו של הנאשם שהוצגו במהלך שמיעת הראיות).
אין מחלוקת כי בבעלות משפחתו של הנאשם ובשימושו מחסן המצוי בחלק האחורי של בניין המגורים שברח' גבע 33א. במאמר מוסגר יצויין כי אינני רואה סתירה או פגם מהמנות בעובדה שבחלק המקרים נאמר על-ידי הנאשם שהמחסן בבעלותו ובמקומות אחרים כי מדובר במחסן של אביו ומקבלת שאותו הבדל נעוץ בראייתו של הנאשם את המחסן כמחסן משפחתי ואת אביו ואותו כמי שמתגורר במקום כישות רלוונטית אחת.
3. המחלוקת שבין הצדדים נסבה בעיקרה על השאלה בדבר השימוש שנעשה במחסן.
לגרסת המאשימה המחסן שימש את הנאשם במועדים הרלוונטים, ובכלל זה במועד ביצועה של ביקורת מטעם מחלקת רישוי עסקים שנערכה במקום, לאחסון ציוד עסקי של הנאשם, ובכלל זה דודי שמש וקולטים חדשים המשמשים אותו בעסקו.
לגרסת הנאשם תכולת המחסן כפי שנצפתה במהלך הביקורת היתה מקרית. הנאשם נהג לאחסן את הציוד הדוודים והקולטים במכונית מסחרית גדולה ששמשה אותו לצורך התקנות, ביום הביקורת נמכר הרכב הנ"ל ולפיכך פונה. התכולה שפונתה מהרכב עתידה היתה להיות מועברת לאחסון אצל שותפו דאז, והיתה במקום לפרק זמן קצר תוך כדי העברתה כאמור.
4. להוכחת גרסתה העידה המאשימה את מר יצחק פרידמן, מנהל מחלקת פיקוח ובקרה באגף רישוי עסקים, אשר ביקר במקום ביום 06.12.10 וערך את דו"ח הביקורת ת/1.
בדו"ח הביקורת תוארו ממצאיה, ובין השאר נאמר שם כי המחסן היה סגור ונעול במועד הגעתו של המפקח למקום (עמ' 6), כי המפקח מעריך את גודל המחסן ב- 20-15 מ"ר (עמ' 7), כי במחסן נצפו מפתחות לאינסטלציה, צינורות, כלי עבודה לשרברבות, כ- 15 קולטי שמש חדשים, וכ- 10 דודי שמש. הקולטים היו בקדמת המחסן והדוודים בפנים בסמוך לקיר הדרומי. בחזית המחסן היתה מכונה לעשיית הברגות וצינורות מתכת (כל זה בעמ' 8-7). עוד נאמר שם כי הפקחים התרשמו שתכולת המחסן בכמות עסקית מסחרית והנאשם אישר כי אותה תכולה משמשת אותו בעבודתו כשרברב. (עמ' 10-9)
מר פרידמן חזר על עיקרי הדברים בעדותו בבית-המשפט, שם נאמר על ידו בין השאר:
- כי בסמיכות למועד הביקורת התקבלו מס' תלונות שכנים בדבר ניהולו של עסק אינסטלציה הגורם למטרד של רעש.
- כי למיטב זכרונו לא היו במחסן כלי בית ובוודאי שהמירב היה ציוד אינסטלציה
מר פרידמן אישר כי במועד הביקורת פונה מהמקום על דרך העמסתו על גרר רכב מסחרי מסוג GMC. מר פרידמן הסביר, כי לא התייחס לאותו אירוע בדוח הביקורת משום שלא ייחס לו חשיבות וראה בכך פינוי של מפגע מהמקום.
בעדותו חזר מר פרידמן והדגיש כי הנאשם הוזמן ליתן גרסה ומכתב שנשלח לו ביחד עם דוח הביקורת בתחילת ינואר או בסמוך לכך.
נטען כי במועד אליו הוזמן הנאשם למתן גרסה התקשר אביו שמסר שגרסת הנאשם טובה בפני מנהל המחלקה מר נפתלי קייקוב. בסופו-של-יום בחר הנאשם להביא את גרסתו לראשונה במסגרת ההליך המשפטי.
5. מנגד נשמעה גרסת הנאשם, מפי הנאשם שעיקריה כדלקמן:
בעבר, נהג הנאשם לאחסן את הציוד המשמש אותו בעסק השרברבות, לרבות דודי שמש וקולטים, ברכב המסחרי שנמכר ופונה ביום ביצוע הביקורת (להלן:" הרכב"). באותו יום פונתה חלק מתכולת המחסן לצורך אחסון דוודים וקולטים שהוצאו מהרכב. קודם לאותו מועד היו כל אלה שמורים ברכבו של הנאשם, אשר שימש אותו בעבודתו.
בסמוך לאחר אותו מועד שינה הנאשם ממתכונת עבודתו, הוא אינו נוהג לרכוש מלאי של דוים וקולטים כי אם לרכוש את אלה על-פי הזמנה וממילא לא אנדרש עוד לאחסונם. ופרק זמן הביניים היה מאחסן קולטים ודוודים אצל שותפו המתגורר במושב.
6. בכל הנוגע למועד בו נערכה הביקורת ולפרק הזמן הסמוך לו, אני מעדיפה את גרסת המאשימה על פני גרסתו של הנאשם, וזאת בשים-לב למשקלם המצטבר של השיקולים הבאים:
6.1 נתתי אמון בעדותו של עד התביעה מר יצחק פרידמן, לאור התרשמותי הכללית מאותה עדות, עדות של איש מקצוע שאין לו נגיעה אישית בתוצאות הדיון. העד פרידמן הביע ספק האם הרכב, ולו הרכב המסחרי הגדול בו מדובר, יכול היה להכיל את כמות הציוד שנמצאה בזמן הביקורת במחסן.
6.2 אגב עדותו הסכים הנאשם כי איחסון של דוודים וקולטים חדשים ברכבו מהווה נטילה של סיכון, אלא שלדבריו שווה היה לו ליטול סיכון זה של גניבתם מול עלות שכירתו של מחסן.
אולם, הנאשם לא נדרש לשכירתו של מחסן. בבעלות משפחתו ובשימושו נמצא מחסן, אשר הוא עצמו אישר כי מצויים בו בין השאר ספרי הנהלת החשבונות של עסקו, ואף סביר הוא שהנאשם יאחסן שם את הקולטים והדוודים שהוחזקו על ידו כמלאי.
6.3 המסקנה דלעיל מתחזקת בשים-לב לכך שלא הובאו ראיות מלבד תיאור סתמי וכללי של הציוד האחר אשר לטענת הנאשם העדיף את אחסונו במחסן על פני אחסון הציוד והמלאי העסקי שבשימושו. לא הוצגו תמונות של אותו ציוד, לא ניתנה רשימה אשר מפרטת אותם, והדברים מקבלים משנה תוקף כאשר לטענת הנאשם ביום הביקורת פונו אלה על-מנת לאפשר את הכנסת הדוודים והקולטים שיצאו מהרכב למחסן. בנסיבות אלה ניתן היה לצפות את הצגתם בפני המפקחים שהגיעו למקום.
במקום אחר ציין הנאשם כי חלק גדול מתכולת המחסן הביתי שפונתה ביום מכירת הרכב הושלכה לזבל. אם היה מדובר בדברים חסרי ערך שנצברו במשך הזמן, ניתן היה לצפות כי תחתם יאוחסנו במחסן דוודים וקולטים חדשים שלהם ערך כספי.
6.4 לנאשם היתה הזדמנות להעלות את גרסתו המלאה תוך הצגת ראיות לתמיכה בה, במועד הביקורת, ההזדמנות להביא את גרסתו בסמוך לאחר מועד הביקורת, אך הוא בחר שלא לעשות כן, ויש בכך משום גריעה מסויימת ממהימנות גרסתו.
כמו-כן, לא הובאו ראיות חיצוניות שניתן היה להביא לצורך התמיכה בגרסת הנאשם בשאלה האם היה מדובר ברכב פעיל ונוסע, האם היה מקום לאחסון הדוודים והקולטים אצל השותף והאם נעשה כן בפועל וכיו"ב.
6.5 לסיום, יאמר כי תוכנן של תלונות שכנים, מהווה עדות שמועה ולא ייחסתי לכך חשיבות לצורך ההכרעה בין הגרסאות. יחד-עם-זאת, עצם קיומן של תלונות מצוי בידיעה אישית של המפקחים ויש בו לכאורה ראשית ראיה או חיזוק מסויים לראיות המאשימה.
7. מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מקבלת את גרסת המאשימה בדבר אחסונו של ציוד ומלאי של עסק השרברבות במחסן. למעלה מהצורך יצויין, כי גם אם אלה הוחזקו ואוחסנו ברכבו של הנאשם אני סבורה שיש בכך לענות על האמור בפריטים שננקבו בכתב האישום, וזאת בשים-לב לכך שאני סבורה שמהראיות עולה שהרכב עובר למכירתו, לא היה רכב פעיל ובשימוש, ואין זה מעלה או מוריד, אם כל אלה אוחסנו במחסן או ברכב שתכליתו היתה לשמש כמחסן.
8. סוף דבר, מכל הנימוקים שפורטו לעיל, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום."

כאשר מטרת הצו הזמני הינה מניעתית, על בית-המשפט לבחון האם בית העסק יוצר סיכון לציבור בהמשך פעילותו ללא רישיון, מהי עצמת הסיכון והאם ראוי ליתן צווים מגבילים כבר עתה, או שמא יש להשאיר נושא זה בידי בית-המשפט שידון בתיק העיקרי. מובן, איפוא, שאין די בכך שבית העסק פועל ללא רישיון על-מנת להורות על סגירתו בהתאם לסעיף 17 לחוק, אלא זהו תנאי בלעדיו אין. הוא תחילתו של הליך אך אינו סופו (עניין ברודני הנ"ל פסקה 50 לפסק-דינה של כב' השופטת הלמן). בכך שונה ההליך לפי סעיף 17 לחוק מזה שלפי סעיף 16. בגזר הדין רשאי בית-המשפט להורות על סגירת עסק ללא רישיון, אף אם אין נשקפת ממנו מסוכנות. לא כך הוא בהליך לפי סעיף 17 לחוק {ראה: ע"פ 25350-10-11 מפעלי ברודיני בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, תק-מח 2012(1), 750 (03.01.12)}.

4.12 סמכות להורות על דחיית המועד לתחילת תוקפו של צו סגירה
ב- ת"פ (ק"ג) 1277-08 {מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה נ' קומפוסט בס בע"מ, תק-של 2012(3), 76304 (2012)} קיבל בית-המשפט את טענת המאשימה לפיה אין לו סמכות לדון בדחיית המועד לתוקפו של צו הסגירה. וכדבריו:

"צו לסגירת עסק, שניתן לפי חוק רישוי עסקים, כמו גם צו הריסה שניתן לפי חוק התכנון והבניה, אינם בגדר "עונש" לפי חוק העונשין. סעיף 16 לחוק רישוי עסקים מסמיך את בית-משפט, בין היתר, להורות על הפסקת עיסוק בעסק, בנוסף לכל עונש שיטיל. כותרתו של סעיף זה "אמצעים נוספים". מכאן, כי אין לראות בצו המורה לנאשם לסגור עסק, משום "עונש" אשר בית-משפט מוסמך לדחות את המועד לביצועו לפי סעיף 87 לחוק העונשין. כך נקבע ב- ע"פ (ב"ש) 133/79 מדינת ישראל נ' חיים ממן, פורסם במאגרים משפטיים (1979) וכן ב- ע"פ (ב"ש) 5021/08 חב' מינילנד בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - עיריית אילת, פורסם במאגרים משפטיים (2008) אשר אליו התייחסו הצדדים במסגרת טיעוניהם). נקבע בפסקי-הדין האמורים כי הואיל וצו סגירה לפי חוק רישוי עסקים אינו עונש, הרי שמי שניתן גזר הדין וציווה בית-משפט על מתן אורכה לביצוע צו סגירה, הוא סיים בכך את מלאכתו ואין לו סמכות להיזקק לבקשה נוספת, למתן אורכה נוספת לסגירת העסק.
אני מודע לכך כי קיימת פסיקה שונה, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, ב- ת"פ 8493/03 מדינת ישראל נ' דניאל בן אלי, פורסם במאגרים משפטיים (2010). בכל הכבוד הראוי, אני מוצא לנכון לאמץ את אשר נקבע בפסקי-הדין האמורים של בית-משפט המחוזי הנכבד בבאר שבע ושוב, בכבוד הראוי, אני מבקש להוסיף דברים על-כך בהמשך. בהערת אגב אומר כי גם בעניין דניאל בן אלי הנ"ל נקבע כי דחיית מועד כאמור תיעשה לא לאורך זמן, ובמקרה שלפניי נדרשת ארכה של שנתיים, ועל-פי המתואר בבקשה עצמה, הליכי התכנון והרישוי יארכו עוד זמן רב.
סעיף 207 לחוק התכנון והבניה כותרתו "מועד לביצוע הצו". הסעיף מורה ש"בית-משפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 ו- 206 ובכל עת לאחר-מכן, לקבוע את המועד לביצוע, ורשאי הוא להאריך מועד שנקבע, אם ראה טעם לעשות כן". רואים אנו שהמחוקק מצא לנכון להסמיך מפורשות את בית-משפט להאריך מועד שקבע לביצוע צו הריסה למשל, אם הוא ראה טעם לעשות כן. אין אנו מוצאים הוראה דומה בחוק רישוי עסקים. בכך, כך אני סבור, גילה המחוקק את דעתו לכך שלא קיימת סמכות להאריך מועד שנקבע בגזר דין לסגירתו של עסק, לאחר מתן גזר הדין ועל-פי בקשה נוספת של נאשמים. נכון בעיניי לומר שאילו סבר המחוקק שיש מקום לתת בידי בית-משפט סמכות לעשות כן, הרי הדבר היה נעשה במפורש, ובמיוחד הדברים אמורים נוכח קיומו של סעיף שמסמיך את בית-משפט לדחות מועד, בתחום שהוא דומה במהותו, באופן חלקי לפחות, לתחום דיני רישוי העסקים, וכוונתי כמובן לסעיף 207 לחוק התכנון והבניה.
לא רק זאת, אלא שבשנת 2008 מצא לנכון מחוקק-המשנה לצייד את בית-משפט שנתן צו לפי סעיף 205 או 206 לפי חוק התכנון והבניה, בכלים לבחינתה של בקשה לפי סעיף 207 לאותו החוק, לדחיית כניסתו לתוקף של צו. כך, הותקנו תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), תשס"ט - 2008 אשר קובעות, בין היתר, הוראות מפורטות על דברים לפרט בבקשה לפי סעיף 207, המסמכים אשר יש לצרף אליה, התצהירים אשר יש להגיש בתמיכה לבקשה ועוד. כך למשל, חובה על המבקש, לא רק לפרט באופן מלא את ההליכים המינהליים והמשפטיים בכל הערכאות, אלא עליו לתמוך את בקשתו בתצהיר לאימות העובדות העומדות בבסיסה, ובתצהיר של איש מקצוע המטפל בהליכי תכנון, במידה והבקשה כוללת טענות עובדתיות בדבר שינוי המצב התכנוני שנעשה ביוזמת המבקש. לא למותר להדגיש את סעיף 6 לתקנות, אשר מחייב את בית-משפט שלא לדון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים האמורים בתקנות אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו. אם-כן, רואים אנו שמחוקק-המשנה סייע בידי בית-משפט, בבואו לדון בבקשה לדחיית מועד לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה. כלים דומים לא ניתנו בידי בית-משפט לעניין חוק רישוי עסקים.
אכן, כטענת הנאשמים, הסדר הטיעון יוצר מערכת יחסים חוזית מחייבת בינם לבין המאשימה. טענתם היא שהמאשימה מפרה את הסדר הטיעון, בכך שהיא לא מסכימה לתת את האורכה המבוקשת על ידה וכי המאשימה אינה מקיימת את הבטחותיה במקרה הזה, הבטחות שבאו לידי ביטוי באותו הסדר הטיעון. למעשה, הנאשמים תוקפים את שיקול-הדעת אשר הפעילה המאשימה, משדנה בבקשתם לתת הסכמה לדחות את מועד סגירתו של אתר הקומפוסט ומשדחתה היא בקשה זו. הם טוענים שהמאשימה לא הפעילה שיקול-דעת נכון ובכך היא הפרה את התחייבותה בהסדר הטיעון. הנאשמים יוצאים כנגד אופן הפעלת שיקול-הדעת של המאשימה והערכאה המוסמכת לדון באופן הפעלתו של שיקול-דעת של רשות מינהלית, אינה בית-משפט זה.
הנאשמים עצמם טוענים כי אין הם באים כאן מכוח חוק רישוי עסקים או חוק התכנון והבניה אלא מכוח ההסכמה שבמסגרת גזר הדין, הסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה. אכן, להסכמת הצדדים בעניין האפשרות למתן הסכמה לאורכה על-ידי המאשימה ניתן תוקף של החלטה. לאותה הסכמה תוכן מסויים והוא כי המאשימה תשקול בחיוב לתת הסכמה לדחיה, אם תידרש ארכה נוספת בנסיבות שאינן תלויות בנאשמים ואם הנאשמים יוכיחו שפעלו בשקידה ראויה על-מנת למצוא אתר חלופי וכן אם תקופת האורכה שתתבקש לא תהיה חריגה. הנאשמים טוענים כנגד הדרך שבו היא יישמה המאשימה את אותה ההסכמה, דהיינו, כי היא לא רואה במאמצי הנאשמים משום שקידה ראויה, כי היא סבורה שאין המדובר בנסיבות שלא תלויות בנאשמים וכי היא סבורה שהאורכה המבוקשת היא חריגה. כנגד עמדות אלה של המאשימה, יוצאים הנאשמים. סבור אני שזהו מקרה מובהק של תקיפת שיקול-דעתה של רשות מינהלית, שיקול-דעת אשר מוגבל, במקרה הזה, בתנאי הסדר הטיעון, וכי המקום לדון ולבחון את אופן הפעלת שיקול-הדעת, הוא בבית-משפט לעניינים מינהליים.
אשר לטענתם של הנאשמים בדבר קיומה של סמכות טבועה של בית-משפט לדון בבקשתם האמורה, הרי נוכח "ההסדר השלילי", להבנתי, הקיים בחוק רישוי עסקים, כפי שציינתי לעיל, ונוכח מהות הטענות שבפי הנאשמים לעניין שיקול-דעת הרשות, הרי שבמקרה הזה, האפשרות לקיומה של סמכות טבועה נשללת לשיטתי.
לא אוכל לקבל את טענת הנאשמים כי הפרשנות האמורה בדבר סמכותו של בית-משפט, מעקרת ומוציאה את העוקץ מהסכמת הצדדים לעניין דחיית מועד סגירתו של העסק. הקביעה כי אין בית-משפט זה מוסמך לדון בבקשה מן הבחינה העניינית, אין פירושה כי המאשימה פטורה מקיום התחייבויותיה על-פי הסדר הטיעון, אלא כי הסמכות לדון בכך ובאופן מילוי ההתחייבויות הינה לערכאה אחרת ולא לבית-משפט זה.
סוף דבר, אני מקבל את טענת המאשימה לפיה, בית-משפט זה אינו מוסמך לדון בבקשה למתן אורכה של שנתיים לפינוי אתר קומפוסט ואני מורה על מחיקתה של בקשת הנאשמים."

ב- חע"מ (נת') 70348-09 {הרואה בקפה בע"מ ואח' נ' מועצה אזורית עמק חפר, תק-של 2012(2), 53109} נדונה בקשה בכתב שהוגשה ביום 13.05.12 לדחיית כניסה לתוקף של צו סגירה שיפוטי שניתן ביום 30.03.11, והארכת מועד כניסתו לתוקף בשנה נוספת. בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט:

"בהתאם לגזר דין מיום 30.03.11, הוצא צו סגירה לגבי העסק נשוא הבקשה וביצועו נדחה ל- 12 חודשים מיום מתן גזר הדין.
מנימוקי הבקשה עולה כי המבקשים "פעלו ופועלים במרץ רב לצורך קבלת רישיון עסק", הכל כמפורט בבקשה בכתב על נספחיה ובתגובה.
המשיבה מתנגדת מהטעמים המפורטים בתגובה בכתב, כמו גם בשים-לב למועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה השיפוטי שהינו פסק-דין חלוט עליו לא הוגש ערעור.
2. לאחר עיון בבקשות, בתגובות על נספחיהן וכן בפרוטוקול הדיונים, בתיק עמ"ק 70348-09, אשר במסגרתו הוגשה הבקשה - לא שוכנעתי כי בא בפני טעם דיוני ו/או מהותי להעתר לבקשה והיא נדחיית.
ביום 30.03.11, בהתאם להסדר טיעון הודו המבקשים בכתב אישום מתוקן והורשעו בין השאר בעבירה שעניינה ניהול עסק ללא רישיון עסק.
בגזר הדין שניתן באותו יום אימץ בית-המשפט את עיסקת הטיעון, בין השאר הוצא צו סגירה שביצועו נדחה ל- 12 חודשים.
המבקשים לא קיימו את צו הסגירה השיפוטי, המשיכו לנהל את העסק נשוא גזר הדין ללא רישיון עסק גם בחלוף המועד שנקבע, 30.03.12.
3. הבקשה אשר בפני הוגשה בחלוף כחודשיים ממועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה השיפוטי, אשר ניתן לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, המהווה תוצאה ישירה של הרשעה בדין הבאה בנוסף לכל עונש אחר ולכן בית-המשפט אינו יכול לעכב את ביצועו או לדחותו פעם נוספת.
ראה בין השאר, הלכה ב- ע"פ 413/79 שמעון כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.80) וכן בשורה של פסקי-דין כגון תיק עמ"ק 5272/05, עמ"ק 7939/07 מיני ביג בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.03.09) בעניין חוסר סמכותו של בית-המשפט להאריך מועד כניסתו לתוקף של צו סגירה שיפוטי על-פי חוק רישוי עסקים.
מגמה זו מוצאת ביטוי בקביעות של בית-משפט עליון לעניין התופעה של הנצחת פעילות בלתי-חוקית אותה יש למגר כמו גם להקפיד על אכיפת החוק שכן הפעלת עסקים ובעיקר עסק של בית אוכל, ללא רישוי כדין פוגעת בשלטון החוק ואינטרס הציבורי.
4. בנסיבות אלה, הבקשה לדחיית מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה השיפוטי - נדחיית."

4.13 צו מניעה למניעת סגירת עסק של מועדון. ביטול עיכוב צו הסגירה
ב- רע"א 5891/00 {ש.א.י. מועדונים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4), 401 (2000)} המבקשת ומנהליה הורשעו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים וזאת על-פי הודאתם, בעבירה של עיסוק בעסק של מועדון ומכירת משקאות משכרים ללא רישיון.

בעקבות ההרשאה האמורה ניתן צו סגירה, ולאחר שחלפה הארכה שניתנה למבקשת, הגישה המבקשת תביעה שעניינה הצהרה על קיום חובתן של הרשויות להעניק לה את האישורים הנדרשים לצורך קבלת רישיון עסק.

במסגרת התביעה האמורה המבקשת ביקשה עיכוב ביצוע לצו הסגירה שהוצא במשפט הפלילי עד לגמר המשפט.

בית-המשפט דחה את הבקשה לנוכח העובדה כי מדובר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת בפסד דין חלוט בהליך פלילי שאין עוד זכות ערעור, ואין ליתן צו ביניים בהליך אזרחי אשר מטרתו לעקוף צו סגירה חלוט שניתן בהליך פלילי.

גם בהנחה כי בית-המשפט בהליך אזרחי עשוי להיזקק לבחינת מדיניות הרשות המוסמכת לעניין סירובה לתת רישיון עסק, הרי מקום שהוצא צו סגירה לעסק בהליך פלילי שהוא חלוט, יש לבצע צווים אלה בלא קשר ותלות להליך האזרחי. רק נסיבות נדירות ביותר, אם בכלל, עשויות להניע את בית-המשפט לעכב במסגרת הליך אזרחי את ביצועם של צווי סגירה שניתנו במסגרת הליך פלילי חלוט ונסיבות כאלה בוודאי לא נתקיימו כאן.

5. בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים - הלכה פסוקה
5.1 דחיית בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים שהוגשה עשרה חודשים לאחר הגשת כתב האישום
ב- רע"ס (קריות) 56766-09-11 {מועצה מקומית כפר ורדים נ' משה פרנץ ואח', תק-של 2012(3), 24422 (2012)} דחה בית-המשפט בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים בקובעו:

"לא יכולה להיות מחלוקת כי דרך המלך לטיפול במי שמפעיל עסק ללא רישיון היא הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי בהתאם לסדרי הדין הפליליים הנהוגים. אם בית-המשפט מגיע לאחר שמיעת ראיות הצדדים, למסקנה כי הנאשם ניהל והפעיל עסק ללא רישיון, רשאי הוא בהתאם לסמכותו בסעיף 16 לחוק רישוי עסקים, להורות על סגירת העסק.
זהו למעשה הכלל החל בכל הקשור למי שמפעיל עסק ללא רישיון, כאשר החריג לכך הינו מתן צו סגירה שיפוטי טרם סיום ההליך. מדובר, איפוא, בסעד זמני הניתן עד הכרעה בתיק העיקרי/הפלילי כשמטרת הצו הינה מניעתית ולא עונשית. מניעתית, שכן עסקינן בסעד המיועד להסיר באופן זמני מטרד, סכנה או מפגע הנובעים מהפעלת העסק ללא רישיון, ולא עונשית, שכן מדובר בנאשמים (משיבים) שטרם הורשעו.
במסגרת זו בוחן בית-המשפט קיומה או העדרה של תשתית ראייתית לכאורה לנטען בכתב האישום וקיומה של עילה לסגירת העסק עד תום ההליכים. ודוק, אין די בניהול עסק ללא רישיון בכדי שתהיה הצדקה למתן צו סגירה ויש לבחון אילו סיכונים קיימים באי-סגירתו של העסק עד תום ההליכים.
בבוא בית-המשפט לבחון בקשה למתן צו כאמור, עליו לאזן בין זכותם של המשיבים לחופש העיסוק ולחופש הקניין, אל המול הסכנה הנשקפת מניהול העסק עד להכרעה במשפט. השיקולים אשר אמורים להנחות את בית-המשפט אינם שיקולי ענישה ועליו לבחון את התוצאות הנובעות מאי-סגירתו המיידית של העסק.
ולענייננו אומר בתמצית כי נימוקיו של המשיבים לדחיית הבקשה, ולפחות מרביתם, מקובלים עלי.
מדובר בבקשה המוגשת כ- 10 חודשים לאחר הגשת כתב האישום ולאחר שכבר בוטל צו הפסקה מינהלי שהוצא על-ידי המבקשת. אילו היתה דחיפות מיוחדת או עילה להפסקה מיידית של הפעילות במקום, ובטרם תתברר אשמתם של המשיבים, יש להניח כי המבקשת היתה פונה בבקשה מתאימה זה מכבר. השיהוי בהגשת הבקשה מלמד, לטעמי, כי אין עילה לסגירת העסק עד תום ההליכים.
מעבר לכך, בירורה של הבקשה נוכח המחלוקת הנטושה בין הצדדים, מחייב שמיעת הראיות ובנסיבות שנוצרו, בהן קבוע התיק להוכחות ליום 9.9.12, אין הצדקה לשמיעה כפולה של הראיות, הכל כשלא שוכנעתי בדחיפות המצדיקה את הפסקת הפעילות של העסק."
{יש לציין כי בסיכומו-של-דבר זוכו הנאשמים מן העבירה של ניהול עסק ללא רישיון}

5.2 "קפה-בר" במסגרת דיון לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים
ב- ת"פ (קריות) 59522-06-13 {מדינת ישראל נ' צפורה כהן, תק-של 2013(3), 40601 (2013)} בקבלו את הבקשה לסגירת העסק קבע בית-המשפט:

"אין חולק כי דרך המלך לטיפול במי שמפעיל עסק ללא רישיון היא הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי בהתאם לסדרי הדין הפליליים הנהוגים. אם בית-המשפט מגיע לאחר שמיעת ראיות הצדדים, למסקנה כי הנאשם ניהל והפעיל עסק ללא רישיון, רשאי הוא בהתאם לסמכותו בסעיף' 16 לחוק, להורות על סגירת העסק.
23. זהו למעשה הכלל החל הנוגע למי שמפעיל עסק ללא רישיון, כאשר החריג לכך הינו מתן צו סגירה שיפוטי טרם סיום ההליך. מדובר, איפוא, בסעד זמני הניתן עד הכרעה בתיק העיקרי/הפלילי כשמטרת הצו הינה מניעתית ולא עונשית. מניעתית, שכן עסקינן בסעד המיועד להסיר באופן זמני מטרד, סכנה או מפגע הנובעים מהפעלת העסק ללא רישיון, ולא עונשית, שכן מדובר בנאשמת (משיבה) שטרם הורשעה (ע"פ (מחוזי חי') 6672-04-11 עיריית חיפה נ' רות בן שמואל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.11), כב' השופט ר' שפירא וכן ע"פ 25350-10-11 מפעלי ברודני בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, תק-מח 2012(1), 750 (03.01.12), (כב' השופטת הלמן).
ויוטעם כי צו הפסקה, גם כשהוא ניתן בהתאם לסע' 16 לחוק, ולאחר פסק-דין מרשיע, מטרתו היא מניעתית ולא עונשית (בש"פ 738/89 קולנוע דקל בע"מ נ' עיריית תל-אביב יפו, פ"ד מג(3), 759 (1989), שכן הגישה הרווחת הינה כי צו זה אינו עונש כלל (ע"פ 133/79 מדינת ישראל נ' חיים ממן, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.05.79) והוא ניתן על-מנת להגן על האינטרס הציבורי במובן של מניעת המסוכנות שיצר העסק, שהתנהל ללא רישיון ובמובן הרחב של שמירה על שלטון החוק.
24. במסגרת דיון לפי סעיף 17 לחוק בוחן בית-המשפט קיומה או העדרה של תשתית ראייתית לכאורה לנטען בכתב האישום וקיומה של עילה לסגירת העסק עד תום ההליכים. ודוק, אין די בניהול עסק ללא רישיון בכדי שתהיה הצדקה למתן צו סגירה ויש לבחון אילו סיכונים קיימים באי-סגירתו של העסק עד תום ההליכים. הואיל ומטרת הצו הזמני הנה מניעתית, על בית-המשפט לבחון האם בית העסק יוצר סיכון לציבור בהמשך פעילותו ללא רישיון, מהי עצמת הסיכון, מהן התוצאות הנובעות מאי-סגירתו המיידית של העסק והאם ראוי ליתן צו הפסקה בשלב מקדמי זה.
במסגרת זו על בית-המשפט לאזן בין זכותה של המשיבה לחופש העיסוק ולחופש הקניין, אל המול הסכנה הנשקפת מניהול העסק עד להכרעה במשפט.
הליך זה דומה למעשה, להליך בבקשה למעצר עד תום הליכים, במסגרתו בוחן בית-המשפט את התשתית הראייתית וקיומה של עילת מעצר. בשני סוגי ההליכים עוסקים בפגיעה בזכויות וחירויות בשלב מוקדם של ההליך, בטרם נשמעו ראיות בתיק וניתנה הכרעת דין.
25. ובענייננו, אין למעשה מחלוקת אמיתית אודות כך שהעסק נשוא הבקשה התנהל מזה 13 שנה ללא רישיון עסק כדין. המשיבה נחקרה, ביום 25.06.13, ומסרה כי היא שכרה את המקום בו נמצא העסק מזה 13 שנה וכי היא הבעלים שלו והעובדת כמעט יחידה בו. המשיבה טענה אומנם בחקירתה כי יש בידה רישיון עסק אך דומה כי היא עצמה לא התכוונה לכך.
המשיבה לא הציגה כל ראיה, ואף לא ראשית ראיה, לכך שיש בידה רישיון עסק כדין כשהכלל לפי סעיף 30 לחוק הוא כי הטוען שבידיו רישיון או היתר זמני, עליו הראיה. ב"כ המשיבה לא טען לקיומו של רישיון עסק ואף ציין כי הדרישה הראשונה, של העיריה, לרישיון עסק התקבלה אצל המשיבה ביום 25.06.13 וכי הבקשה למתן רישיון הוגשה עוד באותו יום, מה שמלמד כי עד אז לא היה בידי המשיבה כל אישור רלוונטי לניהול העסק.
מכאן כי קיימת תשתית ראייתית, מעבר ללכאורית, לכך שהעסק מתנהל ללא רישיון עסק כדין.
26. השאלה הנוספת והעיקרית, יש לומר, הינה אם קיימת עילה למתן הצו המבוקש, כשבמסגרת זו יש לבחון איזה סיכון לציבור יוצר המשך ניהולו של העסק ואם עוצמתו של סיכון זה, ככל שקיים, מצדיקה מתן צו הפסקה בשלב מוקדם.
27. לאחר שעיינתי בתיק החקירה, ובכלל זה במידע המודיעני שהוצג לעיוני, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר שערכתי איזון בין זכותה של המשיבה לחופש העיסוק לבין שמירה על האינטרס הציבורי, הכל על רקע הוראותיו ותכליתו של חוק רישוי עסקים, מצאתי להשיב על שאלה אחרונה זו בחיוב.
28. בהתאם לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995, מטרות הרישוי שנקבעו לגבי "בית קפה ו/או מסעדה" (פריטי רישוי 4.2), כמו גם לגבי "משקאות משכרים - הגשתם לצורך צריכה במקום ההגשה" (פריט רישוי 4.8) הם מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות והבטחת בריאות הציבור לרבות תנאי תברואה נאותים. מטרת הרישוי של קיוסק (פריט רישוי 4.7) הינה הבטחת בריאות הציבור לרבות תנאי תברואה נאותים.
עסקים אלה טעוני רישוי גם למטרת קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה ולשירותי הכבאות (ראה סעיף 2(ג) לצו). מכאן וכדי לעמוד בתנאים לקבלת רישיון עסק, על המשיבה להצטייד באישור המשטרה, אישור משרד הבריאות, אישור הוועדה לתו"ב ואישר שירותי הכבאות.
29. לאחר שהגישה המשיבה את בקשתה למתן רישיון עסק, העבירה העיריה (מחלקת רישוי עסקים) את הבקשה לגורמים הרלוונטיים ובין היתר למשטרת ישראל, משרד הבריאות ושירותי הכיבוי.
בתאריך 10.07.13 נמסר סירוב משרד הבריאות והתנגדותו למתן אישור להפעלת העסק ובמכתבו של המפקח המחוזי לבריאות הסביבה צויין כי בביקורת תברואה שנערכה על-ידי מפקחת בעסק ביום 09.07.13, נמצא שבעסק מוכרים משקאות משכרים (בירה) וכי אין שירותים בעסק.
גם המשטרה התנגדה למתן רישיון עסק ובחוות-דעתה מיום 26.06.13 צויין כי "יש מניעה מבחינת מודיעינית למתן רישוי עסק".
בנוסף, הרי שעד היום לא ניתן אישור שירותי כבאות ודומה כי בעסק קיימת בניה ללא היתר, מה שיקשה על קבלת הסכמתה של הוועדה לתכנון ובניה.
30. למעשה, כל הגורמים הרלוונטיים לא נתנו את אישורם לניהול העסק ואף המשטרה ומשרד הבריאות הביעו את התנגדותם המפורשת למתן רישיון.
31. ב"כ המשיבה חלק על האופן בו הגדירה המבקשת את העסק וסיווגה אותו ולשיטתו מדובר ב"קיוסק" ולא בבית קפה ו/או מסעדה ו/או מקום המוכר משקאות משכרים לצריכה במקום ההגשה, מכאן שאישור משרד הפנים ו/או המשטרה אינו נחוץ הואיל ו"שמירה על שלום הציבור", אינה נמנית עם מטרת רישוי עסק מסוג "קיוסק".
32. לטיעון זה אין בידי להסכים, גם ברמה העובדתית.
מכירת משקאות משכרים בעסק אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, שכן גם המשיבה עצמה בתגובות שהגישה לא הכחישה מכירתם של אלה (אם כי טענה כי מדובר בבירה בלבד).
בתיק החקירה נמצאים 3 דו"חות פעולה של שוטרים סמויים שהגיעו לעסק, רכשו בירה, הבחינו בסוגים אחרים של משקאות משכרים במקרר ואחד מהם אף התיישב באחד השולחנות ושתה מהבירה שרכש, מה שסותר את טענת ב"כ המשיבה בדבר מכירת משקאות משכרים מסוג בירה בלבד ואת הטענה כי מכירתם אינה נעשית לצורת צריכה במקום ההגשה. אף בתגובה שהגישה המשיבה, לא הוכחש שישנם מקרים בהם לקוחות יושבים ושותים את המשקה שרכשו, ויש להניח כי הדבר מתאפשר נוכח הימצאותם של כסאות ושולחנות במקום.
ואולם גם אם משקאות משכרים אלה נמכרים שלא לצורך צריכה במקום ההגשה, הרי שסע' 2 לחוק רישוי עסקים מתייחס באופן ספציפי לעסקים בהם נמכרים או מוגשים משקאות משכרים וקובע כי, במקרה זה, רשות הרישוי רשאית להשתמש בסמכותה גם לעניינים הבאים:
(א) התאמת החצרים לאפשרויות של פיקוח יעיל מצד המשטרה, הן מבחינת המבנה והן מבחינת המקום;
(ב) התחשבות בצרכיהם של תושבי האזור בו נמצא העסק;
(ג) מניעת רשיונות מאנשים שאינם ראויים להם בשל עברם הפלילי או מהימנותם או שלדעת המשטרה אינם ראויים להם בשל אופים.
מכאן, הפניה למשטרה לצורך מתן חוות-דעת לגבי הבקשה למתן היתר, לגיטימית ונעשתה במסגרת סמכותה של רשות הרישוי בהתאם לסעיף 2 לחוק רישוי עסקים. בהקשר זה אוסיף כי הראיות, לכאורה, בתיק מעידות על הפרת יתר ההוראות שנקבעו בסעיף 2 לחוק בנוגע להצגת שילוט מתאים בדבר מניעת מכירת משקאות משכרים לקטינים והשעות המותרות למכירת משקאות משכרים במקום (הצבת שלטים אלה הינה תנאי מתנאי הרישיון של העסק - ראו סעיף 2(ד) לחוק רישוי עסקים).
33. גם אם סיווגו של העסק אינו מחייב את אישור המשטרה - ואיני קובעת כך - הרי שלא נפל כל רבב בכך שהעיריה פנתה למשטרה לצורך קבלת חו"ד. בעניין זה אני מפנה לדברי בית-המשפט המחוזי ב- עת"מ 748/08 אחמד נעימה נ' רשות רישוי עסקים ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (07.06.09) לפיהם: "חוק רישוי עסקים קובע בסעיף 1(ב) חובת התייעצות בגורמים שונים בהתאם למטרות הרישוי המפורטות בתוספת. עם-זאת קביעת חובת התייעצות עם גורמים מוגדרים אינה שוללת את סמכות רשות הרישוי לפנות לקבלת המלצה מגורמים נוספים לאלו המנויים, אף אם לא קיימת חובת התייעצות, ובתנאי שההתייעצות נעשתה לקידום תכליות החוק (ראה יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' (1996), 857. התייעצות רשות הרישוי עם משטרת ישראל עשויה להיות רחבה יותר מאשר ההתייעצות בגדר החובה הקבועה בסעיף 1(ב)(2) לחוק רישוי עסקים".
34. לאור האמור, אני דוחה את טענת המשיבה לפיה אין צורך באישור המשטרה לצורך ניהול העסק וגם את הטענה לפיה מניעים של שמירה על "שלום הציבור" מהווים שיקולים זרים בכגון דא.
35. מעבר לאלמנט המסוכנות הטמון במכירת משקאות משכרים לצורך הגשה במקום, ללא קבלת האישורים לכך, הרי שהמידע המודיעיני מלמד, לכאורה, כי המשיבה מנהלת במקום, עסק של מתן הלוואות בשוק האפור, בריבית של כ- 10%. מבלי להיכנס לעובי הקורה בעניין, פן ייחשפו מקורות המידע, אומר כי ממידעים שהגיעו למשטרה, ממקורות שונים ובהזדמנויות שונות, עולה כי עסקה של המשיבה משמש כמסווה לפעילות של מתן הלוואות, כשהמשיבה מעורבת בניהול פעילות זו, יחד עם אחרים.
מידעים אלה מצביעים, לכאורה, על זהות המעורבים במתן ההלוואות, כאשר המשיבה הינה אחת מבין הדמויות הפעילות בעיסוק זה. אופן ניהול העסק, כפי שתואר במידעים, טומן בחובו, לטעמי, סכנה פוטנציאלית לשלום הציבור בכלל וסכנה לפגיעה ושימוש באלימות ואיומים במיוחד כלפי ציבור הלווים, הכולל לפי המידע גם קטינים, ונגד "מתחרים" באותו תחום (של מתן הלוואות). סכנה זו מתעצמת נוכח עברם הפלילי של חלק מהמעורבים במתן ההלוואות.
וכאן יוטעם כי לא נעשה כל ניסיון אמיתי, ואף בכלל, מטעם המשיבה להתמודד עובדתית עם הטיעון בדבר ניהול עיסוק של מתן הלוואות בשוק האפור בכותלי העסק, ואף לא נטען, ולו בחצי פה, כנגד המסוכנות הטמונה בניהולו של זה (עסק של הלוואות).
36. הסיכון בניהול עסק של מתן הלוואות בשוק האפור הביא, בין היתר, לחקיקת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 שנועד בין היתר כדי למנוע ממלווים שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח, לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי-סבירים. בחוק נקבעו מספר הוראות שנועדו להגנה על הלווים ובין היתר הוראות לעניין עריכת חוזה הלוואה בכתב והפרטים שעל המלווה לגלות ללווה. החוק קובע הגבלה לעלות הממשית של האשראי, על הריבית הנגבית במקרה של פיגורים בתשלומים לפירעון ההלוואה ועל זכות המלווה להקדים את מועד הפירעון של יתרת סכום ההלוואה כתוצאה של פיגורים כאמור (ראו דברי ההסבר להצעת החוק).
מתן הלוואות חוץ בנקאיות ללא כל פיקוח ו/או עמידה בהוראות החוק, כשבניהול הלוואות אלה מעורבים גורמים שמהימנותם מוטלת בספק ולחלקם אף עבר פלילי, מגביר את פוטנציאל הסתכנות והסתבכות של אנשים תמימים שנקלעו למצוקה כלכלית ומסכן את שלומם של אלה, גם נוכח אמצעי הגבייה הננקטים!
37. השאלה הטעונה הכרעה הינה, איפוא, אם המסוכנות הנשקפת מהעסק, נוכח האמור, מצדיקה מתן צו הפסקה שיפוטי, כבר בשלב זה.
על השאלה מהי עוצמת הסיכון המצדיקה מתן צו לפי סעיף 17 לחוק, אין תשובה סדורה בחוק, ואולם דומה כי אין חולק כי בית-המשפט יוצק תוכן להוראה זו ומעצבה בהתאם לרוח ולתכלית החוק. בפסיקתם של בתי-המשפט, על ערכאותיהם השונות, מסתמנת גישה המסתפקת, לצורך מתן סעד בסעיף זה ובמקרים המתאימים, בסיכון שאינו פיזי, קונקרטי ומוחשי, במיוחד כאשר נפגעים הסדר הציבורי ו/או האינטרס הציבורי הרחב של שמירה על שלטון החוק, פגיעה בוטה וקיצונית.
כך למשל נפסק ב- ע"פ 25350-10-11 מפעלי ברודני בע"מ ואח' נ' עיריית נצרת עילית, תק-מח 2012(1), 750 (03.01.12), (להלן: "מפעלי ברודני"):
"להוכחת הסיכונים הנ"ל די בראיות הלכאוריות שהובאו בפני בית-המשפט קמא ואין צורך בחוות-דעת של מומחים, כטענת המערערים. בשלב זה, כאשר המערערים הם המפעילים את העסק, מבלי שנערכו והביאו את כל האישורים הנדרשים מהם כדי לקבל היתרים ורישיון עסק, אין כל היגיון להעביר את הנטל אל המשיבה להוכיח כי העסק מסכן את ביטחון הציבור, ברמת וודאות כנדרש בהליך גופו, ודי בראיות לכאורה, כפי שהובאו בפני בית-המשפט קמא, לגבי העובדות מהן ניתן להסיק קיומו של פוטנציאל הסכנה. ממילא, אין בית-המשפט נדרש בשלב זה לקבוע ממצאי מהימנות לצורך קביעת הראיות הלכאוריות."
(פסקה 60 לפסק-הדין)
ובהמשך "מקובלת עלי עמדת בית-המשפט קמא, כי את העילה למתן הצו ניתן למצוא בסכנה הטמונה בהמשך הפעלתו של העסק ללא רישיון, כמו גם בפגיעה בציבור, הכרוכה בהפעלתו של העסק, שאיננה דווקא סיכון פיזי קונקרטי ומיידי".
לגישה דומה ניתן גם להפנות לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ב- ע"פ (חי') 42024-05-10 עיריית חיפה נ' אנס דיב, פורסם באתר האינטרנט נבו פורסם באתר האינטרנט נבו פורסם באתר האינטרנט נבו (07.06.10) לפיו נקבע כי די בהעדר רישיון עסק כדין כדי להורות על סגירת העסק והכלל הוא שעסק ללא רישיון לא יופעל. כב' השופט שפירא הורה על סגירת העסק ופסק כי "בהיעדר רישיון עסק, ובמיוחד בהיעדרם של אישורי הגורמים העיקריים האמונים על בטיחות הציבור, לא מצאתי כל מקום לחרוג מהכלל שפורט לעיל, לפיו בהיעדר רישיון תופסק פעילותו של עסק הפועל ללא רישיון. העובדה שהמשיב פועל נמרצות להסדרת הרישיון, אין בה די. עליו לדאוג לכל האישורים, לקבל רישיון עסק ורק אז יוכל להמשיך ולהפעיל את העסק".
אני גם מפנה להחלטתו של בית-משפט השלום בחדרה, ב- ת"פ 30724-12-12, שאושרה על-ידי בית-המשפט המחוזי, בו נעתר בית-המשפט (כב' השופט ג'השאן) לבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, לאחר שקבע כי המשך ניהולו של המזנון, הממוקם במבנה עיריית חדרה ומול מבנה בית-משפט השלום, ללא רישיון "דוקר את העין" ופוגע בשלטון החוק ובאימון הציבור בעקרון זה.
38. ובחזרה לענייננו, הרי שמעבר לפגיעה בשלטון החוק הבאה לידי ביטוי בניהולו של העסק מזה 13 שנים ללא רישיון, קיים סיכון מוחשי הנובע ממכירת משקאות משכרים, לצורך הגשה במקום ומניהול עסק של מתן הלוואות בשוק האפור, בתוך כותלי "בית הקפה", הכל תוך התנגדות המשטרה ומשרד הבריאות וללא קבלת האישורים של כיבוי אש וועדת התכנון והבניה.
סיכון זה, מצדיק בענייננו היעתרות לבקשה, כאשר במסגרת זו לא ניתן להתעלם מסיכויי ההרשעה הגבוהים של המשיבה בעבירה שיוחסה לה.
אין בענייננו מחלוקת כי העסק מתנהל ללא רישיון ולא ברור איזה טענת הגנה תעמוד למשיבה כנגד העבירה שיוחסה לה בכתב האישום, כאשר פסיקתו של בית-המשפט העליון, לפיה שיהוי בנקיטת הליכים פליליים ובאכיפת החוק אין בה כדי להנציח דבר עבירה, עוברת כחוט השני בפסיקתם של בתי-המשפט (לעניין השיהוי אתייחס בהרחבה בהמשך) וכאשר נראה, לכאורה, כי אין בסיס לטענת ההגנה מן הצדק, המושתתת על הטיעון לפיו המניע של "שלום הציבור" הינו מניע זר לעסק של "קיוסק", שכן אחת ממטרותיו של חוק רישוי עסקים הינה שמירה על הסדר הציבורי ופגיעה בשלום הציבור והגנה על ערכים שונים הנתפשים בחברתנו כערכים חשובים.
שיהוי ופגיעה בחופש העיסוק - האומנם?
39. אין מחלוקת כי מדובר בעסק המתנהל מזה 13 שנה ללא רישיון וללא האישורים הנדרשים וכי בקשתה של המשיבה למתן רישיון עסק הוגשה לאחרונה, ביום 25.06.13 והועברה על-ידי רשות הרישוי לקבלת חוות-דעת משרד הבריאות והמשטרה. השאלה אם יש בעובדה זה ואם יש בטענת ב"כ המשיבה לפיה המידע המודיעיני, עליו נסמכת המבקשת, נמצא בידיה של אחרונה זו מעל לשנה, מבלי נעשה כל שימוש בסמכויות הנתונות למשטרה, כדי למנוע היום את מתן הצו.
40. לדידי, על שאלה זו יש להשיב בשלילה. תחילה יודגש כי גם אם היתה השתהות בהגשת כתב האישום, אין בדבר כדי לחסום את דרכה של המבקשת מהגשתו היום וכבר נקבע לא אחת כי השתהות רשות אוכפת לא תיצור מניעות אלא במקרים קיצוניים. בהקשר זה אני מפנה לרע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב -ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד נו(3), 595, 604 (2002), שם נקבע כי:
"... כאשר דנים אנו בהשתהותה של הרשות בפעולותיה, בוחנים אנו למעשה טענה מהותית הנוגעת לפגם בפעולת המינהל. מטעם זה, במסגרת הביקורת השיפוטית שאנו מפעילים על הרשות המינהלית נבחן בין היתר את דרכי פעולתה, את הימנעותה מלקיים את חובותיה במהירות הראויה ואת התוצאה המתחייבת מהימנעות זו. כך למשל נבחן, האם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, האם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות, והאם אינטרס זה ראוי הוא להגנה בעומדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק, כך בדרך-כלל... אולם כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על-פי דין, ובמיוחד רשות הממונה על אכיפת חוק, אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד. בדרך-כלל, בנסיבות של אי-חוקיות, ובייחוד כאשר אי-החוקיות ברורה ומובהקת, הימנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה."
זאת ועוד, המשיבה לא טענה וממילא לא הוכיחה באיזה אופן פגעה בה השתהות הרשות וכיצד שינתה את מצבה לרעה או הסתמכה על אותה השתהות.
41. עם-זאת, שאלת השיהוי יכולה להיות רלוונטית בבוא בית-המשפט לבחון את ההצדקה למתן צו הפסקה בשלב מקדמי זה, שכן הדבר יכול להשליך על שאלת הדחיפות למתן סעד טרם הכרעה סופית בהליך. רלוונטית, אך לא מכריעה שכן בסופו-של-יום, השיקול המכריע לו יש ליתן את הבכורה, הינו האינטרס הציבורי ומידת הפגיעה בו.
ובעניין זה ניתן למצוא החלטות שונות השזורות בפסיקה, בהם העדיפו בתי-המשפט את השיקול הציבורי, כך לדוגמה ב- ב"ש 2909/02 מדינת ישראל-עירית אשדוד נ' צבי רון, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.03) הדן בבקשה לפי סעיף 17 שהוגשה בשיהוי עשרה חודשים מיום הגשת כתב האישום, דחה בית-המשפט את טענת השיהוי מהנימוק שמדובר בניהול עסק שבו מנוהלים לכאורה עסקים שאינם חוקיים.
ב- ב"ש (עכו) 3014-08‏ מדינת ישראל (המשרד להגנת הסביבה) נ' סלימאן עסאף, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.12.08), שם דובר על עסק הקיים מזה 40 שנה ללא רישיון והבקשה לסגירת העסק הוגשה לאחר 6 שנים מגילוי הזיהום לסביבה על-ידי העסק. עם-זאת ונוכח הסיכון הנשקף לשלום ובריאות הציבור, מצא בית-המשפט לבכר את האינטרס הציבורי על פני השיהוי והפגיעה הכלכלית מהמשך הפעילות בעסק.
גם בתיק פלילי 6131-11-12 (שלום חד'), משטרת מרחבת חוף חיפה נ' הכל מכל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.11.12), בו נדונה בקשה לפי סעיף 17 לחוק, ביחס לעסק שהתנהל 21 שנה ללא רישיון, החליט בית-המשפט ליתן צוו מגביל, נוכח הסיכון הנשקף מהעסק לציבור.
בית-משפט השלום תל אביב, ב- צ"מ 10815-07-12 סויסה נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה אור יהודה, תק-של 2012(3), 15386 (2012) אף הוא צידד בגישה דומה וקבע כי מקום שהעסק הפועל ללא רישיון, ממשיך ומסכן מדי יום את בריאותו ובטחונו של הציבור, אין בשיהוי לכשעצמו, כדי למנוע הפעלת הסמכות לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים.
42. ולענייננו, אבקש להדגיש כי עסק אינו מתנהל בהכרח, לאורך שנים, באותה מתכונת וייתכן כי הסיכון הטמון בניהולו של עסק ללא רישיון אף הוא משתנה בהתאם, כך בענייננו המידע המודיעני אשר נשענת עליו המבקשת (בין היתר) הינו מידע חדש יחסית. אף אם 'תחילתו' של המידע היתה לפני שנה, הרי שבמשך הזמן נתקבלו מידעים שונים שביססו את התשתית שבידי המבקשת והגבירו את החשש והסיכון מהמשך ניהולו של העסק ובהמשך ערכה המבקשת פעילות משטרתית (הגעת אנשי משטרה סמויים למקום) כאמור, לצורך איסוף נתונים אודות העסק ומכירת משקאות משכרים והגשתם במקום, מה שיכול להסביר את עיתוי הגשת הבקשה.
43. המידע שהוצג, בצד מכירת משקאות משכרים, התנגדות המשטרה ומשרד הבריאות ויתר הנסיבות שפורטו מלמדים כי ניהול העסק טומן בחובו סכנה לציבור בכלל ולציבור הלווים הכולל גם קטינים, בפרט ובנסיבות אלה נסוג משקל השיהוי אל מול האינטרס הציבור בהפסקת הפעילות.
44. אשר לפגיעה בחופש העיסוק - אומר כי במאזן האינטרסים גובר עקרון שלום הציבור, עליו אמונה המבקשת, על פני זכותה של המשיבה לחופש עיסוק והאינטרס הפרטי שלה בהמשך פתיחתו והפעלתו של העסק.
ודוק, הזכות לחופש העיסוק לעולם אינה מוחלטת. "חופש העיסוק הינו עיקרון חשוב, אולם אין פירושו חופש מוחלט לפרט לפעול ככל העולה על רוחו" ע"פ (חי') 228/94 שאול ועופר ואנונו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.06.94).
הוראות חוק רישוי העסקים נועדו "לשמור ולהגן על ערכים שונים הנתפשים בחברתנו כערכים חשובים, ולקיומם של ערכים אלה נכונים אנו לצמצם את חופש העיסוק על דרך הטלתן של הגבלות להפעלתו של 'עסק'. כך הוא הערך של שלום הציבור, כך הוא הערך של שמירה על בריאות הציבור ובטיחותו, כך הוא הערך של שמירה על איכות הסביבה ועל איכות החיים בכלל וכך הם הערכים האחרים המנויים, אחד אחד בשורה עורפית, בהוראת סעיף 1(א) של חוק רישוי עסקים. אלו הן תכליותיו המוצהרות, הברורות והחד-משמעיות של החוק: פיקוח על 'עסקים' ועל בתי-עסק להגנה על מטרות חברה וסביבה אלו ואחרות. עצם קיומו והפעלתו של עסק עלול לסכן עניינים החשובים לכלל ולפגוע בהם, ובאמצעות החוק מבקשים אנו לוודא כי כל 'עסק' ו'עסק' ינַהג דרכיו כך שאותם ערכים לא ייפגעו ולא יינזקו" (רע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נט(3), 673, 680 (2004), ראו גם ע"פ (מחוזי חי') 408/96 עופר סלע נ' מדינת ישראל, תק-מח 96(2), 152 (1996)).
ומכאן שאין בזכותה למשיבה לחופש העיסוק כדי למנוע את מתן הצו.
45. משהגעתי כאן אציין כי במהלך הדיון בחנתי, ואף הדבר הובהר לצדדים, אם ניתן ליצור מתכונת המונעת פגיעה באינטרס הציבור מחד ופוגעת במידה פחותה בזכותה של המשיבה לחופש העיסוק ובין היתר שקלתי אם ניתן להסתפק באיסור מכירת משקאות אלכוהוליים, ואולם לא מצאתי דרך לנטרל את הפעילות הלא חוקית בעסק, פעילות בה מעורבים גם גורמים עבריינים, כאשר לאחר עיון מעמיק במידע המודיעני מתקבל רשום כי המשיבה עצמה מעורבת ומעורה בעיסוק של מתן הלוואות.
ואולי זה המקום להדגיש כי אין מדובר בפעילות עבריינית של באי המקום בלבד כי אז אין לגזור על המשיבה גזירה קשה של הפסקת פעילות העסק, כבר בשלב זה ואין מקום להעניש בעלים ו/או מנהלים של עסק ולהורות על סגירתו, טרם בירור האשמה הפלילית, אך מפני שבוצעה בזיקה אליו עבירה וכבר נפסק כי מקום שהפגיעה בשלום הציבור באה מפעילות בלתי-חוקית של צדדים שלישיים, צריך המאמץ השלטוני להיות מכוון למניעתה של פעילות זו ולא להגבלתה של החירות (בג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל, מפקד מרחב דן, פ"ד נב(2), 454 (1998)).
מתיק החקירה עולה כי המשיבה עצמה מעורבת ונוטלת חלק פעיל בעסקים הלא חוקיים המתנהלים במקום."

5.3 בקשה המוגשת בהתאם לסעיף 17 לחוק רישוי עסקים תואמת במידה רבה בקשות המוגשות אגב כתבי אישום בעניינים פליליים אחרים שעניינן הגבלת זכות מזכויותיו של נאשם עד לגמר ההליכים
ב- עמ"א (קריית ביאליק) 1450-08-13 {עיריית נשר נ' דהן דני, תק-של 2013(3), 64082 (2016)} סקר בית-המשפט את מהותה של בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים בקובעו:

"6. חוק רישוי עסקים כולל מספר סמכויות הנתונות לבית-המשפט ולגורמים מינהליים שונים (תוך בקרה מינהלית של בית-המשפט) להפסקת פעילותו של עסק הפועל ללא רישיון או בניגוד לחוק. סעיף 20 לחוק נותן בידי הממונה על המחוז, מפקד משטרת המחוז, מפקד כבאות מחוזי, הממונה על איכות הסביבה, רופא מחוזי או ראש הרשות המקומית, סמכות להוציא צו להפסיק פעילות עסק. צו זה ניתן לתקופה מוגבלת (30 ימים) אם כי ניתן להאריך את התקופה, בתנאי כי הוגש כתב אישום (סעיף 21 לחוק רישוי עסקים). ברי כי צו כזה נועד למקרים דחופים בהם נדרשת הסרתם של סיכונים מידיים בהפעלת העסק . לעניין הפעלת הסמכות שבסעיף 20 לחוק ראו החלטתי בתיק: בר"ש 7819-02-13 פלשת מבני תעשיה וניהול בע"מ נ' עיריית נשר, פורסם באתר האינטרנט נבו, 18.02.13). סמכות נוספת המוסדרת בחוק רישוי עסקים, הנה צו הניתן על-ידי בית-המשפט לאחר הגשת כתב אישום, זו הסמכות שהמבקשת עותרת להפעלתה בבקשתה הנוכחית.
7. סמכות בית-המשפט להוציא צווים ביחס לפעילותו של בית עסק, מוסדרת בסעיף 17 לחוק המורה כלהלן:
"הוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף 14, רשאי בית-המשפט שאליו הוגש כתב האישום לתת צו כאמור בסעיף 16, ותקפו יפקע עם ביטול כתב האישום, או עם מתן גזר הדין, או במועד שבו זוכה הנאשם זיכוי סופי, או בכל מועד קודם שנקבע בצו."
על-מנת להשלים את התמונה יובאו להלן הוראות סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, שסעיף 17 מפנה אליהן:
"הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 14 או לפי הוראה בחיקוק אחר הקובעת בדבר עיסוק בעסק הטעון רישוי לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל:
(1) לצוות על הפסקת העיסוק בעסק, לחלוטין או לתקופה שיקבע, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק;
(2) לצוות על הנשפט להימנע באותו עסק מכל פעולה שיפרט בצו;
(3) לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא-אם-כן בידי אותו אדם רישיון או היתר זמני כדין לניהול עסק זה."
(מיום 23.6.1988 תיקון מס' 6 מיום 23.6.1988 עמ' 96הוספת פסקה 16(3) מיום 6.8.1998)
(תיקון מס' 15 מיום 6.8.1998 עמ' 334)
"(3) לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא-אם-כן בידי אותו אדם רישיון או היתר זמני כדין לניהול עסק זה."
(מיום 5.11.2013 תיקון מס' 27 מיום 18.11.2010 עמ' 49)
"(3) לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא-אם-כן בידי אותו אדם רישיון או היתר זמני כדין רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין לניהול עסק זה."
8. בקשה המוגשת בהתאם לסעיף 17 לחוק תואמת במידה רבה בקשות המוגשות אגב כתבי אישום בעניינים פליליים אחרים שעניינן הגבלת זכות מזכויותיו של נאשם עד לגמר ההליכים, כשהמובהקת בהן היא הבקשה למעצר עד תום ההליכים. ראו סקירת הגישות השונות המשוות הליך זה לבקשת מעצר עד תום ההליכים בהחלטת כב' רשם בית-המשפט העליון ב- רע"פ 4384/13 מדינת ישראל נ' מיאו והאו בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.08.13) (להלן: "עניין מיאו והאו"). כן השוו: בר"ש (שלום נצ') 2054-09-11 עיריית נצרת עלית נ' מפעלי ברודני בע"מ, תק-של 2011(3), 62004 (25.09.11); ע"פ 25350-10-11 מפעלי ברודני בע"מ נ' עיריית נצרת עלית, תק-מח 2012(1), 750 (03.01.12).

(במאמר מוסגר יאמר כי בקשות דומות אחרות הן; בקשה לפסילת רישיון נהיגה עד תום ההליך (סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה (נוסח חדש)), בקשה להמשך תפיסת חפץ או מוצג (השוו הדיון ב- בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.03.06)), בקשה לתפיסת רכוש בגין ביצוע עבירות על חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (סעיף 56ב1(ב) לחוק הנ"ל), בקשה לסגירת עסק בגין עבירה על חוק המים, תשי"ט-1959 (סעיף 20כג לחוק המים וראו לעניין זה: רע"פ 5333/08 עראף נ' המשרד לאיכות הסביבה, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.08) והשוני בין אופן הפעלת הסמכות שם)).
9. ניתן לאמץ את הכללים הנקוטים בהליכים הנ"ל (ובמיוחד הבקשה למעצר עד תום ההליכים) לדיון בבקשה לפי סעיף 17 לחוק בשינויים המחוייבים, בשים-לב לזכויות הטעונות איזון בהקשר חוק רישוי עסקים, ובהתחשב בתכליתו ומטרותיו של חוק רישוי עסקים.
ב- רע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה, פ"ד נז(3), 673 (2004), סעיף 12, צויין כי:
"מטרתו של החוק היא לשמור ולהגן על ערכים שונים הנתפשים בחברתנו כערכים חשובים, ולקיומם של ערכים אלה נכונים אנו לצמצם את חופש העיסוק על דרך הטלתן של הגבלות להפעלתו של "עסק". כך הוא הערך של שלום הציבור, כך הוא הערך של שמירה על בריאות הציבור ובטיחותו, כך הוא הערך של שמירה על איכות הסביבה ועל איכות החיים בכלל וכך הם הערכים האחרים המנויים, אחד אחד בשורה עורפית, בהוראת סעיף 1(א) שלחוק רישוי עסקים. אלו הן תכליותיו המוצהרות, הברורות והחד-משמעיות של החוק: פיקוח על "עסקים" ועל בתי-עסק להגנה על מטרות חברה וסביבה אלו ואחרות. עצם קיומו והפעלתו של עסק עלול לסכן עניינים החשובים לכלל ולפגוע בהם, ובאמצעות החוק מבקשים אנו לוודא כי כל "עסק" ו"עסק" ינַהג דרכיו כך שאותם ערכים לא ייפגעו ולא יינזקו."
ראו גם: רע"פ 9585/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שקמים נ' ראש המועצה האזורית שפיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.09.12).
בעניין מיאו והאו, נדונה שאלה אפשרות הערעור על ההחלטה לפי סעיף 17 לחוק, ונראה כי הדעה המתגבשת, כי כללי הערר הנקוטים בהליכי המעצר עד תום ההליכים יפים גם לעניין כאן.
10. ניתן לומר איפוא, בהקבלה להליכים אגב-אישום, כי שלושה שלבים לבחינתה של בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים; קיומן של ראיות לכאורה לכך כי נעברה עבירה בניגוד לחוק רישוי עסקים (ולחוקים נוספים שבאים להגן על הערכים האמורים), קיומה של "עילת סגירה" ובהתקיים שני השלבים האמורים יש לשקול אם קיימת "חלופת סגירה", אשר פגיעתה בחופש העיסוק, בזכויותיו של מפעיל העסק, של צדדים שלישיים ושל הציבור (משום שלעיתים המדובר בעסק חיוני לציבור) פחותה מאשר סגירת העסק כליל.
11. בחינתן של הראיות לכאורה אינה צריכה להיות שונה מהבחינה הנעשית לגבי בקשת מעצר עד תום ההליכים וניתן להחיל עליה את הכללים המוכרים שנקבעו בהחלטה בעניין זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 149-147 (1996)), במובן זה כי די בקיומן של ראיות שקיים סיכוי סביר שיביאו לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק. אין טעם מבורר שיש בו ליצור אבחנה בין הדיון בבקשת מעצר אגב-אישום לבין דיון בבקשת סגירה אגב אישום. כתב האישום המוגש בגין עבירות על חוק רישוי עסקים אינו שונה מכל כתב אישום אחר, ופעולת הרשות בהעמדת הנאשם לדין על-ידי הגשת כתב אישום דומה לפעילותה של כל רשות תביעה אחרת; נאספים חומרי חקירה על-ידי נציגי הרשות שמובאים לתובע עירוני אשר מעיין בראיות ומחליט אם להגיש כתב אישום.
12. בהיבט המעשי של דיון בבקשה לפי סעיף 17 לחוק, אין מקום לאפשר חקירת עדים ושמיעת ראיות משאין הדבר דרוש כלל. הנטל מוטל על המבקשת להצביע על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום ועל עילת קיומה של עילת סגירה ועליה לעמוד בנטל זה. בחינה זו נעשית בהסתמך על המסמכים וחומרי החקירה שעליהם התבססה הרשות לשם הגשת כתב אישום והכללים שנקבעו בעניין זאדה תקפים גם לענייננו. אין באמור כדי למנוע מהנאשם להציג מסמכים ולנסות לשלול קיומן של ראיות לכאורה, ובחינתן של אלה תיעשה בהתאם לכללים הנקוטים גם בהקשר זה. לשלמות התמונה אציין כי במקרה שלפנינו ביקש ב"כ המשיב לחקור את נציגי המבקשת ונציגת המשטרה שנכחו באולם, אך לא אפשרתי זאת.
13. מהי עילת סגירה? ומהם הקריטריונים לבחינתה של עילה זה? תשובות לשאלות אלה נגזרות מתכליתו של הצו הניתן לפי סעיף 17 לחוק. דומה כי התכלית הנה מניעתית ואינה עונשית. צו בהתאם לסעיף 17 לחוק לא נועד להעניש את מפעיל העסק, הוא נועד כדי למנוע סיכונים שעלולים להיווצר מהפעלתו של העסק ללא רישיון. שיקולים הבוחנים את הסיכון הטמון בהמשך הפעלת העסק ללא רישיון, ואלה נגזרים בין היתר, ממהות הפעילות של העסק וכן ממעשים ומחדלים שהתרחשו בו סמוך לפני מתן הצו שיש בהם כדי להעיד על הסיכון לציבור, לבטחונו או לבריאותו, הם שיקולים רלוונטיים לעניין קביעתה של עילת הסגירה. ראו לדוגמה ההתייחסות לשאלת הסיכון הנובע מפעילות העסק ב- רע"פ 21/04 קוסאשוילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 407 (08.01.2004).
במסגרת קביעת קיומה של עילת סגירה יש להביא במכלול השיקולים את השיקול שעניינו שלטון החוק וההקפדה על הכלל כי עסקים צריכים להתנהל ברישיון וכי קודם יש להשיג רישיון לעסק ורק לאחר-מכן להפעילו. ב- ע"פ (חי') 42024-05-10 עיריית חיפה נ' אנס דיב, תק-מח 2010(2), 17294 (07.06.2010), ציין כב' השופט שפירא דברים אלה:
"הכלל צריך להיות ברור. עסק ללא רישיון לא יופעל. התופעה של פתיחת בתי עסק ורק לאחר-מכן הסדרת הרישיון היא תופעה פסולה. בית-המשפט העליון הבהיר בשורה של פסקי-דין כי אין מקום לאשר בדרך של מתן אורכות להסדרת הרישוי, תופעה של הנצחת פעילות עסקית ללא רישיון לאורך זמן."
אמנם אין לראות בשיקול זה כשיקול בלעדי, אולם זהו שיקול חשוב. ברי כי שיקול זה יש להישקל ביחד עם השיקולים הבאים: מהות העסק והפעילות שבו, הסיכונים שהוא יוצר, הסיבות שבגינן אין בידי המשיב רישיון עסק, מהן הפעולות שעשה העוסק כדי להשיג את הרישיון, אילו אישורים מצויים בידו ומה הצפי להשגת הרישיון. לא הרי עסק שבידו כל האישורים של הגורמים המופקדים על בטיחות ובטחון הציבור ואין בידו רישיון בשל סיבה טכנית, כהרי עסק שלא פנה כלל לרשויות הכיבוי, משרד הבריאות, משטרת ישראל המשרד לאיכות הסביבה וכו' ואין בידו אישורים המעידים כי גורמים אלה אישרו הפעלת העסק.
משמעות יש לייחס גם למשך הזמן בו פועל העסק. לא הרי עסק שפועל עשרות שנים כדין עסק שזה עתה החל לפעול. בעוד שבעסק חדש שמיד עם תחילת פעילותו ללא רישיון מוגשת בקשה לסגירתו, הנטיה הנה ליתן צו בהתאם לסעיף 17 לחוק, אלא אם מתקיימים נימוקים מיוחדים ששוללים סגירתו (כגון - ומבלי שבדוגמה זו כדי למצות את קשת האפשרויות - שבידי העסק כל האישורים הנדרשים והרישון בהישג יד תוך זמן קצר או שהרישיון לא ניתן מנימוקים פסולים וכו'), הרי בעסק שפועל זמן רב, על הרשות ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע סגירתו מתבקשת כעת. יש לשקול כמובן שאלות אלה בזיקה עם הסיכונים שיוצר העסק תוך מתן הדעת לקיומו של סיכון שלא היה קיים בעבר ונתעורר סמוך להגשת הבקשה. (ראו המקרה שנדון ב- רע"ס (ק"ב) 29653-1011 עיריית קריית אתא נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ, פורסם אתר האינטרנט נבו (29.01.12)).
14. כן יש להתחשב בשיקולים הקשורים במפעילו של העסק ובזכויותיהם של צדדים שלישיים ולפגיעה שתיגרם להם בעקבות מתן הצו, אם כי משקלם של שיקולים אלה הנו מצומצם. גם טענות הקשורות בהתנהלות הרשות מקומן לא נפקד ממכלול השיקולים שיש לשקול. יש לזכור כי עסקינן בסמכות מינהלית המופעלת על-ידי רשות מקומית שפעולותיה נהנות אמנם מחזקת התקינות אולם גם פעולות אלה טעונות ביקורת שיפוטית (ראו להשוואה בדבר השיקולים לעיכוב ביצוע צו סגירה לעסק לאחר הרשעה בדין ודברי ביקורת: ד"ר ניסן שריפי "הסמכות לעכב ביצוע של צו סגירה לעסק", מקרקעין ט/1, 1 (2010)).
15. לבסוף, גם אם קיימות ראיות לכאורה וקיימת עילת סגירה, יש להתאים את הצו שניתן באופן שיהיה מידתי, יכוון להדרת הסיכון שמבוקש למנוע וימוקד לתכלית הספציפית. דומה כי סעיף 17 כולל מערכת כללים המאפשרת התאמת הצו תוך עריכת האיזונים הנדרשים. סעיף 17 קובע כי בית-המשפט רשאי לצוות על הפסקת העיסוק בעסק עד לתום ההליכים או לתקופה אחרת שתיקבע או עד שהעסק יעמוד בתנאים מסויימים שיוצבו. החוק גם קובע אפשרות מניעת פעילות חלקית בעסק כגון מניעת הפעלת חטיבה, אגף או מכונה.
מהתם להכא
16. יישום הכללים האמורים לעיל למקרה שלפניי, מביאני למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
17. נקודת המוצא היא כי עסקינן בעסק המתנהל ללא רישיון כדין. יום בהיר אחד - והדבר היה רק לפני פחות מחודשיים ימים - החליט המשיב כי שוק יופעל, תלה שלט המבשר על בוא היריד, הצטופפו דוכנים, הובאו סחורות ומרכולת, הגיע ההמון ונהיה שוק בטבורה של עיר.
18. המשיב טוען כי השוק המנוהל על ידו כלל אינו עסק. אין בידי לקבל טיעון זה. חוק רישוי עסקים מסמיך את שר הפנים לקבוע בצו עסקים טעוני רישוי ולהגדירם (סעיף 1 לחוק). סעיף 1 לחוק קובע את הכלל לפיו כל שאינו מוגדר בצווים שהוצאו תחת ידו של שר הפנים כעסק טעון רישוי, מותר לעוסק לעסוק בו ללא רישוי. מתוקף הסמכות שהוענקה לשר הפנים הוצא צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 (להלן: "צו רישוי עסקים") שבתוספת שבו מפורטים עסקים שונים טעוני רישוי. (במאמר מוסגר יצויין כי ביום 04.03.13 פורסם צו חדש המחליף את הצו הנ"ל אשר אמור להיכנס לתוקף ביום 05.11.13 (בד-בבד עם כניסתן לתוקף של תקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות) (תיקון), התשע"ג-2012, ק"ת תשע"ג מס' 7175, עמ' 118)).
השוק במתכונת המנוהלת על-ידי המשיב הנו עסק טעון רישוי, שכן הוא נפל לגדר מספר פריטים שבתוספת לצו. פריט 7.7(ז) לתוספת קובע כעסק טעון רישוי: "יריד או תערוכה שלא במבנה של קבע". פריט 6.9(א) מגדיר: "רוכלות מזון" וסעיף 69(ב) מגדיר "רוכלות בעסק טעון רישוי" כעסקים טעוני רישוי. אני סבור כי העסק המופעל על-ידי המשיב יכול ליפול לאחת מהקטיגוריות הנ"ל. אין צורך להיצמד לפרשנותו המילולית של הביטוי "יריד" ויש לתור אחר הפרשנות התכליתית. (אך לא אפסח מעיון במילון אבן-שושן ולפיו "יריד" אינו אלא "שוק גדול, בזר: חנות שמוכרים בה מוצרים זולים מסוגים שונים"). הרעיון מהעסק המופעל-ידי המשיב הנו הצבת מספר דוכנים שבכל אחד נמכרת מרכולת וכל זאת שלא במבנה קבע. פעילות כזו יוצרת מטרדים וסיכונים שיש להסדירם באמצעות דיני רישוי העסקים. ניתן אף לומר כי כל דוכן הנו "עסק" בזעיר אנפין, והשוק-היריד אינו אלא מספר עסקים המאוגד באכסניה אחת. אם כל אחד מהעסקים "הקטנים" טעון רישוי, קשה להלום מצב לפיו העסקים הקטנים יחדיו, במצבור הסיכונים שהם יוצרים, אינם טעונים הסדרה ורישוי (וראו הפריטים שבסעיף 6.9 לתוספת לצו).
19. השוק המדובר הינו עסק חדש, שהחל לפעול לפני פחות מחודשיים, והוא התקיים פעמים בודדות. לעובדה כי המדובר בעסק חדש יש משמעות רבה. אי-מתן הצו, משמעו מתן אפשרות למשיב להמשיך ולנהל עסק ללא רישיון ושלא כדין. מצב זה אין לאפשר.
20. פעילות השוק מצריכה הסדרת ערכים וסיכונים ובכללם סיכונים תחבורתיים. המשיב והמבקשת הסכימו בשלבים המוקדמים של ההתדיינות ביניהם להפעלת השוק לתקופת מוגבלת בתנאי כי יועסקו שוטרים בשכר לשם הסדרת הסיכון התחבורתי הקיים. המשיב, שהסכים לתנאי האמור, כשל בהצבת שוטרים בשכר וכך, הסיכום לא יצא אל הפועל. במצב דברים זה, אין למשיב אלא להלין על עצמו. אציין בהקשר זה כי אין לקבל את טענתו של המשיב כי כל שהתחייב הוא "לדאוג" לשוטרים בשכר, משמע רק להשתדל- מבלי שיבטיח כי שוטרים יוצבו. בהחלטתי מיום 19.08.13 התייחסתי לטענה האמורה.
21. כל אחד מהצדדים אוחז בחוות-דעת של מומחה מטעמו; זה טוען כי פעילות השוק יוצרת סיכונים תחבורתיים וזה אוחז בחוות-דעת לפיה גודש כלי הרכב מפחית דווקא את הסיכונים התחבורתיים הקיים במקום בלעדי הפעלת השוק. אמנם, אין מניעה כי בית-המשפט יזקק לשתי חוות-הדעות, אולם מחלוקת זו, ממחישה את החשיבות בהשגת היתר בטרם יוחל בהפעלת העסק. קיומו של היתר, הנו ערובה טובה לכך כי הסיכונים והמפגעים אותם יוצר בית העסק, מבוקרים, מטופלים ומפוקחים. מצב אחר יש בו כדי להפוך את בית-המשפט לזירה לדיון באישורים המוקדמים למתן רישיון. מסקנה זו אין להלום. על המשיב להצטייד בכל האישורים הנדרשים להפעלת העסק וככל שיהיו בידו האישורים של הגורמים הרלוונטיים והמבקשת תסרב ליתן בידו רישיון, יוכל המשיב לנקוט בהליך מנהלי מתאים.
לגוף הדברים, לא ניתן להתעלם מהסיכונים המצוינים בחוות-הדעת של ד"ר בקר, והתמונה הראייתית הלכאורית, מצביעה על-כך שקיימים סיכונים טעוני הסדרה. לא ניתן גם להתעלם מעמדתה של משטרת ישראל (שהיא שאמורה בסופו-של-דבר לשקול את הפעלת השוק מההיבטים התחבורתיים) אשר סבורה כי פעילות העסק יוצרת סיכונים תחבורתיים אשר יש צורך בהסדרתם.
22. בנוסף לסיכונים התחבורתיים, השוק יוצר גם סיכונים ומטרדים נוספים בין היתר סיכונים תברואתיים ואחרים. המשיב לא הצביע כיצד מוסדרים ומבוקרים סיכונים אלה, ולא נטען כי הוא השיג אישורים ממשרד הבריאות ומיתר הגורמים להפעלת העסק. אי-מתן צו בנסיבות העניין, משמעות מתן הכשר לקיומו של שוק, שוקק חיים, שבאיו רבים, כל זאת ללא רישיון עסק ומבלי שיונחו לפניי הסברים מניחים את הדעת, כיצד תוסדר פעילותו על היבטיה וסיכוניה השונים.
23. אין בידי לקבל את טענות המשיב למניעים פסולים העומדים בבסיס הגשת הבקשה. יש לזכור כי ביסוד הדבר עסקינן במצב בו החל המשיב לנהל עסק מבלי שיהיה בידו רישיון וגם ללא אישורים מוקדמים לשם קבלת רישיון העסק. מכל מקום טענותיו של המשיב לשיקולים פסולים וזרים נטענו מבלי שתונח תשתית עובדתית מינימלית וללא פירוט נדרש. אין בידי גם לקבל את טענת המשיב לפיה יש ללמוד על שיקולים פסולים מהשינוי בנימוק שהיה בבסיס הבקשה הראשונה למתן צו סגירה מינהלי והשינוי שחל בטעמי המבקשת. אכן במסגרת צו מינהלי יש לפרט את כל השיקולים והנימוקים שביסוד הפעלת שיקול-הדעת, אולם יש לזכור כי הסיכום שהיה בין הצדדים (בדיון בבית-המשפט בבקשה לצו סגירה שיפוטי) התייחס לשני סיכונים טעוני הסדרה: הנושא התחבורתי והנושא התברואתי.
24. שקלתי אם קיימת חלופת סגירה, אולם נראה כי לאור מצבור השיקולים המפורטים לעיל, התוצאה המתבקשת היא, כי יש לאסור את הפעלת השוק.
25. סוף דבר, אני נעתר לבקשה. ניתן בזה צו האוסר על הפעלת העסק-השוק המתואר בבקשה."

5.4 דחיית בקשה למתן אורכה לסגירת העסק על-פי צו שניתן מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים
ב- ת"פ (חד') 30724-12-12 {דוד מלכה ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2013(2), 16243 (2013)} נדונה בקשה בה עותרים המבקשים להאריך את מועד כניסתו לתוקף של הצו שניתן שאסר על המבקשים לנהל את המזנון המתנהל בבניין עיריית חדרה.

המבקשים עותרים להאריך את מועד כניסת הצו לתוקף "עד לסיום ההליך המשפטי שממילא מועד סיומו קרוב". בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט:

"10. עיינתי בבקשה ובתגובה, שקלתי את טענות ב"כ הצדדים ומצאתי כי אין בידי להיעתר לבקשה.
11. הגם שעל-פי הוראת סעיף 17 לחוק, ביטול כתב האישום או זיכוי המבקשים מן העבירות המיוחסות להם תביא לביטול הצו שניתן על-פי סעיף 17 הנ"ל, ואף שלכאורה ההליך הפלילי נמצא בשלב מתקדם (באיבה של פרשת ההגנה), איני סבור כי יש מקום ליתן הארכה נוספת למבקשים, שאך תגביר את הנזק שמסב העסק לאימון הציבור בשלטון החוק.
12. המבקשים אינם טוענים כי מאז ניתנה החלטתי הראשונה פעלו הם להשיג רישיון עסק, אין הם טוענים כי קבלת רישיון העסק קרובה, וכל אשר הם טוענים הוא- כי לא נשקפת סכנה מוחשית מעצם ניהול עסקם, אלא שטענתם זו של המבקשים לא עמדה להם בהחלטתי הנ"ל ולמרות העדר מסוכנות מוחשית מצאתי כי נסיבות המקרה שלפניי והנזק שעלול להיגרם לשלטון החוק מצדיק מתן צו לפי סעיף 17 האמור. אם-כן, אין כל נימוק חדש המצדיק הארכת המועד לכניסת הצו לתוקף.
13. יצויין עוד, כי לא זו בלבד שהמבקשים לא השיגו רישיון עסק, אלא שהם לא חידשו את בקשתם לרישיון עסק ולא תקפו את החלטת העיריה שלא לתת להם רישיון עסק (על-ידי השגה על ההחלטה הנ"ל). משכך, לא עשו המבקשים דבר לקבלת רישיון עסק, ועתה מבקשים הם להמשיך לנהל העסק ללא רישיון עסק תקופה נוספת. נראה, כי משמעות קבלת בקשתם, תהא הכשרה נוספת לפעילות בלתי-חוקית, מבלי שקיים נימוק המצדיק זאת.
14. ועוד, עולה כי המבקשים השתתפו במכרז חדש להפעלת המזנון, כי הם לא זכו במכרז וכי הם קיבלו מכתב מן העיריה הדורש מהם פינוי המזנון. עוד עולה כי צד ג' זכה בהפעלת המזנון. על טענות אלה לא חלקו המבקשים. לפיכך, לא נראה, כי ייגרם נזק גדול או בלתי-הפיך מאי-הארכת המועד לכניסת הצו לתוקף-כטענת המבקשים. העיריה דרשה מן המבקשים לפנות את הנכס, כאשר המבקשים אינם טוענים כי הם מחזיקים בנכס מכוח הסכם תקף.
15. כך או כך, הותרת הצו על כנו יביא לסגירת עסק המתנהל באופן לא חוקי, ללא רישיון עסק מזה מספר שנים בתוך מבנה העיריה, מול בית-המשפט. בית-המשפט העניק ארכה להסדרת קבלת רישיון עסק או לצורך התארגנות, ומשלא הושג הרישיון, והעסק ממשיך להתנהל ללא רישיון עסק, אין להיעתר לבקשה, שכן בכל יום שבו פועל העסק הוא גורם נזק נוסף לשלטון החוק. נראה, כי קבלת בקשת המבקשים תכשיר המשך פעילות עסק ללא רישיון עסק אף שניתנה למבקשים ארכה לשם התארגנות.
16. אוסיף, כי בהחלטתי הראשונה איזנתי בין האינטרס הציבורי (סגירת העסק) לבין האינטרס הפרטי של המבקשים וקבעתי כי הצו ייכנס לתוקף בחלוף כשלושה חודשים. נראה, כי הגיעה העת לבכר את האינטרס הציבורי, שנפגע למשך מספר שנים בשל ניהול עסק בלתי-חוקי ולהורות על סגירת העסק ללא "תקופות חסד" נוספות.
17. אוסיף כי בהיקש מחוק התכנון והבניה המאפשר הארכת מועדים לביצוע צווים שיפוטיים, אין מקום לארכה נוספת. ב- רע"פ 3146/07 חוסין ג'דיר נ' מדינת ישראל, פוסם האתר האינטרנט נבו (12.04.07) נדון מקרה שבו ביקש המערער הארכת מועד לביצוע צו הריסה כאשר ההליך התכנוני בחיתוליו, ושם נקבע:
"בבואו להכריע בבקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה, רשאי בית-המשפט לערוך "איזון לשעה" בין הצורך לעמוד על קיומו של החוק ובין צרכיו של הפרט (רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית ת"א, פ"ד נא(4), 625, 645 (1997). במקרה דנן, אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבניה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה. להיפך, מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב, שסיכוייו נכון לעת הזו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בניה, וגם הליך זה דרכו להימשך זמן לא מבוטל".
18. בענייננו, מאז החלטתי הקודמת לא נעשה דבר כדי להשיג רישיון עסק, ואף מטעם זה, אין מקום להיעתר לבקשה.
19. המסקנה מכל האמור לעיל- היא שאין בידי להיעתר לבקשה. הבקשה נדחיית והמועדים שנקבעו בהחלטתי הראשונה מיום 08.01.13 יישארו על כנם."

5.5 מתן צו זמני מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים תוך איזון מול חופש העיסוק
ב- ת"פ (חדרה) 6131-11-12 {משטרת מרחב חוף/מטה מרחב חוף - חיפה נ' הכל מכל, תק-של 2012(4), 88220 (2012)} קבע בית-המשפט:

"כאשר מטרת הצו הזמני הינה מניעתית, על בית-המשפט לבחון האם בית העסק יוצר סיכון לציבור בהמשך פעילותו ללא רישיון, מהי עצמת הסיכון והאם ראוי ליתן צווים מגבילים כבר עתה, או שמא יש להשאיר נושא זה בידי בית-המשפט שידון בתיק העיקרי. מובן, איפוא, שאין די בכך שבית העסק פועל ללא רישיון על-מנת להורות על סגירתו בהתאם לסעיף 17 לחוק, אלא זהו תנאי בלעדיו אין. הוא תחילתו של הליך אך אינו סופו (עניין ברודני הנ"ל פסקה 50 לפסק-דינה של כב' השופטת הלמן). בכך שונה ההליך לפי סעיף 17 לחוק מזה שלפי סעיף 16. בגזר הדין רשאי בית-המשפט להורות על סגירת עסק ללא רישיון, אף אם אין נשקפת ממנו מסוכנות. לא כך הוא בהליך לפי סעיף 17 לחוק.
מן הכלל אל הפרט
21. בנדון אין חולק כי למקום אין רישיון עסק (בעניין זה הנטל על המשיבים להראות קיומו של רישיון - סעיף 30 לחוק). למשיבים לא ניתן אישור מטעם המשטרה וכן מטעם משרד הבריאות. ביחס לאישור מכבי האש קיימת מחלוקת בין הצדדים האם די באישור שניתן בשנת 2010 היוצא מנקודת הנחה שמדובר בעסק המנוהל מתוך רכב נייד, בעוד שלטענת המאשימה מדובר בעסק נייח וקבוע, אשר אישור הכבאות הנדרש לגביו שונה מהותית. בעניין זה דעתי היא כי מדובר בעסק נייח וקבוע, לגביו אין די באישור שהוצג. העובדה כי המכירה מתבצעת מתוך משאית, היכולה עקרונית לנוע, אינה משנה את מהות העסק, שהנו קבוע. המשיבים הודו שאינם מוכרים בכל מקום אחר זולת במקום נשוא הבקשה. למשאית מחוברת במה גדולה עם מדרגות המשמשת להגעת הציבור למשאית. המשאית מחוברת למקור חשמל חיצוני ונמצאת במקום למשך כל שעות הפעילות ואף מעבר לכך. הטענה כי המשאית יכולה לנוע (ואניח כך לטובת המשיבים), אינה משנה את מהות בית העסק, שכן לעניין המסוכנות הנוצרת בפעילותו אין בכך לשנות מאופיו של המקום שהנו קבוע ואינו נייד. ניתן להקביל את העסק הנדון למבנה יביל, אשר מוצב במקום דרך קבע, אך ניתן לשנע אותו, באם יהיה צורך בכך. אפשרות זו אינה הופכת אותו למבנה שאינו מוצב דרך קבע. מכאן שהיעדר אישור רלוונטי בעניין כיבוי אש הנו בעל זיקה ממשית לסיכון.
22. ביחס להיעדר אישור מטעם המשטרה, התרשמתי כי קיימת זיקה בין סיבת הסירוב, לבין המסוכנות שיוצר בית העסק. ב"כ המאשימה טען כי המשטרה סירבה לאשר את מתן הרישיון בשל העובדה שהבקשה הוגשה על-ידי משיב 3 הגם שהעסק מנוהל בפועל על-ידי משיב 2. נראה כי ברגיל, אין פסול עקרוני אם אדם מגיש בקשה לרישיון עסק, אף אם אינו מנהל את העסק בפועל (אלא הוא בעליו), וזה מנוהל בידי אחר. אולם, מעיון בחומר החקירה עולה כי משיבים 2, 3 טוענים איש כנגד רעהו כי האחר הוא המנהל את בית העסק והוא שאחראי על המתרחש בו. כך טען משיב 3 כי משיב 2 הוא "מנהל הוא אחראי לכל" (עדותו מיום 30.10.12). כאשר עומת משיב 2 עם טענה זו השיב "הוא לא יכול להגיד לך שאני אחראי כי ביום שהוא יגיד את זה אני משאיר לו את העסק ויוצא משם" (עדותו מיום 30.10.12) וכאשר עומת עם העובדה שיום קודם הגנרטור לא פעל אך היה חשמל בעסק (ומכאן שקיים חיבור לא רשמי) השיב "אני לא מתעסק בזה... זה לא מעניין אותי ... תשאל את מאיר". נראה איפוא כי אין למקום "בעל בית" מוגדר ורשמי, או למצער, המשיבים אינם מעוניינים להצהיר מיהו שאחראי על המקום. התנהגות זו יוצרת סיכון ברור, לא כל שכן על רקע אי הסדרים האחרים שפורטו.
23. סירובו של משרד הבריאות ליתן אישור למשיבים נובע מבעיות רבות שנצפו במקום הקשורות לתנאים תברואיים ירודים כפי שנזכר לעיל. המקום אינו מחובר לרשת מים, אין בנמצא בור ספיגה ראוי, בביקורות נמצאו בו בשר ודגים שאינם ראויים למאכל אדם ואף ריח רע של מים עומדים. במכתב משרד הבריאות 04.11.12 צויין כי לצורך המשך הטיפול בבקשה יש לקבל תשובות לשאלות הבאות: האם המים במקום באיכות מי שתייה, האם מי הדלוחין מחוברים לרשת הביוב העירונית והאם קיימת מערכת קירור והקפאה פעילה. ביחס לנושא המים והביוב, הובהר במהלך הדיון כי המשיבים אינם עומדים בדרישות אלו וביחס לנושא הקירור לא טענו הצדדים דבר.
24. סיכומו-של-דבר בעניין זה, נראה כי סירובו של משרד הבריאות ליתן אישור לקבלת רישיון עסק קשור בסכנה אפשרית שהמקום יוצר ביחס לבריאות הציבור.
25. האם מסוכנות זו מצדיקה הוצאת צו בהתאם לסעיף 17 לחוק? זוהי השאלה העיקרית. בעניין זה יש להשיב על השאלה, האם יש צורך להצביע על סיכון מיידי ומוחשי וכן מהי עוצמתו. האם יש להצביע על וודאות קרובה לנזק הצפוי מהמשך הפעילות, או שמא די בסיכון בעוצמה נמוכה יותר. בעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי בעניין ברודני כי:
"מקובלת עלי עמדת בית-המשפט קמא, כי את העילה למתן הצו ניתן למצוא בסכנה הטמונה בהמשך הפעלתו של העסק ללא רישיון, כמו גם בפגיעה בציבור, הכרוכה בהפעלתו של העסק, שאיננה דווקא סיכון פיזי קונקרטי ומיידי.
לעניות דעתי, קביעתו של צידוק זה למתן הצו הוא פרי האיזון בין שיקולים שונים, המבטא צורך בהתערבות שיפוטית לשם הפסקת הפעילות העבריינית, עוד בטרם הוכרע ההליך הפלילי.
ככל שהפעילות האסורה בוטה יותר, מעידה על זלזול מופגן כלפי החוק, היקפה גדול והיא מתריסה בפרהסיה כנגד שלטון החוק, כן די בכך שהסיכון או הפגיעה הנשקפים לשלום הציבור מהמשך הפעילות הם נמוכים יותר."
26. מכאן, שקיימת למעשה מקבילית כוחות. ככל שמדובר בעסק בהיקף נרחב יותר, או בהפרה בוטה או בזלזול מתריס בשלטון החוק, אין צורך בהוכחת מסוכנות ממשית, אלא די במסוכנות במדרג נמוך ולהיפך.
27. בנדון אין מדובר בעסק רחב היקף, אך קיימים היבטים רבים המשקפים מסוכנות מצידו של בית העסק. אף אם אניח לטובת המשיבים שאין בכל הנושאים עליהם הצביעה המאשימה מסוכנות ברורה ומיידית, לדעתי במקרה זה השלם גדול מסכום חלקיו. ראינו כי קיימת מסוכנות מבחינה תברואתית; היעדרו של אישור כבאות רלוונטי מהווה אף הוא גורם יוצר סיכון; היעדר אחראי מוגדר תורם אף הוא למסוכנות הכללית הנשקפת מהמקום, לא כל שכן על רקע הטענות לחיבור בלתי רשמי לחשמל מדוכן סמוך (אותו לא הכחישו המשיבים אלא טענו שהדבר היה באישור בעל הסוכן הסמוך). לכך יש להוסיף כי במקום נמצאו משקאות משכרים בכמות ניכרת, דבר המעיד לכאורה על מכירת משקאות משכרים ללא רישיון מתאים. מנגד, בהיבט התעבורתי לא ראיתי מסוכנות של ממש. המקום קיים 21 שנה ללא טענה להפרעה לתנועה וכן קיים בסמוך לו דוכן של הוועד למען החייל לגביו לא נטענה טענה דומה.
28. נתון חשוב נוסף הוא משך התקופה בה פועל העסק. בית העסק פועל במקום משך 21 שנה וזאת ללא רישיון. מדובר בנתון מטריד ומדאיג ביחס לאכיפת חוקי רישוי עסקים. היעדר אכיפה משך שנים כה רבות מהווה תמריץ לאחרים לפעול באופן דומה. בנוסף הדבר מהווה אפליה ברורה ביחס לאזרחים שומרי חוק אשר פועלים לקבלת רישיון מראש. אי הוצאת רישיון הנה עבירה כלכלית במהותה, אך כזו שיוצרת סיכון לציבור. מי שמקפיד להקדים רישיון לפתיחת בית העסק, דוחה את פתיחת בית העסק במספר חודשים לפחות, דבר הגורם לדחיית תחילת ההכנסות. מי שבז לחוק אינו דוחה את פתיחת העסק ואינו מפסיד את ההכנסות בתקופה זו. בנוסף, עמידה בתנאי הרישיון לרוב מחייבת הוצאה כספית לצורך עמידה בדרישות הרשויות השונות שאמונות על ביטחון הציבור. מי שבז לחוק ואינו פועל עם רישיון עסק, חוסך לעצמו אף הוצאות אלו והכל על חשבון בריאות הציבור ושלומו. מטעמים אלו נדרשת אכיפה נמרצת בנושא ועד כה הדבר לא נעשה. ניתן רק לקוות כי דברי ב"כ המאשימה, לפיהם כעת מונה בעל תפקיד במשטרה לנושא זה, מעידים על עתיד אחר.
29. פעולה רבת שנים ללא רישיון מעידה על זלזול של ממש בשלטון החוק. אין ממש בטענת המשיבים לשיהוי בנושא ולא שמעתי במה פגעה במשיבים אזלת ידה של הרשות. אדרבא, נראה כי בכך התאפשר להם לעבוד שנים כה רבות ללא רישיון. המשיבים לא הסתמכו מעולם על מחדלה של הרשות ואף לא טענו כך. דבר לא מנע מהם לפעול לקבלת רישיון עסק ונראה שהם לא עשו דבר בנושא עד שהרשות החלה בפעילות אכיפתית וזאת בעת האחרונה. זלזול בוטה וארוך שנים זה הנו נתון משמעותי לצורך החלטה בבקשה זו. יחד-עם-זאת, יש לומר כי המנעות מלפעול נגד בית העסק משך שנים כה רבות, אינה מתיישבת לכאורה עם בקשה לסגירתו לאלתר טרם בורר ההליך הפלילי.
30. נתון נוסף לחובת המשיבים מצאתי בהתנהגותם עד כה ביחס לצווים המינהליים שהוצאו. כאשר הוצא נגדם צו הפסקה מינהלי התחייבו הם ביום 12.09.12 להימנע מלמכור דבר זולת הפריטים הנקובים במכתב ובתצהיר. לאחר ימים ספורים בלבד התגלה בביקורת כי הם ממשיכים במכירת נקניקיות עם חומוס, דבר אשר התחייבו מפורשות שלא לעשות ובשל התחייבות זו בוטל הצו. גם ביחס למכירת אלכוהול נראה כי המשיבים בזים לחוק. כאשר נמצאו משקאות משכרים בעסק טענו המשיבים כי היה זה לצורך יום ההולדת על אשת המשיב. בעדות מיום 30.10.12 טען משיב 2 כי "מאז הפעם האחרונה אין בירות בעסק" אך בביקורת שנערכה ביום 05.11.12 (ביום שבו נמסר למשיבים הצו שהוצא לפי סעיף 17 לחוק) נמצא מקרר עם בירות אשר היה מוסתר עם מגבת. ונזכיר כי מכירת אלכוהול טעונה רישיון מיוחד אשר אף הוא מן הסתם אינו בידי המשיבים. המשך מכירת אלכוהול, ללא היתר, מעיד במקרה זה לא רק על זלזול והפרת התחייבות המשיבים, אלא על סיכון ממשי הנובע מהתנהגות זו.
31. גורמי הסיכון הרבים בצירוף השנים הרבות בהם לא ניסו כלל המשיבים להוציא רישיון עסק, מביאים למסקנה לפיה קיימת הצדקה להורות על הפסקת פעילות העסק כבר בשלב זה. לדעתי, המשך פעילותו של העסק, במתכונת כפי שפעל עד כה עלולה לגרום סיכון לציבור.
32. מנגד יש להביא בחשבון כי סגירת העסק מהווה פגיעה קשה בחופש העיסוק של המשיבים. אכן, חופש העיסוק הנה זכות חוקתית ועל-אף שחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, קדם לחוק יסוד: חופש העיסוק, יש לפרשו וליישמו ברוח חוק היסוד. על-כן בחנתי אפשרות פגיעה מידתית יותר במשיבים, מאשר סגירת העסק, כגון הגבלת המכירה למוצרים שפירט מר יוספי (שאינם גורמים סיכון תברואתי) או הגבלת שעות הפעילות של העסק לשעות שאינן שעות לילה (בהן עלולה להתעורר ביתר שאת סכנה של מכירת אלכוהול) והגעתי למסקנה כי זהו האיזון הראוי בנסיבות העניין, לא כל שכן לאור מחדלה של הרשות כל השנים. בנוסף, כפי שיראה להלן, אגביל את המשיבים ביחס לעבודה עם חשמל ממקור לא מורשה או הזרמת שפכים לבור ספיגה בלתי-מאושר.
33. יחד-עם-זאת מתקשה אני ליתן אמון במשיבים שיקיימו את תנאי ההחלטה, לאור התנהגותם בעבר. על-כן, מתוך ניסיון לאזן בין אינטרס המשיבים לאינטרס הציבורי, סברתי שניתן להתגבר על אמון מסויג זה במתן ערבויות ממשיות אשר יחולטו באם יתברר כי המשיבים מפרים את ההחלטה, כמו גם שהדבר יהווה עילה לעיון חוזר בהחלטה ומתן צו מוחלט לאיסור העיסוק.
34. על-כן אני מורה כדלקמן:
34.1 נאסרת מכירה בבית העסק של כל מוצר זולת: שתייה קלה ארוזה מראש וממקור מאושר, ממתקים ארוזים מראש וממקור מאושר, גלידה, שלגונים וקרחונים ארוזים מראש ממקור מאושר, עוגיות ללא קרם ארוזות מראש וממקור מאושר וכן חטיפים שונים ארוזים מראש וממקור מאושר.
34.2 העסק יהיה פתוח בין השעות 05.00 - 22.00 בלבד.
34.3 המקום יצרך חשמל המופק מגנרטור בלבד , אלא אם יחובר למקור חשמל מאושר מטעם חברת החשמל.
34.4 בית העסק לא יזרים כל שפכים, אלא לבור ספיגה מאושר או לרשת הביוב העירוני.
34.5 להבטחת קיום תנאים אלו יפקידו משיבים 2 ו- 3 סך של 25,000 ש"ח כל אחד ויחתמו על התחייבות עצמית בסך של 50,000 ש"ח כל אחד. מובהר כי בכל מקרה של הפרה יכול ויחולטו ערבויות אלו, כולן או חלקן וכן תהא זו עילה לעיון חוזר בהחלטה.
34.6 החלטה זו תחילתה עם הפקדת הערבויות והיא תהא בתוקף עד מתן גזר דין בתיק העיקרי, או עד קבלת רישיון עסק לפי המוקדם. ההחלטה מיום 05.11.12 בטלה והחלטה זו באה תחתיה, בכפוף לעמידה בתנאי הערבות."

5.6 בקשה להורות למשיב להפסיק את העיסוק בעסק העוסק במיון, קילוף, שטיפה, אריזה, אחסון, הובלה והפצה של תפוחי אדמה ובצל, אותו הוא מנהל
ב- רע"ס (רמ') 6762-08-10 {מועצה אזורית לוד נ' אברהם דאבוש, תק-של 2012(1), 50091 (2012)} בית-המשפט קיבל את הבקשה להפסקת שימוש וקבע:

"כפי שציינתי ב- רע"ס 1675/09 מדינת ישראל נ' איחוד מוניות ראשון בע"מ ואח', תק-של 2010(4), 197098 (2010) דרך המלך לטיפול במי שמפעיל עסק ללא רישיון היא הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי בהתאם לסדרי הדין הפליליים, המאפשרים לנאשם להתגונן כראוי מפני האישומים המיוחסים לו. על-כן, לא די בכך שבעל עסק עבר עבירה, בכדי שתהיה הצדקה להוצאת צו הפסקה לפי סעיף 17 אלא יש לבחון אילו סיכונים נובעים מאי-סגירתו של העסק.
4. על בית-המשפט לאזן את זכויות היסוד הכרוכות בבקשה זו. מצד אחד חופש העיסוק של המשיבים ופרנסת המשפחות התלויות בהמשך הפעלת העסק, ומן הצד האחר את הצורך בשמירה על בטחונו של הציבור והחובה של בעל העסק לדאוג לנמצאים בסביבתו.
5. לעניין זה ראו את האמור ב- ע"א (פ"ת) 3805-03-10 מועצה מקומית סביון נ' אורה גלעד ואח', פורסם במאגרים המשפטיים (2010), (להלן: "עניין גלעד").
"השיקולים ששם בית-המשפט לנגד עיניו בעת דנו בבקשה על-פי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, שהיא הבקשה המונחת בפני, אינם השיקולים שמשווה בית-המשפט לנגד עיניו בעת דונו בגזירת העונשים שיש להטיל על נאשם שהורשע בניהול עסק ללא רישיון עסק. במקרה הראשון, שהוא המקרה הנדון כאן, שוקל בית-המשפט את הסיכונים הנובעים מכך שהעסק לא ייסגר באופן מידי לתקופת המשפט, ואילו במקרה השני, אם יורשעו הנאשמים בעבירות שמייחס להם כתב האישום, השיקולים יהיו שיקולי ענישה ואמצעים נוספים שקובע חוק רישוי עסקים."
13. ב- בר"ש (נצ') 2054-09-11 עיריית נצרת עילית נ' מפעלי ברודני בע"מ, תק-של 2011(3), 62004 (25.09.11), קבעה כב' השופטת לילי יונג-גפר, כי ייתכנו מקרים קיצוניים שבהם יש ליתן צו לפי סעיף 17 לחוק, אף אם לא נמצא כי קיימת פגיעה פיזית מוחשית ומיידית לשלום הציבור, כאשר נמצא כי קיימת פגיעה נורמטיבית בחוק ובציבור, המלמדת על זלזול מוחלט בחוק ובציבור.
ב- ע"פ 25350-10-11 מפעלי ברודני ואח' נ' עיריית נצרת עילית, תק-מח 2012(1), 750 (03.01.12) (להלן: "פסק-דין מפעלי ברודני"), אשר דחה את ערעור המשיבים בתיק זה, קבע בית-המשפט המחוזי לעניין זה כדלקמן:
"מקובלת עלי עמדת בית-המשפט קמא, כי את העילה למתן הצו ניתן למצוא בסכנה הטמונה בהמשך הפעלתו של העסק ללא רישיון, כמו גם בפגיעה בציבור, הכרוכה בהפעלתו של העסק, שאיננה דווקא סיכון פיזי קונקרטי ומיידי.
לעניות דעתי, קביעתו של צידוק זה למתן הצו הוא פרי האיזון בין שיקולים שונים, המבטא צורך בהתערבות שיפוטית לשם הפסקת הפעילות העבריינית, עוד בטרם הוכרע ההליך הפלילי.
ככל שהפעילות האסורה בוטה יותר, מעידה על זלזול מופגן כלפי החוק, היקפה גדול והיא מתריסה בפרהסיה כנגד שלטון החוק, כן די בכך שהסיכון או הפגיעה הנשקפים לשלום הציבור מהמשך הפעילות הם נמוכים יותר".
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו לעיוני ושמעתי את טענות הצדדים, ולאחר שערכתי את האיזון בין השיקולים השונים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשה.
7. כאמור, במקרה זה, העיד בפניי וייס כי ביולי 2010 הגיע למקום העסק ומצא את אותה בלילה במפעל ובביוב, וכי המשיב ראה עימו את הבלילה ולא הכחיש כי מדובר בבלילה שהגיעה מהמפעל שלו. כן העיד כי במתקן השאיבה של המשיב היו תפוחי אדמה גולמיים, שאריות של בצל, וכי המתקן של המשיב משבית את מערבת הביוב בארבעה ישובים אזור. עוד העיד כי כאשר הסתובב במקום עם המשיב, הודה המשיב כי אין הדבר תקין, כי הוא איננו יודע מדוע זה קרה וכי הוא שכר את שירותיו של יועץ ביוב כדי לשפר את מערכת הסינון, דבר אשר אמור לסייע לשיפור המצב.
כן הוגשו לי תמונות שצולמו בנוכחותו של המשיב, בהן ניתן לראות את הבלילה במשאבה ובמערכת הביוב (נ/1-נ/3).
בנוסף, לאחר שהוריתי על-כך שתיערך בדיקה מחודשת אם יש במכונות החדשות כדי למנוע את הפגיעה בציבור שהיתה במקום עובר להתקנת המכונות, העיד בפניי דובינר, כי לקח דגימה מהבריכה הקרובה ביותר למקום עסקו של המשיב לאחר שנמנע מהדוגם מהחברה לבצע אותה, כי הוא הריח מהדגימה ריח רע, כי הוא ראה בה שאריות של תפוחי אדמה, כי יש בכך פגיעה במערכת הביוב וכי מתוקף היכרותו וניסיונו במשאבות אין באלה שהותקנו כדי למנוע את הפגיעה למערכת הביוב.
אף וייס העיד פעם נוספת, כי הגיע למקום לאחר שהותקנו בה המכונות החדשות, וכי היה במקום שבועיים עובר לדיון ביחד עם נציגים נוספים מהמועצה ועם המשיב. לדבריו, לא היה כל שינוי מהמצב שהיה קודם להתקנות המכונות החדשות, ואף המשיב הודה בכך שכן מסר להם כי הזמין מכונות נוספות שיהיה בהן כדי לפתור את הבעיה.
14. סבורני כי די בראיות אלה, הכוללות עדויות העדים שנכחו במקום, תמונות שהוצגו לעיוני, ודברי המשיב אשר מחזקים את הראיות הקיימות נגדו, כדי ללמד על-כך שהפעלת העסק גורמת לסיכון לסביבה בתשתית הלכאורית הנדרשת בהליך זה...
ראו לעניין זה את שנקבע בפסק-דין מפעלי ברודני שלעיל:
"להוכחת הסיכונים הנ"ל די בראיות הלכאוריות שהובאו בפני בית-המשפט קמא ואין צורך בחוות-דעת של מומחים, כטענת המערערים. בשלב זה, כאשר המערערים הם המפעילים את העסק, מבלי שנערכו והביאו את כל האישורים הנדרשים מהם כדי לקבל היתרים ורישיון עסק, אין כל היגיון להעביר את הנטל אל המשיבה להוכיח כי העסק מסכן את ביטחון הציבור, ברמת וודאות כנדרש בהליך גופו, ודי בראיות לכאורה, כפי שהובאו בפני בית-המשפט קמא, לגבי העובדות מהן ניתן להסיק קיומו של פוטנציאל הסכנה. ממילא, אין בית-המשפט נדרש בשלב זה לקבוע ממצאי מהימנות לצורך קביעת הראיות הלכאוריות."

5.7 צו מניעה למניעת סגירת עסק של מועדון. ביטול עיכוב צו הסגירה
ב- רע"א 5891/00 {ש.א.י. מועדונים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4), 401 (2000)} המבקשת ומנהליה הורשעו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים וזאת על-פי הודאתם, בעבירה של עיסוק בעסק של מועדון ומכירת משקאות משכרים ללא רישיון.

בעקבות ההרשאה האמורה ניתן צו סגירה, ולאחר שחלפה הארכה שניתנה למבקשת, הגישה המבקשת תביעה שעניינה הצהרה על קיום חובתן של הרשויות להעניק לה את האישורים הנדרשים לצורך קבלת רישיון עסק.

במסגרת התביעה האמורה המבקשת ביקשה עיכוב ביצוע לצו הסגירה שהוצא במשפט הפלילי עד לגמר המשפט.

בית-המשפט דחה את הבקשה לנוכח העובדה כי מדובר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת בפסד דין חלוט בהליך פלילי שאין עוד זכות ערעור, ואין ליתן צו ביניים בהליך אזרחי אשר מטרתו לעקוף צו סגירה חלוט שניתן בהליך פלילי.

גם בהנחה כי בית-המשפט בהליך אזרחי עשוי להיזקק לבחינת מדיניות הרשות המוסמכת לעניין סירובה לתת רישיון עסק, הרי מקום שהוצא צו סגירה לעסק בהליך פלילי שהוא חלוט, יש לבצע צווים אלה בלא קשר ותלות להליך האזרחי. רק נסיבות נדירות ביותר, אם בכלל, עשויות להניע את בית-המשפט לעכב במסגרת הליך אזרחי את ביצועם של צווי סגירה שניתנו במסגרת הליך פלילי חלוט ונסיבות כאלה בוודאי לא נתקיימו כאן.

5.8 עשיית דין עצמי על רקע הוצאת צו סגירה
ב- ע"פ (ת"א) 1756/92 {דרורי גדעון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 92(3), 1001 (1992)} בית-המשפט בחן האם צו שהוצא על-ידי בית-המשפט, מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, הוצא כדין.

קיים הבדל בין סגירת עסק בתום שמיעת הראיות לבין מתן צו בשלב הראשוני, עם הגשת כתב האישום, שכן מדובר בצו זמני עם בירור הראיות.

המערערים עשו דין לעצמם, זלזלו בהוראות החוק ויצרו עובדות בשטח, ואף נגרמו להם הוצאות כבדות בשל כך. אך למעשה הם הם שהביאו הצרה על ראשם. היה עליהם לדאוג לקבלת רישיון עסק והיתרים על-פי חוקי התכנון עוד קודם להפעלת העסק. הם ידעו שאין תוקף להפעלת העסק ללא אישור הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית, באשר מדובר בקרקע חקלאית. בנוסף, לא הציגו בקשה לשימוש חורג, שהיתה נחוצה.

לו היה בידיהם רישיון כדין, ייתכן שהיה ניתן לבדוק את נושא הרעש במקום בעזרת מומחים ולמצוא פתרונות מעשיים להקטנת ההפרעה ומניעת הטרדה מהשכנים, אך נושא הרעש הוא נלווה לנושא הרישיון שהוא העיקר, בנסיבות המקרה.
כלל נקוט הוא מלפני בית-המשפט כי לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו. לא מדובר כאן בעסק המתנהל מזה זמן רב ולפתע התעוררו הרשויות לסגרו, אלא בעסק חדש, שמלכתכילה נפתח רק על בסיס המלצה חסרת בסיס של מהנדס העיר. מי שהולך בדרך זו, אל יצפה להתחשבות והבנה מצד בית-המשפט שינהג עמו לפנים משורת הדין.

ב- רע"פ 9336/99 {יניב ראובן ואח' נ' עיריית חיפה, תק-על 99(4), 115 (1999)} נדון עיכוב ביצוע החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים שפירושו המשך פעילות הפאב ללא רישיון עסק, וללא אישור הגורמים המוסמכים, אשר על-פי חוות-דעתם המקצועית פעילותו של הפאב במתכונתו הנוכחית כרוכה בסיכון משמעותי לציבור.

בנסיבות אלו, אין הפגיעה האפשרית בפרנסת המבקשים יכולה לשקול כנגד החשש הטמון בסיכון חיי אדם.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צווי בית-משפט מכוח סעיפים 16 ו - 17 לחוק רישוי עסקים