התנגדות משטרה

1. כללי
גם חשש סביר פן תיפגע אחת מן המטרות של שמירה על סדרי הציבור ומניעת פגיעה בבטחונו, די בו כדי להצדיק את החלטת הסירוב של המשטרה במידה שתימנע התערבות של בית-המשפט הגבוה לצדק.

חששות הקשורים באישיות המבקש רישיון או מי שמנהל בשמו את העסק והמבוססים לא רק על תלונות אלא גם על ידיעות שהינם פרי תוצאה של סיורים בשטח - מהווים חשש סביר {בג"צ 224/69 משה הללי נ' ראש עיריית תל-אביב משטרת ישראל, פ"ד כג(2), 473 (1969); ראה גם בג"צ 22/66 גיטה קמנמן נ' עיריית תל-אביב ואח', פ"ד כ(2), 37 (1966); בג"צ 245/66 בוסתנאי סחה המכונה "בוסי" נ' מפקח הכללי של משטרת ישראל, פ"ד כ(4), 441 (1966)}.

במילים "מניעת סכנות לשלום הציבור" המופיעות בסעיף 1(א)(2) לחוק רישוי עסקים לא התכוון המחוקק לשמירה על ערכי המוסר אלא לענייני בטחון הציבור {בג"צ 230/73 ש.צ.מ. בע"מ נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד כח(2), 113 (1974)}.

2. התנגדות לניהול מסעדה
ב- בג"צ 188/71 {ויליאם ואדגר זונדר נ' מפקח מרחב הירקון ומשטרת ישראל, פ"ד כה(2), 520 (1971)} קבע בית-המשפט כי כאשר החומר שבידי המשטרה בקשר עם עבר המבקש/ים די בו כדי לבסס מסקנה שהעותרים אינם ראויים לרישיון בשל עברם הפלילי או מהימנותם או שאינם ראויים בו בשל אופיים כאמור בסעיף 2(א)(3) לחוק רישוי עסקים, הרי יש יסוד להתנגדות המשטרה והרישיון לא יינתן.

3. התנגדות למועדון משחקים
ב- בג"צ 379/72 {רפאל גיגי נ' עיריית חולון, פ"ד כז(1), 544 (1973)} קבע בית-המשפט כי כאשר עסק שהתנהל בעבר ללא צורך ברישיון הועלה על-ידי המחוקק לפסים של רישוי, די בחשד שאין העסק מתנהל כשורה ואינו ממלא את דרישות החוק כדי לבסס סירוב למתן הרישיון.

כדי לבסס את דעת המשטרה שאופן ניהול מועדון עלול לסכן את שלום הציבור, נדרש חשד מבוסס וחומר ראיות מספיק כדי הנחת-דעתה של הרשות המינהלית.

די בכך, כאשר החומר שהיה בידי במשטרה נותן מקום לחשד מבוסס כי המועדון משמש מקום למשחקים אסורים מבחינת החוק ויש בו משום סכנה לציבור.

4. התנגדות לבית מלון
ב- בג"צ 22/66 {גיטה קמנמן נ' עיריית תל-אביב, פ"ד כ(2), 37 (1966)} קבע בית-המשפט כי פסק-דין המזכה את העותרת מעבירת ניהול מקום לשם עיסוק בזנות, אין בו כדי לשמש מניעה לסירוב המשטרה לתת רישיון לניהול עסק של מלון.

לא הרי השאלה שעמדה בפני בית-המשפט המחוזי בדונו בעבירה הנ"ל, כהרי השאלה שהמשטרה שוקלת בדונה בבקשה למתן רישיון לניהול בית עסק.

בית-המשפט קבע כי לא הוכח כי העותרת ידעה כי בית המלון משמש מקום לשם עיסוק בזנות, ולכן זיכה אותה. בפני המשטרה עמדה השאלה בצורה אחרת: אם באותו מקום מתנהל - עם ידיעה או בלעדיה - עסק של זנות. לכך יש בידי המשטרה הוכחות למכביר, היא צדקה בסרבה לתת הסכמתה לרישיון המבוקש.

5. מסעדה ובית קפה - סכנה לשלום הציבור
ב- בג"צ 442/74 {משה דבי נ' שר המשטרה ואח', פ"ד כט(2), 3 (1975)} קבע בית-המשפט כי כדי להשיג את המטרה של מניעת סכנות לשלום הציבור חייב להיות שיתוף פעולה מלא בין בעל העסק לבין המשטרה.

סירוב המשטרה לאשר את בקשת העותר לחדש רשיונו הינו אמצעי לגיטימי במאבק המשטרה בעבריינות.

6. מועדון - "קן צרעות"
ב- בג"צ 711/82 {שוחט ואח' נ' משטרת ישראל מטה מרחב השרון, משטרת נתניה, פ"ד לז(3), 505 (1983)} קבע בית-המשפט כי כלל נקוט הוא מלפני בג"צ, כי לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק ובמעשיו, במטרה כי הרשות תיכנע לדרישותיו.

בתוך הכלל, שהוא לכאורה נוקשה, ייתכנו גם מקרים יוצאים מהכלל, שבהם יעדיף בית-המשפט בכל זאת את שיקול טובתו של עותר על השיקול, שהוא בא באי-נקיון כפיו עקב הפרת החוק.

כשמדובר באי-היענות לבקשה להוציא רישיון חדש, המתבקש על-ידי העותרים לראשונה, מותר לרשות להגיע למסקנתה השלילית על-סמך חשד סביר לאי-התאמתו או כשירותו של המבקש לקבל את הרישיון, או לקיום סיכון לשלום הציבור מניהול העסק הנדון.

כשמדובר במועדון, שהיה "קן צרעות", אין כל פסול בכך, כי בקשתם של העותרים תסורב על-ידי המשטרה, כל עוד לא חלפה תקופת הצינון, שיהא בה כדי להרחיק אותם אלמנטיים שליליים, שדבקו וקבעו את תדמיתו. זאת, אפילו אין העותרים עצמם נגועים בנגעיהם של קודמיהם.

7. הפעלת מכונות משחק חשמליות ומכונות אחרות - הבחנה בין סירוב למתן רישיון חדש לבין סירוב לחדש רישיון קיים
ב- בג"צ 492/80 {אברהם שקרצי נ' משטרת באר שבע ואח', פ"ד לה(2), 739 (1981)} העותר מנהל עסק של הפעלת מכונות משחק חשמליות ומכונות אחרות על-פי רישיון, וזאת החל משנת 1972.

בשנת 1979 סירבה העיריה, המשיבה 2, לחדש את רישיון העסק של העותר עקב התנגדות המשיבה ה- 1 למתן הרישיון. נימוקי הסירוב היו שבמקום העסק ביקרו נערים מתחת לגיל 16, בניגוד לתנאי הרישיון וכן קויימו במקום משחקים אסורים.
העותר הכחיש את טענות המשטרה ומכאן עתירתו לצוות על המשיבים לחדש את רשיונו.

בית-המשפט סבר היה שהעתירה בדין יסודה. במשך תקופה של למעלה משבע שנים לא הועלו נגד העותר טענות בדבר אי-קיום תנאי הרישיון פרט לשני העניינים הנ"ל. לעניין השאלה אם המשחק שנערך במכונות הוא בגדר "משחק אסור" לפי ההגדרה בחוק העונשין נאמר כי העניין משמש נושא להליכים פליליים וטרם נפלה בו הכרעה.

על ביקורים של צעירים מתחת לגיל 16, העניין כאמור הוכחש על-ידי העותר ולא הוגש נגדו כל אישום בשל כך. "יתר-על-כן, מכיוון שמדובר פה בחידוש רישיון, חייבת היתה המשטרה, לפני שקבעה את עמדתה השלילית כלפי העותר, לתת לו אפשרות להגיב על הטענות... דבר זה לא נעשה...".

בסופו-של-יום נקבע כי החומר שהובא בפני בית-המשפט אינו מספיק לביסוס התנגדות המשטרה לחידוש הרישיון.

8. מועדון משחקי בילארד ומעודון של משחקים חשמליים
ב- ב"ש (ב"ש) 5/97 {חב' "צמרת" נ' מפקד המחוז הדרומי, תק-מח 97(1), 172 (1997)} עניינו הוצאת צווי סגירה מבלי שנשקלו כל מכלול הנסיבות הצריכות לעניין:

א. העסקים נוהלו במשך שנים רבות והרשיונות לניהולם חודשו מדי שנה בשנה וזאת למרות שבעת שחודשו נראה שהיו בהם מכונות משחק אסורות. השאלה היא עדיין, האם בנסיבות אלה היה מקום להוציא את צווי הסגירה כפי שהוצאו, וזאת על-אף הפרת תנאי הרישיון ופעילות בניגוד להוראות החוק.

ב. בשוקלו את הצורך בסגירת עסק עקב ניהול משחקים אסורים חייב מפקד המחוז לתת דעתו לא רק להימצאותן של מכונות משחק אסורות באותו עסק, אלא גם למכלול הנסיבות, שכוללות את זכות העיסוק ואת האפשרות שבנסיבות הספציפיות של המקרה לא יהיה מוצדק להיזקק לאמצעי הקיצוני של צו הסגירה. תוקף דברים אלה רק התחזק וקיבל משנה-תוקף לאחר חקיקתם של חוקי יסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק.

ג. מהחומר כפי שהונח בפני בית-המשפט עולה, כי מפקד המחוז כלל לא נתן את דעתו על הצורך להביא בחשבון ולהתייחס גם לשיקולים אלה ולערוך את האיזון הראוי בינם לבין הצורך לפעול להבטחת שלום הציבור העומד ביסוד הסמכות האמורה ולא די היה בהגשת כתבי האישום כדי להכשיר הוצאות צווי הסגירה ללא שיקול נוסף.

ד. במקרה דנן, כאשר מכונות המשחק כבר הוצאו מהמקום ולא היתה קיימת סכנה מיידית של המשך פעילות בניגוד לתנאי הרישיון וכתוצאה מכך בניגוד לחוק לא היה הכרח להיזקק דווקא לאמצעי הקיצוני של סגירת העסקים המהווה פגיעה בחופש העיסוק ולפחות היתה חובה לתת למבקשים זכות שימוע לפני מתן צו הסגירה.

ה. במקרה הנוכחי הוצאו צווי הסגירה מבלי שנשקלו כל מכלול הנסיבות הצריכות לעניין ומבלי שניתנה הדעת לצורך בכך ונערך בפועל האיזון הראוי ולאור העובדה שמכונות משחק כבר נתפסו והוצאו מן המקום, גם ננקט אמצעי, שמבלי לתת זכות שימוע לפני ביצועו, היה מעבר לנדרש.

9. רישוי לחנות לאביזרי מין
ב- עפ"א (ת"א-יפו) 80074/01 {רד פוינט נ' מדינת ישראל, תק-מח 2001(2), 728 (2001)} קבע בית-המשפט כי המחוקק העניק לרשות הרישוי סמכויות להגביל או להתנות עסקים אלה, אולם לא לגבי כל עסק של אביזירי מין, אלה רק אלה שהוגדרו על ידו.

10. הפעלת עסק ברישיון ועבירה על סעיפי העונשין האוסרים אחזקה והפעלת עסקי הימורים
ב- רע"פ 9140/99 עמוס רומנו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 349 (2000)} קבע בית-המשפט כי המחוקק ביקש להגביל את התערבותו בדרכי בילוי ועיסוקי הפנאי של הפרט. הוא נזהר מהתערבות פטרנליסטית בהעדפותיו של הפרט אלא-אם-כן מתלווה לכך השלכה שלילית ופסולה בהיבט של האינטרס הציבורי.

מכאן, כי הוא ביקש לשלול רק את משחקי המזל שנילווה להם סיכון של ממש להתמכרות על התוצאות הכלכליות והחברתיות ההרסניות הנילוות לכך לגבי הפרט והציבור.

אשר לגורמים המפעילים את מקומות משחקי המזל - ההנחה המתבקשת היא כי חוק העונשין לא ביקש לפגוע בחופש העיסוק של העוסקים בכך אלא במצבים קיצוניים שיש לאוסרם מטעמי אינטרס הציבור. סוג המשחקים בו אנו עוסקים כאן איננו נמנה על קטיגוריה זו של עניינים שהחוק ביקש לאוסרם.

אין זה מפתיע, איפוא, כי לאורך שנים ארוכות זכה אדם לרישיון עסק להפעלת מועדון המשחקים, שלימים הואשם ונשפט בגין הפעלתו. מן הסתם, הרשות המוסמכת אשר אישרה את מתן רישיון העסק וחזרה ואישרה את נתינתו, סברה כי העסק המנוהל עומד בדרישות החוק, וכי הנהלתו אינה כרוכה בעבירה על החוק.

11. משקאות משכרים
ב- ת"פ (יר') 5049/92 {מדינת ישראל נ' קרלינסקי יהושע, תק-של 96(3), 4393 (1996)} קבע בית-המשפט כי אירועים של טקסים בבית כנסת הכוללים בתוכם קידוש, הינם אירועים טעוני רישוי על-פי סעיפים 99 ו- 124 לצו, לשם הבטחת המטרות הקבועות בסעיף 1(א)(1), (2), (3), (5) לחוק.

העובדה שהעמותה מעמידה את האולם לרשות בעלי השמחה שלא לשם הפקת רווח, ושהיא עצמה לא מספקת את דברי המזון, גם לא מנהלת במקום מטבח כלל ועיקר, אין בה כדי לשלול את חובת הרישוי לאור הוראות סעיף 32(2) לחוק.

לא נסתרה גרסת הנאשם כי לא הוא זה האחראי לקיום האירועים, לא הוא זה המקצה את האולם לבעלי השמחה, הוא לא קובע ולא מתאם לוח זמנים ואירועים, לא דואג להכנת האולם לקראת השמחה ובדרך-כלל לא נוכח בשעת האירועים עצמם, ולכן ספק בעיני בית-המשפט אם יוכל הוא להיחשב "עוסק" לצורך החוק.

12. היתר למכירת משקאות משכרים
ב- בג"צ 5021/91 {רחל אפרגן נ' אגף רישוי עסקים ואח', תק-על 92(2), 197 (1992)} קבע בית-המשפט כי התניית מתן הרישיון בנכונותו של בעל הרישיון לשמש כמודיע משטרתי, היא, בגדר התניה פסולה.

אזרח הממלא אחרי הדרישות שהחיקוקים הרלבנטים הציבו כתנאים לפתיחת עסק פלוני זכאי לקבלת הרישיון, ואין להעלות כלפיו דרישות נוספות שעניינן הפיכתו למודיע או למשתף פעולה בדרך אחרת עם רשויות המשטרה.

העובדה שבמקום פלוני נאספים עבריינים ויש סכנה של שימוש באלימות, היא עילה מספקת לסירוב למתן היתר למכור משקאות משכרים.

נקיטה משטרתית בצעדים, ויהיה זה אף במאוחר, לגבי כל המקומות האחרים שנמנו בעתירה שוללת ייחוס אפליה כלשהי בהשלטת החוק. בנסיבות הקיימות, אין בפנינו כל עילה לדחיית הגרסה המשטרתית מפורטת, לפיה היא פועלת נגד כל מזנון שהוא בגדר "יעד מקום", כנוסחה של המשטרה.

13. פסטיבל
ב- בג"צ 5009/97 {חברת מולטי מדיה בע"מ נ' משטרת ישראל ואח', תק-על 96(3), 609 (1992)} קבע בית-המשפט כי עריכת פסיטבל הינה עסק טעון רישוי לפי חוק רישוי עסקים. בסמכות המשטרה ליתן או שלא ליתן אישור לפסטיבל ובסמכותה להתנות את נתינתו של אישור בתנאים אלה ואחרים.

14. התנגדות המשטרה לניהול עסק ומכירת משקאות משכרים
ב- עת"מ (ב"ש) 220/04 {פרץ אורטל נ' משטרת ישראל - סנ"צ פרץ יצחק מפקד משטרת אשדוד, תק-מח 2004(2), 1362 (2004)} העותרת, תושבת אשדוד, הינה הבעלים הרשום של בית עסק "מסביב לשעון".

לשם קבלת רישיון העסק נדרשה העותרת להמציא לעיריית אשדוד, אישור משטרה לפתיחת העסק על-מנת שתוכל למכור במקום, בין היתר, משקאות משכרים. לשם כל פנתה העותרת למשטרת אשדוד ונענתה בשלילה עקב התנגדות מערך המודיעין המשטרתי ומכיוון שישנן תלונות מצד הדיירים, לגבי ניהול עסק במקום.

בית-המשפט דחה את העתירה לאחר שקבע כי החלטת המשיבה לאור כל המכלול הינה בתחום הסבירות.
15. מסיבת טראנס - חירות בעל עסק
בהפעלת שיקול-הדעת חייב מפקד המרחב לאזן בין חירות הפרט - חירותו של המבקש לקיים את האירוע וחירותם של המבקשים להשתתף בו - לבין אינטרס הכלל למניעת ביצוע עבירות סמים חמורות.

איזון זה מתקיים - כך מלמדת אותנו פסיקתו העניפה של בית-המשפט - אם מניעת ההיתר לקיום האירוע מבוסס על קיומה של ודאות קרובה לגרימתו של נזק ממשי, חמור ורציני לשלום הציבור {בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד יז 871 (1953); בג"צ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' ג'רי, פ"ד טז 2407 (1962); בג"צ 148/79 סער נ' שר הפנים והמשטרה, פ"ד לד(2), 169 (1994); בג"צ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1), 421 (1987)}.

בגדריו של האיזון הראוי יש לראות בהגבלת חירות הפרט אמצעי אחרון. ניתן לנקוט בו רק אם אמצעים אחרים, שפגיעתם בחירות הפרט קטנה יותר, אינם באים בחשבון לשמירה על שלום הציבור. אכן, הפגיעה בחירות צריכה להיות מידתית {בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5), 412 (1994)}.

מקום שהפגיעה בשלום הציבור באה מפעילות בלתי-חוקית של צדדים שלישיים, צריך המאמץ השלטוני להיות מכוון למניעתה של פעילות זו ולא להגבלתה של החירות {בג"צ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי, פ"ד לח(2), 411 (1984)}.

ב- בג"צ 2665/98 {שחר נחום נ' משטרת ישראל, מפקד מרחב דן, פ"ד נב(2), 454 (1998)} קבע בית-המשפט כי לעותר חירות לקיים את האירוע אותו תכנן. חירות זו ניתנת להגבלה אם קיימת ודאות קרובה להתרחשותה של פגיעה חמורה, קשה ורצינית לשלום הציבור. תנאים אלה מתקיימים בעתירה דנן.

הפגיעה בשלום הציבור הצפויה מהתרחשות האירוע היא ממשית, רצינית וחמורה. מסיבת "אסיד" - או מסיבת "טראנס" - בה נמכרים סמים לכל דורש {קטינים ובגירים כאחד}, ואשר במסגרתה עובר הקהל לאקסטזה ואבדן חושים, מהווה סכנה חמורה, ממשית ורצינית לשלום הציבור.
התרחשותה של סכנה זו - על רקע החומר המודיעיני שהובא לידי בית-המשפט - היא קרובה לוודאי.

מתקיימים, איפוא, התנאים המאפשרים לרשות השלטונית להגביל את חירותו של העותר, ובלבד שההגבלה היא האמצעי האחרון ולא הראשון. עיקרון המידתיות חל אף כאן.

16. עסק לאחסון גרוטאות
ב- עת"מ (חי') 9277-09-09 {נ.מ.א מיחזור בע"מ ואח' נ' רשות הרישוי לעסקים ואח', תק-מח 2010(1), 7797 (2010)} נפסק לעניין הסתמכות רשות הרישוי על עמדת המשטרה:

"17. העותר טוען כאמור, כי לא היה מקום להידרש לעמדת המשטרה מאחר ועל-פי צו לרישוי עסקים לא נדרש במקרה דנן אישור המשטרה כתנאי למתן רישיון לעסק.
דין הטענה להידחות.
ב- עת"מ 681/08 אבו כליב מוחמד נ' ראש עיריית חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.12.08), נזדמן לי לדון בסוגיה זו. שם הבעתי דעתי כי:
"לו היתה העיריה נמנעת מלהסתמך על עמדת המשטרה, שעה שזו הונחה בפניה, כי אז היתה פועלת בחוסר סבירות. משהונחה כבר עמדת המשטרה בפני העיריה, מחובתה היה לשקול ולבחון, בין יתר השיקולים, את התנגדות המשטרה."
ערעור שהוגש לבית-המשפט העליון על פסק-דין זה נדחה ונקבע כי:
"מקום שמתעורר צורך לפנות ולבקש את חוות-דעתה של משטרה ישראל, רשות הרישוי רשאית ואף חייבת לעשות זאת כדי להבטיח את שלום הציבור. לא-זו-אף-זו, אם רשות הרישוי לא היתה פונה בנסיבות אלה לקבלת חוות-דעתה של משטרת ישראל, כי אז דווקא החלטה זו היתה נגועה בחוסר סבירות."
(עע"מ 10692/08 מיום 01.07.09)
לאור הלכה ברורה זו, ברי כי הסתמכות רשות הרישוי על עמדת המשטרה, אך סבירה היא בנסיבות העניין, ודין טענת העותרים בעניין זה להידחות."

17. תחנת דלק מרכול ומכירת משקאות משכרים
ב- עת"מ (נצ') 34-10 {מדינת ישראל נ' משטרת ישראל ואח', תק-מח 2010(3), 8342 (2010)} קבע בית-המשפט בדחותו את העתירה נגד המשטרה כדלקמן:
"כך או אחרת, וגם לגופו-של-עניין, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שהוחנו בפניי לרבות החומר המודיעיני שהוצג לעיוני במהלך הדיון על-ידי המשיבות, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, ולהלן אפרט.
לאחר עיון במידע החסוי שהונח לעיוני, נחה דעתי כי יש במידע זה כדי להוות שיקול ענייני וסביר המצדיק החלטת המשטרה להימנע ממתן אישור לעסק כבקשת העותרים.
סעיף 1(2) לחוק רישוי עסקים קובע כי שר הפנים רשאי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם, כדי להבטיח בהם, בין היתר, מטרה של מניעת סכנות לשלום הציבור. עסק מסוג תחנת דלק, נמנה על העסקים הטעונים רישוי, על-פי פריט 2.2 לצו רישוי עסקים. על-פי הצו, תחנת דלק טעונה אישור גורמי רישוי, בין היתר לצורך מניעת סכנות לשלום הציבור.
כידוע, בבוא בית-המשפט לבחון מעמדה של החלטה מינהלית, עליו לבדוק באם החלטת הרשות המינהלית הינה סבירה והאם התקבלה משיקולים סבירים וענייניים. על-פי ההלכה הפסוקה, בית-המשפט לעניינים מינהליים אינו מחליף את שיקול-דעתו בשיקול-דעתה של הרשות המינהלית, זאת במידה והחלטת הרשות לא חרגה ממיתחם הסבירות, ומלאכתו של בית-המשפט הינה לבחון אם ההחלטה הינה סבירה אשר התקבלה כחוק ומשיקולים ענייניים תוך שמירה על כללי הצדק הטבעי.
כאמור, הדוחות המודיעיניים (החסויים) שהוצגו לעיוני במהלך הדיון יש בהם כדי להצביע על המסוכנות הנשקפת מהעותר 2, מנהלה ואחד מבעליה המניות בחברה העותרת 1, ודו"חות אלה יש בהם כדי ללמד כי מתן האישור המבוקש על-ידי העותרים יגרום להפרת הסדר הציבורי במובן הרחב, על כל המשתמע מכך, ויגרום לפעילות פלילית.
לא ראיתי כל מקום להתערב בשיקול-דעתה של המשטרה, ולא ראיתי כל הצדקה לחייבה להימנע מסירובה למתן אישור לעסק המבוקש על-ידי העותרים. יפים לעניין זה הדברים האמור ב- בג"צ 245/66 בוסתנאי סחה המכונה "בוסי" נ' המפקח הכללי למשטרת ישראל, פ"ד כ(4), 441 (1966), אליהם הפנתה המשיבה 1 בתשובה:
"כלל הוא, כי הסמכות שהוענקה למפקח הכללי למשטרה או לבא-כוחו, לפי סעיף 7(1) לפקודה, בקשר למתן האישור לרישיון מלאכה מסוייגת או הסירוב לתתו, הינה סמכות אשר השימוש בה נתון לשיקול-דעתו ובית-משפט זה לא יתערב בהחלטתו, ובלבד שהיא נתקבלה על-סמך נימוקים שהם סבירים מבחינת המטרות לשמור על סדרי הציבור ולמנוע פגיעה בבטחונו. כלל נוסף הוא, כי גם חשש סביר - להבדיל מחשש בעלמא - פן תיפגע אחת המטרות הללו, די בו כדי להצדיק את החלטת הסירוב, במידה שתמנע את התערבותו של בית-משפט זה בהחלטה שכזאת."
העותרים טוענים כי השקיעו הון עצום לצורך הפעלת תחנת הדלק. יחד-עם-זאת אין בטענה זו כדי להצדיק היעתרות לעתירה, וכי אין לעותרים אלא להלין על עצמם, לאחר שבחרו על דעת עצמם להקים את העסק ולהשקיע סכומי כסף ניכרים כטענתם, וזאת מבלי לדאוג להשגת אישור כדין להפעלת העסק."

18. מועדון ביליארד, משחקי וידאו, משחקים אלקטרוניים והגשת משקאות בנכס
ב- בש"א (יר') 6256/02 {משחקי מילניום בע"מ ואח' נ' עיריית ירושלים - החטיבה לרישוי ופיקוח ואח', תק-מח 2002(3), 70104 (2002)} קיבל בית-המשפט את עמדת המשטרה בקובעו:

"התמונה הכללית המצטיירת היא, שהעסק מתנהל שלוש שנים בלא רישיון, לעיתים - כפי שפורט - "בחסות" צווים שיפוטיים ובאופן עקבי ושיטתי מתנהלים בו משחקים אסורים. הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות עתירה זו, ואפנה עתה להנמקת המסקנה.
18. אכן, הנמקה מפורטת לסירובה של המשטרה ניתנה לראשונה במכתב מיום 18.07.02 (נספח כ"ו לעתירה הנוכחית). עד אותו שלב ההנמקה שניתנה היתה לקונית וגם שבלונית. הערתי במהלך הדיון בעתירה ואני חוזרת על הערתי זו גם בפסק-דיני זה, כי ראוי שסירוב ליתן רישיון עסק יהיה מנומק היטב. כך היה לטעמי גם בעבר, וכך הוא בוודאי בעידן החוקתי בו מעוגן חופש העיסוק בחוק יסוד. אני סבורה שייטיבו המשיבים (ומשיבים פוטנציאליים אחרים בעתירות בענייני רישוי עסקים) אם יגבשו לעצמם נהלים מפורטים למתן הנמקה במקרה של סירוב לבקשה לרישיון עסק. אין די ב"נוסחאות" כמו "מבחינה פלילית" או "מטעמי שלום הציבור" וכל כיוצא באלה. הסירוב צריך להתבסס על עובדות קונקרטיות ולא על נוסחאות שבלוניות. ראוי שהפרקליטות, המייצגת בעתירות מינהליות בענייני רישוי עסקים משיבים שונים תיטול לידה את התפקיד לגבש נוהל מסודר למתן הנמקה. התשובות הלקוניות שנמסרו בענייננו, הן ש"אפשרו" לב"כ העותרות לפנות בבקשות חוזרות ונשנות, לדרוש הנמקה ולהגיש עוד ועוד עתירות. הערתי מה שהערתי כהנחיה לעתיד. בענייננו יש לי כל היסוד להניח שהעותרת 2 ידעה ידוע היטב מה מסתתר מאחורי ההנמקה הלא מפורטת. במכתביו התקיפים של ב"כ העותרות היתה, לטעמי, מידה לא קטנה של היתממות.
19. לגופו-של-עניין, לאחר שהעותרת הבטיחה במכתבה מיום 28.8.01 שצוטט לעיל, לחזור למוטב, התברר שוב ושוב - לפי מבחן הראיה המינהלית - כי מדובר בהבטחות שווא. כך התברר בעקבות החיפוש בו נתפסו 40 כונני מחשב בחודש ינואר השנה. גם לאחר הגשת העתירה, ביום 14.08.02 לכאורה שימשו מחשבים למשחקים אסורים (מש/16).
20. ב"כ העותרות טוען, כי העותרת לא הורשעה בפלילים, וכי כתב האישום שהוגש בעקבות תפיסת 40 המחשבים - עדיין לא התברר. אכן, העובדה שהוגש הליך פלילי אינה כשלעצמה ראיה לאשמתה של העותרת. עם-זאת, אינני תמימת דעים עם הטענה, שעל המשטרה להמתין ולראות כיצד יסתיים ההליך הפלילי ועד שלא תהא הרשעה, אם תהיה, מנועה היא מלהסתמך על תוצאות החיפוש שבגינו הוגש כתב האישום ועל חוות-דעת המומחה. על הרשות המינהלית להשתכנע על-פי מבחן הראיה המינהלית, שבמקום מתנהלים משחקים אסורים, או שיש טעם אחר לסירוב. ראו והשוו: בג"צ 1227/98 אנטון מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4), 690 (1998); עתירה לדיון נוסף נדחתה ב- דנג"צ 7495/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.03.99). מבחן הראיה המינהלית הופעל זה מכבר גם בהקשר הספציפי של רישוי עסקים: בג"צ 379/72 גיגי נ' מפקד מרחב יפו, פ"ד כז(1), 544, 547 (1973), מול האות ז', שם נאמר:
"השאלה היא איפוא זו בלבד, אם היה בפני המשטרה חומר מספיק כדי לבסס עליו את דעתה שאופן ניהול מועדון העותרים עלול לסכן את שלום הציבור במובן סעיף 1 לחוק רישוי עסקים. סתם חשד אינו מספיק. הוא צריך להיות מבוסס על חומר ראיות מספיק כדי להניח דעתה של רשות מינהלית, לאו דווקא חומר שהיה קביל בבית-משפט ומספיק כדי הרשעת אדם בעבירה פלילית".
21. חומר הראיות שהוגש במסגרת עתירה מינהלית זו - מצדיק את מסקנתה של הרשות כי במקום מתנהלים משחקים אסורים. אילו הסתפקה הרשות בתשובתה לעתירה בציון העובדה שהוגש כתב אישום, בלא הבאת הראיות המינהליות - לא ניתן היה להצדיק את עמדתה. הגשת כתב אישום איננה ראיה לכך שתוכנו אמת. ואולם, הובאו בתשובה לעתירה זו חוות-הדעת של מר יונגמן והמזכר מש/16, שדי בכל אחד מהם כשלעצמו, כדי להצדיק את מסקנתה של הרשות המינהלית. אין הכרח, כמבואר, בקיומה של הרשעה פלילית כדי להצדיק את מסקנת הרשות שבמקום מתנהלים משחקים אסורים ונשקפת סכנה לשלום הציבור (ראו והשוו: בג"צ 379/72 הנ"ל). יחד-עם-זאת, אם תזוכה העותרת במשפטה הפלילי, יהיה על הרשות לשקול מחדש את עמדתה בשאלת הרישיון, הכל על-פי הממצאים שייקבעו, ועל-פי ההנמקות. לעת הזו, ועל יסוד הראיות שהוגשו, אין לי כל יסוד להתערב במסקנת הרשות שהמקום משמש למשחקים אסורים.
22. ב"כ העותרות מוסיף וטוען, כי המשטרה איננה זכאית להסתמך על מידע מאוחר להגשת הבקשה לרישיון. אינני תמימת דעים עם טענתו זו. על הרשות לתת החלטה המבוססת על נתונים עדכניים. בענייננו ניתנו כמבואר שלל החלטות סירוב בשל שלל הפניות, ומצטיירת כאמור תמונה לפיה ישנו רצף של הפרות חוק מצד העותרות. לדידי, די בראיות שצורפו לגבי החיפוש בחודש ינואר 2002 שהוליד את כתב האישום, כדי להצדיק את דחיית הבקשה לרישיון. עם-זאת, הראיות הנוספות מיום 14.08.02 (מש/16) יש בהן, בבחינת למעלה מן הצורך, כדי לחזק את הראיות הקודמות. כך גם ההודיה של העותרת מס' 2 ושל מר רפאלי בתצהירו, כי בעבר התנהלו משחקים לא חוקיים.
23. עוד טוען ב"כ העותרות, בהסתמכו על בג"צ 237/81 דעבול נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד לו(3), 365 (1982), כי יש לראות את עניינה של העותרת במסגרת של ביטול רישיון על- ידי הרשות כאשר הרישיון עדיין בתוקף (עמ' 376 לפסק-הדין הנזכר). גם טענה זו דוחה אני, וזו הסיבה שעמדתי בהרחבה על ההיסטוריה של גזר הדין בבית-המשפט לעניינים מקומיים ועל ההחלטות, שבחלקן היו מוסכמות, במסגרת העתירה הקודמת (עת"מ 350/01). כאמור לעתירה זו לא צורפה, מלכתחילה, המשטרה כצד. העותרת ידעה היטב על התנגדותה של המשטרה למתן רישיון. פסק-הדין שניתן בהעדר נציג העיריה הוא, על-כן, חסר כל משמעות משפטית ביחסים שבין העותרות והמשטרה. ציינתי לעיל כי בדיון ביום 07.07.02 בעתירה הקודמת, נכחה נציגת המשטרה, אף שלא צויינה כצד לדיון. בדיון זה הובאה הסכמה לתת אורכה נוספת במסגרת בית-המשפט לעניינים מקומיים. ואולם כפי שנזכר לעיל, בבית-המשפט לעניינים מקומיים הובהר לעותרת, והדבר נזכר בשולי גזר הדין, כי אורכה לסגירת העסק איננה בגדר מתן רישיון. לכל ההיתרים הזמניים שניתנו במסגרת ההליכים השיפוטיים, אין לתת לדעתי משקל ואין המדובר מבחינה מהותית, במתן רישיון עסק. העותרת גם לא יכולה היתה לחשוב בשום שלב כי הוסרה התנגדותה של המשטרה. הטעם לאבחנה בין הכללים החלים על מתן רישיון חדש לביטולו של רישיון קיים בואר באר היטב בפסק-דינו של השופט ברק ב- בג"צ 799/870 פנחס שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי יריה, תש"ט- 1949, פ"ד לו(1), 317, 328 (1981ׂ), וכך אמר:
"הטעם לכך הוא, שמי שקיבל רישיון, רשאי להניח, כי הבדיקות המוקדמות נעשו ביסודיות הדרושה, וכי החששות שהיו, אם היו כאלה, שוב אינם קיימים. על יסוד הנחה סבירה זו פועל בעל הרישיון ומשקיע ומהונו וממרצו. בנסיבות אלה אין זה הוגן ואין זה סביר, כי הרשות המינהלית תפגע באינטרס זה שלו, בלא שיתרחש אירוע חדש, שיש בו לפגוע בהנחות היסוד, אשר שימשו למתן הרישיון."
טעם זה לאבחנה אינו מצוי בענייננו. לעותרות היה ברור כי המשטרה מתנגדת לבקשה, ולא היה להן שום יסוד לחשוב כי בדיקות מוקדמות נעשו ביסודיות הדרושה וחששות אינם קיימים עוד.
24. בפסק-דיני זה התמקדתי בעובדה המוכחת היטב, לפי מבחן הראיה המינהלית, כי התנהלו במקום משחקים אסורים. די בעובדה זו כדי שבית-משפט זה לא יתערב בשיקוליה של משטרת ישראל לסרב לתת את הרישיון המבוקש. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר בעניין ההנמקה השנייה שבמכתב מיום 18.07.02, כי מהחומר המונח בפני, ובפרט מהמזכר מש/2, עולה לכאורה מעורבות פעילה של מר אלי לוי, בעלה של העותרת בניהול העסק. עם-זאת לא על-כך משתיתה אני את הכרעתי, ועל-כן לא אפרט מעבר לאמור."

19. מגרש לאחסון גרוטאות ברזל ומתכת
ב- עת"מ (חי') 748-08 {אחמד נעימה נ' רשות הרישוי לעסקים ואח', תק-מח 2009(2), 19009 (2009)} דחה בית-המשפט את העתירה בקבלו בנוסף לכל הנימוקים את עמדת המשטרה בקובעו:

"עמדת המשטרה
29. חוק רישוי עסקים קובע בסעיף 1(ב) חובת התייעצות בגורמים שונים בהתאם למטרות הרישוי המפורטות בתוספת. עם-זאת קביעת חובת התייעצות עם גורמים מוגדרים אינה שוללת את סמכות רשות הרישוי לפנות לקבלת המלצה מגורמים נוספים לאלו המנויים, אף אם לא קיימת חובת התייעצות, ובתנאי שההתייעצות נעשתה לקידום תכליות החוק (ראה יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב' (1996), 857.
התייעצות רשות הרישוי עם משטרת ישראל עשויה להיות רחבה יותר מאשר ההתייעצות בגדר החובה הקבועה בסעיף 1(ב)(2) לחוק רישוי עסקים.
כאשר מטרת הרישוי הינה שמירת בטיחות הנמצאים במקום העסק ובסביבתו קיימת חובת התייעצות עם שר העבודה והרווחה. אולם, טבעי הוא שגם משטרת ישראל תתבקש להביע עמדתה במקרים רבים. כך גם סביר שהרשות תפנה לקבלת עמדת המשטרה כדי לקדם את המטרה של מניעת מטרדים, שהרי גם המשטרה עשויה להיות בעלת מידע רלבנטי על העסקים השונים, מפעליהם וכדומה.
ב- עת"מ (חי') 681/08 אבו-כליב נ' ראש עיריית חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.12.08) ציינה השופטת י' וילנר כי לא נפל כל פסול בקבלת עמדת המשטרה במסגרת בחינת בקשה לרישיון עסק זהה לעסקו של העותר (ראה גם ע"מ (חי') 4118/07 מזרחי נ' עיריית חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.07).
30. משטרת ישראל הביעה דעתה בעניין הבקשה לרישיון עסק וציינה כי על-פי מידע מודיעיני שבידה משמש העסק גם לפעילות עבריינית. המשטרה ציינה כי העותר משתייך למשפחת פשע. כן ציינה כי לאחרונה נתפסו רימוני רסס ותחמושת במקום העסק. במהלך הדיון הוצג בפני חומר מודיעיני. חומר מודיעיני זה לא הוצג לעיון העותר וכמובן שיש לנהוג לגביו בזהירות רבה. החומר המודיעיני הובא שוב לעיוני בטרם מתן פסק-הדין.
עוד הוצגו לעיני מסמכים מתיק החקירה פ"א 314941/08. מחומר החקירה בתיק זה עולה כי במהלך חיפוש במיתחם השייך לעותר, נמצאו רימון רסס ותחמושת. העותר לא היה במקום והעובדים במיתחם, ובהם נכדו, כפרו בכל קשר לאמל"ח שנמצא. עוד נטען כי האמל"ח נמצא מחוץ לשער העסק אף כי בקרבתו (סמוך לשער) כשהוא מוסתר בתוך גרוטאות ברזל. בעקבות חקירה זו לא הוגש כתב אישום כנגד מי מהחשודים.
31. לאחר עיון בחומר המודיעיני וכן מהמידע בתיק החקירה נראה לי כי יש בסיס סביר למסקנת משטרת ישראל כי קיים חשש שמא בעסק מתנהלת גם פעילות עבריינית המסכנת את הציבור. איני רואה חשיבות רבה לשאלה האם רימון הרסס נמצא במקרקעין הרשומים על שמו של העותר או בסמוך אליהם, שכן ברור כי העסק מתנהל גם מחוץ לגבולות החלקה. נסיבות מציאת התחמושת כעולה מתיק החקירה מעלות חשד סביר כי בני משפחת העותר או מקורבים אחרים מנצלים את העסק להסתרת אמל"ח. עוד עולה מהמידע המודיעיני שנמסר כי בני משפחת העותר מעורבים במעשים פליליים וקיים חשש סביר שמיתחם העסק משמש לפעילות זו.
על-מנת לבסס את המלצת המשטרה, אין צורך בראיות קבילות בהליך פלילי שכן עסקינן בהליך מינהלי בלבד.
32. ונזכיר, בית-המשפט אינו מחליף את שיקול-דעתם של הגורמים המקצועיים בשיקול-דעתו. משטרת ישראל היא האמונה על שמירת שלומו של הציבור (בג"ץ 190/80 חיים בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2), 415 (1981)). בידי המשטרה הכלים לבחון את הסיכון לשלום הציבור בהענקת כלי נשק לאדם זה או אחר, ועליה לקחת בחשבון את כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות העבר הפלילי והמידע האחר שבידיה. מידע זה יכול לכלול גם מידע שהתקבל במסגרת תיקי חקירה, אף אם אלה לא הסתיימו בהגשת כתב אישום (בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי יריה, פ"ד לו(1), 317, 330 (1981)). הראיה הצריכה לעמוד בפני המשטרה ובפני פקיד הרישוי היא הראיה המינהלית, ולכן בידיהם לקבל גם מידע על מעורבות במעשים פליליים, אף אם לא עמד המידע במבחן הליך משפטי, כפוף כמובן לזכות האזרח להגיב על המידע (ראה יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב', 751 ואילך.
לפיכך לא נפל כל פגם בהמלצת המשטרה שלא להעניק לעותר רישיון עסק ובהסתמכות המשיבות על המלצה זו."

20. הפעלת קיוסק
ב- עת"מ (ת"א) 11023-03-11 {רחל צמח נ' משטרת ישראל מטה מרחב איילון רישוי ואבטחה, תק-מח 2012(2), 11838 (2012)} נדונה החלטתה של המשטרה שלא לאשר את פתיחת הקיוסק המבוקש על-ידי העותרת. בקבלו את העתירה קבע בית-המשפט:

"יחד-עם-זאת, בקשתה של העותרת לקבל רישיון עסק לניהול קיוסק, היא בקשה במסגרתה העותרת המבקשת לעשות שימוש בזכות היסוד שלה לחופש העיסוק. לכן, יש לבחון סירוב לבקשה כזו בתשומת-לב מרובה, ולהכשירה רק אם מדובר בהחלטה סבירה ומידתית.
14. כדי לבחון את סירוב המשטרה לבקשת העותרת - יש לבחון את הנימוקים לסירוב, את הראיות עליהן התבססה המשטרה, ואת השאלה האם ניתן היה להגיע לתוצאה המבוקשת על-ידי המשטרה באמצעים שפגיעתם בחופש העיסוק של העותרת הינם פחותים.
15. באשר לנימוק לסירוב, הרי הנימוק שצויין בכתב התשובה כמו גם במכתב המשטרה מיום 24.01.11 (נספח א' לעתירה), כי בהתאם למידע המודיעיני שיש ברשות המשטרה, מי שינהל את העסק הינם גורמים עבריינים, וחיש קל העסק יהפוך למקום לממכר סמים או עוקפי פקודת הסמים. התנגדות המשטרה - כך צויין במכתב נספח א' הנ"ל, היא "לכול סוג עסק באשר הוא, בין אם יימכר בו אלכוהול ובין אם לאו".
החשש כי עסק מסויים עלול להפוך למקום לממכר סמים, הוא חשש רלבנטי במסגרת שיקולי המשטרה האם לאשר מתן רישיון עסק לעסק מסויים. יחד-עם-זאת, מובן כי חשש זה צריך להיות מבוסס על ראיות בעלות משקל סביר. כך, אם בעבר היתה בקיוסק פעילות עבריינית או פעילות אסורה אחרת בקיוסק, אולם העותרת לא היתה קשורה לפעילות זו, מובן כי החשש לפיו פעילות כזו תוסיף להתקיים כאשר העותרת תנהל את העסק - הוא חשש קטן יותר, מאשר לו היו ראיות לכך שהעותרת עצמה היתה שותפה בפעילות העבריינית שבעסק.
16. לכן, הראיות שיש לבחון אותן ושהוצגו על-ידי המשטרה, מתייחסות לשני עניינים - ראשית, לעובדה כי בעבר נמכרו בקיוסק קפסולות ואלכוהול, בין היתר לקטינים, ושנית - לעובדה שהעותרת היתה קשורה לניהול הקיוסק בתקופה בה התנהלה בעסק פעילות עבריינית.
יובהר עוד, בטרם נתייחס לראיות המינהליות שהציגה המשטרה לגופן, כי ישנו כמובן הבדל משמעותי - ביחס לשאלת סבירות סירוב המשטרה למתן רישיון לקיוסק, בין עבירות הקשורות בניהול עסק ללא רישיון, לבין עבירות הקשורות בסחר בסמים.
עבירות מהסוג הראשון - של ניהול עסק ללא רישיון (או הפרת צו סגירה), הן עבירות חמורות, שמי שמורשע בהן צריך כמובן לתת עליהן את הדין, ולשאת בעונש שנגזר עליו בשל כך. יחד-עם-זאת, אלה עבירות מהסוג שלאחר שלעסק יהיה רישיון עסק - לא יהיו עוד קיימות. לכן, כאשר המשטרה בוחנת את הבקשה לרישיון עסק, וכאשר היא בוחנת את השאלה האם ישנו חשש לפעילות עבריינית במקום (וזהו השיקול שעל המשטרה לבחון במסגרת הפעלת שיקול-דעתה), אין רלבנטיות רבה לעובדה שבעבר הורשעו בעלי המקום בעבירות של ניהול עסק ללא רישיון (כשהרלוונטיות היחידה שלהן היא לעניין האמון שניתן לתת בעותרת כמי ששומרת בדרך-כלל על החוק).
17. עוד יש לציין, כי המשטרה לא טענה כי כנגד מי מהמעורבים בעבירות של מכירת קפסולות - הוגשו אי פעם כתבי אישום, או כי הם הורשעו בעבירה על-פי פקדות הסמים המסוכנים או בעבירה אחרת. ספק גם אם לפי גישת המשטרה, החומרים שנמכרו בקיוסק אכן היו חומרים אסורים לפי פקודת הסמים המסוכנים, או שמא היו אלה חומרים מסוכנים שלא נכללו באותה עת בפקודה, ולכן לא נחשבו מבחינה חוקית לסמים מסוכנים.
17. נבחן אם-כן את הראיות המינהליות שהמשטרה צירפה לתגובתה:
נספח ח' לתגובה הוא פרוטוקול מיום 15.06.10, של הליך שימוע צו סגירה לפי ס' 23 לחוק רישוי עסקים שהתקיים למר ליאור וקנין. בהתאם למסמך, נמכרו בקיוסק כדורים מסוג חגיגת או דומיו, ללא היתר מטעם משרד הבריאות וללא כל פיקוח מגורם אחר מטעם מדינת ישראל. מר וקנין הגיב לטענות המשטרה בשימוע, וטען כי הוא עובד בעסק בלבד, וכי בעסק לא התנהלה כל פעילות עבריינית. בסופו-של-דבר הוצא כנגד הקיוסק צו סגירה לתקופה של 21 ימים.
נספח ט' לתגובה הוא הליך שימוע נוסף שהתקיים למר וקנין ביום 03.05.10 ביחס למכירת אלכוהול מסוג וודקה לקטין. במסמך זה הוצא לקיוסק צו סגירה לתקופה של 7 ימים.
נספח י' הוא הליך שימוע נוסף ביחס לקיוסק, מיום 26.04.09, נגד מר משה אלטר. עניינו - מכירת בירות לקטין. מר אלטר השיב במסגרת השימוע, וטען כי הוא אינו מוכר אלכוהול לקטינים. נספח י"א - פרוטוקול שימוע מיום 05.04.09 למר ליאור וקנין, שגם עניינו הוא מכירת אלכוהול לקטין. מר וקנין הגיב וציין כי הוא לא ידע כי אסור למכור אלכוהול לקטין. הוחלט להמשיך פעילות העסק תחת אזהרה.
18. נספח י"ב הוא מזכר לפיו ביום 25.05.08 נערך שימוע לקיוסק בעקבות 9 מקרים של מכירת כדורים החשודים כסמים. בעקבות זאת נסגר הקיוסק לתקופה של 30 יום עד יום 24.06.08. המידע בנספח י"ב מבוסס על האמור בנספח י"ג - מסמך מיום 25.05.08, בו מפורטים המקרים של תפיסת כדורי החגיגת בקיוסק. בחודשים ינואר עד מאי 2008, מפורטים 9 מקרים של תפיסת כדורי חגיגת. המוכרים שהיו בקיוסק כאשר הכדורים נתפסו היו שרון פרי, רונן פרי, מרדכי פרץ ואלי ראובן נצח.
נספח י"ד הוא הליך שימוע מיום 07.02.08 לגב' שרון פרי, המתייחס למקרה של מכירת בירה לקטין בקיוסק. נגד העסק הוצא צו סגירה ל- 30 יום. נספח ט"ו הוא מסמך החתום על-ידי ה"ה שרון פרי, פרץ מרדכי, משה אלטר ורונן פרי, בו הם מתחייבים ביחס לאופן הפעלת העסק כלפי המשטרה.
19. בנוסף הגישה המשטרה מסמך מיום 06.02.11, ממנו עולה כי בביקורת שנערכה במקום ביום 07.07.10, הקיוסק היה פתוח ושני אנשים (שרון פרי וסהר אנדרי) בצעו בו עבודות ניקיון. ממסמך נוסף מיום 15.08.10, עולה כי על-פי עדויות ממספר שוטרים וקצינים, הקיוסק ממשיך למכור סחורה דרך דלת שאין אפשרות לסגור אותה באופן קבוע.
20. המסקנה העולה מהראיות המינהליות הללו היא כי במועדים שונים בשנים 2009 - 2010, נמכר בקיוסק אלכוהול לקטינים. במועדים שונים בשנת 2008, נמכרו בקיוסק כדורים מסוג חגיגת, ביחס אליהם קיימת מחלוקת בין המוכרים לבין המשטרה, האם מדובר במכירה אסורה של סם, אם לאו. כך או אחרת, לא הוגשו נגד מי מהמעורבים במכירות הללו כתבי אישום, אם כי הוצאו לעסק צווי סגירה מינהליים לתקופות שונות.
21. אני סבורה כי די בראיות הללו כדי לקשור את העסק לפעילות שהיא לכול הפחות בעייתית מאוד, ויתכן כי היא אף עבריינית. אולם, כפי שהובהר לעיל, כדי לקבוע כי הסירוב של המשטרה לבקשתה של העותרת לרישיון עסק, יש מקום לבחון גם את הקשר הנטען של העותרת לפעילות זו.
כפי שעולה מסקירת הראיות המינהליות שלעיל, אין כל טענה כי העותרת עצמה מכרה אי פעם בקיוסק - לא אלכוהול, לא כדורים אסורים ולא כל דבר אחר. מי שמכר בקיוסק בפועל היו אחרים. טענת המשטרה בהקשר זה מבוססת על היותה של העותרת בעלת הקיוסק, ועל הדברים שהיא אמרה במסגרת ישיבת יום 16.01.01 ב- ת"פ 1033/00 - "הבן שלי מנהל את הקיוסק אבל זה שייך לי. הקיוסק על שמי".
22. אינני סבורה כי די בדברים אלה כדי לקשור את העותרת ישירות לפעילות הבעייתית שהתבצעה בקיוסק. אכן, אין חולק כי העותרת טוענת לזכויות בנכס בו מצוי הקיוסק - והיא מנהלת ביחס לכך הליך במסגרת תביעת הפינוי שהוגשה נגדה. יחד-עם-זאת, דבריה של העותרת באותו פרוטוקול, עולים בקנה אחד עם טענתה הנוכחית לפיה היא עצמה לא ניהלה את הקיוסק. על כל פנים, הדברים נאמרו בשנת 2001, כאשר הפעילות האסורה המיוחסת לקיוסק היא פעילות מהשנים 2008 ואילך.
23. לכן, אני סבורה כי למשטרה לא היו ראיות מינהליות, ודאי שלא ראיות טובות, הקושרות את העותרת עצמה לפעילות העבריינית הנטענת על-ידי המשטרה. המשטרה אכן טענה כי קיים חשש כי העותרת מבקשת רק לשמש כ"פנים" מאחורי ניהול הקיוסק, בעוד שבפועל ימשיכו לנהל אותו גורמים עברייניים, או כי העותרת לא תוכל להשתלט על ניהול הקיוסק ולמנוע מגורמים עברייניים להוסיף ולמכור בו חומרים אסורים. אולם, טענות אלה הן בעלות עוצמה פחותה בהרבה מטענות המשטרה ביחס לפעילות העבריינית שנוהלה בקיוסק בעבר. מדובר בחשש, שאף אם לא ניתן לקבוע כי הוא משולל כל בסיס, הרי ודאי שאין מדובר בחשש ממשי, ובהחלט ישנה אפשרות שהעותרת - בהיותה מודעת לכול האמור לעיל, תנהל הפעם את הקיוסק בפועל, תוך הקפדה על-כך כי לא תתנהל בו עוד כל פעילות עבריינית.
הדברים הללו מקבלים חיזוק לאור הסכמתה של העותרת כי יינתן לה רישיון עסק בכפוף לכול תנאי סביר שהמשטרה תמצא לנכון להעמיד - ובכלל זה איסור על הגורמים הבעייתים לעבוד בקיוסק, מתן אישור מראש לכול עובד בקיוסק, ופתיחת הקיוסק לתקופת ניסיון.
24. כדי לבחון את החלטת המשטרה לאסור על ניהול כל עסק בקיוסק, יש לבחון את הראיות שעמדו לרשות המשטרה, את עוצמתן ואת העבירות אליהן הן מתייחסות (כאשר ככול שמדובר בעבירות חמרות יותר - יש בסיס איתן יותר להחלטת הסירוב). יש לבחון את הנושאים הללו מול זכות היסוד של העותרת להתפרנס מהקיוסק, תוך שיש לקחת בחשבון את ה"מחיר" מבחינת המשטרה של קיומו של עסק במקום. כן יש מקום לבחון את החלופות לסירוב גורף, כדי לבדוק האם הסירוב הוא מידתי ומוצדק.
יישום של האמור לעיל מעלה כי למשטרה יש ראיות מינהליות טובות לכך שבקיוסק נמכר בעבר אלכוהול לקטינים. ישנן גם ראיות על מכירת כדורים שלא ברור אם נכללו בפקודת הסמים המסוכנים בעת המכירה, כאשר נגד המעורבים לא הוגשו עדיין כתבי אישום. אולם, כפי שהובהר, הקשר של העותרת לפעילות הזו, לא הוכח מהראיות המינהליות, ודאי לא ברמה סבירה.
25. לכן, אני סבורה כי החלטת המשטרה לאסור פתיחה של כל עסק במקום, ללא כל תנאי, אינה החלטה מידתית. אכן, מתן היתר לפתיחת עסק במקום תוך התניית תנאים לפתיחתו, עשוי להטיל עומס מסויים על המשטרה - שאמורה לפקח לא רק על העסק הזה, אלא גם על עסקים רבים נוספים בעיר חולון. יחד-עם-זאת, העומס המסויים הזה הוא מוצדק, לטעמי, כדי לאפשר לעותרת לממש את זכותה לעיסוק, וכדי לאפשר לה (ככול שיוחלט כי היא זכאית להחזיק בקיוסק) - לנהל בו עסק ולהתפרנס ממנו.
26. כפי שצויין לעיל, המשטרה טענה בין היתר כי יש לדחות את העתירה מחמת העובדה כי העותרת באה לבית-המשפט בידיים לא נקיות. זאת משום שהיא לא גילתה כי היא הורשעה במסגרת 1033/00, בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, ולא גילתה כי היא הורשעה במסגרת ת"פ 531/00 בעבירה של הפרת צו שיפוטי. אני סבורה כי אין די בטעם זה כדי להביא לדחיית העתירה. גם בהנחה שהעותרת היתה מודעת לכך כי הורשעה בשנת 2000 בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, אין מדובר במידע שהוא משמעותי דיו כדי שהסתרתו תחשב כנגד העותרת במידה כזו שיהיה בה כדי להביא לדחיית העתירה.
העותרת לא הסתירה את קיומו של ההליך הפלילי ב- ת"פ 1033/00, כמו גם את קיומם של ההליכים הפליליים האחרים שהתנהלו כנגד הקיוסק. העבירה של ניהול עסק ללא רישיון היא עבירה שאיננה מן החמורות - גם בתחום של רישוי עסקים. מדובר בעבירה ישנה, שההרשעה בה היתה לפני למעלה מ- 10 שנים. כאמור, קיומה של הרשעה בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון - הגם שאינה חסרת רלבנטיות לעתירה דנן, איננה משמעותית ביחס להכרעה בעתירה, משום שמדובר בעבירה שלא תתבצע עוד - אם לעותרת יינתן רישיון לניהול העסק של הקיוסק.
ההרשעה בעבירה של הפרת צו שיפוטי היא חמורה יותר. דינה של העותרת בהקשר זה נגזר ביום 20.01.05. הרשעה כזו מעידה על חשש מפני כיבוד הוראות החוק ובית-המשפט על-ידי העותרת. יחד-עם-זאת, וכפי שצויין, גם עבירה של אי-קיום צו היא עבירה שאין חשש שתתבצע פעם נוספת, אם יינתן לעותרת רישיון עסק.
27. המשטרה ציינה עוד, כי בהתאם למצב המשפטי היום, לעותרת אין זכות להחזיק בנכס בו מצוי הקיוסק, משום שתלוי ועומד נגדה פסק פינוי (במסגרת ת"א (שלום ראשל"צ) 3886/08, שהערעור לגביו טרם נדון). אכן, ככול שערעורה של העותרת יידחה, וכול עוד הוא לא יתקבל - העותרת אינה זכאית להחזיק במקום, ועליה לפנותו. פסק-הדין בעתירה דנן, איננו מתייחס כמובן לזכויות הקנייניות של העותרת בנכס, ואם אין לה זכויות בו - מובן כי היא לא תוכל לנהל בו קיוסק. פסק-הדין מתייחס כאמור להחלטת הסירוב של המשטרה, הנבחנת במסגרתו בהתאם לכללי המשפט המינהלי.
28. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש מקום לבטל את החלטת המשטרה, ולהתיר לעותרת לנהל עסק של קיוסק בנכס, וזאת בכפוף לתנאים הבאים:
העותרת לא תאפשר קיום של כל פעילות עבריינית בקיוסק;
המשטרה תאשר אישור מוקדם כל עובד שהעותרת תבקש להעסיק כעובד בקיוסק;
מר שרון פרי וליאור וקנין לא יעבדו בקיוסק, ולא ישהו בו;
בקיוסק לא יימכר אלכוהול.
רישיון העסק יינתן לתקופה של שנה, במסגרתה תבחן המשטרה האם מתקיימת פעילות עבריינית בקיוסק.
אם יופרו התנאים שלעיל - תהיה המשטרה רשאית להורות על ביטול הסכמתה למתן הרישיון לקיוסק של העותרת. לאור כל האמור לעיל, אינני עושה צו להוצאות."

21. אירוע תחת כיפת השמים, במיתחם שבמרחצאות עין גדי, בחג הפורים - היתר לאירוע על-פי חוק רישוי עסקים
ב- עת"מ (ב"ש) 18139-03-14 {ירון ברבי ואח' נ' מועצה אזורית תמר ואח', תק-מח 2014(1), 34330 (2014)} נדחתה העתירה והתקבלה עמדת המשטרה:

"א. משטרת ישראל הינה גורם מאשר, בהתאם לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013, באירועים מסוג זה. הבקשה לקיום האירוע האמור, הוגשה למשטרת ישראל ביום 04.03.14, היינו, כשבוע לפני המועד המבוקש, אף שנהוג להגיש בקשות רישוי מסוג זה 30 יום טרם המועד בו האירוע אמור להתקיים, אשר צפויים להשתתף בו כ- 6,000 איש. מדובר באירוע הדורש נוכחותם של שוטרים בשכר ממשטרת ישראל, כאשר הנוהל המשטרתי בקשר לכך, קובע כי בקשות מסוג זה יוגשו כ- 70 יום טרם האירוע. אף שמדובר ב"אירוע מסורתי" שהתקיים מזה 5 שנים ברציפות, העותרים השתהו בהגשת תיק הרישוי.
ב. בהתאם לדרישות פריט הרישוי, על מבקש הרישיון לקיום אירוע רב משתתפים להציג, בין היתר, תכנית בטיחות, תכנית אבטחה, שרטוט של מקום האירוע, חוות-דעת של בעלי מקצוע, תכניות תנועה ואישורי כיבוי אש ומד"א. כמו-כן, מאחר ומדובר במיתחם המצוי בסיכון לקיומם של בולענים, נדרשה גם חוות-דעת גיאולוג מומחה. כן נקבעה פגישה לביצוע סיור שטח, לתאריך 06.03.14, כאשר הובהר, כי על העותרים להמציא את המסמכים המבוקשים עד למועד זה.
ג. באירוע פורים שהתקיים בשנת 2013, שהופק לכאורה על-ידי שלושה צעירים אחרים, התקיימה במיתחם מסיבה בהפקת העותר 1, שניהל מו"מ עם המשטרה באשר לכמות השוטרים באירוע, כאשר במהלך האירוע נתפסו סמים, כאשר 89 איש נזקקו לטיפול רפואי, מתוכם, 27 איש היו מקרי סמים או קשורים לשימוש בסמים ומשתתף אחד אף נזקק לפנוי לביה"ח הדסה, בשל התקף פסיכוטי לאחר שימוש ב- LSD. כמו-כן, בשני אירועים נוספים שנערכו במיתחם זה, נזקקו משתתפים לטיפול רפואי, ביניהם בשל מקרי שימוש בסמים ובאלכוהול. ביחס לאירוע נשוא העתירה, בידי משטרת ישראל מידעים נוספים המתייחסים לאופיין של המסיבות מהסוג שהעותרים מבקשים לערוך גם כעת. לאור זאת, ביום 06.03.14, הודיע נציג הרישוי כי משטרת ישראל אינה ממליצה על קיום האירוע, ולכן נציגיה לא יגיעו לסיור.
ד. סגן מפקד מרחב הנגב, נצ"מ אילן פרץ, הודיע למשיב 1, כי לאחר עיון בחומר שהובא בפניו, קיום האירוע יביא לפגיעה בשלום הציבור, זאת לאחר שנלקחו בחשבון לא רק פרטים טכניים העולים מפריט הרישוי, אלא בשים-לב לאופיו של האירוע, לניסיון העבר במקרים דומים ולהתנהלותו של מבקש האישורים.
לנוכח האירועים מסוג זה, ביום 06.02.14, הוציא מפקד משטרת ערד, סנ"צ דוד שריקי מכתב שעניינו "קיום מסיבות טבע בסופי שבוע", ובו הבהיר, כי שמירת הסדר הציבורי הינו עקרון יסוד המנחה את כלל הרשויות בפעילותן לשמירה על שלום הציבור ועל חיי התושבים.
ה. כמו-כן, כאשר הגיעו העותרים ביום 04.03.14 למשרדי הרישוי בתחנת המשטרה בערד ונפגשו עם רכז הרישוי, עדכנו אותו כי רכשו כבר 8,000 צמידים למשתתפים, כאשר הפער בין המשתתפים הצפויים (6,000 איש) מלמד שמלכתחילה האירוע מכוון למספר רב יותר של משתתפים, ויש לדחות את טענת העותרים לכך שנרכשו יותר מחשש לבלאי.
ו. ב"כ המשיב 3, הפנה לאספות פסיקה, וציין, כי הסתמכות רשות הרישוי על חוות-דעת משטרת ישראל, לא זו בלבד שהיא מותרת וראויה, אלא שלו נמנעה רשות הרישוי מלהתחשב בחוות-דעת מקצועית זו, היתה פועלת בחוסר סבירות.
ז. בדיון בפניי, ציין ב"כ המשיבה 3, כי לאור המידע המודיעיני שהוגש לבית-המשפט במעמד צד אחד, אין דרך להסכים לאישור האירוע במלואו או בחלקו, שכן יש בכך סכנה לשלום הציבור.
ביחס לטענה, כי מדובר באירוע שמתקיים מזה מספר שנים באותו מיתחם, השיב שהמיתחם מאושר רק למסעדה שבו וכל בקשה נבחנת בפני עצמה, ועליה לעמוד בתנאים, בין היתר, נבחן גם הרקע המודיעיני והכללי הרלוונטי לאותה עת.
בהתייחס לעיתוי הגשת הבקשה, הרי שהיה על העותרים להגיש את הבקשות מבעוד מועד, ולא 9 ימים לפני מועד האירוע.
באשר לטענה שלא היו צריכים להציע לעותרים להתחיל בתהליך הרישוי אם קיימים מידעים מודיעיניים, השיב ב"כ המשיב 3, שהדבר מלמד שהבקשה נשקלה על-ידי המשטרה, ושמשטרת ישראל לא מנעה את האירוע מלכתחילה.

5. דיון
לאחר עיון בכתבי הטענות, במסמכים הנלווים אליהם ובסיכומי הצדדים, נראה לי כי במסגרת הזמן המצומצם ממועד הגשת העתירה, ה- 10.03.14 ועד למועד הדיון, ה- 11.03.14 כאשר מדובר באירוע האמור להתחיל ביום 13.04.14, לא ניתן לקבוע כי התקיימו נסיבות המאפשרות להיענות לעתירה.
לא ניתן לקבוע בשלב זה, על-פי החומר שהוגש כי מולאו כל הדרישות המקצועיות לאישור הבקשה, או כי לא היה יסוד לחוות-דעת המשטרה כי קיום האירוע יביא לפגיעה בשלום הציבור.
חוות-דעת המשטרה בעניין זה מעוגנת בחומר שהועמד לעיוני, יש בו כדי להעמיד ראיה מינהלית סבירה, ולא ניתן לקבוע כי לא היה יסוד למסקנה האמורה.
בנוסף, ב"כ המשיבות 1 ו- 2 הודיע בכתב התשובה כי יש נכונות מצידם לקבל כל חומר נוסף, וככל שתוסר התנגדות המשטרה תהא אפשרות לשקול שוב את הבקשה, ככל שיוגש חומר נוסף בעוד מועד.
בנסיבות אלו, נראה לי שאין מקום להיענות לסעדים המבוקשים בעתירה, ולאור זאת אני דוחה את העתירה."

22. עסק לניהול והפעלת תחנת תדלוק ומקום לרחיצת רכבים
ב- עת"מ (חי') 2359/04 {גלגל אנרגיה שירותי לבנט בע"מ נ' ראש עיריית חיפה ואח', תק-מח 2006(4), 6523 (2006)} נבחן שיקול-דעת המשטרה בהתנגדותה למתן רישיון. בית-המשפט קבע:

"32. המשטרה מבססת את התנגדותה למתן האישור על עברו הפלילי של מר אבו כליב ועל המידע המודיעיני בדבר הפעילות העבריינית שבה הינו מעורב, לרבות פעילות עבריינית הקשורה להפעלת תחנת התדלוק. במהלך טיעוני הצדדים עוד בפני השופטת שטמר נרשם בפרוטוקול כי הוגשה תעודת חסיון. הואיל ותעודת החסיון והמידע החסוי לא עמדו בפניי, קבעתי מועד דיון נוסף כדי לאפשר לצדדים להתייחס לחומר החסוי. בדיון שנערך ביום 17.10.06 הציג בא-כוח המשטרה את תעודת החסיון מחודש נובמבר 2004. מדובר בתעודת חסיון שהוצגה במסגרת ת"פ 1193/03 בבית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, במסגרת אישום נגד העותרת ונגד דני דרורי, אשר שימש כמנהלה באותה עת. תעודת החסיון מתייחסת למידעים שונים שהגיעו לידי המשטרה. מידעים אלה לא הוצגו בפניי, ומדברי עוה"ד מסורי, בא-כוח המשטרה, עולה כי מדובר בעבירות פליליות כגון מהילת סולר בנפט, סולר שמובא משטחי הרשות הפלסטינאית, קבלת סולר מאנשים ללא תשלום וכדומה. כן הוצגה בפניי הערכה מודיעינית המתייחסת לדני דרורי, וממנה עולה כי מר דרורי קשור למשפחת אבו כליב. כן עולה כי בידי המשטרה מידע מודיעיני המלמד כי משפחת אבו כליב הינה משפחה המעורבת בפשע, ובין היתר כי קיימים מידעים על אודות מעשי "עוקץ" של מר דרורי ביחד עם מר עומר אבו כליב.
מעניין לציין כי באותה הערכה מודיעינית נרשם כי על-פי מערכת המודיעין, מר דרורי פעיל בתחום הפלילי זה שנים רבות. למרות מידע מודיעיני זה לא התנגדה המשטרה, כזכור, ליתן לתחנה רישיון עסק כאשר הוצג בפניה שמר דרורי מנהל את התחנה.
33. כאשר עוסקים בפגיעה בחופש העיסוק בשל עבר פלילי, ישנה חשיבות לטיבו של העיסוק. ישנם עיסוקים אשר הדין קבע מפורשות כי לבעלי עבר פלילי לא יינתן לעסוק בהם. כך, למשל, לגבי עורכי-דין (סעיף 44 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961) ועוד. מדובר בעיקר במקצועות שבהם נדרשת מידה מיוחדת של אמון, וקיימת הסתמכות של ציבור הלקוחות התלויה ביושרו של העוסק ובמתן אמון בכישוריו, ולכן מוצדק להגביל את העיסוק רק למי שיושרו אינו מוטל בספק וכי אין לו כל עבר פלילי (ראה דנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי-הדין של מדינת ישראל - הוועד המרכזי, דינים עליון סט' 835 (2004), בפסקה 22, על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' צלטנר פ"ד נו(2), 895, 900 (2002); על"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב יפו נ' עו"ד פלוני, פ"ד מה(4), 729 (1991); עמ"מ 9/55). לעומת-זאת ישנם עיסוקים אשר עברו הפלילי של העוסק אינו רלוונטי לעיסוק, ועל-כן יש להיזהר מלהגביל את העיסוק בשל אותו עבר פלילי.
יש לזכור כי הגבלת עיסוקים בשל עבר פלילי פוגעת לא רק בחופש העיסוק של הפרט, אלא גם פוגעת באפשרות לשיקומם של עבריינים. עבריין אשר ריצה את עונשו ומבקש להשתלב בעבודה נורמטיבית, עלול להיתקל במחסומים רבים בשל עברו הפלילי, והצבת מחסומים מינהליים נוספים תצמצם את אפשרויותיו להשתלב בחברה. לפיכך יש להביא בחשבון את עברו הפלילי של עוסק רק מקום שאותו עבר פלילי עשוי ללמד על פגיעה צפויה באחת המטרות שלשמן נדרש הרישוי, ובדרך-כלל מדובר בפגיעה צפויה בשלום הציבור.
34. העבר הפלילי, כמו גם המידע המודיעיני, עשויים להצביע על חשש לשלום הציבור כתוצאה מפעילות העסק. נשאלת השאלה מהי רמת החשש אשר בעטיה ראוי למנוע ממבקש הרישיון לקבלו. אין ספק כי חשש בעלמא המבוסס על מידע בלתי-מהימן או מידע חלקי, אינו מספיק כדי לשלול מהמבקש את הרישיון ולפגוע בחופש העיסוק שלו. מנגד, דומה גם שאין לדרוש כי לרשות יהיה חשש ברמה של ודאות קרובה לסיכון שלום הציבור כדי לשלול את רישיון העסק.
בבתי-המשפט עלתה הסוגיה במספר מקרים; כך, למשל, ב- בג"צ 799/80 פנחס שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי יריה, פ"ד לו(1), 317 (1981), מציין השופט ברק כי יש להבחין בין שלילת רישיון לבין סירוב להענקת רישיון ראשוני. כאשר מדובר בשלילת רישיון שכבר ניתן, יש צורך בחשש כבד יותר כדי להצדיק את שלילתו. לעומת-זאת כאשר מדובר בסירוב ליתן רישיון חדש או בסירוב לחידוש רישיון, הרי די בחשש בדרגה נמוכה יותר (שם, בעמ' 330). עוד נאמר בפסיקה כי על הרשות לבסס את החלטתה לסרב למתן רישיון רק כאשר בידה מידע אמין שיכול לבסס את החשש. לצורך כך אין צורך כמובן בהצגת ראיות במידת הראיה הנדרשת בבתי-משפט, שכן כידוע רשות מינהלית יכולה לסמוך על ראיה העומדת במבחן הראיה המינהלית (ראה ע"א 2062/02 ארגון הקבלנים והבונים חולון נ' עיריית חולון, פ"ד נח(5), 933, 953 (2004)).
ב- בג"צ 1360/90 עובד בכור נ' נצ"מ עמוס עזמי, פ"ד מה(1), 525, 527-526 (1991), אומר בית-המשפט:
'על הרשויות המופקדות על אכיפת החוק לנקוט בצעדים כדי למנוע עבריינות ולהעמיד עבריינים לדין, אך אינני סבור כי יש לאסור על עבריין עיסוק בפרנסה חוקית על-ידי שלילת רישיונו הקיים כל עוד אין ודאות רבה יותר מזו שלפנינו שהעיסוק כאמור משמש באופן מהותי למעשי עבריינות או שעצם העיסוק בו מסכן את שלום הציבור.'
באותו מקרה דן בית-המשפט בעתירה כנגד סירוב המשטרה לחידוש רישיון רוכלות לניהול דוכן ירקות לעותר. המשטרה סירבה על בסיס מידע חסוי ובו נתונים על מעורבותו של העותר בסחר בסמים, ולמרות זאת קבע בית-המשפט כי בבחירה בין הגנה על חירות הפרט לבין ההגנה על הציבור, על בסיס אותו מידע שהיה בידי המשטרה, יש להעדיף את חירותו של האזרח.
35. עברו הפלילי של אבו כליב כולל עבירות רבות, אך אין לאף אחת מהעבירות בהן הורשע, ואף לא לעבירה בה הוא עומד לדין כעת, כל קשר לניהול עסק בכלל, וכל שכן לניהול תחנת דלק. מדובר בעיקר בעבירות אלימות, עבירת סמים, עבירת זיוף וכדומה, כאשר לאחרונה נגזר דינו בחודש ספטמבר 2004 למאסר של 6 חודשים, קנס ומאסר מותנה. אבו כליב סיים לרצות את עונש המאסר כבר לפני מספר שנים, וכעת מתנהלים נגדו הליכים הנוגעים לעבירת אלימות שעניינה, ככל שהצלחתי להבין מהמסמכים שהביאו בפניי, תקיפה במסגרת סכסוך עם קרוב משפחה.
המידע המודיעיני לא הוצג בפניי, אך מתעודת החסיון, ומהמידע הנוגע לדני דרורי, ברי כי המידע המודיעיני עליו התבססה המשטרה הינו מידע שאינו עדכני. תעודת החסיון הוגשה לבית-המשפט בשנת 2004. בא-כוח המשטרה לא טען כי בפניו מידע מודיעיני עדכני יותר, או כי המידע המודיעיני הקודם נבדק ואומת. אין גם כל טענה כי בעקבות אותו מידע מודיעיני ננקטו הליכים פליליים כלשהם נגד החברה או נגד אבו כליב.
36. כפי שציינתי לעיל, המידע המודיעיני שעמד לפני המשטרה בשנת 2004 ואשר התייחס לתחנה ולפעילותו של דני דרורי בתחנה, לא מנע מהמשטרה להסכים למתן רישיון עסק לניהול התחנה, כאשר סברה כי מר אבו כליב פוטר מעבודתו בחברה. לכאורה מידע זה לא צריך להשפיע על שיקול-הדעת כעת, שכן אם לא היה בפעילות הפלילית שנעשתה בתחנה בשנת 2004, כדי למנוע מתן רישיון עסק לחברה, אין רלוונטיות לכך שאבו כליב חזר לעבודתו בחברה וכעת הינו בעל מניות. עם-זאת מאחר והמידע לא הוצג לעיוני, קשה להעריך אם המעורבות של אבו כליב בחברה, כבר בשנת 2004, היא זאת שעמדה בבסיס אותו מידע מודיעיני אם לאו.
37. כאשר שוקלים את העתירה, צריך לזכור גם כי הכלל הוא שבית-המשפט לא ישים את שיקול-דעתו במקום שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת, וכי בדרך-כלל יסתפק בית-המשפט בבחינה האם הרשות קיבלה את החלטתה על בסיס מידע רלוונטי, בתום-לב ולאחר ששקלה באופן סביר את כל השיקולים השונים (ראה למשל בג"צ 145/83 דוד הרמתי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לז(4), 505, 514-513).
במקרה הספציפי דומני כי עמדת המשטרה, המבוססת על המידע המודיעיני משנת 2004 ועל העבר הפלילי של מר אבו כליב, יכולה היתה להצדיק סירוב למתן הרישיון לעותרת, בשעתו. אולם כעת, לאחר שההליכים השונים הנוגעים לתחנת התדלוק התארכו כבר שנים ארוכות, על המשטרה לבחון מידע עדכני, ולא להסתפק במידע בלתי-מעודכן. מידע מודיעיני שאינו עדכני, ואשר בעקבותיו לא נמצאו ראיות ממשיות לביצוע עבירות, מאבד במידה רבה את חשיבותו, ולכן כאשר מוגשת בקשה עדכנית, על הרשות לבדוק מחדש את עמדתה ולבחון קיומו של מידע עדכני ורלוונטי למועד הבדיקה.
38. על-אף שלכאורה החלטת המשטרה אינה מבוססת על מידע עדכני שכזה, ואינה מבוססת על נתונים רלוונטיים שנאספו לאחרונה, הרי שמחדל זה של המשטרה נובע בין היתר מהתנהגותה של העותרת. כפי שראינו, העותרת הודיעה על פיטוריו של מר אבו כליב, אך לא טרחה להודיע למשטרה ולעיריה כי מר אבו כליב רכש את המניות ומונה למנהל החברה. לפיכך לא היתה בידי המשטרה בקשה עדכנית לרישיון עסק שאותה היתה צריכה לבדוק מחדש.
סוף דבר
39. בנסיבות האמורות ולאור כל האמור, דומני שדינה של העתירה הנוכחית להידחות. עם-זאת, אם תגיש העותרת בקשה מחודשת לרישיון עסק המבוססת על נתונים אמתיים לגבי עיסוקו ומעורבותו של אבו כליב, יהיה על המשטרה לבחון בקשה זו על בסיס נתונים ומידע עדכניים. הסתמכות על מידע ישן ועל מידעים שלא נבדקו כראוי, לא תהיה מספקת כדי לשלול מהעותרת קבלת אישור המשטרה לצורך הרישיון. על המשטרה יהיה לבחון, בין כל שאר השיקולים, גם את חירותו של אבו כליב ואת הצורך לאפשר לו להשתקם ולפתוח דף חדש בחייו. אזכיר גם כי התנהגותה של העותרת והפעלת התחנה שנים ארוכות ללא רישיון עשויות גם הן להשליך על הערכת הסיכון שבהפעלת התחנה על ידיה, שכן הפעלה שכזו מעלה חשש שמא המפעיל יתעלם מחובותיו השונות גם על-פי דינים אחרים. לפיכך ברי כי מצבה של העותרת בפני הרשויות עשוי להיות שונה אם תחדול לאלתר מניהול התחנה ותוכיח כי הינה שומרת חוק ומכבדת את ההליכים הנדרשים על-פי הדין.
40. אשר-על-כן העתירה נדחיית."

23. פאב ותלונות שכנים
ב- בג"צ 631/90 {גיא שני ואח' נ' אפרים חירם (פיחוטקה) ואח', פ"ד מד(2), 826 (1990)} נדונה עתירה בעניין מתן רישיון עסק והשיקולים לנתינתו. בעניין דנן דובר במקום לניהול פאב אותו שכרו העותרים. לגבי מקום זה ניתן בעבר רישיון, אשר תוקפו פג ביום 31.12.89. יצויין כי העברת הבעלות או השליטה בעסק מסוג זה מחייבת הוצאת רישיון חדש על-פי תקנות רישוי עסקים (תקופת תוקפם של רשיונות, חידושים ואגרות), התשל"ה-1974.

העותרים החלו להפעיל את המקום ביוני 1989, ובקשה להענקת רישיון הוגשה על ידם בחודש אוגוסט 1989, לאחר שניתנו להם התראות.

רשות הרישוי אישרה ההמלצה שקיבלה שלא לחדש את הרישיון ועל-כך מערערים העותרים. טענתם היא כי הוטעו על-ידי גורמים שונים במועצה המקומית.

צויין כי מחומר הראיות עולה שהפאב האמור נמצא בסמיכות לאיזור מגורים והוגשו תלונות מרובות מצד התושבים בעניינו. בית-המשפט סבור היה שיש נפקות לעניין זה להוראות סעיף 2(א) לחוק רישוי עסקים ובנסיבות המקרה, סבור היה כי אין לקבוע שהחלטת המשיבים היתה מבוססת על שיקולים זרים או בלתי-סבירים, או שנתקבלה שלא בתום-לב.

לעניין שיקול-הדעת של רשות הרישוי שלא להעניק רישיון לעסק נקבע כי הלכה פסוקה היא שקיים הבדל משמעותי בין סירוב לחדש רישיון, שניתן לבעל רישיון ושתוקפו פג, לבין סירוב לתת רישיון המתבקש על-ידי אדם לראשונה. עוד נאמר כי שיקול-הדעת ביחס לקטגוריה השניה הנ"ל הינו רחב יותר.

בית-המשפט קבע כי העותרים פתחו את הפאב כאשר לא היה להם רישיון לעשות כן וכי היה זה מחובתם לברר את המצב המשפטי לאשורו. טענתם של העותרים לפיה ההחלטה שלא לאשר הענקת רישיון חדש נתקבלה למעשה לא על-ידי סגן ראש המועצה המקומית {שהיא רשות הרישוי} אלא על-ידי ועדה שהוא רק היה אחד מחבריה לא נתקבלה. העתירה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

התנגדות משטרה