סמכות מקומית וסמכות עניינית בתביעה ייצוגיות

סעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 קובע כדלקמן:

"5. הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית
...
(ב) (1) בקשה לאישור תוגש לבית-המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר, ולעניין הסמכות העניינית, יראו את סכום התביעה או שווי נושאה כסכום או כשווי המצטבר של תביעותיהם של כל הנמנים עם הקבוצה שבשמה מוגשת הבקשה לאישור.
(2) בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית-משפט לעניינים מינהליים; בסעיף-קטן זה, "החלטה של רשות" – כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים."

סעיף 51 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:

"51. הסמכות (תיקון: התשמ"ה, התשנ"ב(2), ק"ת התשנ"ג, התשנ"ד, ק"ת התשנ"ד, התשנ"ה(3), ק"ת התשנ"ה, ק"ת התשס"א, התשס"א(4), התשס"ג
(2))
(א) בית-משפט שלום ידון באלה:
(1) (א) עבירות שעונשן קנס בלבד או מאסר לתקופה שאינה עולה על שבע שנים; למעט העבירות המנויות בחלק א' של התוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה של חמש שנים או יותר, אם החליט פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית-משפט מחוזי למעט עבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, ולמעט עבירה לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003.
(ב) עבירות המנויות בחלק ב' לתוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה העולה על שבע שנים, אם החליט פרקליט המדינה או פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית-משפט שלום, ובלבד שלא יוטל עונש מאסר לתקופה העולה על שבע שנים.
(2) תביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך או הצמדה;
(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית-משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;
(4) תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה.
(5) בענייני משפחה כמשמעותם בחוק בתי-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, וזאת על-אף האמור בפסקאות (2) ו-
(3).
(ב) שר המשפטים, בהתייעצות עם נשיא בית-המשפט העליון ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו להגדיל את הסכום הנקוב בסעיף-קטן (א)(2); בצו כאמור ניתן לקבוע, לכלל בתי-המשפט או לבית-משפט מסויים, כי עניין שהגדלת סמכות כאמור הוסיפה לבית-משפט השלום ושהוגש לפני תחילתו של הצו לבית-משפט מחוזי יידון בבית-משפט השלום, ובלבד שטרם הוחל בו בשמיעת עדים.
(ג) בעניינים המפורטים בפסקה (5) בסעיף-קטן (א) ידון בית-משפט שהוסמך כאמור בחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995."

תקנה 51(א)(2) לתקסד"א קובעת כי תביעות כספיות, שאינן עוסקות במקרקעין, תוגשנה לבית-המשפט המוסך לפי שווי התביעה. כלומר, תביעה כספית מתחת לסכום של 2,500,000 ש"ח תוגש לבית-המשפט השלום ותביעה כספית מעל לסכום זה תוגש לבית-המשפט המחוזי.

מסקירת הפסיקה עולה, כי רוב התביעות הייצוגיות מוגשות לבית-המשפט מחוזי שכן המדובר בתביעות כספיות אשר מעל לסכום של 2,500,000 ש"ח.

סעיף 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:

"3. תובענה שאינה במקרקעין (3) (תיקון: התשנ"ז(2), התשנ"ח(2))
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
(א1) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), היו לעסקו של התובע הספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-משפט באותו תחום שיפוט.
(ב) היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית-משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים."

תקנה זו קובעת למעשה את סמכותו המקומית של בית-המשפט. הסמכות המקומית נקבעת לפי אחת מן החלופות הקבועות בתקנה זו. חשוב לציין כי המדובר בתביעה "שאינה כולה" במקרקעין[21].

הלכה פסוקה היא, כי במקרה והנתבע כופר בסמכותו המקומית של בית-המשפט, על בית-המשפט לדון בטענת חוסר הסמכות המקומית. אם מצא בית-המשפט כי איננו מוסמך לדון בתובענה מחמת חוסר סמכות מקומית – יעביר הוא את הדיון לבית-המשפט המוסמך[22].

טענת חוסר סמכות מקומית, יש לטעון לראשונה בכתב ההגנה ובאם אין צורך בכתב הגנה על הנתבע לעורר טענה זו בהתייצבותו הראשונה בבית-המשפט. חשוב לציין, כי נתבע אשר לא טען לחוסר סמכות מקומית בכתב ההגנה או בהתייצבותו הראשונה – בית-המשפט יראה אותו כמי שמסכים למקום השיפוט[23].

ב- בש"א 1307/00[24] נדונה מגמה המפחיתה ממעמדה של הסמכות המקומית, ככלי לקידום נוחותו של המתדיין וכדברי המשנה לנשיא ש' לוין:

"במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר..."
בהתאם לקביעתו זו הגמיש המשנה לנשיא באותו מקרה את דרישות כללי הסמכות המקומית.

נקודה חשובה היא כי בבקשה לחוסר סמכות מקומית, על המבקש לפרט מדוע בית-המשפט אינו בית-המשפט המוסמך לדון בתביעה וכן עליו לשלול את כל החלופות המנויות בתקנה 3(א) לתקסד"א שכן לא די לשלול רק חלופה אחת בלבד[25].

ב- בש"א (י-ם) 4740/03[26] קבע כב' השופט משה סובול כי על-מנת שתובענה ייצוגית תוכל להיות מוגשת לבית-משפט השלום, צריך כי סכום התביעה המשוער של כלל חברי הקבוצה המיוצגת המוצעת לא יחרוג מתקרת הסמכות העניינית של בית-משפט השלום, קרי, סכום התביעה לא יעלה על 2.5 מליון ש"ח. עוד נקבע כי מאחר והתובע בחר להגיש את תביעתו לבית-משפט השלום, עליו להראות הכיצד סכום התביעה המשוער של כלל חברי הקבוצה המיוצגת המוצעת על ידו אינו עולה על 2.5 מליון ש"ח.

ב- רע"א 10198/02[27] התובעת הגישה תביעה ייצוגית כאשר סכום התביעה עמד על כ- 5 מליון ש"ח. לאחר הגשת כתב התביעה, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן ובו לא נכלל סכום התביעה.

בנסיבות אלה, הנתבעת טוענת כי כאשר לא צויין סכום התביעה והתביעה הוגשה לבית-המשפט השלום – המסקנה היא כי שווי התביעה אינו עולה על 2.5 מליון ש"ח, אשר בסמכותו של בית-המשפט השלום.

נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין:

"1. המשיבה הגישה, לבית-המשפט המחוזי, בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית כנגד המבקשת, מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי ...
המבקשת עתרה לדחיית הבקשה על-הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית. בקשה אחרונה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, וכנגד החלטה זו מלינה המבקשת. לטענתה, הסמכות לדון בבקשה להגשת התובענה נתונה לבית-משפט השלום. היא מסבירה, כי בכתב התביעה המקורי ציינה המשיבה כי סכום התביעה המשוער עומד על חמישה מיליון שקלים לפחות. דא עקא, שהמשיבה הגישה, באישור בית-המשפט המחוזי, כתב תביעה מתוקן בו לא צויין הסכום הנתבע. ...
בענייננו, המשיבה לא העריכה בכתב תביעתה המתוקן את סכום התובענה – וזאת בניגוד לכתב התביעה המקורי. על-כן, כתב התביעה המתוקן לוקה בחסר, והדבר אף פוגם ביכולתו של בית-המשפט קמא להכריע בשאלת סמכותו העניינית. אמנם, לפי הוראת סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, גם אם ימצא בית-המשפט המחוזי בענייננו, בסופו של דבר, כי התובענה הייצוגית אינה נמצאת בגדר סמכותו העניינית, עדיין אין הוא חייב להעביר את הדיון לבית-משפט השלום, אלא רשאי הוא לעשות כן על-פי שיקול-דעתו. עם זאת, בדרך-כלל לא ימאן בית-המשפט להעביר את הדיון (ראו: ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 703; ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית, פ"ד נג(1) 673, 678-679). בנסיבות העניין, ראוי, איפוא, להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שיבחן את שאלת הסמכות העניינית, ובמידת הצורך, יורה לצדדים כיצד לנהוג בנוגע להגדרת סכום התביעה.
אשר-על-כן, הערעור מתקבל. החלטת בית-המשפט המחוזי תבוטל, והתיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיתן דעתו לעניין החסר בכתב התביעה, ובמידת הצורך – ישוב ויבחן את שאלת הסמכות העניינית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות."
ב- ת"א (י-ם) 1165/97[28] הורה כב' השופט עזרא קמא להעביר את התובענה לדיון בבית-המשפט השלום בירושלים שכן סכום התביעה הינו בסמכותו של בית-משפט שלום.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 16995/01[29] הגישו המשיבים תביעה להשבת סך כולל של 586.26 ש"ח, אשר שולם על ידם למבקשת 2 עבור "תוספת בגין כלי קיבול אשפה", במשך שבע שנים מאז שנת 1995 ועד מועד הגשת התביעה.

לטענת המשיבים, לא היה כל בסיס חוקי להטלת חיוב זה ועל-כן, עתרו, בנוסף לסעד הכספי, גם להצהרה לפיה החיוב הוטל ללא סמכות ו/או בחריגה מסמכות ו/או תוך הפרת חובה חקוקה והינו בטל מעיקרו.

המבקשים, שהינם הנתבעים בתביעה והמשיבים בבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, עותרים לסילוק על-הסף של התביעה ושל הבקשה לאישור התביעה כייצוגית. לטענתם לבית-המשפט אין סמכות עניינית. זאת ועוד, המבקשים טוענים, כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נקבעת על-פי התביעה האישית המוגשת, והעובדה שביחד עם תביעה זו מוגשת גם בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, אינה יכולה לשנות את כללי הסמכות העניינית, שכן הבקשה לאישור היא טפלה לתביעה העיקרית, שבמסגרתה הוגשה.

נפסק מפי כב' השופטת אסתר חיות:

"במקרה שלפנינו, התביעה האישית שהגישו המשיבים הינה, כאמור, להשבת סכום של 568.26 ש"ח ועל-כן, טוענים המבקשים, כי היה על המשיבים להגיש את התביעה, כמו גם את הבקשה שהוגשה במסגרתה לאישורה כתובענה ייצוגית, לבית-משפט השלום.
לתמיכה בגישתם זו, מפנים המבקשים לפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- רע"א 7633/98 דיסקונט ישראל שוקי הון והשקעות נ' משה שמש ואח', תק-על 99(3) 886, שם קבע בית-המשפט העליון כי כל עוד לא אושרה התביעה כתובענה ייצוגית, ישלם התובע – המבקש אגרה לפי סכום תביעתו האישית, ולא לפי סכום תביעת הקבוצה כולה(ראה גם בש"א 198/88, 195 מדינת ישראל נ' קרן הופר, עמותה, פ"ד מב(3) 32).
עוד מפנים המבקשים להוראת תקנה 214ב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, שנוספה לתקנות במסגרת תיקון מס' 5 מיום 5.6.01, ובה נקבע כי הוראות הפרק בדבר סדר דין מהיר, יחולו על כל תובענה המוגשת לבית-משפט השלום, למעט תובענה שהוגשה בה בקשה לאשרה כתובענה ייצוגית.
מכאן למדים המבקשים, כי המחוקק כיוון מלכתחילה לכך שתביעה ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית, יוגשו לבית-משפט שלום, כאשר התביעה האישית הינה בסמכות בית-משפט השלום, שאחרת מה טעם מצא המחוקק בציון התובענות הייצוגיות כחריג לתובענות אחרות המוגשות לבית-משפט השלום והבאות בגדר התובענות הנדונות בסדר דין מהיר.
המבקשים מוסיפים וטוענים, כי היה ובית-משפט השלום אשר ידון בבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, יגיע לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה לאישור, אזי יוכל להעבירה ככזו לדיון בפני בית-משפט המחוזי, מקום שבו סכום התביעה הקבוצתית עולה על הסכום הנתון לסמכותו העניינית של בית-משפט השלום.
4. גישת המבקשים לעניין הסמכות העניינית אינה נראית לי.
ב- רע"א 7633/98 הנ"ל מציינת כב' השופטת שטרסברג-כהן, כי:
'התובענות הייצוגיות הן מוסד חדש יחסית בשיטתנו המשפטית ולא רק בשיטתנו אנו. יש בה מאפיינים שאינם תואמים קונספציות משפטיות מוכרות. השוני מתבטא הן בדין המהותי, הן בדין הדיוני והן בדיני הראיות...'
דברים אלה יפים הם גם בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית העומדת בפנינו.
הטענה כאילו תביעה אישית לסכום זעיר, כגון התביעה האישית שבפניי, היא העיקר ואילו הבקשה לאישורה של תביעה זו כתובענה ייצוגית היא הטפל, מחטיאה את מהותו של ההליך כולו ובעיניי אין ולא יכול להיות ספק, כי מקום שבו מוגשת תביעה אישית כגון זו שהוגשה במקרה שלפנינו, ובד-בבד עמה מוגשת גם בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, העיקר הוא הבקשה לאישור וזהו ההליך שאליו נושא התובע – המבקש את פניו, כעניין מרכזי.
מתוך ראיה זו, לפיה הבקשה לאישור היא עיקר ההליך, נובעת גם המסקנה כי בשאלת הסמכות העניינית יש להזקק לסעד הצפוי להתבע בתובענה הייצוגית הפוטנציאלית, כפי שמעריך אותו התובע האישי בשלב הבקשה ועל פיו, יש לחרוץ את שאלת הסמכות העניינית באותו שלב.
לעומת זה, הגישה שבה דוגלים המבקשים, איננה אלא ניסיון, שאין לקבלו, ליישם בהליך ייחודי זה קונספציה משפטית "קונבנציונאלית", לפיה נגזרת הסמכות העניינית מן הסעד המבוקש בתביעה האישית, בעוד שהבקשה לאישור נתפסת כהליך ביניים חסר משמעות מהותית.
ומן הכלל אל הפרט.
במקרה שלפנינו, מעריכים התובעים, המשיבים בבקשה שבכאן, כי סכום התביעה הייצוגית, אם תאושר, יגיע לכדי 11,500,000 ש"ח, ולפיכך הוגשו התביעה האישית והבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, כדין, בבית-משפט המחוזי.
לסיכום, אני סבורה, כי מקום שבו להערכת התובע – המבקש לא תעלה התביעה הייצוגית של הקבוצה כולה על סכום של 2.5 מיליון ש"ח, ראוי מלכתחילה להגיש את התביעה אישית ואת הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית בבית-משפט השלום, ואילו כאשר להערכת התובע – המבקש מדובר בתביעה, אשר אם תאושר כתובענה ייצוגית, יעלה סכום תביעת הקבוצה על 2.5 מיליון ש"ח, ראוי מלכתחילה להגיש את התביעה האישית ואת הבקשה לאישור, בבית-משפט המחוזי.
5. למען שלמות התמונה, ולמעלה מן הצורך, אתייחס לשתי נקודות שהעלו המבקשים כתמיכה לגישתם.
אשר לטענת המבקשים, כי ההלכה שפסק בית-משפט העליון בעניין גובה האגרה בשלב הבקשה לאישור, משליכה גם על שאלת הסמכות העניינית.
כפי שכבר צויין, מצריך מוסד התביעות הייצוגיות התייחסות שונה הן במישור הדין המהותי והן במישור הדין הדיוני.
לעניין האגרה, קבע בית-משפט העליון את אשר קבע, בעיקר מתוך שיקול שבמדיניות, לפיו ראוי לעודד הגשת תביעות ייצוגיות ובסוברו כי חיוב התובע האישי, בתשלום אגרה בעד תביעת הקבוצה כולה, בסכומים גבוהים ביותר, כבר בשלב הבקשה, עלול להחניק את התובענה הייצוגית בעודנה באיבה ולסכל את המטרה לשמה קיים מוסד זה, וכדברי בית-המשפט העליון ב- רע"א 7633/98 הנ"ל:
'אם התובענה חסרת סיכוי, לא יתן בית-המשפט רשות להגישה. אם ניתנה הרשות, אין להפילה על בסיס אי-תשלום אגרה מלאה בתחילת הדרך.'
שיקולים אלה, דבר אין להם עם סיווגה של התביעה מבחינת הסמכות העניינית ועל-כן, אין מקום להסיק מסקנות לעניין הסמכות מן ההלכה הנוגעת לתשלום האגרה.
אשר לניסיון להקיש מהוראת תקנה 214ב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לעניין הסמכות העניינית.
אכן, יתכנו מקרים שבהם תידון בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית בבית-משפט השלום, וכפי שהבהרתי, זהו המצב מקום שבו מעריך התובע – המבקש את תביעת הקבוצה כולה בסכום שאינו עולה על 2.5 מיליון ש"ח. במקרים כאלה, וככל שהתביעה האישית אינה עולה על 50,000 ש"ח, רלבנטית הוראת תקנה 214ב(א) הנ"ל.
לעומת זה, אין ממש בניסיון לפרש את הוראת התקנה באופן המלמד כי כל בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית צריכה להידון בבית-משפט השלום ורק לאחר אישורה ובהתאם לסכום תביעת הקבוצה, כפי שאושרה, יש להחליט האם להעבירה לבית-המשפט המחוזי, בהיותה חורגת מסמכותו העניינית של בית-משפט השלום.
גישה זו, אין לה אחיזה כלשהי בדין ונראה לי מרחיק לכת להניח כי הוראה כגון זו שבתקנה 214ב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, מתייחסת ספציפית להליך של דיון מהיר, יש לראות בה יסוד ואסמכתא לתוצאה כה מרחיקת לכת לפיה כל בקשות לאישור תביעות כספיות כתובענות ייצוגיות, תידונה לעולם בבית-משפט השלום, אלא-אם-כן עולה התביעה האישית עצמה על סכום של 2.5 מיליון ש"ח.
כפי שכבר ציינתי לעיל, מקום שבו מוגשת תביעה, ותהא זו תביעה לסכום זעיר, אשר כרגיל הינה בסמכותו העניינית של בית-משפט השלום, אך בד-בבד עמה מוגשת בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, יש לראות את עיקר ההליך בבקשת האישור. על-כן, מן הראוי כי שאלת הסמכות העניינית תחתך לפי סכום התביעה המשוער של הקבוצה, וכפועל יוצא מכך, תידון הבקשה לאישור, על כל ההיבטים הכרוכים בה, בפני בית-המשפט המיועד בסופו של יום לדון בתביעה הייצוגית.
לעומת זה, היה והבקשה תידחה, ומה שיוותר הוא התביעה האישית, אזי תידון התביעה האישית בבית-המשפט המוסמך לדון בה.
במילים אחרות, וככל שהדבר נוגע לתביעה האישית שבפניי, היה והתביעה לא תאושר כתובענה ייצוגית, תועבר תביעה זו, לדיון בפני בית-משפט השלום, המוסמך לדון בה בממדיה אלה.
6. מכל הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית."
ב- בש"א (חי') 1802/06[30] נדונה תביעה ייצוגית אשר הוגשה בבית-הדין האיזורי לעבודה בחיפה. המשיבה טענה כי בית-הדין האיזורי לעבודה בחיפה חוסר סמכות מקומית לדון בתובענה שכן מירב העובדים הועסקו באיזור המרכז ועל-כן, בית-הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב, הוא המוסמך לדון בתובענה.

בדחותו את טענת המשיבה קבע בית-הדין האיזורי לעבודה:

"טענת חוסר סמכות
12. לטענת המשיבה – בית-הדין נעדר סמכות מקומית לדון בתביעה מאחר ומירב העובדים הועסקו באיזור המרכז ...
14. תקנה 3(א)(1) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת כי הסמכות המקומית היא לבית-הדין שבאיזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד או שבאיזור שיפוטו בוצעה העבודה.
15. לפיכך, לאור האמור בחוק התובענות הייצוגיות ובתקנות בתי-הדין לעבודה, לבית-הדין הזה הסמכות הייחודית לדון בבקשה לאור מהותה, וגם הסמכות המקומית לדון בבקשה לאור העובדה, כי מקום העבודה היה בחיפה והעבודה בוצעה בחיפה.
אין לקבל את טענת המשיבה כי בית-הדין נעדר סמכות מקומית לדון בבקשה מאחר ומירב העובדים בקבוצה הועסקו באיזור המרכז, טענה שכלל לא הוכחה על-ידי המשיבה, שכן קבלת טענה זו תרוקן מתוכן את מהותה של התובענה הייצוגית, אשר מאפשרת לאדם אחד שנזקו קטן יחסית לתבוע בשם קבוצה גדולה של אנשים, אשר סביר להניח כי ברוב רובם של המקרים, מועסקים בכל רחבי הארץ או לפחות בשני איזורי שיפוט שונים."
ב- ת"א (נצ') 785/98[31] קבע כב' השופט ניסים ממן כי לבית-המשפט יש סמכות מקומית לדון בתובענה וכדבריו:

"היעדר סמכות מקומית
5. בכל הנוגע לסמכותו המקומית של בית-המשפט טוענת התובעת בסעיף 42 לתביעה כי הנתבעת מנהלת עסקי מכירת כרטיסי טיסה בתחום שיפוטו של בית-משפט זה, בין היתר באמצעות אופיר טורס, ברח' קירשטיין 14 עפולה. הנתבעת טוענת להיעדר סמכות מקומית. אפתח בטענה זו משום שאם תתקבל – לא יהיה צורך שבית-משפט זה ידון ביתר הטענות. הטענות לעניין זה מרוכזות בתצהירו של מר יורם גלאון סמנכ"ל הנתבעת. בסעיף 6 לתצהירו הוא טוען:
א. מרכז עסקיה של התובעת נמצא בנמל התעופה בן גוריון. יש לה סניפים במספר ערים, אך לא בתחום שיפוטו של בית-משפט זה;
ב. כרטיסי הטיסה של התובעת נרכשו בירושלים ובתל-אביב, שם גם שולמה התמורה ונמסרו הכרטיסים;
ג. בתחום השיפוט של בית-משפט זה לא מצויים מקום יצירת ההתחייבות, המקום שנועד לקיום ההתחייבות, מקום מסירת הנכס או מקום המעשה שבגינו תובעים.
6. בתצהיר זה בולטת בהיעדרה התייחסות לטענה עובדתית שבכתב התביעה לפיה הנתבעת מנהלת עסקי מכירת כרטיסי טיסה לטיסותיה בתחום שיפוטו של בית-משפט זה, בין היתר באמצעות אופיר טורס ברח' קירשטיין 14 עפולה. נכון יהיה להניח כי משלא הוכחשה עובדה זו בידי הנתבעת, אין היא חולקת עליה; אך, השאלה היא האם היא גם חולקת על המסקנה המשפטית הנובעת ממנה? גם לכך לא מצאתי כל טיעון בתשובתה של הנתבעת.
7. תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת ...
8. השאלה היא אם ניהול עסק באמצעות סוכן מהווה ניהול עסק בידי השולח.
במילים אחרות, בהקשר של סמכות מקומית: האם המקום בו סוכן מקיים פעילות עסקית עבור שולחו נחשב גם כמקום בו השולח עצמו מנהל את עסקיו. השאלה התעוררה בר"ע 501/84 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' משה רוטבן, פ"ד לט(1) 26 ונקבע שם, על דרך של פרשנות מרחיבה, שאפשר להגיש תובענה כנגד חברת ביטוח בבית-המשפט של המקום בו פועל סוכן ביטוח עצמאי כסוכנה. אמנם הדברים נאמרו בעניין יחסי סוכן ביטוח וחברת הביטוח שהוא מייצג, אך נראה לי שניתן, ללא קושי רב, להחיל את הקביעה העקרונית גם על יחסי חברת תעופה וסוכן המוכר את כרטיסיה, שהרי מכירת כרטיסי טיסה היא סממן מובהק לפעילות עסקית של חברת תעופה (מלבד עצם הטיסות שהן היישום המעשי של הפעילות העסקית) וניתן לומר כי במקום בו נמכרים כרטיסי טיסה מקיימת חברת התעופה את עסקיה. עדיין אין בידי נתונים לקבוע את מהות היחסים המשפטיים בין הנתבעת וסוכנויות הנסיעות שלה, אך לצורך השאלה היכן מקיימת הנתבעת את עסקיה, עצם מכירת הכרטיסים בידי הסוכנות תספיק. לעניין זה אין זה משנה היכן נרכשו הכרטיסים. יושם-אל-לב כי התובעת ציינה את מענה של הנתבעת אצל אופיר טורס בעפולה כמען להמצאת מסמכים לנתבעת לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא מצאתי מצידה שום התנגדות לכך. ראו, לעניין זה את דברי השופט ש' לוין ב- רע"א 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 762, 767:
'כך, למשל, מי שמנהל עסקים בעצמו או באמצעות אחרים, בתחומי איזורהשיפוט המקומי של בית-המשפט, עשוי להיתפס לשיפוטו של אותו בית-משפט לפי תקנה 3(א)(1), וההמצאה ל"מורשה" העוסק בהנהלת אותו העסק מטעם הנתבע באותו איזור תהיה בת-פועל לפי תקנה 482."
לכן, אני קובע כי לבית-משפט זה יש סמכות מקומית לדון בתובענה."

[21] כאשר עסקינן בתביעה למקרקעין יש לפנות לתקנה 4 לתקסד"א הקובעת כי תובענה שבמקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו הם מצויים. אם נכסי המקרקעין נמצאים במקומות שונים שבאיזורי שיפוט שונים יש לעתור לנשיא בית-המשפט העליון על-מנת שיורה על איחוד התובענות.
[22] ת"א 747063/04 די.בי.אס שירותי לווין (1998) בע"מ נ' יעקב ראובן, פדאור 05(3) 130.
[23] ראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג-2003) 22.
[24] בש"א 1307/00 "אריה" חברה ישראלית לביטוח נ' שריקי מיכאל, תק-על 2000(1) 585.
[25] בש"א (קר') 3878/05 אריה לנדה נ' רבינר זאב בע"מ, תק-של 2006(1) 3690.
[26] בש"א (י-ם) 4740/03 חיים לורברבוים נ' עיריית ירושלים, תק-של 2005(4) 13218.
[27] רע"א 10198/02 עיריית ראשון-לציון נ' מריסה אדטו, תק-על 2003(2) 1486.
[28] ת"א (י-ם) 1165/97 איליה שימונוב נ' חברה קדישא, תק-מח 98(2) 3319.
[29] בש"א (ת"א-יפו) 16995/01 מועצת עיריית רמלה נ' חדד מאיר, תק-מח 2001(3) 10305.
[30] בש"א (חי') 1802/06 אפרים ארז נ' חב' גל מעיתון הפצת עיתונים בע"מ, תק-עב 2006(4) 2357.
[31] ת"א (נצ') 785/98 זילברשלג עיטל נ' אל על נתיבי אויר לישראל, תק-מח 99(3) 1521.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות מקומית וסמכות עניינית בתביעה ייצוגיות