שכר-טרחת עורך-דין

סעיף 23 לחוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006 קובע כדלקמן:

"23. שכר-טרחה של בא-כוח מייצג
(א) בית-המשפט יקבע את שכר-הטרחה של בא-הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא-הכוח המייצג לא יקבל שכר-טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית-המשפט כאמור.
(ב) בקביעת שיעור שכר-הטרחה של בא-כוח מייצג לפי סעיף-קטן (א), יתחשב בית-המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:
(1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
(2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא-הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;
(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;
(4) האופן שבו ניהל בא-הכוח המייצג את ההליך;
(5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית-המשפט בתובענה הייצוגית.
(ג) בית-המשפט רשאי לקבוע לבא-כוח מייצג שכר-טרחה חלקי על חשבון שכר-הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף-קטן (ב)."

סעיף 23(א) לחוק התובענות הייצוגיות קובע כי בית-המשפט יקבע את שכר-הטרחה המגיע לעורך-דין בעבור טיפולו בבקשה לאישור התובענה כייצוגית ובעבור הטיפול בתובענה הייצוגית עצמה. שכר-הטרחה לפי סעיף הנ"ל לא יעלה על הסכום אותו קבע בית-המשפט.

בבוא בית-המשפט לקבוע את שכר-הטרחה המגיע לעורך-הדין, יקח בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים:

א. התועלת שהובאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה.
ב. מורכבותו של ההליך.
ג. הטירחה שטרח עורך-הדין המייצג.
ד. הסיכון שנטל עורך-הדין על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית.
ה. ההוצאות שהוציא לצורך ניהול התובענה הייצוגית.
ו. מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית.
ז. האופן שבו ניהל עורך-הדין את ההליך.
ח. הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית-המשפט בתובענה הייצוגית.
על-פי סעיף 23(ג) לחוק התובענות, בית-המשפט רשאי לפסוק לעורך-הדין שכר-טרחה חלקי, על חשבון שכר-הטרחה הכולל, אשר יפסק בסופו של ההליך ובתנאי שמצא כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין ובהתחשב ככל האפשר בשיקולים המפורטים לעיל.

ב- עב"ל 204/97[116] נדונה השאלה מה גובה שכר-הטרחה שיש לפסוק לתובע המייצג בתובענה שבמהותה היא ייצוגית, כאשר הנתבעת הסכימה לקבלת התביעה באשר מקובל היה עליה שחלה טעות בגביית דמי ביטוח. הסכמתה של הנתבעת היתה בטרם החל הדיון בתובענה לגופו.

כב' השופטת אלישבע ברק סוקרת מספר שיקולים עיקריים בבואה לפסוק שכר-טרחת עורך-דין וביניהם:

א. המטרה לעודד תביעות ייצוגיות במקרים המתאימים.
ב. על שכר-הטרחה להוות תמריץ לעורכי-דין לתבוע בשם ציבור רחב.
ג. על שכר-הטרחה להוות פיצוי.
ד. סבירות גובה שכר-הטרחה.
ה. איזון בין הטרחה לתועלת לכל חברי הקבוצה.
ו. שיקולים של איזון בין ההסכמה המיידית של הנתבע להכיר בחבות לבין שכר-הטרחה הראוי בתביעה מעין זו.
באשר לשיקול הראשון קובעת כב' השופטת אלישבע ברק כדלקמן:

"המגמה הרצויה היא לעודד בעלי תביעות אישיות בסכום נמוך לתבוע בשם כל הציבור הנפגע באשר הפגיעה היא במהותה אותה פגיעה בציבור רחב. עמד על כך הנשיא אהרן ברק בעניין אנליסט בציינו:
'אכן, הסדר של תובענה יצוגית בא להגן על אינטרס היחיד, שעה שהוא מביא לכדאיות בהגשת תביעה שהנזק האינדיבידואלי בה הוא קטן. בה בעת, הוא מקדם את אינטרס הציבור באכיפת ההוראה החוקית שבגדריו מצויה התובענה היצוגית. בכך מושגים יעילות, חיסכון בהליכים, אחידות בפסיקה ומניעה של ריבוי תביעות (ראו: רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 783-785, להלן: פרשת טצת). עם זאת, מכשיר דיוני זה טומן בחובו סכנות. התובענה היצוגית היא כלי רב עוצמה שעלול לפגוע ביחיד שלא ידע עליו. הוא עלול לדחוק נתבעים לפשרה ללא הצדקה עניינית. ישנו סיכון של הגשת תובענה ממניעים פסולים. כל אלה עלולים להביא לבזבוז משאבים ולפגיעה במשק בכללותו (ראו: פרשת טצת הנ"ל, בעמ' 785; וכן: ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא
(2) 312, 322-323). דיני התובענה היצוגית באים להגשים את האיזון הראוי בין הסיכויים והסיכונים שבה; בין שיקולי הפרט ואינטרס הכלל. איזון ראוי זה מצדיק מידה רבה של פיקוח על ההליך באמצעות בית-המשפט.' (פסק-דין אנליסט פסקה 10 לפסק-דינו של הנשיא אהרן ברק; רע"א 4556/94 טצת ואחרים נ' זילברשץ ואחרים, פ"ד מט(5) 774, 784)
עמדה על כך גם השופטת שטרסברג-כהן בציינה:
'התובענה היצוגית מביאה בכנפיה גישה חדשה וחדשנית למהותה של ההתדיינות. היא מהווה אתגר לשיטה האדברסרית. במרכזה עומד סכסוך כלכלי, נטול צביון אישי, כאשר במקומו של העיקרון המבטיח לכל בעל דין את יומו בבית-המשפט, בא עיקרון הייצוג שנועד להבטיח כי עניינם של חברי הקבוצה שלא נטלו חלק פעיל בהליך בית-המשפט, ייוצג באופן הולם. ניהול ההליך המשפטי יוצא מידיהם של הצדדים ונשלט על-ידי אנשי המשפט: עורכי-דין ושופטים. במסגרת התובענה היצוגית מתחלף ההליך האדברסרי המתנהל תוך עימות חזיתי בין גירסאות שונות של צדדים מסויימים ובו נעשה צדק אישי, בהליך שחל צדק קואופרטיבי קבוצתי. אנשי המשפט העומדים במרכזו של הליך זה נוטים לסיימו בפשרה שתהא הוגנת כלפי כלל בעלי העניין המעורבים. להכרעה בתובענה היצוגית יש השלכות במישור הגלובלי וברמת המאקרו, משום שהקבוצה התובעת היא גדולה ולהכרעה בתביעתה יש לא אחת תוצאות חלוקתיות המשפיעות על השוק בכללותו (ראה אורית חביב סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, כרך א' (תשנ"ט) 554-602)
לתובענה היצוגית יש השלכות כלכליות וחברתיות משמעותיות. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. בכך מגינה היא על אינטרס היחיד שנפגע ואיננו מגיש תביעה בשל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך(ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 8), התשמ"ז-1987, ה"ח 282, 301; ס' גולדשטיין, "תביעת ייצוג קבוצתית – מה ועל שום מה?" משפטים ט (תשל"ט) 416 (להלן: ס' גולדשטיין, תביעת ייצוג קבוצתית)). תכליתה של התובענה היצוגית היא למנוע עשיית עושר ולא במשפט על-ידי אותם גופים המתעשרים שלא כדין על חשבון היחידים, המצטרפים לציבור גדול. כמו-כן, היא מהווה אמצעי לאכיפת החוק במישור האזרחי, מקום בו הסנקציה הפלילית-ענשית וסנקציות הרשויות המפקחות, אינן מספיקות (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992, ה"ח 179; א' חביב סגל לעיל, בעמ' 554, 557-562). התובענה היצוגית שואפת להשגת שוויון במאזן הכוחות בין המתדיינים. היא משרתת אינטרס ציבורי שהוא יעילות וחיסכון במשאבים, הן של הצדדים והן של בית-המשפט, ומונעת חוסר אחידות בפסיקת בתי-המשפט בתביעות אישיות דומות (ראו: נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 427). יש מי שנרתע מפני התובענה היצוגית תוך הדגשת חסרונותיה. בין השאר, טוענים נגדה, כי קיימת סכנה שהיא תוגש ממניעים פסולים – כגון: סחיטה, קנוניה, מניעת תחרות, השתלטות עוינת – ואף אם אין בה ממש, היא עלולה לדחוק נתבעים להתפשר שלא מטעמים ענייניים ובלבד להימנע מהתדיינות מתישה ויקרה. תובענות ייצוגיות המוגשות ממניעים פסולים עלולות להזיק לא רק לנתבעים אלא למשק בכללותו (לתכליתה של התובענה היצוגית, על יתרונותיה וחסרונותיה, ראו גם: רע"א 4556/94 טצת ואח' נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774, 783-785; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312, 322-323; רע"א 4474/97 טצת נ' זילבשץ, פ"ד נד(2) 577, 586-587; רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 288-289). נראה לי, כי באיזון בין יתרונותיה וחסרונותיה של התובענה היצוגית יוצאת התובענה היצוגית וידה על העליונה. על-כן יש לקדם כלי זה, אם כי בזהירות, כאמצעי חשוב להשגת יעדים משפטיים, כלכליים וחברתיים.' (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ ואחרים, פ"ד נז(3) 220, פסקאות 7-8 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן וראו לעניין זה גם ע"ע 300031/98 התעשיה האוירית לישראל בע"מ ואחרים – יהודה מורג ואחרים, תק-אר 2000(;) 45).
על שכר-הטרחה אם כן לשקף את ההכרה בחשיבותה של התובענה היצוגית הן לשם הגנה על אינטרס הפרט והן במסגרת אינטרס הכלל. לאור זאת פסיקת ההוצאות בהליך התובענה היצוגית תהא גבוהה יותר מהליכים אינדיבידואליים. חשיבותה הכללית של התובענה בענייננו היא רבה. מדובר בתובענה הנוגעת לציבור אנשים גדול ואינה בגדר הליך סרק. אולם יש להתייחס לכך בזהירות. פסיקת שכר-טרחה גבוה מדי עשויה ליצור תמריץ לתביעות סרק ולגרום לנטל מוגזם על כתפי הקבוצה או על כתפי הנתבע."
באשר לשיקול השני קובעת כב' השופטת אלישבע ברק כדלקמן:

"בתכלית מתן שכר-הטרחה יש רציונאל כלכלי לפיו שכר-הטרחה משמש תמריץ לעורך-הדין לפעול כ"תובע כללי פרטי" Private Attorney General, ובכך לפעול לאכיפת החוק".
באשר לשיקול השלישי קובעת כב' השופטת אלישבע ברק כדלקמן:

"תכלית כבדת משקל במתן שכר-הטרחה בתובענה היצוגית היא לפצות את עורך-הדין על ההוצאות שנגרמו לו בניהול ההליך עבור הקבוצה כולה ובשמה. אשר-על-כן אותם טעמים עקרוניים העומדים ביסוד הצורך בעידוד תובעים יצוגיים בתובענות יצוגיות עומדים בצורך עידוד עורכי-הדין המייצגים קבוצת תובעים בתובענות ייצוגיות (ראה פסק-דין אנליסט). היינו, בקביעת שכר-הטרחה יש להתחשב בזמן המושקע, בטרחה, בשיעור ההוצאות שנשאו בהן עורכי-הדין המייצגים את התובעים בתובענה הייצוגית ובאיכות התרומה של פעולתם לטובת קבוצת התובעים. כל אלה מצדיקים פסיקת שכר-טרחה בסכום שישקף את הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-הדין, ולא יגרם חסרון כיס למי שנשא בעיקר ההוצאה הכרוכה בהגשת ההליך, והצלחתו. אין ספק כי תרומתם של באי-כוח המערערים להצלחת ההליך בקבלת התובענה במסגרת של פשרה היא רבה."
באשר לשיקול הרביעי קובעת כב' השופטת אלישבע ברק כדלקמן:

"שיעור שכר-הטרחה צריך להיות סביר. שכר-הטרחה צריך לשקף הוצאות סבירות לניהול ההליך, ולא ליצור תמריץ להליכי סרק או לנטל מוגזם על כתפי חברי הקבוצה, אם הם נושאים בשכר-הטרחה מסכום הזכיה, על כתפי הנתבע."
באשר לשיקול החמישי קובעת כב' השופטת אלישבע ברק כדלקמן:

"על גובה שכר-הטרחה לשקף יחס ראוי בין הטרחה המושקעת על-ידי באי-כוח התובע לתועלת המופקת על-ידי התביעה לשאר חברי הקבוצה. לשם כך יש לבחון גם את מידת הצלחתו של ההליך. קבלת הסעד המבוקש בהליך של תביעה יצוגית כרוכה בהליך דו-שלבי. בשלב הראשון מייצגים נציגים את חברי הקבוצה בשאלת אחריותו של הנתבע ואילו בשלב השני נדרש כל חבר בקבוצה להוכיח את נזקו האישי בהליך נפרד. נזכור כי הליכים אלו לא התקיימו בענייננו."
באשר לשיקול השישי קובעת כב' השופטת אלישבע ברק כדלקמן:

"בענייננו קיבל המוסד לביטוח לאומי את התביעה בהסכמה. בכך צלחה התביעה בשלבה הראשון בשאלת עצם האחריות. בשלב זה אין מחלוקת כי לבאי-כוח המערערים נגרמו טורח ויגיעה עד להשלמת הליכי הפשרה והתקיימו גם הליכים דיוניים שונים בין הצדדים. אך הטרחה היתה קטנה יותר מאשר בדרך-כלל בשלב זה באשר המוסד לביטוח לאומי הסכים לקבלת התביעה לגבי הקבוצה כולה. באשר לשלב השני בו כל חבר בקבוצת התובעים פונה ומוכיח את נזקו האישי באופן נפרד – רק 64 סטודנטים פנו לקבלת ההחזר. רק מספר קטן מכל התובעים הפוטנציאלים הזכאים הוכיח את נזקו האישי, וגם לכך יש לתת משקל בסוגיה שלפנינו. מחד אם כן עומד השיקול כי כמדיניות יש לעודד תביעות יצוגיות ומאידך היתה הסכמה של הנתבע בשלב הראשון והשלב השני לא היה משמעותי."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 5433/06[117] קבעה כב' השופטת טרכטינגוט חנה:

"לפיכך תוך ישום השיקולים אשר נקבעו בעב"ל 204/97 הנ"ל הגענו למסקנה כי יש לפסוק לתבוע גמול בסך 1,500 ש"ח וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך של 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ. להלן השיקולים:
א. אכן הלכה פסוקה היא כי יש לעודד בעלי תביעות אישיות בסכום נמוך לתבוע בשם כל הציבור, יחד עם זאת, יש להתייחס בזהירות לפסיקת שכר-טרחה גבוה מידי כדי לא ליצור תמריץ לתביעות סרק ולגרום לנטל מוגזם על חברי קבוצה או על כתפי נתבע.
במקרה שלפנינו הוגשה התביעה ללא שהתובע או בא-כוחו פנו קודם למבטחים כדי להתריע על החישוב המוטעה.
אמנם שלא כמו בתביעות לביטוח הלאומי, פניה מוקדמת למבטחים אינה תנאי מוקדם לתביעה לבית-הדין, אך אין להתעלם מן התחושה כי אצה להם לתובע ולבא-כוח הדרך להגיש תביעה יצוגית ללא שפנו קודם למבטחים.
ב. יש טעם בטענת מבטחים, כי בתביעה הנוגעת לפרשנות תקנון אין צורך בתביעה יצוגית, שכן מבטחים היתה מחילה כל פסק-דין כנגד היחיד על כלל למבוטחיה הרלבנטיים.
כך גם נפסק ב- דב"ע מח/120-3 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' רובינשטיין באשר לפרשנות הסכם קיבוצי:
'הכלל הוא כי פירוש שניתן על-ידי בית-הדין להסכם קיבוצי מיוחד לגבי חלק מקבוצת עובדים מחייב את המעביד לגבי הקבוצה בכללותה.'
ג. סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות יצוגיות קובע:
'אלה הרשאים להגיש לבית-המשפט בקשה לאישור תובענה יצוגית כמפורט להלן:
(1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א) המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני האדם – בשם אותה קבוצה.'
הגם שכאמור לא נכריע רק לצורך קביעת שכר-הטרחה ולאחר שהתביעה התקבלה, אם היה מקום להכיר בה כתביעה יצוגית, אין להתעלם מכך כי לכאורה לא היה מקום להכיר בתביעה כתביעה יצוגית לאור סעיף 4(א)(1) הנ"ל. אין מדובר בקבוצה אשר משותפה לה שאלה מהותית, מה גם שאין מדובר בסכום תביעה זעום.
בבקשה המקורית הוגדרה הקבוצה ככל הזכאים לפנסיית נכות ולפנסיית שאירים בסך של 42,710 זכאים.
בעת הדיון הובהר, כי החישוב המחודש גרם להגדלת הקיצבה והשבת כספים ל-787 אנשים ואילו להקטנת קיצבה רק ל-208 אנשים.
מבטחים החליטה להקטין את הקיצבה רק מ-1.8.06 ואילו הגדלת הקיצבה בוצעה ראטרואקטיבית.
בעת הדיון טען בא-כוח התובע כי יש להגדיר את הקבוצה ככוללת, את אותם 787 מבוטחים אשר הפרשנות המתוקנת גרמה להגדלת הקיצבה.
לטעמנו מדובר בהגדרה מלאכותית והמסקנה היא, כי אין זהות בין חברי הקבוצה שהם כלל הזכאים לפנסיית נכות ולפנסיית שארים.
בעניין זה יש להוסיף, כי מדובר בסעד כספי שונה לכל אחד מחברי הקבוצה וכי אין מדובר בסכום תביעה זעום לגבי כל אחד מחברי הקבוצה.
מהתובע נגרע לטענתו מידי חודש בחודשו מעל 900 ש"ח. לא נטען כי מדובר בסכום יוצא דופן ואין ספק כי אין זה בגדר סכום זעום.
ד. בעב"ל 204/97 קבע כב' השופט פליטמן:
'השאלה היא, הראוי לממן שכר-טרחת עורכי-דין בתביעה שלפנינו מן הקופה הציבורית עליה מופקד המוסד לביטוח לאומי, שהרי 'חוק הביטוח הלאומי, החוק הסוציאלי העיקרי בתחיקתנו, תכליתו – חלוקת הגמלאות לסוגיהן על-פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה, הזקן, הילד, המובטל, היולדת, היתום, האלמנה וכו'. אותה חלוקה לא תוכל להעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים...'
יש ליישם שיקול זה גם עת באים לפסוק שכר-טרחה בתביעה כנגד מבטחים שמטרתה להבטיח רמת חיים מסויימת למבוטחים ותכליתה הסוציאלית מושגת באמצעות השקעה משותפת המבוססת על שוויון וערבות הדדית. ולפיכך אין מקום לפסיקת שכר-טרחה המקובל בפסיקה בתובענה יצוגית, דבר שיפגע בכלל המבוטחים.
8. בין שיקולים אלה אשר נמנו, ייתכן ויש ביניהם כדי להצדיק דחיית הבקשה להכרה בתביעה כתביעה יצוגית ואף להטלת הוצאות ושכר-טרחה על התובע. אלא שבעקבות הנפסק בעב"ל 204/97 הנ"ל, אין להתעלם מכך שתביעת התובעת התקבלה, ומהתועלת שהיתה לתביעתו ביחס ל-787 מבוטחים אחרים הגם שפגעה ב-200 מבוטחים. כן אין להתעלם מטענת מבטחים שתוצאה זהה היתה מתקבלת לו פנה התובע למבטחים בטרם הגשת התביעה, או לו היה מגיש תביעת יחיד, שכן כאמור מדובר בפרשנות תקנון.
התובע נשאל על-ידי בית-הדין לגבי הוצאותיו וטען כי למעט שתי פגישות עם מר דן שפריצק לא היו לו הוצאות בעניין. לא הוצגו בפנינו קבלות באשר להוצאות אלה.
לפיכך, לאחר ששקלנו את כל השיקולים הנ"ל הגענו למסקנה, כי יש במקרה זה יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות בסך 1,500 ש"ח ושכר-טרחת עורך-דין בסך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 יום מהיום."
ב- ע"א 4065/03[118] נדונה השאלה האם ובאיזה מידה, זכאית המערערת מאת המשיב לשכר-טרחת עורך-דין בגין הגשת התובענה. כב' השופט א' גרוניס קבע כדלקמן:

"1. הערעור שבפנינו הוגש על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ד' פלפל), אשר דחה את בקשת המערערת להכיר בתביעתה נגד המשיב כתובענה ייצוגית. לאחר הגשת הערעור אירעו התפתחויות מסויימות שהביאו לכך שהערעור התייתר. השאלה היחידה שנותרה להכרעתנו עוסקת בשכר-טרחת עורך-דין של המערערת.
2. המערערת ניהלה חשבון אצל המשיב. בשנת 2001 גילתה המערערת כי המשיב חייב את חשבונה מדי חודש בעמלה בסכום של 6.70 ש"ח, עבור שירות "לאומיפון". לטענת המערערת, עמלה זו נגבתה ממנה שלא כדין, שכן עד לאותו זמן היא לא ידעה על קיומו של השירות, וממילא לא ביקשה להצטרף אליו ולא הסכימה כי חשבונה יחוייב בגינו. המערערת טענה כי בכך הפר המשיב את האיסור החל עליו להטעות את לקוחותיו, מכוח סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות). פעולת החיוב הופסקה, לבקשת המערערת, אך המשיב סירב להחזיר לה את הכספים שנגבו ממנו ללא ידיעתה והסכמתה. לאור זאת הגישה המערערת תובענה כספית נגד המשיב לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. המערערת לא הסתפקה בעילת התביעה האישית שלה כנגד המשיב. מכוח פרק ג1 לחוק הבנקאות, ביקשה המערערת כי תביעתה תאושר כתובענה ייצוגית בשמם של כל לקוחות המשיב אשר חוייבו בעמלה שלא כדין, כפי שהיא עצמה חוייבה. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתה זו. נימוקו לכך היה, כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שקיימת קבוצה של לקוחות אשר נפגעו באופן בו היא נפגעה. על כך הגישה המערערת את ערעורה לבית-משפט זה. בתשובתו לערעור הודיע המשיב על שינוי מהותי בנסיבות ביחס לסוגיה נשוא התובענה. המשיב ציין כי במסגרת מגעים שהתנהלו בינו לבין המפקח על הבנקים בבנק ישראל (להלן: המפקח), דרש ממנו האחרון להשיב את עמלת ה"לאומיפון" ללקוחות מהם נגבתה העמלה בלא הסכמתם. בין המשיב למפקח הושג הסדר, לפיו העמלה תוחזר ללקוחות שלא השתמשו בשירות האמור ושאין אסמכתאות כי הסכימו להצטרף אליו, וזאת מבלי שהמשיב מודה כי החיוב בעמלה נעשה שלא כדין (להלן: ההסדר). היות שהמשיב ניאות להעניק לציבור לקוחותיו את הסעד שלשמו ביקשה המערערת לאשר את תביעתה כתובענה ייצוגית, מסכימים הצדדים כי התייתר הערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא. בהינתן מצב דברים זה, השאלה שנותרה להכרעה הינה האם, ובאיזה מידה, זכאית המערערת מאת המשיב לשכר-טרחת עורך-דין בגין הגשת התובענה. בעקבות הדיון שהתקיים בפנינו ביום 21.4.04 החלטנו, כי בעלי הדין יגישו בכתב את טיעוניהם באשר לסוגיה זו.
3. המערערת טוענת כי ההסדר שהושג מקים את זכאותה להשבת שכר-טרחת עורך-הדין בגין הגשת התובענה, שכן האיום שהיה טמון בתביעה הוא שהניע את המשיב להחזיר את העמלות ללקוחותיו. כן דרשה המערערת קבלת פיצוי מיוחד בגין הגשת התובענה לפי סעיף 16ט(א)(3) לחוק הבנקאות. המשיב, מצידו, טוען כי לא ההליך שניהלה המערערת הוא שהוביל להחזרת הכספים. הראיה לכך, לדבריו, היא העובדה שההסדר גובש על-אף דחיית הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. לגירסתו, הכספים הושבו כתוצאה מן המגעים שניהל עם המפקח, אשר החלו עוד לפני הגשת התביעה ואשר המערערת לא היתה מעורבת בהם. עוד טענה בפי המשיב הינה, כי ההסדר הושג במישור הבנקאי, עליו מופקד המפקח על הבנקים, ולפיכך אין הוא משליך על ההיבט המשפטי של הפרשה. כמו-כן גורס המשיב כי לפי לשונו של חוק הבנקאות המערערת כלל אינה זכאית לקבלת פיצוי מיוחד, משלא נפסק כל פיצוי במסגרת התובענה.
4. המשיב אינו חולק על כך שבגדר ההסדר שגובש בינו לבין המפקח ניתן, למעשה, הסעד אותו ביקשה המערערת, שהרי על יסוד זה טען הוא כי הערעור התייתר. טענתו המרכזית לענייננו היא כי ההסדר הושג במנותק מן התביעה ובלא קשר אליה. השאלה מתי החלו המגעים עם המפקח באשר לעמלות ה"לאומיפון" שנויה במחלוקת עובדתית בין הצדדים. ואולם, אף אם נקבל את הטענה כי המגעים החלו עוד לפני הגשת התביעה על-ידי המערערת, ניתן להניח שהחשש מתוצאותיה האפשריות של אותה תביעה השפיע השפעה כלשהי על נכונותו של המשיב להגיע להסדר ועל תוכנו של ההסדר. מסקנה זו מתבקשת למרות דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על-ידי בית-המשפט המחוזי, בקבעו כי לא הוכח קיומה של קבוצת התובעים. עצם העובדה שניתן פיצוי ללקוחות רבים אשר חוייבו בגין שירות ה"לאומיפון" בלא שיש תיעוד כלשהו להסכמתם לכך, מלמדת כי הבקשה להכיר בתביעה כייצוגית לא היתה חסרת כל יסוד. לעניין זה אין נפקות להצהרת המשיב במסגרת ההסדר כי הוא אינו מודה בכל טענה כלפיו. המשיב בוודאי הבין כי קיים סיכון מבחינתו, ולוּ קטן, שפסק-דינו של בית-משפט קמא ייהפך בערעור, וניתן להניח שדבר זה תרם להשגתו של ההסדר. לפיכך, קמה זכאותה של המערערת לשכר-טרחת עורך-דין בגין הגשתה וניהולה של התובענה.
5. סכום שכר-הטרחה שייפסק צריך לשקף את מידת תרומתה של המערערת להשגת ההסדר, בהתחשב בטיבו ובהיקפו של ההסדר. מחד גיסא, הסכום שהקצה המשיב לשם עמידה בתנאי ההסדר מסתכם בעשרות מיליוני שקלים, מה שמחייב, לכאורה, פסיקת שכר-טרחה בהיקף משמעותי. מאידך גיסא, מן ההכרח להתחשב בכך שההסדר לא הושג בין הצדדים לתובענה לבין עצמם, אלא בין המשיב לבין גורם חיצוני. עובדה זו מחלישה, במידת מה, את הזיקה שבין התביעה לבין ההסדר. על-אף שהגשת התביעה השפיעה במידה כלשהי, כך נראה, על השגת ההסדר, כאמור, עלינו לצאת מנקודת הנחה שהסדר דומה היה מושג ממילא. מן החומר שהוצג בפנינו עולה, כי בבנק ישראל התקבלו תלונות על גביית עמלות ה"לאומיפון" שלא כדין עוד לפני הגשת התביעה. המפקח על הבנקים אחראי, בין יתר תפקידיו, לוודא שהבנקים אינם מפרים את החובות החוקיות המוטלות עליהם. סביר להניח כי אף אילולא תביעתה של המערערת, במוקדם או במאוחר היה המפקח נוקט פעולה בעניין זה. לסיכום, הגשת התובענה על-ידי המערערת השפיעה על השגת ההסדר לפיצוי לקוחות המשיב, אך ספק אם השפעה זו היתה ישירה ומהותית ונראה שלא היתה הגורם היחידי לכך. למותר לציין, כי כיום אין בידינו אפשרות לדעת בוודאות מה מידת תרומתה של המערערת לתוצאה האמורה, ואין מנוס מלהכריע בסוגיה על יסוד הערכה בלבד. לנוכח מכלול הנתונים שציינו לעיל, הננו בדעה כי שכר-הטרחה הראוי בנסיבות העניין הינו 200,000 ש"ח.
6. אשר-על-כן, הערעור לגופו נמחק בהסכמת הצדדים. המשיב יישא בשכר-טרחת עורך-דין בסכום של 200,000 ש"ח."

[116] עב"ל 204/97 ישראל אבירם ו- 151 אחרים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(4) 346.
[117] בש"א (ת"א-יפו) 5433/06 נוח הרשקוביץ נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים, תק-עב 2007(1) 1529.
[118] ע"א 4065/03 גיל (בר) טרוים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2004(4) 3466.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שכר-טרחת עורך-דין